הצילו, חם פה\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

המלחמות שיפרצו במאבק על אוכל ומים, הפגיעה באמינות הפוליטית של וושינגטון ודחיקת ארה"ב מעמדת ההובלה הבינ"ל – כל הסכנות הנובעות מהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכמי פריז.

נתחיל בשאלה: מיהו שר הביטחון הישראלי? אין אחד שקורא את המאמר הזה, בוודאי כשהוא מתפרסם בבלוג ביטחוני, שצריך יותר מרגע כדי להגיד "אביגדור ליברמן", שהרי ברור – שר הביטחון הוא השר החשוב ביותר, שכן ביטחון הוא הנושא החשוב ביותר. נעבור לשאלה הקשה יותר: מי השר לאיכות הסביבה בישראל? ארשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה שהרבה פחות קוראים ידעו לענות על השאלה הזו (זאב אלקין, למי שתהה), מסיבה הגיונית למדי – איכות הסביבה נתפסת, לפחות בישראל, כסוגיה שולית בחשיבותה. אם ככה, מה כל הרעש סביב פרישת ארה"ב מהסכמי פריז?

הנשיא טראמפ מודיע על פרישת ארה"ב מן ההסכם, (צילום: רויטרס).

העובדה היא שברוב העולם המערבי, שינויי האקלים הם מהנושאים המהותיים ביותר העומדים לסדר היום הציבורי, הן בגלל ההשלכות הכלכליות-בריאותיות שלהם (שלא נדון בהם במאמר זה) והן בשל ההשלכות הביטחוניות שלהם. בסקר שנערך בקרב סטודנטים למדעי הרוח והחברה בארה"ב, נשאלו דור העתיד של מנהיגי המדינה "מה יהיה האיום החמור ביותר על ארה"ב ב-2025?" למעלה מארבעים אחוזים השיבו "שינויי אקלים". לשם השוואה, במקום השני, עם קצת יותר מעשרים אחוזים, הייתה התשובה "כוחה הצבאי של סין".

המשוואה היא פשוטה: עולם מזוהם יותר הוא עולם חם יותר; עולם חם יותר הוא עולם יבש יותר; עולם יבש יותר (ומאוכלס יותר) הוא עולם שבו עמים נודדים צפונה בהיקפים היסטוריים בבריחה לא רק ממלחמות אלא גם, שלא לומר בעיקר, מעוני ומרעב. באם ההתחממות הגלובלית לא תיעצר, המאה ה-21 תהפוך ממאה שמאופיינת במלחמות על הגמוניה ודת למאה המאופיינת במלחמות על אוכל ומים.

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

לפרישה האמריקנית מההסכם יש גם מחירים גבוהים ברמה הפוליטית-מדינית: הלכה למעשה, ארה"ב מתנערת מהסכם בינ"ל שיזמה והובילה, שקיים עליו כמעט-קונצנזוס (סוריה, ניקרגואה וארה"ב הן שלוש המדינות היחידות שלא חתומות עליו) ובניגוד לעמדת כל בעלות בריתה, ממדינות ה-G7 האחרות דרך הכלכלות המתפתחות של מדינות ה-BRICS ואפילו ישראל. מדובר בלא פחות מהפניית עורף לקהילה הבינ"ל, שראתה בארה"ב מנהיגה בנושא האקלים, ולו רק בשל העובדה שהיא אחת המדינות המזהמות ביותר. זו, בתורה, מיתרגמת כבר עכשיו לפגיעה קשה באמינות האמריקנית, נושא שמזכיר המדינה טילרסון הציג כערך ליבה במדיניות החוץ, שבלעדיו תתקשה ארה"ב לאכוף הסכמים בינ"ל, מהסכם הגרעין עם איראן ועד הסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים: אם אנחנו לא עומדים בהתחייבויות שלנו, מדוע שאחרים יעשו זאת?

אז מה ההיגיון מאחורי המהלך? הפרישה האמריקנית מהסכם האקלים תוארה, על-ידי הנשיא טראמפ, כאקט פרוטקציוניסטי שתכליתו להגן על העובדים האמריקאים בתעשיות האנרגיה הישנות (פחם ונפט בעיקר), גם במחיר נטישת האחריות הגלובלית של ארה"ב כמעצמת-על הרואה עצמה כבעלת אחריות כזו. זאת, תוך התעלמות מטיעונים של בכירים במשק האמריקאי לפיהם התקדמות לאנרגיה נקייה דווקא תייצר מקומות עבודה והון שיפצו על סגירת המכרות וצמצום תפוקת הנפט. מדובר במהלך הפרוטקציוניסטי השני שמבצע ממשל טראמפ, בהמשך לנטישת הסכם הסחר הטרנס-פסיפי (TPP) שנועד לחשק את בעלות הברית האמריקניות משני צדי האוקיינוס נגד ההגמוניה שסין מנסה להוביל במזרח הרחוק. משנטש טראמפ את ההסכם, נישאו העיניים במזרח אל בייג'ינג.

