באוגוסט הזה היה חם, בכל הגזרות | מאת גל פרל פינקל

בשני סרטונים תועד לאחרונה צה"ל שלא במיטבו. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור על הפעלת הכוח, בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וזה סיפור מורכב בהרבה.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 2 בספטמבר 2020

בשבוע שעבר תועד צה"ל בשני סרטונים, שהפכו ויראליים ברשתות החברתיות, ברגעים, שבניגוד לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, לא היו רגעיו היפים ביותר. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור, שכרגיל כאן, מורכב בהרבה.

בסרטון הראשון, שפורסם ביום חמישי שעבר, צילמו מטיילים ברמת הגולן כיצד מצאו חמישה טנקים מחטיבת שריון של צה"ל כשהם פתוחים, ללא כל השגחה או שמירה, ובפנים ציוד ואמצעי לחימה, מקלעים ומרגמות. 

את הסרטון מיהר להפיץ ברשתות החברתיות נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, במסגרת הקמפיין שהוא מנהל זה כשנתיים בנוגע לכשירות הירודה של צבא היבשה.

המסר של בריק, בעצמו קצין שריון שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, ברור – בצבא שמתייחס ברצינות לכוחות היבשה, טנקים אינם סתם זרוקים בשטח.

בשבוע שעבר במאמר ב"מעריב" מתח בריק ביקורת על "הפרסומים החוזרים ונשנים בכל אמצעי התקשורת על חטיבת הקומנדו ועל יכולותיה", שמציירים לציבור תמונה כאילו הצבא כולו ברמת כשירות גבוהה כחטיבה זו. אף על פי, כתב, "שעיקר הכוח היבשתי נתון בתהליך של הידרדרות חמור".

כוחות היבשה הסדירים של צה"ל אינם מצויים במשבר הכשירות שמתאר בריק, אבל הם הולכים לשם. בהיעדר תקציב ביטחון ומתווה תקציבי לתכנית הרב־שנתית, היכולת של הצבא לאמן ולצייד אותם כראוי נפגעת משמעותית. כשזה מגיע למילואים, הפגיעה תהיה קשה עוד יותר.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי, אכן מקצה משאבים ככל יכולתו, מקים אוגדה רב־זירתית חדשה ומקיים רה־ארגון בכוחות היבשה שאמור להפוך את כוחות היבשה והתמרון למתאימים וכשירים יותר למשימות במערכה הבאה.

אבל כל זה לא יעבוד בלי מסגרת תקציבית סדורה, שתתמוך תפיסת הפעלה רלוונטית לכוחות היבשה, כזו שיהיו כשירים לבצע בעימות הבא. אחרת המהלכים יישארו בחזקת מילים יפות וכוחות חלולים, ללא אמצעים, כשירות ויכולות של ממש. ואם זה נשמע למישהו כמו הד לימים שקדמו ל־2006, הרי שזה משום שזה בדיוק כך.

הממשלה, שהיתה לאחרונה על סף פירוק והליכה לבחירות עד שמצאה מוצא והחליטה לדחות את דיוני התקציב למועד לא ברור, עסוקה יותר במריבות פנימיות ובפתרון משברים אחרים, כמו תכני התכנית הסטירית "היהודים באים". אין ספק, עוסקים שם בעיקר ולא בטפל. 

גם איפוק הוא כוח

בסרטון השני, שפורסם ביום שישי שעבר, תועדו ילדים פלסטינים מיידים אבנים לעבר לוחמי צה"ל בחברון מטווח קצר, והאחרונים התגוננו באמצעות מגיני פלסטיק וספגו את האבנים מבלי לפעול כנגד הזורקים. 

מח"ט חברון, אל"מ אביחי זפרני, יוצא סיירת גולני, אמר לאחר תחקרי ראשוני של האירוע כי על פניו ומבלי שצפה בסרטון המלא, "ההתנהלות הנראית בסרטון אינה ההתנהגות המצופה מלוחמים בצה"ל שנדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח לפי שיקול דעת ולפי הוראות הפתיחה באש". התחקיר השלם יוצג לאלוף פיקוד המרכז.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) צייץ בטוויטר בתגובה לסרטון כי הוא "מעדיף אלף סרטונים של אלאור אזריה ולא אחד מביש ומסוכן כזה. מי שאימן את החיילים האלה להגיב ככה לא ראוי להיות מפקד עוד יום אחד".

אז נכון, החיילים היו צריכים להגיב באופן נחוש יותר, ולעצור ולו רק לכמה שעות את הזורקים. אבל את הכוח צריך להפעיל בשום שכל, וכן, גם האיפוק עשוי להיות הפתרון הנכון בחלק מהמקרים. ובכלל, כדאי גם לזכור שכאשר ילד זורק אבנים זה בעיקר טרגי. 

בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון, שבה פעולות שיטור ופעילות צבאית שלובות זו בזו באופן כמעט אינטגרלי, אין פתרון בית ספר, וקל להגיד מה נכון ממזגן ותחת הפלורסנט, ולא בחום, עם העייפות, הזיעה והפחד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. כל אחד ואחת יכולים (ואפילו רצוי) למתוח ביקורת. המלחמה, אמר בשעתו ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, "היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים". גם מי שמעולם לא היה לוחם ומפקד, ושירת רק תקופה קצרה כחייל (התגייס רק בגיל 28 לשירות שארך כשנה וחצי), יכול לחלק ציונים למפקדים, ולקבוע מה נכון ולא נכון בלחימה, בהפעלת כוח ובפעילות מבצעית.

אבל אולי היה כדאי להיות זהיר יותר בביקורת, שכן החייל היורה מחברון, שאותו האדיר, שגה מוסרית ומקצועית. המציאות בשטחים אפורה ומציבה את חיילי צה"ל בדילמות מורכבות יומיומיות, אבל את המודל של אזריה אסור לאמץ ואסור לשבח.

אירוע בצפון ייגמר בביירות

האופן שבו מפעילה ישראל את הכוח לא מוגבל לחברון. בזירות אחרות ישראל דווקא מפעילה כוח. אמנם באופן מדוד, אבל כזה שנועד להעביר מסרים.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, התייחס בנאומו השבוע למותו של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי בתקיפה שיוחסה לישראל. נצראללה קבע כי ישנה משוואה ברורה, שבהתאם לה על "ישראל להבין שברגע שהיא הורגת את אחד מפעילינו, אנחנו נהרוג את אחד מחייליה".

מאז שנהרג אותו פעיל בסוריה, עלתה רמת המתיחות בצפון וחזבאללה אתגר את ישראל במספר מקרים, ובהם חדירת חוליה להר דב לפני כחודש וירי צלפים על כוח צה"ל בשבוע שעבר. 

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן (מרצ), קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד החזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, אמר השבוע בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב־103FM, כי יש להבהיר לנצראללה, "שאם יהיה אירוע בצפון זה ייגמר בביירות".

האם התגובה הישראלית צריכה להיות בהכרח מלחמה? לא. אבל סביר שגולן, בדומה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בשעתו, גורס שהמענה לתקיפה של חזבאללה, בוודאי לכזו שתפגע באזרחים או חיילים ישראליים, צריך להיות מהלומה לא פרופורציונאלית בעוצמתה, שתפגע בכוחו הצבאי של הארגון.

לא בטוח שבצה"ל אימצו את הגישה שבה דוגלים איזנקוט וגולן, בעבר רמטכ"ל וסגנו, בצפון או בדרום. לישראל אינטרס ברור להימנע מהסלמה ממגוון סיבות ובהן הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי וכן בשל שנת הלימודים שנפתחה השבוע.

ועדיין, העובדה שבתגובה לירי צלפי חזבאללה תקף צה"ל בירי טילים ממסוקי קרב וכלי טיס עמדות חזבאללה סמוך לגבול, מלמדת שגם בצה"ל מאמינים במדיניות תגובה שנשארת באותה קטגוריה שבה פעל חזבאללה. בלשון הרחוב, מי שנתן סטירה יחטוף בעיטה.

לישראל יוחסה השבוע תקיפה אווירית בסוריה, בה הותקפו מתקנים צבאיים שבהם הוחזקו אמצעי לחימה באל־כיסווה שמדרום לדמשק. בתקיפה נהרגו, בין היתר, שלושה חיילים בצבא סוריה, בהם קצין במערך ההגנה האווירית, ושבעה פעילים במיליציות פרו־איראניות.

בעקבות המתיחות בצפון עלתה הסברה שאם אכן עמדה ישראל מאחורי התקיפה בה נהרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי, כלל לא התכוונה להורגו, בשל המשוואה שהציב נצראללה, לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

אם ישראל עמדה גם מאחורי התקיפה השבוע, שגם בה היו יכולים (אולי) להיפגע פעילי חזבאללה, יש גם בכך איתות ברור לנצראללה. המשוואות שלו אינן מקובלות על ישראל, וכמאמר גולן, היא מציבה כמה משלה. 

