צה"ל צריך ללמוד מההיסטוריה ולהיות ערוך למלחמה מול חמאס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם מדינת ישראל לא רוצה למצוא את עצמה מופתעת בגבול הדרומי, צה"ל צריך להיות ערוך ומוכן למלחמה על אף המגעים לשלום עם חמאס.

השבוע חשף צה"ל באמצעות המכשול ההנדסי בגבול רצועת עזה מנהרת חדירה שחמאס חפרה מעזה לשטח ישראל. איתור המנהרה עלול להגביר את המתיחות בין ישראל לחמאס ומפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, קצין צנחנים שאת עיקר ניסיונו הקרבי צבר בלבנון ובאיו"ש, אמר כי האוגדה "עוסקת כל העת במוכנות למלחמה".

ישראל מבקשת להגיע להסדרה ברצועת עזה, ונוכח מורת הרוח של הציבור הפלסטיני בעזה, גם החמאס. השאלה, כרגיל, היא מה יהיה המחיר. חמאס דורשת הקלות בסגר ושחרור אסירים, וישראל דורשת שחמאס תזנח את דרך ההתנגדות ואת מאמצי ההתעצמות הצבאית. בפועל, חמאס נערכת למלחמה ובישראל הדרג המדיני הנחה את הצבא להיות מוכן לכל אפשרות.

בסוף השבוע שעבר כתב טל לב־רם בעיתון "מעריב", שהרמטכ"ל אביב כוכבי קבע לאחרונה "כי פיקוד הדרום וצה"ל נמצאים בבשלות ובמוכנות גבוהה" למבצע רחב היקף, אם יידרש. לדברי לב-רם יש בקביעה זו "גם אמירה מחייבת", בהתחשב בביצועים הלא מרשימים של צה"ל במבצע "צוק איתן". לפי לב-רם מטרת המערכה לא תהיה כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אלא פעולות מהים, האוויר והיבשה כדי "לפגוע בצורה קשה ביכולות של חמאס באמצעות פגיעה בבכירי הארגון, במערך שלו, באמצעי הלחימה, במאגרי התחמושת ובנכסים האסטרטגיים". ובנוסף בצה"ל שואפים לעשות זאת מהר כדי להימנע ממערכה ארוכה נוסח קיץ 2014.

בדרום מול חמאס ובצפון מול חיזבאללה – שם נמשכת המתיחות מעל 90 יום – ישראל מצויה במרחק קצר מהסלמה. המחשה למוראות המלחמה, גם אם זו תהיה שונה לגמרי, התקבלה השבוע עם שידור הסדרה "שעת נעילה" על מלחמת יום הכיפורים ב"כאן 11". הפקה מושקעת הביאה למסך הטלוויזיה את תחושת ההפתעה וההלם כמו גם את קרבות השריון, באופן שתפס את הצופים ונשאר אתם זמן רב לאחר שהפרק הסתיים.

בספרו "עֹז 77" (הוצאת שוקן, 1976) תיאר תא"ל אביגדור קהלני את חוויותיו כמפקד גדוד שריון בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שעליו פיקד לחם, בדומה לאותה מחלקת שריון בסדרה שעליה פיקד המ"מ אבירם (עידו ברטל), בקרבות הבלימה בעמק הבכא בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים.

מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (עמוד 75). והם, לצד כוחות נוספים, עצרו את הסורים. באירוע אחר תיאר כיצד חילץ "כוח קטן, בפיקוד רס"ן יוני מהצנחנים" (עמוד 180), הכוח היה מסיירת מטכ"ל אבל מפקדו, יוני נתניהו, עבר ליחידה מהצנחנים, את המג"ד הפצוע, יוסי בן־חנן, מתחת לאף של כוחות קומנדו סורים שנעו בשטח.

בספרו המופתי, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020), תיאר אלוף במיל' גיורא איילד את שחווה כקצין צנחנים צעיר לאחר שלחם בקרב "החווה הסינית" בסיני ושב למקום בו חנה גדודו, גדוד הצנחנים 890, וליקק את פצעיו לאחר שספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים בקרב. איילנד, שהיה בטוח שהגדוד גמר את המלחמה, הופתע כשהודיע לו המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, כי "הולכים הלילה עוד פעם. זה לא ברור לך?" אז הבין איילנד "שלא מדובר באימון ואפילו לא בפשיטה נועזת בלבנון. מדובר במלחמה, מלחמה של ממש, ובמלחמה אין זמן לרחמים עצמיים. יש משימות לבצע וחייבים להתכונן" (עמוד 42).

במלחמה הבאה, במקום טורי שריון ברמת הגולן ומדבריות סיני צה"ל יפגוש חוליות קומנדו מעל ומתחת לפני הקרקע, בשטחים אורבניים צפופים ואת חילות האוויר המצריים והסוריים יחליף ארסנל רקטות אימתני. אולם כפי שקבע איילנד, חייבים להיות מוכנים.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.

הדיאלוג הבוער בין עזה לישראל עלול להסלים במהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים. פרט לנפגעת אחת – תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה.

כבר שבועיים שישראל וחמאס מנהלות דיאלוג בעזרת אמצעי לחימה. חמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים הוא לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לו "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה, צה"ל תוקף מן האוויר ובאש טנקים, יעדים של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. זה קורה במקביל לכך שישראל עצרה את הסיוע הכלכלי הקאטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה. המצרים אמנם ניסו לתווך ולהשיג רגיעה, אולם עד כה לא הצליחו בכך.

אפשר להעריך שהסיבה שבגללה מבקשת ישראל להימנע מהסלמה, ומשתדלת להכיל את הפעולות ההתקפיות של חמאס ככל שניתן, נוגעת להסכם הנורמליזציה שהיא ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב.

