"דלעת", זה לא רק שם של ירק | מאת גל פרל פינקל

העיתונאי מתי פרידמן, ששירת כלוחם במוצב "דלעת" שברצועת הביטחון שבלבנון, הוציא מתחת ידו ספר תמציתי, חכם ומטלטל שמתאר היכן החלו סוגי העימותים שאיתם מתמודדת ישראל מאז ועד עתה.

הספר מחזיר את תקופת השהייה בלבנון לתודעה, (מקור: פייסבוק).

ב-18 השנים שבהן שהה צה"ל בלבנון כך זה היה: הלוחמים בעמדות המוצבים, סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטוראלי, שמופר מעת לעת, ללא אזהרה מוקדמת, באש חיזבאללה. הספר "דלעת" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017), שכתב העיתונאי מתי פרידמן מחזיר לתודעה הציבורית את סיפורם של אלו שלחמו במלחמה ההיא. באמצעות סיפורו של של מוצב "דלעת", למן שנת 1994 ועד לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, תפס המחבר את סיפור המלחמה כולה, שנשכחה מן התודעה הציבורית. פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל בגיל 17, כתב שאת תהליך הקליטה שלו בישראל עבר בלבנון. "עבור כל חברי לפלוגת הנ"ט של הנח"ל המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית, אבל בעבורי היא היתה קיצונית עוד יותר" (עמוד 4). אולי זו הסיבה שהאירועים שחווה שם נצרבו עמוק כל כך בתודעתו ושכבר עשרים שנים שהנושא מעסיק אותו. הוא גם מעיד שנותר מחובר מאוד לאנשים ששירתו איתו באותם ימים. "חבר מהצבא, למדתי בשנותי הראשונות בארץ, זה לא עוד חבר. זו קטגוריה אחרת" (עמוד 111).

הספר שכתב הוא מסמך תמציתי וחכם, שמצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים אודות שהיית צה"ל ברצועת הביטחון. תקופה שעיצבה דור שלם ואת המטכ"ל הנוכחי. בניגוד לפרדימן, אני וחברי לא חווינו את השהייה בלבנון. רובנו לקחנו חלק במלחמה הממושכת כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים באינתיפאדה השנייה וחלקנו לחם גם בעזה ובלבנון. "דלעת" מאפשר הצצה מחודשת לאותה מלחמה, ומתאר את אופי המערכות בהן לוחמים כיום צבאות העולם המערבי.

המפנה היה באסון המסוקים

אברהם אפנר, ששירת ב"דלעת" ונהרג באסון המסוקים, (מקור: "נזכור את כולם" של משרד הביטחון)

בתחילת הספר מתוארת שרשרת האירועים שהתרחשו במוצב "דלעת" דווקא מנקודת מבטו של אבי אפנר, לוחם בפלוגת ההנדסה של הנח"ל ששירת במוצב ונהרג באסון המסוקים. "הבוקר עוד מעט עולה פה בלבנון, ועוד פעם יכסה ערפל את כל הארץ ורק פסגות ההרים ייראו מבעדו, יוצרות מבט קודר ומכושף, כאילו זאת תפאורה או תמונה מסיפור או סרט אגדות" (עמוד 44), תיאר אפנר במכתב לחברת ילדות את השירות במוצב. כשהתרסקו מסוקי היסעור באותו לילה מר בפברואר 97', הועף תרמילו מן המסוק בו טס ונחת באחד מפלגי נחל דן. כשנמצא לבסוף, התגלה בתוכו, במין בדיחה אכזרית ועצובה במיוחד, הספר "כל החיים לפניו" מאת רומן גארי, מכוסה בוץ אך עדיין קריא.

אף שפרידמן התגייס לאחר אסון המסוקים, בו ניספו 73 חיילים, הרי שהאירוע הטרגי נוכח מאוד בספר. האסון, לצד אירועים קשים נוספים שהתרחשו באותה שנה, ובהם אסון השייטת והשריפה בסלוקי, היו למסה הקריטית שהביאה את הציבור בישראל לפקפק בנחיצות השהייה ברצועת הביטחון. בספר מעריך המחבר, במידה רבה של צדק, שבישראל אומץ נרטיב שגוי לפיו החיזבאללה הוא שהצליח לשבור את רוחה של ישראל. את הקרדיט, כתב בציניות, יש לתת לחיל האוויר ולתאונה הנוראה. אבל, "קל יותר לאמץ את גרסת החיזבאללה מאשר להודות בעובדה שהפגיעה הקשה ביותר שספגנו בכל שנות הלחימה בלבנון, המכה המכרעת, היא מעשה ידינו" (עמוד 78).

לאחר האסון הוקם ארגון "ארבע אימהות" במטרה לשכנע את הציבור וההנהגה בישראל להסיג את צה"ל מלבנון. אחת מחברות הארגון, ברוריה שרון (שבנה, לוחם בסיירת צנחנים, יהפוך בהמשך לסמל לפחדנות, לא בטוח שבצדק), חקרה "את תולדות רצועת הביטחון והתרשמה ששאלת נחיצותה לא נידונה כבר שנים ארוכות" (עמוד 88). גם בצבא היה מי שערער על כך שהרצועה מגנה על יישובי הצפון. מח"ט גולני באותם ימים, גדי איזנקוט (כיום הרמטכ"ל), טען שלמעשה החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל שברצועת הביטחון. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון או ביצע ניסיונות חדירה.

המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית

רכבים משוריינים במוצב "דלעת", 1998 (צילום: מתי פרידמן)

ההתמודדות עם החיזבאללה היתה אתגר מורכב ובעיקר סיזיפי. צה"ל, שחסר מודיעין איכותי על חיזבאללה, פרס מאות מארבים ברצועת הביטחון באופן כמעט קבוע. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) הציגו עמוס הראל ואבי יששכרוף תמונה עגומה של המציאות ששררה בשטח. "המאמץ היה סטטיסטי: הוא הסתמך על ניתוח השטח וההיסטוריה של אירועים קודמים בגזרה, לא על מודיעין מדויק. "כשאני חושב כמה אנרגיה בזבזנו על המארבים הללו בלילות, אני מצטמרר", אומר קצין בכיר בצה"ל ששירת כמח"ט בלבנון" (עמוד 222). גם התוצאות, לדברי אותו קצין היו אפסיות ורק לעתים רחוקות נתקלו הכוחות בפעילי חיזבאללה.

פרידמן מתאר סדרת מארבים שכזו, בה השתתף, כנגד מחבלים מן העיירה נבטיה. המטרה היתה לפגוע במחבלים באמצעות טילי נ"ט מכיוון וממרחק לא צפויים. הכוח אכן זיהה חוליית מחבלים ושיגר לעברה טיל. פרידמן ציין כי הופתע מכך "שפעולה שביצענו מצד אחד של הקו השפיעה מיד בצד האחר, כאילו שהמוצב והעיירה הם, ככלות הכול, חלק מיְקום אחד" (עמוד 119). המחבלים, לעומת זאת, נמלטו ללא פגע. מפקד הפלוגה של פרידמן בנח"ל, ערן מקוב, מתואר כמי שרצה לפעול בהתאם לאתוס אליו מחנך הצבא. "הוא שאף לבוא במגע עם האויב ולהשמידו, והוא אהב את פקודיו וביקש להגן עליהם. אחרי שירדנו מהקו הוא הזמין את כל הסגל לחתונה שלו, ואני זוכר שהופתעתי לגלות שיש למקוב הורים, כמו לכולנו, ושניתן לפגוש בו בבגדים רגילים" (עמוד 136). בפועל, מתואר צה"ל בספר, במיוחד בשנים האחרונות לשהיית צה"ל בלבנון, כמי שהסתגר במוצביו ובעיקר ספג.

מלחמה, לא בט"ש

כאן טמון חסרונו העיקרי של הספר, שכן הוא מציג את לחימת צה"ל כחסרת הישגים, ולא כך היא. אמנם בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל ב-95' חל שינוי מהותי. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, תיאר תא"ל משה "צ'יקו" תמיר כיצד, ביוזמת הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, הפכה ההתמודדות בלבנון ל"מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). האלוף עמירם לוין הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון.

תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהן, בין היתר, הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. במבצע אחר, "מהלך מבריק" שמו, הוביל תמיר פשיטה שמטרתה פגיעה בחוליות האבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה. "היינו בטווח של פחות מעשרה מטרים מהמארב כאשר החלה לפתע תכונה לא שגרתית. אחד האנשים, שנראה לי כמפקד הכוח, החל לעבור בין המחבלים ולהצביע לעברנו. סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר. בשלב זה התעורר הכפר כולו ואש לא מכוונת נורתה לכל עבר" (עמוד 179). שמונה מחבלים נהרגו, ואילו הכוח הפושט נסוג ללא נפגעים לקווי צה"ל.

תמיר קבע בספרו כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏, אבל השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. כמו במקרים רבים מאז, היתה פעילות צה"ל מנותקת מן המדיניות כוללת. כמו תמיר, גם פרידמן טען בספרו ש"אנחנו תמיד היינו בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים" (עמוד 131).

מערכה נשכחת

צוות הראל, פלנ"ט נח"ל, ב"דלעת" באביב 1998. פרידמן הוא החייל שמצדיע, (צילום: קובי אנקור-שמיר).

"דלעת" אינו עוד ספר בנוסח "אם יש גן עדן", רב-המכר שכתב בשעתו רון לשם, אשר תיאר את לוחמי צה"ל כמי שנאבקו בשדים הפרטיים שלהם שעה שנרדפו על-ידי אויב חסר-פנים במלחמה חסרת הקשר. פרידמן עצמו, ששלושה חודשים לפני הנסיגה מלבנון פורסמה תמונתו עומד מאחורי ביצורים, כתב בספר כי בניגוד לרושם שנוצר, כי בחודשים האחרונים לשהיית צה"ל בלבנון חוסר הוודאות והחרדה הביאו להתפרקות החיילים, "החיילים שאני הכרתי, אלה ששירתו בבסיסים המסוכנים בתוככי לבנון, לא התפרקו. הם תיפקדו עד הסוף. אני מרגיש שזו חובתי וגם זכותי לעמוד על כך" (עמוד 135). הדוגמה הבולטת לכך, היא מפקד הצוות של פרידמן, הראל קאופמן, שנשלח לקורס קצינים בטרם אסון המסוקים, ומשום כך ניצל. כל חבריו לצוות בפלנ"ט נח"ל נספו. בראיון לטלוויזיה נשאל הראל כיצד הצליח לשוב לצבא לאחר האסון. הנה, כתב פרידמן, הזדמנה למפקדו ההזדמנות לשדר מסר לוחמני לאומה. "איך הראל, למרות הכול, הצליח לחזור? כך שאל אותו המראיין. "באוטובוס," ענה" (עמוד 100). אולי, תהה פרידמן, מספיקה תשובה לקונית זו בכדי להגדיר את קיומנו במקום הזה.

