"אי אפשר להפעיל כוח לא מידתי כשאין איום מהותי על חיי אדם"

אודיו

 

האלופה (במיל') אורנה ברביבאי מראיינת את גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות איום עפיפוני התבערה מרצועת עזה, הוויכוח על התגובה להם בקבינט הביטחוני-מדיני והאפשרות של פתיחת מבצע צבאי רחב היקף, והאופן שבו על הצבא להתמודד עם האתגר במונחים של הפעלת כוח, קטלני או לא.

(בתכנית רצועת הביטחון, "גלי-צה"ל", 18.07.2018)

מודעות פרסומת

קיץ מתוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסלמה שנרשמה ברצועת עזה בסוף השבוע מלמדת שהחמאס קובע את הטון, ושולט בגובה הלהבות, ואילו ישראל אינה מהרת לצאת למערכה רחבה שסופה ותוצאותיה אינן ברורות. 

בסוף השבוע האחרון נרשמה הסלמה של ממש ברצועת עזה. זה כמאה ימים שחמאס, הצד החלש בעימות, הוא זה שמכתיב את הטון, את גובה הלהבות ואת משך ההסלמה. מקפיד להימנע מפגיעה של ממש באזרחים ומשגר או מעיף בלונים, בעיקר לעוטף עזה. ישראל, אף שאין להמעיט מערך המטרות שהותקפו (מנהרות הן נכס חיוני לחמאס והוא משקיע בהן משאבים רבים), נגררת אחריו כשהאינטרס הממשי היחיד שלה הוא בהשגת שקט במחיר נמוך ככל האפשר. גם הפעם הפסקת האש שהושגה לבסוף בתיווך מצרי תיבחן בהמשך השימוש הפלסטיני בעפיפוני ובלוני התבערה, ומכאן שבהחלטה של החמאס. 

מימין: רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן בסיור בגזרת רצועת עזה, (צילום: קובי גדעון/לע"מ).

ישראל, אף שאינה מקלה ראש באיום הנשקף מן השריפות הרבות, חותרת להשיג רגיעה ברצועה בכדי להקדיש את מירב הקשב והתשומות למתרחש בצפון, בסוריה. לכן נמנע צה"ל, עד כה, מלפגוע בחוליות המעיפות את הבלונים והעפיפונים, שכן הגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה, כפי שהביאה בעבר, לגרום להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. אך נראה שהסוגיה הפכה בישיבת קבינט לוויכוח של ממש בין השר נפתלי בנט, לרמטכ"ל גדי איזנקוט שהתנגד לדרישת השר לתקוף חוליות המעיפות שאל האם השר מצדיק פגיעה בילדים. כמובן שלא, השיב בנט, וטען שיש להסמיך את המפקדים בשטח לפגוע בחוליה כאשר מדובר בבגירים. על כך השיב הרמטכ"ל שתקיפה מן האוויר חוליות שמעיפות בלונים ועפיפונים מנוגדת "לעמדתו הערכית והמבצעית של צה"ל". למחרת כבר הצהירו חברי הקבינט, ובהם השר בנט וגם ראש הממשלה, כי ההדלפות מהקבינט הן סכנה של ממש ויש לחקור ולחפש את המדליף שכן, כמאמר השר כחלון, מדובר "בדיני נפשות". למרות הטונים הנחושים, קשה להניח שתתפתח כאן חקירה של ממש וסביר שגורל המדליף יהיה כגורל זה שהדליף את המצגת המפורסמת שהציג צה"ל בקבינט אודות תרחישי כיבוש הרצועה בעיצומו של מבצע "צוק איתן". 

