שורת ספרים שניתחו את מלחמת ההתשה בחזית המצרית תיארו אותה כשלב מרכזי בעימות בין ישראל ומצרים. אף שהסתיימה באופן חיובי לישראל שם נזרעו זרעי העיוורון שהוביל להחמצת האסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, סאדאת, ולהפתעה ב־1973.
ב־21 אוקטובר 1967, כתב ד"ר דן שיפטן בספרו "התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967" (הוצאת מערכות, 1989), חלה תפנית באופי הפעילות הצבאית בתעלת סואץ.
עד אז, מרגע שהסתיימה מלחמת ששת־הימים שררה בתעלת סואץ מתיחות שהופרה מפעם לפעם בחילופי אש תותחים משני עברי התעלה. אך באותו יום שיגרו ספינות טילים מצריות טילי ים־ים מסוג סטיקס והטביעו את המשחתת אח"י אילת. 47 מאנשי הצוות נהרגו (בהם 15 נעדרים), ו־91 נפצעו.
שיפטן תיאר בספר באופן מרתק את מלחמת ההתשה, בעיקר מן הזווית המצרית. לכאורה, כתב, יכולה היה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, לחתור להסדר שלום עם ישראל, שבמסגרתו יוחזר לידי מצרים חצי־האי סיני, ולהחליף צד, מתמיכה בגוש המזרחי לתמיכה בגוש המערבי בהובלת ארצות־הברית.
מהלך זה, קבע, היה בגדר הודאה בכישלונו של נאצר ומשמעותו "לא רק ויתור על עמדת הנהגה בעולם הערבי ועל מעמד בין־לאומי מכובד, אלא גם הכרח לגזור את גורלו של הניסיון הנאצרי כולו לשבט" (עמוד 36). מנגד, לא היתה למצרים יכולת לכבוש מחדש את חצי־האי סיני.
"מצרים היתה ערה לסכנה של עימות צבאי מלא בטרם עת עם ישראל, וחיפשה דרך להפעיל את כוחה הצבאי על־פי התכלית המדינית, מבלי להיגרר להסלמה, שבתוצאותיה לא היתה מוכנה לעמוד. באותו שלב חיפשה מצרים מתכונת פעילות צבאית, שתהיה חריפה מספיק כדי לעורר את החששות מפני התלקחות שתסבך את המעצמות, אך מוגבלת מכדי להעניק לישראל מניע ועילה לתגובה שהיא מעבר ליכולת הספיגה של מצרים" (עמוד 124).
למעשה, נאצר ביקש לגרום לארצות־הברית לכפות על ישראל לסגת מסיני, בשל האיום שתציב מצרים על היציבות במזרח התיכון ועל האינטרסים שלה, ובראשם הרצון להימנע מעימות עם ברית המועצות.
ישראל לא מקבלת את "כללי המשחק"
באוקטובר 1968 "בעזרת כוח צנחנים מונחת־מסוקים פגעה ישראל בתחנת־טרנספורמציה בנג'ע חמאדי" (עמוד 135). כוח מחטיבת הצנחנים (חטיבה 35), בפיקוד מתן וילנאי, הרס את התחנה והרג ארבעה חיילים מצרים.
ישראל ניהלה אז, כמאמר שר הביטחון משה דיין, "מדיניות שתוכיח לערבים כי מוטב להם להגיע איתנו להסדר שלום או להפסקת־אש, משום שמלחמות נגדנו יעלו להם ביוקר ולא ישיגו את מטרתן" (עמוד 135). לכן ביקש דיין "להנחית עליהם עתה, בגבול מצרים, מכות קשות" (עמוד 135).
מטרה הפשיטה העמוקה על נג'ע חמאדי היתה להבהיר כי "ישראל איננה מוכנה לקבל את "כללי המשחק" של עימות סטטי ומתמשך לאורך התעלה, המתנהל בדרך ובשיטות הנותנות יתרון לצד שכנגד" (עמוד 135).
בספטמבר 1969 "פשט כוח צה"ל שמנה מספר טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית (שלל מלחמת ששת־הימים) שהובאו בנחתות, בחיפוי מטוסים, אל חופיו המערביים של מפרץ סואץ. הכוח המשוריין טיהר את רצועת־החוף לאורך כ־50 ק"מ, השמיד מוצבים, טנקים, כלי־רכב, מתקני מכ"מ והגנה־אווירית" (עמוד 212).