אמנם האמירתים הצהירו שההסכם אינו כרוך בטיב היחסים בין ישראל לפלסטינים, והם מעוניינים בו בשל הצורך בבעלי־ברית מול האיראנים, ורצונם להצטייד במטוסי קרב מתקדמים מסוג 35־F (בין שישראל מתנגדת לעסקה או לא). אבל סבב לחימה ברצועת עזה, שבו עשויים להיפגע גם אזרחים עזתיים, ותמונות של הרס שייגרם כתוצאה מתקיפות צה"ל, עלולים לייצר שינוי בדעת הקהל, או לכל הפחות להקשות על קידום ההסכם לכדי חתימה.

עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים פרט לנפגעת אחת – שספגה גם את עיקר הפגיעה בימי טרור הבלונים וההפגנות על הגדר – והיא תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. אין כאן חדש, ואף שכואב להודות בכך, זהו קורבן לגיטימי במארג השיקולים הכולל, בתנאי שהביטחון נשמר.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ואלוף הפיקוד הרצי הלוי נדרשים בינתיים לחזק את ידי התושבים, לסכל פיגועים ולהיערך להסלמה. השניים מכירים היטב זה את זה, ושניהם יודעים היטב שלמרות רצונה של ישראל להימנע מהסלמה, האירועים הנוכחיים עלולים להתגלגל למערכה רחבה. הצלחת יתר של מי מהצדדים, דוגמת פגיעה של ממש באזרחים בעוטף או תקיפה של חיל האוויר שתפגע במספר פעילי חמאס, תסתום את הגולל על ניסיונות התיווך, ההכלה והחתירה לרגיעה.

ימי הקרב הללו יכולים להיות מבוססים, כמו קודמיהם, על הפעלת אש מדויקת ותקיפות אוויריות, אך הם יכולים לגלוש גם למהלך קרקעי מוגבל, במודל של פשיטות. למהלך שכזה ישנן עלויות בחיי אדם ומשכו ארוך יותר, אך הוא יוצר בקרב האויב תחושת נרדפות. פעולות אלה משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לכיוון הרצוי לה.

עזה היא הזירה שבה הסבירות להפעלת הכוח היבשתי היא הגדולה ביותר. הלחימה תתרחש בתאי שטח בנויים, מאוכלסים בצפיפות, שהאויב נערך בהם והתאים אותם לצרכיו מעל ומתחת לפני הקרקע. אך למרות שהאתגר מורכב ומסובך, בתרחיש של עימות שבו העורף הישראלי מצוי תחת אש של עשרות רקטות ביום, לא ניתן יהיה להסיר את האיום באש לבדה. ומכאן נשאלת השאלה כיצד יש מי שטוען כי "המלחמות הבאות הן מלחמות של חיל האוויר"?

המלחמות הבאות, כמו הקודמות, יהיו מלחמות שבהן ההישגים יהיו תוצאה של הפעלת כוח משולב, אווירי, ימי ויבשתי. אך בעוד שבצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, על צבא היבשה מפקד בזמן מלחמה הרמטכ"ל. מסמך "אסטרטגיית צה"ל" אף הגדיר זאת במפורש.

בכדי להפעיל נכון את חיל האוויר דרוש לרמטכ"ל מומחה אווירי. אך בכדי להפעיל כהלכה את זרוע היבשה, עליו להכיר אותה על בוריה. מי שלא בא מכוחות היבשה לא יידע מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש, ולכן גם סגן הרמטכ"ל הבא, בהינתן שאחד משני האלופים שיכהנו בתפקיד יתמנה לרמטכ"ל חייב, בדומה לרמטכ"ל אביב כוכבי (שעשה את עיקר שירותו בצנחנים), להיות "ירוק".

בלי ימי חסד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדי צה"ל שנכנסו לאחרונה לתפקידם כמפקדי אוגדות וחטיבות, בצפון ובדרום, גילו שהכלל הידוע, לפיו בתפקידי פיקוד בצה"ל אין ימי חסד – נשאר בתוקף. כדי שיהיו מוכנים, עליהם לשאול עצמם כל העת מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים ליום פקודה.

הקיץ הוא תמיד תקופה של חילופי מפקדים ביחידות צה"ל. באוגוסט 2018, כשבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד עוצבת הגולן לקח אל"מ אבינועם אמונה, צנחן שפיקד על מגלן, חלק בפינוי אנשי הארגון ההומניטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה ובחיסול חוליה בת שבעה מחבלי דאעש סמוך לגדר המערכת.

השבוע מצא עצמו אל"מ אורן שמחה, הקצין שהחליף את אמונה בפיקוד על החטיבה, באירוע דומה. מארב של היחידה המובחרת מגלן, שמוקם סמוך לתל פארס נתקל בחוליית מניחי מטענים ובסיוע כלי טיס של חיל האוויר הרג את ארבעת חבריה. כמו אמונה בשעתו, גם שמחה, יוצא יחידת עילית שפיקד קודם לכן על גדס"ר נח"ל ועל חטיבת עציוני, נכנס לתפקידו לפני כחודש.

והנה, רק נכנס לתפקיד וכבר ותקיפה שיוחסה לצה"ל בסוריה, בה נהרג פעיל חזבאללה, הובילה למתיחות עם הארגון שכללה חדירת חוליה להר דב, ניסיון הנחת מטענים בגולן שסוכל ולתקיפה אווירית גלויה על כוחות צבא סוריה. 

יתכן שהפיצוץ ההרסני בנמל ביירות עשוי לשמש כ"סולם" עבור מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, להוריד את סף המתיחות עם ישראל ולחזור לשגרה. הארגון נתון בתקופה האחרונה בסד לחצים מורכב: המשבר הכלכלי בלבנון, הטריבונל הבינלאומי שחקר את רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי עומד להצביע על פעילי ארגון כרוצחיו, וכעת ההבנה שנוכח ממדי ההרס בביירות הציבור בלבנון לא יסכים לכך שהארגון יגרור את המדינה לעימות נוסף עם ישראל.

אבל למרות החזרה לשגרה, מוטב לא להספיד את הארגון. נצראללה הוכיח לאורך שנותיו בתפקיד מזכ"ל הארגון (והוא בתפקיד משנת 1992), כי הוא מצטיין בזיכרון ארוך ויכולת לזהות תורפות בצד הישראלי.