בשיחה עמו ציין פרידמן כי הנסיגה מלבנון היתה המהלך המתבקש משום שהחזקת רצועת הביטחון, בעיקר בשנים האחרונות של התקופה, לא הייתה שווה את המחיר. למרות שצה"ל לחם בלבנון מערכה ממושכת, הרי שכמאמר תא"ל במיל' תמיר, פרט למשפחות השכולות "והלוחמים ששירתו כאן, הנושאים בלבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים" (עמוד 149). הדבר נבע מאי הנוחות שחש הצבא כלפיי תוצאותיה ומשום שמיד עם סיומה פרצה האינתיפאדה השנייה שמיקדה את תשומת הלב של החברה הישראלית במלחמה העכשווית. אחר-כך באו מלחמות אחרות והציבור כמו הדחיק את השהייה הלבנון לתהום השכחה.

המערכה ההיא היתה הראשונה בשורה של מלחמות שניהלו צה"ל וצבאות מערביים אחרים משנת 2000 ואילך, לא רק כנגד חמאס וחיזבאללה אלא גם באפגניסטן ועיראק. "כשחיזבאללה קרא למלחמת דת כנגד ישראל והמערב, התקשורת המערבית פירשה זאת כרטוריקה שמשמשת להסוואת מניעים פרקטיים. זה יתברר, כך הובטח בשעתו, עם נסיגת ישראל מלבנון, דרישה מובנת לכל הדעות. אך הסתבר כי חיזבאללה ובני דודיו האידיאולוגיים, חקייניו ויורשיו מתכוונים למה שהם אומרים" (עמוד 130), וסופן של המלחמות הללו אינו נראה לעין.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2017)

לבנון: המלחמה שהדחקנו | מאת גל פרל

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

האתוסים התעייפו | מאת גל פרל פינקל

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו, "משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

בכל היחידות בכל המבצעים | מאת גל פרל פינקל

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים. 

בספר "לוחם חשאי" מתאר משה "מוקי" בצר (הוצאת כתר, 2015) את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר, אל"מ במיל', הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של התקופה. בספרו מציג בצר בלשונו הוא את גרסתו המלאה לאירועים (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) ומספק הצצה מרתקת להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן. כבן למשפחת בצר-שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין, וכמפקד פלוגה. בראשית הספר מתאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) באופן דומה לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפול.

לכראמה ובחזרה

כריכת הספר "לוחם חשאי" , (מקור: סימניה).

בנובמבר 64' התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ-15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמוד 35). לאחר קורס קצינים שירת בצר, בשל ויכוח עם רפול, מח"ט הצנחנים דאז, על משך הקבע (בצר לא צפה אז כי ישתחרר כאל"מ מן הצבא), כמפקד מחלקה בסיירת שקד. בפעולת כראמה כנגד מחבלי הפת"ח בירדן כבר שימש כסגנו של מפקד סיירת צנחנים, מתן וילנאי, ונפצע קשה.

בצר שירת גם כאחד ממאבטחי המטוסים של השב"כ שהוכשרו בידי מדריך הירי דייב בקרמן, אשר מיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בצר שימש בתפקיד זמן מה אולם האתגר שבעשייה הצבאית משכו שנית אל הצבא, הפעם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בשל חששו כי הפציעה בכראמה תשפיע על תפקודו בלחימה מיהר לקחת חלק בפשיטה המורכבת שביצעה הסיירת כנגד מפקדת מחבלים שבעיירה אל-ח'יאם. שבסופה "ציינתי לעצמי בסיפוק רב שעמדתי במבחני האישי. טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמוד 113).

הנועזים בעורף האויב

כריכת הספר "מכתבי יוני", ועליה תמונתו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה, (מקור: סימניה).

כחלק מה"רומן" הישראלי-אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. מתיאורי אפריקה עובר בצר לעיקר הספר – שירותו בסיירת מטכ"ל. מפקד היחידה דאז, אהוד ברק, וסגנו יונתן "יוני" נתניהו (שלימים נהרג כמפקד היחידה באנטבה) גייסו את בצר כמפקד פלגת האימונים. בצר מציין שנתניהו "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמוד 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

בצר לקח חלק בכמה מן המבצעים היותר מפורסמים של היחידה והוא מתאר אותם בפירוט רב. כך למשל, מחדש בצר כי למעשה תוכנן מבצע "אביב נעורים" במטרה לחטוף את בכירי ארגון" ספטמבר השחור". על החוליה שבפיקוד בצר לתקוף את דירתו של מוחמד יוסוף נג'אר, ראש ארגון "ספטמבר השחור". בצר ואנשיו פרצו לדירה כש"לפתע נפתחה דלת חדר השינה. הפרצוף המוכר, שאת תמונתו נשאתי בכיס החולצה בשלושת השבועות האחרונים, הביט בי עתה בגודל טבעי. כיוונתי אליו את הנשק, אך נג'אר הגיב מהר וטרק את הדלת. צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמוד 162).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש. מטוס נוסעים, שעל-פי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת-דוד וכוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט על המטוס רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בצר, כמפקד פלוגה ביחידה, תחת פיקוד יוני נתניהו ברמת הגולן. הכוח פעל ככוח חי"ר מובחר (פלוגת סיור לכל היותר ולא יחידת העילית של צה"ל) וניהל מרדפים אחר כוחות הקומנדו הסורי. לאחר מכן פיקד בצר על כוח מן היחידה בחזית הדרום ולחם בג'בל עתקה ובגזרת איסמעיליה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. בצר הקים את היחידה תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט-אט את רעיונותיו החל בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל מתאר בר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים של אותם ימים ובהם קרית שמונה, מעלות ובית שאן.

מבצע חייו

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר, (צילום: לע"מ).