תשלום פרוטקשן לבריון השכונתי

בניגוד למתיחות בצפון, בדרום הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס, בסיוע השליח הקטרי, מוחמד אל־עמאדי. ישראל תאפשר לקטר להעביר כספים שחיוניים לחמאס ומענק לטיפול בקורונה, תפתח מחדש את מעבר כרם שלום באופן מלא, ותבטל את ההגבלות על מרחב הדיג. 

כאמור לישראל היה אינטרס מובהק למנוע הסלמה, וחמאס שיחק על זה היטב. ועדיין, הרגיעה מצטיירת כתשלום פרוטקשן לבריון השכונתי (אפילו שמי שמשלם הוא החזק בין הצדדים) ומוטב להימנע מפסטיבלים והצהרות ריקות. 

ישראל ידעה בעבר לייצר חלונות הזדמנות להסדרה ובעיקר להגיע למשא ומתן מעמדת כוח. בנובמבר שעבר, במבצע "חגורה שחורה", תקף צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, ופגע בפעילים (בהם המפקד הבכיר בהא אבו אל־עטא) ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי.

המבצע נתן לדרג המדיני חלון הזדמנות להשיג רגיעה ואולי אפילו הסדרה עם החמאס ברצועת עזה. אף שמדובר במבצע מוגבל, הרי שהוא מהווה מודל לאופן שבו ישראל מפעילה כוח כדי לסייע להשגת יעדים מדיניים.

הפעם, הוכיחו בחמאס שגם לחלש בין הצדדים יכול להיות יתרון אם יידע להפעיל את הכוח בזמן ובאופן המתאים. ההסלמה הבאה עם החמאס נמצאת, כרגיל מעבר לפינה, ומוטב לצפות את בואה ולהכין את המענה מראש, במקום להיגרר ל־19 ימים ולילות של חילופי אש.

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

סטריק .vs בריק | מאת גל פרל פינקל

אלוף פיקוד הצפון הצהיר לאחרונה שבמקרה ותפרוץ מלחמה בצפון, "אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". גם הרמטכ"ל שלח לקבינט מסמך ברוח זו. נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, לעומת זאת, טוען שממש לא, ויצא למסע צלב אישי במטרה לוודא שהליקויים יתוקנו. השאלה – מי צודק?

בתחילת החודש, בוועידת המשפיעים 2018 של ערוץ 2, ראיין רוני דניאל, את אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. כשפירט את האתגרים עמם מתמודד הפיקוד, הודה האלוף שאמנם האיום מצד מדינות, סוריה ולבנון, פחת באופן ניכר, אך לחלל שהתרוקן נכנסה "קואליציה של גורמים עוינים, בתיאום ובהנהגת איראן" שמציבה איום חמור על העורף. לשאלה האם התחממות בגזרה אחת, סוריה למשל, תוביל להתחממות גם בלבנון, השיב סטריק כי זירת הצפון היא זירה מתואמת מאוד, בהובלה איראנית, ובעצם אישש את ההנחה.

"אנחנו פועלים כל לילה"

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ואלוף פיקוד הצפון סטריק בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בסוריה תיאר האלוף, הצליח בשאר אסד להשתלט מחדש על ארצו ולייצב את משטרו כתוצאה מתרומתם של מספר שחקנים מרכזיים: "הרוסים, בעיקר עם כוח אווירי. האיראנים, בעיקר עם כוחות זולים מאוד על הקרקע", והחזבאללה. אף שהוא סירב להתייחס לשאלתו של דניאל אודות תקיפות כאלו ואחרות המיוחסות לצה"ל, הבהיר האלוף שלישראל יש מספר אינטרסים בצפון. הראשון שבהם, הוא מניעת התבססות איראנית בסוריה, והשני הוא מניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שעשויים לאתגר את חופש הפעולה של צה"ל ולהציב איום חמור עוד יותר על האוכלוסייה האזרחית בישראל. "וכדי להשיג את האינטרסים האלה אנחנו פועלים כל לילה", אמר. 

דוגמה לפעולה שכזו, על-פי פרסומים זרים, עשויה להיות התקיפה שבוצעה בשבת בלילה במהלכה הושמד משלוח נשק איראני שנחת בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בתחילת החודש חשף צה"ל כי בסך הכל בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראנים בסוריה. בראיון ל"הארץ" אמר מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף (מיל') אמיר אשל, כי ישראל השכילה לעשות זאת מבלי לדרדר את האזור למלחמה, אולם, כפי שאמר רוני דניאל, מתישהו זה ישתנה. אז יידרש צה"ל לעבור מפעולה בחתימה נמוכה לפעולה גלויה בהיקף רחב, למלחמה של ממש. 

רוני דניאל הוא פרשן צבאי ותיק, שמכיר את הצבא לפני ולפנים, ראשית, מהפוזיציה של מי ששירת בנח"ל ולחם כמ"מ ב-67' וכמ"פ במלחמת ההתשה ואף היה מג"ד במילואים, ושנית, של מי שמסקר את התחום הצבאי כמעט חמישה עשורים. כמראיין, הוא השתדל להקשות על האלוף בסוגיות כמו חומרת האיום ויכולות האויב שמשתפרות (חזבאללה למשל, רכש ניסיון מבצעי רב בסוריה), ובעיקר בנוגע למוכנות צה"ל ליום פקודה. התשובות, למצער, במיוחד נוכח העובדה שהשנה מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, נשמעו כהד להצהרות אלופי המטכ"ל בשנה שקדמה לאוקטובר 1973. סטריק העיר ביובש, אם כי בצדק, שהמלחמה הבאה אמנם לא תהיה סימפטית, אך בניגוד לעבר, לא תכלול איום קיומי על ישראל. לדבריו, מאז 2006, צה"ל התעצם ואם "זה יגיע לכדי מפגש, האירגון ירגיש את נחת זרוענו, וזאת לא תהיה מלחמת לבנון השנייה, אלא, אני מקווה, מלחמת הצפון האחרונה". רק היה חסר שיגיד ש"נשבור להם את העצמות" בנוסח הרמטכ"ל אלעזר ודי. 

סטריק עשה את רוב שירותו בחטיבת גבעתי, אליה עבר כמ"פ מהצנחנים, ופיקד עליה במלחמת לבנון השנייה. בהשוואה למוכנות הצבא אז, אמר האלוף, "היכולות שלנו במקום אחר. אני יצאתי למלחמה כשלא ביצעתי אף תרח"ט אחד עם חטיבתי. נכון, פיקדתי על מבצעים. החטיבות שלנו היום מוקפות ביכולות של מטה כללי, שתומך בהן. ביכולות אש אחרות, ביכולות מודיעין אחרות, ביכולות תקשוב אחרות ובעיקר רוח ומוכנות גבוהה, פי-כמה ביחס ל-2006". הוא ציין שאין לדעת אם תפרוץ מלחמה, "אבל אם נדרש לזה, אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". 

"הידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל"

מימין: שר הביטחון ליברמן מקבל את הדו"ח השנתי מנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, (צילום: דוברות משרד הביטחון).

כאמור, הראיון של האלוף היה צפוי ונצמד לדף המסרים הקבוע של הצבא. השאלה היא עד כמה הוא הוא נכון. בחודשים האחרונים נראה שנציב קבילות החיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, פתח במתקפה על טענות הצבא בנוגע למוכנותו למערכה הבאה וטען שישנם פערים של ממש בכשירות זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר ושלמפקדים איכותיים אין רצון להישאר בקבע. אבל בריק, שכמפקד פלוגת שריון לחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, לא עצר עם פרסום הדו"ח השנתי שלו ביוני האחרון. באוגוסט שיגר בריק מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבו התריע מפני שורה של תהליכים שהשילוב ביניהם "הוביל להידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו ומשום כך גם נפגעה מוכנותו למלחמה". הצבא בתורו, לא קיבל את טענות הנציב, וטען בין השאר שאין לו יכולת לבחון ולבדוק את הליקויים שעליהם הוא מצביע (שלא לדבר על מנדט לעשות כן). הרמטכ"ל איזנקוט שלח בתגובה מכתב משלו לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". 

לרמטכ"ל יש על מה להסתמך, שכן בתקופת כהונתו נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף הוקמה חטיבת הקומנדו, שמשדרגת את יכולת צה"ל לפעול באופן משמעותי על הקרקע בעומק. בהקשר האחרון, ראוי להעיר, לפעולה בעומק עשויה להיות משמעות קריטית בעימות מול אויב גמיש ומבוזר, דוגמת חזבאללה, הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. 