בשבוע האחרון הספידו פרשנים שונים את ההרתעה הישראלית וקבעו כי חזבאללה אינו מפחד מישראל ומעוצמתו של צה"ל. זו אמירה פשטנית, ששייכת לתחום קטטות בהפסקה הגדולה בבית הספר.

בפועל, ההרתעה בקרב חזבאללה מפני מלחמה עם ישראל נותרה חזקה כשהיתה. הארגון מודע למחירה הכואב של מערכה שכזו, ואינו רוצה בה. אין בכך בכדי לומר שנצראללה לא דוגל במדיניות הליכה על הסף, שמאתגרת את ישראל ומניבה לו הישגים בבית, בחזית הפנים־לבנונית, ובחוץ, מול ישראל. המסקנה היא שהרגיעה בגבול הצפון חוזרת, לבינתיים.

הג'יהאד האסלאמי חי ובועט

ברצועת עזה הזמן בין הכניסה לתפקיד לרגע המבחן התקצר אפילו יותר. שעות ספורות לאחר שתא"ל נמרוד אלוני החליף את תא"ל אליעזר טולדנו בפיקוד על אוגדת עזה, שיגר הג'יהאד האסלאמי רקטה לעבר העיר שדרות.

הג'יהאד האסלאמי הפגין כבר את יכולתו הגבוהה לאתר מועדים ויעדים שבהם ירי רקטות ישיג אפקט משמעותי. בספטמבר 2019, ביוזמת מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה, בהא אבו אל־עטא, ירו פעילי הארגון רקטות לעבר אשדוד בעת עצרת בחירות של רה"מ בנימין נתניהו (וחזרו על כך שלושה חודשים מאוחר יותר בעצרת בחירות באשקלון). נתניהו, שנאם אז, נאלץ להתפנות למרחב מוגן, והג'יהאד האסלאמי רשם הישג תודעתי.

במהלך מבצע "חגורה שחורה". בתוך שישה ימי קרב פגע צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, בכשלושים פעילים בג'יהאד האסלאמי ובהם אל־עטא, שחוסל מן האוויר בפעולה שפתחה את המבצע. אולם למרות הפגיעה שספג' הארגון הוכיח השבוע שיכולתו לירות בזמן ובמקום המתאים לא נפגעה. סוללת כיפת ברזל יירטה את הרקטה סמוך לשדרות, בעת שעשרות צופים ישבו ברכביהם במתחם הדרייב־אין החדש בעיר וצפו בסרט.

צה"ל בתגובה תקף מן האוויר יעדי חמאס, בכדי לאותת לו שבעיני ישראל הוא הריבון ברצועה, ועליו האחריות לשקט. בפעמיים הקודמות שאלוני החליף את טולדנו בתפקיד, בפיקוד על מגלן ועל חטיבת הצנחנים, היה זה לאחר שטולדנו פיקד עליהן במלחמת לבנון השנייה (כשאלוני פיקד על גדס"ר צנחנים) ובמבצע "צוק איתן". 

גם הפעם היתה תקופת הפיקוד של טולדנו מורכבת. מערכה גדולה אמנם לא היתה, אבל הוא פיקד על כוחות האוגדה בין היתר בימי הקרב שלאחר המבצע המיוחד שהסתבך בחאן יונס בנובמבר 2018, וכן במבצע "חגורה שחורה".

לא למד את תפקידו בעודו משמש בו

השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית בה עשה את כל שירותו, מונה למפקד חטיבת החי"ר במילואים "יפתח". מופז הוא מפקד ראוי שהשתתף במבצעים מיוחדים רבים, אך זוהי גיחתו הראשונה לצבא היבשה. 

הלקח בנוגע למינויים שכאלו היה אמור להילמד במלחמת לבנון השנייה, שמהדהדת כעת בזיכרון לאור המתיחות בצפון. סיפורה של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, תא"ל ארז צוקרמן, הוא דוגמה בולטת לאופן שבו קודמו בצה"ל מפקדים נועזים, ללא הכשרה מתאימה, לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. 

צוקרמן, כתב ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח" (ידיעות ספרים, 2015), היה: "מפקד שדה מעולה שצמח ביחידות המיוחדות – את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שעליו גם פיקד, ובתווך הקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון – קיבל את הפיקוד על אוגדת המילואים 366 כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה. לאחר כישלונה של האוגדה במלחמה, שהביא גם להתפטרותו, הושם דגש רב על כך שלא עשה קורס מפקדי אוגדות קודם שנכנס לתפקיד; אך הבעיה האמיתית היתה בכך שבשנה שקדמה למלחמה לא למד, כמוהו כמפקדים סדירים אחרים שהופקדו על מסגרות מילואים, את תפקידו בעודו משמש בו" (עמוד 212).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן "הצבא הגדול" בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים ליחידה ובחזרה הוא דוגמה של צד אחד של המטבע, וסא"ל בר בשן, יוצא יחידת שלדג שהיה מ"פ בחטיבת גבעתי וכיום מפקד על גדוד שקד הוא דוגמה לצד השני. 

זהו שילוב מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה.

יתרה מכך, צה"ל מתמרן ביבשה הרבה פחות מבעבר. במאמר שפרסם בשעתו אל"מ יהודה ואך, יוצא יחידת מגלן המפקד כיום על עוצבת חירם בגבול לבנון, הוא קבע שצה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה", כתב.

בהתחשב בכך, לתחושת המסוגלות ולניסיון שמביאים איתם מפקדים מהכוחות המיוחדים, שפעלו מעבר לקווי האויב, לתפקיד יש ערך של ממש. בעיניהם הגדר היא רק גדר, שאותם יש לעבור, ולא מחסום. 

