המזרח התיכון בלהבות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סגן ראש אגף מבצעים במוסד הוא לוחם שרירי ומיומן, חובב בישול ואופרה, המתגעגע לישראל הישנה. מותחן קליל ואפקטיבי המתכתב עם סוגיות עכשוויות הנוגעות לפרשיות ראש הממשלה

לילות שלמים עקבו קוראים בישראל אחר עלילותיהם של גיבורים כמו ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים שיצר טום קלנסי, שהפך למרגל ב-CIA בעל כורחו, או קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים בספרו המצוין של נלסון דה-מיל, "בית הספר לקסם אישי". מותחני צבא וריגול כחול-לבן, כמעט לא נראו כאן. והנה, כבר כמעט 25 שנה שהז'אנר הזה, פרי עטם של סופרים ישראלים – שלחלקם רקע קרבי ומודיעיני – בפריחה. אולי זו המציאות הגיאופוליטית, שבמסגרתה מנהלת ישראל מערכה חשאית ממושכת כנגד אויבים רחוקים וקרובים, ואולי זו העובדה שבמציאות התקשורתית של היום נחשפו הרבה יותר יכולות, מבצעים ודמויות שהיו מסווגים בעבר.

מי שהוביל את השינוי הספרותי, לטעמי, היה מישקה בן-דוד, בעברו בכיר במוסד, בשורה ארוכה של ספרי מתח שכתב. אבל אליו הצטרפו חגי טיומקין, אודי אדלמן, ויפתח רייכר-עתיר, בעצמו קצין בכיר בחיל המודיעין וקודם לכן מפקד בצנחנים ובסיירת מטכ"ל. בשנים האחרונות יצאו כאן, "לילה ארוך בפריז", ספרו המשעשע של דב אלפון; "הסדק", ספר הריגול המותח שכתב יריב ענבר (שם בדוי של איש קהיליית המודיעין) על אודות קצין בדובדבן ואיש מוסד שהודח ושב לסייע לשב"כ לסכל פיגוע קשה שמתכנן החמאס, וכמובן ספרו האחרון של איש מערכת הביטחון שכותב בשם העט יונתן דה שליט, שחותם את הטרילוגיה שלו אודות יערה שטיין, לוחמת המוסד הנועזת. בחלק מהספרים ניכר ניסיון לחקות את אמן ספרי הריגול הגדול מכולם, ג'ון לה-קארה (הלא הוא דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי בעברו), ולכתוב ספרות יפה שעוסקת בעולם החשאי; וחלקם נכתבו כדי ליצור ספר טיסה/ חופשה מבדר ומותח, לא רציני מדי ולא כבד מדי, שנועד לספק לקורא מספר שעות מהנות, מן הסוג שהיה מקבל כשהיה צופה בסרט אקשן טוב.

עטיפת ספרו של אלעזרי, מותחן ריגול כחול-לבן, (מקור: אתר "עברית").

"העוצמה והזעם של אבנר ארליך" (הוצאת דני ספרים, 2019) מאת פיני אלעזרי, נראה כניסיון לכתוב ספר מתח מן הסוג השני, ברוח ספריהם של רוברט לודלום ווינס פלין. גיבור הספר, שהעלילה מתוארת מנקודת מבטו בגוף ראשון, הוא אבנר ארליך נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. לפני כן היה ארליך "קצין בסיירת מטכ"ל והשתתף בהרבה מאוד פעילויות מבצעיות" (עמוד 314). ארליך הוא אמנם מפקד בכיר במוסד, אבל הוא לוחם, שמקפיד להמשיך ולפעול בשטח. שם הספר, הלא שגרתי יש לומר, נוגע לאופן שבו ארליך פועל, וכדי לא לספר יותר מדי נגיד רק שהדבר קשור קשר עמוק "בפשיטה על מתקן שליטה ותצפית של הסורים" (עמוד 234), בה השתתף ארליך בראשית ימיו ביחידה.

בספר הזה נדרש הגיבור להתמודד עם ארכי-מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, מוציא לפועל שורת פיגועים התאבדות קטלניים ברחבי העולם ומנהל בסיס סודי בתימן, שממנו הוא משלח שיירות אמצעי לחימה מתקדם שיוברחו לארגוני החמאס והחזבאללה. כצפוי, בספרים וסרטים מסוג זה, גם כאן עומד בין ארליך לעימאד חשבון אישי ישן, מימיו של ארליך ביחידה. חשבון שעימאד ינסה בכל כוחו לפרוע לאורך עלילת הספר, בתכנית נקמה ששואפת עד פגיעה במסגד אל אקצה.