בראיון לתכנית של בן כספית ופרופסור תא"ל (מיל') אריה אלדד ב"רדיו 103FM" הביע אמנם אלוף (מיל') גיורא איילנד תמיכה מסויגת בעמדת השר בנט, וטען שמי שמעיף עפיפוני נפץ דומה למי שמפעיל מטען חבלה וניתן לפגוע בו. אבל, טען, יש כאן סוגיה ערכית שכן "המעבר בין כלום לפצצת F-16 של 500 קילו זה קצת בעייתי, ואני מניח שאם היו מוצאים פתרון, נוסח הצלפים בקרבת הגדר. דהיינו, שאפשר לפגוע ברגל או בברך, במפריחי העפיפונים האלה, כולם היו אומרים שזה פתרון נכון כי אתה מנטרל את הסכנה, יוצר הרתעה, ואתה עדיין לא הורג נערים בני 12 ו-14". אף שהביע עמדה בשאלה, מתח איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ץ וכראש המל"ל, ביקורת על עצם העיסוק של הקבינט בנושא טקטי שכזה וציין שהמדיניות הישראלית נוסעת "לכיוון הלא נכון ויש לשנות את כיוון הנסיעה". לתפיסתו הפכה עזה לפני 12 שנים למדינה של ממש. להגדרתו, למדינה יש גבול ברור, "ממשלה מרכזית אפקטיבית, מדיניות חוץ עצמאית וצבא משלה". לפיכך, עזה היא ישות מדינתית, וישראל, לדבריו, תמיד העדיפה, "לעמוד מול ישות כזו ולא מול ארגוני טרור חסרי אחריות, ולכן עצם המציאות הזו אינה בהכרח רעה אלא מייצרת הזדמנות". 

מאחר ולישראל אין שאיפה למוטט את שלטון החמאס, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, הרי שמבצע צבאי רחב היקף אינו עומד על הפרק. לפיכך האפשרות הבאה היא חידוש הסיכולים הממוקדים ופגיעה בחוליות שיגור. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והחמאס הוא הבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. במבצע "עמוד ענן", למשל, הצליחה ישראל להרוג במכת הפתיחה את ראש הזרוע הצבאית של החמאס, אחמד ג'עברי. דוגמה אחרת, רלוונטית יותר, היא זו של התקופה שקדמה להתנתקות כאשר ישראל יזמה שורת מבצעי סיכול ממוקד כנגד הנהגת חמאס בהם נהרגו, בין היתר, אחמד יאסין ועבד אל-עזיז אל-רנטיסי. הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, אמר בהתייחס לכך, כי "לפגיעה בצמרת חמאס יש השפעה על הארגון. זה לא יביא להיעלמות חמאס או לוויתור על מטרותיו, אבל אחרי רנטיסי, לא נותר לארגון מנהיג טבעי. יש חשש של הבכירים שנותרו לקבל את תפקיד המנהיג ובוודאי להצהיר על כך פומבית". הדבר אכן פגע בחמאס, אך לאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם, וזהו חיסרון מוכר וידוע של שיטת הסיכולים, הם מתוחכמים יותר ונחושים יותר מקודמיהם.

מפקדת גדוד חמאס בבית להיא, לפני ואחרי תקיפת צה"ל בשבת, (מקור: דו"צ).

הבלונים והעפיפונים, מסוכנים ככל שיהיו (טרם נפגע איש מהשריפות), אינם סיבה מספקת לפתוח במערכה. הרמטכ"ל איזנקוט נוהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מ"פ ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. ומה שחל על רמטכ"ל תקף בוודאי על שר, ואפילו היה מ"פ נועז ביחידה מובחרת, ועל כלל הקבינט. האלוף איילנד ציין בראיון שלישראל ישנו רק אינטרס ביטחוני מול החמאס בעזה – השגת רגיעה. ניתן, לדבריו לשאת ולתת עם הנהגת חמאס ולהגיע להסדר שיכלול הפסקת אש מלאה, חילופי שבויים וגופות ותכנית לשיקום הרצועה שלה ישראל שותפה בסיוע גורמים בינלאומיים. "אנחנו יותר מידי אובססיביים עם סיפורי הצדקנות שלנו, שכמה שהם רשעים וכמה שאנחנו צדיקים ולכן אתם לא נדבר, אז התוצאה היא כפי שהיא". 

סגירת מעברי רפיח המצרי וכרם שלום הישראלי, עליהם הוחלט באחרונה, שיחנקו את הרצועה, עשויים להוות את הדחיפה שתדרדר את האירועים לכדי עימות רחב היקף. על כן מוטב לה לממשלת ישראל לפעול בהתאם לרוח הדברים, אחרת אוגדה 162, המצויה בתרגיל רחב בדרום, עשויה למצוא את עצמה לוחמת בשטחי הרצועה ולא מתאמנת על כיבוש באר שבע, כפי שתוכנן בתרגיל. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.07.2018)

מסרים לוחמניים נשמעים טוב, אבל שר אינו מפקד פלוגת קומנדו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיון בסוף השבוע שעבר ביקש שר החינוך נפתלי בנט להצטייר כמי שמתכונן להיכנס למשבצת שר הביטחון. בפועל, נראה שהשר נותר במידה רבה המ"פ הנועז מיחידת מגלן שהיה בצעירותו, ונמנע להכיר במגבלות הכוח, לפחות בגלוי. בממשלת ימין בנט הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להפנים זאת.

