20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.03.2019)

פלוגה מעולה, אבל לא יחידת עילית | מאת גל פרל פינקל

הספר והסרט על סיירת גולני מתארים את תולדותיה של פלוגה מעולה. אבל האם ההכשרה המפרכת של לוחמיה, שנעשתה לעתים בניגוד לפקודות וללא פיקוח והצדקה היתה נדרשת, והאם היה צורך ביחידה כה איכותית בלב חטיבת חי"ר?

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 4 באוקטובר 2018

השבוע שידר "ערוץ 10" את הסרט "הסיירת" שעשו הפרשן הצבאי אלון בן דוד והבמאית ציפי ביידר, אודות סיירת גולני, אחת הסיירות הוותיקות בצה"ל, ובוודאי שאחת מהיחידות שעיצבו את רוח הלחימה והסטנדרטים שלו. במקביל יצא אודתיה גם הספר, "טורפי הלילה" מאת מירב הלפרין (הוצאת ידיעות ספרים, 2018). המחברת תחקרה רבים מהמפקדים והלוחמים בסיירת, וסיפרה את סיפורה מראשיתה, כמחלקת הקומנדו בפיקוד רפי קוצר במלחמת העצמאות ועד לשנות ה-2000, באמצעות סיפורם של מי שפיקדו עליה.

סיירת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

כרגיל, אני מאלו שקראו את הספר לפני שראו את הסרט (ואחר כך גם אומרים שהספר יותר טוב). בוודאי יש מתאימים ממני לכתוב על הספר ועל היחידה, שכן לא רק שאיני נמנה על בוגרי הסיירת ולא שירתתי גם בגדודים של החטיבה, אני בכלל מהצד האדום של המפה, ואת הסדיר עשיתי בחטיבת הצנחנים. זה יהיה כאילו אוהד הפועל כותב על ההצלחות של מכבי. ועדיין, הפרספקטיבה שרכשתי על הצבא ככלל, והמפגשים עם לא מעט מבוגרי ומפקדי הסיירת, מספקים לי נקודת מבט של מי שבקיא ומעריך מחד, אבל בוודאי אינו אוהד שרוף.

ח"כ עפר שלח, בעצמו קצין צנחנים, כתב בשעתו במאמר ב"בלייזר" כי "בשנות ה-60 החלה החטיבה במסע לצמרת דרך טיפוח הסיירת שלה: בניגוד לצנחנים, שם נתפסה הסיירת כיחידת סיור עם עדיפות מסוימת על פני הגדודים ולא יותר, בגולני לקחו את החיילים הטובים ביותר לסיירת מתוך מחשבה שיווקית ברורה – ליצור יוקרה שתסיר את הסטיגמה הנחשלת של החטיבה ותמשוך אליה אנשים טובים. לכן הסיירת בחרה את אנשיה אחרי שלושה חודשי טירונות, ולא מיד עם הגיוס כמו שהיה מקובל בצנחנים. בוגריה הפכו לשלד הקצונה של החטיבה (וחלק גדול מהם נכנסו להלם לא קטן בפעם הראשונה ששלחו אותם לגדודים). מפקדיה הבולטים היו אחר כך למח"טים של גולני". התיאור הזה תופס היטב את סיפור הסיירת על הטוב והרע שבו. 

לאורך השנים בנתה החטיבה נבחרת מעולה של לוחמים, אולם הסטת המשאבים מהחטיבה לסיירת, פגעה בכשירות החטיבה והשאירה את גדודיה הרחק מאחור. "הסיירת משכה את כל החטיבה קדימה ושימשה מודל וסמן ימני לכל דבר" (עמוד 212), תיאר אחד ממפקדיה, אל"מ (מיל') רביב ניר, את חשיבותה לחטיבה כולה. נשאלת השאלה עד כמה צדק, שכן גולני בנתה יחידת עילית של ממש, בסדר גודל אחר לגמרי מזה של פלוגה, עם מפקדי פלגות ומפקדה שכפופים למפקד הסיירת, בסך הכל סרן ותיק או רב-סרן. אך האם היה בכך צורך? האם החטיבה היתה צריכה יחידת קומנדו ולוחמה בטרור מעולה, או שמא רק פלוגה שמתמחה בניווט, סיור, תצפית ובמקרה הצורך בפשיטה? פיקוד צפון בוודאי נדרש לכזו, אבל טרח להקים אותה רק בשנות ה-90' – יחידת אגוז, גם כן בחטיבת גולני.

"זאת סיירת גולני"

הספר נפתח בפיגוע במשגב-עם ב-7-8 באפריל 80', במהלכו השתלטו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית, על בית הילדים בקיבוץ. במהלך הלילה, ניסה צוות מסיירת גולני לפרוץ לבית. הרמטכ"ל, רפאל איתן, הורה לעצור את ניסיון ההשתלטות בטרם פרצו לבית הילדים, לא לפני שאחד הלוחמים נהרג. בהמשך הגיע למשגב-עם מפקד הסיירת, גיורא ענבר, לימים תא"ל. כשענבר התגייס "הוא ביקש להתנדב לסיירת גולני כמו אחיו הגדול, רמי. בסיירת דרשו אישור הורים לכך ששניהם ישרתו באותה יחידה. הוא ויתר על הרעיון והלך לחטיבה" (עמוד 125). ב-1979 הגשים את חלומו, מונה למפקד הסיירת ונחשב, כהגדרת העיתונאי אביחי בקר (בעצמו מ"פ בגולני), כאחד מקבלני הביצועים הבולטים של צה"ל ופיקוד הצפון. מספר הפשיטות שביצעה הפלוגה בפיקודו בלבנון היה גבוה במיוחד, והוא היה ידוע ביכולתו להתחבר לפיקוד הבכיר של הצבא ולשכנע אותו להטיל על הפלוגה מבצעים רבים. 

אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן-גל, הסכים לצרף את הסיירת גם לפריצה השנייה לבית הילדים, שהוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד עוזי דיין. אם הינתן האות, סיפר ענבר, "נכנסתי פנימה עם כל מי שלא נפצע בפריצה הראשונה. מיד הרגתי את המחבל שעמד עם הרובה ליד התינוקות, ואז הפתיע אותי מחבל נוסף מאחור והצלחתי להרוג גם אותו. עד הפריצה ידענו שיש שם שלושה מחבלים. בדיעבד הם היו חמישה. כל הזמן פחדתי שנפגע בילדים" (עמוד 14). כוח סיירת מטכ"ל הרג את שלושת המחבלים הנותרים. במהלך הלילה רצחו המחבלים פעוט, אייל גלוסקא שמו, אך מלבדו לא נפגעו בני ערובה נוספים. שישה מלוחמי סיירת מטכ"ל נפצעו גם הם בפעולה. ענבר הוסיף וציין שסיירת גולני קיבלה "את החדר של התינוקות, שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכול. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת גולני לשעבר, ששמעו שיש אירוע והגיעו. הם לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה. זאת סיירת גולני" (עמוד 15). 