נשיא סין, שי ג'ינפינג, (מקור: ויקיפדיה).

ובחזרה לנושא האקלים: בוועידת דאבוס הודיע נשיא סין, שי ג'ינפינג, כי על הקהילה הבינ"ל להתמודד עם אתגרי האקלים. לאחרונה הודיעה בייג'ינג כי תשקיע מאות מיליארדי דולרים באנרגיה מתחדשת, ובכך תייצר מיליוני מקומות עבודה במדינה, תקרב אותה לעצמאות אנרגטית ותציבה בחזית תעשיית האנרגיה החדשה. כך, הפנייה פנימה שמבצע טראמפ, ומנוגדת במידת מה לגישת הפגנת העוצמה שהוא מפגין במזה"ת ובחצי האי הקוריאני, מייצרת וואקום מנהיגותי. הטבע לא סובל וואקום, וזה האחרון מתמלא על-ידי המדינה העיקרית שטראמפ ניגח במהלך קמפיין הבחירות שלו.

בבואו להגן על העובדים האמריקניים מפני אובדן מקומות עבודה, טראמפ דוחק את ארה"ב ממרכז הבמה הבינ"ל ומעמדת השפעה בסוגיות הקריטיות ביותר לביטחונה. הוא לעולם לא יודה בזה, אבל מבלי משים הוא מגשים את אזהרתו של קודמו, אובמה, בנאומו האחרון בעצרת האו"ם: אומה מוקפת חומות, מבודדת רק את עצמה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

 

מודעות פרסומת

שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

"בצבא ארצות הברית מוטרדים מאיומי הסייבר", ראיון על הסייבר במלחמה הבאה

אודיו

יובל אלבשן ואמילי עמרוסי מראיינים את גל פרל פינקל, מתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון בסייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות היערכות צבא ארצות הברית (וצה"ל) איומי הסייבר מצד רוסיה וסין. בתכנית "שניים בשתיים", רשת ב', 31.10.2016.

בצבא ארצות הברית מוטרדים מיכולות הסייבר של רוסיה וסין\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח האיום הגובר בסייבר מצד מדינות כמו רוסיה וסין, יודעים בצבא ארצות הברית שבמלחמה הבאה יהיו הכוחות תחת התקפה אלקטרונית וקיברנטית מתמדת. מתקפת הסייבר האחרונה היתה רק הצצה למה שיכול להתרחש במערכה הבאה.

לפני פחות משבועיים נערכה מתקפת סייבר נרחבת על שרתי חברת האינטרנט האמריקנית "דיין" (Dyn). השיטה שבה בחרו התוקפים, המכונה "התקפת מניעת שירות" (DDoS), היא שיטה מוכרת שקשה עד בלתי אפשרי לחברות ולארגונים להתגונן מפניה. בשל התקיפה נחסמה הגישה לשורה ארוכה של אתרי אינטרנט מרכזיים ובהם טוויטר, אמזון, סי-אן-אן והניו יורק טיימס. עיקר השיבושים בגלישה אירעו באירופה ובחופה המזרחי של ארצות הברית. בחקירת האירוע לוקחים חלק לשכת החקירות הפדרלית (FBI) והמשרד לביטחון המולדת.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

הבניין שממנו פועלת יחידה 613398 הסינית.

אף שהאקרים הקשורים לאנונימוס ולקבוצה בשם New World Hackers קיבלו על עצמם את האחריות לתקיפה, הרי שלמעשה כלל אינו ברור מי באמת עומד מאחוריה. החשודות המיידיות הן רוסיה וסין, שנחשבות לבעלות מערכי סייבר מתקדמים. בניגוד לעלויות הכלכליות הגבוהות (כמו גם בחיי אדם) שמחייבות השקעה בכוח צבאי הפועל בים, ביבשה ובאוויר, הסייבר מאפשר הצטיידות זולה יחסית בעלת יכולת פגיעה גבוהה. תחנת כוח, למשל, שהוגדרה בעבר כיעד להפצצה מן האוויר מהווה כיום גם יעד למתקפה קיברנטית. המרחב הקיברנטי גם מאפשר (בניגוד לתמרון קרקעי) ניהול מערכה בלתי מחייבת ב"חתימה נמוכה". הן רוסיה והן סין הואשמו בשנים האחרונות פעמים רבות באחריות לתקיפות סייבר כנגד ארצות הברית. בין המפורסמות שבהן ניתן למנות את תקיפות הסייבר שניהלה יחידה 61398 הסינית כנגד חברות מובילות בארצות הברית והפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית, שאת האחריות לה תלו האמריקנים ברוסיה.

