שנהיה לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מתן וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל, שהיה לאגדה, אך לא לרמטכ"ל. בספרו האוטוביוגרפי, הסוקר את תולדות חייו על תפקידיו הרבים ומבצעיו הנועזים, ניכרת תחושת ההחמצה

כשהיה מפקד אוגדה, התראיין תא"ל מתן וילנאי, לימים אלוף, שר ושגריר, לערוץ 1, ונשאל מה יעשה כשישתחרר? "אלך לשדוד בנקים", השיב הקצין הבכיר, כשהוא מתלוצץ כמובן. עד מהרה זכה וילנאי לשיחה מהרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שגער בו שאינו יכול לדבר כך. וילנאי הסכים עמו אבל ציין "שמאז הריאיון כבר הגיעו אלי חמש פניות של חיילים שלי לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאיתי השוד יצליח" (עמוד 178). הוא לא הגזים.

לאורך השנים וילנאי נחשב לאחד הנערצים שבמפקדי צה"ל וחלק מחייליו אפילו קראו לבניהם על שמו. קצין צנחנים ותיק אפילו אמר לי עליו פעם שכשמתן היה מח"ט הצנחנים (1976-1975) אז כשבחטיבת גולני דיברו על מח"ט התכוונו אליו. בהתחשב בזה שאז כיכב בחטיבה החומה המח"ט אורי אייזנברג (שגיא), הרי שמדובר במחמאה גדולה במיוחד.

עטיפת הספר, בה מצולם וילנאי בימיו כמפקד סיירת צנחנים, (מקור: סימניה).

ניכר כי ספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), שכתב ביחד עם יניב מגל, מחבר הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל, יצא מאוחר מדי. עברו יותר משני עשורים מאז פרש וילנאי מן הצבא, והפשיטות, הקרבות והעימותים בהם לקח חלק נראים למי מן הקוראים שטרם חצו את גיל ארבעים כמשהו שקרוב יותר למלחמת העולם השנייה מאשר למלחמת לבנון השנייה.

את הכותרות תופסים כיום מפקדים בכירים בני הדור הנוכחי, שבלטו באומץ בל וביכולתם בעימותים החדשים שמולם מתמודד צה"ל. מפקדים כמו תא"ל רפי מילוא, שהצטיין כסא"ל בקומנדו הימי בפשיטה בצור שבלבנון ב-2006, האלוף אמיר ברעם (כמו וילנאי, בוגר הפנימיה הצבאית), שפיקד בהצלחה על פלוגת הנ"ט של הצנחנים בדרום לבנון ועל גדוד 890 באינתיפאדה השנייה, ותא"ל ערן ניב, שכמג"ד נח"ל הסתער באומץ על המחבלים שביצעו את הפיגוע בציר המתפללים ב-2002. ועדיין, טוב שוילנאי כתב את סיפור חייו כי לצד היותו סיפור מרתק, הוא כולל בתוכו כמה לקחים שראוי שיוסיפו להיות נר לרגלי צה"ל.

שחצנות הפיקוד הבכיר

וילנאי (יליד 1944), בנו השני של פרופסור זאב וילנאי, מגדולי חוקריה, אוהביה ויודעיה של ארץ ישראל בדורות האחרונים, הוא בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. וילנאי, נחשב לחניך כה בולט בפנימייה עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה.

בשנת 1962 התגייס לצנחנים והחל מסלול שירות שבו הקפיד להיות תמיד בראש הכוח, היכן שירו ולחמו. אחד מחבריו לפנימייה, אמנון ליפקין-שחק, צעד אתו "יחד לאורך כל הדרך" (עמוד 243). בדומה לוילנאי, הצטיין ליפקין-שחק כמפקד בצנחנים, בין היתר בפשיטה על ביירות ב-1973 (מבצע "אביב נעורים"), וכמותו נהג גם הוא לחתום קבע כל שנה מחדש. חלק ניכר מהשירות היה וילנאי צעד קטן לפניו, אך בהמשך התהפך הסדר וליפקין-שחק כיהן כרמטכ"ל ווילנאי סגנו.

במבצע "צוק סלע", פעולת התגמול בג'נין ב-1965, השתתף וילנאי לראשונה בפעולה מעבר לגבול. כמ"פ צעיר בגדוד 202 של הצנחנים הוטל עליו לפוצץ מבנה ששימש את מחבלי הפת"ח. חיילים מהלגיון הירדני ירו לעבר הכוח שעליו פיקד, והוא ירה והרג שניים מהם. חלפו שנים רבות מאז אבל, כתב, הוא עדיין שומע את זעקות האנשים שהרג. "שומע ומהרהר במשמעות ובצורך ליטול חיים של אדם אחר" (עמוד 79). בקרב, ישנו צורך לקחת חיים, אבל אין מדובר במעשה של מה בכך, גם כשמדובר בחיי אויב.

וילנאי, שעם גיוסו ביקש להתקבל לסיירת הצנחנים, סורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדוד 890, פיקד עליה במרדפים בבקעה ובפעולת כראמה, שאותה הגדיר כיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. השחצנות של צה"ל הניחה שכוחותיו "יטאטאו" את המחבלים מהעיירה הירדנית ונקלעו ללחימה קשה ולא צפויה עם הצבא הירדני. עשרים וארבעה הרוגים ספג צה"ל בפשיטה הזו, כולם תוצר של שחצנות הפיקוד הצה"לי הבכיר, שזלזל באויב אז, ובהמשך באוקטובר 1973.

דרושות טיפות מזל

ב-1968, לאחר שמונה לסמג"ד, נקרא וילנאי לפקד על מבצע "הלם". היה זה, אולי, המבצע הבולט ביותר בקריירה שלו. מה מבדיל בין הצלחה לכישלון? שאל בראשית הפרק. לשיטתו, לא השגיאות או השקדנות והמסירות הן שעושות את ההבדל, שכן כאלו יש בשני המקרים. "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14).

נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מחליפו כמפקד סיירת צנחנים, גד נגבי. הכוח, שמנה ארבעה-עשר לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עברו כ-70% מצריכת החשמל של מצרים, ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נעו לעברם ארבעה חיילים מצרים. וילנאי והקשר שלו ארבו להם וירו בהם. "בעת הירי שמעתי רק את הסדן נע בתוך כלי הנשק. בתוך רגע שלושה מהם נפגעו מהאש – והיתר נמלטו" (עמוד 23). לאחר ההיתקלות סיים הכוח, תחת אש, את מלאכתו ונמלט. בעת הנסיגה נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים.

הפשיטה הייתה, לדבריו, "פעולה קלסית של קומנדו שבוצעה בדיוק של אזמל מנתחים" (עמוד 24). המצרים לקו בהלם ועצרו לארבעה חודשים את הפעולות ההתקפיות לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה כדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב.

כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח', חיכו להם שר הביטחון משה דיין, וסגן הרמטכ"ל עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של וילנאי ואמר לו כי "אם ירצו רמטכ"ל טוב, מתן יהיה רמטכ"ל. אבל לא בטוח שזה מה שהם יחפשו" (עמוד 25). בחירת וילנאי לסיים את כך הפרק הפותח את האוטוביוגרפיה שלו מלמדת שככל הנראה הוא עודנו כואב את אי-מינויו לרמטכ"ל.

ואכן למרות שבהמשך פיקד בהצטיינות על גדוד 890, חטיבת הצנחנים הסדירה, בה"ד 1, אוגדה 36 ופיקוד הדרום, כולם בהצטיינות, בחרו וילנאי ומגל לשזור בלא מעט תחנות בספר דווקא את האופן שבו הסתיימה הקריירה הצבאית שלו.

מינויים פוליטיים

ב-1998 בחר שר הביטחון דאז, אלוף (מיל') יצחק מרדכי, באלוף שאול מופז, שהיה פקודם בצנחנים, כמחליפו של הרמטכ"ל ליפקין-שחק. למרות שוילנאי נחשב לבכיר האלופים ולמועמד ה"בטוח" נבחר מופז, ככל הנראה, בשל טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של מרדכי לוילנאי, שזכה בכל התפקידים שעליהם התמודד גם הוא.

בספר מצטט וילנאי את האלוף (מיל') ישראל טל סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, שנחשב למועמד כמעט בטוח לרמטכ"ל לפני המלחמה (ולא מונה לאחריה), שאמר לו: "הבעיה הגדולה אינה בעצם העניין שמרדכי לא בחר בך לרמטכ"ל, אלא בכך שהוא פגע באתוס הצה"לי, לפיו הצבא מתנהל עד היום, וגורם לכל קצין לחשוב על מקומו במערכת הצה"לית. הברית הבלתי כתובה בין החברה לצבא היא שהשיקולים בצה"ל הם ענייניים" (עמוד 267). אכן, היה זה מעשה מכוער, אבל הרמטכ"ל הוא גם מינוי פוליטי וככזה הוא אינו נקי ממכלול האינטרסים שהפוליטיקה כוללת בתוכה.

מחברי הספר עשו עוול בהתייחסם למופז, שכן בדומה לוילנאי הוא שירת בהצטיינות בכל התפקידים הנחשבים של קצין שצמח בצנחנים: מפקד הסיירת ב-1973, סגן מפקד סיירת מטכ"ל באנטבה, מפקד בה"ד 1 ומח"ט הצנחנים בפעולת מיידון ב-1988. יתרה מכך, אף שנחשב ל"אנדרדוג" בהתמודדות, הוא התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באנתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן".

סין הזירה החדשה

כאמור, וילנאי שימש בתפקידי מפתח רבים בצבא ובממשלה, אך בספרו הוא מתאר את רובם ממעוף הציפור, מבלי שהקורא יכול באמת ללמוד על פועלו. תחומים דוגמת מוכנות העורף לעימות, בו עסק כסגן שר הביטחון, או סגנות הרמטכ"ל תוארו בתמצית, וחבל שכך. לעומת זאת, וילנאי תיאר בהרחבה את תקופת כהונתו כשגריר בסין וניכר כי לצד הנאתו מהתפקיד הוא רואה בה זירה חדשה בעלת חשיבות אסטרטגית עבור ישראל.

הלקח החשוב ביותר שוילנאי מציג בספרו מוזכר בהקשר למבצע אנטבה, בו השתתף כסגן מפקד הכוח הפושט, דן שומרון. "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (עמוד 137), כתב.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

היוזמה והרצון לפעול, שמניעה בהמשך גם את החלטות הפיקוד הבכיר והממשלה, צריכים להגיע ממפקדי השדה. שכן אף שלעתים מוטב יהיה להימנע מפעילות או להגיב באורח מתון יותר, רוח הלחימה, אותה רוח שהניעה בין היתר את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, לצעוד במנהרת החדירה של חזבאללה עד לעברה השני בלבנון (מבלי לבקש אישור), היא העיקר ויש לשמרה ולעודדה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 04.10.2019)

כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות הגוברת מול עזה מוציאה מהפוליטיקאים הבטחות בחירות על מערכה מכריעה בעזה. אבל כמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. והמלחמה שישנה מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויהיה נחוש לבצעה. 

השבוע אמר ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, בראיון לעיתונאים ירון דקל ועמית סגל בתכניתם ב"כאן ב'", כי ככל הנראה לא תהיה ברירה אלא לצאת ל"מלחמה אחרת" בעזה. נתניהו ציין שארגון החמאס מתקשה לשלוט ברצועה ולרסן את הפלגים הסוררים וכי "לא תהיה ברירה להיכנס למערכה, מלחמה, מול עזה".

