סטריק .vs בריק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אלוף פיקוד הצפון הצהיר לאחרונה שבמקרה ותפרוץ מלחמה בצפון, "אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". גם הרמטכ"ל שלח לקבינט מסמך ברוח זו. נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, לעומת זאת, טוען שממש לא, ויצא למסע צלב אישי במטרה לוודא שהליקויים יתוקנו. השאלה – מי צודק?

בתחילת החודש, בוועידת המשפיעים 2018 של ערוץ 2, ראיין רוני דניאל, את אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. כשפירט את האתגרים עמם מתמודד הפיקוד, הודה האלוף שאמנם האיום מצד מדינות, סוריה ולבנון, פחת באופן ניכר, אך לחלל שהתרוקן נכנסה "קואליציה של גורמים עוינים, בתיאום ובהנהגת איראן" שמציבה איום חמור על העורף. לשאלה האם התחממות בגזרה אחת, סוריה למשל, תוביל להתחממות גם בלבנון, השיב סטריק כי זירת הצפון היא זירה מתואמת מאוד, בהובלה איראנית, ובעצם אישש את ההנחה.

"אנחנו פועלים כל לילה"

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ואלוף פיקוד הצפון סטריק בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בסוריה תיאר האלוף, הצליח בשאר אסד להשתלט מחדש על ארצו ולייצב את משטרו כתוצאה מתרומתם של מספר שחקנים מרכזיים: "הרוסים, בעיקר עם כוח אווירי. האיראנים, בעיקר עם כוחות זולים מאוד על הקרקע", והחזבאללה. אף שהוא סירב להתייחס לשאלתו של דניאל אודות תקיפות כאלו ואחרות המיוחסות לצה"ל, הבהיר האלוף שלישראל יש מספר אינטרסים בצפון. הראשון שבהם, הוא מניעת התבססות איראנית בסוריה, והשני הוא מניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שעשויים לאתגר את חופש הפעולה של צה"ל ולהציב איום חמור עוד יותר על האוכלוסייה האזרחית בישראל. "וכדי להשיג את האינטרסים האלה אנחנו פועלים כל לילה", אמר. 

דוגמה לפעולה שכזו, על-פי פרסומים זרים, עשויה להיות התקיפה שבוצעה בשבת בלילה במהלכה הושמד משלוח נשק איראני שנחת בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בתחילת החודש חשף צה"ל כי בסך הכל בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראנים בסוריה. בראיון ל"הארץ" אמר מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף (מיל') אמיר אשלכי ישראל השכילה לעשות זאת מבלי לדרדר את האזור למלחמה, אולם, כפי שאמר רוני דניאל, מתישהו זה ישתנה. אז יידרש צה"ל לעבור מפעולה בחתימה נמוכה לפעולה גלויה בהיקף רחב, למלחמה של ממש. 

רוני דניאל הוא פרשן צבאי ותיק, שמכיר את הצבא לפני ולפנים, ראשית, מהפוזיציה של מי ששירת בנח"ל ולחם כמ"מ ב-67' וכמ"פ במלחמת ההתשה ואף היה מג"ד במילואים, ושנית, של מי שמסקר את התחום הצבאי כמעט חמישה עשורים. כמראיין, הוא השתדל להקשות על האלוף בסוגיות כמו חומרת האיום ויכולות האויב שמשתפרות (חזבאללה למשל, רכש ניסיון מבצעי רב בסוריה), ובעיקר בנוגע למוכנות צה"ל ליום פקודה. התשובות, למצער, במיוחד נוכח העובדה שהשנה מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, נשמעו כהד להצהרות אלופי המטכ"ל בשנה שקדמה לאוקטובר 1973. סטריק העיר ביובש, אם כי בצדק, שהמלחמה הבאה אמנם לא תהיה סימפטית, אך בניגוד לעבר, לא תכלול איום קיומי על ישראל. לדבריו, מאז 2006, צה"ל התעצם ואם "זה יגיע לכדי מפגש, האירגון ירגיש את נחת זרוענו, וזאת לא תהיה מלחמת לבנון השנייה, אלא, אני מקווה, מלחמת הצפון האחרונה". רק היה חסר שיגיד ש"נשבור להם את העצמות" בנוסח הרמטכ"ל אלעזר ודי. 

סטריק עשה את רוב שירותו בחטיבת גבעתי, אליה עבר כמ"פ מהצנחנים, ופיקד עליה במלחמת לבנון השנייה. בהשוואה למוכנות הצבא אז, אמר האלוף, "היכולות שלנו במקום אחר. אני יצאתי למלחמה כשלא ביצעתי אף תרח"ט אחד עם חטיבתי. נכון, פיקדתי על מבצעים. החטיבות שלנו היום מוקפות ביכולות של מטה כללי, שתומך בהן. ביכולות אש אחרות, ביכולות מודיעין אחרות, ביכולות תקשוב אחרות ובעיקר רוח ומוכנות גבוהה, פי-כמה ביחס ל-2006". הוא ציין שאין לדעת אם תפרוץ מלחמה, "אבל אם נדרש לזה, אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". 

"הידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל"

צילום: דוברות משרד הביטחון

מימין: שר הביטחון ליברמן מקבל את הדו"ח השנתי מנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, (צילום: דוברות משרד הביטחון).

כאמור, הראיון של האלוף היה צפוי ונצמד לדף המסרים הקבוע של הצבא. השאלה היא עד כמה הוא הוא נכון. בחודשים האחרונים נראה שנציב קבילות החיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, פתח במתקפה על טענות הצבא בנוגע למוכנותו למערכה הבאה וטען שישנם פערים של ממש בכשירות זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר ושלמפקדים איכותיים אין רצון להישאר בקבע. אבל בריק, שכמפקד פלוגת שריון לחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, לא עצר עם פרסום הדו"ח השנתי שלו ביוני האחרון. באוגוסט שיגר בריק מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבו התריע מפני שורה של תהליכים שהשילוב ביניהם "הוביל להידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו ומשום כך גם נפגעה מוכנותו למלחמה". הצבא בתורו, לא קיבל את טענות הנציב, וטען בין השאר שאין לו יכולת לבחון ולבדוק את הליקויים שעליהם הוא מצביע (שלא לדבר על מנדט לעשות כן). הרמטכ"ל איזנקוט שלח בתגובה מכתב משלו לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". 

לרמטכ"ל יש על מה להסתמך, שכן בתקופת כהונתו נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף הוקמה חטיבת הקומנדו, שמשדרגת את יכולת צה"ל לפעול באופן משמעותי על הקרקע בעומק. בהקשר האחרון, ראוי להעיר, לפעולה בעומק עשויה להיות משמעות קריטית בעימות מול אויב גמיש ומבוזר, דוגמת חזבאללה, הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. 

במאמר שכתב בשעתו ב"ישראל היום" המחיש האלוף (מיל') עוזי דיין, את האפשרויות של פעולה בעומק האויב, כשתיאר כיצד הוטל עליו במהלך מלחמת יום הכיפורים, כמ"פ בסיירת מטכ"ל, לפשוט על סוללות תותחים בעומק המערך הסורי. "הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב". בלילה הראשון לא איתר הכוח בפיקודו את הסוללה, שכנראה דילגה, ואנשיו שבו עייפים ומתוסכלים לקווי צה"ל. "בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאיפשר להגיע עד החיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם". חטיבת הקומנדו, תאפשר לצה"ל לעשות זאת בהיקף רחב בהרבה.

