לירות על מנת להרוג, לא חשוב את מי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הירי שביצע החייל בחברון מנוגד לערכי צה"ל ולפקודותיו ● זה לא מנע מבכירי המערכת הפוליטית להתנצח בשאלה מי מגבה יותר אותו או את מפקדי הצבא ● ניחוש מושכל מלמד שגם מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועיים, היה מגנה את הירי

סערת הירי בחברון בשבוע שעבר הפכה למחול שדים פוליטי ולוויכוח בין ימין ושמאל. החייל, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה למוות במחבל פצוע שהיה שרוע על הרצפה לאחר שנפגע מירי כוח צה"ל בעת שניסה לבצע פיגוע דקירה. על-פי התחקיר שערך אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נשוא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. החייל ירה במחבל לאחר שזה כבר נוטרל, מושג מתחום הלחימה בטרור על-פיו המחבל אינו מוסיף להוות איום. חיילים קרביים בסדיר, גברים צעירים בני 18, נוטים לחשוב בטעות שהרג הוא סוג של מבחן גבריות שאלו שביצעו אותו זכו בחותמת "גבר" לכל החיים. לו הייתי צריך לנחש, זהו המניע לירי ולא אידיאל או עקרון פוליטי כזה או אחר.

בכיר אש"ף, אבו ג'יהאד, שחוסל בידי כוח קומנדו בפיקוד יעלון בתוניס.

בכיר אש"ף, אבו ג'יהאד, שחוסל בידי כוח קומנדו בפיקוד יעלון בתוניס.

אולם טוהר הנשק, ערכי הלחימה ומוסר נותרו בצד בדיון אודות הירי. במקומם נותרה רק התנצחות בין בכירי המערכת הפוליטית בשאלה מי מגבה את צה"ל\ את החייל יותר? עד מהרה קיבל הדיון הציבורי תפנית והגיע גם למחוזות מגוחכים במיוחד ובהם ההקבלה שעשתה אמו של החייל בין מעשיו של בנה לאלו של שר הביטחון יעלון בעת שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל במבצע הצגת תכלית ב-88'. אז, על-פי חלק מעדויות המשתתפים בפשיטה ירה יעלון מקרוב בגופת רב-המחבלים אבו ג'יהאד. אולם אין דמיון בין ירי, פרוע, מיותר וחסר צורך במחבל פצוע השוכב בשטח שבשליטת צה"ל לבין מבצע סיכול ממוקד, שמטרתו הרג בכיר באש"ף, בלב תוניס שבמרחק של 2,300 קילומטרים מישראל. יתרה מזו, הכוח בפיקוד יעלון הקפיד על טוהר הנשק, נמנע מפגיעה בבלתי מעורבים ופגע ביעד כשהוא חמוש ומסוכן.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

גם הוויכוח שהתגלע בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר החינוך בנט הוא מיותר. בנט, באופן שמזכיר את המ"פ במגלן שאכן היה, מיהר לגבות את החייל ולהגן עליו מימין כשהוא תוקף את נתניהו והממשלה על שהם מפקירים את החייל. ראש הממשלה מצדו לא נותר חייב והעיר כי בחייו, "נתתי גיבוי לחיילים והובלתי חיילים לקרב יותר ממך. לכן אתה לא תטיף לי מוסר בנושא הזה". כאן בניגוד לבדיחה הישנה על הרבי, שני הצדדים טועים. בנט, המגן על החייל במטרה למנוע הישנות של תסמונת הש.ג טועה. צה"ל אינו מקריב את החייל במטרה להגן על הפיקוד הבכיר מנזקה של פשלה כזו או אחרת. מדובר בחייל שפעל על דעת עצמו, בניגוד לפקודות ולערכים להם מחנכים בצה"ל. נתניהו, בזיגזג ההצהרתי שלו שבו הוא פעם מגבה את מפקדי צה"ל ופעם מגבה את החייל מימין יוצר מציאות בעייתית במיוחד. מה גם שכלל לא בטוח שבהשוואה של הרזומה הקרבי של שני יוצאי סיירת מטכ"ל מוביל דווקא סרן במיל' נתניהו.

ShowImage (2)

כרוז המציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע.

