"אהוב אהוב אהוב חזור אליי" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים ארז לאונרד כהן מזוודה, נחת בישראל והופיע בפני חיילי צה"ל בחזית. מתי פרידמן התחקה אחר מסע ההופעות הפנטסטי, והביא, לראשונה, את שכתב הזמר על אותם ימים. התוצאה היא ספר קטן ונוגע ללב שאי אפשר לקרוא בלי להאזין במקביל לשיריו של כהן.

"אנשים נהרגו. התחלתי לסיים את ההופעה שלנו בשיר חדש. הפזמון היה: אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב אהוב חזור אליי" (עמוד 102).

בספרו "מי באש" (הוצאת כנרת זמורה־דביר,2021) תיאר מתי פרידמן את מסע ההופעות של הזמר היהודי־קנדי לאונרד כהן בפני חיילי צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1973, כתב פרידמן, היה לאונרד כהן היה בן 39 ואב טרי לילד. הוא חי ביוון עם זוגתו וחש שהוא נתון במשבר. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא פשוט ארז מזוודה חומה מרופטת ובא. זמן לא רב לאחר שנחת בתל אביב התחבר כהן למתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא ומצא עצמו מופיע בפני חיילים בסיני. 

פרידמן, בעצמו יליד קנדה, שירת כלוחם בפלנ"ט נח"ל בלבנון ולימים היה לעיתונאי וסופר שספריו, ובהם "דלעת" המופתי, זכו בפרסים רבים והיו לרבי מכר. הוא התחקה אחר מסע ההופעות, חיפש את זכרונותיו של כהן ממנו בעזבונו (וקטעים מהם, שרשם על גבי פנקס כתום, מופיעים בספר) וראיין רבים מהחיילים שישבו או עמדו בקהל במהלכן.

כך למשל, ראיין פרידמן את איציק שוקל מקיבוץ עברון. המלחמה תפסה את איציק בטוקיו, שם מכר תמונות שמן. "לאיציק היה חבר מסיירת שקד, שלומי גרונר, שהיה בקצה השני של העולם, בלונדון, ועבד כאיש ביטחון באל על" (עמוד 130). השניים שבו ארצה ויצאו, כמו כהן, לחפש את המלחמה.

"במשך תקופה שירתו גם איציק וגם שלומי תחת פיקודו של קצין בלונדיני וקצת משוגע, אחד ממפקדי השדה הצעירים הטובים בצבא. אף אחד לא השתמש בשמו האמיתי, אמציה חן. כולם קראו לו פצי. הוא בא מחולדה, הקיבוץ שעמוס עוז גדל בו, והוא ועוז היו חברים בתיכון: שני תוצרים מושלמים של הדור הישראלי ההוא, הכותב הרגיש והלוחם מלידה, הומרוס ואכילס. יש סיפורים רבים על אודותיו של פצי. פעם, כמה שנים לפני המלחמה, חיילי שקד היו בפשיטה בעומקה של ירדן ולחמו את דרכם חזרה אל גבול ישראל, בקושי, וכבר עמדו לחצות את הגבול בבטחה כאשר פצי עצר את הכוח בעודו על אדמת אויב. הוא הזכיר לכולם שהיום פורים והכריח את כולם לשיר שירי חג לפני שהוביל אותם הביתה" (עמוד 130). פצי, יוצא הצנחנים שעבר בהמשך שירותו לשקד, נחשב לאחד ממפקדיה הנועזים ביותר.

בדרך לא דרך תפס גרונר טרמפ למאהל הלאה בסיני. "מישהו אמר שאריק נמצא שם עם מפקדת האוגדה שלו, ושלומי ידע שאם אריאל שרון שם, גם פצי יהיה. נכון לאותו רגע, שלומי כבר היה בדרכים מלונדון יומיים ברציפות. הוא היה עדיין בג'ינס. הוא הלך בין המבנים הטרומיים בבסיס החדש הזה במדבר וראה שלושה חיילים כורעים סביב מדורה קטנה, מבשלים קפה בפחית של פירות משומרים. דני וולף, ומאיר דגן היו קצינים לשעבר בשקד, כמוהו, והשלישי היה פצי, שקיבל אותו בחיוך מאוזן לאוזן מתחת לתלתליו הבלונדיניים" (עמוד 137). 