אבל למרות זאת האלוף בריק מסרב לוותר. העשן הלבן לא יצא גם לאחר מפגש טעון בינו לבין פורום המטה הכללי. חברי ועדת חוץ וביטחון כבר הצהירו שהוועדה מתכוונת להתעמק במסמכיו ובטענותיו של בריק. לדברי אחד מהם, הח"כ אל"מ (מיל'), מוטי יוגב, יוצא סיירת שקד שפיקד בעבר על יחידת מגלן, האחריות לבחינת הפער בין שני הדו"חות על מוכנות צה"ל, זה של הנציב וזה שפרסם הרמטכ"ל, נחה על "כתפי הקבינט וועדת החוץ והביטחון". בריק מצדו הציע למנות ועדה בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס, שתבחן את מוכנות הצבא. מעין הליך בוררות. אבל מוטב לא לעצור את הנשימה בציפייה להקמת ועדה שכזו. 

מוכנים או לא?

לא מן הנמנע גם ששני הצדדים צודקים. צה"ל כיום אכן מאומן ובעל יכולות אש ומודיעין ברמה גבוהה מאוד, ומנגד התהליכים שמפניהם הזהיר המפקד הוותיק, אינם בבחינת דמיונות שווא. בריק ציטט במכתבו מפקד חטיבה בפיקוד הצפון שאמר ש"צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. באוקטובר 1973 היה צה"ל, כפי שלמד בריק על בשרו, "צבא מופתע אך יעיל", ככותרת מאמר שכתב אלוף (מיל') אורי שמחוני. ההצלחה נבעה אמנם מכשירותן הגבוהה של היחידות, אך בעיקר בשל איכותם של המפקדים. גם בעימות הבא, כתב שמחוני, שבמלחמה שימש כקצין אג"ם פיקוד הצפון, המפקדים הם אלה ש"יקבעו את התוצאה הסופית". האמת הזאת, צריך לומר, ברורה למטכ"ל ממש כפי שהיא ברורה לבריק. השאלה שמונחת לפתחם היא כיצד לשמר את המפקדים האיכותיים בצבא. כדאי שיימצאו לה פתרון לפני שהמלחמה הבאה תפרוץ. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.09.2018)

מודעות פרסומת

עניין של מסורת: שימו סוף ל"מבחנים" והמתינו עם עריפת הראשים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביחידות המיוחדות, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול", יש מי שמנצל את החופש הזה כדי לייצר מסורות פסולות, שנובע מרצון עז להוכיח שהם הנועזים והקשוחים ביותר בצבא. אסור שמסקנות הבדיקה יפגעו ברוח היחידות הללו.

השבוע פורסם על שורת תקלות ביחידה המובחרת מגלן, הכפופה לחטיבת הקומנדו החדשה. מתברר כי ביחידה נהוגה מסורת, שאינה חלק מתכנית האימונים הרשמית, שבה במהלך נסיעה נדרשים הלוחמים, במעין מבחן אומץ, לזנק מרכב שטח ללא קסדה לעבר שיחים קוצניים. אחד החיילים שנדרש למבחן נפצע קשה בגבו, ועלול לסבול מנכות לכל חייו. במקרה אחר, נפצע חייל מהיחידה באימון קרב מגע.

למען הגילוי הנאות לא שירתתי במגלן, או באחד מגדודי החטיבה האחרים, אבל השירות בצנחנים ובהמשך במילואים בחטיבת צנחנים מובחרת שכפופה לעוצבת האש, הפגיש אותי עם רבים מבוגריה וסיפק לי כמה תובנות על ההווייה, ההכשרה והפעילות המבצעית של מגלן ויחידות דומות לה.

יחידות מובחרות, כמו מגלן מקיימות משחר היווסדן מסורות שכאלה בכדי להוכיח את מה שלכאורה כבר ברור מראש, שהן הנועזות והקשוחות ביותר בצבא. מבחן הקבלה של אהוד ברק לסיירת מטכ"ל, למשל, כלל בוחן להכרת המפה וגם מה שהוגדר כמבחן האומץ האולטימטיבי, קפיצה מג'יפ צבאי בעת שזה נוסע במהירות 50 קמ"ש. רגע לפני שברק (שעבור אומץ לבו כמפקד ביחידה עוטר בהמשך ב-5 צל"שים) זינק, תפס אותו הנהג ועצר את הרכב. מסתבר שביחידה ידעו כבר אז, כמו גם היום לעצור בזמן והמבחן רק בדק האם ברק יהיה מוכן לקפוץ.

ביחידות הללו, שבהן משרת כוח אדם איכותי במיוחד, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול". החינוך הוא למשמעת עצמית ו"ראש גדול". לא מתעסקים עם החייל בנושאים כמו הופעה ופקודות יבשות, מתוך תפיסה שאומרת שעם אנשים טובים מאוד אפשר להתעסק בעיקר, פעילות מבצעית והכנה למלחמה, ולא במשמעת. ולסמוך עליהם. לרוב זה מוכיח את עצמו וצה"ל מצליח להפיק הרבה מאוד מיחידותיו המובחרות, למרות שהחיילים הם צעירים יחסית ושתקופת ההכשרה קצרה בהשוואה למה שמקובל בצבאות שונים במערב. מבצע כמו "נערי החוף" שביצעה מגלן במלחמת לבנון השנייה, שנחשב לאחד המבצעים המוצלחים במהלכו הושמדו כ-150 מטרות, בהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון, היו האמריקנים מבצעים עם כוח ותיק בהרבה, כוח דלתא או הכומתות הירוקות, שהחיילים שבו לא יהיו בני 19-20 כמו בצה"ל אלא בני 25 לפחות.

למרות זאת, לפעמים יש מי שמנצל את החופש הזה בכדי לייצר מסורות פסולות כמו המבחן הזה. טוב שהוחלט בצה"ל לקיים תהליך בדיקה יסודי בראשות תא"ל וירוב, ועדיין מוטב לא לשפוך את התינוק עם המים, בשני מובנים. ראשית, חטיבת הקומנדו היא עודנה, למרות הקילומטראז' שצברה בתרגילים בארץ ובחו"ל כמו גם בפעילות מבצעית שביצעו יחידותיה בנפרד (לפני כחודשיים, למשל, הרגו לוחמי מגלן שמונה מחבלים על גדר המערכת בעזה), חטיבה בהקמה. מפקדה, אל"מ בלוט, צנחן שפיקד על מגלן ועתיד לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עמל כל העת על תהליכי בניין הכוח שיאגדו את היחידות הללו מ"אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", כפי שהגדיר זאת בשעתו ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, לחטיבה אחת.

בעימות הבא יידרש לצה"ל, לצד חיל האוויר, כוח איכותי, גמיש וזמין, אך גם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בעומק בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר של מפקדיה, וימשיך ויהיה כזה גם עבור מחליפו של בלוט, אל"מ קובי הלר, יוצא גולני שפיקד על דובדבן ב"צוק איתן". אסור שמסקנות ועדת הבדיקה, שבוודאי יורו על הידוק הפיקוח והבקרה בתחום הבטיחות והמשמעת, יפגעו ברוח היחידות הללו, שכן היא מרכיב קריטי באופי היצירתי, הנועז והלוחמני שלהן.