מבצע אנטבה נתפס על-ידי בצר, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. בצר היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. עקרון הפתעה היה הקו המנחה, שכן אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את הנחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע בצר להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשייר המורכבת מכונית מרצדס (שתדמה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג'יפים מסוג לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה. שלושה ימים לערך בטרם המבצע, שב נתניהו ליחידה, השתתף במודלים ושיפר את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד נתניהו וגיורא זוסמן ירו בשומרים עם אקדחים עם משתיקי קול, ירו מי מחיילי הכוח באוגנדים באקדח ובהמשך ברובה לא מושתקים. עקרון ההפתעה נשמט כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ-15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמוד 333). לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר, (מקור: סימניה).

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו-קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה. בספרו נראה כי בצר נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, אינו מערער על מנהיגותו ואומץ לבו או מאשים אותו בדבר (ואף מבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) ומקפיד להבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

 אתה צריך יחידה חדשה

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. בצר אינו מספר בספרו מהו הייעוד המבצעי של היחידה, זולת ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה, אולם ראיונות עם בוגרי היחידה מאותן שנים (ובהם האלוף טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג) ומפקדיה חושפים כי היחידה הצליחה עד מהרה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים גם בשגרה. בהדרגה גם הפכה לייצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה (אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשלדג מהצנחנים ושימש כסמג"ד (ולימים גם כמפקד היחידה) מעיד בספר כי חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר (אז אגדה צה"לית מהלכת), שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות. על יסודות אלה הקמת ובנית את היחידה," (עמוד 361) כתב גנץ לבצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל.

סמל מכינת "מנשרים קלו".

בצר השתחרר מצה"ל כאל"מ בעיקר משום משעולם לא תכנן להגיע לדרגת גנרל. הוא התנדב לכוחות המיוחדים "כדי לחוש את כלוחם את דופק החיים של המדינה. החיים ביחידה מיוחדת בנויים סביב מבצעים מודיעיניים או התקפיים, ותמיד בתגובה לאירוע שהתרחש. אהבתי את התחושה הזו" (עמוד 167). לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב-2005 את המכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

תשורה ראויה | מאת גל פרל

למרות הביקורת בנושא אי השמירה על טוהר הנשק, התועלת שיפיקו הקצינים הצעירים מספרו של מאיר הר-ציון מגמדת את החלקים השנויים במחלוקת

• פורסם ב"מעריב השבוע"
• 19 ביוני 2014

באחרונה נתפרסם כי "פרקי יומן", ספרו האוטוביוגרפי של מאיר הר־ציון ז"ל, ניתן כתשורה לבוגרי קורס הקצינים בצה"ל. מאחורי הרצון להעניק שי לבוגר הקורס עומדת השאיפה להעניק משהו עם מטען ערכי נוסף בצדו שילווה את הקצין הצעיר בהתמודדות עם עול הפיקוד לאחר שייצא משערי בה"ד 1. בעקבות זאת נשמעו טענות כי הר־ציון וספרו אינם תואמים את ערכי צה"ל ואינם משקפים את דמות הקצין הרצויה. זאת כיוון שלא תמיד היה נאמן לטוהר הנשק בפעולות התגמול, בגין "פעולת התגמול האישית" שביצע משנרצחה אחותו ומשום שבספר מופיעה משנתו הפוליטית.

ניתן להבין את אלו החושבים כי על הקצין להוות דוגמה אישית לפקודיו, לחנכם ולהובילם תוך שמירה על ערכי מוסר בלחימה, ועל כן אין לתת בידו ספר שכזה. טענות דומות נשמעו בשנים האחרונות כאשר חולק בטקס סוף המסלול ביחידת אגוז הספר "מלחמה ללא אות", מאת תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אודות חוויותיו מן הלחימה בלבנון. שהרי אין זה ראוי להעניק את ספרו של מי שהורשע בפרשת הטרקטורון ונאלץ לפרוש מן הצבא.

בשני המקרים מדובר בתשורה ראויה. ראשית, שני הכותבים צעדו שנים רבות בשדה הקרב בראש הכוח, תוך סיכון חיים מתמיד ואחריות מלאה למשימה ולפקודיהם. שנית, "מי שלא עושה לא טועה". מה הרבותא בלתת לקציני צה"ל הצעירים ספר אודות מי שלא עמד בפני דילמות מוסריות, לא נדרש להחלטות מהירות תחת אש ולא טעה מעולם. יש לקיים דיון ער על ערכים בלחימה, וחשיבות השמירה על המוסר וטוהר הנשק בכל עת. בהינתן כי מלחמות ההווה של צה"ל, ונראה כי גם בעתיד, אינן מתנהלות בין צבאות כי אם כנגד ארגוני טרור וגרילה לא סדירים הפועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית, אשר מהווים אתגר דומה, אף כי לא זהה, למתואר בספרים שהוזכרו, הם הופכים רלוונטיים למפקדים הצעירים בצבא כיום.

שלישית, ספר זיכרונותיו של הר־ציון הוא דוגמה מצוינת לחשיבות הפיקוד הזוטר בצה"ל שכן מחברו, אשר הוסמך לקצונה ללא קורס, הנחיל בגופו לצנחנים תחילה ולצה"ל כולו ערכי לחימה ופיקוד שכיום הינם לחם חוק, ואם אינם מתקיימים הרי ניכר כי מדובר בכשל שיש לתקן. הר־ציון לחם בראש פקודיו, כאשר הוא מוביל בהתאם לפסוק "ממני תיראו וכן תעשו". נורמות הביצוע שסייע לקבע בצבא היו לצאן ברזל עבור דורות של לוחמים. המלחמה באותם ימים, כמשתקף מן הספר הייתה אחרת, אלימה יותר ומבחינה פחות בין האויב לבלתי מעורבים. כאז כן עתה התמידו לוחמי צה"ל במאמץ להבחין ולפגוע באויב לבדו. גם אם לא תמיד הצליחו, הרי שעל פי רוב תמיד ניסו. הפעולות שבהם בלט הר־ציון כמפקד, ובהן פעולת חברון ופעולת כנרת, היו פריצת דרך מבצעית בצה"ל והוכחה כי אפשר להגיע לכל מקום, בכל זמן ולבצע כל משימה.