החיילים והקצינים הנאספו סביב פצי גובשו למה שכונה כוח פצי ("כוח רומאי" בקשר), שרדף והשמיד כוחות קומנדו מצריים בסיני. באחד הימים הוזעק הכוח למרדף אחר כוח קומנדו מצרי שהונחת במסוקים סמוך לצומת "יוקון". גרונר נהג בג'יפ ופצי היה על המקלע. "זה היה קרוב כמו קרבות בימי קדם – יכולת לגעת באויב, והוא היה יכול לגעת בך. המצרים פתחו באש ברגע ששלומי נסע פנימה" (עמוד 138). התפתח קרב קשה ורקטת אר.פי.ג'י פגעה בנגמש של הכוח, ממנה נהרגושני קצינים ונפצעו ארבעה. וכל אותה עת, סיפר פצי, "אנחנו מסתובבים ומסתובבים והורגים והורגים" (עמוד 139).

לאחר הקרב, סיפר גרונר למחבר כיצד יצא לנסיעה לילית במדבר בחיפוש אחר אספקה. אתה הולך במדבר, אמר ״ואלוהים יורד אליך, ומתחיל לדבר איתך. ואני כמן משה ששומע את הקול והולך אחריו. והקול הזה מוכר לי, אבל לא מתחבר לי. אני אצייר לך תמונה: כובע פלדה על על החול. ועל כובע הפלדה חושב בחור עם גיטרה ושר את 'Lover Lover Lover'" (עמוד 152). גרונר סיפר שבניגוד להרבה אמנים, שרוב הופיעו בשדות תעופה ושבו עוד באותו לילה לתל אביב, "לאונרד היה שם, הוא אכל אתנו מנת קרב, לידנו. פתחנו לו שימורים" (עמוד 156).

"נסענו לכיוון איסמעיליה. עצרנו בעמדה הקדמית ביותר. נוף מדבר, הארכיטקטורה היחידה היא טנקים מציגים אותי בפני גנרל גדול, "אריה המדבר". אני חולק כבוד לחיות האדירה שלו, ובשתיקה שואל בתוקף, "איך אתה מעז?" הוא לא מתחרט. גברים יוצרים מעגל סביבנו ואנחנו שרים להם" (עמוד 161), כתב כהן בפנקס שלו. ברגע ההוא, שהונצח בתצלום המפורסם עמדו מפקד האוגדה אריאל "אריק" שרון ולאונרד כהן יחד ומסביבם חיילי האוגדה שהאזינו לכהן. "שני ארכיטיפים אנושיים, "איש שלום ואיש מלחמה", כפי שכותב כהן ב"סיפורו של יצחק". הזמר שקרא לעצמו בצחוק "מפקד שדה כהן" – וללהקה שלו "הצבא", שהמלחמה הייתה בשבילו מטפורה, או פוזה אירונית; ומפקד השדה האמיתי, שבשבילו הייתה המלחמה אימת מוות ממשית וגוויות של חברים ואויבים מוטלות בחול בסמוך. המשורר, המבין דבר או שניים ביופי ובמוסר; והגבר שנוקט אלימות כדי ליצור את הבועה הבטוחה שבה משוררים יכולים לשכוח את המעשים האלה ואפילו לגנות את האנשים שמבצעים אותם" (עמוד 162).

בין החיילים בקהל היה פצי, שסיפר כי למרות שמעולם לא התחבר לסגנון המוזיקלי של כהן שם במלחמה הוא ריגש אותו מאוד. "אותו יהודי שמחזיק גיטרה, שפוף, יושב בשקט ומנגן. שאלתי, ומישהו סיפר לי שזה בחור מקנדה, או השד יודע מאיפה, יהודי שבא לרומם את רוח הלוחמים. זה היה לאונרד כהן. ומאז יש לו פינה אצלי בלב" (עמד 164).

פרידמן הוא מספר בחסד וספרו קולח ונוגע בקורא, כמו היה אחד החיילים בקהל באחת מהופעותיו של כהן במלחמה. שיריו של כהן היו חלק משמעותי מפסקול ילדותי, מבית הורי, הקריאה בספר הפכה אותו ואותם לחשובים עוד יותר.

מלחמה שהתישה וספרים שהציבו אותה במקומה הנכון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שורת ספרים שניתחו את מלחמת ההתשה בחזית המצרית תיארו אותה כשלב מרכזי בעימות בין ישראל ומצרים. אף שהסתיימה באופן חיובי לישראל שם נזרעו זרעי העיוורון שהוביל להחמצת האסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, סאדאת, ולהפתעה ב־1973.