המובן השני הוא נוגע לתרבות "עריפת הראשים" שצמחה כאן. אני מכיר את מפקד מגלן הנוכחי מאז שהיה מ"כ בפלוגה שבה הייתי טירון בצנחנים ואח"כ כקצין בגדוד. אחרי שהשתחררתי שמעתי שלקח פיקוד על פלוגה שמפקדה נפצע במלחמת לבנון השנייה ושנחשב למ"פ מוערך מאוד. זה לא הפתיע אותי. הוא תמיד היה איש מצוין ומפקד מצוין. בשלושת החודשים האחרונים הוא מפקד על היחידה ואחראי מתוקף כך על כל מה שקורה בה. אחראי, אבל לא בהכרח אשם. כלל לא בטוח שבתקופה קצרה זו הספיק להכיר כל הליך ושטות שמתרחש בה. וזה תקף גם למח"ט, שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. דווקא הם יידעו לטפל בתקלות ולהחזיר את היחידה לפסי עבודה תקינים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.08.2018)

מסרים לוחמניים נשמעים טוב, אבל שר אינו מפקד פלוגת קומנדו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיון בסוף השבוע שעבר ביקש שר החינוך נפתלי בנט להצטייר כמי שמתכונן להיכנס למשבצת שר הביטחון. בפועל, נראה שהשר נותר במידה רבה המ"פ הנועז מיחידת מגלן שהיה בצעירותו, ונמנע להכיר במגבלות הכוח, לפחות בגלוי. בממשלת ימין בנט הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להפנים זאת.

בסוף השבוע שעבר התפרסם במוסף "מעריב" ראיון עם שר החינוך נפתלי בנט שבו הציג את משנתו הביטחונית. בפתח הראיון, שערך עמו ההיסטוריון הצבאי הוותיק, ד"ר אורי מילשטיין, הוצג בנט כמי ששייך לאליטות הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות של ישראל, אשר צמחו ביחידות המובחרות. תחילה, ציין מילשטיין, היו יוצאי הפלמ"ח שעיצבו את מערכת הביטחון ותפיסותיה ובהם משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין, אחריהם הגיעו יוצאי הצנחנים, אריק שרון, רפאל איתן ואמנון ליפקין-שחק ולבסוף סיירת מטכ"ל שממנה יצאו ראשי הממשלה אהוד ברק ובנימין נתניהו. הוא היה יכול לציין גם את שמו של ראש אמ"ץ לשעבר, האלוף ניצן אלון, ששירת ביחידה כלוחם ואף פיקד עליה, ולאחרונה מונה ל"מחזיק תיק" איראן במטה הכללי. לטענתו, בשנים האחרונות הגיעה תורה של האליטה שצמחה במערכים הטכנולוגיים, ובהם ביחידה 8200. בנט, נכתב שם, "שירת גם בסיירת מטכ"ל וגם הצטיין ב"נגזרת" של 8200: ניהול שני סטארט-אפים מצליחים".

בנט, בימיו כקצין ביחידה המובחרת מגלן, (מקור: טוויטר).

כמו בראיונות אחרים, גם הפעם סיפר השר בנט על עברו ביחידה וסיפר כי "הסטנדרטים שם מאוד גבוהים, בכל התחומים. אתה כל הזמן מגביה את הרף, עושה דברים שנראים לא סבירים, כמו ניווט באמצע הלילה עד לרמת דיוק של חצי מטר, בלי GPS. מי שלא מצליח – עף. מרחקי המסעות עצומים: אתה מתחיל מסע של חמישה ק"מ עם חגור פילים, ומסיים טירונות במסע של 120 ק"מ. רצוף. זה נראה בלתי אפשרי ומפחיד". ב-92', לאחר קורס קצינים, עבר בנט ליחידה המובחרת מגלן, עליה פיקד אז טל רוסו (לימים אלוף), ופיקד שם על צוות ופלוגה. "ארבע שנים ביליתי במגלן, בעיקר בדרום לבנון. הפכתי לצייד טילים מדופלם", הוא מעיד על עצמו. מי שחושב שהשר מגזים, מוטב שידבר עם חייליו ומפקדים ששירתו במקביל לו באותה תקופה, שמתארים קצין יצירתי, נועז וממש כמו כותרת הראיון, חותר למגע.

בראיון תיאר במילים ספורות מבצע בלבנון שנמשך שלושה ימים, שבסופו "הרגנו שישה מחבלים וחזרנו הביתה". בעקבות הפעולה שקטה הגזרה לשלושה חודשים. אולם, ציין, כשנמנע צה"ל מפעילות רציפה שכזו חזרו פעילי החיזבאללה לסורם ושבו לתקוף את המוצבים ולארוב לחיילים. שם למד, לדבריו, "שכשאתה בחיכוך התקפי מתמשך, האויב לא מצליח להרים את הראש, להגיב ולאיים עליך". לטענתו, הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל הפך מאז הנסיגה מלבנון ללוחמני פחות ומהסס יותר, ובעיקר נרתע מפעולות קרקעיות גדולות. לדברי בנט, גם ב"צוק איתן", לפני ארבע שנים, "צה"ל לא רצה להכניס כוחות יבשתיים לרצועה והסתפק בחיל האוויר. בגישה הזאת תמכו שר הביטחון יעלון וכל הקבינט. גם אני לא ששתי להכניס כוחות, אבל לא הציגו לי חלופה בשאלה איך מגינים על תושבי עוטף עזה מפני המנהרות". הוא אכן היה האיש שהעלה את סוגיית המנהרות על "ראש שמחתו" של הקבינט, בין היתר לאחר שנפגש ללא אישור שר הביטחון והרמטכ"ל גנץ עם חברו לשירות במגלן, תא"ל עופר וינטר, שפיקד אז על גבעתי. ממה שנחשף מהדיונים ההם בנט אכן גילה נחישות אך לא מן הנמנע שההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה, בעיני הציבור, מאיום טקטי לאיום אסטרטגי והכניסה את ישראל לעימות שבו לא רצתה ואליו לא היתה ערוכה. 

לאורך הראיון שידר השר מסרים, נכונים כשלעצמם, אודות הצורך לגלות רוח לחימה בעת עימות ועל הישענות היתר של הצבא על פתרונות טכנולוגיים במקום על הגורם האנושי והיוזמה של הכוחות בשטח, אולם ניכר מהם שהוא מוסיף לחשוב בהתאם לעולם המושגים של המ"פ הלוחמני שהיה בצעירותו. כך למשל, בטענתו שצה"ל צריך לפעול כנגד חוליות המעיפות עפיפוני נפץ ובלוני תבערה מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף, כפי שפעל בעבר כנגד חוליות שיגור רקטות, תחום שכאמור, התמחה בו בשירותו הצבאי. אף שאין לזלזל בחומרת איום הבלונים והעפיפונים, נראה שבנט מתעלם מכך שהגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה להביא, כפי שהביאה באינתיפאדה השנייה ובימים שקדמו ל"צוק איתן", להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. הצהרות בדבר הכלה, תגובה מדודה ושקולה ואולי, רחמנא ליצלן, השגת הפסקת אש ארוכת טווח, נשמעות אמנם פחות טוב ממסרים לוחמניים שכאלה, אבל הן ישקפו מדיניות אחראית. בקבינט המדיני ביטחוני נמנעו עד כה מלאמץ את הקו הזה, בעיקר בשל המערכה שמנהלת ישראל כנגד התבססות האיראנים בסוריה והעובדה שאינה זקוקה לחזית נוספת, ובחרו להקשיח את הסגר על רצועת עזה באמצעות סגירה חלקית של מעבר כרם שלום, למעט במקרים של העברת ציוד הומניטרי. מאחר ולא נרשמה מחלוקת פומבית אפשר לנחש שכשצריך להחליט, גם שר החינוך נמנע מן העמדות שהוא מביע בפומבי. 