בסוף השבוע שעבר התפרסם במוסף "מעריב" ראיון עם שר החינוך נפתלי בנט שבו הציג את משנתו הביטחונית. בפתח הראיון, שערך עמו ההיסטוריון הצבאי הוותיק, ד"ר אורי מילשטיין, הוצג בנט כמי ששייך לאליטות הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות של ישראל, אשר צמחו ביחידות המובחרות. תחילה, ציין מילשטיין, היו יוצאי הפלמ"ח שעיצבו את מערכת הביטחון ותפיסותיה ובהם משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין, אחריהם הגיעו יוצאי הצנחנים, אריק שרון, רפאל איתן ואמנון ליפקין-שחק ולבסוף סיירת מטכ"ל שממנה יצאו ראשי הממשלה אהוד ברק ובנימין נתניהו. הוא היה יכול לציין גם את שמו של ראש אמ"ץ לשעבר, האלוף ניצן אלון, ששירת ביחידה כלוחם ואף פיקד עליה, ולאחרונה מונה ל"מחזיק תיק" איראן במטה הכללי. לטענתו, בשנים האחרונות הגיעה תורה של האליטה שצמחה במערכים הטכנולוגיים, ובהם ביחידה 8200. בנט, נכתב שם, "שירת גם בסיירת מטכ"ל וגם הצטיין ב"נגזרת" של 8200: ניהול שני סטארט-אפים מצליחים".

בנט, בימיו כקצין ביחידה המובחרת מגלן, (מקור: טוויטר).

כמו בראיונות אחרים, גם הפעם סיפר השר בנט על עברו ביחידה וסיפר כי "הסטנדרטים שם מאוד גבוהים, בכל התחומים. אתה כל הזמן מגביה את הרף, עושה דברים שנראים לא סבירים, כמו ניווט באמצע הלילה עד לרמת דיוק של חצי מטר, בלי GPS. מי שלא מצליח – עף. מרחקי המסעות עצומים: אתה מתחיל מסע של חמישה ק"מ עם חגור פילים, ומסיים טירונות במסע של 120 ק"מ. רצוף. זה נראה בלתי אפשרי ומפחיד". ב-92', לאחר קורס קצינים, עבר בנט ליחידה המובחרת מגלן, עליה פיקד אז טל רוסו (לימים אלוף), ופיקד שם על צוות ופלוגה. "ארבע שנים ביליתי במגלן, בעיקר בדרום לבנון. הפכתי לצייד טילים מדופלם", הוא מעיד על עצמו. מי שחושב שהשר מגזים, מוטב שידבר עם חייליו ומפקדים ששירתו במקביל לו באותה תקופה, שמתארים קצין יצירתי, נועז וממש כמו כותרת הראיון, חותר למגע.

בראיון תיאר במילים ספורות מבצע בלבנון שנמשך שלושה ימים, שבסופו "הרגנו שישה מחבלים וחזרנו הביתה". בעקבות הפעולה שקטה הגזרה לשלושה חודשים. אולם, ציין, כשנמנע צה"ל מפעילות רציפה שכזו חזרו פעילי החיזבאללה לסורם ושבו לתקוף את המוצבים ולארוב לחיילים. שם למד, לדבריו, "שכשאתה בחיכוך התקפי מתמשך, האויב לא מצליח להרים את הראש, להגיב ולאיים עליך". לטענתו, הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל הפך מאז הנסיגה מלבנון ללוחמני פחות ומהסס יותר, ובעיקר נרתע מפעולות קרקעיות גדולות. לדברי בנט, גם ב"צוק איתן", לפני ארבע שנים, "צה"ל לא רצה להכניס כוחות יבשתיים לרצועה והסתפק בחיל האוויר. בגישה הזאת תמכו שר הביטחון יעלון וכל הקבינט. גם אני לא ששתי להכניס כוחות, אבל לא הציגו לי חלופה בשאלה איך מגינים על תושבי עוטף עזה מפני המנהרות". הוא אכן היה האיש שהעלה את סוגיית המנהרות על "ראש שמחתו" של הקבינט, בין היתר לאחר שנפגש ללא אישור שר הביטחון והרמטכ"ל גנץ עם חברו לשירות במגלן, תא"ל עופר וינטר, שפיקד אז על גבעתי. ממה שנחשף מהדיונים ההם בנט אכן גילה נחישות אך לא מן הנמנע שההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה, בעיני הציבור, מאיום טקטי לאיום אסטרטגי והכניסה את ישראל לעימות שבו לא רצתה ואליו לא היתה ערוכה. 