ב־21 אוקטובר 1967, כתב ד"ר דן שיפטן בספרו "התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967" (הוצאת מערכות, 1989), חלה תפנית באופי הפעילות הצבאית בתעלת סואץ.

עד אז, מרגע שהסתיימה מלחמת ששת־הימים שררה בתעלת סואץ מתיחות שהופרה מפעם לפעם בחילופי אש תותחים משני עברי התעלה. אך באותו יום שיגרו ספינות טילים מצריות טילי ים־ים מסוג סטיקס והטביעו את המשחתת אח"י אילת. 47 מאנשי הצוות נהרגו (בהם 15 נעדרים), ו־91 נפצעו.

שיפטן תיאר בספר באופן מרתק את מלחמת ההתשה, בעיקר מן הזווית המצרית. לכאורה, כתב, יכולה היה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, לחתור להסדר שלום עם ישראל, שבמסגרתו יוחזר לידי מצרים חצי־האי סיני, ולהחליף צד, מתמיכה בגוש המזרחי לתמיכה בגוש המערבי בהובלת ארצות־הברית.

מהלך זה, קבע, היה בגדר הודאה בכישלונו של נאצר ומשמעותו "לא רק ויתור על עמדת הנהגה בעולם הערבי ועל מעמד בין־לאומי מכובד, אלא גם הכרח לגזור את גורלו של הניסיון הנאצרי כולו לשבט" (עמוד 36). מנגד, לא היתה למצרים יכולת לכבוש מחדש את חצי־האי סיני.

"מצרים היתה ערה לסכנה של עימות צבאי מלא בטרם עת עם ישראל, וחיפשה דרך להפעיל את כוחה הצבאי על־פי התכלית המדינית, מבלי להיגרר להסלמה, שבתוצאותיה לא היתה מוכנה לעמוד. באותו שלב חיפשה מצרים מתכונת פעילות צבאית, שתהיה חריפה מספיק כדי לעורר את החששות מפני התלקחות שתסבך את המעצמות, אך מוגבלת מכדי להעניק לישראל מניע ועילה לתגובה שהיא מעבר ליכולת הספיגה של מצרים" (עמוד 124).

למעשה, נאצר ביקש לגרום לארצות־הברית לכפות על ישראל לסגת מסיני, בשל האיום שתציב מצרים על היציבות במזרח התיכון ועל האינטרסים שלה, ובראשם הרצון להימנע מעימות עם ברית המועצות.

ישראל לא מקבלת את "כללי המשחק"

באוקטובר 1968 "בעזרת כוח צנחנים מונחת־מסוקים פגעה ישראל בתחנת־טרנספורמציה בנג'ע חמאדי" (עמוד 135). כוח מחטיבת הצנחנים (חטיבה 35), בפיקוד מתן וילנאי, הרס את התחנה והרג ארבעה חיילים מצרים.

ישראל ניהלה אז, כמאמר שר הביטחון משה דיין, "מדיניות שתוכיח לערבים כי מוטב להם להגיע איתנו להסדר שלום או להפסקת־אש, משום שמלחמות נגדנו יעלו להם ביוקר ולא ישיגו את מטרתן" (עמוד 135). לכן ביקש דיין "להנחית עליהם עתה, בגבול מצרים, מכות קשות" (עמוד 135).

מטרה הפשיטה העמוקה על נג'ע חמאדי היתה להבהיר כי "ישראל איננה מוכנה לקבל את "כללי המשחק" של עימות סטטי ומתמשך לאורך התעלה, המתנהל בדרך ובשיטות הנותנות יתרון לצד שכנגד" (עמוד 135).

בספטמבר 1969 "פשט כוח צה"ל שמנה מספר טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית (שלל מלחמת ששת־הימים) שהובאו בנחתות, בחיפוי מטוסים, אל חופיו המערביים של מפרץ סואץ. הכוח המשוריין טיהר את רצועת־החוף לאורך כ־50 ק"מ, השמיד מוצבים, טנקים, כלי־רכב, מתקני מכ"מ והגנה־אווירית" (עמוד 212).

הכוח, בפיקוד סא"ל ברוך "פינקו" הראל, יוצא גולני שעבר לשריון, הפתיע את הכוחות המצרים וזרע הרס בהיקף כה רב, עד כי למחרת לקה נאצר בהתקף־לב, ושב לעבודתו רק כעבור שבועיים. בעקבות המבצע הודח הרמטכ"ל המצרי, גנרל אחמד איסמאעיל עלי (קודמו, הגנרל עבד אל־מונעים ריאד, נהרג במרץ אותה שנה מפגיעת רקטת "זאב" של חיל ההנדסה במטה הצבא המצרי באסמאעיליה).