מבצעים שלא נחשפו עד כה

רב-סרן שמריהו ויניק, מפקד הסיירת שנהרג בקרב על החרמון, (מקור: ויקיפדיה).

כוחו האמיתי של הספר הוא בכך שהוא שופך אור על התקופות הפחות מתועדות של מבצעי הסיירת, ושל צה"ל בכלל. כך למשל מעט מאוד נכתב על פעילותה במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה. הספר מתקן זאת. בין היתר נכתב שם כי מפקד הסיירת, שמריהו ויניק, הוביל גיחות וסיורים מעבר לגבול מדי לילה. באחד הלילות נתקל כוח בפיקודו בחיילי קומנדו סורים שהטמינו מטעני חבלה בציר בסמוך לקוניטרה. "ויניק פקד על חייליו להסתוות בשטח וסימן להם להמתין עד שלוחמי הקומנדו יהיו עסוקים בהטמנת המוקשים. למרות נחיתותם המספרית, ארבו הלוחמים לחיילים הסורים, הסתערו עליהם בבת אחת והרגו את כולם" (עמוד 88). את המטענים נטרל בהמשך כוח הנדסה. לויניק, שנהרג בהמשך בקרב לכיבוש החרמון, הוענק עיטור המופת לאחר מותו.

לאחר המלחמה מונה למפקד הסיירת חברו הטוב של ויניק, מודי בן שך, שדווקא היה אחד ממבקריה החריפים. "לא אהבתי את הברדק של הסיירת, את הרשלנות, את חוסר המשמעת. לא גדלתי בסיירת, אלא באתי מחטיבת גולני. כמפקד צעיר ראיתי בפיקוד בגולני אתגר חינוכי ובעצמי ראיתי יאנוש קורצ'אק בן עשרים ומשהו. היו לי מסרים חינוכיים ורציתי לפקד דווקא על חיילים שלא מתנדבים" (עמוד 95). את הסיירת קיבל מוכה וחבולה לאחר קרבות החרמון. כבר בלילה הראשון הוביל אותה לפשיטה בשטח סוריה על מוצב של הצבא הסורי בכדי להשמיד תול"ר (תותח ללא רתע) שירה על כוחות צה"ל במובלעת הסורית. "יצאנו למבצע בלילה, הלכנו ברגל, חדרנו למוצב, הרגנו את יושביו ופגענו בתול"ר. בדרך חזרה היתה לנו התקלות עם חיילים סורים, אבל חזרנו בלי נפגעים" (עמוד 96). המבצע סייע להעלאת המורל ולהחזרת הפלוגה לתלם.

דוגמה נוספת נוגעת לתקופת השהייה בלבנון, שלא הרבה ידוע אודותיה. בין היתר מתואר בספר מבצע "נשל הנחש", עליו פיקד זהר דביר, לימים ניצב במשטרה וסגן המפכ"ל היוצא, שפיקד על הסיירת בשנים 92'-94'. דביר, שכמו רוב מפקדי הסיירת עשה את עיקר שירותו בגדודי החטיבה ולא צמח בה, הוביל כוח מהסיירת בסמוך לג'בל צפי שבדרום לבנון, במטרה לפגוע בחוליית מחבלים שתקפו ללא הרף את מוצבי צה"ל. הכוח ארב למחבלים, שהיו בעמדה משלהם. "צפינו בהם מתפללים, אוכלים, מטפלים בנשק. ברגע הנכון חיסלנו שבעה מחבלים" (עמוד 185), סיפר דביר. 22 מבצעים של הסיירת הוביל דביר בלבנון, כולם מוצלחים וכולם ללא נפגעים לכוחות צה"ל.

הסיירת תהיה שם בעימות הבא

הספר הוא שיר הלל לפלוגת הסיור (וכאמור, מדובר בפלוגה, לא יותר) של חטיבת גולני, וככזה, כמו גם בסרט שעשה בן דוד, תואר המסלול המפרך עד כדי אירועי קיצון של השפלה והתעללות באורח רומנטי. "שטח 100", בו עשו לוחמי הסיירת טירונות יחידה, היה במשך שנים מרחב לא מפוקח שבו מפקד צוות וכמה סמלים עשו כאוות נפשם, לא פעם ללא הצדקה וצורך מבצעי. המקרה הבולט היה של סגן אחימאיר פורת (שהתפרסם כ"צוות אחי") שב-93' אימן את חייליו באופן כה קיצוני עד שמפקד הסיירת דאז, זהר דביר, קבע ש"עבר את הגבול שבין תרופה לרעל" (עמוד 189). רק שבעה לוחמים סיימו את המסלול ורק שניים מהם הבינו משהו במקצוע הלוחם שאליו הוכשרו. בחטיבה נקטו צעדים כדי שהמקרה, ודומים לו, לא יחזרו וכיום, כפי שאמר בראיון אחד ממפקדי החטיבה, כבר "אין יותר צוות אחי בגולני". מסלול הלוחם נשאר קשה, אבל הקושי נועד לחשל את החיילים ולא להשפיל אותם, וטוב שכך.

חבל גם שבראיונות שערכה הלפרין עם בוגרי הסיירת, לוחמים ומפקדים כאחד, הגולנצ'יקים, כהרגלם, לא ויתרו על הביקורת המסורתית כלפי חטיבות ויחידות עלית אחרות, ונשמעו בעיקר כמו בן מקופח שמנסה כל העת להוכיח שהוא טוב מן האחרים. אם אתה טוב, והסיירת מעולה, חבל על המאמץ לספר כמה האחרים גרועים, או להשוויץ כמה אתה שווה. מוטב היה להימנע מזה. ב"אחריי", סרט שעשה שלח ב-2011, הוא תיאר כיצד מתוך האכזבה של מי שלא נבחר ליחידות המובחרות של חטיבת הצנחנים, "מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת". לא נותר לי אלא להסכים. 

לקראת שידור הסרט פרסם שר החינוך, נפתלי בנט, פוסט בטוויטר שבו המליץ לצפות בסרט וציין שזכה "לעשות איתם מבצעים משותפים בלבנון", שם התוודע "לרוח המבצעית הנדירה שלהם". בנט, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל ומ"פ ביחידת מגלן, צודק, וסביר שהסיירת תמשיך ותיקח חלק מרכזי בכל עימות עתידי. אבל העימות המתוקשר שלו עם שר הביטחון ליברמן בנוגע לחמאס ולרצועת עזה, שנועד, ככל הנראה, לשפר את מצבו בבחירות הבאות, עשוי דווקא לקרב את המלחמה הבאה. מוטב שיעסוק במניעתה או לפחות בדחייתה ככל שניתן.

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

לבנוניזציה בגבול הסורי | מאת גל פרל פינקל

התרגיל שהשלימה חטיבת הקומנדו בשבוע שעבר אמנם מהווה בעבורה חותמת כשירות, אבל דווקא נוכח ההסלמה בגבול הסורי כדאי לזכור שלא הכל קומנדו.

