תובנות מ"על הטקטיקה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחיל הנחתים האמריקני יש מימרה רווחת, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך הוא התכוננות לבלתי ידוע. הספר "על הטקטיקה" הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי.

בצה"ל רווחת נטייה לחלק למפקדים ספרי ניהול ואסטרטגיה עסקית, ולחלופין ספרים שמחבריהם מבקשים לתאר את השינויים החברתיים המתרחשים במאה הנוכחית. אף שיש בספרים אלה תובנות חשובות, הם לא פעם מתעלמים מן העובדה שאף שניהול הוא חלק ממלאכת הפיקוד ושהצבא מושפע מתהליכים חברתיים, כלכליים וטכנולוגים, הרי שהצבא הוא מערכת שונה באופן מהותי מן החברה האזרחית, גם אם כפופה לה לחלוטין בדמוקרטיות המערביות. לכן מוטב לתת בידי המפקדים ספרים שיהיו רלוונטיים לעיסוקם הצבאי הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.

בכל האמור בתחום הטקטי בולט הספר "אנשים מול אש" שכתב בשעתו בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (שגם עסק בחיבור בין רובד זה לרובד האסטרטגי). ואולם מעטים הספרים שניתחו רובד זה לעומקו ולא ביקשו במקום זאת לתאר את ניסיונו האישי של המחבר בלחימה זו או אחרת.

לכן יש לברך על הוצאתו לאור של הספר "על הטקטיקה" שכתב קצין חיל הנחתים האמריקני (מיל') ברט א' פרידמן (הוצאת מערכות, 2021), ובו ביקש לפתור את "הבעיות שבהן נתקלתי הן בהכשרת המקצועית כטקטיקן – תחילה בחיל הרגלים ואחר כך בחיל התותחנים – והן בלימודיי האקדמיים בנושא האסטרטגיה" (עמ' 18). בעיות אלה נגעו בעיקר לחיבור בין הטקטיקה לאסטרטגיה בלחימה המודרנית.

לדבריו, "על התאוריה של הטקטיקה להיות חסרת זמן ולהתאים לכל קרב, בכל מקום ובכל עת" (עמ' 19). כדוגמה נתן המחבר את קרב קאנאי שהתרחש בשנת 216 לפני הספירה, ונתן השראה הן לתכנית שליפן והן לכיתור שביצע הצבא האדום לכוחות הגרמנים סטלינגרד (ובמובנים מסוימים גם למהלכי הצבא האמריקני במלחמת המפרץ הראשונה). עם זאת, מאחר שהמלחמה, ובתוך כך הטקטיקה, היא אמנות, "היא חומקת מלהיות חלק ממערכת מוגדרת" (עמ' 21).

בהקדמה ציינו סא"ל (מיל') גדעון שרב, המדריך הראשי של המכללה לפיקוד טקטי וקצין שריון בעברו, וד"ר טל טובי מאוניברסיטת בר־אילן, כי "הטקטיקה כוללת יישום של ארבע פעולות בשדה הקרב הקשורות זו בזו, המשפיעות זו על זו והמושפעות זו מזו: ניידות, פגיעה וכוח אש, הגנה (שימור הכוח) וכוח הלם" (עמ' 8).

ואולם לפני שעוסקים במרכיבי הטקטיקה, יש לזכור את האמירה המיוחסת לקולונל ג'ון בויד, תיאורטיקן הצבאי וטייס קרב, ולפיה על הצבא האמריקני "להבטיח שיש בו האנשים, הרעיונות והטכנולוגיה הנכונים, לפי הסדר הזה. מערכת טקטית היא חסרת תכלית כשאין בה טקטיקנים נבונים שישתמשו בה וחיילים מאומנים שיפעילו אותה" (עמ' 177). כלל זה תקף כמובן גם לצה"ל, ולא בכדי ציינו שרב וטובי כי העיסוק בטקטיקה הוא "עיון בניסיון האנושי העקוב מדם של לחימה ביבשה, בים ובמאה האחרונה גם באוויר וברשתות המחשבים" (עמ' 7). האדם הוא עיקר בתחום הטקטי, והוא זה שקובע את הניצחון ברגליו, בשכלו ובעוז רוחו.