שיפטן זיהה בספר תפנית בפעילות צה"ל במבצע "גביר", שנערך ב־25 בדצמבר 1969. אז "יצא חיל־האוויר לפעולתו הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת־הימים. המבצע, שנסתיים בלא אבידות לישראל, הקיף את כל חזית התעלה לעומק של כ־20 ק"מ, ונמשך למעלה משמונה שעות. ההתקפה פגעה קשה בכל המערך המצרי, ובין היתר חיסלה 12 סוללות של טילי סאם־2 חדשים" (עמוד 246). המבצע היה יריית הפתיחה לקו התקפי יותר שבא לידי ביטוי בהמשך בסדרת מבצעי "פריחה", הפצצות יעדים בעומק מצרים.

המלחמה היתה התמודדות בין עוצמות אש

בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) ניתח פרופסור סא"ל (מיל.) יואב גלבר את המלחמה לעומקה, ובכלל זה את שורת המבצעים המיוחדים שבוצעו במלחמה. הבולט שבהם, שבוצע לילה לאחר מבצע "גביר", היה מבצע "תרנגול 53" – פשיטה על קרונות מכ"ם סובייטי חדיש סמוך לראס־ע'ארב שלחוף מפרץ סואץ והבאתם לישראל.

"המשימה הוטלה על נבחרת מגדוד 50 בפיקוד המג"ד אריה צידון וסגנו דורון רובין, ובידוד אזור הפעולה הוטל על הסיירת החטיבתית בפיקודו של מוטי פז" (עמוד 402). בניגוד למקובל, לוח הזמנים שבמסגרתו פעלו הכוחות "היה הקצר והצפוף ביותר מכל המבצעים המיוחדים של צה"ל שעל־פי־רוב הוכנו במשך שבועות, אם לא חודשים. ללוחמים ולטייסי המסוקים היו יומיים להתכונן" (עמוד 402). יתרה מכך, המבצע יצא לדרך רק ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו אלוף פיקוד הדרום החדש, אריק שרון.

בחסות הפצצת הטעיה של חיל האוויר "הנחיתו שלושה מסוקי סופר־פרלון את הכוח המבצע. ההפצצה הוסטה לעבר תחנת הדמה וחיפתה על התקדמות הכוח לעבר תחנת המכ"ם האמיתית. לאחר הסתערות קצרה התברר שמן הכוח המצרי בן 15 האנשים, שאייש בדרך־כלל את התחנה, נכחו במקום בעת הפשיטה תשעה בלבד, שכן שישה היו בחופשה. קצין ושני חיילים הצליחו לברוח, שני חיילים נהרגו וארבעה נשבו" (עמוד 403).

לאחר מכן הטיסו מסוקי היסעור את קרונות המכ"ם במתלה־מטען לסיני. הפשיטה, שכולה "חוצפה פלמ"חניקית", היתה לאחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע צה"ל מעודו.

גלבר, יוצא סיירת צנחנים (שפיקד בהתשה על פלוגה בסיירת חרוב), הצטרף במלחמת יום הכיפורים לגדוד 890. בשלהי המלחמה, כתב, שוחח "עם חייל מן הפלוגה שקיבלתי לפיקודי בתום הקרב בחווה הסינית במקומו של מפקדה, אהרון מרגל, שנפל בקרב ההוא" (עמוד 6).

החייל שאל אותו מתי החלה התדרדרות למלחמה ומדוע? "ההתדרדרות התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים ואולי עוד קודם־לכן" (עמוד 6), השיב. השאלה הוסיפה להציק לו מאז והובילה לכתיבת הספר, שהציג ניתוח שלם ומקיף של המלחמה.

המלחמה, כתב, היתה "בראש־וראשונה התמודדות בין עוצמות אש, ובניגוד לצבא המצרי עוצמת האש של צה"ל נשענה על חיל האוויר, לא על התותחנים, ובלעדיו לא היה אפשר לנהל את המערכה הזו" (עמוד 646).

הלחימה הנייחת, כתב, דרשה מנהיגות קרבית שונה. "מלבד כושר גופני, תעוזה, דוגמה אישית וידע מקצועי, נדרשו גם ניסיון חיים, בגרות ואחריות שבאים עם השנים, ויכולות גבוהות של יחסי אנוש ושל הנעת אנשים במצבי לחץ. הצורך הזה יצר את הרקע לתופעת "הנמרים" – קציני מילואים בוגרים ומנוסים שהתנדבו למחזורי שירות של שלושה חודשים בקו כמפקדי מעוזים ואשכולות מעוזים, ותרמו תרומה חשובה ליציבות הקו ולכושר העמידה של המחזיקים בו" (עמוד 646).

