משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

YoavMordechay

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

john-le-carré

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

646684

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר מנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה על-פי ספרו.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

MV5BZGMzYWE2NTQtY2RiMy00NTQ1LWJkZmEtMjViNjRhMWE3MmY4XkEyXkFqcGdeQXVyMzQ5Njc3OTg@._V1_

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.

אמצעי למטרה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הספר "המטרה מקדשת" מאת יריב ענבר (שם בדוי) הוא דרמת ריגול מותחת שלקוחה היישר מכותרות העיתונים של העשור האחרון. חבל רק שהמחבר הדביק אותן לכדי עלילה בתפרים גסים מדי.

(מקור: סימניה).

חוליה נוספת בשרשרת מותחני ריגול "כחול-לבן", (מקור: סימניה).

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

(מקור: סימניה).

רייכר-עתיר תיאר בספרו את הסתירה המובנת בה נתונים מרגלים, (מקור: סימניה).

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

תפרים גסים אבל הדרמה עובדת

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את חששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את הערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית, תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם השתפר, אבל פרגון כזה הוא כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי, אלא באופן הקרוב יותר למציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, המכונה "המקסיקני ההפוך".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

image_laila_aroch_master1

אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

180px-duet_in_beirut

"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

האיש שלנו בוותיקן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המותחן "המלאך הנופל" מאת דניאל סילבה הוא ה-12 בסדרת הספרים אודות המרגל והמחסל הישראלי גבריאל אלון. כמו בקודמיו גם הפעם ישנם בספר קצת היסטוריה של הנצרות, גי'האד אסלאמי קיצוני וסוכן מוסד אחד כל יכול עם מכחול ובלעדיו. נוסחתי, נוסחתי אבל עובד. 

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

הספר "המלאך הנופל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2016) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של "גבריאל אלון, הרסטורטור המהולל של יצירות הציירים הגדולים מרגל, מחסל ישראלי בדימוס" (עמוד 19), המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי.

המשכנע בע"מ

הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס). אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ויוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו.

המלאך הנופל - דניאל סילבה

הספר ה12 בסדרה אודות המרגל והמחסל הישראלי, גבריאל אלון.

זמן קצר לאחר מכן, "כשחזון קץ הימים של מיכאלאנג'לו עדיין טרי במחשבתו, נכנס גבריאל ללובי של בניין דירות אפרורי בפיאצה אניבליאנו. מול המעלית, עם בקבוק של יין תאנים ביד אחת ועותק של "סיפורי אלף לילה ולילה" באחרת, עמד אינטלקטואל פלסטיני רזה בשם ואאל זועייתר. הפלסטיני היה חבר בארגון "ספטמבר השחור", מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, ועל כן נגזר עליו שלא בנוכחותו גזר דין מוות. גבריאל ביקש מזועייתר בשלווה שיאמר את שמו. ואז ירה בו אחת-עשרה פעמים, ירייה אחת על כל ישראלי שנרצח במינכן. בחודשים הבאים התנקש גבריאל בחמישה חברים אחרים ב"ספטמבר השחור", הופעת הפתיחה בקריירה מרשימה שנמשכה הרבה יותר משהתכוון. כשליחו של מורו ורבו, רב-המרגלים האגדי ארי שומרון, הוא היה אחראי לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר של שירותי המודיעין הישראליים" (עמוד 28).

נוסחה שחוזרת על עצמה

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-12 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לפענח את תעלומת מותה של אישה צעירה שהתגלתה בוותיקן. הגרסה הרשמית קבעה שמדובר בהתאבדות אולם מזכירו האישי של האפיפיור, הקרדינל דונטי, חושד שאין זה כך. מותה עלול להוביל לסחרור גיאופולטי עם השלכות הרות אסון. אבל אל חשש, פטריק קים החסון בעל הידיים המסוקסות, אה… סליחה, גבריאל אלון (הצנום והנמוך) חש להצלת העם והמולדת. הספר כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון.

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר נוסחתי מאוד. העלילה חוזרת על עצמה. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.

Untitled

אלון כבר "זקן מדי לחרא הזה".