"28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי"

השבוע שיתף בנט בדף הפייסבוק שלו את נאום הפרידה של אל"מ מתן, בן מחזורו בצוות ביחידה (שכמותו גדל בציונות הדתית), מחיל האוויר בו שירת שנים ארוכות כטייס קרב. אף שזה חריג, מתן הוא אינו הראשון מבוגרי היחידה שהתנדב לקורס טיס וגם לא הראשון שהפך למפקד בכיר בחיל האוויר. בין היתר, קדם לו תא"ל (מיל') רז גור אריה, ראש להק כוח אדם בחיל. גור אריה שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, השתתף במבצע אנטבה, השלים קורס קצינים ושימש כמפקד צוות ופלגה ביחידה בתקופה שבה פיקד עליה נחמיה תמרי. לימים סיפר כי "בתום מבצע מסוים ביחידה, הזמין אותי האלוף (מיל') דוד עברי לטיסה על מטוס פאנטום", טיסה שהפכה לקריירה ארוכה כטייס קרב, במהלכה פיקד בין היתר על בית-הספר לטיסה.

הנאום של מתן כלל רצף זיכרונות מקריירה צבאית בת כמעט שלושה עשורים. כמו בנט בראיון גם מתן תיאר בנאומו את קשיי המסלול המפרך בסיירת מטכ"ל, וכמותו הוא נמנע מלספק פרטים אודות פעולות ספציפיות וסיכם אותן בקצרה. כך למשל תיאר מבצע משנת 1993, בעומק שטח אויב, שבמהלכו אירע "איחור זמנים מטורף. ניצלנו את כל הספיירים וקצת יותר. הרוגים מעייפות. נוחתים בארץ באור יום אחרי לילה מהמפרכים בחיי. תודה לטייסי חיל האוויר". לאחר תקופת השירות ביחידה בחר להתנדב לקורס טיס. במהלך הטירונות בקורס, בחודש מרץ 1994, העירה לו אחת המפקדות על האופן שבו זחל. "זה לא באמת קורה לי אני חושב לעצמי. "בלוב זה עבד" ענה לה ואישש\ הכחיש בכך את אחת האגדות הנפוצות בצבא.

מטוסי F-16 של חיל האוויר, מן הסוג שהטיס אל"מ מתן, (צילום: דו"צ).

כאמור, מתן סיים את הקורס והוכשר כטייס F–16. ביום העצמאות בשנת 2000 היה בעיצומה של ארוחת החג כשהוזעק לתקוף מטרות בלבנון. הוא הטיל "4 פצצות על ציר עגבנייה בג'בל צפי. שעה וחצי אחרי עוד מספיק למנה אחרונה". לכאורה מדובר בתיאור שממחיש את הדיסוננס שחיי טייסי קרב. רגע בבית, רגע בלחימה מעל שטח אויב, ושוב בבית. אבל בפועל, המחשה כה בוטה לנתק של טייסי הקרב מכוחות הקרקע מזמן לא נשמעה כאן. ממש באותו זמן שהו לוחמי צה"ל לוחמים במוצבים בלבנון והיו רחוקים מאוד מלחזור תוך 90 דקות למשפחתם. הנתק הזה היה מוחשי במיוחד במלחמת לבנון השנייה, בה אסרו בכירי חיל האוויר לסכן מטוסים ומסוקים וקבעו שיטוסו במגבלות נוקשות של גובה ומרחק מן האויב (אך גם מן הכוחות שלהם סייעו). מאז תוקנו הדברים וכהמחשה לכך ציטט דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, בטורו ב"מעריב" בסוף השבוע האחרון את מח"ט הצנחנים אל"ם דאז, הרצי הלוי, שאמר לרמטכ"ל אשכנזי לאחר מבצע "עופרת יצוקה" כי הוא ולוחמיו הריחו "את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה".

במלחמה, ב-2006, הקופץ מלימודים ולקח חלק במבצע "משקל סגולי". בגיחה הראשונה מתוך 45 שביצע באותו קיץ, ב"עשר בלילה. חושך מטורף. מוביל זוג מטוסי סופה בתוך רכבת של מאה מטוסים. הולכים על מערך הטילים של חיזבאללה. "יש good רשאי לפיקל" אומר הנווט". במבצע נרשם אחד מהישגים המלחמה העיקריים – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה. שיחה שקיבל במהלכה מחברו לצוות ביחידה, סא"ל עמנואל מורנו, הזכירה לו שלא הכול "כחול". אל תשכח, אמר לו אז מורנו, "שעם כל המבצעים שלנו וההפצצות שלכם, הגיבורים האמיתיים היו החי"רניקים, השריונרים וההנדסה". ברור, הסכים מתן. מורנו עצמו נהרג בשלהי המלחמה, כשפיקד על מבצע חשאי בעומק לבנון. "קברנו אותו במוצאי שבת", כתב מתן. 

את נאומו חתם מתן במשפט שכמעט שאינו נשמע במחוזותינו, "אינני יודע לאן יישאני גורלי, אבל דבר אחד תמיד יישאר שלי. במשך 28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי". אף שניתן לשער שהיו לקצין הבכיר סיבות נוספות להישאר שנים ארוכות בשירות קבע, קשה להישאר אדיש ולא להתמלא הערכה לו ולכשמותו, שבוודאי נותרו בשירות מערכת הביטחון. הנאום מרשים עוד יותר כשנזכרים שזהו לא הטקסט הראשון של מתן שהשר בנט משתף בעמוד בפייסבוק שלו. בדצמבר שעבר פרסם מתן, באישור מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מאמר בעלון בתי כנסת "מצב הרוח, שבו כתב אודות חשיבות שירות נשים בצה"ל. "אם אתם רוצים לדעת אם מותר או אסור לבנות להתגייס לצבא — לכו תשאלו רב", כתב אז. "אם אתם רוצים לדעת האם צריך בנות איכותיות בצבא, על זה אני יכול לענות. מאוד צריך אותן. איני מדבר על שוויון מגדרי. אני מתייחס לצורך בסיסי בכוח אדם איכותי באינספור תפקידים". במאמר קבע כי נשים המשרתות בתפקידי לחימה בחיל האוויר עושות זאת בהצטיינות ואינן נופלות בדבר מ"חבריהן הגברים". עוד ציין כי כמפקד לא היסס לשבץ טייסות למשימות בשטח אויב. 