המלחמה מהפרספקטיבה של המטכ"ל

הספר "המלחמה להפסקת ההתשה" (הוצאת משרד הביטחון ומודן, 2018), שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר שמעון גולן, ראש תחום חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל, תיאר את המלחמה מהפרספקטיבה של המטה הכללי של צה"ל. האבחנות שלו מאירות אותה באור אחר.

ב־22 בינואר 1970, כתב גולן, בנוסף להפצצות העומק, "השתלטו כוחות מחטיבה 35 במבצע "רודוס" על האי שדואן והחזיקו בו כ־30 שעות. שניים מחיילי הכוח נהרגו, ושלושה נפצעו. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצרים ונשבו כ־60, וכמו כן נלקח מכ"ם ימי" (עמוד 150). מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב

הרמטכ"ל, דאז, חיים בר־לב, אמר שהפשיטה נועדה לפגוע קשה בכוחות הצבא המצרי ולגרום לפיקוד המצרי להגיב באופן לא מחושב. בנוסף, ציין, בפשיטה ביקש צה"ל "למרוט להם את העצבים עד כמה שאפשר" (עמוד 151).

הרוסים באים

לאחר המבצע יצא נאצר לביקור סודי בברית־המועצות שהשפיע דרמטית על המציאות הפוליטית והצבאית של המלחמה. הרוסים הסכימו לבקשתו (וניצלו את מצבו הקשה, כדי לממש את האינטרסים שלהם במזה"ת) ופרסו במצרים טייסות קרב, יועצים צבאיים ומערכות הגנ"א מתקדמות.

החשש מפני עימות עם הרוסים ניכר בדיוני המטכ"ל. בדיון שהתקיים לאחר תקרית אש בתעלה סמוך לפורט סעיד ציין השר דיין כי "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק 2 ק"מ, אחד מהם לא ידייק – לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה 2 ק"מ ולדייק" (עמוד 204). לבסוף הוחלט שהסמכות להפעיל אש לאזור זה תוצא מידי פיקוד הדרום ותעבור למטה הכללי.

בליל 12-11 ביוני, במבצע "ויקטוריה", צלח כוח של סיירת שקד (יחידה 424), בפיקוד סא"ל דני וולף־רהב, את את תעלת סואץ כ־12 ק"מ מצפון לקנטרה, ופשט על שורת מוצבים מצרים. "הכוח הסתייע בארטילריה ובחיל האוויר. בחלק מהמקרים נתקל בהתנגדות" (עמוד 217), והרג, רשמית, 21 חיילים מצרים. עם זאת, נראה שבבונקרים שתקפו לוחמי הסיירת נהרגו חיילים נוספים. ארבעה מחיילי הסיירת נהרגו בקרב ו־17 נפצעו. בפשיטה נזרעו זרעי התוכנית לצליחת התעלה, שבוצעה לבסוף במלחמת יום הכיפורים. 

בדיון מטכ"ל שהתקיים בהמשך אמר אלוף הפיקוד שרון כי צה"ל חייב "לשבור" את הביטחון העצמי של צבא מצרים, "ולהרבות בפשיטות שבהן הוא מבטא בצורה המיטבית את עליונותו. פעולות אלו יפגעו בהרגשת המצרים שהקו שלהם בלתי חדיר ויחייבו אותם, בין היתר לעבות את כוחותיהם בו" (עמוד 219). עוד העיר כי "הישיבה המתמדת מתחת לשכפ"ץ יש לה השפעה על סוג המפקדים שאנחנו מגדלים" (עמוד 219).

עם זאת, ניכר שהחשש מנפגעים גרם למטכ"ל להסתמך בעיקר על חיל האוויר כמענה ההתקפי של צה"ל כנגד מצרים. יש בדברים הד לגישות שמלוות את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאז ועד ימינו אלה.

האירוע הדרמטי במלחמה התרחש, ככל הנראה, ביולי 1970, ונבע מעלייה ברמת המעורבות הסובייטית במלחמה. בשני מקרים שאירעו באותו חודש כמעט והתרחש עימות בין טייסי חיל האוויר לטייסי לטייסים סובייטים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, טען כי "צריך כמה שיותר מהר להגיע למפגש עם הרוסים!" (עמוד 241). שר הביטחון דיין תמך. "אביא זאת לממשלה. אני בעד זה!" (עמוד 241), אמר.