מימון צוללות גרמניות

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים.

דווקא מפקדו, ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, שארליך רואה בו דמות אב, מצטייר כדמות אמינה שקל הרבה יותר לאהוד. לאורך העלילה מתמודד פרוייקה עם מחלת הסרטן שבה לקה בעקבות צלילות שביצע בצעירותו בנחל הקישון. פרוייקה, מצדו, מסרב לפרוש ומתעקש להמשיך לעבוד, גם אם זה יהרוג אותו. באחד הפרקים הוא מספר לסגנו על הוריו, סיפור שהוא אחד מהמשעשעים בספר רווי ההומור הזה. "היה להם, לזקנים שלי, טקס קבוע בכל בוקר. שלושים, אולי ארבעים שנה. אבא היה אוכל את ההרינג עם לחם שחור וחמאה ואז שותה את כוס התה הגדולה שהייתה מלאה בוודקה. כשסיים את הכוס הושיט יד לבקבוק, כדי למלא עוד כוס. אימא הייתה צווחת ואז אבא היה אומר לה, 'יודית, אחרי שאני שותה כוס וודקה אני בן אדם חדש, ולבן אדם החדש הזה – לא מגיעה כוס וודקה?!'" (עמוד 63).

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון. ניכר שהמחבר מכיר אותם היכרות אינטימית, (צילום: דו"צ).

ניכר כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית. כך למשל, מוזכר בספר חיסול "הגנרל מחמד סלימאן, יועצו של בשאר אסד, בטרטוס, צפונית ללטקייה" (עמוד 47). החיסול, על-פי פרסומים זרים, היה עבודה של שייטת 13. דוגמה אחרת היא סירובו של רה"מ לאשר פעולה מסוימת על אדמת גרמניה. גיבור הספר משוכנע "שיש סיכוי סביר שהמחסום העיקרי היה המשא ומתן המתמשך למימון הצוללות הגרמניות, מהלך שהפך לסיפור אישי של ראש הממשלה, שלא אישר כל פעילות שהייתה עלולה להפריע לו בנושא" (עמוד 273).

במקרה אחר, לאחר שחיל האוויר תקף בהצלחת שיירה שהובילה נשק מתקדם לארגוני הטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינה ערבית שעמה רשמית אין לישראל יחסים דיפלומטית, ברור לארליך, באופן שהתכתב עם ביקורת שהושמעה על רה"מ נתניהו, "שברגע הראשון של מצוקה פוליטית, כזו או אחרת, רה"מ שלנו עלול להשתמש במידע הזה לצרכיו, ובכך 'יחרב' את הקואליציה החדשה שלנו" (עמוד 144). גם אזכורים אגביים, כמו שמו של רותם שני, קצין ניוד ביחידות המיוחדות של צה"ל שנהרג בתאונת אופנוע, מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק.

געגוע למאירקה הר ציון

הקריאה בספר מלמדת על געגוע של המחבר למדינת ישראל שאיננה עוד. לצד תלונות מצד הגיבור על רבנים שגנבו לו את המדינה, הוא מתגעגע לתקופה שבה יכלו הוא ושכמותו להחליט ולעשות, ולעזאזל הפרוטקול, פקודות מטכ"ל ושאר מרעין בישין. לא בכדי מציין הגיבור שגיבוריו "היו מאירק'ה הר ציון, קצ'ה כהנר וירמי ברדנוב. על פי המורשת שלהם, כשמאיר היה מתעצבן וצריך רגיעון הוא היה פושט על מאהל בדואים בירדן, שוחט כמה וחוזר רגוע. הצבא של היום הוא כבר לא 'שכונה'. המוסד – ודאי שלא. יש כאן היום יותר מהנדסים, סייבֵּריסטים וקמ"נים מלוחמים" (עמוד 278).

ההקפדה על הכללים והמקצוענות שהחליפה את החובבנות הם דווקא שינוי מבורך, ועדיין הציטוט העלה בזיכרוני דברים שכתב בשעתו עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם מאיר הר ציון. שלח (לימים ח"כ) ציין שהשיחה עם הר ציון הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". סביר שהמחבר חושב דברים דומים, ולא בלי צדק.

יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל בעולם החשאי לנשים יש תפקיד בלחימה ובפיקוד בהיקפים גדולים בהרבה משיש להן במערכי הצבא הקלאסי. שנית, לעתים נופל המחבר בפרטים הקטנים. "ככל שחפרתי והעמקתי עד לפרטי הפרטים הקטנים, הבנתי כי אלוהים אולי נמצא שם, אבל אני, אבנר ארליך נאמן, אבא של ערן, אני אחראי לתוצאה הסופית" (עמוד 93), אומר הגיבור, וזה תקף גם ביחס למחבר.

למסוק יסעור למשל, אין מגלשיים, ובצה"ל כבר לא משתמשים במרגמה 52 מ"מ, בטח לא ביחידת אגוז. גם הרקע של הגיבור בעייתי. ארליך, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נזכר לפתע בספר "בדברים שאמר לו רפול בשדה התעופה בביירות" (עמוד 417). רפול אכן פיקד על מבצע "תשורה", במהלכה פשטו כוחות צנחנים וסיירת מטכ"ל על שדה התעופה של בירת לבנון. אבל זה היה ב-1968, חמש שנים לפני שארליך נולד. חסרונות אלו פוגמים במקצת בספר, אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, אבל קל לאהוד אותו, לשמוח אתו בניצחונותיו ולחשוש לו כשהוא בסכנה, וליהנות מהספר כל עוד לוקחים אותו באי הרצינות הראויה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.07.2019)

 

הרפתקאות קובניות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קצין צבא אמריקני שנפצע באפגניסטן ושוחרר מגיע לקובה כדי לאתר מטמון חבוי באר המוזיקה והאלכוהול. ספר חופשה מהנה.

נלסון דה-מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים עליי. ספריו "בית-הספר לקסם אישי" ו"מילת כבוד" מותחים ומרתקים וניכר כי בכתיבתם נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על נסיונו האישי. כך גם ספרו החדש, "לבד בקובה" (הוצאת תכלת ספרים, 2017). אי־אפשר לכתוב ספר על קובה בלי להזכיר את הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי, שחי בקובה וכתב על אודותיה, להתייחס למוזיקה, לפידל קסטרו ולצ'ה וכמובן גם לאירועים ההיסטוריים ובהם "מפרץ החזירים" ומשבר הטילים בשנת‭ .1962 ‬

טיול מאורגן

שרידי ספינת הצי "מיין", (מקור: ויקיפדיה).

העלילה מתרחשת בהווה, כאשר המספר וגיבור הספר הוא דניאל מקורמיק, המכונה מק, גבר קשוח, ציני ועייף שחי בשלווה על סירת הדיג שלו, "המֵיין" שמה, באי קי ווסט הסמוך לחופי פלורידה. שם הסירה כשלעצמו אינו מבשר טובות לקוראים שכן הוא מתכתב עם שמה של ספינת הצי האמריקני מיין (‭,(USS Maine‬ שעגנה בנמל הוואנה שבקובה ב־‭15‬ בפברואר ‭.1898‬ פיצוץ מסתורי שאירע בספינה הביא לטביעתה והרג ‭ 260‬מאנשי צוותה. טענת העיתונות האמריקנית שמדובר במעשה חבלה של שלטונות ספרד (ששלטה אז בקובה) הפכה אותו לאחד הקטליזטורים למלחמת ארצות הברית־ספרד שפרצה באותה שנה. הפיצוץ, אגב, לא נבע ככל הנראה ממעשה חבלה אלא מדליפת גז. מה שלא הפריע לאמריקנים לפלוש לקובה ולגרש משם את הספרדים בשורה של קרבות מוצלחים ובהם הקרב על גבעות סאן־חואן, שבו הצטיינה יחידת "הפרשים הקשוחים" שבפיקוד קולונל תיאודור רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית.

בטרם עבר לקי ווסט, מספר מק לקוראים, "שירתתי חמש שנים בצבא ארצות הברית כקצין חי"ר ונפצעתי ממוקש באפגניסטן" (עמ' 10). כשברשותו כמה אותות הצטיינות מן הצבא והלוואה גדולה מהבנק שאין לו מושג איך יחזיר, מוצא עצמו מק דחוק לפינה וקצר במזומנים. בדומה לגיבוריו של המינגוויי (שתמיד היו גרסה כזו או אחרת של עצמו) גם מק הוא לוחם מצולק ומיוסר, שהזיכרונות מאפגניסטן רודפים אותו גם לאחר ששב הביתה מן המלחמה. אבל בדומה לגיבוריו של המינגוויי גם מק הוא איש פעולה והשקט והרגיעה אינם אלא הפוגה זמנית מן ההרפתקה הבאה שלו.