הסייבר כמרחב לחימה משמעותי

הרמטכ"ל הרוסי, ואלרי גראסימוב, הגה אסטרטגיה לעימותי העתיד של רוסיה.

הרמטכ"ל הרוסי, ואלרי גראסימוב, הגה אסטרטגיה לעימותי העתיד של רוסיה, (צילום: ויקיפדיה).

הסייבר הפך בשנים האחרונות לעוד מרחב לחימה התומך את המערכה באופן משמעותי. בשנת 2013 פרסם רמטכ"ל צבא רוסיה, הגנרל ואלרי גראסימוב, שעשה את עיקר שירותו כמפקד כוחות שריון בצבא האדום ולחם בצ'צ'ניה, מאמר שבו נתן ביטוי פומבי לאופן שבו הצבא שבפיקודו תופס את המערכה במלחמה העתידית (בדומה למפקדי צבאות נוספים). במאמר הניח גראסימוב מצע רעיוני חדשני להפעלת הכוח של רוסיה שקובע שמימוש הכוח הצבאי הקינטי (אש ותמרון ביבשה, בים ובאוויר) הוא המהלך המכריע והסופי, שנסמך על הפעולות הסמויות שקדמו לו, ובהן לוחמה קיברנטית שמאפשרת ניהול מערכה "על אש קטנה".

mark_miley_army_chief_of_staff

הגנרל מילי, הציג בהרצאתו את מפת האיומים החדשה על ארצות הברית, (צילום: ויקיפדיה).

האיום הגובר במרחב הקיברנטי מטריד מאוד את מקבלי ההחלטות בארצות הברית. בתחילת החודש נאם ראש מטה צבא היבשה האמריקני, הגנרל מארק מילי, בארוחה השנתית לזכר הנשיא דווייט אייזנהאואר (אייק), שבין היתר שימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה. בנאומו הציג מילי את תפיסתו את מכלול האיומים על ארצות הברית, את השינויים בשדה הקרב ואת המענה להם. כמו כל גנרל בכיר, בכל צבא באשר הוא, נפתח נאומו של מילי בהצהרה מחייבת כי על אויביה לדעת שארצות הברית וצבאה יביסו אותם באשר יהיו "בכל מקום ובכל זמן, כמו אותם אויבים בעבר שזלזלו בכוחה של ארצות הברית ובנחישותה לנצח." 

למרות הפתיחה הגנרית הציג מילי בנאומו תפיסת עולם מורכבת שנשענת על ניתוח קר של המציאות תוך הישענות על הפרדיגמה הריאליסטית במדעי המדינה (כיאה לבעל תואר ראשון בחוג זה מפרינסטון). לדבריו לאחר קריסת ברית-המועצות, היתה ארצות הברית מעצמת על יחידה, בלתי מעורערת, אולם כיום היא מאותגרת באופן משמעותי באסיה, אירופה ובמזרח התיכון. מילי סקר את מפת האיומים וכלל בתוכה את רוסיה, סין, איראן, צפון קוריאה וכמובן גורמי טרור אסלאמי שונים כמו דאעש. לדבריו, מדינות אלו מקיימות תהליך למידה והתעצמות ואף שהשנים האחרונות כללו בעיקר מלחמות בין מדינות לארגונים, הרי שהמלחמה בין מדינות היא כמעט מובטחת בעתיד הקרוב.

מנצח מי ש"מחבר את הנקודות"

בסקירתו ציין הגנרל כי בטרם מלחמת העולם השנייה היו "כל הטכנולוגיות בתחום השריון, מיכון, האוויר והתקשורת זמינות לכל המעצמות בשנות העשרים והשלושים, אך רק גרמניה השכילה לשלבם באופן שהביא להישגים מדהימים בשדה הקרב בשנים 1939-1942". רק אז הצליחו בעלות הברית ששילמו על חוסר המוכנות מחיר יקר, להתאושש ולהביסם. חוסר היכולת, לדבריו, "לחבר את הנקודות" בטרם העימות עשוי להיות הרסני ביום פקודה ולגבות מחיר כבד מאלו שאינם משכילים להשתנות ולהתאים עצמם לאיומי ההווה והעתיד.

חיילים אמריקנים בקרב על אאכן באוקטובר 1944, ((צילום: ויקיפדיה).