ב־30 ביולי "הציגו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשר הביטחון את התוכנית למשיכת טייסים רוסים לקרב־אוויר, המתוכנן לאותו יום בשעה 14:20. השר הסתייג מהכוונה למשוך מטוסים הנמצאים בגבול המרחב שהוגדר כמותר לפעולה, אך לבסוף אישר את הפעולה. בקרבות־האוויר שהתחוללו במועד שתוכנן הופלו ארבעה מטוסי "מיג 21" שהוטסו בידי טייסים רוסיים, ומטוס חמישי נפגע אך לא נראה נופל" (עמוד 242). כשבוע לאחר מכן הושגה הפסקת האש, אולם המצרים הפרו אותה וקידמו טילי סאם לעבר התעלה.

אז מי ניצח?

בהקדמה לספר כתב ראש מחלקת היסטוריה תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל, קצין צנחנים ומח"ט שריון בעברו, כי במלחמה הצליחה ישראל לנהל מלחמה ארוכה, הגנתית־סטטית בעיקרה. במהלך המלחמה ישראל התישה "את מצרים וגרמה לה להפסיק באופן זמני את הירי בקו הפסקת האש בתעלת סואץ. שיעור היסטורי זה מלמד שבאזורנו ניתן להצליח במלחמת התשה רבת־שנים – אולי גם מול ארגוני טרור או ארגונים סמי־מדינתיים, כמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות" (עמוד 11).

גולן כתב כי המלחמה הסתיימה באוגוסט 1970, "משום שבאותה עת היה לשני הצדדים עניין בכך. מצרים יזמה את המלחמה, ומראש לא היה לה עניין להפסיקה. ישראל, לעומת זאת, פעלה במשך כל התקופה כדי להפסיק את האש, ואחרי 17 חודשי מלחמה השיגה את מטרתה זו" (עמוד 273). הספר כתוב היטב ויש הרבה אמת בטענת המחבר שישראל, בסיוע ארה"ב, גברה במלחמה על המצרים (והסובייטים) בשל עליונותה הצבאית.

אולם הנחת עבודה זו עמדה גם בבסיס העיוורון הישראלי. שיפטן, למשל, ציין בספרו כי לאחר המלחמה העריך היועץ לביטחון לאומי האמריקני, הנרי קיסינג'ר, כי אם יוסיפו המצרים לתגבר את מערכי ההגנה האווירית ולקדם אותם מזרחה, סמוך לתעלה, יהיה בכך בסיס ליוזמה ההתקפית שלהם לעבר חצי־האי סיני. שכן, הם ייצרו מטריה אווירית באזור התעלה שתנטרל את חיל האוויר הישראלי ותאפשר לכוחותיה לפעול בחופשיות. אמר וצדק. כך עשו המצרים במלחמת יום הכיפורים.

הגישה הישראלית היהירה (רהב כינה אותה לימים פרופסור גלבר בספר אחר) הובילה לכך שישראל לא זיהתה בזמן את השינוי באסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, ולהפתעה ב־1973 היה מחיר יקר.

"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרב רונצקי שנפטר השבוע היה אולי הרב הצבאי הראשי הבולט והמשפיע ביותר מאז שלמה גורן. בין שתמכו בו ובין שביקרו אותו, אי-אפשר היה להישאר אדיש לרב (והקצין הבכיר) שחזר בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, תוקע בשופר בכותל המערבי במלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע נפטר הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) לשעבר, תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, מי שהיה ככל הנראה הרב הצבאי הראשי הבולט ביותר בתפקיד מאז האלוף שלמה גורן. שלא כמו קודמיו היה רונצקי חילוני שחזר בתשובה וקצין קרבי במילואים, ששימש כראש מטה חטיבת שומרון, ובדומה מאוד לאלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, ספג רונצקי ביקורת מימין ומשמאל על מהלכיו והתבטאויותיו כרבצ"ר. נראה שהיתה לו עמדה בכל עניין (צבאי או לא), והוא לא חשש להביע אותה. הרבנות הצבאית בתקופתו גם לא הסתפקה בתפקיד "נגד כשרות בכיר" ואנשיה, בהובלתו, עסקו בחינוך ובהרצאות על גבורה יהודית וחשיבות הדת לכוחות הלוחמים. בקיצור, אי אפשר היה להישאר אדיש אליו.