לאורך הראיון שידר השר מסרים, נכונים כשלעצמם, אודות הצורך לגלות רוח לחימה בעת עימות ועל הישענות היתר של הצבא על פתרונות טכנולוגיים במקום על הגורם האנושי והיוזמה של הכוחות בשטח, אולם ניכר מהם שהוא מוסיף לחשוב בהתאם לעולם המושגים של המ"פ הלוחמני שהיה בצעירותו. כך למשל, בטענתו שצה"ל צריך לפעול כנגד חוליות המעיפות עפיפוני נפץ ובלוני תבערה מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף, כפי שפעל בעבר כנגד חוליות שיגור רקטות, תחום שכאמור, התמחה בו בשירותו הצבאי. אף שאין לזלזל בחומרת איום הבלונים והעפיפונים, נראה שבנט מתעלם מכך שהגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה להביא, כפי שהביאה באינתיפאדה השנייה ובימים שקדמו ל"צוק איתן", להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. הצהרות בדבר הכלה, תגובה מדודה ושקולה ואולי, רחמנא ליצלן, השגת הפסקת אש ארוכת טווח, נשמעות אמנם פחות טוב ממסרים לוחמניים שכאלה, אבל הן ישקפו מדיניות אחראית. בקבינט המדיני ביטחוני נמנעו עד כה מלאמץ את הקו הזה, בעיקר בשל המערכה שמנהלת ישראל כנגד התבססות האיראנים בסוריה והעובדה שאינה זקוקה לחזית נוספת, ובחרו להקשיח את הסגר על רצועת עזה באמצעות סגירה חלקית של מעבר כרם שלום, למעט במקרים של העברת ציוד הומניטרי. מאחר ולא נרשמה מחלוקת פומבית אפשר לנחש שכשצריך להחליט, גם שר החינוך נמנע מן העמדות שהוא מביע בפומבי. 

"28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי"

השבוע שיתף בנט בדף הפייסבוק שלו את נאום הפרידה של אל"מ מתן, בן מחזורו בצוות ביחידה (שכמותו גדל בציונות הדתית), מחיל האוויר בו שירת שנים ארוכות כטייס קרב. אף שזה חריג, מתן הוא אינו הראשון מבוגרי היחידה שהתנדב לקורס טיס וגם לא הראשון שהפך למפקד בכיר בחיל האוויר. בין היתר, קדם לו תא"ל (מיל') רז גור אריה, ראש להק כוח אדם בחיל. גור אריה שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, השתתף במבצע אנטבה, השלים קורס קצינים ושימש כמפקד צוות ופלגה ביחידה בתקופה שבה פיקד עליה נחמיה תמרי. לימים סיפר כי "בתום מבצע מסוים ביחידה, הזמין אותי האלוף (מיל') דוד עברי לטיסה על מטוס פאנטום", טיסה שהפכה לקריירה ארוכה כטייס קרב, במהלכה פיקד בין היתר על בית-הספר לטיסה.

הנאום של מתן כלל רצף זיכרונות מקריירה צבאית בת כמעט שלושה עשורים. כמו בנט בראיון גם מתן תיאר בנאומו את קשיי המסלול המפרך בסיירת מטכ"ל, וכמותו הוא נמנע מלספק פרטים אודות פעולות ספציפיות וסיכם אותן בקצרה. כך למשל תיאר מבצע משנת 1993, בעומק שטח אויב, שבמהלכו אירע "איחור זמנים מטורף. ניצלנו את כל הספיירים וקצת יותר. הרוגים מעייפות. נוחתים בארץ באור יום אחרי לילה מהמפרכים בחיי. תודה לטייסי חיל האוויר". לאחר תקופת השירות ביחידה בחר להתנדב לקורס טיס. במהלך הטירונות בקורס, בחודש מרץ 1994, העירה לו אחת המפקדות על האופן שבו זחל. "זה לא באמת קורה לי אני חושב לעצמי. "בלוב זה עבד" ענה לה ואישש\ הכחיש בכך את אחת האגדות הנפוצות בצבא.