חטיבת הקומנדו, נדרשת לזמינות ומהירות, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר השלימה חטיבת הקומנדו של צה"ל תרגיל חטיבתי רב-זירתי, בדרום ובצפון, שהיווה חותמת כשירות מבצעית עבור החטיבה. בשנה האחרונה התרכזו בחטיבת הקומנדו ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. מפקד החטיבה, אל"מ דוד זיני, אמר בתחילת התרגיל כי הוא צופה שהחטיבה תידרש תמיד "לזמינות ומהירות וליכולת מעבר בין צורות קרב ובין זירות שונות". בתקשורת אף פורסם שלאור הצלחת התרגיל בוחנים בצה"ל את הסבת חטיבת הצנחנים הסדירה לכדי חטיבת קומנדו נוספת. חטיבת הצנחנים ממילא מיועדת, כפי שהגדיר פעם אחד ממפקדיה, "לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה"ל". כך שלא ברור במה הסבה זו תבוא לידי ביטוי.

תא"ל אורי גורדין מפקד עוצבת האש, לה כפופה החטיבה, ציין בשעתו שהחטיבה החדשה לא מתוכננת לפעול כחטיבה אחודה, דוגמת רגימנט הריינג'רס של צבא ארצות הברית, אלא דומה יותר לפיקוד המבצעים המשולבים (JSOC) האמריקני, המאגד תחתיו את כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. לאורך השנים התקשה צה"ל להפעיל אגדי כוחות מיוחדים בקנה מידה רחב למבצע ספציפי. לצד מבצעים מוצלחים דוגמת "אביב נעורים" ואנטבה היו גם פעולות פחות מוצלחות. הדוגמה הבולטת היא מבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדת גדוד בארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון בדצמבר 88'. אגד הכוחות למבצע כלל לוחמים מיחידות שונות ובהן סיירת גולני, גדוד 12, שייטת 13, כלבני עוקץ ואפילו סיירת נח"ל. הכוחות, שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, הסתבכו בקרב שבו ספגו נפגעים וחזרו "עם הזנב בין הרגליים" לאחר שכמה ממפקדי הכוח נדרשו למפגן אומץ נדיר. החריג היחיד היה כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין (שנהרג לימים כתא"ל בלבנון) שהשלים, כפי שהעיד לימים בראיון, "את המשימה מאלף עד תו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך".

כבר בצבאו של נפוליאון היה ערכן של עוצבות מובחרות, שנוי במחלוקת, (מקור: סימניה).

בכלל, כשבוחנים את זה בפרספקטיבה היסטורית, מתברר כי ערכן של יחידות מובחרות שנוי במחלוקת. בספרו "נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה" (הוצאת כתר, 1996), ניתח אל"מ במיל' חזי שלח, ששירת שנים ארוכות כמפקד גדוד צנחנים במילואים, את המערכות שלחם נפוליאון בונפרטה באירופה. בין היתר כתב שלח בספר על המשמר הקיסרי, העוצבה המובחרת ב"גרנד ארמה" (הצבא הגדול) של נפוליאון, שהדגים כבר אז את הבעייתיות שביחידות אלו. "הן שואבות אליהן את כוח האדם המעולה ביותר, החסר ביחידות האפורות, הנושאות בנטל העיקרי של הלחימה. ואולם אין ספק שהמשמר תרם תרומה מכרעת בכמה קרבות. נפוליאון חש קרבה רבה לקורפוס העילית שלו, הִרבה לחנות בקרב חייליו, אכל ושתה עמם וחלק אתם חוויות" (עמוד 34). אבל בסוף, כאז כן עתה, עיקר כובד המערכה מוטל על יחידות "אפורות" יותר כמו חיל השריון (ש-86 מתגייסים סירבו השבוע להצטרף אליו בטענה, המגוחכת, שאינו קרבי דיו), ההנדסה והתותחנים.

בחורף הזה הצפון מתחמם

מטוס F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי, (מקור: ויקיפדיה).

המדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת עד כה במעקב ועמידה מנגד, מתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת הזו תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. היעדר סמכות ריבונית ברורה ואחראית ממזרח לגבול ברמת הגולן. ב-2003 למשל, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק, תקפו מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. המרחב השתנה באופן משמעותי, במיוחד לאור פריסת כוחות הצבא הרוסי בסוריה, ועל ישראל לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם הגיון אינטרסים שונים.

ב-2014 הטיל הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על תא"ל אופק בוכריס (שהודה לאחרונה בבעילה אסורה בהסכמה ויורד לדרגת אל"מ), להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה. בתחילת השבוע נרשם אירוע חריג בגבול הצפון כאשר כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בסמוך לגדר המערכת ברמת הגולן, בשטח הנמצא בשליטת ישראל, זוהה בידי חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית הפועל ברמת הגולן הסורית. החולייה ירתה לעבר כוח גולני בנשק קל ובהמשך גם הפעילה לעברם אש מרגמות. בתגובה השיבו הלוחמים באש ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה, שעליו מקלע כבד, וככל הנראה הרג את את המחבלים. בהמשך השבוע תקף חיל האוויר מתקן של הארגון במטרה לשרטט קווים אדומים לפעיליו. אך העובדה שפעילי "שוהדא אל-ירמוק" בחרו לנהל קרב עם כוח צה"ל מעידה על הקושי בביסוס הרתעה מולם.

בעת שכיהן כשר הביטחון הגדיר משה יעלון (שכיהן כרמטכ"ל בעת התקיפה ב-2003) את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה. במידה וישראל תקפה השבוע שיירת רכבים ומחסני נשק של החזבאללה, הרי שהדבר נבע מאותו צורך להגן על קווים אדומים אלו.

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

חסרונו של "בעל בית" בסוריה, כמו גם התגברות פעילות ארגונים כמו דאעש עלולה לחייב את ישראל לפרוס בגבול הסורי כוחות נוספים, כאשר מנגד הנוכחות הרוסית במרחב עשויה להצר את צעדיה של ישראל במרחב האווירי. לא מן הנמנע שלקצינים ותיקים בצה"ל מזכירה מלחמת התשה כזו, כנגד ארגוני וטרור וגרילה, את ימי השהייה בלבנון. הערת אגב, הכוח של גולני שפעל כנדרש בהיתקלות על גדר המערכת, ממש כמו בשנות הלחימה בלבנון, הוא חלק מאותו צבא אפור שאינו נהנה מהילת המיוחדים אבל עושה את העבודה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.12.2016)

לבנון: המלחמה שהדחקנו | מאת גל פרל

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

האתוסים התעייפו | מאת גל פרל פינקל

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו, "משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.