לא מוכרחים לחבר זאת לנטייתו הלגיטימית (והמנוגדת לשלי) לתמוך בימין הפוליטי, וניכר כי לא סוגיות אלו עמדו מאחורי ההחלטה לחלק את הספר לבוגרי הקורס. יתרה מכך מובטחני כי מי שעשויים בעתיד להכווין אש טנקים מדויקת בלחימה אורבנית, או לחלופין לפקד על מחסום, יידעו לברור המוץ מן התבן בספר ולקחת ממנו צידה ראויה לדרך.

הכותב משמש כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי־INSS.

"תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" | מאת גל פרל פינקל

בספר יוצא דופן באיכותו (ובכך שכתב אותו קצין בשירות פעיל) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר את חוויותיו מהלחימה בדרום לבנון, מבלי לחסוך את שבטו מצה"ל ומעצמו. הלחימה בלבנון תבעה אורך רוח, תחכום ואומץ, ולקחיו של תמיר ממנה נותרו בתוקף.

• פורסם באתר "סימניה"
• 25 בדצמבר 2012

בראשיתו של קורס שעשיתי לאחרונה במילואים חולק לנו הספר "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות, 2005), שכתב תא"ל (מיל.) משה (צ'יקו) תמיר, בו תיאר את חוויותיו מלחימת צה"ל בדרום לבנון (2000-1982).

תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה בלחימה באנתיפאדה השנייה, כתב את הספר בעת ששימש כראש מטה פיקוד המרכז. בהמשך פיקד על אוגדת עזה, בתקופת לחימה אינטנסיבית כנגד החמאס (והוביל את ההכנות למבצע "עופרת יצוקה"), ועל קורס מפקדי פלוגות וגדודים.

את ההקדמה לספר כתב שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שפיקד על חטיבת הצנחנים בפשיטה על בסיס החזבאללה במיידון. מופז ציין כי "ההתמודדות עם לוחמת גרילה לאורך זמן מורכבת מאין כמוה. אין בה ניצחונות בזק מפוארים ואין בה הכרעה מהירה וחדה. לכן תבעה המלחמה בלבנון אורך רוח, תחכום ואומץ" (עמוד 7).

לחימה שתבעה סבלנות, תחכום ואומץ

המפגש הראשון שלו עם מחבלי החזבאללה אירע בשנת 1985, כאשר היה "סגן מפקד פלוגה בגדוד ברק של גולני" (עמוד 13). כוח בפיקודו לקח חלק בהיתקלות עם חוליית חזבאללה, שאליה הצטרפו גם מח"ט הגזרה, אל"מ זאב זכרין, קצין צנחנים מנוסה, ומפקד אוגדת הגליל, תא"ל אילן בירן. "בתום הקרב הקצר נהרגו שלושה מחבלים ושניים נוספים נלקחו בשבי" (עמוד 15).

מאז לחם תמיר שנים ארוכות בלבנון, והפיק לקחים מהותיים. אחד הבולטים שבהם הוא הכלל לפיו "לחימה נגד גרילה היא מאמץ סיזיפי אין־סופי. המאמץ האדיר המושקע בפעילות המבצעית נבחן בעת אירוע בודד ואין זה משנה כלל אם מדובר במבצע מיוחד שאליו מתכונן הכוח בדקדקנות או בפעילות שגרתית. תוצאות המפגש עם האויב הן הקובעות" (עמוד 83). 

מהספר ניכרת אמונתו של תמיר במפקדי ולוחמי צה"ל ובצורך שהוא רואה בגיבויים ובתמיכה בהם במהלך הפעילות המבצעית. לדבריו, "מחיר הטעות של מפקד בלחימה יכול להיות נורא, אך כל עוד לא התרשל, המערכת המבטחת חייבת לעמוד בפרץ הביקורת. ללא האומץ של מפקדי השדה לקחת אחריות ולקבל החלטות באופן עצמאי, אין הצבא מסוגל לתפקד בלחימה. האומץ הזה נפגע קשות כאשר מפקדים נענשים על שגיאות שעשו בלחימה. עד מהרה פושטת התופעה של אי לקיחת אחריות ו"המתנה לאישורים", לעיתים עד כדי אבסורד. הדחה והענשה של מפקד לאחר כישלון מצטיירות מצוין במערכת הציבורית, ובייחוד בתקשורת, אך יש לכך השפעה הרסנית מאין כמוה על מפקדי השדה" (עמוד 147).

תמיר קבע בספרו, במידה רבה של צדק, שהשינוי באופן הלחימה של צה"ל בלבנון נבע מקביעת הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, יוצא הצנחנים, עם כניסתו לתפקיד "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). במקביל הגדיר אלוף פיקוד הצפון החדש, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, את הלחימה בחזבאללה כלחימה בארגון גרילה. לוין הוביל קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים.

בפיקוד הוקם בית הספר ללוחמה בגרילה, שהכשיר את יחידות צה"ל ללחימה בלבנון, ובחטיבת גולני הוקמה יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה בשטח ההררי והסבוך של לבנון (בהתאם למודל יחידות המסתערבים שיושם בהצלחה באיו"ש וברצועת עזה). מפקדה הראשון של היחידה, סא"ל (לימים תא"ל) ארז צוקרמן מהקומנדו הימי, הוביל אותה בהצלחה בפעולות כנגד חוליות החזבאללה.