כשקרלוס, עורך דין ממיאמי המייצג ארגון גולים קובנים, מציע לו לצאת לקובה ולאתר אוצר שחבוי במערה בתמורה לשכר טרחה נדיב, מק מבין שהציעו לו עסקה שהוא לא יכול לסרב לה. אף שיש לו רתיעה מטיולים קבוצתיים, טס מק לקובה במסווה של תייר בטיול מאורגן מטעם אוניברסיטת ייל ואליו מתלווה שרה אורטגה, ארכיטקטית יפהפייה ממוצא קובני ונכדתו של הבעלים המקורי של האוצר. לאחר שימצאו את המטמון מתכננים השניים לברוח על סיפון סירתו של מק, שחברו ג'ק קולבי, בוגר מלחמת וייטנאם, משיט לקובה כדי להשתתף לכאורה בתחרות דיג.

המרגל שחי בישראל

להגיע לקובה, להתחמק מהקבוצה ומהמשטרה החשאית, למצוא את האוצר ולהפליג חזרה לקי ווסט – כמה מסובך זה כבר יכול להיות? מק ושרה מטיילים בהוואנה הענייה אך התוססת, ובין תמרון התחמקות ממלשינים (צ'יבטוס) וסוכני משרד הפנים אחד למשנהו גם מספיקים להתאהב. אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. קובה, כך מתברר, היא עודנה מדינה עם משטר רודני שטרם החליטה עד כמה ברצונה להתקרב לארצות הברית.

גם האמריקנים בתורם, כך מתברר בספר, טרם גיבשו מדיניות של ממש בנוגע לשכנתם הקטנה. מדינה שבה, כפי שמסביר למק ושרה אנטוניו, המדריך המקומי, "אשמה או חפות הן לא הדבר החשוב. הפוליטיקה חשובה. תרשה לי להזכיר לכם שבן ארצכם אלן גרוס נידון לחמש-עשרה שנות מאסר על ריגול, ישב חמש שנים בכלא, והוא היה חף מפשע" (עמ' 263). היום, אגב, לאחר שממשל אובמה השיג את שיחרורו מן הכלא הקובני, חי גרוס בישראל. 

דה-מיל מקדם את העלילה לאט, בלי הרבה רגעי אקשן ולכאורה עם תפניות מעטות מאוד. אך כשם שמבהיר מק לחברו קולבי, התחושה הפרנואידית שחשים לאחר כחמש שעות בפטרול בשטח אויב היא דרכו של אלוהים לומר לך "שלא יצאת לטיול בפארק. תפקח עין ותשים לב" (עמ'‭ .(223 ‬

טיול אחרי צבא

משמאל: דה-מיל, כקצין חי"ר בווייטנאם, (מקור: האתר הרשמי של נלסון דה-מיל).

המערכה ההיא באפגניסטן דומה מאוד במאפייניה לזו שבה לחם המחבר והיא אפשרה לו להסתמך על ניסיונו שלו כשעיצב את דמותו של מק ותיאר את חוויותיו. דה-מיל התגייס לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה־‭.CIA‬ הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. העניין שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול.

בווייטנאם לחם דה-מיל בכמה מהקרבות המרכזיים ביותר, ובהם בעמק א־שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר… בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". בדומה לגיבור הספר מק, שנקלע באפגניסטן לקרב קשה עם כוח עדיף, גם דה-מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. בספר זכה מק בכוכב הכסף.

בהרבה מובנים מק מזכיר מאוד את הישראלי שנמצא בטיול אחרי צבא. גם חוויותיו באפגניסטן והאופן שבו עוצב על־ידי השירות הצבאי יזכירו ללא מעט קוראים, כפי שהזכירו לי, את שירותם בקרבי בין שיהיה זה בלבנון, באיו"ש או בעזה.

שלטון מדכא

שלא כמו בטיולים אחרי צבא מוצא עצמו הגיבור במערבולת מסוכנת שכוללת אנשי CIA, ‬גולים קובנים, פקידי ממשל מושחתים ואישה אחת שאי אפשר שלא ללכת בעקבותיה גם מעבר לשפת הצוק. הספר מזכיר בקצב שלו פחות את ספריו הקודמים של דה-מיל ויותר את ספריו של כותב המותחנים השנון (והמנוח) אלמור לנארד, אבל גם כך התוצאה מותחת ומבדרת. המחבר הוציא מתחת ידו ספר חופשה מוצלח, עם גיבור מהסוג שכיף לאהוד, שהופך את ההמתנה לכך שיקרה כבר משהו למהנה במיוחד.

