הרפתקאות קובניות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קצין צבא אמריקני שנפצע באפגניסטן ושוחרר מגיע לקובה כדי לאתר מטמון חבוי באר המוזיקה והאלכוהול. ספר חופשה מהנה.

נלסון דה-מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים עליי. ספריו "בית-הספר לקסם אישי" ו"מילת כבוד" מותחים ומרתקים וניכר כי בכתיבתם נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על נסיונו האישי. כך גם ספרו החדש, "לבד בקובה" (הוצאת תכלת ספרים, 2017). אי־אפשר לכתוב ספר על קובה בלי להזכיר את הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי, שחי בקובה וכתב על אודותיה, להתייחס למוזיקה, לפידל קסטרו ולצ'ה וכמובן גם לאירועים ההיסטוריים ובהם "מפרץ החזירים" ומשבר הטילים בשנת‭ .1962 ‬

טיול מאורגן

שרידי ספינת הצי "מיין", (מקור: ויקיפדיה).

העלילה מתרחשת בהווה, כאשר המספר וגיבור הספר הוא דניאל מקורמיק, המכונה מק, גבר קשוח, ציני ועייף שחי בשלווה על סירת הדיג שלו, "המֵיין" שמה, באי קי ווסט הסמוך לחופי פלורידה. שם הסירה כשלעצמו אינו מבשר טובות לקוראים שכן הוא מתכתב עם שמה של ספינת הצי האמריקני מיין (‭,(USS Maine‬ שעגנה בנמל הוואנה שבקובה ב־‭15‬ בפברואר ‭.1898‬ פיצוץ מסתורי שאירע בספינה הביא לטביעתה והרג ‭ 260‬מאנשי צוותה. טענת העיתונות האמריקנית שמדובר במעשה חבלה של שלטונות ספרד (ששלטה אז בקובה) הפכה אותו לאחד הקטליזטורים למלחמת ארצות הברית־ספרד שפרצה באותה שנה. הפיצוץ, אגב, לא נבע ככל הנראה ממעשה חבלה אלא מדליפת גז. מה שלא הפריע לאמריקנים לפלוש לקובה ולגרש משם את הספרדים בשורה של קרבות מוצלחים ובהם הקרב על גבעות סאן־חואן, שבו הצטיינה יחידת "הפרשים הקשוחים" שבפיקוד קולונל תיאודור רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית.

בטרם עבר לקי ווסט, מספר מק לקוראים, "שירתתי חמש שנים בצבא ארצות הברית כקצין חי"ר ונפצעתי ממוקש באפגניסטן" (עמ' 10). כשברשותו כמה אותות הצטיינות מן הצבא והלוואה גדולה מהבנק שאין לו מושג איך יחזיר, מוצא עצמו מק דחוק לפינה וקצר במזומנים. בדומה לגיבוריו של המינגוויי (שתמיד היו גרסה כזו או אחרת של עצמו) גם מק הוא לוחם מצולק ומיוסר, שהזיכרונות מאפגניסטן רודפים אותו גם לאחר ששב הביתה מן המלחמה. אבל בדומה לגיבוריו של המינגוויי גם מק הוא איש פעולה והשקט והרגיעה אינם אלא הפוגה זמנית מן ההרפתקה הבאה שלו.

כשקרלוס, עורך דין ממיאמי המייצג ארגון גולים קובנים, מציע לו לצאת לקובה ולאתר אוצר שחבוי במערה בתמורה לשכר טרחה נדיב, מק מבין שהציעו לו עסקה שהוא לא יכול לסרב לה. אף שיש לו רתיעה מטיולים קבוצתיים, טס מק לקובה במסווה של תייר בטיול מאורגן מטעם אוניברסיטת ייל ואליו מתלווה שרה אורטגה, ארכיטקטית יפהפייה ממוצא קובני ונכדתו של הבעלים המקורי של האוצר. לאחר שימצאו את המטמון מתכננים השניים לברוח על סיפון סירתו של מק, שחברו ג'ק קולבי, בוגר מלחמת וייטנאם, משיט לקובה כדי להשתתף לכאורה בתחרות דיג.

המרגל שחי בישראל

להגיע לקובה, להתחמק מהקבוצה ומהמשטרה החשאית, למצוא את האוצר ולהפליג חזרה לקי ווסט – כמה מסובך זה כבר יכול להיות? מק ושרה מטיילים בהוואנה הענייה אך התוססת, ובין תמרון התחמקות ממלשינים (צ'יבטוס) וסוכני משרד הפנים אחד למשנהו גם מספיקים להתאהב. אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. קובה, כך מתברר, היא עודנה מדינה עם משטר רודני שטרם החליטה עד כמה ברצונה להתקרב לארצות הברית.