מטוסי F-16 של חיל האוויר, מן הסוג שהטיס אל"מ מתן, (צילום: דו"צ).

כאמור, מתן סיים את הקורס והוכשר כטייס F–16. ביום העצמאות בשנת 2000 היה בעיצומה של ארוחת החג כשהוזעק לתקוף מטרות בלבנון. הוא הטיל "4 פצצות על ציר עגבנייה בג'בל צפי. שעה וחצי אחרי עוד מספיק למנה אחרונה". לכאורה מדובר בתיאור שממחיש את הדיסוננס שחיי טייסי קרב. רגע בבית, רגע בלחימה מעל שטח אויב, ושוב בבית. אבל בפועל, המחשה כה בוטה לנתק של טייסי הקרב מכוחות הקרקע מזמן לא נשמעה כאן. ממש באותו זמן שהו לוחמי צה"ל לוחמים במוצבים בלבנון והיו רחוקים מאוד מלחזור תוך 90 דקות למשפחתם. הנתק הזה היה מוחשי במיוחד במלחמת לבנון השנייה, בה אסרו בכירי חיל האוויר לסכן מטוסים ומסוקים וקבעו שיטוסו במגבלות נוקשות של גובה ומרחק מן האויב (אך גם מן הכוחות שלהם סייעו). מאז תוקנו הדברים וכהמחשה לכך ציטט דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, בטורו ב"מעריב" בסוף השבוע האחרון את מח"ט הצנחנים אל"ם דאז, הרצי הלוי, שאמר לרמטכ"ל אשכנזי לאחר מבצע "עופרת יצוקה" כי הוא ולוחמיו הריחו "את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה".

במלחמה, ב-2006, הקופץ מלימודים ולקח חלק במבצע "משקל סגולי". בגיחה הראשונה מתוך 45 שביצע באותו קיץ, ב"עשר בלילה. חושך מטורף. מוביל זוג מטוסי סופה בתוך רכבת של מאה מטוסים. הולכים על מערך הטילים של חיזבאללה. "יש good רשאי לפיקל" אומר הנווט". במבצע נרשם אחד מהישגים המלחמה העיקריים – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה. שיחה שקיבל במהלכה מחברו לצוות ביחידה, סא"ל עמנואל מורנו, הזכירה לו שלא הכול "כחול". אל תשכח, אמר לו אז מורנו, "שעם כל המבצעים שלנו וההפצצות שלכם, הגיבורים האמיתיים היו החי"רניקים, השריונרים וההנדסה". ברור, הסכים מתן. מורנו עצמו נהרג בשלהי המלחמה, כשפיקד על מבצע חשאי בעומק לבנון. "קברנו אותו במוצאי שבת", כתב מתן. 

את נאומו חתם מתן במשפט שכמעט שאינו נשמע במחוזותינו, "אינני יודע לאן יישאני גורלי, אבל דבר אחד תמיד יישאר שלי. במשך 28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי". אף שניתן לשער שהיו לקצין הבכיר סיבות נוספות להישאר שנים ארוכות בשירות קבע, קשה להישאר אדיש ולא להתמלא הערכה לו ולכשמותו, שבוודאי נותרו בשירות מערכת הביטחון. הנאום מרשים עוד יותר כשנזכרים שזהו לא הטקסט הראשון של מתן שהשר בנט משתף בעמוד בפייסבוק שלו. בדצמבר שעבר פרסם מתן, באישור מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מאמר בעלון בתי כנסת "מצב הרוח, שבו כתב אודות חשיבות שירות נשים בצה"ל. "אם אתם רוצים לדעת אם מותר או אסור לבנות להתגייס לצבא — לכו תשאלו רב", כתב אז. "אם אתם רוצים לדעת האם צריך בנות איכותיות בצבא, על זה אני יכול לענות. מאוד צריך אותן. איני מדבר על שוויון מגדרי. אני מתייחס לצורך בסיסי בכוח אדם איכותי באינספור תפקידים". במאמר קבע כי נשים המשרתות בתפקידי לחימה בחיל האוויר עושות זאת בהצטיינות ואינן נופלות בדבר מ"חבריהן הגברים". עוד ציין כי כמפקד לא היסס לשבץ טייסות למשימות בשטח אויב. 