מי ימלל גבורות ישראל ועל מה בעצם? | מאת גל פרל פינקל

 55 צל"שים אישיים ועוד 15 צל"שים יחידתיים הוענקו השבוע בעקבות מבצע "צוק איתן". מבלי לזלזל בגבורת הלוחמים בשדה, כיצד זה שעוטרו לוחמים כה רבים בגין מבצע קרקעי מוגבל שנמשך יתר על המידה? ומקומם של מי נפקד מן הרשימה ומדוע? 

בטקס רב רושם העניק הרמטכ"ל 55 צל"שים אישיים (בהם עיטור אחד ו-7 צל"שים מטעמו), 15 צל"שים יחידתיים (בין היתר לסיירת מטכ"ל, יחידת מגלן וכן לגדוד המכני ההנדסי של פיקוד מרכז) ו-4 תעודות הערכה בעבור גבורה והצטיינות יוצאי דופן במבצע "צוק איתן". חיילי צה"ל פעלו בזירת לחימה מורכבת ומאתגרת, הפגינו אומץ ואחוות לוחמים, ומימשו בגופם את כל אותם ערכים עליהם מדברים במערכי שיעור, באוהלים ובכיתות הלימוד שבבסיסי הטירונים והקורסים הפיקודיים, רחוק ומנותק ממוראות המלחמה והווייתה.

לשם השוואה במלחמת לבנון השנייה, הוענקו 38 עיטורים ו-104 צל"שים, רובם בעבור גילויי גבורה בעת חילוץ פצועים. נימוקי העיטורים הללו קיפלו בתוכם את סיפורה של המלחמה ההיא, שכללה בעיקר "התבחבשות", בלבול וחוסר נחישות. התחושה בציבור ב-2006 היתה שהדרג הטקטי לחם היטב ואילו במטה הכללי היה כשל. האמת, היתה מורכבת יותר. במלחמה ההיא, ולמעשה בכלל מלחמות ישראל, כולל המלחמה האחרונה בעזה, היו יחידות שלחמו היטב והיו כאלה שלא. אולם צבאות, בכל העולם, נוהגים "לצל"ש" עצמם לאחר כישלונות בכדי להדוף את גלי הביקורת הציבורית. כך עשה הצבא הבריטי לאחר כישלון מבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה וכך עשו האמריקנים לאחר כישלון מבצע "אנקונדה" באפגניסטן. הפעם, כך עולה מקריאת הנימוקים לצל"שים, ניכר כי רוח הלחימה וההתקפיות הועלו על נס במינון נכון יותר, והללו הוענקו בעיקר על חתירה למגע, דבקות במשימה לאור המטרה ושאר הערכים "הטובים וישנים".

מקרה מייצג (שהצבא מקפיד להבליט) הוא עיטור המופת שהוענק לסגן איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, שכמו איתן אחר "לא היסס לרגע" ורדף במנהרה אחר המחבלים שחטפו את גופתו של סגן גולדין ז"ל. קשה לתאר מה היה מצב המערכה לו היה ניסיון החטיפה ברפיח מוכתר בהצלחה. הדבר היה, כמעט בוודאות (לאור מקרים דומים ובהם גלעד שליט וחטיפת רגב וגולדווסר) מחייב את צה"ל להעמיק את הפעולה הקרקעית ברצועה. המרדף שניהל פונד, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתר במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות.

לאורך השנים היה צה"ל זהיר, שלא לומר "קמצן", במתן צל"שים. מי שבחן בהקשר זה את מדי הא' של קציני צה"ל הבחין בצניעות ספרטנית בתחום אל מול שורות העיטורים של קציני צבאות זרים. זאת, ככל הנראה, מתוך אמונה שצל"ש מוענק על פעולה שהינה מעל ומעבר לדרישות התפקיד ונוכח נסיבות חריגות במיוחד, ולא כאשר מי מן החיילים פעל כמצופה ממנו. השוואה מהירה למערכות עבר מעלה תמיהה מדוע צוינו לשבח חיילים כה רבים. במלחמת של"ג, למשל, שהלחימה בה היתה קשה בהרבה, עוטרו שלושים חיילים בצל"שים מסוגים שונים ושישה חיילים בלבד בעיטורי המופת והעוז. בהם היה גם סגן מוטי גולדמן, סגן מפקד סיירת גולני, שבדומה לאירוע המנהרה ברפיח, תפס פיקוד על הכוח בקרב על הבופור לאחר שמפקדו נהרג והשלים את המשימה.

ריבוי הצל"שים שניתנו עבור המלחמה בעזה שהיתה מוגבלת בהיקפה – התמרון הקרקעי במהלכה היה מצומצם במיוחד – והתארכה יתר על המידה, כנגד אויב חלש וחסר בכל פרמטר, מעלה (לצד השבחים על הנחישות והמסירות) שאלות קשות בנוגע לאיכות הלחימה של צה"ל בעזה. ההערכה לגיבורים אינה סותרת את הצורך בדיון זה, שכרגע כמעט שאינו מתקיים. נהוג לומר כי צל"שים מחלקים היכן שהיו תקלות וכאשר ליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות שהפגין הכוח בשדה הקרב חייבו יחידים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה. דוגמאות אגב לא חסר, ובהן קרבות גבעת התחמושת ובינת' ג'בייל. לפי כלל אצבע זה לא ברור מדוע חטיבת גבעתי גאה על היותה "מובילת הטבלה הצה"לית" בצל"שים?

הצל"שים היחידתיים הינם תופעה חיובית יותר, שכן הם מעלים על נס את כלל היחידה ולא "פרשים בודדים". כך צוינו לשבח גדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידת אגוז של גולני, גדוד "הבוקעים" שבחטיבת השריון 401 וסיירת רימון. אמנם, כמעט בכל חטיבה הוענק צל"ש לאחת המסגרות הלוחמות, אך האם בהוקרה זו נכנסו גם שיקולים זרים של גאוות יחידה ושאיפה להימנע מאפליה בין היחידות? מה גם שלמרות שהיעד העיקרי של כוחות היבשה במלחמה היה הנדסי בעיקרו – השמדת המנהרות – בלטו ברשימת הצל"שים דווקא יחידות החי"ר ועומעם חלקם של יהל"ם וגדודי ההנדסה הקרבית שעשו זאת בפועל. גם יחידות המילואים נעדרו מהרשימה ובודדים מקרב המילואימניקים עוטרו על פועלם. כאן הסיבה דווקא ברורה, שהרי דו"ח מבקר המדינה בנושא לא השאיר מקום לספק בנוגע לכשירותם והדרג הצבאי הבכיר נמנע במכוון משיתופם במערכה.