במאמר שכתב בשעתו ב"ישראל היום" המחיש האלוף (מיל') עוזי דיין, את האפשרויות של פעולה בעומק האויב, כשתיאר כיצד הוטל עליו במהלך מלחמת יום הכיפורים, כמ"פ בסיירת מטכ"ל, לפשוט על סוללות תותחים בעומק המערך הסורי. "הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב". בלילה הראשון לא איתר הכוח בפיקודו את הסוללה, שכנראה דילגה, ואנשיו שבו עייפים ומתוסכלים לקווי צה"ל. "בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאיפשר להגיע עד החיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם". חטיבת הקומנדו, תאפשר לצה"ל לעשות זאת בהיקף רחב בהרבה.

אבל למרות זאת האלוף בריק מסרב לוותר. העשן הלבן לא יצא גם לאחר מפגש טעון בינו לבין פורום המטה הכללי. חברי ועדת חוץ וביטחון כבר הצהירו שהוועדה מתכוונת להתעמק במסמכיו ובטענותיו של בריק. לדברי אחד מהם, הח"כ אל"מ (מיל'), מוטי יוגב, יוצא סיירת שקד שפיקד בעבר על יחידת מגלן, האחריות לבחינת הפער בין שני הדו"חות על מוכנות צה"ל, זה של הנציב וזה שפרסם הרמטכ"ל, נחה על "כתפי הקבינט וועדת החוץ והביטחון". בריק מצדו הציע למנות ועדה בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס, שתבחן את מוכנות הצבא. מעין הליך בוררות. אבל מוטב לא לעצור את הנשימה בציפייה להקמת ועדה שכזו. 

מוכנים או לא?

לא מן הנמנע גם ששני הצדדים צודקים. צה"ל כיום אכן מאומן ובעל יכולות אש ומודיעין ברמה גבוהה מאוד, ומנגד התהליכים שמפניהם הזהיר המפקד הוותיק, אינם בבחינת דמיונות שווא. בריק ציטט במכתבו מפקד חטיבה בפיקוד הצפון שאמר ש"צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. באוקטובר 1973 היה צה"ל, כפי שלמד בריק על בשרו, "צבא מופתע אך יעיל", ככותרת מאמר שכתב אלוף (מיל') אורי שמחוני. ההצלחה נבעה אמנם מכשירותן הגבוהה של היחידות, אך בעיקר בשל איכותם של המפקדים. גם בעימות הבא, כתב שמחוני, שבמלחמה שימש כקצין אג"ם פיקוד הצפון, המפקדים הם אלה ש"יקבעו את התוצאה הסופית". האמת הזאת, צריך לומר, ברורה למטכ"ל ממש כפי שהיא ברורה לבריק. השאלה שמונחת לפתחם היא כיצד לשמר את המפקדים האיכותיים בצבא. כדאי שיימצאו לה פתרון לפני שהמלחמה הבאה תפרוץ. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.09.2018)

והרי התחזית: הקיץ הזה יהיה חם, אולי אף מהרגיל לעונה | מאת גל פרל פינקל

אם היתה זו ישראל, על-פי פרסומים זרים, שתקפה את הבסיס האיראני דרומית לדמשק, יתכן ודחתה בכך פעולת גמול איראנית, אך הגבירה את המוטיבציה לבצעה. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להיות הגפרור שיצית את המתיחות בצפון לכדי התלקחות של ממש. גם בדרום מתוח, אבל מרוב עיסוק באיראן ההודנה שהציע החמאס עוברת מעל הראש של ההנהגה בישראל.

זה כבר הפך לדבר שבשגרה. יעד כלשהו בסוריה הותקף וישראל שנתפסת כמי שעמדה מאחורי התקיפה, נמנעה מלקחת אחריות. הפעם (שלישי בלילה) היה זה אתר בו הוצבו טילי קרקע-קרקע בבסיס צבאי באל-כיסווה, דרומית לדמשק, המשמש את הצבא האיראני והמיליציות השיעיות שהוא מפעיל בסוריה. התקיפה, בה נהרגו לפחות שמונה איראנים, התרחשה על רקע אזהרות שפרסם דובר צה"ל על כוונה איראנית לבצע פעולת גמול בעקבות תקיפות קודמות שבהן הואשמה ישראל, ב-T-4 ובחמה, באמצעות ירי טילים על בסיסי צה"ל ברמת הגולן. בצבא הגבירו אתמול כוננות ברמת הגולן, ביצעו פריסה מוגברת של מערכות "כיפת ברזל", הורו לרשויות בגולן לפתוח מקלטים ואף גייסו אנשי מילואים באמ"ן, פיקוד העורף ומערך ההגנה האווירית. 

ישראל, כאמור, נמנעה מלקחת אחריות, אבל המתיחות בצפון עלתה מדרגה נוספת. אם היתה זו אכן מתקפת מנע בסוריה, שנועדה לסכל את פעולת הגמול האיראנית, יתכן שדחתה את המועד, אבל מספר הנפגעים האיראנים שגדל מתקיפה לתקיפה מגביר את נחישותה לבצע אותה. בהערכה שסיפק צה"ל לקבינט המדיני-ביטחוני בראשית השבוע נותר התרחיש של מלחמה יזומה מצד איראן בסבירות נמוכה, אולם האפשרות שאירוע מתגלגל, פיגוע מוצלח מדי או פעולה מוצלחת של צה"ל יהיה קטליזטור לעימות נותרה בסבירות גבוהה.

מטוס F-16 של חיל האוויר. החיל מהווה מרכיב משמעותי במב"מ, (מקור: דו"צ).

בסוריה, כמו בזירות אחרות, מיישמת ישראל את תפיסת המב"מ (המערכה שבין המערכות). זוהי מערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות הכוללת בתוכה את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, אשר מצויות "מתחת לרדאר" אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של היריבים ובכדי לדחות ככל שניתן את המערכה הגלויה והרחבה. אם תרצו זו הנסיעה שבין התאונות, כפי שכינה זאת פעם קצין בכיר בצה"ל. על-פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן בעת מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עימאד מורנייה, כדי לסכל ולעכב את תכנית הגרעין האיראנית, וכן נגד משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר היוצא, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות ופעולות שיתכן ובוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. 

פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להוביל למלחמה

כשמגיע מגיע. ולראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע. הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שבסיום מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל (לפי הביוגרפיה שכתב אודותיו בן כספית נדרש נתניהו לחניכה צמודה ממפקדו, עמירם לוין, שלקח על עצמו את העניין כפרויקט אישי), דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לזה לקרות, והנה הוא הצליח. "איראן היא המדינה המובילה במימון הטרור. היא מייצאת טילים מסוכנים, מעודדת התנגשויות ברחבי המזרח התיכון ותומכת בנציגויות טרור כמו חזבאללה, חמאס, טליבאן ואל-קאעידה. הם רצחו מאות אנשי שירות אמריקאים, חטפו ועינו אזרחים אמריקאים ושדדו את כספי האזרחים שלהם. אך הפעולה המסוכנת ביותר שביצעו היא מאמציהם להשגת נשק גרעיני", אמר הערב (שלישי) נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כשהודיע על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן ועל חידוש הסנקציות הכלכליות כנגדה, שיהיו הקשות ביותר שבכוחה של ארצות הברית להטיל.

רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ. נראה שהיחסים בין המנהיגים והמדינות שבו להיות הדוקים כבעבר, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

בנאומו התייחס הנשיא לא פעם לכך שאיראן היא אומה סוררת, אך לא הציג ראיות של ממש בדבר הפרת הסכם הגרעין. בהקשר הזה ראוי לציין שבראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי ישראל לא מזהה כעת "הפרות איראניות של ההסכם". איזנקוט גם ציין אז כי "אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב–10 עד 15 שנה". איראן היא אכן מדינה שמנחה, יוזמת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון אך היא, כך נראה, גם מדינה שמקיימת את ההסכם שעליו חתמה. איראן, ציין הנשיא בנאומו, הודיעה שלא תהיה תיתן ידה להסכם אחר, וזה בסדר. לו הוא היה בנעליהם כנראה שהיה מצהיר דברים דומים. אבל הסנקציות יכריחו את איראן לבקש הסכם אחר, וזה יהיה ההסכם הנכון.

טראמפ אמנם היה זה שהכריז על הפרישה אבל הנאום נשמע כאילו יצא מפיו של ראש הממשלה נתניהו, מה שמעיד על רמת התיאום והקרבה הן בין המנהיגים והן בין המדינות. טראמפ אף ציין שדבריו נשענים על ההישג הדרמטי של המוסד, שהבריח מטהרן כמות אדירה של מידע ממה שניתן להגדיר כארכיון הגרעיני האיראני, אותו חשף נתניהו שבוע קודם. המידע הוכיח שאיראן אכן היתה בעיצומה של תכנית לפיתוח נשק גרעיני בטרם החתימה על הסכם הגרעין עם המעצמות, תכנית אותה הכחישה אך דבר קיומה היה ידוע לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט בהערכת מצב עם מפקדים ברמת הגולן לאור האיום בפעולת גמול איראנית, (מקור: דו"צ).