בהקשר אחר, ציין אל"מ מתן במאמר, שאף שרצה להוסיף לשרת ולהתקדם, הוחלט בחיל להעדיף אחר על פניו, אותו הגדיר כקצין מצוין שמפקדיו ראו כמתאים ממנו. באופן שסותר לא מעט טענות שעלו מצד גורמים בולטים בציונות הדתית לאחר שתא"ל עופר וינטר לא קודם לתפקיד מפקד אוגדה, כתב מתן כי "לא עברה במוחי ולו לרגע המחשבה שלא נבחרתי בגלל הכיפה שעל ראשי. אני בטוח שהיא לא עניינה אף אחד בזמן דיון השיבוצים". בשיתוף שני הטקסטים שכתב חברו לנשק, מצטייר השר בנט כממלכתי, מתון וכמי שמחזיק בראייה רחבה. אם ילמד את מגבלות הכוח יהווה מועמד של ממש למשרה שאליה הוא חותר. ככלל, מוטב שייצמד למסרים אלו מאשר להצהרות ריקות מן הסוג שהשמיע שר הביטחון הנוכחי לפני שנכנס לתפקידו. גם הוא כבר למד, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.07.2018)

 

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הוסף לסל את כיפה סרוגה נשק בהצלב - סיפור דבורתם של 18 לוחמים, חללי הציונות הדתית / אילן כפיר

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחא בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.04.2018)

 

הלכו עם האמת שלהם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.

יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).

לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.

מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).

הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.

איפה ישנם עוד אנשים

בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.

מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).

הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".

במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).

במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.

רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.

מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?

לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".

הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".

בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.20187)

כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

הצורך הוא אבי ההמצאה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "קוסמי הנשק" מתאר כיצד הפכה ישראל למעצמה צבאית ולאחת המובילות בפיתוח אמצעי לחימה. אך לצד פיתוח הפיתרונות הטקטיים יש להתייחס גם למהלכים שיפתרו את האתגרים האסטרטגיים.

זוהי אמת מקובלת שהצורך הוא אבי ההמצאה. בספרם "קוסמי הנשק" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2017) מתארים יעקב כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", ואמיר בוחבוט, הפרשן לענייני צבא וביטחון של אתר "וואלהNews", כיצד הפכה מדינת ישראל, מדינה קטנה במזרח התיכון, למעצמה צבאית מן החשובות ביותר בעולם ולחלוצה בתחום פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. "על פי ג'יינס, פרסום הסחר הצבאי הבריטי, ישראל היא אחת משש יצואניות הנשק הבכירות בעולם. כלי הנשק לבדם מהווים כ־10 אחוזים מסך כל סחורות הייצוא של המדינה, ומאז 2007 ייצאה ישראל נשק בכ־6.5 מיליארד דולרים מדי שנה בשנה. ב־2012 קבעו 1,000 החברות הביטחוניות שלה שיא חדש, וייצאו כלי נשק בשווי 7.5 מיליארד דולר" (עמוד 16). בהתחשב בזה שלפני כ-60 שנה, שני ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו תפוזים ושיניים תותבות, וכיום אלה אלקטרוניקה, תוכנה ומִכְשׁוּר רפואי מדובר במהפכה של ממש. הספר מתאר את האירועים, התהליכים והאנשים שעמדו במוקד המחקר והפיתוח של כמה ממערכות הנשק והטכנולוגיה החשובות שייצרה ישראל, ובהן הלוויינים, מערכות הגנה מפני טילים דוגמת כיפת ברזל, מערכת "מעיל רוח" למיגון טנקים, מטוסים ללא טיס (מל"טים) ועוד.

עוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות, (מקור: סימניה).

הספר נפתח בתיאור סיור שקיים בשעתו הרמטכ"ל בני גנץ בחטיבה המרחבית שומרון. בתום הביקור החליט גנץ לערוך תרגיל פתע ל"אלוף משנה נמרוד אלוני, מפקד החטיבה האזורית, שבדומה לרמטכ"ל החל את הקריירה הצבאית שלו בצנחנים" (עמוד 11) ולכוחות שבפיקודו. במהלך נסיעתו למנחת ממנו היה עתיד להמריא במסוק להמשך יומו, הורה הרמטכ"ל לעצור את הרכב ודיווח למח"ט שהג'יפ שלו נפגע ממטען צד, הוא עצמו פצוע ואחד החיילים נחטף. החטיבה המרחבית הקפיצה כוחות לסגירת המרחב בעוד הרמטכ"ל התבונן בהם והציץ מפעם לפעם בשעונו בכדי לאמוד את יעילות התגובה. המסר של גנץ היה ברור: "ברמה כזאת של אי-ודאות באזור קרוב לוודאי שלא יהיו לנו המותרות של קבלת התרעה בפעם הבאה שהמלחמה תידפק על הדלת" (עמוד 14). הניצחון, לתפיסתו, יושג בשל מוכנות הכוחות למשימה ומשום שהם יישענו על אמצעי הלחימה והטכנולוגיה המתקדמים ביותר.