בהקשר אחר, ציין אל"מ מתן במאמר, שאף שרצה להוסיף לשרת ולהתקדם, הוחלט בחיל להעדיף אחר על פניו, אותו הגדיר כקצין מצוין שמפקדיו ראו כמתאים ממנו. באופן שסותר לא מעט טענות שעלו מצד גורמים בולטים בציונות הדתית לאחר שתא"ל עופר וינטר לא קודם לתפקיד מפקד אוגדה, כתב מתן כי "לא עברה במוחי ולו לרגע המחשבה שלא נבחרתי בגלל הכיפה שעל ראשי. אני בטוח שהיא לא עניינה אף אחד בזמן דיון השיבוצים". בשיתוף שני הטקסטים שכתב חברו לנשק, מצטייר השר בנט כממלכתי, מתון וכמי שמחזיק בראייה רחבה. אם ילמד את מגבלות הכוח יהווה מועמד של ממש למשרה שאליה הוא חותר. ככלל, מוטב שייצמד למסרים אלו מאשר להצהרות ריקות מן הסוג שהשמיע שר הביטחון הנוכחי לפני שנכנס לתפקידו. גם הוא כבר למד, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.07.2018)

 

ראש אמ"ן סיים קדנציה אבל עתיד לקבל אחריות על "תפוח אדמה לוהט" לא פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, סיים השבוע קדנציה בת שלוש וחצי שנים. כהונתו התאפיינה במבצעים חשאיים רבים אך גם באמירה ברורה לגבי "תפוח האדמה הלוהט" ששמו רצועת עזה. בעוד כחודשיים ייכנס לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, והאחריות הכוללת לזירה הנפיצה הזו תהיה בידיו.

השבוע השלים ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, שלוש וחצי שנים בתפקידו ומסר את הפיקוד על חיל המודיעין ואת תפקיד המעריך הלאומי לאלוף תמיר היימן. בקדנציה שלו המשיך הלוי את המגמה בה החל קודומו, האלוף אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל), להדק את החיבור בין המודיעין לחיל האוויר ולכוחות המבצעיים בשטח. על חשבון התהליך הזה נדחק הצידה, לא בהכרח בצדק, התחום המחקרי. אם ניתן בכל זאת למצוא נקודה שלילית בתקופת הלוי באגף הרי היא בהחלטת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן-מאיר לפרוש מתפקידו כעבור שנה, ב-2016, על רקע חילוקי דעות מקצועיים ואישיים עם מפקדו בנושא. עם פרישתו כתב בן-מאיר בעמוד הפייסבוק שלו כי חש "שגג הבית דולף, נכשלתי בניסיון לתקנו והחלטתי לעזוב". פרישה שכזו היא אירוע חריג, אבל עד כמה שניתן לשפוט היא רעש הרקע היחיד שנשמע בתקשורת אודות הקדנציה של הלוי כראש אמ"ן, והיא נותרה ברובה תחת מעטה החשאיות. לא אירעו בה תקלות מן הסוג שבדרך כלל גורר אחריו ועדות חקירה וויכוחים על קרדיט ואחריות למחדל מן הסוג שהתקיים בין אמ"ן למוסד השבוע לאחר שישראל לקחה אחריות רשמית על מבצע "מחוץ לקופסא", תקיפת והשמדת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007.

הכור הגרעיני הסורי לאחר תקיפת חיל האוויר ב-2007, (מקור: דו"צ).

הלוי עצמו התייחס לוויכוח על הקרדיט בנאומו בוועידת "ישראל, סיפור הצלחה" של "ynet" ו"ידיעות אחרונות", ואמר כי הוא גאה מאוד בכך "שיחסי אמ"ן עם עמיתיו במוסד ובשב"כ נמצאים בתקופת פריחה של כל הזמנים". לדבריו, על בסיס מה שידוע לו על התקיפה והתהליך שקדם לה, "כל אחד עשה את תפקידו. לקחים ישנם, מחלוקות היו, יהיו, וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לקחת תוצאה מוצלחת ולהציגה ככישלון לכאורה. גם אם התהליך יכול, וגם היה, יכול להיות טוב יותר בגילוי מוקדם יותר של הכור התוצאה הרי בסופו של דבר הייתה זהה, והיא טובה. כמודיעין, כצבא, נטייתנו הטבעית היא לא לחשוף פעולות חסויות. ואכן נותרו הרבה פרטים חסויים בסיפור הזה, שאני מקווה שיישארו עלומים לעוד שנים רבות. מי שיודע, בצד השני, יודע ומורתע". ראש אמ"ן ציין שההחלטה לחשוף את הפרשה נבעה מכך שישראל היא מדינה דמוקרטית ומכאן, במידה ואין חשש ביטחוני משמעותי, שברירת המחדל היא לפרסם. "במקרה זה, בחלוף כמה שנים, חשנו שההצדקה הזו לא קיימת עוד", אמר והעריך ששיקולי הצנזורה היו ענייניים ומקצועיים

גוף אחד נותר מחוץ לוויכוח על הקרדיט על המבצע בסוריה ב-2007, המועצה לביטחון לאומי (ששמה שונה בהמשך ממועצה למטה) ואילן מזרחי שעמד בראשו באותה תקופה ופרש ארבעה ימים לאחר התקיפה. בעדותו בפני ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ממש במקביל להכנות לתקיפת הכור הסורי, אמר ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') עמוס מלכא, כי לדעתו המועצה לביטחון לאומי קיימת על הנייר בלבד. "אין מועצה לביטחון לאומי", קבע, "הלוואי והייתה". חלקם של המל"ל ומזרחי נעדר מכלל הפרסומים אודות הפרשה. יתכן שהדבר נבע משיקולי צנזורה, אך יתכן גם שלא היה להם משקל ותפקיד של ממש. סוגיה שכזו, מדינת אויב שמקימה כור גרעיני, מצטיירת למתבונן מן הצד כעניין קלאסי בו צריך לעסוק המטה לביטחון לאומי, שייתכלל את כלל הגופים המטפלים בו ויגבש את המדיניות הרצויה. נראה שלא כך היה. התהליך שהוביל ראש הממשלה אולמרט, כפי שנחשף, היה סדור ומוצלח, אבל מוטב היה שהגוף שהוקם במטרה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות בנושאי הביטחון הלאומי יהיה זה שירכז ויוביל אותו. אפשר רק לקוות שכך קורה בימים אלו. 

מאמ"ן לפיקוד הדרום

האלוף הלוי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמו קודמו, כוכבי, עשה הלוי את עיקר שירותו בצנחנים (בגדודים ולא בסיירת) ופיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון. שלא כקודמו באמ"ן עבר הלוי לסיירת מטכ"ל, ושימש בה במגוון תפקידים. התקופה ששירת ביחידה נותרה חסויה, זולת העובדה שהשתתף במבצע "עוקץ ארסי" ב-1994, במהלכו נחטף מוסטפא דיראני, מבית אחיו בכפר קסר נבא שבמערב הבקעא שבלבנון. כוח היחידה, בפיקוד סא"ל דורון אביטל (בעצמו מ"פ צנחנים שעבר ליחידה), נחת ממסוקים בסמוך לכפר, התגנב לבית ולכד את דיראני. הנסיגה נעשתה תחת אש. בספרו, "מדינת ישראל תעשה הכל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2009), כתב העיתונאי ד"ר רונן ברגמן כי "לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף-משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו" (עמוד 385). בהמשך כאמור, בדומה לכוכבי, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים והוביל אותה ב"עופרת יצוקה", וכמותו מונה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף, אף שמסורתית נהוג למנות לתפקיד אלוף מנוסה.