אולם למרות היתרונות, השילוב של קצינים שכאלו בצבא היבשה טומן בתוכו מורכבות. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך (תפקידי מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד) שיוכלו לגשר על הפערים. כמו עולם המבצעים המיוחדים, גם פיקוד בצבא היבשה כולל בתוכו עולם תוכן מורכב שיש להתמקצע בו.

בעצם, מפקדים שזה הרקע שלהם צריכים לשאול את עצמם כל יום מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים יותר ליום פקודה.

מה צריכים לקחת מזה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז ומג"ד 51 לשעבר שמונה השבוע למפקד חטיבת גולני, ואל"מ מופז? בעיקר את תובנה שבצה"ל, שהוא צבא לוחם, מהעסוקים בצבאות המערב, אין ימי חסד והאירועים יכולים לתפוס אותך חודש אחרי שנכנסת לתפקיד (כמו תא"ל רסאן עליאן שפיקד על חטיבת גולני ב"צוק איתן", רק חודש לאחר שנכנס לתפקיד המח"ט), ולפעמים מוקדם יותר.

 

 

אין תחליף לתרגול בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת. 

השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.

במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור. 

2006 כקו פרשת מים

מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו. 

צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות. 

בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.

כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה

כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.

מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.

גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא. 

בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.

הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים. 

מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.

אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.

התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל

בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".

אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.

בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות. 

לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)

דרושה אסטרטגיה למלחמה הבאה ולא רק מפקדים לוחמניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר, לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אשל, לאחר טיסה ב-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להמשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר. 

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר. 

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ". 

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

מימין: אל"מ פינקלמן מחליף את אל"מ וינטר כמח"ט גבעתי. כעת מונה תא"ל וינטר למחליפו של תא"ל פינקלמן, (צילום: דו"צ)

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה נשלח וינטר ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים. 

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי". 

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה היתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.07.2019)

הצורך הוא אבי ההמצאה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "קוסמי הנשק" מתאר כיצד הפכה ישראל למעצמה צבאית ולאחת המובילות בפיתוח אמצעי לחימה. אך לצד פיתוח הפיתרונות הטקטיים יש להתייחס גם למהלכים שיפתרו את האתגרים האסטרטגיים.

זוהי אמת מקובלת שהצורך הוא אבי ההמצאה. בספרם "קוסמי הנשק" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2017) מתארים יעקב כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", ואמיר בוחבוט, הפרשן לענייני צבא וביטחון של אתר "וואלהNews", כיצד הפכה מדינת ישראל, מדינה קטנה במזרח התיכון, למעצמה צבאית מן החשובות ביותר בעולם ולחלוצה בתחום פיתוח אמצעי לחימה מתקדמים. "על פי ג'יינס, פרסום הסחר הצבאי הבריטי, ישראל היא אחת משש יצואניות הנשק הבכירות בעולם. כלי הנשק לבדם מהווים כ־10 אחוזים מסך כל סחורות הייצוא של המדינה, ומאז 2007 ייצאה ישראל נשק בכ־6.5 מיליארד דולרים מדי שנה בשנה. ב־2012 קבעו 1,000 החברות הביטחוניות שלה שיא חדש, וייצאו כלי נשק בשווי 7.5 מיליארד דולר" (עמוד 16). בהתחשב בזה שלפני כ-60 שנה, שני ענפי הייצוא העיקריים של ישראל היו תפוזים ושיניים תותבות, וכיום אלה אלקטרוניקה, תוכנה ומִכְשׁוּר רפואי מדובר במהפכה של ממש. הספר מתאר את האירועים, התהליכים והאנשים שעמדו במוקד המחקר והפיתוח של כמה ממערכות הנשק והטכנולוגיה החשובות שייצרה ישראל, ובהן הלוויינים, מערכות הגנה מפני טילים דוגמת כיפת ברזל, מערכת "מעיל רוח" למיגון טנקים, מטוסים ללא טיס (מל"טים) ועוד.

עוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות, (מקור: סימניה).

הספר נפתח בתיאור סיור שקיים בשעתו הרמטכ"ל בני גנץ בחטיבה המרחבית שומרון. בתום הביקור החליט גנץ לערוך תרגיל פתע ל"אלוף משנה נמרוד אלוני, מפקד החטיבה האזורית, שבדומה לרמטכ"ל החל את הקריירה הצבאית שלו בצנחנים" (עמוד 11) ולכוחות שבפיקודו. במהלך נסיעתו למנחת ממנו היה עתיד להמריא במסוק להמשך יומו, הורה הרמטכ"ל לעצור את הרכב ודיווח למח"ט שהג'יפ שלו נפגע ממטען צד, הוא עצמו פצוע ואחד החיילים נחטף. החטיבה המרחבית הקפיצה כוחות לסגירת המרחב בעוד הרמטכ"ל התבונן בהם והציץ מפעם לפעם בשעונו בכדי לאמוד את יעילות התגובה. המסר של גנץ היה ברור: "ברמה כזאת של אי-ודאות באזור קרוב לוודאי שלא יהיו לנו המותרות של קבלת התרעה בפעם הבאה שהמלחמה תידפק על הדלת" (עמוד 14). הניצחון, לתפיסתו, יושג בשל מוכנות הכוחות למשימה ומשום שהם יישענו על אמצעי הלחימה והטכנולוגיה המתקדמים ביותר.

הישראלים נכונים יותר לקחת סיכונים 

הרמס 450 מתוצרת אלביט בטיסה, (מקור: ויקפדיה).