הסופר ארנסט המינגוויי בביתו שבקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בספר מצטט דה–מיל שורה מתוך "איים בזרם", ספרו הקלאסי של המינגוויי, "הקובנים מרמים זה את זה. הם מוכרים זה את זה. הם קיבלו את מה שמגיע להם. לעזאזל עם המהפכות שלהם" (עמ' 151). קובה שהמחבר מתאר היא אכן כזו, ארץ חמה שבה האנשים חמים והמוזיקה, האלכוהול והקצב תופסים נפח מרכזי, אבל לצדם גם מדינה שעודנה מתנהלת תחת שלטון שמדכא, מפחיד ומשעבד.

לקוראים מובטח ספר הרפתקאות אבל בפועל הם מקבלים את רשמיו של תייר בקובה של ימינו, זו שמחפשת את דרכה לאחר קסטרו. תייר שהתמזל מזלו ונסע לחופשה עם אישה יפה וחריפת שכל, ומעט ההרפתקאות וההתמודדויות שהוא חווה ובכלל זה בריחה מהשלטונות, חילופי יריות בחוף וקרב ימי של ממש לא משתוות לזו המאתגרת והמרתקת מכולן, האהבה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.01.2018, עמודים 22-23)

ספר עם קסם אישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל. קריאה חוזרת בעותק הישן לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

הספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל יצא באחרונה במהדורה חדשה (הוצאת כתר, 2015). זוהי הזדמנות לחזור לאחד המותחנים הבולטים של המלחמה הקרה המתרחש רגע לפני שהסתיימה. קריאה בספר תוך בחינה של פעולותיה ההתקפיות של רוסיה כיום, באוקראינה ובסוריה וניסיונה לבסס השפעה גדולה יותר במזרח התיכון, מלמדים כי המלחמה הקרה נותרה עימנו ונשארה מעניינת.

נלסון דה-מיל

הסופר נלסון דה-מיל.

הסופר נלסון דה-מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב-66' לצבא האמריקני. בכריכה האחורית של הספר נכתב בטעות כי שירת כקצין מודיעין. למעשה, הוסמך כקצין חי"ר, ולחם במלחמת וייטנאם כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת). על גבורתו בשדה הקרב עוטר דה-מיל בכוכב הארד. בשנת 1969 השתחרר מן הצבא השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספר זה, שהפך לרב-מכר מצליח, הציב אותו בשורה אחת עם קלנסי, פורסיית וגרישם.

המלחמה בה לחם נותרה נוכחת בספר זה כמו בקודמיו ובהם "מילת כבוד" (שעובד לסרט בכיכובו של דון ג'ונסון), אודות מפקד מחלקת חי"ר המואשם, עשרים שנים לאחר מכן, באחריות לטבח בהואה בזמן מתקפת הטט. העובדה כי דה-מיל לחם שם בעצמו הוסיפה נופך של אמינות לספר. ספרו "בת הגנרל" עובד אף הוא לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ון טרבולטה.

מלחמה קרה – לחימה חמה

המהדורה הראשונה של הספר (הוצאת מעריב, 1991).

הספר במהדורה המקורית (הוצאת מעריב, 1991).

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של גריגורי פישר, תייר אמריקני המטייל ברוסיה. הרשויות הסובייטיות טוענים כי פישר נהרג בתאונת דרכים. אולם רגע לפני שנעלם מפתח מלון במוסקבה, דיווח פישר לשגרירות האמריקנית כי פגש באדם בשם דודסון שהצהיר כי הוא טייס אמריקני שנחשב לנעדר כעשרים שנה לאחר שמטוסו הופל במלחמת ווייטנאם. את הדיווח חוקר קולונל סם הוליס, נספח חיל האוויר בשגרירות, הנעזר בנספחת העיתונות, ליסה רודס, ובראש תחנת ה-CIA במוסקבה סת הלוי. הוליס חוקר את המקרה ממניעים אישיים כמו גם לאומיים.

4071e9573dfe1e9857dedad9d266b693

מטוס פנטום, מן הסוג שהטיס הוליס, במלחמת וייטנאם.