הכוח, בפיקוד סא"ל ברוך "פינקו" הראל, יוצא גולני שעבר לשריון, הפתיע את הכוחות המצרים וזרע הרס בהיקף כה רב, עד כי למחרת לקה נאצר בהתקף־לב, ושב לעבודתו רק כעבור שבועיים. בעקבות המבצע הודח הרמטכ"ל המצרי, גנרל אחמד איסמאעיל עלי (קודמו, הגנרל עבד אל־מונעים ריאד, נהרג במרץ אותה שנה מפגיעת רקטת "זאב" של חיל ההנדסה במטה הצבא המצרי באסמאעיליה).
שיפטן זיהה בספר תפנית בפעילות צה"ל במבצע "גביר", שנערך ב־25 בדצמבר 1969. אז "יצא חיל־האוויר לפעולתו הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת־הימים. המבצע, שנסתיים בלא אבידות לישראל, הקיף את כל חזית התעלה לעומק של כ־20 ק"מ, ונמשך למעלה משמונה שעות. ההתקפה פגעה קשה בכל המערך המצרי, ובין היתר חיסלה 12 סוללות של טילי סאם־2 חדשים" (עמוד 246). המבצע היה יריית הפתיחה לקו התקפי יותר שבא לידי ביטוי בהמשך בסדרת מבצעי "פריחה", הפצצות יעדים בעומק מצרים.
המלחמה היתה התמודדות בין עוצמות אש
בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) ניתח פרופסור סא"ל (מיל.) יואב גלבר את המלחמה לעומקה, ובכלל זה את שורת המבצעים המיוחדים שבוצעו במלחמה. הבולט שבהם, שבוצע לילה לאחר מבצע "גביר", היה מבצע "תרנגול 53" – פשיטה על קרונות מכ"ם סובייטי חדיש סמוך לראס־ע'ארב שלחוף מפרץ סואץ והבאתם לישראל.
"המשימה הוטלה על נבחרת מגדוד 50 בפיקוד המג"ד אריה צידון וסגנו דורון רובין, ובידוד אזור הפעולה הוטל על הסיירת החטיבתית בפיקודו של מוטי פז" (עמוד 402). בניגוד למקובל, לוח הזמנים שבמסגרתו פעלו הכוחות "היה הקצר והצפוף ביותר מכל המבצעים המיוחדים של צה"ל שעל־פי־רוב הוכנו במשך שבועות, אם לא חודשים. ללוחמים ולטייסי המסוקים היו יומיים להתכונן" (עמוד 402). יתרה מכך, המבצע יצא לדרך רק ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו אלוף פיקוד הדרום החדש, אריק שרון.
בחסות הפצצת הטעיה של חיל האוויר "הנחיתו שלושה מסוקי סופר־פרלון את הכוח המבצע. ההפצצה הוסטה לעבר תחנת הדמה וחיפתה על התקדמות הכוח לעבר תחנת המכ"ם האמיתית. לאחר הסתערות קצרה התברר שמן הכוח המצרי בן 15 האנשים, שאייש בדרך־כלל את התחנה, נכחו במקום בעת הפשיטה תשעה בלבד, שכן שישה היו בחופשה. קצין ושני חיילים הצליחו לברוח, שני חיילים נהרגו וארבעה נשבו" (עמוד 403).
לאחר מכן הטיסו מסוקי היסעור את קרונות המכ"ם במתלה־מטען לסיני. הפשיטה, שכולה "חוצפה פלמ"חניקית", היתה לאחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע צה"ל מעודו.
גלבר, יוצא סיירת צנחנים (שפיקד בהתשה על פלוגה בסיירת חרוב), הצטרף במלחמת יום הכיפורים לגדוד 890. בשלהי המלחמה, כתב, שוחח "עם חייל מן הפלוגה שקיבלתי לפיקודי בתום הקרב בחווה הסינית במקומו של מפקדה, אהרון מרגל, שנפל בקרב ההוא" (עמוד 6).
החייל שאל אותו מתי החלה התדרדרות למלחמה ומדוע? "ההתדרדרות התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים ואולי עוד קודם־לכן" (עמוד 6), השיב. השאלה הוסיפה להציק לו מאז והובילה לכתיבת הספר, שהציג ניתוח שלם ומקיף של המלחמה.