ניסיון, היסטוריה ותאוריה – חינוך

ב־2003, לפני שנשלחה דיוויזיית הנחתים ה־1 ללחימה בעיראק, שלח מפקדה, גנרל ג'יימס מאטיס, דוא"ל לפקודיו ובו כתב: "לכל האינטלקטואלים מאסכולת 'מלחמה דור 4' שמתרוצצים כיום ואומרים כי טבעה של המלחמה השתנה מן היסוד, כי הטקטיקה היא דבר חדש לחלוטין ועוד, עליי לומר: 'עם כל הכבוד, לא ממש!'. אלכסנדר הגדול לא היה ניצב נבוך לנוכח האויב שעימו אנו מתמודדים כיום בעיראק, ומנהיגינו היוצאים למלחמה זו עושים עוול לחייליהם כשהם אינם לומדים – לומדים ולא רק קוראים – את מי שקדמו לנו. אנו נלחמים על פני האדמה הזו כ־5,000 שנה ועלינו לנצל את ניסיונם" (עמ' 21).

אכן, "הניסיון העצמי של הטקטיקן הוא לעיתים המדריך הטוב ביותר, אך בני אדם יכולים לצבור כמות מסוימת בלבד של ניסיון, ומשאב זה נעדר אצל הטקטיקן הצעיר. היסטוריה צבאית יכולה לשמש תחליף, ואכן קיים ניסיון עבר של אלפי שנים שאפשר לשאוב ממנו, אך השאלה היא כיצד על הטקטיקן לעכל את המקורות השונים האלה ולהגיע להבנה ממשית שלהם?" (עמ' 22). התשובה טמונה בפיתוח תאוריה אסטרטגית אפקטיבית, שיכולה לתת בידי אנשי הצבא כלים לבחון ולנתח את מה שלא ניתן לבחון באמצעות תאוריה מדעית.

בהמשך לכך יש לציין את המימרה הרווחת בחיל הנחתים האמריקני, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך (והכוונה היא לקורסי הכשרת מפקדים, לימודים אקדמאים ולימוד היסטוריה צבאית ותאוריות בתחומי הביטחון והאסטרטגיה) הוא התכוננות לבלתי ידוע.

על התמרון

בכל האמור בתמרון של כוחות ביבשה, דומה שאין כמו הציטוט שהביא המחבר מהספר "אמנות המלחמה" שכתב סון טסו: "דע את האויב, דע את עצמך, וניצחונך לעולם לא יהיה נתון בסכנה; דע את הקרקע, דע את מזג האוויר, וניצחונך יהיה שלם" (עמ' 121). ואולם למרות שמימרה זו תופסת את העיקר, הרי שפרידמן העלה בספרו כמה תובנות שראוי לתת עליהם את הדעת.

בספרו מנה תשעה עיקרי טקטיקה (עיקרים ולא עקרונות, מכיוון שהאחרונים קבועים ואילו לגישתו נדרשת גמישות, מאחר שאין שדה קרב אחד דומה למשנהו) שסודרו לפי שלושה מישורים. "ארבעת העיקרים הפיזיים הם, כאמור, תמרון, מסה, עוצמת אש וקצב מבצעים; ארבעת העיקרים המנטליים הם הונאה, הפתעה, בלבול והלם; המישור המורלי ניצב לבדו, מכיוון שהוא מופשט מכדי לצמצמו לסיווג מוגדר, אך עוצמתם המורלית של לוחמי היריב היא נשק שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 41).

עיקרים אלה באים לידי ביטוי בתמרון ביבשה, בים ובאוויר. חשוב לזכור "שלא תמיד אפשר להשתמש בתמרון. עמדת הגנה שנבחרה היטב יכולה להגביל את האפשרויות של התוקפים, בייחוד בכל הקשור לתמרון מרחבי. דוגמה אחת למצב כזה היא ההתקפה הבריטית בגוז גרין במלחמת פוקלנד בשנת 1982. הגדוד השני מחטיבת הצנחנים תקף קו הגנה ארגנטיני מבוצר על חצי אי צר, שלא היה אפשר לאגפו" (עמ' 51). לבסוף כתב פרידמן, "הצנחנים הבריטים הצליחו לכבוש את העמדה בהסתערות חזיתית, אך תוצאות ההתקפה היו פחות מאידיאליות" (עמ' 52).