הוליס נקשר לליסה וחושף טפח מהסיפור. "ביליתי ארבע שנים באקדמיה של חיל האוויר. סיימתי אותה ועברתי לבית-ספר של טייסי קרב. שירתתי בווייטנאם ב-1968 ואחר-כך שוב ב-1972, ואז נורה מטוסי מעל הייפונג. הצלחתי להטיס את המטוס אל מעל לים, ויחידת הצלה אווירית-ימית הצילה אותי. נפגעתי ורופאי חיל האוויר אמרו לי שלא אוכל לטוס יותר" (עמוד 84). הנווט שלו, ארני סימס, לעומת זאת לא היה כה בר מזל. הוא לא חולץ והוכרז כנעדר.

לאחר שקורקע ונאסר עליו לטוס עבר הוליס למודיעין הצבאי. הוא חייל של חיילים ואיש ביון קר-רוח. מילה שלו היא מילה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן, הבקי בשיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" בהם הוכשר לאחר שהפסיק לטוס. בקיצור קאובוי אמריקני שאולי יצא מן המערבון לרחובות מוסקבה אבל המערב הפרוע לא יצא ממנו. "בתנועה אחת הוליס דחף את ליסה אל הקרקע, התקפל כולו ומשך את הטוקרב האוטומטי מכיסו. הוליס ירה באקדח עם משתיק-הקול וראה שהאיש הראשון מכה בידו על חזהו. האיש השני נראה מוכה הלם כשהסתכל בחברו שנפל, ואז פנה להוליס וכיוון אליו את רובהו. הוליס תקע בחזהו שני כדורים" (עמודים 106-107).

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

העניין שלו בפרשה נובע ישירות מהתקרית בה הופל, שכן לדבריו "ארני סימס מעולם לא הופיע ברשימה כלשהי של חללים או של שבויי מלחמה בצפון-וייטנאם. ולכן, באופן רשמי, הוא עדיין נחשב לנעדר. אבל אני ראיתי שמעלים אותו לספינה בעודו בחיים. ועכשיו, כשעלה העסק הזה של דודסון, אני מתחיל שוב לתהות. כל אותם בחורים, שראו שהמצנחים שלהם נפתחים, אך מאז לא שמעו עליהם דבר. עכשיו אני תוהה אם ארני סימס ואלף בחורים כמוהו לא הגיעו בסופו של דבר לרוסיה(עמוד 135).

עד מהרה מתברר להוליס ושותפיו כי הביון הסובייטי מחזיק בשבויים אמריקנים ממלחמת וייטנאם, הנחשבים לנעדרים או מתים, במחנה מיוחד בסיביר. שם נאלצים השבויים ללמד סוכני קג"ב כיצד להתחזות לאמריקנים. שם המחנה – "בית-הספר לקסם אישי". מה היה המניע של הרוסים לכך? ומדוע העלימו את השבויים מעל פני האדמה? הן שאלות שמניעות את העלילה (אין בכוונתי "לספיילר" ולגזול את חווית הגילוי המצמרר מן הקורא), שהתשובה הנוראה להן מתבררת רק לקראת סופו של הספר.

סיפור טוב מדי בכדי שיתממש

הוליווד וסופרי מתח כמו דה-מיל השתמשו לא פעם ברעיון כי טייסים אמריקנים שהופלו במלחמת וייטנאם וגורלם לא נודע, נשבו והועברו לרוסיה. למרות שישנן עדויות כי שבויי מלחמה אמריקנים אכן נחקרו בידי אנשי מודיעין סובייטים, לא נמצאו כאלו המצביעות על העברתם של כאלו לתחומי ברית המועצות. הסיבה לכך ברורה – הרוסים, כאז כן היום, הם שחקנים מיומנים מדי מכדי שייוותרו ראיות לכך.

כרזת הסדרה "ג'אג" '– אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

כרזת הסדרה "ג'אג" – אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

זה לא מנע, כאמור, מסופרים ותסריטאים לעשות שימוש בבדיה המוצלחת הזו. בסדרת הדרמה הצבאית "ג'אג" חיפש הגיבור, טייס הקרב והעו"ד הארמון ראב הבן את עקבות אביו שהופל בעת משימה בצפון וייטנאם ונותר בחזקת נעדר. בעונה הרביעית של הסדרה מתגלה כי האב הועבר לרוסיה והוחזק שנים בידי ה-KGB בטרם נהרג בגולאג. גם הסופר טום קלנסי השתמש ברעיון זה בספרו "ללא חרטה" המתרחש בשלהי מלחמת וייטנאם. בספר נדרש גיבורו ג'ון קלארק, איש הקומנדו הימי לשעבר, לחלץ מספר טייסים שנחשבו למתים וממחנה שבויים בצפון וייטנאם בטרם יועברו לברית המועצות. 