המלחמה, כתב, היתה "בראש־וראשונה התמודדות בין עוצמות אש, ובניגוד לצבא המצרי עוצמת האש של צה"ל נשענה על חיל האוויר, לא על התותחנים, ובלעדיו לא היה אפשר לנהל את המערכה הזו" (עמוד 646).
הלחימה הנייחת, כתב, דרשה מנהיגות קרבית שונה. "מלבד כושר גופני, תעוזה, דוגמה אישית וידע מקצועי, נדרשו גם ניסיון חיים, בגרות ואחריות שבאים עם השנים, ויכולות גבוהות של יחסי אנוש ושל הנעת אנשים במצבי לחץ. הצורך הזה יצר את הרקע לתופעת "הנמרים" – קציני מילואים בוגרים ומנוסים שהתנדבו למחזורי שירות של שלושה חודשים בקו כמפקדי מעוזים ואשכולות מעוזים, ותרמו תרומה חשובה ליציבות הקו ולכושר העמידה של המחזיקים בו" (עמוד 646).
המלחמה מהפרספקטיבה של המטכ"ל
הספר "המלחמה להפסקת ההתשה" (הוצאת משרד הביטחון ומודן, 2018), שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר שמעון גולן, ראש תחום חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל, תיאר את המלחמה מהפרספקטיבה של המטה הכללי של צה"ל. האבחנות שלו מאירות אותה באור אחר.
ב־22 בינואר 1970, כתב גולן, בנוסף להפצצות העומק, "השתלטו כוחות מחטיבה 35 במבצע "רודוס" על האי שדואן והחזיקו בו כ־30 שעות. שניים מחיילי הכוח נהרגו, ושלושה נפצעו. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצרים ונשבו כ־60, וכמו כן נלקח מכ"ם ימי" (עמוד 150). מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב.
הרמטכ"ל, דאז, חיים בר־לב, אמר שהפשיטה נועדה לפגוע קשה בכוחות הצבא המצרי ולגרום לפיקוד המצרי להגיב באופן לא מחושב. בנוסף, ציין, בפשיטה ביקש צה"ל "למרוט להם את העצבים עד כמה שאפשר" (עמוד 151).
הרוסים באים
לאחר המבצע יצא נאצר לביקור סודי בברית־המועצות שהשפיע דרמטית על המציאות הפוליטית והצבאית של המלחמה. הרוסים הסכימו לבקשתו (וניצלו את מצבו הקשה, כדי לממש את האינטרסים שלהם במזה"ת) ופרסו במצרים טייסות קרב, יועצים צבאיים ומערכות הגנ"א מתקדמות.
החשש מפני עימות עם הרוסים ניכר בדיוני המטכ"ל. בדיון שהתקיים לאחר תקרית אש בתעלה סמוך לפורט סעיד ציין השר דיין כי "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק 2 ק"מ, אחד מהם לא ידייק – לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה 2 ק"מ ולדייק" (עמוד 204). לבסוף הוחלט שהסמכות להפעיל אש לאזור זה תוצא מידי פיקוד הדרום ותעבור למטה הכללי.
בליל 12-11 ביוני, במבצע "ויקטוריה", צלח כוח של סיירת שקד (יחידה 424), בפיקוד סא"ל דני וולף־רהב, את את תעלת סואץ כ־12 ק"מ מצפון לקנטרה, ופשט על שורת מוצבים מצרים. "הכוח הסתייע בארטילריה ובחיל האוויר. בחלק מהמקרים נתקל בהתנגדות" (עמוד 217), והרג, רשמית, 21 חיילים מצרים. עם זאת, נראה שבבונקרים שתקפו לוחמי הסיירת נהרגו חיילים נוספים. ארבעה מחיילי הסיירת נהרגו בקרב ו־17 נפצעו. בפשיטה נזרעו זרעי התוכנית לצליחת התעלה, שבוצעה לבסוף במלחמת יום הכיפורים.