המחבר ציין בספר את חשיבותו של קצב המבצעים, והזהיר כי "אל לו לטקטיקן לשאוף באופן עיוור ובכל מקרה לפעול במהירות, אלא עליו לתת את דעתו לממד הזמן ולשאלה אם הזמן פועל לטובתו אם לאו" (עמ' 69). ככלל, מוטב לחתור לקצב מבצעים מהיר, ויש אף כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להיות חלק מעקרונות המלחמה. אך, כמאמר התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קלאוזביץ, במלחמה יש "חיכוך", שם כולל לסכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ומכאן "שהמלחמה מטבעה פועלת נגד המהירות" (עמ' 69).

אין בכך כדי לומר שלא צריך לפעול מהר ככל שניתן, אך חשוב להכיר בכך שמדובר בהליכה "נגד הרוח", ולכן על המפקדים להיות אלה שיוצרים את התנופה בגופם, בדומה לגנרל רומל בחציית נהר המז ב־1940 או אלוף שרון בצליחת התעלה ב־1973.

"הדבר החשוב לטקטיקן הוא ההכרה בכוחה של הלכידות המורלית. המספר הזעום של 300 ספרטנים בתרמופילאי לא הספיק כדי להביס את עוצמתו הפיזית של צבא אחשוורוש, והם הושפעו ללא ספק מן הפחד מפני מותם האפשרי; אלא שהכוחות המורליים גברו על כל היתר" (עמ' 94). הספרטנים בחרו ללחום בפרסים דווקא שם, משום שתנאי הקרקע שללו מהאויב את היכולת להפעיל ביעילות את פרשיו וקשתיו והקשו עליו לרכז כוח אל מול המערך הספרטני. זוהי דוגמה לביצוע הערכת מצב וניתוח שטח הנדרשים ממפקדי השדה, שהתוצר שלהם מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית. קרב זה, כתב בשעתו אלוף אמיר ברעם, המחיש היטב את תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן, הפועל בחזית ובעומק בשעת מלחמה.

הן על הטקטיקן והן על האסטרטג לקחת בחשבון את מושג "נקודת נמוגות הניצחון" שטבע קלאוזביץ. "הדינמיקה זהה במידה רבה בשתי הרמות: כאשר כוח צבאי משיג ניצחונות, הוא נותן ביטוי לעוצמה קרבית פוטנציאלית. חיילין מתעייפים, מלאי תחמושת מתרוקנים, עצבים מתרופפים ודלק נשרף. אפקט זה חזק הרבה יותר במבצעי התקפה מאשר במבצעי הגנה" (עמ' 106).

בכל האמור בריכוז הכוחות ללחימה, הדגיש פרידמן, יש להבין "שמסה אינה עניין של מספרים בלבד; חשיבות רבה יש לאיכותם של המספרים. המספרים של הצבא עיראקי כולו לא הועילו לו הרבה בשנים 1991 ו־2003 נגד כוחות שהייתה להם עליונות גבוהה הרבה יותר" (עמ' 59).

תובנה חשובה אחרת נגעה לעוצמת האש. "דפדוף זה בהיסטוריה של עוצמת האש בלוחמה, למרות השטחיות שבו, מדגיש שני דברים: האחד, טקטיקנים מסתגלים בהתמדה לשימוש בעוצמת אש; השני, עוצמת אש כשלעצמה יעילה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. בעלות הברית יכולות היו למחוק את דרזדן וטוקיו מעל פני האדמה, אך האויב היפני והגרמני יכול היה להמשיך בלחימה כל עוד כוחותיו הצליחו לשרוד והיו בעלי יכולת למתן את השפעותיה של עוצמת האש בעזרת ביצורים, שריון, מחסה והסוואה, ופיזור כוחות" (עמ' 63).