למרות שהספר עוסק בבדיה, מצליח דה-מיל לשמור על מתח ואמינות גבוהים וללמד את הקורא כי הביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה. תרגומם הנהיר והמדויק של חיה ואיזי מן הופך אף הוא את חווית הקריאה לנעימה. למי שקרא, נעים להיזכר. למי שלא – השלמת חובה.


הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1991.

שוות, ושווים יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל מי שעושה שירות תובעני וממושך יותר (גברים), תורם יותר ובעיקר שווה יותר, בצבא ובחברה. במצב כזה לנשים יש שוויון מדומה. הוא לא שם בהזדמנויות, בתפקידים ובקידום. 

"מילת כבוד", הוצאת כרם, 1987.

בספר המתח "מילת כבוד" מאת נלסון דה-מיל מתאר המחבר, בעברו קצין חי"ר בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת) שלחם בווייטנאם, דיאלוג בין שני קציני חי"ר לשעבר. אחד מהם, גבר צנום ונמוך, אומר לחברו כי לא היה יכול "להיות לוחם גדול לפני שהומצא אבק השריפה, אבל אלוהים נתן לנו אם-16 קל וחגור קרבי קל ועשה את כולנו רצחניים" (עמוד 300). ואם הדבר נכון לגברים מה לגבי נשים? בעידן שבו חלק משמעותי מן הלחימה נעשה באמצעות פלטפורמות משוכללות של נשק מונחה מדויק לא ברור מדוע נרתע צה"ל משילוב נשים במערכים אלו.

כשבצבאות אחרים ישנן כבר קצינות המפקדות על מסגרות קרביות ובהן טייסות וכנפות, דוגמת חברת הקונגרס (והקולונל במיל') מרתה מקסאלי, האלופה היחידה בתולדות צה"ל צמחה במערך כוח-האדם. נכון. חלק מן הסכרים בתחום נפרצו, בעיקר לאחר בג"ץ אליס מילר, אבל לאט. בעוד צבאות מערביים אחרים פתחו זמן רב קודם לכן תפקידי לחימה לנשים (ובהם טייסות קרב) צה"ל לקח את הזמן שלו. בצבא שחלק חשוב באתוס המכונן שלו נמצא הפלמ"ח (שכשליש מן המשרתים בו היו נשים), זה מעלה תהיות.

אחת החיילות שסיימה בהצלחה את קורס הריינג'רס

אחת החיילות שסיימה בהצלחה את קורס הריינג'רס.

כאמור, ישנו שינוי מגמה ובפני חיילות נפתחים תפקידים שהיו סגורים לפניהם קודם לכן. בארצות הברית, למשל, השלימו באחרונה שתי נשים את קורס הריינג'רס היוקרתי (קורס סיור ולוחמה זעירה מפרך) של צבא היבשה. שר ההגנה האמריקני אף קבע באחרונה כי החל משנת 2016 יהיו כל התפקידים בכוחות המזוינים, ובהם תפקידי לחימה, פתוחים באופן שווה לגברים ולנשים. כלל המטות המשולבים, ובהם מפקדת הכוחות המיוחדים (SOCOM), הודיעו כי לא יבקשו חריגות לקביעה גורפת זו. מי יודע, אולי אפילו נראה לוחמות בקומנדו הימי האמריקני (יחידת "אריות הים") בדומה לסרט "ג'י. איי. ג'יין" בכיכובה של דמי מור.

חיל הנחתים האמריקני היה היחיד שהסתייג מכך. מחקר שנעשה בחיל קבע כי ליחידות מעורבות (בהן משרתים גברים ונשים יחדיו) יש גרף ביצועים נמוך מזה של יחידות שבהן משרתים גברים בלבד. על-פי המחקר, שתואם לממצאי מחקרים שנעשו בצה"ל, הן גם נפצעות יותר במהלך האימונים. בשל כך החיל מתנגד לשלב נשים ביחידות הסיור והחי"ר שלו. הם, כך נראה, לא יורידו את הסטנדרטים שלהם בשם השוויון. טוב, עד שייתנו להם פקודה לעשות כן. בכל זאת מדובר בצבא מסודר ופקודה היא פקודה. 

אל''מ רז שגיא, טוען שנשים לא צריכות שלרת כלוחמות

אל"מ שגיא, מתנגד לשילוב נשים כלוחמות.