אבל לצד ההישג המדיני המרשים, שעשוי, לגרום לאיראנים לחשוש ממה שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הגדיר כ"אי-צפיות של טראמפ", כלומר היותו בלתי צפוי בעליל, ובכלל זה מתקיפה אמריקנית במקרה של חתירה שלהם לפצצה גרעינית, כדאי להיות גם קצת מודאגים. מלחמות כמעט אף פעם אינן פורצות בחלל ריק, כך סתם. לרוב קדמה להן מתיחות ארוכה, חצייה של סף פעולות אלימות וכן גורמים כלכליים ומדיניים שהביאו להסלמה. בשנה שקדמה ל"צוק איתן", למשל, מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. ישראל מצדה התנגדה לתשלום משכורות לאנשי החמאס באמצעות קטאר. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממיסוי ההברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל ייאוש. מבצע "שובו אחים" שביצע צה"ל בגדה המערבית בניסיון לאתר את הנערים שחטפה חוליית חמאס כבר היה בגדר גפרור שהצית את ההסלמה.

יש מי שאומרים שהנשיא האמריקני הנוכחי מבין שבמזרח התיכון מבינים ומעריכים רק כוח. כדאי לזכור שזהו המצב, למעשה, בכל העולם ולא מן הנמנע שגם האיראנים יבקשו להזכיר שהם כוח שיש להתחשב בו. לא מן הנמנע שהמתיחות בצפון, שגם כך גוברת, לצד החלטת ארצות הברית לפרוש מהסכם הגרעין ופתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, יביאו להסלמה של ממש. את המחיר תגבה איראן ראשית מישראל ורק אחר כך מידידתה החזקה שמעבר לים. בנאום שנשא לאחר נאום הפרישה של טראמפ מן ההסכם, הזהיר ראש הממשלה נתניהו את האיראנים ובני בריתם מלפעול כנגד וציין ש"הצבא מוכן". יש לקוות שכן. אבל לצד הנחישות לפעול כדאי לזכור שהמלחמה הבאה בצפון לא תהיה דומה לקודמתה, כי אם, כפי שהזהיר בשעתו אלוף פיקוד העורף דאז, אייל אייזנברג, עצימה בהרבה, ומה שנראה לעיתים לדרג המדיני כאפשרי וישים בדיונים שקדמו לעימות, נראה אחרת לגמרי כשהמערכה מתרחשת. 

האם ישראל חוששת מהסדר עם החמאס ממלחמה? 

מימין: האלוף (מיל') שגיא עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (מקור: ויקיפדיה).

בהרצאה שנשא ב-2011 באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום ספרו, "היד שקפאה", אודות המשא ומתן הכושל עם סוריה שניהל מטעם ממשלת ברק, אמר האלוף מיל' אורי שגיא כי "זה כישלון, בעיני, בעל משמעות אסטרטגית שאינו נופל מכישלון במערכה צבאית". בהמשך לכך תהה אז שגיא, בעברו מח"ט גולני וראש אמ"ן, מדוע זה שבישראל כישלונות של מהלכים מדיניים לא נחקרים באותם מסרקות ברזל שבהם אנחנו בוחנים כישלונות צבאיים, למרות שהדעת נותנת שכישלון שכזה מקדם את בוא המלחמה? באותם ימים, שקדמו למלחמת האזרחים עם סוריה, ניסח שגיא בספרו את השאלה (שלא לומר כתב אישום), האם ישראל מפחדת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה איתה. האפשרות של הסדר מדיני עם הסורים נראית היום בגדר פנטזיה, אבל מה עם החמאס?

השבוע פורסם שלאור המשבר ההומניטרי ברצועת עזה והבידוד המדיני העבירה הנהגת החמאס לישראל מסר לפיו תשקול משא ומתן עמה שמטרתו, הסדר הפסקת אש ארוך טווח. עמדת החמאס בפתיחת מו"מ שכזה נותרה עמומה, גם דרישותיה של ישראל בו אינן ידועות, אך מוטב למצות אותו ולא לתת לא לחמוק, גם אם תשומת הלב של ההנהגה בישראל נתונה רובה ככולה לאיראן, ולו משום שהוא עשוי למנוע את העימות הקרב ובא. בהיעדר פתרון אחר עשויים בחמאס להחליט שעימות הוא הדרך הטובה ביותר, לא משום שביכולתם להשיג בו הישגים צבאיים של ממש, אלא בשל יוזמות השיקום הבינלאומיות שלאחריו. זה אף פעם לא רעיון טוב לדחוק אנשים אל הקיר, כשאין להם דרך נסיגה הם נוטים ללכת קדימה, ובכל הכוח.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.05.2018)

בסוף, החבל המתוח שעליו הולכת ישראל בצפון יקרע. הנפילה תהיה כואבת לכולם | מאת גל פרל פינקל

ישראל משחקת משחק מסוכן מול איראן בסוריה ומהלכת על חבל כה מתוח שבנס טרם נקרע. האמריקנים עוזבים את האזור ואילו הרוסים, כאן בכדי להישאר.

בלילה שבין ראשון לשני הותקפו מספר בסיסים של צבא סוריה במחוז חמה, בהם בסיס חטיבה 47 של צבא סוריה הסמוך לחמה ובסיסים הסמוכים לבסיס חיל האוויר הסורי בסלחאב. סך הכל, בתקיפות נהרגו כ-40 חיילים ונפצעו כ-60, ככל הנראה רבים מהם משורות מיליציית "גדוד זינביון" המזוהה עם משמרות המהפכה האיראניים ולפחות 18 איראניים. בעוד שהעיתון הסורי "תשרין", הנאמן למשטר אסד, טען שהתקיפה היא מעשה ידי ארצות הברית ובריטניה ששיגרו טילים בליסטיים מבסיסיהן בירדן, מיהרו שאר כלי התקשורת במדינה להצביע על החשוד המיידי – ישראל. מכאן שהמתיחות בצפון, שגם כך רחוקה מספר מהלכים מוטעים ואגרסיביים ממלחמה של ממש, מגיעה לשיא חדש, כשברקע עומדת התקיפה שמיוחסת לישראל בשדה התעופה T-4, בתחילת החודש, בה נהרגו ארבעה-עשר ובהם שבעה איראניים. בכירים איראניים כבר איימו שישראל תשלם מחיר על התקיפה ההיא. עתה, סביר שהמוטבציה לאזן את החשבון רק גברה.

האנגר בשדה התעופה T-4 לאחר התקיפה, (מקור: טוויטר).

בישראל, ממש כמו לאחר התקיפה שיוחסה לישראל בגבול סוריה בינואר 2015 (בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם בנו של עימאד מורנייה וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים) צה"ל הגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה". אז ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר כוח גבעתי בגבול לבנון והרג את רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני. הפעם אמר בכיר חזבאללה, השייח' נעים קאסם, כי ארגונו מעריך שתהיה "תגובה איראנית נגד ישראל אבל אנחנו לא יודעים את אופייה או פרטייה". יתכן שחזבאללה מתכנן לשבת על הספסל בסיבוב הזה והתגובה, אם תבוא, תהיה במישרין מאיראן. אם ישראל אכן עומדת מאחורי התקיפות, ב-T-4. והלילה, יתכן שהדבר נעשה עקב צורך חיוני, אולם גם אז ראוי לשאול האם היא אינה דוחקת את האיראנים לפינה ומחייבת אותם להגיב. איראן כבר הוכיחה בעבר, בפיגועים בארגנטינה בשנות ה-90 למשל, את יכולתה לגבות מחיר כואב מישראל.

כאמור, בכירים איראניים כבר איימו על ישראל בנקמה ובכירים ישראליים החליפו עמם מהלומות רטוריות ואיומים הדדיים. כך למשל, איים שר הביטחון ליברמן בראיון לאתר החדשות הסעודי "אילאף" כי במידה ואיראן "תתקוף את תל אביב, ישראל תתקוף את טהרן ותהרוס כל מוצב צבאי איראני בסוריה שמאיים על ישראל". יתרה מכך, בשונה ממדינות אחרות, ישראל, כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלה, נוטה לגבות מחיר אישי מדמויות בכירות בהנהגה של היריב. בשבוע שעבר שודר ב"כאן 11" חלקו השני של הסרט "לגעת בשמיים", בו ראיין אסף ליברמן, מגיש תכנית התחקירים "זמן אמת", כמה ממפקדי חיל האוויר לדורותיהם. בחלק בסרט שנגע למלחמת לבנון השנייה הסביר רא"ל (מיל') דני חלוץ, שכיהן אז כרמטכ"ל, שבמלחמות ככלל אין מבצע יחיד המשנה פני מערכה, "אלא אם אתה מוריד את ראש… ראש העקרב", ההנהגה הבכירה של האויב.