המציאות ברצועת עזה בשבועות האחרונים היא אכן מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה מהרצועה לשטח ישראל, של חוליות של פעילים חמושים פעילי מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי.

החוליות חוסלו, אמנם, בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת, אולם הם מלמדים, כמאמר רה"מ נתניהו, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה, ויכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיחו ראש הממשלה נתניהו, יו"ר "הליכוד", ויריבו העיקרי יו"ר מפלגת "כחול לבן", הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, כי יצאו למערכה מכריעה בעזה. זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מבטיח זאת.

יתכן ששני המבצעים שניהל בעצמו כראש ממשלה ברצועה בעשור האחרון, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ומבצע "עופרת יצוקה", אליו יצאה הממשלה בראשות אהוד אולמרט, היו צריכים ללמד אותו שמדובר בבעיה מורכבת שלא ניתן לפתור כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את חידת הקשר הגורדי (הוא חתך אותו באמצע באבחת חרב אחת).

יכולתו של החמאס לשמר שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועה, ממנו ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, היא, אולי, הנכס המרכזי שבגינו נמנעת ישראל ממערכה רחבה ברצועה.

חמאס הוא השטן המוכר, והכאוס שעלול לשרור ברצועה לאחר הפלתו (בהנחה שהיא אפשרית), יהיה דומה במתכונתו ללבנון בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר לישראל לא היתה כתובת ברורה לדרוש ממנה אחריות, בעת שפעלו ארגוני טרור משטח לבנון כנגד יישובי הצפון.

אין חלופות טובות

כאמור, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה – אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לחייליו.

ההישג, פגיעה בפעיל טרור בכיר, עשוי להיות חיובי. אבל החסרונות ברורים. ראשית, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר והצד השני מסלים את המצב בעיתוי הנוח לו, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שישהו במסתור. שלישית, לאורך זמן קמים מנהיגים חדשים, ולא פעם הם יעילים וקיצוניים מקודמיהם.

לחלופה של הפעלת אש מנגד, החל בירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אף שאין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים.

החלופה הנוספת היא המערכה הקרקעית, אולם מהלך קרקעי מתמרן הוא יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. יתרה מכך, לצד פגיעה בפעילי חמאס רבים תכלול המערכה גם פגיעה בלתי מכוונת באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. מערכות שכאלה נוטות להמשך זמן רב וקשה לסיימן בתחושת הישג ברורה.

אבל למרות המורכבות והמחירים שטומנת בתוכה הסוגיה העזתית (שבסוף, כמאמר אלוף במילואים, "מתבטאים בבתי הקברות"), הבטחות בחירות, כך מתברר, הן זולות. אחרי הכל, המועמדים לא הבטיחו לקיים

שלילת יכולות האויב 

אם תצא ישראל למערכה בעזה, יידרש צה"ל לפעול אמנם בזירה מוכרת, אך כלל לא בטוח שיהיה ביכולתו להפגין ביצועים טובים יותר מאלו שהפגין במבצע "צוק איתן". בעיקר יידרש הצבא להשיג את הפגיעה בכוח הצבאי של החמאס ופעיליו מהר יותר ובאופן נמרץ יותר מבעבר, בהנחה שיקבל די חופש פעולה לכך מהדרג המדיני.

יתרה מכך, כלל לא בטוח שצה"ל יילחם רק בחזית אחת, והמתיחות לפני שבוע בגבול לבנון הוכיחה שצה"ל עשוי להידרש ללחום במקביל הן בדרום והן בצפון. להבנה הזו ישנו ביטוי בתכנית האימונים והשבוע קיים הצבא את התרגיל המטכ"לי השנתי, "האבן הראשה", שדימה תרחיש לחימה במתאר רב-זירתי בדגש על חזית הצפון.

הצורך להתאים את הצבא למערכה ולבאר מראש מה יהיו ההישגים שאותם יחפש הצבא להשיג עומדים במוקד עיסוקו של הרמטכ"ל, אביב כוכבי. במאי האחרון הוא קיים שיחה עם חניכי קורס פו"ם אלון, שעתידים בהמשך דרכם להיות מפקדי גדודים ויחידות בצה"ל.

בשיחה שם הרמטכ"ל דגש על כך שבמלחמה הבאה יידרשו המפקדים הצעירים להתמקד בעיקר בשלילת יכולות מהאויב, ולא בכיבוש שטח.

בעבר, ציין, היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפישה שזהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים לפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה, אמר, "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח".

עברו כשלושים שנה מאז שכוכבי, אז רס"ן בצנחנים, השלים את פו"ם ברק, תכנית הכשרה ייחודית שיזם ראש מה"ד דאז, האלוף דורון רובין, בסיוע בנימין עמידרור ואל"מ חנן שוורץ, ותמיכת הרמטכ"ל דן שומרון.

שוורץ, שב-1973 לחם כקצין הקשר של חטיבת השריון 188 ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל, ורובין, שכקצין צעיר בצנחנים ובוודאי כאלוף נהג לבעוט במוסכמות ולערער על הנחות יסוד במטרה לשפר את הכוחות שעליהם פיקד, יצרו תכנית הכשרה שונה שעודדה את חניכיה לחשוב אחרת, לא רק טקטית אלא גם אסטרטגית.

רובין, שנהג גם לשחק כדורסל עם החניכים, ביקש מהם גם לבחון את צה"ל בראייה ביקורתית. כך למשל השוותה עבודה סמינריונית של אחד החניכים בקורס, "מלחמת שלום הגליל בראי האימונים", את האימונים שקדמו למלחמה והמציאות שפגשו הכוחות בלחימה. מסקנתו, "אין קשר בין האימונים ובין מה שהתרחש במלחמה".