כשקוראים את הספר הוא מצטייר כעוד מהדורה של "מדינת הסטארט אפ" (Start-up Nation), גרסת התעשיות הביטחוניות. לשיטתם של המחברים בישראל קיים זלזול מופגן בפורמליות, בנהלים ובביורוקרטיה. זה קיים בצבא, בעסקים ובשאר מערכות הממשל. כדי להמחיש זאת מצוטט בספר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עידו נחושתן, בהתייחסות לטיסה שביצע באף-16 במהלכה שימש כנווט. הטייס היה קצין צעיר כבן 25. "אין דרגות בתא הטיס" (עמוד 20), אמר נחושתן למחברים. בספר מצטיירים קציני צבא ואנשי עסקים ישראלים כמי שנכונים יותר לקחת סיכונים בהשוואה למקביליהם במדינות מערביות. כך למשל מובא סיפור של נפתלי בנט, כיום שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, אשר "שירת כקצין בסיירת מטכ"ל ובמגלן, שתי יחידות המתמחות במבצעים חשאיים עמוק מעבר לקווי האויב. בגיל 21 בנט כבר הוביל 100 חיילים במבצעים בלבנון" (עמוד 166). כיזם היי-טק צעיר הציג בנט את התוכנה שפותחה בחברת ההזנק שלו לבנק בניו-יורק. בעוד ששותפיו היו מלאי חששות היה בנט רגוע, שהרי בניגוד לתקופה בה פעל בלבנון בפגישה העסקית הזו איש לא ימות או יעלה על מטען.

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') אודי שני, אמר למחברים כי יתרונה של ישראל מגיע משילוב של שלושה יסודות. "יש לנו אנשים חדשנים, ניסיון קרבי כדי לדעת לְמה אנחנו זקוקים, ושימוש מבצעי מיידי לְמה שאנחנו מפתחים, מכיוון שאנחנו נמצאים כמעט תמיד במצב של מאבק" (עמוד 32). כדוגמה מביאים המחברים את סיפורו של המהנדס עמית וולף, שעשה את שירותו הצבאי כלוחם ביחידה המובחרת מגלן. כתוצאה מכך הבין וולף "דרך הרגליים" את הצורך המבצעי של הכוחות לדעת מה מסתתר מאחורי הפינה או הגבעה הבאה והגה את פיתוח המל"ט "פנתר" של התעשייה האווירית המסוגל להמריא ולנחות אנכית. החיבור הזה מסייע רבות למערכת הביטחון הישראלית, כמו גם למאמצים המדיניים, במה שהמחברים מכנים "דיפלומטיית הנשק" במסגרתה סוחרת ישראל באמצעי הלחימה שפיתחה ומייצרת אגב כך בריתות אסטרטגיות וקשרי מסחר. הצד השני של המשוואה הוא העובדה שזה נובע מצורך חיוני. דוגמה לכך היא טיל הפופאי, טיל מונחה מדויק שמגיע לטווח של מעל 100 קילומטרים. "אם ישראל לא תייצא את הפופאי, רפא"ל לא תוכל להרשות לעצמה לפתח ולייצר אותו" (עמוד 230). כלל זה נכון כמעט לכל מערכת נשק מתקדמת שפיתחה ישראל.

 הטכנולוגיה היא לא העיקר  

למרות הפתרונות הטכנולוגיים פורצי הדרך מבקשים המחברים להדגיש כי בסופו של יום עיקר המענה לאתגריה הביטחוניים של ישראל נותר היתרון האנושי. להמחשה מתארים המחברים שורת אירועים מן האינתיפאדה השנייה. בפברואר 2003 נכנס תא"ל גדי איזנקוט לתפקידו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה להוציא את הטנקים מהאזור, משום שלתפיסתו העליונות הצבאית שהושגה באמצעותם פעלה לרעת צה"ל. "באותם ימים הגה מי שלימים נבחר להיות הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל את המשפט: "את הטרור צריך לנצח עם אם-16 ולא עם אף-16". איזנקוט האמין כי ניתן להשיג הרתעה באמצעות הנכונות להסתכן ולהילחם. טכנולוגיה יכולה להיות מרשימה מאוד, אבל בסוף, הממד האנושי ורוח הלחימה הופכים לפעולה משפיעה נגד הטרור" (עמוד 256).

כרזת הסדרה "פאודה" בנטפליקס, (מקור: IMDB).

שנה מאוחר יותר נדרש איזנקוט לאשר מבצע במרחב השומרון שנדמה שכאילו יצא מסדרת הדרמה והמתח "פאודה" (שבקרוב תשוב לעונה שנייה), שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. נוכח מידע שהתקבל אודות מקום הימצאו של מבוקש בכיר שעשוי היה להימלט בכל רגע, נדרש מפקד האוגדה להחליט אם לאשר לכוח בן ארבעה מסתערבים, חלקם מחופשים לנשים, להיכנס לשטח ולנסות לעצור את המבוקש, מבלי שיהיו ברשותם כוחות חילוץ זמינים. "תא"ל איזנקוט החליט לאשר את המבצע למרות הסיכון הרב. הכוח נכנס ללב השטח הפלסטיני, עצר את המבוקש ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אחרי שנים סיפר איזנקוט שהבין כי למרות החשש לאשר את הפעולה, לא נותרו המסתערבים לבד בשטח. מעליהם ריחפו שלושה כלי טיס בו זמנית, אמצעי איסוף מתקדמים ממספר רב של כיוונים ותצפיות נוספות כולל סוכנים בשטח. מבחינתו של מפקד האוגדה, ידעו ארבעת המסתערבים לטפל במידת הצורך גם בשמונה מחבלים חמושים. העליונות הטכנולוגית-מודיעינית סייעה בהחלטתו, אך הרמה המקצועית של המסתערבים וניסיונם המבצעי הכריעו בשאלה" (עמוד 258).