השיקגו סן טיימס הכתירו את סילבה כ"ג'ון לה קארה החדש", ואין לכך שחר. סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 44 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל. רק חסר שיצטט את גיבורי סרטי "נשק קטלני", ויודה שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". סופרים שונים חישבו מחדש את גילו של גיבורם לאורך הסדרה במטרה להאט את קצב הזדקנותו (בספרים אפשר לעשות את זה). זה טוב שסילבה מקפיד להיצמד לביוגרפיה שיצר לגיבורו, אבל זה יוצר חוסר אמינות בנוגע לביצועיו של אלון בשטח.

חבל שכך, שכן בהחלט מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). סדרות אחרות בז'אנר, כמו זו של סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאביו מולידו, איאן פלמינג, הוא אבי ספרות הריגול המודרנית, או ג'ק ריצ'ר, כבר הוכיחו שניתן לכתוב מתח טוב באמת גם כאשר גיבורן הוא "האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

ספר עם קסם אישי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל. קריאה חוזרת בעותק הישן לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

הספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל יצא באחרונה במהדורה חדשה (הוצאת כתר, 2015). זוהי הזדמנות לחזור לאחד המותחנים הבולטים של המלחמה הקרה המתרחש רגע לפני שהסתיימה. קריאה בספר תוך בחינה של פעולותיה ההתקפיות של רוסיה כיום, באוקראינה ובסוריה וניסיונה לבסס השפעה גדולה יותר במזרח התיכון, מלמדים כי המלחמה הקרה נותרה עימנו ונשארה מעניינת.

נלסון דה-מיל

הסופר נלסון דה-מיל.

הסופר נלסון דה-מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב-66' לצבא האמריקני. בכריכה האחורית של הספר נכתב בטעות כי שירת כקצין מודיעין. למעשה, הוסמך כקצין חי"ר, ולחם במלחמת וייטנאם כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת). על גבורתו בשדה הקרב עוטר דה-מיל בכוכב הארד. בשנת 1969 השתחרר מן הצבא השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספר זה, שהפך לרב-מכר מצליח, הציב אותו בשורה אחת עם קלנסי, פורסיית וגרישם.

המלחמה בה לחם נותרה נוכחת בספר זה כמו בקודמיו ובהם "מילת כבוד" (שעובד לסרט בכיכובו של דון ג'ונסון), אודות מפקד מחלקת חי"ר המואשם, עשרים שנים לאחר מכן, באחריות לטבח בהואה בזמן מתקפת הטט. העובדה כי דה-מיל לחם שם בעצמו הוסיפה נופך של אמינות לספר. ספרו "בת הגנרל" עובד אף הוא לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ון טרבולטה.

מלחמה קרה – לחימה חמה

המהדורה הראשונה של הספר (הוצאת מעריב, 1991).

הספר במהדורה המקורית (הוצאת מעריב, 1991).

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של גריגורי פישר, תייר אמריקני המטייל ברוסיה. הרשויות הסובייטיות טוענים כי פישר נהרג בתאונת דרכים. אולם רגע לפני שנעלם מפתח מלון במוסקבה, דיווח פישר לשגרירות האמריקנית כי פגש באדם בשם דודסון שהצהיר כי הוא טייס אמריקני שנחשב לנעדר כעשרים שנה לאחר שמטוסו הופל במלחמת ווייטנאם. את הדיווח חוקר קולונל סם הוליס, נספח חיל האוויר בשגרירות, הנעזר בנספחת העיתונות, ליסה רודס, ובראש תחנת ה-CIA במוסקבה סת הלוי. הוליס חוקר את המקרה ממניעים אישיים כמו גם לאומיים.

4071e9573dfe1e9857dedad9d266b693

מטוס פנטום, מן הסוג שהטיס הוליס, במלחמת וייטנאם.