חלוץ, במהלך טיסה במטוס F-16, (צילום: ליאור דיין, אתר חיל האוויר).

ישראל, חשף חלוץ, ניסתה במלחמה להרוג את מזכ"ל החזבאללה, חסן נסראללה, יותר מפעם אחת, בעת תקיפות רובע הדאחייה בביירות אך נכשלה. בתשובה לשאלה מה היתה שיטת הפעולה בניסיונות אלו, השיב חלוץ, בעצמו טייס קרב, ש"עם מטוסים ועם פצצות". אולם אף שנסראללה אכן היה ביעדים שהותקפו, "התברר שהוא נמצא עמוק מדי. הוא היה בעומקים כאלה ש…. צריך את "נובל אנרג'י" בשביל לקדוח לעומקים האלה. אם היו לנו דברים שיש לנו… שיהיו לנו או שיש לנו היום, אז… אז זה היה קורה". דוגמה אחרת, מוצלחת יותר, היא חיסולו של רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, עם פתיחת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אחד המנופים, אם כן, שמשמש את ישראל בכדי להרתיע את איראן, הוא שבתגובה עשויה ישראל לפגוע לאו דווקא בקולונל בכיר במערך המל"טים האיראני (שנהרג בתקיפה ב-T-4) אלא דווקא באישיות בכירה יותר.

נראה שהפעם מוטב לא לראות באיום של השר ליברמן (שהמשיך ואיים גם מכנס ג'רוזלם פוסט השבוע) עוד הצהרה שאין בה ממש כמו איומים מהעבר על סכר אסוואן ואיסמעיל הנייה. באופן חריג, בכירי מערכת הביטחון הישראלית, כמו גם הדרג הפוליטי הבכיר, תמימי דעים בהצהרות ובמדיניות שתגובה איראנית תביא בהכרח לתגובה קשה מצד ישראל, שמוכנה ללכת "All out" (עד הסוף). נראה שמטרת איומים אלו, מלבד הרתעה וריסון האיראנים מתגובה, כמו גם שחקנים אחרים בסוריה, היא לשכנע את האמריקנים ובעלי בריתם לשמר נוכחות במרחב, משום שבהיעדרה המצב עלול להסלים משמעותית.

בא לומר שלום לפני שהולכים

בשבוע שעבר ערך לראשונה מפקד פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), הגנרל ג'וזף ווטל, בישראל ביקור רשמי. תחת אחריות פיקוד המרכז האמריקני מדינות המזרח התיכון ובהן עיראק וסוריה, מרחבים שהעסיקו לא מעט את ווטל וכוחותיו בשנתיים האחרונות. למרות זאת ישראל, מבחינת הצבא האמריקני, אינה מוגדרת לכאורה תחת אחריותו של ווטל. בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, ישראל מצויה תחת אחריות פיקוד אירופה של ארצות הברית (EUCOM). מנגד, ישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה, ולכן, מטבע הדברים, מתקיימים קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית. בין מפקדי הפיקוד הבולטים ניתן למנות את קציני הנחתים אנתוני זיני וג'יימס מאטיס ואת גנרל צבא היבשה האמריקני דיוויד פטראוס.

משמאל: הנשיא טראמפ בביקור בפיקוד המרכז לצד הגנרל ווטל, (מקור: ויקיפדיה).

ווטל, הוא קצין חי"ר מנוסה. ב-2001, במבצע "קרנף", צנח בראש גדוד מרגימנט הריינג'רס ה-75 שעליו פיקד והשתלט על שדה תעופה הסמוך לקנדהר, אפגניסטן. בהמשך ריכז את מאמצי הצבא האמריקני להתמודד עם מטעני הצד בעיראק, שהזכירו באופן הפעולה שלהם את אלה שנהג חזבאללה להניח לחיילי צה"ל בלבנון. אז גם החל לקשור קשרים הדוקים עם בכירים בצה"ל שסייעו רבות ושיתפו מניסיונם בתחומי המודיעין ושיטות הפעולה. זאת התאפשר מסיבה פשוטה, שכן האיום, בלבנון ובעיראק, הגיע מאותו מקור – איראן.

במאמר שפרסם ווטל, אז מפקד פיקוד המבצעים מיוחדים (SOCOM), יחד עם כמה מפקודיו בכתב העת "Joint Force Quarterly" ב-2016, הוא ציין כי בעתיד הקרוב תידרש ארצות הברית להתמודד עם עלייה במספר העימותים מן הסוג שהתרחש בסוריה ובעיראק. הכוחות המיוחדים, לשיטתו, הם הכוח המועדף לפעולה במקרה זה. ניצחון בעימותים שכאלה, כתב, "אינו ניצחון במובן הלוחמה הקלאסית. הניצחון לפעמים מתואר טוב יותר כשמירה על עמדת היתרון של הממשל האמריקני, בדגש על יכולתו להשפיע על שותפים, קהלים ואיומים לקראת השגת היעדים האזוריים או האסטרטגיים שלנו". ההצלחה במערכות אלו, ציין ווטל ותיאר, הלכה למעשה, את האופן שבו ארצות הברית פועלת בעימותים אלו, תושג בעזרת "חברינו המקומיים וקואליציית שותפים". לאור הפגיעה הקשה שהשיגה הקואליציה האמריקנית בדאעש ניתן להעריך שהאמריקנים עוזבים את סוריה בקרוב. ישראל, למרות תמיכת הנשיא טראמפ והביקור של מזכיר המדינה פומפיאו (כבר בחודש הראשון בתפקידו החדש), תצטרך להתמודד עם איראן, גרורתה חזבאללה ומשטר אסד לבדה. ואם זה לא מסובך מספיק, בזירה יש עוד שחקן משמעותיה שישראל תאלץ לקחת בחשבון – רוסיה.

הרוסים משחקים שחמט בסוריה

בספרו תיאר פורסיית את הרוסים כשחקני שחמט גם כשזה מגיע למדיניות החוץ, (מקור: ויקיפדיה).

בספר "המתווך" מאת פרדריק פורסיית (הוצאת ספרית מעריב, 1990) נדרש קְווִין, מתווך המתמחה במשא ומתן עם מחבלים וחוטפים, לפעול לשחרור בנו של נשיא ארצות הברית שנחטף באירופה. קווין, שהיה בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, מגלה שהוא נקלע לקנוניה סבוכה וקטלנית. בעיצומו של המרדף אחר החוטפים מוצא עצמו קווין אל מול גנרל בכיר ב-KGB, המגלה לו כי לרוסים אין מעורבות בחטיפה. קווין, המיואש, משתף את המרגל הוותיק בכך שהוא נותר למעשה ללא כיוון חקירה של ממש, או כהגדרתו ללא יד טובה במשחק. הגנרל בתגובה העיר שהאמריקנים תמיד משווים הכל לקלפים ושאל את קווין אם הוא משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמודים 376-375). בסוריה, הרוסים משחקים שחמט ולא פוקר.

אף שישראל לא לקחה אחריות על תקיפת T-4 רוסיה "הוציאה אותה מן הארון" והאשימה אותה בתקיפה. ההצהרה הרוסית כי תספק מערכת נ"מ מתקדמת מסוג S-300 לסוריה היא בבחינת עז נוספת למערכת מורכבת ומתוחה דיה. מדובר במערכת נ"מ מתקדמת שהרוסים כבר פרסו בסוריה במטרה להגן על בסיסם האווירי בחמיימים. סוללות נ"מ אלו מופעלות בידי צוות רוסי, בעוד שאת המערכת החדשה יפעילו אנשי חיל האוויר הסורי. לא ברור מתי תימסר המערכת לסורים ומתי תהפוך מבצעית, שכן הטמעת מערכת נשק חדשה לא מתרחשת מהיום למחר. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שהרוסים כבר הכשירו צוות סורי בהפעלת המערכת מבעוד מועד וחיכו רק לתזמון הנכון בו ניתן יהיה לאפשר להם לפרוס את המערכת. חיל האוויר הישראלי קיים שורה של אימונים משותפים עם מקבילו היווני, בהם תרגל משימות בטווחים רחוקים ופיתח מענה מבצעי אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 הרוסית, שברשות הצבא היווני.