הישראלים נכונים יותר לקחת סיכונים 

הרמס 450 מתוצרת אלביט בטיסה, (מקור: ויקפדיה).

כשקוראים את הספר הוא מצטייר כעוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות. לשיטתם של המחברים בישראל קיים זלזול מופגן בפורמליות, בנהלים ובביורוקרטיה. זה קיים בצבא, בעסקים ובשאר מערכות הממשל. כדי להמחיש זאת מצוטט בספר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עידו נחושתן, בהתייחסות לטיסה שביצע באף-16 במהלכה שימש כנווט. הטייס היה קצין צעיר כבן 25. "אין דרגות בתא הטיס" (עמוד 20), אמר נחושתן למחברים. בספר מצטיירים קציני צבא ואנשי עסקים ישראלים כמי שנכונים יותר לקחת סיכונים בהשוואה למקביליהם במדינות מערביות. כך למשל מובא סיפור של נפתלי בנט, כיום שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אשר "שירת כקצין בסיירת מטכ"ל ובמגלן, שתי יחידות המתמחות במבצעים חשאיים עמוק מעבר לקווי האויב. בגיל 21 בנט כבר הוביל 100 חיילים במבצעים בלבנון" (עמוד 166). כיזם היי-טק צעיר הציג בנט את התוכנה שפותחה בחברת ההזנק שלו לבנק בניו-יורק. בעוד ששותפיו היו מלאי חששות היה בנט רגוע, שהרי בניגוד לתקופה בה פעל בלבנון בפגישה העסקית הזו איש לא ימות או יעלה על מטען.

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') אודי שני, אמר למחברים כי יתרונה של ישראל מגיע משילוב של שלושה יסודות. "יש לנו אנשים חדשנים, ניסיון קרבי כדי לדעת לְמה אנחנו זקוקים, ושימוש מבצעי מיידי לְמה שאנחנו מפתחים, מכיוון שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במצב של מאבק" (עמוד 32). כדוגמה מביאים המחברים את סיפורו של המהנדס עמית וולף, שעשה את שירותו הצבאי כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. כתוצאה מכך הבין וולף "דרך הרגליים" את הצורך המבצעי של הכוחות לדעת מה מסתתר מאחורי הפינה או הגבעה הבאה והגה את פיתוח המל"ט "פנתר" של התעשייה האווירית המסוגל להמריא ולנחות אנכית. החיבור הזה מסייע רבות למערכת הביטחון הישראלית, כמו גם למאמצים המדיניים, במה שהמחברים מכנים "דיפלומטיית הנשק" במסגרתה סוחרת ישראל באמצעי הלחימה שפיתחה ומייצרת אגב כך בריתות אסטרטגיות וקשרי מסחר. הצד השני של המשוואה הוא העובדה שזה נובע מצורך חיוני. דוגמה לכך היא טיל הפופאי, טיל מונחה מדויק שמגיע לטווח של מעל 100 קילומטרים. "אם ישראל לא תייצא את הפופאי, רפא"ל לא תוכל להרשות לעצמה לפתח ולייצר אותו" (עמוד 230). כלל זה נכון כמעט לכל מערכת נשק מתקדמת שפיתחה ישראל.

 הטכנולוגיה היא לא העיקר  

למרות הפתרונות הטכנולוגיים פורצי הדרך מבקשים המחברים להדגיש כי בסופו של יום עיקר המענה לאתגריה הביטחוניים של ישראל נותר היתרון האנושי. להמחשה מתארים המחברים שורת אירועים מן האינתיפאדה השנייה. בפברואר 2003 נכנס תא"ל גדי איזנקוט לתפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה להוציא את הטנקים מהאזור, משום שלתפיסתו העליונות הצבאית שהושגה באמצעותם פעלה לרעת צה"ל. "באותם ימים הגה מי שלימים נבחר להיות הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל את המשפט: "את הטרור צריך לנצח עם אם-16 ולא עם אף-16". איזנקוט האמין כי ניתן להשיג הרתעה באמצעות הנכונות להסתכן ולהילחם. טכנולוגיה יכולה להיות מרשימה מאוד, אבל בסוף, הממד האנושי ורוח הלחימה הופכים לפעולה משפיעה נגד הטרור" (עמוד 256).