גם האמריקנים בתורם, כך מתברר בספר, טרם גיבשו מדיניות של ממש בנוגע לשכנתם הקטנה. מדינה שבה, כפי שמסביר למק ושרה אנטוניו, המדריך המקומי, "אשמה או חפות הן לא הדבר החשוב. הפוליטיקה חשובה. תרשה לי להזכיר לכם שבן ארצכם אלן גרוס נידון לחמש-עשרה שנות מאסר על ריגול, ישב חמש שנים בכלא, והוא היה חף מפשע" (עמ' 263). היום, אגב, לאחר שממשל אובמה השיג את שיחרורו מן הכלא הקובני, חי גרוס בישראל. 

דה-מיל מקדם את העלילה לאט, בלי הרבה רגעי אקשן ולכאורה עם תפניות מעטות מאוד. אך כשם שמבהיר מק לחברו קולבי, התחושה הפרנואידית שחשים לאחר כחמש שעות בפטרול בשטח אויב היא דרכו של אלוהים לומר לך "שלא יצאת לטיול בפארק. תפקח עין ותשים לב" (עמ'‭ .(223 ‬

טיול אחרי צבא

משמאל: דה-מיל, כקצין חי"ר בווייטנאם, (מקור: האתר הרשמי של נלסון דה-מיל).

המערכה ההיא באפגניסטן דומה מאוד במאפייניה לזו שבה לחם המחבר והיא אפשרה לו להסתמך על ניסיונו שלו כשעיצב את דמותו של מק ותיאר את חוויותיו. דה-מיל התגייס לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה־‭.CIA‬ הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. העניין שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול.

בווייטנאם לחם דה-מיל בכמה מהקרבות המרכזיים ביותר, ובהם בעמק א־שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר… בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". בדומה לגיבור הספר מק, שנקלע באפגניסטן לקרב קשה עם כוח עדיף, גם דה-מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. בספר זכה מק בכוכב הכסף.

בהרבה מובנים מק מזכיר מאוד את הישראלי שנמצא בטיול אחרי צבא. גם חוויותיו באפגניסטן והאופן שבו עוצב על־ידי השירות הצבאי יזכירו ללא מעט קוראים, כפי שהזכירו לי, את שירותם בקרבי בין שיהיה זה בלבנון, באיו"ש או בעזה.

שלטון מדכא

שלא כמו בטיולים אחרי צבא מוצא עצמו הגיבור במערבולת מסוכנת שכוללת אנשי CIA, ‬גולים קובנים, פקידי ממשל מושחתים ואישה אחת שאי אפשר שלא ללכת בעקבותיה גם מעבר לשפת הצוק. הספר מזכיר בקצב שלו פחות את ספריו הקודמים של דה-מיל ויותר את ספריו של כותב המותחנים השנון (והמנוח) אלמור לנארד, אבל גם כך התוצאה מותחת ומבדרת. המחבר הוציא מתחת ידו ספר חופשה מוצלח, עם גיבור מהסוג שכיף לאהוד, שהופך את ההמתנה לכך שיקרה כבר משהו למהנה במיוחד.

הסופר ארנסט המינגוויי בביתו שבקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בספר מצטט דה–מיל שורה מתוך "איים בזרם", ספרו הקלאסי של המינגוויי, "הקובנים מרמים זה את זה. הם מוכרים זה את זה. הם קיבלו את מה שמגיע להם. לעזאזל עם המהפכות שלהם" (עמ' 151). קובה שהמחבר מתאר היא אכן כזו, ארץ חמה שבה האנשים חמים והמוזיקה, האלכוהול והקצב תופסים נפח מרכזי, אבל לצדם גם מדינה שעודנה מתנהלת תחת שלטון שמדכא, מפחיד ומשעבד.