המ"פ החילוני מסיירת שקד

רונצקי גדל בחיפה ולמד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, במחזור ט"ו בו למדו גם האלוף דורון אלמוג (מיל') והעיתונאי לשעבר אביחי בקר. בתחילה התגייס לקומנדו הימי, אך באמצע המסלול עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולחם בסיני. לימים כתב כי בטרם המלחמה, "עסקה פלוגה ה' של סיירת שקד, שעליה פיקדתי בתעסוקה מבצעית לאורך חוף מפרץ סואץ". התחושה, סיפר, היתה שאין בסך הכל ממה לחשוש והוא ואנשיו ניצלו את הזמן הפנוי לדיג וטיולים בסיני.

רונצקי, כמ"פ בסיירת שקד, (מקור: פייסבוק).

המלחמה נחתה עליו כרעם ביום בהיר בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר הבחין ב"מבנה גדול של מטוסים מתקרב לעברנו מכיון התעלה. הערתי את תשומת לב המפקד לכך שסוג המטוסים אינו מוכר לנו, ואכן היו אלה מיגים מצריים", שתקפו את הגזרה. הפלוגה של רונצקי נדדה במרחבי סיני ולמחרת, כתב, "חברה אלינו פלוגת המסלול של גדוד 890 בפיקודו של עמנואל בן ישי (בנישו) הי"ד מניר עציון. בסיוע שני מסוקי בל תקפנו כוח קומנדו גדול שהתמקם על שתי שלוחות שהיו משני צדי ואדי ע'רנדל, מדרום לראס-סודר". המלחמה היוותה קו פרשת מים עבור רונצקי, שחזר בעקבותיה בתשובה ונעשה לרב, ולמעשה עבור כל מחזורו מהפנימיה הצבאית. הם, שבטרם גיוסם כתבו "להתראות בישיבות המטכ"ל" בספר המחזור, איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים, ומאוחר יותר רונצקי כרבצ"ר.

לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא מונה מספר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה בידי הרמטכ"ל, דן חלוץ, ובהמלצת ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, במטרה להתמודד עם השבר שחוללה ההתנתקות בין הצבא לציונות הדתית. שלא כמו קודמו, הרב ישראל וייס, הביע באותה תקופה רונצקי, שכיהן כראש הישיבה הגבוהה בהתנחלות איתמר בה התגורר, עמדה עקבית ומוצהרת כנגד סירוב פקודה. עמדה אמיצה בהתחשב במקום מגוריו ובסביבתו האידאולוגית. בניגוד לכלל הרבנים ששימשו בתפקיד לפניו (מאז הרב גורן) היה לרונצקי רקע קרבי נרחב והוא ראה את עצמו כ"כוהן משוח מלחמה", שעליו לספק סיוע רוחני, ערכי ומורלי לכוחות הלוחמים.

הרבצ"ר הבולט ביותר מאז הרב גורן

משמאל: הרמטכ"ל חלוץ מעניק דרגת תא"ל לרבצ"ר הנכנס, רונצקי, (מקור: דו"צ).

ואכן, כרבצ"ר היה רונצקי שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. כך למשל, החזיר לשירות רבנים שבעברם שימשו כמפקדים קרביים, ובהם הרב אייל קרים, קצין צנחנים שפיקד בעבר על הסיירת החטיבתית ולימים הרבצ"ר הנוכחי, והרב צדוק "דוקי" בן-ארצי, נווט קרב בחיל האוויר. תחת רונצקי שימש בן ארצי כראש ענף תודעה יהודית, שעסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה והתחרה בהצלחה מרשימה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. הפעילות הזו כלל הרבה מאוד היבטים מיסיונריים באופיים. משה טור-פז, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים, אף כתב בפייסבוק השבוע, בפוסט שנועד לשבח את רונצקי, כי לעיתים "חטאו אנשי תודעה יהודית בעודף מסרים דתיים על חשבון מסרים יהודיים".

בנוסף התבטא רונצקי בחריפות כנגד שירות נשים וגם כנגד הקהילה הגאה. לימים, כך עולה מהתבטאויות שלו בתקשורת, מיתן את דעותיו. ממתקפת הרבנים על הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, בנושא שירות נשים והגדודים המעורבים הוא סלד. צריך לומר ביושר שהרבנות נכנסה לתוך ואקום שהותיר חיל החינוך. קצין חינוך ראשי (קח"ר) דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, אמנם ניסה לבלום את פעילות הענף לתודעה יהודית, ובאכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל, אבל בפועל לא הרבה השתנה. לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן, החיל היה פחות פאסיבי ודריסת רגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן (כמו גם לפניו) לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. יתכן שאחרי רונצקי וקרים כך יקרה גם ברבנות הצבאית.