עתה כוכבי הוא הרמטכ"ל, ומוטל עליו לוודא שהאימונים יהיו בהתאם למערכה שבה יפעלו הכוחות. ההיגיון הישן, קבע, כבר לא מתאים, ו"הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב, כשעשית את התנועה מא' לב'. הרי כשאריק שרון, חזרנו אליו, כובש את אום-כתף – המערך קורס. המערך קורס, וממשיכים הלאה מערבה. עכשיו בואו נעשה תרגיל: אנחנו נכנסים וכובשים עד צור, כולל צור. ואז מסתכלים אחורה ואומרים: 'השמדנו עשרים אחוז'. מה קורה עם העוד שמונים אחוז רקטות? ב'עופרת יצוקה', עד היום האחרון, שכונת הסביבון ירתה רקטות על שדרות ועל מדינת ישראל. הלכנו אליה בלפיתה, אגב. הלכנו אליה בלפיתה. רק באום כתף – לפיתה – עשרים אחוז – המערך קורס. 'עופרת יצוקה' – עשרים אחוז – לא קורה שום דבר. ולכן אתם חייבים להבין את העניין הזה", הדגיש לחניכים.

ההשוואה בין הקרב על המתחם המצרי המבוצר באום-כתף שבלב מדבר סיני במלחמת ששת הימים, שניהלה אוגדתו של אריק שרון, לבין הלחימה כנגד מתחם של החמאס בשכונה צפופה בעזה, היא מעט מאולצת, אבל המסר נשאר נכון, ואתו הולך הרמטכ"ל מתרגיל לתרגיל, מכנס לטקס.

אם מפעילים כוח, אז בנחישות

אולם למרות שהמסר מחלחל והצבא אכן מתמקד בשיפור הקטלניות של הכוחות ובהגברת קצב שלילת היכולות מן האויב, הרי שהשינוי הממשי אינו תלוי ביכולת של צה"ל לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ויכולות צבאיות של החמאס (או חזבאללה), אלא בדרג המדיני.

בספרו האוטוביוגרפי, "ידעתי את ארצי" (ידיעות ספרים, 2019), כתב האלוף (מיל') והשר לשעבר מתן וילנאי, שהסתייע בכתיבה בעיתונאי יניב מגל, כי "מה שבעצם מבדיל בין הצלחה לכישלון הוא, במקרים רבים, מידת הנחישות. לפי ניסיוני, נחישות ברוח הצנחנים. וכמובן, גמישות מחשבתית בהתאם לנסיבות המשתנות, ולא פחות מכך, כמה טיפות מזל הנופלות למקום הנכון" (עמוד 14). ומה שתקף לכוחות בשטח, בוודאי תקף לדרג המדיני.

ראש הממשלה ושרי הקבינט נדרשים לגבש מדיניות של ממש מול עזה, ולא רק הצהרות לוחמניות, עם אסטרטגיה והבנה ברורה מה ברצונם להשיג באמצעות הפעלת כוח צבאי, בין שמוגבל ובין שלמטרת מיטוט החמאס. משנקבעו מטרות שכאלה יש להחליט על מימושן הנחוש.

אם לא, אז לאחר תצוגת יכולות מרשימה של הצבא בראשית המערכה, תהיה הפעלת הכוח מגומגמת, מבולבלת ומתמשכת בנוסח המערכות בקיץ 2006 ובקיץ 2014. יתכן שכמו שאין פוליטיקה חדשה, אין גם מלחמה אחרת. אך אם בכל זאת ישנה כזו, הרי שלצד חשיבות רוח הלחימה והמקצוענות של הגייסות, היא מחייבת דרג מדיני שיגבש מדיניות ויוציא אותה בנחישות אל הפועל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.09.2019)

"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאיואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

לסגור את הפנימייה, לפתוח אקדמיה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטה לסגור את הפנימיות הצבאיות נתקלה במחאת הבוגרים, בהם אלופים וקצינים עטורי צל"שים. את הפנימייה אמנם יש לסגור, אך במקומה כדאי לשקול הקמת אקדמיה צבאית.

תג היחידה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה אותו עונדים גם שוחרי הפנימיות הצבאיות.

תג היחידה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה אותו עונדים גם שוחרי הפנימיות הצבאיות.

המלצת הרמטכ"ל, באישור שר הביטחון, לסגור את הפנימיות הצבאיות (האחת שליד בית הספר הריאלי בחיפה והשנייה "אור עציון" במרכז שפירא, שהינה תורנית במתכונתה) נתקלה במחאה מצד בוגרי המוסדות. בעוד שבוגרי הפנימייה המתנגדים לסגירתה מעלים את הנימוק הערכי, הרי שהרמטכ"ל ושר הביטחון קיבלו את החלטה משיקולי התייעלות ותקציב, כחלק מהתכנית הרב-שנתית "גדעון". עלותו של כל מחזור עומדת על כ-15 עשר מיליון ש"ח והתוצרת – פחות ממאה בוגרים. בנוסף טוען השר יעלון, ש"הצורך הייחודי הזה פחת בשנים האחרונות באופן משמעותי," בין היתר בשל המכינות הקדם-צבאיות (הדתיות והחילוניות) שבוגריהן מתגייסים לשירות משמעותי ופיקודי במספרים הולכים וגדלים משנה שנה. יעלון אף הוסיף שכבר אין צורך שנערים בני 14-15 יהיו חלק ממסגרת צבאית. "זה גיל מוקדם מדי וצעיר מדי," אמר השר.

מורשת מפוארת

הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, בוגר מחזור בפנימייה.

הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, בוגר מחזור ח' בפנימייה, (צילום: דו"צ).