לקוראים מובטח ספר הרפתקאות אבל בפועל הם מקבלים את רשמיו של תייר בקובה של ימינו, זו שמחפשת את דרכה לאחר קסטרו. תייר שהתמזל מזלו ונסע לחופשה עם אישה יפה וחריפת שכל, ומעט ההרפתקאות וההתמודדויות שהוא חווה ובכלל זה בריחה מהשלטונות, חילופי יריות בחוף וקרב ימי של ממש לא משתוות לזו המאתגרת והמרתקת מכולן, האהבה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.01.2018, עמודים 22-23)

מודעות פרסומת

תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)

משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

YoavMordechay

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

john-le-carré

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

646684

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה על-פי ספרו.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

MV5BZGMzYWE2NTQtY2RiMy00NTQ1LWJkZmEtMjViNjRhMWE3MmY4XkEyXkFqcGdeQXVyMzQ5Njc3OTg@._V1_

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.

אמצעי למטרה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הספר "המטרה מקדשת" מאת יריב ענבר (שם בדוי) הוא דרמת ריגול מותחת שלקוחה היישר מכותרות העיתונים של העשור האחרון. חבל רק שהמחבר הדביק אותן לכדי עלילה בתפרים גסים מדי.

(מקור: סימניה).

חוליה נוספת בשרשרת מותחני ריגול "כחול-לבן", (מקור: סימניה).

כבר כמעט 20 שנה, בערך מאז "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, שז'אנר מותחני הריגול בישראל פורח, והאמת שבצדק. כשמביאים בחשבון את החשיפה התמידית (שמגלה טפח אך מסתירה טפחיים) לה נתונה קהילת המודיעין הישראלית ואת מעמדה הלוקאלי והבינלאומי, זה נראה הגיוני מאוד. הספר "המטרה מקדשת" (הוצאת ידיעות ספרים, 2016) מאת יריב ענבר, שזהותו האמיתית נאסרה לפרסום בידי הצנזורה וועדת השרים למתן היתר פרסומים, הוא חוליה נוספת בשרשרת. בראיון עם המחבר, נכתב ש"למד בפנימייה הצבאית בחיפה והתגייס לצנחנים. במהלך השירות התגלגל ליחידת המודיעין, ושם שירת שנים ארוכות בתפקידי מפתח רגישים, עד שהבין שכדי להתקדם הוא צריך להקדיש זמן רב גם לפוליטיקה פנימית", כיום הוא עוסק ביזמות ובייעוץ בתחומי המודיעין והטרור.

עלילת הספר נפתחת כאשר מתקבלת הודעת פקס אנונימית (מי משתמש בזה היום?) בלשכת ראש הממשלה, דוד רז. כותב ההודעה מאיים כי אם לא ייענה רז לדרישתו וייאשר עסקת חילופי שבויים בעבור החייך החטוף אליעד שגיא (גלעד שליט, מישהו?), השבוי בידי החמאס, יחשוף את זהותו של סוכן ישראלי בכיר וחיוני הפועל במדינת אויב, המכונה בספר "אכדיה". הסוכן, שפועל תחת שם הקוד "טבסקו" הוא היועץ של שר ההגנה האכדי ומהווה את המקור המודיעיני היחיד על פרויקט סהרה, שגם הוא נותר בספר עמום וחשאי. אגב האימפריה האכדית חלשה על הארצות עיראק, איראן, סוריה ולבנון.

(מקור: סימניה).

רייכר-עתיר תיאר בספרו את הסתירה המובנת בה נתונים מרגלים, (מקור: סימניה).

אין זה המותחן הישראלי הראשון שבו לא מגלים לנו, הקוראים, באיזו מדינת אויב מדובר. בספר "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שכתב תא"ל במיל' יפתח רייכר-עתיר, יוצא הצנחנים ששירת שנים ארוכות באמ"ן, נעשה מהלך דומה. שם נדרשים שני מפעילי סוכנים ותיקים בדימוס במוסד להתחקות אחר רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, ששבה לארץ יעד, קרי מדינת אויב, שבה פעלה בעבר. ועדת השרים למתן היתר פרסומים לא אישרה, כאמור, לחשוף את זהות המדינה (אף שקל לזהותה), מחשש לחשיפת יכולות מודיעיניות. יש משהו משכר בעבודה הזו, כתב בשעתו רייכר-עתיר, "פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39). מרגלים אכן פועלים בעולם שיש בו סתירה מובנת.