רונצקי עצמו, במקום לבדוק את המטבח, קיים שיחות אין ספור עם מפקדים וחיילים, בעיקר ביחידות הלוחמות, במטרה לשכנע אותם שמה שהם עושים זה חשוב, רץ אתם על הג'בלאות, נכנס אתם מתחת לאלונקה. לימים סיפר כי "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי". בשיחות עמם נהג לבקש מהמפקדים לדמיין איך היו חשים בשבוע השלישי למלחמה, כאשר שליש מהחיילים בפלוגה נפגעו, והם עייפים, רעבים, מותשים. הכוח נתקל, ואז, סיפר הרב, שנהג לשאול את החיילים "מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש. אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום".

בשיעור שהעביר בישיבת ההסדר שבקרני-שומרון ב-2009 סיפר על מפגש היה לו בתרגיל לילה, בחורף המקפיא של צאלים, עם מפקד גדוד סיור. "למה אתה בצבא?" שאל אז רונצקי את המג"ד, "נשוי, אב לשלושה, בוגר תואר שני, עם יכולות שכל חברה בשוק האזרחי הייתה חוטפת אותו בתנאים הרבה יותר טובים מאלו שהצבא יכול להציע לו". לאחר מחשבה השיב המג"ד כי "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים, מצבים שכל מי שהיה לוחם מכיר אותם, אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". בתגובה אמר רונצקי שהוא פשוט נישק את הקצין, "ואמרתי לו שאני אשתמש בדברים האלה שלך בשיחות שאני מקיים עם חיילים ומפקדים"במבצע "עופרת יצוקה" הצטרף רונצקי לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, וחיזק את הכוחות בלחימה. כך למשל, עשה שבת עם גדוד הצנחנים 890, עליו פיקד יקי דולף (כיום מח"ט הצנחנים).

צה"ל צריך להיות "מקום של חיבורים"

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

בשיחה עם פרשן צבאי אמר רונצקי כי לדעתו "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני". הרציונל הזה תפס אחיזה גם בקרב חלק ממפקדי צה"ל שכיפה לראשם. כך למשל הסביר בשעתו בראיון מ"פ בגולני, יאיר פלאי שמו, כי "מבלי לזלזל בחיילים שאינם דתיים, אני חושב שאנחנו יותר מבינים למה אנחנו כאן. לפעמים עולות שאלות כמו למה צריך להיכנס ולמה צריך לעשות מבצע כזה או אחר ולנו יש את התשובות". כששאל הפרשן את הרב הצבאי הראשי כיצד זה מסתדר עם הכישלון בלבנון השנייה, כאשר מספר הקצינים הדתיים היה הגבוה ביותר אי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות ממלחמת ששת הימים.

עם זאת, הוא עצמו ראה את הנוכחות הגוברת של הציונות הדתית בפיקוד הבכיר בצה"ל כמטרידה. צה"ל, אמר בראיון, אמור להיות שיקוף של החברה הישראלית, "מקום של חיבורים", ומכאן שמצב שבו בישיבת מטה חטיבתית מתוך שמונת הקצינים הבכירים שישה הם בוגרי ישיבות הוא לא טוב. "אנשים שבאו מרקע דומה יש להם מכנה משותף ולפעמים חושבים דומה. זה לא טוב", אמר וניכר כי החוויה שעבר ב-73' נותרה מהדהדת בו. על אף הביקורת, אי-אפשר להתעלם מן הרוח שהכניס, ומן הלהט שלו להתחבר ליחידות הלוחמות ולהסביר ללוחמים מה הם עושים כאן. כשתיאר בשעתו את חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, כתב כי הסיבה שבגינה התלכדו הוא ופקודיו, "מכל קצוות הארץ", לגוף לוחם אחד ללא קושיות ותהיות, היתה החינוך. "דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה". הצדק עמו, שהרי כבר אמר ניטשה כי "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." ומכאן, שגם לרבנות הצבאית יש תפקיד, לצד חיל חינוך, לסייע למפקדים, שהם-הם המחנכים העיקריים של החיילים, בהסברת הלמה והמדוע ללוחמים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.04.2018)