בקדימון לראיון חג הפסח שקיימו כתבי "ידיעות אחרונות" עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט השבוע, הוא ציין שבתקופת כהונתו כרמטכ"ל "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל". בקדימון לראיון שהעניק הרמטכ"ל ל"מעריב" הוא חשף שצה"ל חזר לתקוף בצפון גם לאחר התקרית שבמהלכה הופל מטוס קרב מסוג 16־F לפני כחודשיים. ניתן להניח שהלוי, כראש אגף המודיעין, כמו גם כאיש מבצעים מיוחדים ותיק שפיקד גם על חטיבת ההפעלה של אמ"ן, היה שותף בולט בפעולות אלו, ובגיבוש האסטרטגיה שמאחוריהן. ביטוי לכך ניתן, במסגרת פרידת הלוי מאגף המודיעין, בטקס בו הוענק עיטור המופת ללוחם במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן וכן צל"ש לסיירת מטכ"ל.

הכוח המיוחד של החמאס בתרגיל שקיים השבוע, (מקור: טוויטר).

מבצעים חשאיים הם מרכיב משמעותי מנפח הפעילות של אמ"ן, אבל ישנם גם אחרים ובהם הערכה ומחקר של כוונות האויב, כמו גם בעלי ברית (קיימים ופוטנציאליים). בהערכות אמ"ן השנתיות שהגיש האלוף הלוי לוועדת חוץ וביטחון קיבלה סוגיית המשבר ההומניטרי ברצועת עזה דגש משמעותי. לאחר שהגיש את ההערכה לשנת 2016 ציין אחד הח"כים שנכחו בפגישה כי לדברי ראש אמ"ן אם "לא יהיה שיפור, ישראל תהיה הראשונה שהדברים יתפוצצו עליה", ועל-כן שיפור התנאים הכלכליים ברצועה הוא תנאי הכרחי להרחקת תרחיש הסלמה. מאז החריף המצב בשל המשבר ההומניטרי הקשה ששורר ברצועה. בכיר ישראלי אף צוטט כי הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה ובכל בוקר "מופתע מחדש שזה עוד לא קרה". המבוי הסתום שאליו נקלעו שיחות הפיוס בין החמאס לרשות הפלסטינית, שעליה קיווה הארגון להטיל את האחריות לניהול האזרחי של הרצועה מבלי לוותר על כוחו הצבאי, מוסיף למתיחות. החמאס מאותת לישראל כי עליה לפתור את מצוקותיו, בין היתר באמצעות ארגון הפגנות על הגדר, אך ניתן להניח כי חמאס מתיר או מעלים עין מפעולות התקפיות של ארגונים סוררים ובהם "ועדות ההתנגדות העממית". בין אלו ניתן למנות ירי רקטות, הטמנת מטענים על הגדר (שאחד מהם הביא לפציעת ארבעה חיילים) וכן חדירות של חוליות מחבלים לישראל. החוליה שנתפסה בסמוך לקיבוץ צאלים כשבידיה רימונים וסכינים סיפקה המחשה ברורה לאפשרות שפיגוע קשה ביישובי עוטף עזה יביא את המתיחות לכדי פיצוץ של ממש.

ישראל אינה אדישה לכך ובקדימון לראיון החג שהעניק הרמטכ"ל ל"הארץ" חשף איזנקוט כי מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב "פולי" מרדכי, "נע ברחבי הגלובוס בחודש האחרון כדי להביא לשם משאבים". בעוד כחודשיים יתמנה הלוי לאלוף פיקוד הדרום ויקבל לידיו את האחריות ל"תפוח האדמה הלוהט" ששמו עזה. קצת לפני כן, באמצע מאי, מתוכננת השגרירות האמריקנית לעבור מתל-אביב לירושלים, מהלך שעלול לעורר תגובה אלימה ביהודה ושומרון. באותה עת מתכנן חמאס לבצע את "תהלוכת השיבה הגדולה", במהלכה אלפי פלסטינים יצעדו מהרצועה לכיוון גדר הביטחון עם ישראל. לכל אלו ישנו פוטנציאל נפיץ. אם לא יימצא פתרון לפחות לחלק מן המצוקות שבהן מצוי חמאס הפוטנציאל הזה יממש את עצמו הקיץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.03.2018)

 

 

 

סוגרים פערים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

הפוך גוטה: ישראל מקרבת את המערכה בצפון במקום להרחיקה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם השבוע האלוף (מיל') עמירם לוין, הזהיר כי הממשלה גוררת את ישראל למלחמה. מוטב לשמוע לעצתו ולנהל מדיניות מושכלת ואחראית בגבול הצפון. מוטב יהיה לדבר פחות ולעשות יותר. 

השבוע פרסם האלוף (מיל') עמירם לוין מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו טען שהממשלה מדרדרת את ישראל למלחמה בחזית הצפון. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. מי שירצה להתעלם מתמרור האזהרה שבמאמר יוכל לעשות זאת משורה של נימוקים. הראשון שבהם הוא שלוין, שהתפקד למפלגת העבודה ותומך באבי גבאי, שואף לנגח את הממשלה. גם העובדה שבשש השנים האחרונות ניהלה ישראל מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה, הופכת את הביקורת שלו למוגזמת. ניתן גם לפטור את לוין כסבא קשיש, שעתידו בעברו. נכון שדור של קצינים קרביים ראה בו מנטור נערץ, בהם גם השר נפתלי בנט ותא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אבל הם כבר מזמן לא בצה"ל. עם שכבת הפיקוד הבכירה של צה"ל ההיכרות שלו פחותה. תא"לים כמו מרדכי כהנא, שהסתבך השבוע בפרשת המכולה, ועופר וינטר, ששמו שורבב כמועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (אף שלמעשה מתמודדים עליו קצינים אחרים), היו קצינים צעירים בגולני ובמגלן כשלוין פיקד על פיקוד הצפון, ולשכבת המפקדים שמתחתם הוא כמעט בגדר זר. גם מפת האיומים בצפון השתנתה דרמטית מאז ימיו בצבא ובמוסד. חזבאללה מבוצר היטב ב-160 כפרים שיעים בדרום לבנון, ואילו בסוריה השיג אסד שליטה על כ-80 אחוזים משטחה של סוריה כשהוא נהנה מסיוע רוסי ואיראני צמוד. איראן אף חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

מימין: לוין, כאלוף פיקוד הצפון, ורה"מ נתניהו, (צילום: משה מילנר, לע"מ).

אבל התייחסות כזו עושה עוול לאיש ולטיעוניו. לוין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, בין היתר כמפקד הצוות של ראש הממשלה נתניהו, ונחשב לאחד הבולטים שבמפקדיה. למרות שבתיק השירות שלו יש שמות כמו "אביב נעורים" וכיבוש החרמון הסורידווקא סיפור ממלחמת לבנון הראשונה בה פיקד על גדוד השריון 74 ממחיש את גישתו התחבולנית והיצירתית. לאחר שכוח צה"ל נכשל בניסיון לכבוש את הכפר סיל, שהיווה צומת דרכים מרכזי, הציע לוין לפרוץ לכפר ממזרח ולתקוף את הכוח הסורי בעורפו. במהלך הלילה פרץ כוח הנדסה נתיב עוקף בהר בהתאם לציר שסימן לוין, שאף בעצמו נהג באחד מדחפורי הדי-9. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר. על האופן בו פיקד על גדודו בקרב עוטר לוין בצל"ש אלוףבאמצע שנות התשעים שימש כמפקד פיקוד הצפון ונחשב (לצד הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק) למי ששינה את פני המערכה בלבנון כנגד החזבאללה, והוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. צה"ל נחל באותם ימים שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. כמעט כל מי ששירת לצדו מלא שבחים לאומץ לבו, ליושרתו ולבקיאות שלו בטקטיקה ובאסטרטגיה.