כרזת הסדרה "פאודה" בנטפליקס, (מקור: IMDB).

שנה מאוחר יותר נדרש איזנקוט לאשר מבצע במרחב השומרון שנדמה שכאילו יצא מסדרת הדרמה והמתח "פאודה" (שבקרוב תשוב לעונה שנייה), שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. נוכח מידע שהתקבל אודות מקום הימצאו של מבוקש בכיר שעשוי היה להימלט בכל רגע, נדרש מפקד האוגדה להחליט אם לאשר לכוח בן ארבעה מסתערבים, חלקם מחופשים לנשים, להיכנס לשטח ולנסות לעצור את המבוקש, מבלי שיהיו ברשותם כוחות חילוץ זמינים. "תא"ל איזנקוט החליט לאשר את המבצע למרות הסיכון הרב. הכוח נכנס ללב השטח הפלסטיני, עצר את המבוקש ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחרי שנים סיפר איזנקוט שהבין כי למרות החשש לאשר את הפעולה, לא נותרו המסתערבים לבד בשטח. מעליהם ריחפו שלושה כלי טיס בו זמנית, אמצעי איסוף מתקדמים ממספר רב של כיוונים ותצפיות נוספות כולל סוכנים בשטח. מבחינתו של מפקד האוגדה, ידעו ארבעת המסתערבים לטפל במידת הצורך גם בשמונה מחבלים חמושים. העליונות הטכנולוגית-מודיעינית סייעה בהחלטתו, אך הרמה המקצועית של המסתערבים וניסיונם המבצעי הכריעו בשאלה" (עמוד 258).

למרות ההבנה הזו נראה כי בעשרות השנים האחרונות התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות, דוגמת האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, כמו גם בפיתוח החשיבה היצירתית והתחבולנית, שכן בסופו של דבר הלוחמים בקצה שפועלים בשטח האויב הם מי שמשיגים את ההכרעה. השינוי, מציינים המחברים, ניכר עם מינויו של איזנוט לרמטכ"ל, שכן הוא תרגם את ניסיונו באיו"ש ובהמשך כראש אמ"ץ ב-2006, לכדי תכנית בניין כוח רב-שנתית "שכללה השקעה ניכרת בשילוביות מבוססת רשת, סייבר, גרף אימונים ברור וקשיח ומדדי כשירות עבור הלוחמים באוויר, בים וביבשה, כדי שכוח קטן של צה"ל ינצח כוח גדול. זה עתיד הלחימה של צה"ל" (עמוד 259). עיקרון זה עומד גם מאחורי המהלכים שמקדם כעת הרמטכ"ל לשיפור תנאי השירות של לוחמי החוד המתמרנים לשטח האויב, כמו גם להתמקצעות יחידות העילית (סיירת מטכ"ל, שלדג, 669 ושייטת 13) שישרתו שירות ארוך בהרבה, בדומה לטייסים, ואף ירכשו השכלה גבוהה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הספר מרתק ומתאר תהליכי מחקר ופיתוח מרשימים במיוחד. עם זאת מוטב היה שהמחברים יקפידו על העובדות והפרטים. השר בנט למשל, לא היה בן 21 (בדיוק בתום הכשרתו כקצין) כשהוביל חיילים כה רבים בלבנון ולקהלני לא היו כ-150 טנקים בפיקודו בקרבות ב-1973, אלא הרבה פחות. חסרה גם קצת ביקורת בספר, על סוגיות כמו מכירת ידע ביטחוני ואמצעי לחימה ישראליים ללקוחות מפוקפקים בדרום אמריקה ובאפריקה, ובהם לדרום סודאן בעת מלחמת אזרחים. כאמור, הצורך הוא אבי ההמצאה וכפי שהספר מתאר צרכי הביטחון של ישראל חייבו אותה לפתח מערכות נשק מתקדמות ולפעול כל העת באופן יצירתי ותחבולני. מנגד, הצורך אף פעם לא היה מציאה גדולה. כל עוד זו המציאות מוטב שיהיו בידי ישראל פתרונות נקודתיים, אבל כדאי גם לפעול לשינוי המציאות הזו לטובה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.09.2017)