הפנימייה הוקמה בשנת 1953 ביוזמת מנהל בית הספר הריאלי, ארתור בירם, ובתמיכת ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מבין בוגרי הפנימייה הצבאית על סניפיה השונים, ובהם גם זו שהיתה בתל אביב ונסגרה ב-1984, ניתן למנות שני רמטכ"לים, ליפקין- שחק ואשכנזי, ואין ספור אלופים ובהם אמיר דרורי (בוגר מחזור א' של הפנימייה בריאלי), מתן וילנאי (שנחשב לחניך כה בולט עד שבוגריה נהגו לתאר את עצמם כמי שלמדו בה "שנתיים אחרי מתן" וכן הלאה), הרצל בודינגר, ודורון אלמוג.

טנק הצוערים בטקס הבאתו לפנימייה הצבאית הריאלי

טנק הצוערים בטקס הבאתו לפנימייה הצבאית הריאלי, (צילום: הפניימה הצבאית הריאלי).

בשנים האחרונות בלטו בוגרי הפנימיות בשכבת הקצונה הבכירה של צה"ל. קצינים כמו משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד על חטיבת גולני ב"חומת מגן" ואוגדת עזה, תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, אלוף פיקוד הדרום אייל זמיר, תא"ל אמיר ברעם, מפקד אוגדת הגליל, מפקד חטיבת הצנחנים נמרוד אלוני ומפקד חטיבת הנח"ל עמוס הכהן (בוגר פנימיית "אור עציון"). סגן המפכ"ל, ניצב זהר דביר, הוא בוגר הפנימייה גם כן. עשרות מבוגריה עוטרו על גבורתם בשדה הקרב ובהם דרורי, ליפקין-שחק, לוחמי "טנק הצוערים" במלחמת יום הכיפורים, דוד חודק, תמיר ואלוני. 132 מבוגריה נפלו במהלך שירותם. בוגר מפורסם נוסף של הפנימייה הוא הנווט הנעדר רון ארד.

בעיית ההכשרה

למרות המוטיבציה הגבוהה של החניכים, בפועל, הם עוברים הכשרת שדה בסיסית ושיעורים בהיסטוריה צבאית. זאת בגיל צעיר מדי מכדי להכשירם באמת כמפקדים שישרתו שירות ממושך ובתפקידים בכירים. אלוף במיל' (שזכה לכינוי "האדם החושב" במטכ"ל), טען בשעתו כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. זה נובע בעיקר מכך שבצה"ל התפקיד הוא גם ההכשרה אליו, בשיטת ה-"On the job training". קורסים כמו קורס מפקדי אוגדות וחטיבות אולי מכשירים לתפקיד ספציפי (גם זה במידה פחותה) אבל לא מכשירים את הקצינים כמי שאמונים על האסטרטגיה , אלא כדרג השדה הטקטי הבכיר.

הבט"ש, כאמור, רק מחמיר את הבעיה. מח"ט שמבין שהוא נבחן בתפקוד הש.ג במחסום שבגזרתו, בדר"כ סותם את הפרצה באמצעות עשרים ומשהו שנות החיילות והניסיון שצבר ופשוט עומד במחסום במקומו. היעדר הכשרה ואימונים מביא את האל"מ לפעול כ"מ"כ כפול מאה" ולא כקולונל. דוגמה בולטת היא הפיגוע בציר המתפללים בחברון שבו נהרג מח"ט מצטיין כאשר חתר למגע והסתער ראשון. לאחר מותו איש לא תפס פיקוד וארגן את הכוחות כראוי. המחבלים מצידם הרגו 12 חיילים ואזרחים ופצעו 14. לאחר יותר משלוש שעות הרג את המחבלים כוח קטן בפיקוד מפקד גדוד נח"ל, ערן ניב, שהוזעק מביתו מתל-אביב, שפעל גם הוא, אף שבאומץ, יותר כמו מפקד זוטר מאשר מג"ד.

הפתרון – אקדמיה

סמל האקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט.

סמל האקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט.

הפתרון האפשרי לרצונו של הצבא להתייעל מחד, ולרצונם של בוגרי הפנימיות לשמר את המסורת מאידך, עשוי להיות זהה – הקמת אקדמיה צבאית ישראלית שתתבסס לא על מודל הפנימייה הצבאית הקיים אלא על האקדמיה הצבאית של ארצות הברית שבווסט פוינט. האקדמיה, שהוקמה בשנת 1802 ביוזמת הנשיא ג'פרסון, שונה בתכלית מן המודל הישראלי. חניכיה הינם בגילאי 17-23 והם עוברים מסלול הכשרה אקדמי לכל דבר במוסד שהוא לא רק בית ספר להכשרת הפיקוד הצבאי אלא גם אוניברסיטה מן הדרגה הראשונה.

אימוני קיץ בווסט פוינט

אימוני קיץ לצוערים בווסט פוינט.

הבוגרים, כמו בוגרי הפנימייה הצבאית, אכן מתאמנים במהלך החופשות ובקיץ אולם הם מסיימים את הכשרתם כקצינים בעלי תואר ראשון (בדגש על מקצועות ריאליים דוגמת הנדסה ופיזיקה) ומתגייסים לצבא היבשה לשירות ממושך ומהווים עד אשר יהוו את סגל הפיקוד הבכיר של צבא היבשה. בין בוגרי האקדמיה ניתן למנות את הנשיאים גרנט ואייזנהאואר, כמה ממפקדי השדה הבולטים במלחמת העולם השנייה ובהם פאטון, מקארתור ובראדלי וכן את הגנרלים פטראוס, מקריסטל ודמפסי.

ביכולתו של צה"ל, במהלך פשוט יחסית, להסב את הפנימייה לאקדמיה ולהפעיל את מערך המיון והגיוס שלו בכדי לאתר מועמדים מתאימים בדומה לאופן שבו מאותרים כיום מועמדים לשירות בסיירות המובחרות של צה"ל. הצוערים שיעברו את מבחני המיון יעברו שלוש עד ארבע שנים מפרכות שבהן יוסמכו כבוגרי תואר ראשון לצד תכנים צבאיים ובהם טירונות בסיסית ואימון מתקדם, קורס קצינים בבה"ד 1 ועוד. אם זה נשמע מופרך, כדאי לזכור שקורסי החובלים והטיס כבר פועלים במתכונת זו כבר זמן מה. הצוערים שיוסמכו כקצינים יחלו את שירותם הפעיל בצבא כקצינים בחילות השונים. באופן הזה תהפוך הפנימייה ממוסד המקנה לנערים חינוך קדם-צבאי לאקדמיה המכשירה קצינים מקצועיים יותר ומתאימים יותר לעימותי העתיד.