למרות ההבנה הזו נראה כי בעשרות השנים האחרונות התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות, דוגמת האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, כמו גם בפיתוח החשיבה היצירתית והתחבולנית, שכן בסופו של דבר הלוחמים בקצה שפועלים בשטח האויב הם מי שמשיגים את ההכרעה. השינוי, מציינים המחברים, ניכר עם מינויו של איזנוט לרמטכ"ל, שכן הוא תרגם את ניסיונו באיו"ש ובהמשך כראש אמ"ץ ב-2006, לכדי תכנית בניין כוח רב-שנתית "שכללה השקעה ניכרת בשילוביות מבוססת רשת, סייבר, גרף אימונים ברור וקשיח ומדדי כשירות עבור הלוחמים באוויר, בים וביבשה, כדי שכוח קטן של צה"ל ינצח כוח גדול. זה עתיד הלחימה של צה"ל" (עמוד 259). עיקרון זה עומד גם מאחורי המהלכים שמקדם כעת הרמטכ"ל לשיפור תנאי השירות של לוחמי החוד המתמרנים לשטח האויב, כמו גם להתמקצעות יחידות העילית (סיירת מטכ"ל, שלדג, 669 ושייטת 13) שישרתו שירות ארוך בהרבה, בדומה לטייסים, ואף ירכשו השכלה גבוהה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הספר מרתק ומתאר תהליכי מחקר ופיתוח מרשימים במיוחד. עם זאת מוטב היה שהמחברים יקפידו על העובדות והפרטים. השר בנט למשל, לא היה בן 21 (בדיוק בתום הכשרתו כקצין) כשהוביל חיילים כה רבים בלבנון ולקהלני לא היו כ-150 טנקים בפיקודו בקרבות ב-1973, אלא הרבה פחות. חסרה גם קצת ביקורת בספר, על סוגיות כמו מכירת ידע ביטחוני ואמצעי לחימה ישראליים ללקוחות מפוקפקים בדרום אמריקה ובאפריקה, ובהם לדרום סודאן בעת מלחמת אזרחים. כאמור, הצורך הוא אבי ההמצאה וכפי שהספר מתאר צרכי הביטחון של ישראל חייבו אותה לפתח מערכות נשק מתקדמות ולפעול כל העת באופן יצירתי ותחבולני. מנגד, הצורך אף פעם לא היה מציאה גדולה. כל עוד זו המציאות מוטב שיהיו בידי ישראל פתרונות נקודתיים, אבל כדאי גם לפעול לשינוי המציאות הזו לטובה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.09.2017)

התבססות חיזבאללה בלבנון לא משנה את מערך הכוחות באזור \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפת האיומים על ישראל משתנה כל העת, ואולם, לצד העירנות והדריכות המבורכת בצד הישראלי, ראוי לזכור גם הסיבות שבגללן ישראל עדיין מצויה ביתרון בג'ונגל של המזרח התיכון. ברגע האמת, להבדיל מהמתאגרף מייוות'ר – ישראל תהיה תלויה ביכולתה להימנע ממערכה ממושכת

כשעוקבים אחרי הפרסומים בתקשורת, נראה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה. עד כה השכילה מערכת הביטחון, כפי שציין מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל בריאיון הפרישה שלו, למנוע את התעצמות חיזבאללה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

מפקד חיל האוויר היוצא, האלוף אשל, לאחר טיסה במטוס ה-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

אך הסכם הפסקת האש בסוריה טומן בחובו את האפשרות כי יחידות צבא איראן, כמו גם ארגוני טרור וגרילה שהיא מנחה, דוגמת חיזבאללה, עשויים להתבסס ברמת הגולן הסורית ולייצר הלכה למעשה חזית נוספת מול ישראל בנוסף לזו שהיא מפעילה מלבנון. מציאות זו, כמאמר בכירי הדרג המדיני והצבאי בישראל, עשויה להוביל להסלמה ביטחונית ואף חמור מכך.

בריאיון שהתפרסם לפני כחודש תיאר מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, את העימות הבא כקשה מאלו שבהם לחם צה"ל באיו"ש ובמערכות ב-2006 וב-2014. אלוני, קצין צנחנים מנוסה שפיקד על גדוד הסיור של החטיבה במערכה בלבנון, אמר ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

הפרסומים הללו מצטרפים לתדריך שקיים לאחרונה אלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר, לכתבים הצבאיים שבו סקר את פרטי המכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס בגבול רצועת עזה. זמיר, קצין שריון, הציג בתדריך שורה של יעדים בלב רצועת עזה שבהם מצויים פתחי כניסה למנהרות, פרי מאמץ איסוף וניתוח מודיעין מקיף. 

לפני כשבע שנים קיימו בצה"ל תדריך דומה, בפיקוד הצפון, שבו הציג קצין בכיר את היערכות ארגון חיזבאללה בכפר אל-ח'יאם, שמרוחק ארבעה קילומטרים מן הגבול עם ישראל. המצגת פירטה בדיוק רב את מיקום מחסני הנשק, העמדות והמפקדות בכפר שמוקמו סמוך לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים. הדבר הציב אז, ומציב גם כיום לצה"ל, דילמה מבצעית וערכית. כיצד להוציא את המוץ מן התבן ולהימנע מנזק אגבי ופגיעה בבלתי מעורבים ככל שניתן. 

בהמשך לתדריך בפיקוד צפון, הרצה אלוף פיקוד צפון דאז, גדי איזנקוט, באוניברסיטת חיפה ואמר שההחלטה להציג את היערכות חיזבאללה בכפר נועדה להדגים עד כמה חשופים מערכי חיזבאללה לעיני צה"ל. המסר היה ברור. מי שמאפשר לחיזבאללה להחביא אמצעי לחימה בביתו, צריך לדעת שהבית שמבחינת צה"ל מדובר ביעד לתקיפה. כמו בתדריך ב-2010, המסר של צה"ל לתושבי רצועת עזה הוא ש"כל אזרח המאפשר לארגוני הטרור לעשות שימוש ברכושו לצרכים צבאיים, מסכן את חייו, חיי משפחתו ורכושו". הנחיית הרמטכ"ל איזנקוט לפיקוד הדרום היא לשמר את הרגיעה באזור, אך להשלים בניית המכשול. הסיבה לתדריך היא החשש שהחמאס יוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו.

מפת האיומים לא משנה את יחסי הכוחות באזור

מאז התעצמו יכולות חיזבאללה, והארגון אף רכש בלחימה בסוריה (במחיר כבד באבידות) ניסיון מבצעי משמעותי וחניכה והכשרה מן הצבא הרוסי. גם חמאס, כפי שעלה מהתדריך בפיקוד הדרום, לא שקט על שמריו. המהלך האיראני בסוריה נתפס גם הוא כמעין שח במשחק שמנהלת איראן נגד ישראל. למרות זאת, כמאמר איזנקוט באותה הרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה, לא כדאי להתחלף עם מי שבצד השני, שיספוג את המענה הישראלי.