הוליס נקשר לליסה וחושף טפח מהסיפור. "ביליתי ארבע שנים באקדמיה של חיל האוויר. סיימתי אותה ועברתי לבית-ספר של טייסי קרב. שירתתי בווייטנאם ב-1968 ואחר-כך שוב ב-1972, ואז נורה מטוסי מעל הייפונג. הצלחתי להטיס את המטוס אל מעל לים, ויחידת הצלה אווירית-ימית הצילה אותי. נפגעתי ורופאי חיל האוויר אמרו לי שלא אוכל לטוס יותר" (עמוד 84). הנווט שלו, ארני סימס, לעומת זאת לא היה כה בר מזל. הוא לא חולץ והוכרז כנעדר.

לאחר שקורקע ונאסר עליו לטוס עבר הוליס למודיעין הצבאי. הוא חייל של חיילים ואיש ביון קר-רוח. מילה שלו היא מילה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן, הבקי בשיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" בהם הוכשר לאחר שהפסיק לטוס. בקיצור קאובוי אמריקני שאולי יצא מן המערבון לרחובות מוסקבה אבל המערב הפרוע לא יצא ממנו. "בתנועה אחת הוליס דחף את ליסה אל הקרקע, התקפל כולו ומשך את הטוקרב האוטומטי מכיסו. הוליס ירה באקדח עם משתיק-הקול וראה שהאיש הראשון מכה בידו על חזהו. האיש השני נראה מוכה הלם כשהסתכל בחברו שנפל, ואז פנה להוליס וכיוון אליו את רובהו. הוליס תקע בחזהו שני כדורים" (עמודים 106-107).

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

העניין שלו בפרשה נובע ישירות מהתקרית בה הופל, שכן לדבריו "ארני סימס מעולם לא הופיע ברשימה כלשהי של חללים או של שבויי מלחמה בצפון-וייטנאם. ולכן, באופן רשמי, הוא עדיין נחשב לנעדר. אבל אני ראיתי שמעלים אותו לספינה בעודו בחיים. ועכשיו, כשעלה העסק הזה של דודסון, אני מתחיל שוב לתהות. כל אותם בחורים, שראו שהמצנחים שלהם נפתחים, אך מאז לא שמעו עליהם דבר. עכשיו אני תוהה אם ארני סימס ואלף בחורים כמוהו לא הגיעו בסופו של דבר לרוסיה(עמוד 135).

עד מהרה מתברר להוליס ושותפיו כי הביון הסובייטי מחזיק בשבויים אמריקנים ממלחמת וייטנאם, הנחשבים לנעדרים או מתים, במחנה מיוחד בסיביר. שם נאלצים השבויים ללמד סוכני קג"ב כיצד להתחזות לאמריקנים. שם המחנה – "בית-הספר לקסם אישי". מה היה המניע של הרוסים לכך? ומדוע העלימו את השבויים מעל פני האדמה? הן שאלות שמניעות את העלילה (אין בכוונתי "לספיילר" ולגזול את חווית הגילוי המצמרר מן הקורא), שהתשובה הנוראה להן מתבררת רק לקראת סופו של הספר.

סיפור טוב מדי בכדי שיתממש

הוליווד וסופרי מתח כמו דה-מיל השתמשו לא פעם ברעיון כי טייסים אמריקנים שהופלו במלחמת וייטנאם וגורלם לא נודע, נשבו והועברו לרוסיה. למרות שישנן עדויות כי שבויי מלחמה אמריקנים אכן נחקרו בידי אנשי מודיעין סובייטים, לא נמצאו כאלו המצביעות על העברתם של כאלו לתחומי ברית המועצות. הסיבה לכך ברורה – הרוסים, כאז כן היום, הם שחקנים מיומנים מדי מכדי שייוותרו ראיות לכך.

כרזת הסדרה "ג'אג" '– אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

כרזת הסדרה "ג'אג" – אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

זה לא מנע, כאמור, מסופרים ותסריטאים לעשות שימוש בבדיה המוצלחת הזו. בסדרת הדרמה הצבאית "ג'אג" חיפש הגיבור, טייס הקרב והעו"ד הארמון ראב הבן את עקבות אביו שהופל בעת משימה בצפון וייטנאם ונותר בחזקת נעדר. בעונה הרביעית של הסדרה מתגלה כי האב הועבר לרוסיה והוחזק שנים בידי ה-KGB בטרם נהרג בגולאג. גם הסופר טום קלנסי השתמש ברעיון זה בספרו "ללא חרטה" המתרחש בשלהי מלחמת וייטנאם. בספר נדרש גיבורו ג'ון קלארק, איש הקומנדו הימי לשעבר, לחלץ מספר טייסים שנחשבו למתים וממחנה שבויים בצפון וייטנאם בטרם יועברו לברית המועצות. 