הערה לסיום. הטקס היווה, כך נראה, את אקורד הסיום של כהונת הרמטכ"ל בני גנץ. המלחמה בעזה נוהלה באופן מוצלח יותר ממלחמת לבנון השנייה, הן מבחינת הפעלת הכוח הצבאי והן בהקשר לדרך קבלת ההחלטות בדרג הבכיר. לגנץ יש בכך מניות רבות. נראה כי אף שעשתה עבודה יסודית ומקיפה מיהרה ועדת הצל"שים להגיש את המלצותיה בטרם פורש הרמטכ"ל מצה"ל, על מנת שיספיק להעניק את הצל"שים. זאת בניגוד לטקסים קודמים, ובהם זה שלאחר מלחמת יום הכיפורים במעמד הרמטכ"ל מוטה גור (ולא אלעזר) וזה שלאחר מלחמת לבנון השנייה במעמד הרמטכ"ל אשכנזי (ולא חלוץ). גנץ הוביל את צה"ל במלחמה וראוי היה שיעניק את הצל"שים שבעקבותיה.

"מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" | מאת גל פרל פינקל

בספרו ניתח אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו וקבע שעל המפקד ליצור בקרב אנשיו תחושת הזדהות ולהוביל על ידי דוגמא אישית. נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

• פורסם באתר "סימניה"
• 15 ביוני 2013

ב־2009, כמפקד קורס מפקדי פלוגות וגדודים, אמר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר לחניכיו, כי לא פעם נופלים מפקדים צעירים כמותם למלכודת הזחיחות בראשית הלחימה. דעו לכם, אמר להם תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה ועל אוגדת עזה, "שתמיד תהיו מופתעים. כשזה יקרה תצטרכו להמשיך הלאה, כי זה מה שמצפים מכם. תבינו, מלחמה היא בלאגן. תארו לעצמכם שהכל מבולבל; מי שמימינך 'לא מבין כלום' ומי שמשמאלך יורה לתוך גבולות הגזרה שלך. אתם, כמ"פים, צריכים להגדיר את המשימה גם אם היא לא ברורה. מפקדים גדולים הם אלה שניחנים בחשיבה מחוץ לקופסה".

בדבריו שירטט תמיר את מערכת הציפיות והדרישות ממפקד בצה"ל, שלא השתנתה בהרבה למן היווסדו ועד עתה. אבל מהי מנהיגות קרבית ואיך מניע מפקד את חייליו לפעולה?

אחד החוקרים שהכיר את מושא מחקר זה "דרך הרגליים", היה אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, יוצא הפלמ"ח שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, בטרם מלחמת ששת הימים. בספרו "המפקד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון, 2003) הוא ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו.

האדם הלוחם, כתב, "הוא מכפלת כושרו הגופני, האימון והידע המקצועי־צבאי שיש לו ונכונותו להילחם. אם אחד משלושת המרכיבים הללו הוא "אפס", כל המכפלה מתאפסת" (עמוד 7). לתפיסתו, "מפקד צבאי יזכה בהערצת חייליו רק כאשר אישיותו כמנהיג תהיה מושתת על שלושה מרכיבים: א) תבונה, ב) כאריזמה (קסם אישי), ג) יושר הגינות ונאמנות. כאן שוב מתקיימים יחסי המכפלה, ואם אחד המרכיבים הללו ערכו אפס, המכפלה כולה מתאפסת" (עמוד 9).

מנהיגות, קבע, "היא היכולת לגרום לכך שהנמצאים בסביבתך יעשו את רצונך מתוך הזדהות, כאילו הם עצמם יזמו והחליטו את אשר צריך לעשות" (עמוד 11). זה נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

אם, כתב, יזנח צה"ל את מודל צבא־העם הבנוי "על שירות חובה וחיל מילואים אזרחי, ובמקום זאת יאמץ את שיטת צבא השכירים המקצועני, הוא יאבד את היכולת לנצל את הפוטנציאל הפיקודי הקיים בכל שדרות העם. המשמעות העלולה לנבוע מכך היא השתרשות של בינוניות מדאיגה במערכת הפיקוד, שתתגלה דווקא בעתות חירום" (עמוד 39).

ככלל, פעיל צודק. השאלה כיצד להתאים את מודל הגיוס של צבא־העם לאתגרי ההווה והעתיד היא שאלה אקוטית שצריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו, וכמוה גם מציאת הדרך שתבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם ל"צה"ל הגדול".

דרך הפיקוד של פעיל עצמו, שהקפיד בכבוד אנשיו, דאג להם ושוחח עמם על מגוון נושאים הפכה לשם דבר. בין חניכיו בית הספר לקצינים ניתן למנות את המשורר יהונתן גפן והאלופים במילואים (שפיקדו לימים על בה"ד 1 בעצמם) אילן בירן יורם יאיר ודורון רובין, יוצא הצנחנים שכתב שפעיל השפיע עליו עמוקות.

"החלטתי לחשוב רבע שעה"

כדי להמחיש את טיעוניו הביא פעיל בספר דוגמאות מימיו כמפקד, כמו גם ממורשת הקרב של צה"ל. במלחמת סיני, למשל, הוטל על גדוד 51 בפיקודו לכבוש את מתחם צומת רפיח. בדרכו ליעד נדרש צוות הקרב הגדודי, שכלל גם כוח שריון ואת פלוגת הסיור החטיבתית, לחצות שדה מוקשים.

במהלך מעבר השדה עלו זחל"מ, קומנדקר ושני טנקים על מוקשים ונפגעו. לגדוד היו מספר פצועים והרוג. מח"ט גולני, אל"מ בנימין ג'יבלי, פקד על פעיל לנטוש את הטנקים ולנוע רגלית למשימתו. "לא עניתי מיד. החלטתי לחשוב רבע שעה" (עמוד 116), כתב פעיל.

ציות לפקודת המח"ט היתה הפתרון הקל, אך פעיל ידע שכך יגיע הגדוד למתחם צומת רפיח באור יום, לאחר תנועה רגלית שתימשך כארבע שעות, ויהיה חשוף, ללא כלים ממוגנים וטנקים, בשטח מישורי לאש המצרית. אם יעשה זאת, כתב, אמנם "אבצע את הפקודה שניתנה לי על ידי המח"ט, אבל אין סיכוי שאצליח להשלים את המשימה" (עמוד 116).

פעיל, שהבין כי המפתח להשלמת המשמה טמון בהוצאת הטנקים והזחל"מים של הגדוד משדה המוקשים, הודיע למח"ט שאין בכוונתו לבצע את הפקודה. אז פנו הוא וחייליו למלאכת חילוץ הכלים ומעבר שדה המוקשים.

"פגזי אוייב התפוצצו סביבנו כשמתלווים אליהם צרורות נותבים של מקלעים בינוניים, ובתווך פצצות תאורה. מדי פעם איתרנו מוקש, הנחנו עליו חצי לבנת חבלה, התרחקנו קמעה ופוצצנו" (עמוד 117). לאט, בזהירות ובשיטתיות חיל עצמו הגדוד, נע לעבר היעד וכבש אותו. "בשעה 08:30 יכולתי לדווח למח"ט, כי צומת רפיח בידינו" (עמוד 117).