בקרב האיגרוף בין קונור מקגרגור לפלויד מייוות'ר ניצח האחרון בסיבוב העשירי בנוקאאוט טכני. שלא כמו מייוות'ר, לישראל אין המותרות לנצח בנקודות לאחר מערכה ממושכת ומתישה. בשל כך יפעיל צה"ל בעימות הבא מהלומת אש חזקה ומדויקת, מן האוויר היבשה והים, לצד תמרון מהיר ואגרסיבי ביבשה. מי שעוקב אחר הפרסומים בתקשורת יזהה את הדגש שמושם על האימונים והמוכנות בצבא. המילואים מתאמנים בקביעות וכך גם הסדיר.

אימון חטיבת הקומנדו בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בנוסף שופרה יכולת הפעולה בעומק שצה"ל חסר כל כך במערכות העשור האחרון. השינויים בחטיבת הצנחנים, שפירט מפקדה היוצא, הם אולי מינוריים אבל הם מצטרפים להקמת חטיבת הקומנדו ומפקדת העומק. בנוסף, כמאמר האלוף אשל, פיתח חיל-האוויר יכולת מכה מקדימה בחזית הצפונית שמקבילה לזו שהיתה לו ב-67'. אין זה אומר שהכל ורוד ושאין תקלות וחוסרים, או לחלופין שניתן לנוח על זרי הדפנה, אולם כשבוחנים את מפת האיומים כדאי לזכור שהיתרון והעוצמה עדיין נמצאים בצד הישראלי.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 28.08.2017)

כוחה של שלשלת נמדד על פי החוליה החלשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיונות לתקשורת הצהירו כמה ממפקדי צה"ל על כשירות גבוהה של המסגרות שעליהם הופקדו. אבל חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, הם רק הסמן הימני של הצבא וביקורת שהתקיימה בחטיבת שריון מלמדת שיש מי שנשארו מאחור. מוטב למשוך גם אותם קדימה.

טיסת הבכורה של ה"אדיר" בחיל האוויר, (מקור: ויקיפדיה).

עם ניצחונם הלכה למעשה של בשאר אסד ותומכיו במלחמת האזרחים בסוריה, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו, איראן מבססת אחיזה בגולן הסורית. אף שצה"ל מוטרד לאחרונה מאפשרות של התלקחות ברצועת עזה, בשל ניסיון אפשרי של החמאס לסכל את השלמת הקמתו של המכשול ההנדסי מפני המנהרות, הרי זה נראה קטן ביחס לחשש ממערכה אחרת, ממושכת בהרבה בצפון. בניגוד לתקופתם של איזנקוט, גולן ואפילו כוכבי בפיקוד הצפון, הרי שעתה עשויה ישראל להתמודד בעימות עם חזית לבנונית וסורית במקביל, כשהיא לוחמת בכוחות גרילה וטרור שמנחה איראן, ובראשם חיזבאללה. ישראל, כפי שציין מפקד חיל האוויר היוצא, אמיר אשל, בראיון ל"הארץ", סיכלה את התעצמות חיזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות". כאמור, השינוי האסטרטגי לרעה במצבה של ישראל שמתרחש בצפון, הופך אתגר זה לקשה פי כמה. האלוף אשל מצידו הצהיר בראיון שבתקופתו כמפקד החיל התעצם ברמה ניכרת. לדבריו, שוב יש כיום, בעקבות הנחיית הרמטכ"ל, בידי החיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". אשל, כמובן לא מציע לצאת למתקפה שכזו, רק כי אפשר, והכל תלוי הקשר וסיטואציה, אבל הדבר מלמד על כשירות החיל למערכה הבאה.

מנגד, חיל האוויר תמיד היה סמן ימני בתחום מוכנות הכוח למלחמה, גם בשנים שבהם היו קיצוצי תקציב וצה"ל מיעט להתאמן, כפי שהיה בטרם מלחמת לבנון השנייה, וברמה פחותה יותר בתקופה שקדמה ל"צוק איתן". כשהצמרת הביטחונית והמדינית מזהירה מפני מלחמה והסלמה ביטחונית, מוטב לבחון את מוכנות צבא היבשה, זה שהגיע למערכה ב-2006 כשהוא "לא בכושר" (על המילואים אין בכלל מה לדבר) ולזו שב-2014 ברמת מוכנות סבירה אך עם פערים גדולים בידע, בהכשרה ובהבנה של איום המנהרותמאז שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל, לפני יותר משנתיים, הדגיש איזנקוט את חשיבות כשירות הכוחות מעל לכל ושם דגש מחודש על התמרון היבשתי. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות כי אם בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין צבא בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". השינוי הזה קורם עור וגידים.

החתול הופך לנמר

מימין: המח"ט אלוני והרמטכ"ל אייזנקוט בתרגיל חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

באחרונה פורסם ב"ישראל היום" ראיון עם מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, שבו תיאר את השינויים שבוצעו בתקופת כהונתו. עיקרם: הקטנת הפלוגות לכדי 60 חיילים, כך שיהיו לחטיבה עם "אותו כוח אדם יותר פלוגות, מה שייתן לנו יותר מפרקים מבצעיים". מטרת השינוי היא שיפור הגמישות והיכולת של החטיבה בפרט, והצבא בכלל, לפעול במהירות ובעומק האויב. בהקשר לכך התייחס אלוני גם לסוגיית הצניחה, הייעוד המסורתי של החטיבה, וכמו מפקדים קודמים ציין שזוהי שיטה מצוינת "להגיע עם הרבה כוח, מהר, להרבה מקומות, כולל מקומות רחוקים", ושבתרחישים שונים צה"ל עשוי להידרש לה.