תהילת אנטבה, יש על מה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, בחינה מחודשת של מהלך הפעולה מראה כי יש לו, לצבא החובבים הישראלי, במה להתגאות. הקרב על הקרדיט מיותר כי התהילה מספיקה לכולם 

מבצע אנטבה בשלשו דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

מבצע אנטבה בשלוש דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. שני סרטים הופקו בהוליווד בעקבות המבצע (גם בישראל הופקו כמה, הידוע שבהם אף ייצג את ישראל בטקס האוסקר), ונכתבו אודותיו ספרים, כתבות תחקיר ואפילו קומיקס וסרטון אנמציה.

האמת, בצדק מסוים. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלקים רבים ביחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. רוצים דוגמה? בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב-2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

לוחמי סיירת מטכ

לוחמי סיירת מטכ"ל עם המרצדס השחורה עם שובם ממבצע אנטבה (צילום: לע"מ).

העובדה שצה"ל נחלץ לפעולה, כנשוך נחש, באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, נטולת מליצות, מתגמשת, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרת מחטיבת הצנחנים ונבחרת מחטיבת גולני על מטוסי C-130 "הרקולס" בדרך לאנטבה.

המבצע

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב"ג בסיום הפשיטה.

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטחו את נחיתתם והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין.

במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים, ובניגוד לתכנית המקורית פקד יוני נתניהו לירות בהם, ככל הנראה. משום שחשש כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין." לאחר הירי השקט ירו באוגנדי גם חיילים שבג'יפים שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומקלע מא"ג. ירי זה הפך את הפעולה ל"רועשת" ופגע באלמנט ההפתעה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

שיירת הרכבים האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בצר הוביל את כוח הפריצה ונתניהו נע לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר, שירה במהלך ריצתו, האט במטרה להחליף מחסנית. נתניהו שחשש מעיכוב ומחזרה על "אסון מעלות" שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

אחד החיילים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, היו ללוחמים הראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. רגע לאחר מכן פרצו לאולם לוחמים נוספים. בראיון איתו סיפר מוקי בצר כי "חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג."

כאן הוכרע, למעשה, הקרב על בני הערובה. בחילופי האש נפגעו 3 מבני הערובה. אף שמדובר באחד ההיבטים הטרגיים של המבצע הרי שכל מי שהתאמן בלוחמה במבנה עם "ידידים ויריבים" יודע כי כאשר מתרוממים "ידידים" (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של המצב הקרבי הם עלולים להיפגע. הדבר רק ממחיש את מורכבות פעולת ההשתלטות.

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. נבחרת חטיבת גולני איבטחה את עליית בני הערובה למטוסים. כוח מן היחידה, עליו פיקד יפתח רייכר-עתיר, הרג מספר חיילים אוגנדיים. נבחרת חטיבת הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלטה על הטרמינל החדש. שם נורה ונפצע קשה סורין הרשקו בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏. כוח הנגמ"שים, בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח בעוד כוח אחר מסיירת מטכ"ל, בפיקוד עמר בר-לב, השמיד 8 מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה-74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

הצלחה חסרת תקדים

הכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם על אדי אותה תהילה מאמצע שנות ה-70'. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד ושאב ממנו השראה. ולא בכדי. מי שבוחן את הפשיטה ביחס לאתגרים שבהם נתקלו צבאות אחרים, מקצועיים וממוסדים יותר, יגלה שצבא החובבים הישראלי הצליח היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

הגרמנים נכשלו כליל במינכן ב-72' (אך השתפרו ב-77' בהשלטות על מטוס לופטהנזה במוגדישו) והאופן שבו טיפלו האמריקנים במשבר בני הערובה שנכלאו בשגרירות האמריקנית באיראן הפך לאחד הכישלונות המשפילים בהיסטוריה הצבאית האמריקנית. אז, נשלח כוח דלתא, בפיקוד קולונל צ'רלי "המחויב" בקווית', לפשיטה כל כך לא אפויה ולא סבירה מבצעית, עד כי נראתה כאילו יצאה מסרטו של מנחם גולן. הפעולה נכשלה בצורה מחפירה והאמריקנים נמלטו מן המדבר האיראני בעור שיניהם, כשהם משאירים מאחור גופות לוחמים וציוד לחימה שכלל בין היתר 6 מסוקים.

הקרב על הקרדיט

יוני נתניהו ז

יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה.

את הישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מצאו עצמם במעין קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. הצדדים מתכתשים על שורה של סוגיות במהלך המבצע. ראשית, בהקשר לתכנון המבצע. בצר טוען (ככל הנראה בצדק) כי היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. נתניהו שב ליחידה שלושה ימים לערך בטרם המבצע, השתתף במודלים והכין את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו ''Secret Soldier''

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו "Secret Soldier"

שנית, ישנה החלטתו של יוני נתניהו לירות בזקיף האוגנדי. אל"מ במיל' בצר, יוצא סיירת צנחנים שאימן ב-71' את הצנחנים האוגנדים, טוען כי האוגנדי לא היווה איום וניתן היה לעוקפו. לעומתו משפחת נתניהו טוענת כי הלה סיכן את הכוח. חיזוק נוסף לטענה זו סיפק תא"ל במיל' רייכר-עתיר שאמר כי "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק…שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות." שתי הפרשנויות לגיטמיות ולא ברור מדוע יש מקום להתפלמס בעניין. מדובר בהחלטת מפקד שבמבחן התוצאה גם הוכיחה את עצמה.