דוגמא אישית

בשל הצורך להוביל את הלוחמים כנגד האויב בקרב, הסביר, יש לשמור בצבא על משמעת. אולם אל לו למפקד להניע את אנשיו על בסיס המשמעת לבדה, ועליו ולטפח את רוח הלחימה של חייליו באמצעות ערכים בעלי משמעות הומנית מובהקת: אהבת המולדת, גאוות היחידה, מדיניות של שכר ועונש מבוקרת, ובראש ובראשונה על ידי "דוגמא אישית" (עמוד 110).

להמחשה הביא פעיל את הקרב על מצודת הבופור במלחמת לבנון הראשונה. רס"ן גיורא "גוני" הרניק "העביר את הפיקוד על סיירת "גולני" למפקד אחר, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון" (עמוד 110). משנפצע מפקד הסיירת בקרב מיהר גוני ותפס פיקוד על הפלוגה.

"כדי לארגן סביבו את הכוח, נקט גוני צעד בלתי שגרתי, גאוני, מנוגד לחלוטין לעקרונות הלחימה הנלמדים – הוא פקד להדליק את האורות בנגמ"שים, על מנת שידעו איפה הוא ואיפה הכוחות האחרים. לאחר שליכד את הכוח, עלה איתו למעלה עד לנקודה ממנה כבר אי אפשר היה לעלות ברכב. הוא אסף את המפקדים, עבר במהירות על המטלות, הסביר, הציב כל לוחם במקומו. הם ירדו מהנגמ"שים, התחילו לנוע וכבשו את המצודה" (עמוד 111). הרניק וחמישה מלוחמיו נפלו בקרב, אבל הבופור נכבש. הרניק עוטר בצל"ש מפקד האוגדה על האופן שבו פיקד על הסיירת.

דוגמה אחרת נתן פעיל מהפשיטה שביצעה חטיבת גולני על מוצבי הצבא הסורי בכפר נוקייב בשנת 1962. על הסיירת החטיבתית פיקד אז רס"ן צביקה עופר, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. "הכוח שבראשו עמד, שעסק בטיהור התעלה הראשית במתחם המבוצר, נתקל בהתנגדות עזה והתקדמותו היתה לכן איטית וקשה" (עמוד 119). נוכח הצלחת כוח המשנה של הסיירת בפיקוד סגנו בתעלה המשנית, "החליט עופר להעביר את עיקר מאמץ הפריצה לגזרה שבה פעל הסגן וכך עלה בידו לכבוש את המתחם" (עמוד 120).

במהלך הלחימה בתעלה הראשית, סיפר עופר בתחקיר, "רצתי ראשון בתעלה, עם תת מקלע עוזי ורימונים. יריתי והחלפתי מחסניות" (עמוד 120). כשביקש באזוקה (מטול רקטות נגד טנקים) בכדי לשתק עמדה מבוצרת במיוחד, התכוון כי חוליית הבאזוקה תגיע לראש הכוח ותירה, אולם אנשיו העבירו לו את האזוקה שיירה בה בעצמו.

הלקח, כתב פעיל, "הוא שמפקד לא נועד להיות הלוחם היחיד בקרב, אלא המנהיג והמפעיל הכולל של כוחותיו. יכול מפקד להילחם ברגע מסויים בראש כוח, אבל תפקידו העיקרי הוא לנהל את הקרב ולשלוט בכוחות הלוחמים" (עמוד 120). על האופן שבו פיקד ולחם בקרב עוטר עופר (שלימים נהרג, כמפקד סיירת חרוב, כשהוביל מרדף אחר מחבלים בוואדי קלט ב־1968) בעיטור הגבורה.

פעיל טען בצדק שהקפדה על טוהר הנשק לא פוגעת בלוחמנות וחתירה למגע, וגם כאן מי שקובע הוא המפקד בדוגמא האישית, בערכיו ובדרך שאותה הוא מתווה ומוביל. 

בפשיטה בלבנון ב־1980 הקפיד "מג"ד צנחנים בשם דורון אברוצקי (לימים אלמוג)" (עמוד 173) להימנע מפגיעה באזרחים. במלחמת לבנון הראשונה הוא פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים ששימש כחוד של החטיבה (עליה פיקד יורם יאיר), למן הנחיתה מהים מצפון לצידון, דרך הרי השוף ודרך מערכי הקומנדו הסורי, עד ביירות. "הם הלכו בראש המחנה, הרגו עשרות מחבלים בקרבות "מטווח אפס", תפסו רבים אחרים בשבי" (עמוד 173), והוכיחו הלכה למעשה שאין סתירה בין הקפדה על מוסר לחימה ובין יכולת קרבית מעולה.

בדומה לרוח הדברים שאמר תא"ל תמיר לחניכיו, כתב פעיל כי את המאמץ העיקרי "יש להשקיע בהכנה ראויה של סגל מפקדי העתיד: לאתרם, למיינם, להכשירם, לטפחם, לחנכם כמפקדים חושבים, המסוגלים להבין דבר־מתוך־דבר, לקבל החלטות ולהנהיג את יחידותיהם גם בתנאים משתנים במהירות ובהיעדר הכוונת מרכזית" (עמוד 142).

בצה"ל נוהגים לצטט את אמירתו של השופט גדעון, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז), כאילו היתה כל התורה על רגל אחת. האמירה היא אמנם כזו, אבל פעיל בספרו הסביר באופן קריא, ברור ומרתק לקריאה כיצד עושים זאת בשגרה ובלחימה.

"אם האנשים אינם מאחורינו, אנחנו ניכשל" | מאת גל פרל

בספרו תיאר אלוף (מיל.) אורי שגיא את מסלולו הצבאי, מגולני לראשות אמ"ן, ואת תובנותיו על פיקוד, מודיעין, טקטיקה ואסטרטגיה. שגיא כתב שהוא מקווה שצה"ל נגמל מהאמונה שרוח היחידה ואומץ הלב יספיקו, כי אין תחליף למקצועיות, לאחריות, ליסודיות ולדוגמה אישית. יש לקוות שצדק.

• פורסם באתר "סימניה"
• 7 בדצמבר 2012

"הגורם הראשון במעלה נראה לי המשימה. אי־אפשר לה, למשימה, שלא תהיה מוגדרת בבהירות. פקודות משונות כפי שחווינו בעבר "תקוף וכבוש יעד מסוים אבל בזהירות ותוך שמירה על שלמות הכוח", נראו לי תמיד עמומות ואולי מחפשות "כיסוי" לנותן הפקודה. יתרה מזאת, הגדרה בהירה וניתנת לביצוע, פירושה גם הקרנה לפקודיך שהמשימה והשגתה הן המדד היחידי לבחינת היכולת שלהם" (עמוד 109).

מי שיקרא את הציטוט הזה, עשוי לחשוב שמקורו בדו"ח וינוגרד או באחד התחקירים ודיוני הפוסט מורטם שהתקיימו בעקבות מלחמת לבנון השנייה. שכן, היעדר פקודות ומשימות שכאלו בלטו בה במיוחד. 