חיילים אמריקנים בקרב על אאכן, אוקטובר 1944, (צילום: ויקיפדיה).

מילי, שעשה את עיקר שירותו בכוחות המוטסים ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") ציין שהעולם הופך יותר ויותר אורבני, ומכאן שהמלחמה תתרחש בערים. כן, אמר מילי, הצבא האמריקני לחם בעבר בבגדד שבעיראק, בהואה שבווייטנאם ובאאכן שבגרמניה, אבל על-פי רוב היתה עיקר המערכה מרוחקת ממרכזי האוכלוסייה. בעתיד, ייאלץ הצבא לבנות את כוחו כך שיוכל לתמרן ולפעול, להבחין בין אויב לידיד, בשטחים עירוניים, משום שהלחימה בהם תהיה הנורמה ולא היוצא מן הכלל. לדבריו, הדומיננטיות באוויר, שהצבא האמריקני מחזיק בה מאז הנחיתה בנורמנדי, איננה. אתגרי הקיום של הכוחות הקרקעיים יהיו קשים במיוחד. התנועה תהיה חייבת להיות מתמדת. כוח שייוותר במקומו למעלה ממספר שעות יימצא את עצמו תחת אש כבדה. קווי התקשורת יהיו תחת מתקפה מתמדת והמפקדים יידרשו לאיתנות רבה וליכולת לפעול באופן עצמאי, ללא קשר ישיר לפנטגון או לבית הלבן, שם כידוע יושב מפקד הצבא.

אבל כלל האתגרים הללו, אמר מילי, שיכולים לבלום את קבלת ההחלטות האסטרטגית כולה, "יהוו בעיה אם המערכות האלקטרוניות בכלל יעבדו". ישנה סבירות גבוהה, "ודאות, בעצם, שכל דבר אלקטרוני יהיה נתון לתקיפות סייבר ולוחמה אלקטרונית." לפיכך, הסביר, על הכוחות להתאמן כשחלק ניכר מן המותרות והיכולות הטכנולוגיות המרשימות שבארגז הכלים שלהם אינם עוד, שכן מצב זה עתיד להתרחש. בסיום דבריו, אמר מילי כי ישנה רוח קלה של מתיחות באוויר והיא עשויה להפוך לסופה. הוא ציטט משירו של הזוכה הטרי בפרס הנובל לספרות, בוב דילן, ואמר כי "גשם כבד עומד ליפול". מוטב, שאמריקה, לשם שינוי, תגיע מוכנה לקרב הראשון במלחמה הבאה. אחרת היא תשלם מחיר כבד.

בנימה לוקאלית, הרי שמפת האיומים הנוכחית על ישראל אינה כוללת כוחות שלהם מערכי סיייבר התקפי כה מתקדמים שביכולתם (כפי שהודה ביושר לפני שנתיים אדמירל רוג'רס, ראש ה-NSA, בהקשר לסין) "להשבית את רשת החשמל בארצות הברית". מנגד, עם העמקת המעורבות הרוסית בסוריה, עשויה ישראל למצוא את עצמה על נתיב התנגשות עם מדינה שהיכולות שלה בתחום זה משאירות את האמריקנים ערים בלילה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 29.10.2016)

האיום בסייבר: רוסיה וסין\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

האם ישנן מדינות המסוגלות לבצע תקיפה ש-"תכבה את האור" בארצות הברית? לדברי ג'ון ברנן, ראש ה-CIA, "זוהי שאלה של אמצעי וכוונה – הגורמים שיכולים לעשות כן לא רוצים בכך כעת, ולעומתם אלה שרוצים לא מחזיקים ביכולת הנדרשת"

ג'ון ברנן

ראש ה-CIA, ג'ון ברנן, בראיון בתכנית "60 דקות".

בשורה של אירועים פומביים התריעו בכירי המודיעין המערבי מפני מה שניתן להגדיר כמגמה התקפית קבועה מצד סין ורוסיה במרחב הקיברנטי. בשבוע שעבר התראיין ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA), ג'ון ברנן, לתכנית התחקירים הוותיקה "60 דקות" (60 minutes) והתייחס לאיומים במרחב הקיברנטי. ברנן נשאל בראיון האם ישנן מדינות המחזיקות ביכולת לבצע תקיפה ש-"תכבה את האור" בארצות הברית, קרי תקיפת תשתיות קריטיות שתגרום לנזק משמעותי למדינה? בתשובתו טען ראש הסוכנות כי זוהי שאלה של "אמצעי וכוונה". הגורמים היכולים לעשות כן אינם רוצים בכך לעת עתה, ולעומתם אלו הרוצים לעשות זאת אינם מחזיקים ביכולת הנדרשת.