ככל שהסערה נמשכת מתברר עד כמה צדקו הרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון יעלון שמיהרו להציב לפני כחודש מצפן ערכים ברור ללוחמי צה"ל הפועלים בשטחים. ב"נאום המספריים" שלו שידר איזנקוט מסר ברור – את הכוח יש להפעיל במידת הצורך ובמידה הראויה. נראה כי אותם אנשים שתקפו אז את סירובו של להתיר שימוש מופקר ומסוכן בנשק שלא לצורך, עשו זאת שוב באמצעות כרוז המציג אותו כהמן הרשע. אך למרות שהפך מטרה למתקפה מן הימין הקיצוני, עד כה נראה שהרמטכ"ל מסרב להתרגש ואינו מאפשר ל"רעשי רקע" שכאלו להשפיע על ההתנהלות התקינה של הצבא. האירוע תוחקר, נבדק וטופל בכלים הפיקודיים והמשפטיים של הצבא, ללא השפעות מבחוץ.

כמוהו נוהג גם שר הביטחון משה "בוגי" יעלון. זה זמן רב שיעלון מתפקד על תקן המבוגר האחראי של המערכת. בסוגיות של חוק, מוסר ומשפט מקפיד יעלון על קו שקול, הגון וראוי. כמי שפיקד על צה"ל בלחימה באינתיפאדה השנייה (במהלכה שימש איזנקוט כמפקד אוגדת איו"ש) מודע יעלון היטב לסכנה שבאי-הקפדה על הנהלים ועל הקוד האתי של הצבא. היעדרם של גבולות ברורים לפעולה עשויים להוות מדרון חלקלק שמוביל לקהות חושים בקרב הלוחמים מן הסוג שרווח בצבאות המנהלים מלחמות התשה מדממות וממושכות. דוגמה בולטת להתדרדרות שכזו היא ההתנהלות החיילים האמריקניים בכלא אבו גרייב בעיראק. באינתיפאדה השנייה אמר יעלון כי "תפקידם של המפקדים לשמור על החיילים מיצרם ולדעת להסביר להם מה כללי ההתנהגות הנכונים". נראה כי זהו תפקידם גם בגל הטרור (אינתיפאדה) הנוכחי.

מנוחת הלוחם שידע את מגבלות הכוח

לפני כשבועיים נפטר ראש המוסד לשעבר, האלוף במיל' מאיר דגן. מעשרות ההספדים והכתבות שפורסמו לאחר מותו עלתה דמותו של קצין אמיץ, כמעט חסר פחד, שחושב מחוץ לקופסה. דגן שצמח בצנחנים פיקד על סיירת רימון ברצועת עזה בשנות השבעים בשורה ארוכה של מבצעים בהן חוסלו בכירי המבוקשים הפלסטינים. למרות שהיחידה נודעה ברחבי צה"ל כיחידת חיסול התעקש דגן כי היחידה פעלה "כיחידה צבאית לכל דבר. כל הכללים שהיו נהוגים לגבי כלל צה"ל היו נהוגים גם לגביה". בהמשך פיקד על חטיבת שריון במלחמת לבנון הראשונה ועל חטיבת המבצעים במטכ"ל. הבנתו המעמיקה באסטרטגיה מחד ובטקטיקה מאידך אפשרה לו להוביל את המוסד בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים חשובים ולמצב שוב את הארגון כאחד הטובים בעולם בתחומו.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועייים. סביר שהיה מסתיי ממעשהו של החייל.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועייים. סביר שהיה מסתייג ממעשהו של החייל.

אף שהיה צמחוני ("אני לא צמחוני, אני לא אוכל בשר", העיד פעם בראיון לאילנה דיין) הרי שכאיש צבא זכה למוניטין של "זולל ערבים". בכל שנותיו בשירות המדינה היה דגן מאלו שעשו יותר מאשר דיברו וזאת מבלי להתעכב על אישורים, כללים ושאר ירקות. בשנת 2000 אף התבטא כנגד המשפטיזציה שהתחוללה בצה"ל וטען כי בהשוואה לימיו כסרן צעיר, לחיילים לא ניתן הגיבוי הנדרש על מעשיהם בשטח. למרות זאת ספק אם היה מצדיק את הירי במחבל בחברון. דגן האמין שמלחמה, ובכלל זה ההרג שגלום בה, היא בבחינת רע הכרחי שיש לעשותו רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". היעדר הצורך שבפעולת החייל בחברון היה ככל הנראה גורם גם לדגן המנוח להסתייג מן המעשה.

מודעות פרסומת