שלישית, ישנה סוגיית ההסתערות על הטרמינל. בצר מזוהה כאיש שרץ קדימה ראשון ושנאלץ לעצור כדי שלא לפרוץ לאולם ללא כדור בקנה. באותו רגע, משום שכל עיכוב הוא הרה אסון, עקף אותו נתניהו ומשך לעבר היעד. בכך עמד נתניהו בדרישה כי מפקד יהיה הראשון לשאת בעול, להסתער ולצאת קדימה ברגע קשה. אולם כמוהו בצר, אשר משנפצע נתניהו לקח את הפיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה. בלחימה, כמאמר האלוף ישראל טל, התכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע.

מפקד המבצע, תא

מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון.

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ נוספים, חשובים לא פחות ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה ובראשה ראש הממשלה יצחק רבין (שאף הפקיד בידי מזכיר הממשלה מכתב התפטרות למקרה והמבצע יכשל). את המבצע יזמו שר הביטחון שמעון פרס, והאלופים בני פלד, מפקד חיל האוויר, ויקותיאל אדם, ראש אג"ם, ולולא התעקשותם לא היה יוצא לפועל. אך בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה  דן שומרון. שומרון איש הצנחנים בעברו, נשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה על כל מרכיביה. הוא היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, והוא מי שפיקד על הלחימה בשדה התעופה. אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

יש מה ללמוד מזה

תמצית מבצע אנטבה ניתנת להגדרה במשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון החזק שלו ממנו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה ושלחה כוח צבאי לחלצם, רק מפני שהם אזרחיה, והצליחה. המאבק על קרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה.

"אותו הדרעק"\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

ההתמודדות לתפקיד הרמטכ"ל ה-21 מראה כי מה שהיה הוא מה שיהיה. אותו הדרעק. ככה זה עובד: מאבקי הכוח בין המתמודדים, העלאת פרשיות מן העבר והיעדר בחינה אמיתית תוך שמירה על שקיפות ציבורית של המועמדים לתפקיד. 20 מפקדי צבא עליונים ומתוכם מספר זעום שנמנע מלקחת חלק בקרב הבוץ על הרמטכ"לות. אם רוצה מי מן המועמדים בתפקיד עליו לוודא כי אין בארונו שלדים וכי הצמיח עור של פיל, וגם זה אולי לא יספיק.

בניין המטכ

בניין המטכ"ל בקרייה

בשבועיים האחרונים התחוללה סערה תקשורתית זוטא, סביב מינוי הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. מאבקי כוח פוליטיים (בין שפנים ארגוניים, ובין שמחוץ לצה"ל) הם חלק בלתי נפרד כמעט מהליך מינויו של כל בעל תפקיד בכיר במערכת הציבורית, ומקומה של מערכת הביטחון לא נפקד. התהליך עצמו פשוט מאוד: השר הממונה (שר הביטחון) מזמן את המועמדים (בדר"כ שניים-שלושה, בסיבוב הקודם היו חמישה) לסבב ראיונות. לאחר מכן ממליץ על המועמד מטעמו לראש הממשלה (לרה"מ שמורה הזכות לפסול את מועמד השר ו"לשלוח אותו להשלמות" ובעצם לבחור במישהו אחר, אך אינו יכול להורות לו במי). או אז יתקיים למועמד שימוע בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה (ועדת טירקל). כשיימצא המועמד ראוי בעיני הוועדה (היא מעולם לא פסלה מועמד) יאושר מינויו בהצבעת ממשלה, לה כפוף צה"ל וכפועל יוצא הקצין הבכיר ביותר שבו. אין ועדת טוהר מידות מקדימה עוד בשלב מינוי הקצינים לאלופים, לציבור לעולם יצטייר המועמד שנבחר (שר הביטחון וראש הממשלה יצהירו זאת בכל פה) כמי שיש לו את כל הכישורים וכלל המעלות לבצע את התפקיד ולנהג את צה"ל בידיים בוטחות. בסך הכל בצדק, שהרי (וזה נכתב ללא ציניות) מדינת ישראל נתברכה ברשימה ארוכה של רבי-אלופים אמיצים, נכונים, נבונים הן במהלך שירותם הצבאי והן בשרתם כראשי המטה הכללי. אולם האם הם הוכשרו לתפקיד ומילאו את כלל המטריצות הדרושות בטרם היו לבכיר שבקציני המטכ"ל? שר הביטחון הנוכחי למשל, וכמוהו גם הרמטכ"ל וסגנו משוכנעים (לדידי, בדין) כי רמטכ"ל חייב להיות מי שכיהן כסגן רמטכ"ל (תפקיד שבמקרה מופיע בביוגרפיה של שלושתם) או לפחות ביצע תפקיד כראש אגף במטה הכללי. שר הביטחון הקודם חשב אחרת וכמוהו גם המועמד שרצה למנות. מי צודק? מדוע אין הבהרות? הסברים, משהו?