בדיון מטכ"ל שהתקיים בהמשך אמר אלוף הפיקוד שרון כי צה"ל חייב "לשבור" את הביטחון העצמי של צבא מצרים, "ולהרבות בפשיטות שבהן הוא מבטא בצורה המיטבית את עליונותו. פעולות אלו יפגעו בהרגשת המצרים שהקו שלהם בלתי חדיר ויחייבו אותם, בין היתר לעבות את כוחותיהם בו" (עמוד 219). עוד העיר כי "הישיבה המתמדת מתחת לשכפ"ץ יש לה השפעה על סוג המפקדים שאנחנו מגדלים" (עמוד 219).
עם זאת, ניכר שהחשש מנפגעים גרם למטכ"ל להסתמך בעיקר על חיל האוויר כמענה ההתקפי של צה"ל כנגד מצרים. יש בדברים הד לגישות שמלוות את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאז ועד ימינו אלה.
האירוע הדרמטי במלחמה התרחש, ככל הנראה, ביולי 1970, ונבע מעלייה ברמת המעורבות הסובייטית במלחמה. בשני מקרים שאירעו באותו חודש כמעט והתרחש עימות בין טייסי חיל האוויר לטייסי לטייסים סובייטים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, טען כי "צריך כמה שיותר מהר להגיע למפגש עם הרוסים!" (עמוד 241). שר הביטחון דיין תמך. "אביא זאת לממשלה. אני בעד זה!" (עמוד 241), אמר.
ב־30 ביולי "הציגו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשר הביטחון את התוכנית למשיכת טייסים רוסים לקרב־אוויר, המתוכנן לאותו יום בשעה 14:20. השר הסתייג מהכוונה למשוך מטוסים הנמצאים בגבול המרחב שהוגדר כמותר לפעולה, אך לבסוף אישר את הפעולה. בקרבות־האוויר שהתחוללו במועד שתוכנן הופלו ארבעה מטוסי "מיג 21" שהוטסו בידי טייסים רוסיים, ומטוס חמישי נפגע אך לא נראה נופל" (עמוד 242). כשבוע לאחר מכן הושגה הפסקת האש, אולם המצרים הפרו אותה וקידמו טילי סאם לעבר התעלה.
אז מי ניצח?
בהקדמה לספר כתב ראש מחלקת היסטוריה תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל, קצין צנחנים ומח"ט שריון בעברו, כי במלחמה הצליחה ישראל לנהל מלחמה ארוכה, הגנתית־סטטית בעיקרה. במהלך המלחמה ישראל התישה "את מצרים וגרמה לה להפסיק באופן זמני את הירי בקו הפסקת האש בתעלת סואץ. שיעור היסטורי זה מלמד שבאזורנו ניתן להצליח במלחמת התשה רבת־שנים – אולי גם מול ארגוני טרור או ארגונים סמי־מדינתיים, כמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות" (עמוד 11).
גולן כתב כי המלחמה הסתיימה באוגוסט 1970, "משום שבאותה עת היה לשני הצדדים עניין בכך. מצרים יזמה את המלחמה, ומראש לא היה לה עניין להפסיקה. ישראל, לעומת זאת, פעלה במשך כל התקופה כדי להפסיק את האש, ואחרי 17 חודשי מלחמה השיגה את מטרתה זו" (עמוד 273). הספר כתוב היטב ויש הרבה אמת בטענת המחבר שישראל, בסיוע ארה"ב, גברה במלחמה על המצרים (והסובייטים) בשל עליונותה הצבאית.
אולם הנחת עבודה זו עמדה גם בבסיס העיוורון הישראלי. שיפטן, למשל, ציין בספרו כי לאחר המלחמה העריך היועץ לביטחון לאומי האמריקני, הנרי קיסינג'ר, כי אם יוסיפו המצרים לתגבר את מערכי ההגנה האווירית ולקדם אותם מזרחה, סמוך לתעלה, יהיה בכך בסיס ליוזמה ההתקפית שלהם לעבר חצי־האי סיני. שכן, הם ייצרו מטריה אווירית באזור התעלה שתנטרל את חיל האוויר הישראלי ותאפשר לכוחותיה לפעול בחופשיות. אמר וצדק. כך עשו המצרים במלחמת יום הכיפורים.
הגישה הישראלית היהירה (רהב כינה אותה לימים פרופסור גלבר בספר אחר) הובילה לכך שישראל לא זיהתה בזמן את השינוי באסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, ולהפתעה ב־1973 היה מחיר יקר.
על הכוונת 