ממשלת ה"גם וגם"

במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" טען רמי לבני כי המחלוקת המכוננת בפוליטיקה הישראלית כבר איננה בעיקרה בין השמאל לימין כי אם בין אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". לבני תיאר את אנשי ה"או-או" כמי שדוגלים בהכרעות ורואים את החיים כשורת צמתים, שמחייבים בחירה ברורה בין חלופות. "המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית". לעומתם אנשי ה"גם וגם", לשיטת לבני, גורסים ש"מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שני הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים". כשנדרש לבחור מי משתי התפיסות צודקת קבע לבני "שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן".

מאמרו של לבני והמאמר שכתב לוין, שלכאורה אינם קשורים, מתחברים יחדיו במסקנה שהם מעלים, אודות מדיניות ה"גם וגם" החדשה של ממשלת ישראל. מדיניות זו באה לידי גם בפעילות חשאית למניעת התעצמות חזבאללה (כפי שחשף לאחרונה מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל), וגם בהצהרות מתלהמות ואיומים כנגד אסד, איראן ונסראללה. כך ייחס שר הביטחון ליברמן לחזבאללה אחריות לירי על רמת הגולן בשבוע שעבר, בניגוד לדעת הצבא, וראש הממשלה נתניהו הזהיר ואיים על המשטר הסורי. מדיניות גלויה ובוטה שכזו עשויה לחייב את הצד השני בתגובה של ממש. 

ירי טיל תמוז של חיל התותחנים באימון, (צילום: ירדן מן, אתר זרוע היבשה).

למרות הקסם שבפסיחה על שני הסעיפים, נראה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא תוכל, לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה מתחת לראדר בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. לוין ציין במאמרו כי בהחלט יתכן והירי שבוצע מסוריה לעבר רמת הגולן בסוף השבוע שעבר אינו בבחינת זליגה כי אם "תגובה סורית מדודה להתקפות המוצדקות של חיל האוויר בשטחה. גם המענה המהיר של צה"ל נכון. אבל מנהיגות חכמה ושקולה לא צריכה להוסיף מילים מתלהמות על האש". לגישתו, טילי התמוז של צה"ל, שהשמידו בשבוע שעבר שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי, מעבירים את המסר גם בלי לדברמוטב אם כן, לשוב לגישת ה"או-או", או כמאמר שמאי הזקן, "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.10.2017)

תתרגלו, הרעיון שנשים ישרתו כלוחמות בצה"ל כאן כדי להישאר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתנגדים לשילוב נשים ביחידות לוחמות, טוענים שזה יפגע במוכנות צה"ל ללחימה ושחובה להפריד בצבא בין גברים לנשים. בפועל, מדובר בחשש של קבוצה מאובדן ההגמוניה שלה בחברה.

לא רחוק מביתי, בלב תל-אביב, ישנו שלט גדול שתלוי בחלון אחד הבתים. "מצילים את צה"ל" נכתב בו. מפני מה? מפני שילובן של נשים ביחידות לוחמות. זהו האיום האמיתי על הצבא. לא האלימות שבה נתקל הצבא מצד מתיישבים אלימים ביהודה ושומרון שזורקים על אנשיו אבנים, ולא ההתקפות האלימות של הציבור החרדי על מי מהם שמתגייס לצבא. לא. מתברר שאת צה"ל צריך להציל מפני שילוב נשים בתפקידי לחימה בזרוע היבשה. בטורה האחרון ב"הארץ", טענה עירית לינור שאין שוויון וגם לא יהיה. "להסליל נשים לאמהות ופקידות זה הרבה פחות גרוע מאשר להסליל אותן ללחימה. לפחות במסלול הישן יש אחוזי התאמה גבוהים לתפקיד, והרבה פחות מוות בקרב", כתבה. אולי, אבל זה הרבה יותר נוח לבטל את מאבקן של נשים לשיוויון בצבא ומחוצה לו, לאחר שהגעת למנוחה ולנחלה כאשת תקשורת בכירה.

האם צה"ל צריך הצלה מפני שילוב נשים? (צילום: גל פרל פינקל).

במאמר תגובה לטור אחר של לינור, בו גרסה כי ההשקפה הליברלית תפסיד כי היא מנהלת ויכוח עם המציאות שתמיד מנצחת, כתב התסריטאי בני ברבש, בעברו קצין בגולני ומג"ד במילואים, שלינור פשוט טועה. ברבש ציין בצדק כי המציאות, בניגוד לעמדת השמרנים (ובהם היא עצמה), משתנה כל העת, ובדרך כלל "נכנעת לתנועות שקראו עליה תיגר"אם המציאות היתה קופאת על שמריה, כתב, היינו "ממשיכים לחיות בעולם שבו מצב הנשים במערב היה מהדהד את מעמד חברותיהן בסעודיה של ימינו". לינור לא השתכנעה ובחרה, גם הפעם, לנסות לעצור את המציאות מלהשתנות, והמליצה לבנות ישראל שלא לשבור גם את תקרת הזכוכית. מוטב, כתבה, שיהיו פקידות. 

לצה"ל תפקידים נוספים מלבד הביטחון

200px-david_bg

דוד בן גוריון, קבע שבאמצעות צה"ל תעוצב דמותו המלוכדת של העם, (מקור: ויקיפדיה).

הטענה שתפקידו היחידי של הצבא הוא לנצח ולשמור על הביטחון, שגויה. צה"ל צריך לנצח, אבל הוא אינו רק גוף ביטחוני כי אם ארגון בעל תפקיד חברתי חיוני. רה"מ דוד בן גוריון, ראה בצבא גוף בעל תפקיד חינוכי ראשון במעלה האמון על שילוב אוכלוסיות מוחלשות בחברה. באסופת נאומיו "יחוד ויעוד" (הוצאת משרד הביטחון, 1980) מובאים דברים שנשא בשנת 1949 בנוגע לחוק שירות הביטחון, שהסדיר לראשונה את ההוראות בדבר גיוס לצה"ל. מטרת החוק היתה, לדבריו, "להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם, לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים תמיד במגוייס כוח-מחץ מספיק להדוף התקפות-פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת את מקומה הראוי לה בחברת-העמים" (עמוד 72).

מכאן, שלא רק במלחמה ובמוכנות לה עסקינן. כך למשל, שולבו בשעתו בהצלחה חיילים מפרויקט מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (מקא"מ), שמגיעים מרקע של מצוקה, בחטיבת הצנחנים מתוך תפיסה שהשירות בחטיבה המובחרת יקדם אותם כחיילים, אבל חשוב מכך כאזרחים לאחר השירות. בשבוע שעבר התבטא בנושא תא"ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר, קצין צנחנים ששימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל. לתפיסתו, "אין מקום לחטוא למטרה המבצעית בשם התקינות הפוליטית, בשם השוויון ובשם מה שהקהל דורש". זו דרך אחת לראות את הדברים. צבא הוא מכשיר בידי המדינה לממש אינטרסים מדיניים ולהגן עליה, אבל מאחר וצה"ל הוא צבא מנדטורי, שחובת הגיוס אליו חלה על כלל האזרחים (או חלקים גדולים מהם), עליו לתת, כאידיאל, אופציות למימוש פוטנציאל השירות לכלל משרתיו. מאחר וצה"ל הוא גם צבא שאנשיו נתונים בפעילות מבצעית ענפה ועוסקים לא מעט בלחימה, מי שמתקדם בו הוא מי שבא במגע עם האויב. מכאן ששירות משמעותי הוא קודם כל שירות קרבי.