למרות שהספר עוסק בבדיה, מצליח דה-מיל לשמור על מתח ואמינות גבוהים וללמד את הקורא כי הביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה. תרגומם הנהיר והמדויק של חיה ואיזי מן הופך אף הוא את חווית הקריאה לנעימה. למי שקרא, נעים להיזכר. למי שלא – השלמת חובה.


הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1991.

מותחן שעדיין מספק את הסחורה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורת ה-100,000 לספר "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן. קריאה נוספת בספר (העותק הישן) מוכיחה – מדובר בספר המתח הטוב ביותר שנכתב כאן והוא עדיין מספק את הסחורה.

"אתה חייב להיגמל מההרגל הזה לירות באנשים כל הזמן," אמרה, "בסוף זה עוד יסבך אותך בצרות" (עמוד 248).

10515

הספר במהדורה המקורית (הוצאת כתר, 1998)

לאחרונה הוציאה "כתר" את מהדורת ה-100,000 של ספר המתח המשובח "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן המנוח, אשר יצא לראשונה בשנת 1998. את הספר קראתי בראשונה כנער. הקריאה בו כעת מלמדת שהוא נותר רלוונטי ומותח כשהיה. קשה שלא לאהוד את גיבור הספר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר, בין היתר בגלל השירות בצנחנים ובמקומות אחרים), ולחוש כי אדלמן ידע יפה-יפה לתפוס את כל אותם עוגנים במציאות הישראלית העכשווית. לא דבר של מה בכך לאף סופר ומרשים עוד יותר בהתחשב בכך שעברו כ-17 שנים מאז נכתב.

בספר נדרש גיל שדה, דוקטורנט למשפטים כבן שלושים המתגורר בניו יורק, למהר ארצה בעקבות הודעה מטרידה שמותיר אחיו הצעיר, יובל, במשיבון הקולי שלו: "יש קצת בעיות. אני חושב שאני יוצא לטיול" (עמוד 18). כשהוא מגיע ארצה ומתברר לו כי אחיו, המרצה עונש מאסר במתקן הכליאה "דורות", נמלט מן הכלא כאשר נותרו רק שבועיים לתום תקופת מאסרו בת השנתיים. יובל, אשר שירת בעבר "כקצין ביחידה מובחרת" (עמוד 7), לא היה בורח מן הכלא ללא סיבה טובה. אם זה לא מספיק הרי שבהגיעו לדירתו הישנה בתל אביב הוא מוצא על רצפת המטבח את גופתה של נערת ליווי ברזילאית. מכאן כבר מתגלגלת שרשרת אירועים שתחייב את שדה להיות, כפי שנכתב בכריכה האחורית, "גדול מהחיים כדי להישאר בחיים." בשבוע המורכב והמאתגר בחייו מתמודד שדה עם פרשיית ריגול משנות השבעים ועם פרשת רצח סבוכה מן ההווה. בדרך הוא יפגוש בהילה, צלמת וכתבת, "שגורמת לו לאבד שליטה בלא שיצטער על כך, אבל זה כבר סיפור אחר."

אדלמן אמר בשעתו כי לתפיסתו בכל חמישה עמודים של ספר מתח מוכרחה להתרחש תפנית. המודל הזה עומד בבסיס הספר. סיפור טרגדיה משפחתית הופך במהרה לחקירת בריחה מהכלא ולפרשיית רצח ואיך לא, בישראל כמו בישראל, גם לפרשייה ביטחונית מסווגת ששורשיה בראשית שנות השבעים. על אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

אורי אַדלמן (1958 - 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אורי אַדלמן (1958 – 2004) מן הבולטים שבסופרי המתח הישראלים.