"יש לנו חוב"

פרק משמעותי הקדיש תמיר לתקופה בה פיקד על יחידת אגוז, בשנים 1998-1997, במהלכה הוביל את היחידה להישגים רבים בלחימה. מרתק במיוחד היה תיאור מבצע "נוף פראי", במהלכו ארב כוח פלוגתי מיחידת אגוז לפעילי חזבאללה במורדות המערביים של רכס הרפיע בספטמבר 1997, מארב שהפך דרמטי בתוצאותיו.

לאחר שלושה ימים שבהם ארבו צוותי הפלוגה, עליה פיקד דוד, לפעילי חזבאללה במרחב, הוחלט לקפל את המארב. בעת תנועת אחד הצוותים, "הבחין לפתע ארז, מפקד הצוות, במחבל שנע כמה עשרות מטרים במדרון שמעליו ופתח מייד באש בתרגולת של "מטרת חטף" (מטרה המופיעה לזמן קצר בסבך), אך לא הצליח לחסל את המחבל. עד מהרה נכנס כל הכוח לפעולה ופתח במרדף לאורך שביל הדם שהותיר אחריו המחבל הנמלט" (עמוד 166).

בשלב זה שולבו בלחימה גם הצוותים האחרים, ובהם הצוות של ערן, שהיה מרוחק מעט יותר. "כאשר התמקם בעמדה שתוכננה מראש למקרה כזה, זיהה המקלען שלושה מחבלים שנמלטו מאזור ההיתקלות ופתח מייד באש. מייד אחריו הצטרפו לוחמים נוספים לירי והמחבלים שנפגעו נעלמו מאחורי הסלעים והשיחים במדרון" (עמוד 166).

הכוח נתקל בפעילי הכוח המיוחד של חזבאללה ותמיר ציין כי "הקרב, שהתנהל עם לפחות שלוש חוליות מחבלים, היה מורכב ומסובך לשליטה ונדרש תיאום הדוק בין הכוחות למניעת ירי כוחותינו על כוחותינו. דוד ניהל את הלחימה בשקט ובקור רוח מופתי" (עמוד 167).

בעת נסיגת הכוח לעבר מוצבי צה"ל פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות שניים מהמחבלים על אלונקות ולשאתן עמו, בשל חשד כי אחד מהם עשוי להיות בכיר בארגון. ברקע עמדה העובדה שחזבאללה החזיק אז בחלקי גופתו של לוחם השייטת, איתמר איליה, שנפל במבצע "שירת הצפצפה". תמיר, שהבין את גודל המאמץ הפיזי שתבע מלוחמיו, עלה בקשר ואמר לאנשיו: "יש לנו חוב, מישהו מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה" (עמוד 169).

עם חזרת הכוח של אגוז התברר כי אחת הגופות היא זו של האדי, בנו של מזכ"ל הארגון השייח' חסן נצראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לחלקי גופתו של איתמר אליה.

בהיתקלות עדיף לפעול מאשר להמתין

בספר בחר תמיר להקדיש פרק לזכר מפקדו ורעו לנשק, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. מסלול שירותו של תמיר היה דומה מאוד לזה של גרשטיין והוא הושפע ממנו עמוקות.

גרשטיין, שעשה כל שירותו בחטיבת גולני נחשב לאחד ממפקדיה הבולטים. כשפיקד על סיירת גולני, בשנת 1987, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29).

שנה מאוחר יותר הוא הוביל את הסיירת במבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה. נקודת האור היחידה במבצע, כתב תמיר, "הייתה פעולת הסיירת, בפיקודו של ארז, שהשלימה את משימתה ופגעה במספר גדול של מחבלים" (עמוד 220).

כשפיקד תמיר על סיירת גולני, עודד אותו גרשטיין, שפיקד באותה עת על גדוד 51 בחטיבה, לאחר אירוע לא מוצלח. "בהיתקלות תמיד עדיף לפעול מאשר להמתין" (עמוד 33), אמר לו אז, ודומה שסיכם את כל תפיסתו המבצעית על רגל אחת. 

חותמו של גרשטיין, כתב תמיר, "ניכר כמעט בכל תחומי העשייה של הלחימה בחזבאללה – החל מפיתוח שיטות פעולה מורכבות וכלה בנושאים פעוטים כמו הסוואת קסדות ורצועות הנשק. ואולם יותר מכול השפיע ארז על רוח הלחימה. דמותו הבוטחת והצלחותיו המבצעיות הילכו קסם על המפקדים ועל הלוחמים הצעירים" (עמוד 218). לכן, סיכם בצער, הייתה הידיעה על מותו קשה כל כך.

פיקוד מלפנים

אף שתמיר התמקד בעיקר בשירותו ובחוויותיו שלו, הספר כולל גם את פועלן של יחידות נוספות. כך למשל תואר מבצע "גוף חימום", במאי 1995, שהיה פעולה מוצלחת לפגיעה בכוחות האבטחה של חזבאללה בכפרים אשר "בוצעה על ידי סיירת הצנחנים" (עמוד 173). במבצע שעליו פיקד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), מפקד הסיירת, נהרגו שישה פעילי חזבאללה בפאתי הכפר זותר א־שרקיה. "המחבלים חוסלו מהמארב מטווח קצר לאחר מכת אש קצרה והסתערות של כוח הסיירת שבהובלתו" (עמוד 173).

במבצע "מהלך מבריק", ב־1997, הוביל תמיר כוח מיחידת אגוז לפשיטה שמטרתה דומה. "הייתי המפקד הוותיק ביותר שעדיין הוביל מבצעים וידעתי שלהצטרפותי לכוח היה משקל גדול בהחלטה לאשר את המבצע" (עמוד 176), כתב. הכוח בפיקודו, ובו המ"פ רון וייזל (לימים מח"ט מנשה), התגנב לפאתי הכפר ע'נדוריה וסגר על כוח אבטחה של חזבאללה שמנה שמונה פעילים.

"סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר" (עמוד 179). 

בסיוע מסוקי קרב, ארטילריה וכוח רתק שמוקם מראש, שב הכוח בפיקודו לשטח שבשליטת צה"ל, לאחר שפגע בכוח האבטחה שבכפר והשלים את המשימה בהצלחה. על תקופת פיקודו על יחידת אגוז עוטר תמיר בצל"ש אלוף פיקוד הצפון והיחידה כולה זכתה בצל"ש הרמטכ"ל.

אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פירסם ספר, שבו מתח ביקורת על הצבא, והדבר מעיד טובות על צה"ל כארגון לומד הפתוח לביקורת פנימית.

הספר שהוציא תמיר מתחת ידו מרתק, קריא, נהיר ומלא בלקחים רלוונטיים של מי שהלך בשבילים והוביל אחריו לוחמים. תקופת הלחימה בלבנון הפכה לכמעט נשכחת ולא נחקרה ותועדה דיו ומכאן חשיבות הספר, הן למחקר ההיסטורי ובוודאי למפקדי השדה של צה"ל, שכן הם עוד עשויים ללחום בלבנון ולקחיו של תמיר נותרו בתוקף.

"ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי את כל יסודות הקרב המשולב" | מאת גל פרל פינקל

בספרו התמקד אלוף (מיל.) פלד בעיקר בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון ובקו ההתקפי שהוביל כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, אולם יש מה ללמוד גם מלחימת הכוח בפיקודו במלחמת לבנון הראשונה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 12 במאי 2013

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר האלוף (מיל.) יוסי פלד את מסע חייו, החל בלידתו באירופה בטרם מלחמת העולם השנייה והדרך שבה שרד את השואה, עבור בעלייתו ארצה לקיבוץ נגבה וכלה בשירותו הצבאי שאת עיקרו עשה בחיל השריון.

פלד לחם כמפקד פלוגת חרמ"ש במלחמת ששת הימים, והוביל אותה בטיהור מתחם מבוצר בג'יראדי. זו, כתב, "היתה הפעם האחרונה שלי, שבה ראיתי את האויב דרך כוונת הרובה, כמו שאומרים בחי"ר. במלחמות הבאות כבר ראיתי אותו דרך קנה התותח. לא ראיתי את פניו, רק את צללית הטנק שלו" (עמוד 107).

הוא עבר הסבה לפיקוד על טנקים ולחם כמג"ד שריון בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד בהצטיינות על חטיבת השריון במילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן. 

קו התקפי כנגד המחבלים בלבנון

עיקר הספר עסק בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון, בשנים בין 1986־1991, שם הוביל קו התקפי מאוד כנגד ארגוני המחבלים ששיאו במבצע "חוק וסדר", כמו גם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות, רובן בביצוע סיירת גולני שעליה פיקדו אז בזה אחר זה אמיר מיטל וארז גרשטיין.

אחת הבולטות שיזם היתה מבצע "שומרי יער", פשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן־דוד (בנדה) ב־1989.

בכדי לשמור על עיקרון ההפתעה נדרש הכוח לגמוא מרחק רב ברגל (כמעט עשרים קילומטרים) בשטח קשה והררי. לאחר שהגיע באופן נסתר לקרבת בניין המפקדה "פתח הכוח באש לכיוון השומרים ובירי נ"ט לכיוון הבית. בתוך חמש דקות חוסלו עשרה מחבלים והבית פוצץ. הצנחנים פנו לעבר שטחנו בתנועה רגלית. כוח משוריין, טנקים ונגמ"שים חבר לכוח הצנחנים וחילצו" (עמוד 361).

"החפ"ק היה מלא קציני חי"ר. אחד מהם היה גבי אשכנזי, מקצוען יוצא מהכלל" (עמוד 361), יוצא גולני ששימש כקצין האג"ם של הפיקוד. בניגוד להערכתם רובם, ובהם אשכנזי, לפיה הצנחנים יחברו לכוח המשוריין באור יום, פלד, איש השריון, חשב אחרת, וצדק. מכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון, כתב, היה המבצע אחת הפעולות "שתהיה ציון־דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל" (עמוד 361).

"אתם מילואימניקים. זה אפשרי?"

אמנם תקופתו כאלוף פיקוד היתה סוערת ומרתקת לקריאה, אך מרתק לא פחות הוא תיאורו את פועלו במלחמת לבנון הראשונה. לאחר ששב מלימודים בבריטניה מונה פלד, אז תא"ל, לסגן מפקד המכללה לביטחון לאומי. אולם לא איש כמותו יישאר מאחור בשעה שצה"ל נלחם.

עם פרוץ המלחמה ב־1982 הוא ביקש מחברו, האלוף ינוש בן־גל, שפיקד על גיס וקיבל פיקוד על כוח מאולתר. "כוח יוסי" כלל תחילה גדוד שריון סדיר וגדוד צנחנים במילואים ובהמשך נוספו לו חטיבת השריון 205 וחטיבת הצנחנים מילואים 409, שהיתה חטיבת נ"ט ייעודית, ולחם בג'בל ברוך וממזרח לאגם קרעון בלבנון.

עם הגעתו במסוק ללבנון ניתנו לו כאמור, גדוד 77 מחטיבת השריון הסדירה 7, בפיקוד סא"ל דוביק טל, וגדוד צנחנים מילואים 8150 מחטיבת חוד החנית, עליו פיקד סא"ל (מיל.) נחשון ישראלי. המשימה הראשונה שהוטלה על הכוח היתה כיבוש הכפר משע'רה, בכדי למוטט את המערך הסורי ולאפשר לכוחות הגיס לנוע צפונה. בכפר, התברר לאחר הקרב, היו ערוכים פלוגת קומנדו ושתי מחלקות טנקים של צבא סוריה.