ברנן התייחס בראיון גם לעובדה שחשבון המייל האישי שלו נפרץ וציין כי "הפרטיות לא מתה ואסור שתמות", אולם גם לציבור (ולא רק לממשל), המשתמש ברשתות החברתיות, מרחב בו המידע האישי של המשתמשים נתון בסיכון, ישנה אחריות לביטחון המידע האישי שלו. אף שברנן השתדל שלא להישמע מאיים בראיון, ניכר היה שהוא תופס את האיומים והאתגרים הטמונים במרחב הקיברנטי כמשמעותיים במיוחד. בשל כך יזם לפני כחצי שנה בסוכנות את הקמת אגף חדש לחדשנות דיגיטלית (Directorate for Digital Innovation) שנועד לרכז את פעולות הסוכנות בתחומי ההגנה, איסוף המידע והתקיפה במרחב הקיברנטי.

נראה כי דבריו של ברנן באו במטרה להרגיע את הציבור לאחר האזהרה החריפה שהשמיע בחודש שעבר מנהל המודיעין הלאומי, הגנרל ג'יימס קאלפר, בתדריך האיומים השנתי שנשא בפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט. בתדריך הבהיר קאלפר כי מוטלת עליו האחריות לגרום לקובעי המדיניות בממשל "להיות מודעים לדימום, כפי שניתן להגדיר זאת, של מידע טכנולוגי שהסינים שודדים" מארצות הברית.

קאלפר ציין כי סין ממשיכה לקיים פעילות התקפית במרחב הקיברנטי כנגד ארצות הברית וזאת על אף ההסכם הבילטרלי שבין שתי המדינות הקובע כי יש להימנע מפעילות זו (כמו גם מתמיכה בריגול תעשייתי במרחב זה). קאלפר אף אמר כי הדבר נכון גם בהקשר לרוסיה. לדבריו, שחקנים זרים הפועלים במרחב הקיברנטי "אינם מורתעים מביצוע פעילות מודיעינית ואף התקפית", משום שהפעולה נתפסת בעיניהם כזולה יחסית בעלותה (אך משתלמת בתועלת) וכי ההשלכות האפשריות (פעולת תגמול מצד ארצות הברית) אינן גבוהות.

הקמת יחידה חדשה ללוחמה קיברנטית

מרשל האוויר פיליפ אוסבורן ראש המודיעין במשרד ההגנה הבריטי

מרשל האוויר פיליפ אוסבורן, ראש סוכנות המודיעין של משרד ההגנה הבריטי

במקביל הודיע בשבוע שעבר ראש סוכנות המודיעין של משרד ההגנה של הממלכה המאוחדת, מרשל האוויר פיליפ אוסבורן, בהופעה פומבית נדירה, על הקמת יחידה חדשה ללוחמה קיברנטית בסוכנות. אוסבורן, נווט קרב בחיל האוויר המלכותי שלחם בעיראק, ציין כי היחידה תהיה אמונה על סיכול תקיפות סייבר על תשתיות חיוניות בבריטניה ועל מאמצי איסוף המודיעין ועל פעילות התקפית במרחב הקיברנטי. ליחידה החדשה, לדברי אוסבורן, תהיה "יכולת ניתוח מצב 24/7, המסוגלת לספק ניטור עולמי וניתוח מכל גווני הקשת", והיא תתאם פעולותיה עם מטה התקשורת הממשלתיתׁ (GCHQ), סוכנות הביון הבריטית המקבילה ליחידה 8200 של צה"ל.

החל מ-2010 הגדילה בריטניה את השקעותיה בתחום האבטחה המקוונת כמו גם חיזוק היכולות ההתקפיות במרחב הקיברנטי. הדבר נובע מעלייתם של איומים חדשים על בריטניה במרחב זה מצד איראן, רוסיה וסין כמו גם מצד ארגוני טרור. צרפת אף היא החלה לאחרונה להשקיע יותר ביכולות הסייבר שלה, בין היתר בשל האיום הגובר מצד דאעש.

לדברי מרשל אוסבורן, העולם הפך להיות "יותר לא-צפוי, יותר תחרותי, יותר במחלוקת, יותר מורכב, בסיכון יותר גבוה וגם יותר מפתיע, והדרישות מן המודיעין הופכות גבוהות בהרבה". לאור הפעילות העוינת שמקיימות רוסיה וסין, כמו גם גורמי טרור, במרחב הקיברנטי נשמעת אבחנתו של אוסבורן כסיסמה שמגדירה את פעילות ארגוני הביון המערביים בעת הנוכחית.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 08.03.2016)