הפיזור, קבע המחבר, הוא כלל מספר אחד בלוחמת גרילה, וניכר בתפיסת הפעולה של חזבאללה וחמאס שפועלים כצבאות טרור היברידיים ומשלבים בין יכולות טרור, גרילה וצבא. צבאות תעשייתיים בנויים על יכולות התמרון והאש שלהם כדי לפגוע בריכוזי כוחות ומרכזי כובד, והפיזור מקשה עליהם לרכז מאמץ ולמצות את הכוח ביעילות. אף שהאש שהצבאות המודרניים מפעילים נעשתה ממוקדת ויעילה יותר, הרי שפיזור הכוחות נותר פתרון יעיל נגדה. לכן קבע המחבר כי המפתח להצלחה, בכל האמור בארגון הכוח הצבאי במסגרות, "הוא שילוב בין מסה לעוצמת אש בחבילה אחת שיכולה לפעול בקצב מבצעים מהיר, וכך לגבור בתמרון על כוחות האויב" (עמ' 185).

הקשר בין טקטיקה לאסטרטגיה

בספר ציטט פרידמן את אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האסטרטגיה, קולין ס׳ גריי, שתיאר את האסטרטגיה "כגשר בין הטקטיקה המתקיימת בשדה הקרב ובין המטרות המדיניות שטקטיקה זו נועדה להבטיח" (עמ' 126). נדרש, אם כן, מתאם בין הטקטיקה לאסטרטגיה. אמנם "על הטקטיקן לקבל החלטות מהירות בשדה הקרב כדי להשיג ניצחון טקטי" (עמ' 133), אולם הטקטיקה פועלת בשירות האסטרטגיה ואין כל הבטחה ששורה של הצלחות טקטיות מנותקות בהקשרן מהאסטרטגיה הכוללת יתרמו לניצחון במערכה ולהשגת המטרות המדיניות.

דוגמה מוחשית לכך היא האופן שבו הביס צבא ארצות הברית ב־2003 בשורה של ניצחונות בקרבות טקטיים את הצבא העיראקי, פירק אותו, מוטט את משטרו של צדאם חוסיין והכניס את עיראק לחוסר יציבות שנמשך שנים. כל זאת בשירותה של אסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן במטרה להפוך את עיראק לדמוקרטיה יציבה בהתאם לערכים מערביים.

דוגמה הפוכה לחלוטין, אגב, היא מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה הופעל הכוח הטקטי באופן ששירת את האסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב, ולפיה יש לפגוע באורח קשה בצבא העיראקי ולהביא לנסיגתו מכוויית. אסטרטגיה זו לקחה בחשבון את אופיו של הצבא האמריקני שכן "הכוחות האמריקניים, יותר מכל הכוחות האחרים, נועדו למבצעי לחימה בקצב מהיר, תוך הפעלת עוצמת אש מסיבית" (עמ' 131).

כיום, כתב פרידמן, לא די עוד בהצלחה צבאית לבדה כדי להעניק לגשר חוזק או אורך מספיקים: הצלחה צבאית היא רק אמצעי להשגת המטרה. אם לא נבין את מטרתנו, שום אמצעי לא יביא להשגתה, והקרב יסתיים בטבח ותו לא" (עמ' 139).

הספר הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי. הלקחים כתובים באופן בהיר, בשפה נגישה ונשענים על היסטוריה צבאית רחבה, הוגים צבאיים חשובים ואמיתות שהוכחו במבחן הזמן.

המחבר מבקש להודות לאלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון, ולסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

קלאוזביץ לג'יהאדיסטים\ טור אורח מאת לירן אופק

רשומה רגילה

"על הכוונת" מארח את לירן אופק מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שמצייר את הג'יהאד העולמי בשונה משחשבנו: לא עוד כנופיות רעולי פנים חמושים, אלא ארגון סדור ושיטתי  שלומד ומיישם תיאוריה צבאית מערבית.

קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ

קרל  פון קלאוזביץ. מהחשובים שבתאורטיקנים הצבאיים.

מלחמת ג'יהאד וחשיבה צבאית מודרנית נחשבים, במבט ראשון, הפוכים זה לזה. אולם לדעת נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב, ההגות הצבאית המודרנית מבית מדרשם של קרל פון קלאוזביץ, באזיל הנרי לידל-הארט ואחרים חיונית לביצוע לחימה בשם עקרונות ג'יהאד קיצוניים ככל שיהיו. השילוב בין השניים בא לידי ביטוי בקורס מתוקשב של אל-אנסי לאסטרטגיה צבאית מודרנית, שהועלה לפורומים של הג'יהאד העולמי בספטמבר 2014.