מערכת טילי S-300 שרוסיה עשויה לספק לסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

שגריר רוסיה בישראל, אלכסנדר שיין, סירב לאשר בראיון ל-"Ynet" כי הוחלט לספק את מערכת ה-S-300 לסוריה וביקש להבהיר כי בכל מקרה מדובר במענה ל"תוקפנות המערב נגד סוריה ואין כל קשר לישראל". רוסיה השקיעה רבות בשימור משטר אסד במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון, והנשיא פוטין לא מתכוון לתת לאף אחד למנוע ממנו את ה-ROI (החזר השקעה) שלו. לישראל יש, כמובן, אינטרסים משלה בגזרה הצפונית שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. בהקשר הזה ציין שיין כי המדיניות הישראלית לא תואמת "את המאמצים שלנו כאשר בראש מעיינינו השגת איזון פוליטי של הסכסוך בסוריה. אנחנו כמובן מבינים את הסיבות שישראל מחליטה לבצע פעולות מהסוג הזה וכמובן שעדיף שגם סיבות אלו לא יהיו". המדיניות האגרסיבית שרוסיה מפעילה מול המערב בשנים האחרונות, במסגרת רצונה שלה להרחיב את תחומי השפעתה ברחבי העולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, מלמדים שהרוסים כאן בכדי להישאר ושהם נכונים להיאבק על מקומם. מנגד, בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה" שמשמעותו היא פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות. אבל לצד הנחישות בשמירה עליהם, זה מחייב זהירות מופלגת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.04.2018)

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)

שקט, מסלימים | מאת גל פרל פינקל

נראה שהחבל המתוח שעליו הילכו באחרונה ישראל ואיראן, בסוריה ובלבנון, נקרע. ההסלמה שהחלה בחדירת המל"ט האיראני ובתקיפה ישראלית רחבה בסוריה עשויה להיות הרפתקה שכלל לא ידוע כיצד תסתיים.

מפקד פיקוד צפון, האלוף סטריק, (צילום: דו"צ).

אפשר לנחש שמאז שנכנס לתפקידו כמעט לפני שנה, מעטים הבקרים שהיו כה סוערים עבור אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. משיחות עם פקודיו לאורך השנים נראה שאימץ, במודע או שלא במודע, את הכלל "קשה אבל הוגן", שטבע מח"ט גבעתי, יום טוב סמיה, שפירושו קיום אימונים תובעניים לצד טיפול הוגן וקשוב בפקודיו. סטריק, שכמו סמיה הגיע לגבעתי מהצנחנים, נחשב לאורך כל שירותו כקצין קפדן, וכמקצוען שיורד לפרטים. קשוח, יהיו מי שיאמרו. אך ניתן לשער שההשכמה שקיבל הבוקר היתה מוקדמת וקשוחה גם בשבילו.

תחילתו של יום הקרב בצפון (שבת) בחדירת מל"ט (מטוס ללא טייס) איראני לישראל מסוריה. המל"ט, שזוהה מבעוד מועד על-ידי מערכות הפיקוח והבקרה של חיל האוויר כשהמריא לפנות בוקר משדה התעופה T-4 שבדרום סוריה, ליד העיר תדמור, הופל בצפון בקעת בית שאן בידי מסוק קרב מסוג אפאצ'י של חיל האוויר. כפעולת תגמול תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. הסורים בתורם הגיבו באש נ"מ לעבר המטוסים, ושיגרו כ-20 טילים לעברם. כתוצאה מן הירי נאלצו טייסי אחד ממטוסי הקרב, מסוג F-16I ("סופה") לנטוש מעל לשטח ישראל. השניים שנפצעו, אחד מהם במצב קשה והשני קל, פונו לבית-החולים רמב"ם בחיפה. בעקבות זאת תקף חיל האוויר 12 מטרות בסוריה, בהן יעדים איראניים וסוללות נ"מ סוריות מסוג SA-5 ו-SA-17.

רצף אירועים חריג

טילי נ"מ SA-17 שברשות חיל האוויר הסורי, (מקור: ויקיפדיה).

בפיקוד של סטריק הגבירו כוננות ונערכים לתקופה מתוחה, שכן רצף האירועים חרג בכמה רמות ממה שהיה מוכר ומקובל בגזרה. ראשית משום שמדובר בהתגרות איראנית מובהקת. לא עוד כוח שנתמך ומופעל מרחוק בידי איראן, דוגמת חזבאללה, כי אם פעולה של כוח צבאי איראני של ממש. גם התגובה הישראלית, שכללה תקיפה גלויה של מטרות איראניות (שייתכן שנפגעו במהלכה חיילים איראניים) חריגה באופיה. תגובה זו, תואמת את הדוקטרינה שהציג לאחרונה השר נפתלי בנט, על-פיה ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ("ראש התמנון", כפי שכינה זאת) ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה. בהתייחסו לאירוע הגדיר דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כהתקפה חמורה של איראן על הריבונות הישראלית והאשים אותה בגרירת האזור כולו "להרפתקה שלא ידוע כיצד תסתיים". שנית, ישנה סברה שחדירת המל"ט היתה למעשה "פיגוע משיכה" שנועד למשוך את חיל האוויר למארב של מערכות ההגנה הסוריות. זהו דפוס פעולה שפותח בשעתו על-ידי חיל האוויר הסובייטי ויושם לא פעם בידי חילות אוויר שאומנו על-ידו, ובהם צפון-וייטנאם, מצרים וסוריה. במידה וכך אכן אירע, הרי שהמארב הצליח. הפלת מטוס קרב ישראלי בגיחה קרבית היא אירוע נדיר שלא אירע מאז שהופל מטוסו של סא"ל מיקי לב, מפקד הטייסת מטוסי כפיר, מעל לבנון ב-83'. בניגוד לשני הטייסים שצנחו בשטח ישראל, נאלץ אז לב לנטוש מעל שמי לבנון ונלקח בשבי, אך חולץ כעבור יממה בידי כוח מיחידת העילית שלדג, בפיקוד דורון אלמוג. מהלך זה מלמד, כפי שכבר הוכח בתקריות קודמות, על נכונות גדלה מצד משטר אסד להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. מה שמצביע על ביטחונו הגובר של אסד ביציבות שלטונו.

אי-אפשר לנתק את האירוע מההקשר הרחב שלו שנוגע למתיחות הגוברת בצפון בחודש האחרון. שורה של בכירים בדרג המדיני והצבאי התבטאה באחרונה בחריפות כנגד כוונת איראן להקים בלבנון מתקני ייצור לטילים מדויקים, ולצייד בהם את ארגון החזבאללה. אף שטילים שכאלה, שלהם ראשי נפץ כבדים ויכולת דיוק גבוהה, כבר מצויים במספרים גדולים ברשות חזבאללה, עד עתה היתה ההצטיידות בהם תלויה במשלוחי נשק מאיראן ומסוריה (משלוחים שישראל, על-פי פרסומים זרים, סיכלה לא פעם באמצעות תקיפות עלומות). כאן ישנו נסיון לקצר את הטווח בין היצרן לצרכן. ישראל פועלת בכדי לשרטט לאיראנים קווים אדומים במרחב ובכדי להבהיר לקהילה הבינלאומית כי לא תשלים עם נוכחות איראנית מוגברת בגבולותיה. עד כה לוו מאמצים אלו בהפעלת כוח חשאית, בחתימה נמוכה, ובשיגור מסרים לגורמים משפיעים בזירה ובהם רוסיה וארצות הברית. יתכן והמסר לא היה ברור דיו ויהיה צורך במסר חזק יותר.

מלחמת הצפון הראשונה

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

הרמטכ"ל איזנקוט הזהיר באחרונה כי למרות מצבה האסטרטגי המשופר של ישראל בחמש החזיתות שבהן היא מתמודדת, לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעליהן איראן, הרי ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית". האירועים האחרונים ממחישים עד כמה צדק. התגובה הישראלית היתה קשה אך מדודה, בתקווה להכיל את האירוע. עד כה איראן וסוריה טרם חשפו האם היו להן נפגעים בנפש. במידה והתשובה לשאלה הזו היא חיובית, כלל לא בטוח שהדבר לא יגרור תגובה נוספת מצידן. יתרה מכך, לא מן הנמנע שיהיה מי בצד הישראלי או בצד האיראני שיראה את הדברים כלא פתורים ויחוש כי יש צורך בעוד מהלומה כדי לחדד את המסר. כבר היו מקרים שבהם ניסו שרי הקואליציה לאגף את ראש הממשלה נתניהו מימין בנוגע לפעולות צה"ל. מוטב שלא כך יקרה הפעם.

בצה"ל רואים כיום את המערכה הבאה בצפון לאו דווקא כנגד הסורים או חזבאללה בלבנון, אלא כמקשה אחת, בה יידרשו כוחות צה"ל ללחום הן בסוריה והן בלבנון, וכנגד הנוכחות האיראנית בהן, במה שניתן להגדיר כמלחמת הצפון הראשונה. במלחמה שכזו, נוכח איום כה חמור על העורף ועל מרכזי האוכלוסייה בישראל, חיל האוויר, מתוחכם ומתקדם ככל שיהיה, לא יספיק. בלבנון פרס חזבאללה אלפי משגרי רקטות, אותן ישגרו פעיליו מלב האוכלוסייה האזרחית, כשהם מקפידים להלום ולהסתתר מיד. לצבא הסורי ישנו מאגר משמעותי של טילי קרקע-קרקע בעלי ראשי נפץ כבדים ודיוק רב, שמהווים איום חמור לא פחות. מולם נותר התמרון הקרקעי כמהלך היחיד שיכול להשיג פגיעה של ממש באויב ולאיים על עצם שרידותו. שר הביטחון ליברמן, שמודע לכך, ציין באחרונה כי יש "להכין ולהיות מוכן לתמרון קרקעי, לא בטוח שצריך להשתמש בו, אם לא תהיה ברירה נשתמש, אם יש ברירה עדיף שלא, אבל צריכים את האופציה הזו של תמרון קרקעי, להיות ב-100% מוכנות". 