אלוני עשה כמעט את כל שירותו בחטיבת הצנחנים, בין היתר פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה. שם, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, למד ככל הנראה שלא לזלזל באויב. לתפיסתו, במערכה הבאה בלבנון ובעזה יציב האויב בפני צה"ל אתגר משמעותי ו"המחשבה הזאת שכל יחידה צה"לית שתפגוש יחידת חיזבאללה תנצח היא יהירות". יהיו נפגעים והלחימה תהיה קשה מכפי שהיו המערכות בשני העשורים האחרונים. אלוני, ציין ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

למתבונן מהצד השינוי נראה מינורי, שכן זה כבר שני עשורים שחטיבת הצנחנים דומה יותר ויותר, במבנה ובמודל, לחטיבות מקבילות בצבאות מערביים מקצועיים, דוגמת רגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא ארצות הברית, הגדודים שבכוחות המשלוח של חיל הנחתים (MEU), והרגימנט המוצנח של הצבא הבריטי. אולם כשמחברים זאת להקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל לפני כשנתיים, נראה כי החתול מהמשל חידד את טפריו. מדובר במהלך שמוביל הרמטכ"ל, הן בתחום החשיבה האופרטיבית והן בתחום בניין הכוח, מתוך הבנה שבמערכה הבאה יידרש צה"ל לפעול בלוחות זמנים קצרים וכי השגת פגיעה של ממש באויב תחייב יכולת לפעול בחזית ובעומק השטח. למרות השיפור במוכנות הכוחות מוטב לא להתבלבל ולחשוב שהצבא כולו בכשירות דומה לזו שמתקיימת בעוצבת האש, אוגדת העילית שלה כפופות חטיבת הצנחנים וחטיבת הקומנדו.

שר הביטחון ירד לשטח

השבוע פורסם ב"הארץ" כי בהנחיית שר הביטחון ערך מבקר משרד הביטחון, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז, ביקורת פתע בחטיבת 460, האחראית על ההכשרות בחיל השריון. הביקורת מצאה ליקויים רבים בתנאי המגורים והאחזקה בבסיס. בנוסף נתגלו פערים לוגיסטיים, כאשר תורגלה הקפצת כוח מהחטיבה לאחת הגזרות שבהן היא מתוכננת לפעול בחירום, שעיכבו את פריסתה מעבר ללוח הזמנים המתוכנן. בשריון, אולי יותר מכל חיל אחר, ללוגיסטיקה – שינוע אספקה, תחמושת, דלק וכמובן הטנקים עצמם – חשיבות עצומה. ליברמן, שהצטרף בעצמו ליום השני של הביקורת בבסיס, דרש הסברים ממפקדי צה"ל ואת תיקונם המהיר של הליקויים.

אף ששר ביטחון מרקע אזרחי הוא דבר חיובי, הרי שמשום שלא צמח במערכת הוא מגיע לתפקיד עם פערים גדולים בידע ובהיכרות עם הגוף שעליו הוא מופקד. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור את פגישת החפיפה בין שר הביטחון היוצא, שאול מופז, לשר הביטחון הנכנס, עמיר פרץ, במאי 2006. מופז, אדם קפדן ומסודר, שאף למסור את המשרד באופן מיטבי. כשסיים את תפקיד סמח"ט הצנחנים, למשל, קיים מופז שתי ישיבות שאורכן כאורך הגלות (13 שעות כל אחת) שעשו סדר למחליפו, אריק מורן, בכל הקשור לאמצעי לחימה ותחמושת. בניגוד לקצינים אחרים, שמקיימים ישיבות שכאלו בתחילת התפקיד, למופז היה חשוב שהסדר יישמר עד הסוף. למרות רצונו ארכה פגישת החפיפה כשעתיים. פרץ לא רשם בה דבר. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התברר כי פרץ אינו בקיא בכלל רזי מערכת הביטחון ונסמך על ההערכות מפקדי הצבא כמעט בכל נושא. יש לציין שהחודשיים שכיהן בתפקיד הן זמן קצר מדי בכדי שיספיק לעשות כן. פעם אחת עמד פרץ על דעתו כנגד המלצות המערכת והוכיח את חשיבותו של שר ביטחון מרקע אזרחי. היה זה בהחלטה על מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. בתשובה לאזהרות בכירים במטכ"ל שבתקיפה עלולים להיפגע אזרחים לבנונים רבים, ענה פרץ ש"מי שישן עם רקטה בבית, צריך לדעת שהוא עלול להיפגע" והביא את המבצע לאישור הממשלה. המבצע הצליח מעל המשוער ונפגעו בו רק מספר קטן של אזרחים.

מימין: מח"ט גולני, שלומי בינדר, בנגמ"ש עם שר הביטחון, ליברמן, באימון חטיבת גולני בגולן, (צילום: אריאל חרמוני, משהב"ט).

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מכהן בתפקידו כבר מעל לשנה. שלא כמו עמיר פרץ, הוא לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ ב"צוק איתן" וכראש ועדת החוץ והביטחון. נראה כי השר שינה משמעותית את גישתו מאז שנכנס לתפקיד ומקפיד על גישה ממלכתית (כח"כ הפגין למען אלאור אזריה), על מתן גיבוי לקציני הצבא, כפי שהוכיח בהקשר לתכניות המתאר של קלקיליה, ומקיים מערכת יחסים טובה עם עם הרמטכ"ל. אף שבצבא אולי לא אוהבים את החדירה שביצע השר לטריטוריה שלהם בכך שהורה על הביקורת, הרי שהמהלך מבורך. מוטב כי הכשלים יתגלו בביקורות ותרגילים, מאשר במלחמה. ליברמן, סביר להניח, לא מתכוון להגיע למערכה הבאה עם צבא שאת כשירותו אינו מכיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.08.2017)

המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

טנק מחטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a6%d7%94%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

669471

ספרו של הירש, בו תיאר את הפרשה והמלחמה כולה מנקודת מבטו.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

גיורא רום בתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון, 1995

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)