פלד כתב כי בניגוד לטל, שאותו הכיר משירות משותף בחיל השריון, "את נחשון ישראלי, הצנחן, לא הכרתי. הייתי סקרן לפגוש אותו. הגיע בחור מבוגר, רציני, לא מחייך הרבה, בעל מבנה חסן ומקרין סביבו המון ביטחון הן בעצמו והן בגדוד הצנחנים שלו. מאז ומתמיד היתה לי הערכה לצנחנים, לטובים שבהם. כבר בפגישה הראשונה נחשון נתן לי את התחושה שהוא שייך לאותם אנשים שאפשר לסמוך עליהם וללכת אתם לקרב ללא חשש" (עמוד 256).

השלושה עלו לעמדת תצפית ושם הציע ישראלי "ליפול עליהם עם הצנחנים ביציאה מהכפר, ליפול עליהם מההרים שסוגרים עליהם, במקביל לארטילריה. להכניס להם חזק עם הטנקים והארטילריה מהמקום שבו אנחנו מכונסים, ולהפתיע עם כוח צנחנים שיגיע רגלית מהעורף ויעשה את עבודת החיסול" (עמוד 256).

פלד חשב שהתוכנית טובה אבל העריך שהיא קשה לביצוע, שכן היא טמנה בחובה תנועה רגלית לא פשוטה במדרונות ג'בל ברוך. "תצטרכו לטפס, להגיע לשם ברגל. אתם מילואימניקים. זה אפשרי?" (עמוד 257) שאל פלד. "מאה אחוז" (עמוד 257), השיב ישראלי בביטחון.

שני המג"דים ביקשו מפלד שעה וחצי להכנות. פלד, שהבין שעליו לבלום אצלו את לחץ מפקדיו לנוע קדימה, נתן להם את הזמן שביקשו להתארגנות. 

קרב משולב למופת

לאחר ההיערכות, כתב, "העסק התחיל לרוץ. הרעשה ארטילרית שלנו, גדוד הצנחנים יוצא עם נחשון להרים, טנקים נעים לשטחים שמהם ניתן לשלוט על הכפר, בלי להיכנס לתוכו. טנקים יורים לטווחים ארוכים" (עמוד 257). במקביל, הפעיל פלד מסוקי קרב מסוג דיפנדר שצדו את הטנקים הסורים, והשלימו פאזל של קרב משולב שנוהל היטב.

"המסוקים השמידו בתוך שניות מארב של שלושה טנקים סוריים. הטנקים התפוצצו. להבה שחורה עלתה מהם השמימה. ואז זיהינו טנקים סוריים נוספים. ביקשנו מהמסוקים לפגוע בהם במקביל לעבודת הציד שביצעו הטנקים שלנו" (עמוד 258).

בהמשך הלחימה, כתב, "מג"ד הצנחנים מדווח על תחילת הגלישה לשולי הכפר. הוא משתלט על היציאה מהכפר צפונה. נתקל בטנק סורי, טווח קצר. יורה טיל דראגון (אנטי־טנקי). מחסל. שוכב בהמתנה" (עמוד 258).

לאחר מכן נכנס לכפר גדוד השריון בפיקוד טל. פלד הצטרף אליו. "הופעת הצנחנים בעורף הכפר, הכריעה את הקרב, מוטטה את הכוח הסורי שהתחפר בכפר. הטנקים חוסלו מהאוויר, טנקיסטים נטשו את כליהם וברחו ברגל יחד עם חבריהם החי"רניקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה" (עמוד 258). לכוחות צה"ל לא היו אבדות.

"אני חושב שמעבר לניסיון שלי, עמדו תחת פיקודי המפקדים הטובים ביותר שמפקד כוח יכול לדרוש לעצמו, וזו הסיבה להצלחה הגדולה. היתה זו חבורה של לוחמים שנפגשה בשדה הקרב, תוך כדי לחימה, וידעה ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי הלכה למעשה את כל יסודות הקרב המשולב. הצנחנים הגיעו עם הכושר להפתיע וליזום, השריון עם כוח המחץ שלו" (עמוד 267), כתב. הדבר חל כמובן גם על הארטילריה ומסוקי הקרב על טילי הנ"ט המדויקים שלהם.

הספר של פלד כתוב היטב ומרתק לקריאה וללימוד. לצד לקחים ותובנות שעליהם הצביע בעצמו ישנם לקחים נוספים שעולים בין השורות. הראשון שבהם נגע לרצון של פלד לקחת חלק בלחימה של זמנו ולא "להישאר על הספסל". שאיפת מפקדי צה"ל לקחת חלק בלחימה כשהיא מתרחשת, בין שהיא במסגרת תפקידם ובין שלא, היא ערך מכונן בהיסטוריה של הצבא מיום הקמתו ויש לשמרו.

חשוב לא פחות הוא הביטחון שהפגין מג"ד הצנחנים ביכולתם של אנשיו. ביטחון זה נבע מהכשירות הגבוהה ומההיכרות הקרובה שהיתה לו עמם. אלו אפשרו לפלד לבחור בפעולה תחבולנית ומפתיעה ולבצע את מה שלכאורה גדול על אנשי מילואים, ולמעשה תפור למידותיהם של צנחני מילואים.

אולם, בכדי שתהיה לכוחות מילואים היכולת לעשות כן על צה"ל לאמנם באופן תדיר, באופן שמדמה קרוב ככל שניתן את מתארי הלחימה בכדי לטפח ולשמר את המקצועיות ורוח הלחימה שכוחות אלו אוצרים בקרבם.