אבל המילים הללו נכתבו שמונה שנים קודם לכן, בספר "אורות בערפל" (הוצאת ידיעות ספרים, 1998), מאת אלוף (מיל.) אורי שגיא, בעברו מפקד מפקדת חילות השדה (שמה הקודם של מפקדת זרוע היבשה) וראש אמ"ן. בספרו תיאר בעברית שאינה מצויה לרוב במקומותינו, את תחנות חייו ולא פחות חשוב מכך את שלמד במעלה הדרך. אין מדובר באוטוביוגרפיה סדורה, אלא שורה של שערים וחוויות שדרכם ביקש לפרוס בפני הקוראים את משנתו על פיקוד, מודיעין, טקטיקה ואסטרטגיה.

להסתער אל מול הבלתי אנושי

שגיא עשה את עיקר שירותו הצבאי בחטיבת גולני, מלוחם ועד למפקד החטיבה החומה. בגולני, כתב, "חונכנו לדעת וחינכנו להבין שאם האנשים אינם מאחורינו, אנחנו ניכשל. תמיד חשבתי שחובתי המוסרית היא לנסות ולהביא את כל הלוחמים לקו הגמר. לא הרשיתי להדיח אנשים, לנפות, לברור בשרירות־לב, גם משום שאי־אפשר היה להעמיד לנו תחליף טוב יותר, וגם מפני שבסופו של דבר הבנתי שהבעיה והאתגר הם בעיקרם שלי" (עמוד 42).

במלחמת ששת הימים פיקד על פלוגה ב' בגדוד 51, פלוגת החוד בכיבוש תל־עזזיאת, מוצב פלוגתי סורי מבוצר ברמת הגולן. בניגוד לקרב שהתרחש במקביל בתל־פאחר, ביצע גדוד 51 את משימתו בהצלחה מרשימה. 

במלחמת ההתשה פיקד על סיירת גולני, בין היתר בפשיטה על מוצב החרוט שבירדן באוקטובר 1968. הכוח בפיקודו עבר בלילה את הגבול, חצה את נהר הירמוך, תוך שהוא נתקל במחבלים ששבו מפיגוע בישראל, והמשיך למשימתו. רגע לפני כיבוש המוצב התגלה הכוח והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. למרות האש, כתב, "נערכנו והתחלנו בטיהור המוצב" (עמוד 117). 

הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לישראל לאחר שהרג חמישה־עשר חיילים ירדנים. הסיירת ספגה במבצע שני פצועים והרוג, סגן אהרון "רוני" שרון, בן למשפחה שכולה (שהסתיר מידע זה ממפקדיו). אחיו של שרון, עמוס, נפל כמה שנים קודם לכן. "לא יכולתי לסלוח לעצמי, למרות שעד אותו הרגע לא ידיעתי שהוא בן למשפחה שכולה" (עמוד 22), סיפר והוסיף שזהו צער שהולך אתו מאז ולתמיד.

כמי שהשלים מסלול פיקוד מלא בגולני (פלוגה, סיירת, גדוד 13 והחטיבה כולה) כמו גם פיקוד על חטיבת שריון ואוגדה 36 ועל מפקדת חילות השדה, אך טבעי שהקדיש חלק מן הספר לדמות המפקד בצה"ל. לשיטתו, מפקד בצבא נבחן פעמיים. ראשית, "הוא נמדד על סמך יכולתו להשיג את המשימה כשמירב חייליו יגיעו עימו לקו הגמר. זה המבחן העליון" (עמוד 109). המבחן השני מתקיים לאחר שסיים לפקד על היחידה. אם המפקד "השכיל להטמיע נכסי צאן ברזל בתחום הערכי והמקצועי, הרי שגם כשיישכח שמו ניתן יהיה למצוא אותם נכסים בקרב אותה יחידה" (עמוד 109).

מכאן, הסביר, שאם אין קמח אין תורה. "אי־אפשר לו לקצין הרצוי בעיני, מבלי שתתקיים בו רמה גבוהה מאוד של מקצועיות. נגמלנו, אני מקווה, מתחושת ה"יהיה בסדר" שבאמצעות רוח היחידה, אומץ הלב והאמונה בלבד אפשר יהיה לעמוד במשימות תוך שמירה מרבית על חיי חיילינו. שהרי המקצוע הצבאי, הוא נרכש ומצטבר ואי־אפשר להידרש אליו רק תוך כדי אמונה בכושר המנהיגות שהיא ככלות הכל אומנות" (עמוד 114).

ומעל לכל, קבע, ראוי שתתקיים במפקדים "הדוגמה האישית. היא התמצית של היכולת להניע את כל האנשים אל מול מה שלעתים הינו בלתי אנושי" (עמוד 88). לקום ולהסתער, הסביר, "עם תעצומות נפש, אל מול מה שנחשב בלתי אנושי – האויב שיורה – הוא דבר שאני מגדירו כבלתי־אנושי. אם תגידו לי אחרת אומר שעולם המושגים שלכם בלתי־אנושי. ובכל זאת אנשים מונעים, קמים ומסתערים" (עמוד 87). היכולת להניע לוחמים לעשות כן תלויה במפקדים.

"שעתו היפה של צה"ל"

בשנים 1976־1977 שימש כמפקד חטיבת גולני, ופיקד על כוח מן החטיבה במבצע אנטבה. במבצע "נוצרה דינמיקה, שתוך שעות ספורות הובילה לריכוז כוח שלנו יחד עם כוח הצנחנים וכוח סיירת מטכ"ל" (עמוד 75), לכדי כוח פשיטה אחד בפיקוד הקצח"ר, תא"ל דן שומרון. עם הנעת נוהל הקרב, כתב, "הגיעה שעתו היפה של צה"ל, שתמיד ידע להתכנס תחת מטרה מוגדרת ולהפיק מעצמו את המירב. הפקודות, התדריכים, התרגילים על מודל הביאו, תוך שעות ספורות ממש, להרגשה שאפשר יהיה לבצע את המשימה" (עמוד 76).

הכוח שבחר התבסס על מפקדים מכלל יחידות החטיבה לצד כוח מסיירת החטיבה. "במקרים כאלה עולה תמיד השאלה, האם לא נכון לשבץ למבצע כוח אורגני (פלוגה מאחד הגדודים, למשל) במקום ליצור נבחרות של מפקדים. אני סבור, היום כמו גם אז, שמבצעים מיוחדים מצדיקים בחירה של "נבחרות", גם אם יש לוותר לשם כך על השלמות האורגנית של הכוחות. חיל הרגלים בכלל, והמפקדים בפרט, אמונים במקצועם על צוותים שונים ומגוונים, ולאחר מספר תרגולים, תוך התבססות על תרגולות ידועות, מגיעים לרמה טובה מאוד. לא פחות חשוב מכך היה הרצון לטפח שדרת מפקדים ולהקנות לה ניסיון, כי חלק גדול מן המפקדים ממשיכים בשירות־קבע ארוך, ויש חשיבות עצומה לנסיונם המבצעי ולמורשת שהם צוברים. דומני שזה גם היה בסיס השיקולים של דן שומרון, כאשר בחר את היחידות המשתתפות במבצע" (עמוד 76).