גיבור ספרו של ענבר הוא אל"מ אורי ורד, מפקד יחידת הסוכנים של אמ"ן, ש"החותם של השב"כ עדיין ניכר בו" (עמוד 30). ורד נחשב בקהילת המודיעין למי שהוביל את היחידה לשורת הישגים מודיעיניים חסרי תקדים, ובהם גם גיוסו והפעלתו של "טבסקו". על ורד, העומד בפני קידום, מוטל למנוע את הקטסטרופה לפני שתתרחש, אולם ראש הממשלה אינו מתיר לשתפו בפרטי התמונה המלאה. בשל כך "מוכר" לו ראש אמ"ן גרסה מכובסת על-פיה "הרוסים הולכים לחשוף ל'אכדים' את טבסקו" (עמוד 44). עד מהרה מתברר לו כי לא רק ביטחון המדינה נתון בסיכון, אלא גם חייו האישיים, שלמות משפחתו ועתידו המקצועי. ורד עצמו חש כבר שנים רדוף בשל מות חברו הטוב, אלי, מפעיל סוכנים בשב"כ שהחליף אותו בפגישה עם סוכן שרצח אותו. כמו אירועים אחרים בספר, פרט זה שאוב, ככל הנראה, היישר מסיפור מותם של סא"ל יהודה אדרי מיחידה 504 ומספר רכזים בשירות.

תפרים גסים אבל הדרמה עובדת

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ראש אמ"ן, כוכבי, מעניק צל"ש ליחידת הפעלת הסוכנים של החיל בשנת 2013, (צילום: דו"צ).

ניכר כי המחבר בקי בנבכי עולם איסוף המודיעין. המונולוג שהוא שם בפי ורד, אודות גיוס סוכנים הוא תיאור מדויק מאוד. "אתה מאתר אובייקט, לומד אותו לפרטי פרטים, ממפה את כל החולשות, חופר באישיות שלו הרבה יותר משחפרת אי-פעם בעצמך, מחכה להזדמנות החד-פעמית בהמתנה מורטת עצבים, מציג את ההצגה של החיים – ובסוף גורם לו לבגוד באמ-אמא שלו! הוא מאמין בך, סומך עליך שלא תפקיר אותו, מקלף את כל הקליפות שלו בפניך ומבין שהחיים שלו בידיים שלך. הוא, הגדול, המכובד, עם השפם המטופח, גאוות השכונה שמצדיעה לו כשהוא מגיע הביתה, כבוד החמולה, הקצין הבכיר – יודע בתוך תוכו שהוא בסך הכל בובת סמרטוטים עלובה של המח'בראת הישראלי. הוא לא רואה את כל השחקנים מאחורי הקלעים, הוא רואה רק את המפעיל שלו. מבחינתו, המפעיל הוא כול יכול. בהפוך על הפוך הוא אומר לעצמו: אם אני הגדול נפלתי, כנראה המפעיל שלי גדול ממני! ובגלל זה הוא מעריץ אותו וסוגד לו" (עמוד 60).

הבחירה להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, עובדת, כפי שעבדה במותחן ריגול ישראלי אחר שיצא השנה, "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון. יפה עשה המחבר בתארו את חששם של חלק מאנשי אמ"ן מהבעת עמדה עצמאית בדיונים בצה"ל, סוגיה עליה התריע בשעתו תא"ל אמיר אבולעפיה. את הערכותיהם מבטל הרמטכ"ל, טיפוס מחוספס שנפצע בשעתו מ"רסיס מטען חבלה לבנוני" (עמוד 29), באומרו שהן נשמעות כמו "ניסוחי 'ככל הנראה תפרוץ מלחמה אך אין מן הנמנע שלא' שלכם" (עמוד 70).

מנגד, נראה שמתוך רצונו להפוך את הסיפור לכזה הלקוח מן ההוויה הישראלית, תפר המחבר שורת נושאים זה לזה, החל בסוגיית החייל החטוף, עבור בתכנית הסודית של האכדים (שמזכירה את תכנית הגרעין האיראנית) ועוד, בתפרים גסים מדי. ענבר ציין בראיון כי "הפעילויות הקריטיות שבהן עסקתי, דרשו אישור של ראש ממשלה ושר ביטחון", אך תיאורו את התנהלות הדרג המדיני הבכיר בישראל אינו אמין דיו. גם התנהלותן של חלק מן הדמויות תמוהה. קשה להאמין למשל, שראש אמ"ן כלשהו יטען שההצלחה המבצעית-מודיעינית שהשיגה היחידה של ורד, היא תוצר ישיר של העובדה שזה האחרון שירת קודם לכן בשב"כ. שיתוף הפעולה הבין-ארגוני אמנם השתפר, אבל פרגון כזה הוא כבר מוגזם.