יש מי שטוען, אל"מ במיל' רז שגיא למשל (שאף כתב ספר בנושא), שזה בדיוק מה שעושה צה"ל כשהוא הופך נשים ללוחמות מתוך מניעים שאינם ממן העניין. נשים לטענותו, לא יכולות פיזיולוגית, להיות לוחמות טובות כמו הגברים והפיכתן לכאלו מסכנת אותן ואת השגת המשימות שיוטלו עליהן. לטענת שגיא, שפיקד על סיירת גבעתי ועל גדוד במערך האיסוף הקרבי, אל לצבא לעסוק בשוויון מגדרי ובהדרת הנשים. תפקיד הצבא לדבריו הוא "לעסוק בביטחון המדינה ולשבץ בהתאם לצרכיו". על-פי התומכים בקו זה לחימה היא עניין מסוכן ואין בו מקום לשיוויון.

סר'ן אור בן יהודה מקרקל, שקיבלה צל

סרן בן יהודה מגדוד קרקל, שקיבלה צל"ש על תפקודה בהיתקלות (צילום: דו"צ)

גם אל"מ אבי דהן, שפיקד על גדוד בחטיבת הנח"ל ועל חטיבת אילת, אמר לאחרונה בראיון כי בחברה הישראלית טרם הבשילו התנאים לשילוב נשים בשדה הקרב ולשילובן כלוחמות חי"ר ושריון. דהן, שגדוד קרקל המעורב (בו משרתים יחדיו לוחמים ולוחמות) פעל תחת פיקודו בגזרת אילת, שיבח את הגדוד ואת סרן אור בן יהודה, מפקדת פלוגה בקרקל שקיבלה צל"ש אלוף על תפקודה בהיתקלות, אבל טען כי ידיעה על עשר חיילות שנהרגו בקרב בלבנון תפגע קשה בחברה הישראלית.

דמי מור כלוחמת קומנדו ימי בסרט

דמי מור כלוחמת קומנדו ימי בסרט "ג'י. איי. ג'יין", 1997.

הטענה כי החברה הישראלית אינה מוכנה לשילוב נשים בלחימה ולבשורות איוב אודות חללות חסרת בסיס. כבר הוכח, בין היתר באינתיפאדה השנייה ובצוק איתן, כי החברה הישראלית חזקה יותר מכל אסון זה או אחר ותספוג גם בשורה קשה שכזו במידה והסיבה תצדיק את סיכון החיילים (ואין זה משנה מה מינם). יתרה מכך, צבא, אשר מתיימר להיות צבא העם, חייב לעסוק בשוויון. לו היה מדובר בצבא מקצועי, ללא גיוס חובה, היתה יכולה מי שמתאים לה לעבוד במסגרת שוויונית יותר או פחות לבחור אם ברצונה לעשות כן. בצה"ל, לא כך הדבר ועל כן יש מקום לעשותו שוויוני יותר.

ראש אכ

האלופה היחידה בתולודות צה"ל, אורנה ברביאי, צמחה במערך כוח-האדם.

נכון, באמת ישנן מגבלות פיזיולוגיות. ואולי נשים אינן מתאימות לקומנדו הימי או לגולני. בעידן שבו שדה הקרב (וההכשרה לפעול בו) מחייב יכולת לשאת ציוד לחימה כבד למרחק רב יתכן ונשים אינן מתאימות למספר תפקידים מצומצם במערך הלוחם. אולם חיל הרגלים והיחידות המיוחדות הינם רק חלק קטן מכלל הכוח הלוחם. השריון, מערכי הנשק המדויק וגם תפקידי שטח מסווגים יכולים בהחלט להתאים לנשים. היעדר נשים בולט גם בדרגות הפיקוד הבכירות. הסיבה לכך ברורה. צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. כשעיקר יחידות השדה הלוחמות מורכבות מגברים זה רק מתבקש שהם אלה שיזכו בקידום.

נראה כי הצבא משמר העליונות גברית באמצעות הפרדת התפקידים בין גברים לנשים. בסירובו לעשות כן מסתמך צה"ל על נתונים פיזיולוגים, מחקרים רפואיים והחשש מפני מאמץ פיזי עצים, אולם בפועל, כל עוד קיים מודל צבא העם, אם כולם מתגייסים אזי מי שמתגייס לשירות תובעני יותר, מאתגר וממושך יותר תורם יותר ובעיקר שווה יותר.