הקורס, המרצה ותנאי הקבלה

פסל של הפילוסוף הסיני, סאן-טסו, מחבר "אומנות המלחמה".

פסל של הפילוסוף הסיני, סאן-טסו, מחבר "אומנות המלחמה".

הקורס מורכב משמונה שיעורים: אסטרטגיה של גישה ישירה ועקיפה, אסטרטגיה רבתי, ניצחון במלחמה או אי-הפסד, המעצמות ועקרונות העוצמה, הטכניקה הצבאית בין 'לוחמת כפתורים' (באמצעות כלים טכנולוגיים לא מאוישים) לבין לוחמה קונבנציונלית, עקרונות התמרון הצבאי, עקרונות המלחמה ושיעור למפקדים המבוסס על הספר "אומנות המלחמה" של סאן-טסו.

הקורס, למעשה, משתמש בהגות המערבית כדי להסביר את עיקרון לוחמת הגרילה. הוא נפתח בהסבר על ההבדל בין אסטרטגיה ישירה – "לאחוז את השור בקרניו" – לבין אסטרטגיה עקיפה. השנייה מבוססת על כושר שרידות גבוה של הכוחות הלוחמים, על מוכנות להילחם לפרקי זמן ארוכים ועל נכונותו של הלוחם – המוג'אהד – להקרבה עצמית כדי להשיג את מטרת הלחימה. אולם הגדרת מטרת הלחימה, ובייחוד גיבושה על בסיס יצירתי שמורים בידי המפקד. המפקד, לדברי אל-אנסי, צריך להכיר את שגרת הפעולה של כוחות היריב, לקבוע את מטרות הלחימה, לארגן את הכוחות הלוחמים ולתמרן עמם במרחב הלחימה כדי להשיג את המטרות שנקבעו.

נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב

נסר בן עלי אל-אנסי, מפקד בכיר באל-קעידה בחצי האי ערב

מסרים אלה מבוססים על השכלתו הצבאית שרכש אל-אנסי לאורך השנים. אל-אנסי, יליד תימן, עבר קורסים צבאית בעת שלחם בבוסניה נגד הסרבים, ולאחר מכן באפגניסטן בין השנים 1998 עד 2001. אז נבחר להיות חניך בקורס הכשרת סגל פיקוד בכיר של אל-קעידה, ולאחר מכן התקבל לבסיס אל-פארוק, בסיס ההדרכה המרכזי של הארגון באותם ימים.

הקורס מיועד למפקדי טרור, והניגשים אליו צריכים להיות בעלי ידע באחד או יותר מהתחומים הבאים: ביטחון לאומי, היסטוריה צבאית, פיקוד ומטה, הנדסה צבאית, לוחמת גרילה, טקטיקה וטופוגרפיה צבאית, הגנה אווירית, ארטילריה ו/או הגנה מפני טנקים, כוח אדם, כוחות ימיים ו/או קומנדו ימי, לוחמה כימית, קשר, חקר צבאות זרים או בעלי ניסיון בלוחמת ג'יהאד.

דאע"ש – יישום

1

תמונה מתוך מהוצאתו להורג של דיוויד היינס בידי כוחות דאע"ש.

אל-אנסי הוא איש אל-קעידה, ועובדה זו עולה כבר בדברי ההקדמה בתחילת השיעור הראשון. אולם נראה שתכני הקורס יכולים דווקא להסביר שני מאפיינים מרכזיים בדפוס הפעולה של ארגון המדינה האסלאמית – 'דאע"ש': צורת הלחימה במרחב והקמפיין התקשורתי.

תחנת הרדיו של ארגון המדינה האסלאמית, 'אל-ביאן', מפרסמת מידי יום חדשות מהזירות השונות בהם פועלים כוחות הארגון. הרושם הראשוני שמתקבל הוא שלארגון יכולת להילחם במקביל במספר רב של זירות. אולם המכנה המשותף לכל אלה הוא דפוס חוזר ונשנה של לחימה נגד כוחות הנחשבים לחלשים. כלומר, הוא מעדיף לרכז כוח אש נגד גורמים, שלחימה עמם לא תגרום לשחיקת כוחות משמעותית.