סביר שפעולה מסוג זה אינה גבוהה בסולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות. בניגוד לתקיפה אווירית, שבה יש לישראל עליונות, ברור לדרג המדיני כי אף שההישג כתוצאה מלחימה ביבשה אינו בטוח, הרי שהנפגעים במהלכה הם חלק מתג המחיר. למרות זאת, בשל חומרת האיום והצורך לכסות שטח רב לאורך זמן, במלחמה הבאה בצפון יידרש צה"ל, כמאמר סגן הרמכ"ל לשעבר יאיר גולן, "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​ נראה שמאז המלחמה ב-2006 לא היתה ישראל קרובה כל כך לאפשרות שתמרון שכזה יופעל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.02.2018)

"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד" | מאת גל פרל פינקל

כפי שציין באחרונה הרמטכ"ל האפשרות של הסלמה ביטחונית רחבה ב-2018 הפכה ממשית בהרבה. למרות ההצלחות הטקטיות מוטב לא להוריד את העיניים מהתמונה הגדולה.

בהרצאה שנשא באחרונה בכנס לזכרו של הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק במרכז הבינתחומי הרצליה, סקר הרמטכ"ל איזנקוט את חמשת החזיתות שאתן מתמודדת ישראל: לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעל לכל איראן. לדבריו, "המאזן האסטרטגי של מדינת ישראל מול אויביה הוא משופר מאוד". אם זאת הדגיש הרמטכ"ל ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית. גם במבט שלנו על ההיסטוריה הקרובה של העשור האחרון: צוק איתן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, לבנון השנייה ועוד סבבים קטנים יותר, מלמד על אפשרות להגיע להסלמה רחבה מאירועים טקטיים".

נשיא סוריה בשאר אל-אסד, מגלה נכונות גדולה יותר להתעמת עם ישראל, (מקור: ויקיפדיה).

הנפיצות הזו באה לפני שבוע לידי ביטוי בסוריה, שם על-פי פרסומים זרים, תקף צה"ל בקרבת אל-קטייפה, כ-40 ק"מ צפון-מזרחית לדמשק. בהודעה רשמית שפרסם צבא סוריה נאמר שישראל ביצעה תקיפה באמצעות מטוסי קרב וטילי קרקע-קרקע, ששלושה מהם יורטו בידי כוחות ההגנה האווירית של סוריה. אתר האינטרנט קאסיון דיווח כי התקיפה, שבוצעה בידי מטוסי קרב, נעשתה מתוך המרחב האווירי הלבנוני במהלכה נפגעו מחסני נשק, שיתכן שאוכסנו בהם טילי סקאד. אם אכן ישראל עומדת מאחורי התקיפה הרי שזו לא הפעם הראשונה שבה צה"ל פעל במרחב אל-קטייפה. ב-73', בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, ביצע כוח סיירת צנחנים בפיקוד שאול מופז, פשיטה בקרבת העיירה, במטרה לפגוע בשיירת טנקים עיראקית, ונחלץ בעור שיניו לאחר שהתגלה בידי הסורים, בעיקר תודות לקור הרוח שגילה מופז ונחישותו של טייס מסוק היסעור שחילץ אותם, יובל אפרת.

באחרונה הצליח נשיא סוריה בשאר אל-אסד להשתלט מחדש, בסיוע רוסיה, איראן וחזבאללה, על כ-85% משטחה של סוריה כולה. הישג זה גרם לאסד להביע עמדות עצמאיות בנוגע לנוכחותה של איראן במדינה כמו גם נכונות גדלה להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. אבל בצפון, לצד פוטנציאל הנזק הדדי הרב שעלולות ישראל וסוריה ובעלות בריתה לגרום זו לזו, ישנם גם איזונים ובלמים בדמות הרתעה ההדדית וכן בעצם נוכחותה של רוסיה במרחב.

חבית אבק שריפה ושמה עזה 

בזירה הדרומית המצב שונה. צה"ל מוסיף לרשום הישגים ומשמיד מנהרה אחרי מנהרה. מנגד, המכשול ההנדסי והפתרון הטכנולוגי המסווג של הצבא (תוצר של "המוח היהודי" כדברי מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב מרדכי), עשויים לדחוף את החמאס לכדי עימות בטרם יאבד את קלף מנהרות החדירה. אבל עזה טומנת בחובה איום מטריד בהרבה. הבידוד המדיני והכלכלי של הרצועה החישו שורה של תהליכים שהביאו לקריסת התשתיות האזרחיות בעזה, ובהן המים והביוב. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, הזהיר באחרונה במאמריו מפני המצב ההומניטרי הקשה המתרחש שם. באחד מהם ציטט בכיר ישראלי שנשאל האם הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה. "בכל בוקר אני מופתע מחדש שזה עוד לא קרה", השיב האחרון. מגיפות, בדומה לרקטות, אינן נעצרות בהכרח בגדר המערכת, ועשויות להינשא באוויר למרכזי האוכלוסייה בישראל. כל הטנקים מדגם מרכבה סימן 4 ומטוסי הקרב החדישים והחמקנים לא יעזרו אם תתפרץ מגיפה קטלנית מעבר לגבול, קרוב כל כך לערי ישראל. טענות ישראל כי החמאס הוא הריבון ברצועה, האחראי למתרחש בה והאשם הבלעדי במצב, נכונות ככל שיהיו, יישמעו אז כמו התירוץ השחוק, "הם התחילו". כשהתבשיל העזתי יקדח, החשבון יוגש לישראל ורק לה.

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

החמאס, מצדו, מעוניין לשמר את תהליך הפיוס עם הרשות הפלסטינית, משום שהוא רוצה להטיל את האחריות האזרחית על הרצועה על כתפיה ובשל הפוטנציאל לפתור באמצעותו את מצוקתו הכלכלית. אולם הדשדוש המתמשך בתהליך הפיוס, המצב ההומניטרי הקשה והמחריף, לצד האפשרות הממשית שיאבד את יכולתו ההתקפית בתחום התת-קרקע, דוחקים אותו אל הקיר. בספרם אודות האינתיפאדה השנייה, "המלחמה השביעית" (ידיעות ספרים, 2004), תיארו עמוס הראל ואבי יששכרוף פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל) על מחנה הפליטים בלאטה בשכם בפברואר 2002, כחודשיים לפני מבצע חומת מגן. "תוכנית המבצע שהגיש אל"מ כוכבי כללה את כיתור מחנה בלאטה מכל צדדיו. הרמטכ"ל מופז אישר אותה רק לאחר שצפה על המחנה בעזרת משקפת. בכל זאת, ערך שינוי של הרגע האחרון בתוכנית: הושאר פתח צר שדרכו יוכלו פעילים חמושים לברוח לכיוון הקסבה של שכם. "בבלאטה גרים 15 אלף איש, בשטח שגודלו 500 על 500 מטרים. חששנו שאם נסגור אותם, הם יילחמו עד הסוף", מסביר בכיר במטכ"ל" (עמודים 226-227). המבצע נחשב למוצלח ונפגעו בו מחבלים רבים, אם כי ראוי לציין שהלחימה בה נתקלו הצנחנים היתה רחוקה מלהזכיר את זו שפגשו קודמיהם בביירות ובסואץ. לא מן הנמנע שהיה זה בגלל הפתח שהותיר מופז, דרכו נמלטו לא מעט מחבלים. הלקח ברור, מוטב לא לדחוק את חמאס לדרך ללא מוצא שתוביל לעימות שישראל מעדיפה לדחות ככל האפשר.

לא רואים את התמונה הגדולה

כוחות הימ"מ במהלך הפשיטה ללכידת המחבלים בג'נין, (צילום: דו"צ).