וילנאי, מפקד נערץ אך חסר את חוש הציד של חיה טורפת

וילנאי, מפקד נערץ אך חסר את חוש הציד של חיה טורפת

כשההתאמה העליונה לתפקיד היא אהדת שר הביטחון למועמד (ואין הדברים אמורים בשר הביטחון הספציפי אלא כהערה כללית על המצב) אזי, כשם שאמר בשעתו שאול מופזמי שלא יהיה פוליטיקאי לעולם לא יהיה רמטכ"ל. ואכן מתן וילנאי, מפקד נערץ בצה"ל, לא מונה לרמטכ"ל ומופז (אשר שימש כמ"פ תחת המג"ד וילנאי בצנחנים) חביבו של השר איציק מרדכי שהתחרה במתן וילנאי הוכיח את משנתו. אין, אם כן, להלין על מי מן המועמדים (אך יש לשבח את מי שלא התפשר על עקרונותיו) שבחר את קרבת שר משפיע זה או אחר, או שלחלופין בחר לנהוג על פי עצת גראוצ'ו מרקס והראה כי יש לו גם עקרונות אחרים. הצדק היה עם מופז גם בשל אופי התפקיד, שכן הרמטכ"ל מייצג גם את האינטרסים של הצבא במאבק הפוליטי (זו התחסדות לומר שאין כאלו ובהם תקציב, הגמוניה בדיונים ובקבלת החלטות ועוד). נראה כי מועמד החסר את אותו חוש-לציד של חיה טורפת, כפי שכינה זאת רה"מ הבריטי הרולד וילסון, שאינו מוכן לפגוע באנשים בכדי להשיג את רצונו, לא יצלח בהתמודדות על תפקיד זה.

עזר ויצמן.

עזר ויצמן. "אותו הדרעק"

על כן, אין להתפלא מחרושות השמועות, המריבות, ההתקרבות הפתאומית ושאר האירועים בהם מעורבים המועמדים לתפקידים בכירים. כך למשל, נתפרסמה פרשה במהלך ההתמודדות הקודמת לתפקיד הרמטכ"ל הקודם שכללה שיחה בין שניים מן המועמדים (היו שלושה) בעת שהיו לבדם בחדר. פרטי השיחה נודעו בדיעבד כחלק מפרשייה רחבה יותר וניתן לקבל מהם מושג על היריבות בין ה"טוענים לכתר". הקריאה (המוצדקת כשלעצמה) לשפר את הליך מינוי הרמטכ"ל, למסד אותו ולהגביר את שקיפותו, היא במקומה. אולם, תהא זו טעות להניח כי גם במידה והמלצות מבקר המדינה בעקבות פרשת הרפז יהיו לנורמה, יהפוך הליך מינוי ואישור הרמטכ"ל לנטול קרבות אגו והשלכת בוץ. זה בסדר, זוהי דרכו של עולם. עזר ויצמן אמר בשעתו כי מאבקי הכוח בצבא ובפוליטיקה זהים ("אותו הדרעק") אולם בצבא זה עם צנזורה ובפוליטיקה לא.

מופז כרמטכ

מופז כרמטכ"ל בתרגיל בחברת אייל בן ראובן ויואב גלנט. היה פולטיקאי ומונה לרמטכ"ל

20 רבי אלופים היו עד כה לצה"ל ואת המקרים בהם מונה לתפקיד אדם מבלי שנדרש למאבקי כוח ומבלי שההליך לווה ביריבות אישית קשה בין המועמדים ניתן לספור על יד אחת (ועוד ישארו אצבעות): דדו התנגש עם שייקה גביש, ברק דרש להיות סגן יחיד לשומרון ונאבק ביוסי פלד, הרצל שפיר התחרה ברפאל איתן, אמנון ליפקין-שחק מנע את מינוי אורי שגיא לסגן הרמטכ"ל בכדי שייוותר מועמד יחיד, יואב גלנט התנגח עם הרמטכ"ל המכהן אשכנזי ונאבק בגדי איזנקוט ובני גנץ על התפקיד (וזכה לאהדת והעדפת שר הביטחון ברק, עד אשר בוטל מינויו בשל פרשת הקרקעות), אפילו אשכנזי וקפלינסקי (חברים ותיקים מגולני) ניהלו התמודדות קצרה ולא מפרגנת (קפלינסקי שלח מכתב לפרץ המטיל באשכנזי דופי מרומז).

10684

דן שומרון, נאבק בעלילה זדונית.

זכור לדיראון המאבק שניהל בשנת 1987 דן שומרון כנגד רפול, "מוישה וחצי" ואמיר דרורי על תפקיד הרמטכ"ל. שומרון, הצנחן הגבוה  שפיקד בהצלחה על מבצע אנטבה, מצא עצמו נדרש להסברים כאשר הרמטכ"ל המכהן העליל עליו שהוא הומוסקסואל בארון, ועשוי להיות נתון לאיומי סחיטה מצד גורמים עוינים. היתה זו אולי הפרשה הקשה ביותר שהתרחשה סביב ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל (קשה בהרבה מ"פרשת הרפז" וספיחיה שיצאה מכל פרופורציה), אשר הוכרעה רק לאחר שחברו של שומרון, האלוף וילנאי, העיד בפני שר הביטחון רבין כי אין אמת בשמועות. שונות במובהק היו ההתמודדויות בין חיים בר-לב ועזר ויצמן והתחרות הג'נטלמנית בין עוזי דיין ובוגי יעלון (ידידים מהימים שהיו מפקד היחידה וסגנו). גם ההתמודדות בין אשכנזי לחלוץ היתה הוגנת (לא הזיק לזה האחרון שראש הממשלה שרון תמך בו וכפה את מינויו).

כפיש הגדיר את הדברים אשכנזי,

כפי שהגדיר את הדברים אשכנזי, "בשני המקרים זה דרעק"

גם הליכי מינוי דוגמת אלו המתקיימים בארה"ב, בהם נדרש המועמד לעבור שימוע בסנאט לאחר שנבחר לתפקיד על ידי הנשיא,אינם מבטיחים כי הדבר ישתנה. הם רק מנקים את השולחן. מתחת לשולחן תמשיך לבעבע הקלחת. ולא בכדי. אנשים הם אנשים, עם אינטריגות, אינטרסים וחולשות. מה שהיה הוא שיהיה, כדברי הרמטכ"ל אשכנזי על מסמך הרפז שפורסמו לאחרונה"בושה וחרפה, אם זה זיוף זה חרא ואם זה לא זיוף זה גם חרא. בשני המקרים זה דרעק."