זוהי דוגמא בולטת לשימוש באסטרטגיה של גישה עקיפה. הארגון לא תוקף את מרכזי הכובד הפוליטיים והצבאיים בבגדד ובדמשק, אלא פועל נגד מרכזי כובד משניים או כנגד יריבים מקומיים שלא מקבלים את מרותו. למעשה, הארגון מצליח לחלק את פעיליו בגזרות הלחימה השונות מבלי שהלחימה בכל אחת מהגזרות תשפיע יתר על המידה על הנעשה בגזרות האחרות. דפוס כזה, שמניב לידי הארגון הישגים בגזרות שונות עשוי לייצר אפקט מרתיע נגד מרכזי הכוח בבירות הסורית והעיראקית, ובכך להוסיף להתשתם.

באוגוסט 2014 ערכה המדינה האסלאמית למעשה מצור על העיר ובאוקטובר החל קרב בהיקף צבאי מלא על כיבוש העיר,

תמונה מן הקרב שניהלו כוחות דאע"ש לכיבוש העיר כובאני.

השיעורים בנושא תמרון צבאי ועקרונות הלחימה עשויים להסביר מאפיין חשוב נוסף בצורת הלחימה של הארגון. אחת הדוגמאות שעלו בשיעורים היא אסטרטגיית הבליץ-קריג (מלחמת הבזק), שנתפשה גם כמתכון להשגת הכרעה מהירה ללא קרב. העיקרון של גישה זאת היא ריכוז כוח אש מאסיבי בנקודות חולשה של היריב, המייצרים אפקט מצטבר משמעותי מאוד המוביל לקריסה של מרכז הכובד. ניתן לומר שגם דאע"ש משתמש בצורה דומה: הוא שולח גל ראשון של מכוניות, משאיות ונגמ"שי תופת ורק לאחר מכן מטיל לזירה כוחות קונבנציונליים לצד ירי מרגמות, שעשויות לספק חיפוי לכוחות הלוחמים. הטלת כמה סוגי כוחות לזירות הלחימה השונות וסנכרון פעולתם לטובת השגת המטרה הם יישום הלכה למעשה של השיעורים עצמם.

אל-אנסי התייחס גם לממד הפסיכולוגי של האסטרטגיה העקיפה ועל יכולתה של תעמולה להשפיע על מורל היריב. הוא הדגים זאת באמצעות התעמולה הנאצית מאז 1933 ועד לפרוץ המלחמה, אבל גם כאן אי אפשר להתעלם מההשפעות של הקמפיין התקשורתי והיחצ"ני של ארגון המדינה האסלאמית. ההשקעה של הארגון בתיעוד האלימות ובהפצתה דרך פורומים, ולא דרך אתרים ספציפיים, רק תורמים להעצמת "המותג", וזאת ללא כל קשר למידת ההצלחה בזירת לחימה כזאת או אחרת.

הג'יהאד עובר אבולוציה צבאית

Islamic_State_(IS)_insurgents,_Anbar_Province,_Iraq

לוחמי המדינה האסלאמית.

שיעור מתוקשב על-ידי מפקד טרור בחשיבה צבאית מערבית עשויים לספק הצצה ראשונה להתפתחות חשיבה צבאית של ארגוני ג'יהאד באשר הם. הנחה זו תקפה גם לגבי ארגון המדינה האסלאמית, וזאת בייחוד לאור לחצים בדמות גיחות הקואליציה בראשות ארצות הברית והסיוע האיראני לפשמרגה הכורדי. יחד עם זאת, רק פרסום של פקודות מבצע יוכלו ללמד עד כמה ארגון סלאפי-ג'יהאדי כזה או אחר משתמש בעקרונות צבאיים מודרניים בשיטות הלחימה שלו.

השיעורים הללו מלמדים כי הג'יהאד הוא דבר מורכב ברבה מאשר שימוש באלימות לשם הפחדה. המסר עובר בכל אחד מהשיעורים. בהתחשב בכך שארגונים שהצהירו על נאמנות למדינה האסלאמית הולכים ומתקרבים לגבולות ישראל, מסיני בדרום ועד לגבול עם סוריה בצפון, זה משהו שצריך להטריד גם אותנו.