אדלמן שירת בצה"ל כאיש מחשבים ביחידת ממר"מ, למד ולימד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה על שם רובין. הוא נפטר בפתאומיות בשנת 2004 בגיל 46 (ככל הנראה מדום לב) בחדרו ב"מלון רמת אביב", בו שהה במהלך כתיבת ספרו הבא (יש בכך דמיון למותו של סופר מתח ידוע בהרבה שמת בשנת 2013 – טום קלנסי). בראיון ל"הארץ" אמר כי גיבור הספר, גיל שדה הוא "נבעך" מקצועי שמוצא עצמו לפתע בסיטואציה בה הוא מצטרף לבחורה ולוחם ברעים מבלי שיצליח להבין מי נגד מי.

שדה אכן מעיד על עצמו כי הוא "האדם הישר בעולם. אף פעם לא העתקתי בבחינות, ולא רימיתי בניווטים. לא עבדתי על מס הכנסה ולא ניסיתי להתחמק ממילואים" (עמוד 86), אך מתחת לחזות האקדמית מצויה גם ביוגרפיה קרבית לעילא ולעילא של מי ששירת כמ"כ בחיל הרגלים, עשה "מילואים במארג'-עיון" (עמוד 186) והשלים קורס מאבטחים (J.R\ אחיד) של השב"כ. שדה לא מתיימר להיות פטריק קים ("איש הקאראטה בעל הידיים המסוקסות") אולם עד מהרה מתברר כי את מה שלמד לא שכח.

אדלמן ז"ל, בניגוד לחלק מן הסופרים בז'אנר, ערך תחקיר מעמיק ביותר בטרם ניגש למלאכת הכתיבה ונעזר בין היתר בפרשן לענייני מודיעין יוסי מלמן. הדבר ניכר באופן תיאורו את עבודת המשטרה, גופי המודיעין ואפילו בטכניקות הקרב מגע שמיישם גיבורו: "ניסיתי להיזכר בכל התרגולים שעברתי בקורס מאבטחים. איך משתקים תוקף. איך משתקים תוקף עם אקדח לא שלוף. איך משתקים תוקף עם אקדח שלוף. השד יודע מתי היתה הפעם האחרונה שתרגלתי את זה. דבר אחד זכרתי היטב: זה צריך להיות מהיר ואלים. לא אלגנטי ולא ספורטיבי. רק יעיל" (עמוד 154).

הדמויות בספר הינן עגולות ומורכבות ואינן מצייתות לסטראוטיפים המוכרים. כך כשמדובר בגיבור הספר וכך גם בנוגע לדמויות נוספות ובהן אהובתו הילה – שאף שהיא אכן יפה כמקובל בז'אנר, הרי שהיא הדבר הרחוק ביותר מן העלמה במצוקה נוסח ספרי ג'יימס בונד. כך גם במקרה של עמוס שדה, דמות האב הנוכחת-נפקדת, שנהרג בתאונת דרכים לה היה יובל אחראי. האב, בכיר ביחידת המבצעים של המוסד בעברו, מצטייר כדמות מופנמת וסגורה. לא מה שהיית מצפה ממי שתואר כבעל "כריזמה, כושר ביצוע, עצבי פלדה, ורשימה ארוכה של הצלחות" (עמודים 31-32). שדה האב נאלץ לפרוש בשנת 1974 לאחר "הביזיון של ריז'ה" – תקלה מבצעית חמורה בה היה מעורב. גם כאן ניתן לראות כיצד מתבסס אדלמן על אירועים אמיתיים דוגמת המבצע הכושל של המוסד בלילהאמר.

אמת, כפי שאמר פעם אדלמן עצמו, לא ילמדו את יצירתו בחוג לספרות. אולם כתיבת ספר מתח משובח אינה עניין של מה בכך. הספר כתוב היטב ואינו ניתן להנחה מן היד. בעיני, זהו אחד משני המותחנים הטובים ביותר שנכתבו בישראל (השני הוא "דואט בביירות" שכתב מישקה בן דוד וערך, איך לא, אורי אדלמן). רצף האירועים ריאליסטי מאוד והעלילה מרתקת. טוב עשו בהוצאת כתר שהוציאו מהדורה חדשה שלו. מומלץ בחום רב!!!

—————————————————————————

הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1998.