זהו שיקול לגיטימי, אך הוא טומן בחובו סיכון שהכוח לא יהיה מאומן ומיומן ברמה שאליה יכול להגיע כוח אורגני, כפי שקרה לאחד הכוחות במבצע "כחול וחום". פתרון אפשרי הוא שכוחות מובחרים יצרפו אליהם לפשיטות גם מפקדים מגדודי החטיבות, בכדי שאלו יצברו ניסיון קרבי.

במבצע שימש הכוח בפיקודו כעתודה, ובנוסף הוטל עליו לאבטח את בני־הערובה בדרכם למטוסים לאחר שכוח סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל יוני נתניהו (שנהרג במבצע), השלים את ההשתלטות על מבנה הטרמינל הישן וחילצם.

רק עם הנחיתה בארץ החלו הוא ואנשיו להבין את משמעות הפעולה. "מבחינתי, זו הייתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל־ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא הייתה טעונה הוכחה" (עמוד 79).

אגב המבצע, משנתו של המחבר, שעשה את עיקר שירותו בגולני ובשריון, היא כי "היחידה המובחרת באמת, שגם נושאת על גבה את עול הביטחון השוטף, כמו גם מסתערת בראש המחנה, הינה יחידה של חיל רגלים, בין שמדובר בגולני, בין בצנחנים, גבעתי, נח"ל ואחרים. מעולם לא הבנתי מדוע מבצעים מיוחדים של יחידות מיוחדות זוכים לקטגוריה של "מבצעי איכות", בעוד שהשאר, "סתם", חיילי חי"ר או טנקיסטים, כמו גם אנשי הנדסה והתותחנים, הינם בדירוג אחר, בהתאם לקביעה שרירותית של התקשורת. אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו" (עמוד 41).

אתה אחראי?

בהמשך תיאר את רשמיו משירותו כראש אמ"ן. הפרקים שבהם הביא את הערכות אמ"ן השנתיות מתקופת כהונתו הם החלקים הפחות טובים בספר, משום שהם כתובים באופן טכני ומייגע ואפשר היה בלעדיהם. מנגד, רשמיו מתהליכים אסטרטגיים שבהם לקח חלק, ובהם תהליכי שלום ומבצעים מיוחדים, מרתקים לקריאה ומחכימים.

כראש אמ"ן, כתב, חש בדידות גדולה בתפקידו שבאה לידי ביטוי הן כשנדרש להציג הערכות מודיעין והן כשהיה מעורב בתכנון ואישור מבצעים. "בהיותי ראש אמ"ן היו נוהגים לומר בסיירת מטכ"ל, "הנה בא המ"פ של גולני…" לא התביישתי. להפך, ראיתי זאת כשבח, גם אם לא זאת היתה כוונת האומרים. בדקתי בדקדקנות את תפקידו של כל אחד בכוח, ערכתי ביקורים אצל הכוח המבצע, הרבה מעבר למה שמקובל וצריך אצל אלוף, ישבתי איתם אינספור שעות, ימים ולילות, בעיקר בשביל עצמי. זה עזר לי להיות בטוח בהחלטות שבסופו של דבר היו שלי בלבד" (עמוד 20).

בין האירועים שבהם היה מעורב ודומיננטי היה מבצע "עוקץ ארסי" לחטיפת מוסטאפה דיראני, מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. המשימה הוטלה על סיירת מטכ"ל, עליה פיקד סא"ל דורון אביטל, יוצא הצנחנים שנדרש לשקם את היחידה לאחר אסון "צאלים ב'". בתהליכי אישור המבצע, סיפר, ראש הממשלה, יצחק רבין, "הפך אבן אחרי אבן, על־מנת להיות משוכנע שהסיכון שהוא לוקח הוא סיכון מחושב. הוא היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו, וידע בבירור את המשמעות – והסיכונים – הכרוכים במבצע כזה" (עמוד 14)

בליל המבצע, בעוד "הכוח שעליו הוטל להשתתף בחטיפת דיראני היה בשדה־תעופה בצפון הארץ, מוכן להמראה" (עמוד 14), התלבט ראש הממשלה רבין האם לאשר את הפשיטה וזימן את הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ראש אמ"ן, שגיא, המזכיר הצבאי, אלוף דני יתום, ובכירים נוספים לדיון אחרון בביתו. ברק, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל ומפקדה לשעבר, וגם האחרים שראו את ספקותיו של רבין, הציעו לדחות את המבצע למועד אחר.

"התרחשה אז סצינה שכאילו נלקחה מסיפורו של אנדרסן, "בגדי המלך החדשים". אנשים השמיעו פתאום דברים שלא ציפיתי, לא יכולתי לצפות, שהם יאמרו" (עמוד 16). שגיא מצדו התעקש לבצע, משום שהאמין במהימנות המודיעין וביכולתה של היחידה לבצע את המשימה.

לבסוף שאל רבין את שגיא אם הוא אחראי? "אני אחראי" (עמוד 16), השיב. לדבריו, הבין באותו הרגע שראש הממשלה ביצע עליו ועל שאר הנוכחים בפגישה סימולציה. למעשה, כתב, "הוא רצה לבחון עוד ברגע האחרון עד כמה אני בטוח ושלם עם ההחלטה" (עמוד 17). המבצע אושר, כוח היחידה בפיקוד אביטל הוטס במסוקים לבקעת הלבנון, פשט על ביתו של דיראני וחטף אותו בהצלחה לישראל.

שגיא הוציא מתחת ידו ספר חכם וקריא מאוד. לעתים נתפס לחשבונות אישיים וחבל. גם הצורך שעולה לעתים מן הדפים להדגיש כי גולני עדיפה על יחידות אחרות (וכן, יתכן והעובדה שאני צנחן עשתה אותי רגיש לכך) מיותרת ומוטב היה להימנע ממנה. אם אתה טוב לימדו אותי, וגולני חטיבה מעולה, אין צורך לעסוק בטענות לקיפוח ובהשמצת אחרים, וכדאי גם להימנע מלהשוויץ כמה אתה שווה. גם כך וגם כך התובנות שלו חשובות ומוטב לחזור אליהן מפעם לפעם.

לאחר מלחמת לבנון השנייה הפך, הפעם במילואים, לאחד מיועציו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פקודו מגולני, שעליו הוטל להעביר את צה"ל אותו "אימון הקמה" ששגיא טען שדרוש לו לאור כשלי המלחמה. מתהליכים שקיים הרמטכ"ל דאז, ובכלל זה חזרה ליסודות בשפה, באימונים ובמקצוע הצבאי, ניתן להניח שהעצות שנתן היו ברוח התובנות שפירט בספר וטוב שכך.