צה"ל 2017 צריך את הנשים בשטח

לצה"ל 2017 יש צרכים שונים מאלו שהיו לו לפני 50 שנים. ערב מלחמת ששת הימים, שהחודש ציינו יובל לפריצתה, החזיק צה"ל את פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) עם שמונה פלוגות. זהו לא המצב כיום. חלק ניכר מן הצבא הסדיר מושקע בבט"ש, כשבמקביל אורכו של שירות הסדיר קוצר. מתגייסי החובה (גברים) משרתים כיום 32 חודשים ולא 36 כבעבר וב-2020 מתוכנן קיצור נוסף ל-30 חודשים. הדבר יוצר פער בין צרכי כוח-אדם של הצבא למשאבים שברשותו. כאן נכנסים כפיתרון הגדודים המעורבים שייעודם בט"ש ואבטחת הגבולות.

סרן אור בן יהודה, מרץ 2015 (דובר צה

סרן בן יהודה מגדוד קרקל, שקיבלה צל"ש על תפקודה בהיתקלות, (צילום: דו"צ).

במאמר שהתפרסם לפני כמה חודשים ב"מעריב" נחשפו פערים גדולים בכל מדדי הכשירות בין גדוד חי"ר רגיל לגדוד מעורב, בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. מי שקורא את המאמר עשוי לחשוב שהגדוד המעורב הוא גדוד חי"ר מעולה שעליו יוטל בעימות הבא לכבוש את בינת' ג'בייל. אם זה היה המצב אז הטענה שבבסיס המאמר היתה נכונה. לאור הנתונים, גדוד כזה אפילו לא יגיע ליעד. אבל לא כך הוא. הגדודים המעורבים הם גדודי חי"ר קלים, שלהם סיווג ומשימות שונים מאלו של גדודי החי"ר המעולה. הם נועדו לבצע משימות שיטור ובט"ש בסמוך לגבול. משימות אלה הן משימות שהגדוד, על נשיו וגבריו, מסוגל להן בהחלט. אם מישהו זקוק להוכחה, אז תפקוד הכוח בפיקוד סרן אור בן יהודה, מ"פ בגדוד המעורב קרקל, בהיתקלות בגבול מצרים (אירוע שבעקבותיו עוטרה בן יהודה בצל"ש אלוף), יותר ממספק אותה. יתרה מזאת, הדבר מאפשר לצבא לשחרר מעט ממשימות אלו את החטיבות המתמרנות שלו, ובהן חטיבת גולני, לטובת אימונים כך שכשירותן למשימות כמו כיבוש בינת' ג'בייל תהיה גבוהה יותר.

אי אפשר לרקוד על שתי חתונות

המחשבה על נשים בתפקידי לחימה לא מקובלת על קציני מילואים בכירים, כמו גם על רבנים. אלה טוענים ששילוב הנשים ביחידות לוחמות מוריד את הרף הנדרש (סרגל המאמצים) לטובת הנשים, מהלך שעשוי לפגוע במוכנות הכוחות ליום פקודה, ואלה נתלים באיסורים דתיים המחייבים הפרדה בין גברים לנשים, שלתפיסתם אינה נשמרת די הצורך ביחידות מעורבות. בראיון עמו ציין תא"ל רייכר-עתיר גם כי נשים אינן יכולות להיות לוחמות בסיירת מטכ"ל, משום ששם "הדרישות הפיזיות מתאימות לבנים. לוקחים את הכי טובים, מאמנים אותם הכי טוב שאפשר, ומביאים אותם למיצוי המקסימלי של היכולת הגופנית. אישה, עם נתוני פתיחה טובים ככל שיהיו, לא תגיע לכך". יש בכך מן הצדק. אבל ההנחה שסיירת מטכ"ל היא חזות הכל שגויה גם היא.

לוחמות בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא גדול שבו יש מספיק יחידות לוחמות שהדרישות הפיזיות בהן פחותות בהרבה. ניכר כי אותם קצינים בכירים במילואים שמתנגדים לשילוב נשים כלוחמות, פשוט אינם מסוגלים לקבל את העובדה כי שדה הקרב השתנה, ואתו גם אמצעי הלחימה והציוד שברשות צה"ל כיום. יתכן שבזמנם האפשרות שנשים ישרתו ביחידה קרבית היתה כמעט בלתי אפשרית, אך כיום המצב שונה. מה גם, שאין מדובר עדיין בתפקידי לחימה ביחידות המתמרנות, שתפקידן להכריע את המערכה מעבר לגבול, בעזה או בלבנון.

מנהיגי הציבור הדתי ורבניו, מתנהגים בסוגיה כמי שמנסים לרקוד על שתי חתונות. כאמור, קיצור השירות לגברים יצר לצבא מצוקה בכוח האדם, אולם כשבצה"ל העזו להציע כי תלמידי ישיבות הסדר ישרתו יותר, הם נדחו על הסף. בני ישיבות ההסדר משרתים 17 חודשים של שירות צבאי פעיל, השאר בישיבה. החיילים שמגיעים מההסדר מצוינים אך הצבא מנוע, בשל שירותם המקוצר, לנצל זאת טוב יותר. בנוסף, אף שכ-35% מכלל הלוחמים בצבא כיום הם דתיים, אלו כמעט שאינם משרתים ביחידות לוחמות מעורבות. מכאן שאף שהציבור הדתי הוא אליטה משרתת חדשה, בסוגיה זו אין להם באמת על מה להתלונן. אין ואקום בטבע. את המחסור בכוח-אדם צה"ל יצטרך להשלים ואם יעשה זאת באמצעות גדודים מעורבים, לא תהיה לכך השפעה של ממש על החייל הדתי הקרבי, שכן הוא, על-פי רוב, אינו משרת שם.

הצבא האמריקני קיים לאורך שנים רבות הפרדה גזעית בשירות, למרות הצטיינותם של שחורים בשדה הקרב בכל מלחמה בה לקחו חלק. ההפרדה בוטלה רק בשנת 1948. כשבודקים את טענות התומכים בהפרדה הן תמיד נשמעו כאילו עומדת מאחוריהן דאגה כנה ואמיתית לאיכות הצבא ככוח לוחם (כל דמיון בין הטענות הנ"ל לאלו של המתנגדים לשילוב נשים כלוחמות בצה"ל על אחריות הקורא בלבד), אבל בסוף הן היו חשש של קבוצה מאובדן ההגמוניה שלה בחברה. בכל מקרה, אפשר להירגע. צה"ל החליט, הוא רוצה נשים. מכמה סיבות. קודם כל הן מתגייסות. שנית, הן עושות שירות מלא וחלקן גם קבע. נכון, הן לא יכולות לעשות כל תפקיד (בינתיים), אבל הן תורמות מאוד ומשתלבות היטב בכלל היחידות, הלוחמות ותומכות הלחימה. החלטות מקבלים מי שמגיעים. מי שלא, שלא יקטר על האופן שמספקים לו ביטחון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.06.2017)