גם ביהודה ושומרון המצב מתוח. נאומו של אבו מאזן שבו לכאורה, רק לכאורה, שבר את הכלים והתנער מן הממשל האמריקני, ופיגוע הירי בו נרצח הרב רזיאל שבח, הם בבחינת אבק שריפה לחבית עמוסה לעייפה ממילא. פשיטת הימ"מ בג'נין, בה נהרגו שניים מחברי החוליה שביצעה את הפיגוע ונעצרו שניים נוספים, עשויה להוות קטליזטור נוסף. מיד לאחר הפשיטה החל מבול של הודעות תמיכה בכוחות הביטחון מצד חברי הכנסת והשרים ברשתות החברתיות השונות. את חלקם היה אפשר לצפות מראש ובהם הנשיא ריבלין; שר הביטחון ליברמן, שכפי שצייץ דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') אבי בניהו, השיג לראשונה מזה זמן רב את שר השיכון, אלוף (מיל') יואב גלנט. מאז שנכנס למערכת הפוליטית מקפיד גלנט לגבות את אנשיה ונשיה ולשבח את פועלם. הפעם, בהתחשב בכך שגלנט עשה את עיקר שירותו בשייטת 13, שם לקח חלק בפשיטות רבות מסוג זה, ובהמשך גם פיקד על החטיבה המרחבית ג'נין, הפוסט שפרסם כמעט כתב את עצמו.

 אבל היו גם אחרים. ח"כ בצלאל סמוטריץ', שרק יום קודם לכן מתח ביקורת על צה"ל בשל מינוי מפקדת טייסת בחיל האוויר ושילוב נשים בתפקידי לחימה, מיהר לשבח את הכוחות. מעניין מה היה כותב לו היה מדובר בכוח מגדוד קרקל, בו משרתות גם נשים כלוחמות. נכון, אין אדם חייב להיות מפקד צבאי בכיר עטור צל"שים בכדי לחוות דעה בענייני ביטחון (וההוכחה היא בעצם מאמר זה), אבל קצת צניעות בכל זאת מתבקשת. היה כדאי שסמוטריץ', שציין שישנם "מקצועות ותפקידים לגברים ויש מקצועות ותפקידים לנשים", ועשה את שירותו הסדיר בתפקיד מטה באגף המבצעים של צה"ל, לא יחלק ציונים שכן קל מאוד לסובב את המשפט הזה לכיוון שלו. יתרה מכך, כפי שהוכיחה בשעתו סרן אור בן-יהודה, לא מן הנמנע (על אף ההבדלים באיכות הכוח הלוחם בין קרקל לימ"מ) שהיא היתה מפקדת על פשיטה שכזו עד לסיומה המוצלח.

בישראל נוטים לשים דגש ולהתבשם בהצלחות הטקטיות ובהן השמדת המנהרה בכרם שלום, חיסול ולכידת רוצחי הרב רזיאל שבח בג'נין ותקיפות עלומות בסוריה. אלו מצטלמות יפה בתקשורת ומשכן קצר. מוטב לא להזניח את התמונה הגדולה, האסטרטגית. שכן בעיות דוגמת המשבר ההומניטרי בעזה לא יפתרו במחי הפצצה או פשיטה אחת.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.01.20187)

כוננות ספיגה | מאת גל פרל פינקל

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 3 בנובמבר 2017

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור". אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

הפוך גוטה: ישראל מקרבת את המערכה בצפון במקום להרחיקה \ מאת גל פרל פינקל

במאמר שפרסם השבוע האלוף (מיל') עמירם לוין, הזהיר כי הממשלה גוררת את ישראל למלחמה. מוטב לשמוע לעצתו ולנהל מדיניות מושכלת ואחראית בגבול הצפון. מוטב יהיה לדבר פחות ולעשות יותר.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 28 באוקטובר 2017

השבוע פרסם האלוף (מיל') עמירם לוין מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו טען שהממשלה מדרדרת את ישראל למלחמה בחזית הצפון. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. מי שירצה להתעלם מתמרור האזהרה שבמאמר יוכל לעשות זאת משורה של נימוקים. הראשון שבהם הוא שלוין, שהתפקד למפלגת העבודה ותומך באבי גבאי, שואף לנגח את הממשלה. גם העובדה שבשש השנים האחרונות ניהלה ישראל מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה, הופכת את הביקורת שלו למוגזמת. ניתן גם לפטור את לוין כסבא קשיש, שעתידו בעברו. נכון שדור של קצינים קרביים ראה בו מנטור נערץ, בהם גם השר נפתלי בנט ותא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אבל הם כבר מזמן לא בצה"ל. עם שכבת הפיקוד הבכירה של צה"ל ההיכרות שלו פחותה. תא"לים כמו מרדכי כהנא, שהסתבך השבוע בפרשת המכולה, ועופר וינטר, ששמו שורבב כמועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (אף שלמעשה מתמודדים עליו קצינים אחרים), היו קצינים צעירים בגולני ובמגלן כשלוין פיקד על פיקוד הצפון, ולשכבת המפקדים שמתחתם הוא כמעט בגדר זר. גם מפת האיומים בצפון השתנתה דרמטית מאז ימיו בצבא ובמוסד. חזבאללה מבוצר היטב ב-160 כפרים שיעים בדרום לבנון, ואילו בסוריה השיג אסד שליטה על כ-80 אחוזים משטחה של סוריה כשהוא נהנה מסיוע רוסי ואיראני צמוד. איראן אף חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

מימין: לוין, כאלוף פיקוד הצפון, ורה"מ נתניהו, (צילום: משה מילנר, לע"מ).

אבל התייחסות כזו עושה עוול לאיש ולטיעוניו. לוין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, בין היתר כמפקד הצוות של ראש הממשלה נתניהו, ונחשב לאחד הבולטים שבמפקדיה. למרות שבתיק השירות שלו יש שמות כמו "אביב נעורים" וכיבוש החרמון הסורי, דווקא סיפור ממלחמת לבנון הראשונה בה פיקד על גדוד השריון 74 ממחיש את גישתו התחבולנית והיצירתית. לאחר שכוח צה"ל נכשל בניסיון לכבוש את הכפר סיל, שהיווה צומת דרכים מרכזי, הציע לוין לפרוץ לכפר ממזרח ולתקוף את הכוח הסורי בעורפו. במהלך הלילה פרץ כוח הנדסה נתיב עוקף בהר בהתאם לציר שסימן לוין, שאף בעצמו נהג באחד מדחפורי הדי-9. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר. על האופן בו פיקד על גדודו בקרב עוטר לוין בצל"ש אלוף. באמצע שנות התשעים שימש כמפקד פיקוד הצפון ונחשב (לצד הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק) למי ששינה את פני המערכה בלבנון כנגד החזבאללה, והוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. צה"ל נחל באותם ימים שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. כמעט כל מי ששירת לצדו מלא שבחים לאומץ לבו, ליושרתו ולבקיאות שלו בטקטיקה ובאסטרטגיה.

ממשלת ה"גם וגם"

במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" טען רמי לבני כי המחלוקת המכוננת בפוליטיקה הישראלית כבר איננה בעיקרה בין השמאל לימין כי אם בין אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". לבני תיאר את אנשי ה"או-או" כמי שדוגלים בהכרעות ורואים את החיים כשורת צמתים, שמחייבים בחירה ברורה בין חלופות. "המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית". לעומתם אנשי ה"גם וגם", לשיטת לבני, גורסים ש"מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שני הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים". כשנדרש לבחור מי משתי התפיסות צודקת קבע לבני "שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן".

מאמרו של לבני והמאמר שכתב לוין, שלכאורה אינם קשורים, מתחברים יחדיו במסקנה שהם מעלים, אודות מדיניות ה"גם וגם" החדשה של ממשלת ישראל. מדיניות זו באה לידי גם בפעילות חשאית למניעת התעצמות חזבאללה (כפי שחשף לאחרונה מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל), וגם בהצהרות מתלהמות ואיומים כנגד אסד, איראן ונסראללה. כך ייחס שר הביטחון ליברמן לחזבאללה אחריות לירי על רמת הגולן בשבוע שעבר, בניגוד לדעת הצבא, וראש הממשלה נתניהו הזהיר ואיים על המשטר הסורי. מדיניות גלויה ובוטה שכזו עשויה לחייב את הצד השני בתגובה של ממש. 

ירי טיל תמוז של חיל התותחנים באימון, (צילום: ירדן מן, אתר זרוע היבשה).

למרות הקסם שבפסיחה על שני הסעיפים, נראה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא תוכל, לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה מתחת לראדר בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. לוין ציין במאמרו כי בהחלט יתכן והירי שבוצע מסוריה לעבר רמת הגולן בסוף השבוע שעבר אינו בבחינת זליגה כי אם "תגובה סורית מדודה להתקפות המוצדקות של חיל האוויר בשטחה. גם המענה המהיר של צה"ל נכון. אבל מנהיגות חכמה ושקולה לא צריכה להוסיף מילים מתלהמות על האש". לגישתו, טילי התמוז של צה"ל, שהשמידו בשבוע שעבר שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי, מעבירים את המסר גם בלי לדבר. מוטב אם כן, לשוב לגישת ה"או-או", או כמאמר שמאי הזקן, "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".