ענבר הוציא מתחת ידיו לאו דווקא ספר מתח, כי אם משהו קרוב יותר לדרמה טלוויזיונית. קל מאוד לראות כיצד היא מעובדת למיני-סדרה ב"קשת" או ב"YES". גיבוריו של ענבר אינם מושלמים והספר אינו מסתיים בהפ-אנד מוחלט וסופי, אלא באופן הקרוב יותר למציאות המבצעית והגיאופוליטית בה פועלים גיבוריו, שבה אין שחור ולבן, אלא בעיקר אפור. זהו עיקר כוחו של הספר.

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, המכונה "המקסיקני ההפוך".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

image_laila_aroch_master1

אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

180px-duet_in_beirut

"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

האיש שלנו בוותיקן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המותחן "המלאך הנופל" מאת דניאל סילבה הוא ה-12 בסדרת הספרים אודות המרגל והמחסל הישראלי גבריאל אלון. כמו בקודמיו גם הפעם ישנם בספר קצת היסטוריה של הנצרות, גי'האד אסלאמי קיצוני וסוכן מוסד אחד כל יכול עם מכחול ובלעדיו. נוסחתי, נוסחתי אבל עובד. 

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

הספר "המלאך הנופל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2016) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של "גבריאל אלון, הרסטורטור המהולל של יצירות הציירים הגדולים מרגל, מחסל ישראלי בדימוס" (עמוד 19), המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי.

המשכנע בע"מ

הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס). אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ויוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו.

המלאך הנופל - דניאל סילבה

הספר ה12 בסדרה אודות המרגל והמחסל הישראלי, גבריאל אלון.

זמן קצר לאחר מכן, "כשחזון קץ הימים של מיכאלאנג'לו עדיין טרי במחשבתו, נכנס גבריאל ללובי של בניין דירות אפרורי בפיאצה אניבליאנו. מול המעלית, עם בקבוק של יין תאנים ביד אחת ועותק של "סיפורי אלף לילה ולילה" באחרת, עמד אינטלקטואל פלסטיני רזה בשם ואאל זועייתר. הפלסטיני היה חבר בארגון "ספטמבר השחור", מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, ועל כן נגזר עליו שלא בנוכחותו גזר דין מוות. גבריאל ביקש מזועייתר בשלווה שיאמר את שמו. ואז ירה בו אחת-עשרה פעמים, ירייה אחת על כל ישראלי שנרצח במינכן. בחודשים הבאים התנקש גבריאל בחמישה חברים אחרים ב"ספטמבר השחור", הופעת הפתיחה בקריירה מרשימה שנמשכה הרבה יותר משהתכוון. כשליחו של מורו ורבו, רב-המרגלים האגדי ארי שומרון, הוא היה אחראי לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר של שירותי המודיעין הישראליים" (עמוד 28).

נוסחה שחוזרת על עצמה

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-12 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לפענח את תעלומת מותה של אישה צעירה שהתגלתה בוותיקן. הגרסה הרשמית קבעה שמדובר בהתאבדות אולם מזכירו האישי של האפיפיור, הקרדינל דונטי, חושד שאין זה כך. מותה עלול להוביל לסחרור גיאופולטי עם השלכות הרות אסון. אבל אל חשש, פטריק קים החסון בעל הידיים המסוקסות, אה… סליחה, גבריאל אלון (הצנום והנמוך) חש להצלת העם והמולדת. הספר כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון.

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר נוסחתי מאוד. העלילה חוזרת על עצמה. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.

Untitled

אלון כבר "זקן מדי לחרא הזה".

השיקגו סן טיימס הכתירו את סילבה כ"ג'ון לה קארה החדש", ואין לכך שחר. סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 44 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל. רק חסר שיצטט את גיבורי סרטי "נשק קטלני", ויודה שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". סופרים שונים חישבו מחדש את גילו של גיבורם לאורך הסדרה במטרה להאט את קצב הזדקנותו (בספרים אפשר לעשות את זה). זה טוב שסילבה מקפיד להיצמד לביוגרפיה שיצר לגיבורו, אבל זה יוצר חוסר אמינות בנוגע לביצועיו של אלון בשטח.

חבל שכך, שכן בהחלט מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). סדרות אחרות בז'אנר, כמו זו של סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאביו מולידו, איאן פלמינג, הוא אבי ספרות הריגול המודרנית, או ג'ק ריצ'ר, כבר הוכיחו שניתן לכתוב מתח טוב באמת גם כאשר גיבורן הוא "האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".