ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)

 

מודעות פרסומת

בלדה לעוזב משרד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע סיים "בוגי" יעלון את כהונתו כשר הביטחון והפגין עמוד שדרה מוסרי ● במקומו ימונה אביגדור ליברמן, אזרח, שעשוי, אם יבין את מגבלות הכוח ואת תפקידו האמיתי בממשלה, לחולל שינוי מהותי במערכת.

הנה זה קרה לו שוב. שוב מצא עצמו שר הביטחון יעלון (ממש כבאותם ימים ב-2005) נדחק החוצה מתפקידו משום שהתעקש על ערכיו. בטרם מונה לרמטכ"ל העריך קצין בכיר כי מי שלא התפלח אף פעם לאוטובוס יתקשה להיות רמטכ"ל. יעלון, כנראה הוחמא מן הדברים. החיכוכים שהתגלו בחודשים האחרונים בין שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו הקלו על האחרון להציע לליברמן את התפקיד. שורת התבטאויות ואירועים (החייל היורה, ונאומו של סגן הרמטכ"ל גולן אם להזכיר כמה) שבהן שמר השר על עליונות שלטון החוק, מידתיות וחוקיות הפעלת הכוח והבטחת חופש הביטוי ועצמאות המחשבה של מפקדי צה"ל היוו, ככל הנראה, את הקש ששבר את גב הגמל.

דרך ארוכה קצרה

68110_173300092703177_6616676_n

יעלון כרמטכ"ל בשיחה עם לוחמי גדוד 890, (צילום: דו"צ).

בספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008), מספר שר הביטחון היוצא, משה "בוגי" יעלון כי הוא בכלל לא התכוון לחתום קבע. "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה" (עמוד 43). ואכן, יעלון, סמל מחלקה מוערך בצנחנים, השתחרר עם חבריו לגרעין והשתקע בקיבוץ גרופית. מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כאיש במילואים בחטיבתו של דני מט, שכנעה אותו לשוב לשירות צבאי. מאז, בעקבות מפקדו תמרי, שימש בשורת תפקידי מפתח בצה"ל ובהם מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש וראש אמ"ן.

הקדנציה המוצלחת שלו כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה "קוצרה" (שם יפה להדחה) בהחלטת מופז ושרון על רקע מחלוקת בהקשר לתכנית ההתנתקות מעזה. עם סיום תפקידו בטרם עת לקח יעלון פסק זמן מן החיים הציבוריים במהלכו גיבש משנה מדינית וביטחונית סדורה. עם כניסתו לחיים הפוליטיים שימש כשר לנושאים אסטרטגיים ורק ב-2013, לאחר שצבר ניסיון בכנסת ובממשלה מונה לתפקיד שר הביטחון.

ידיים יציבות על ההגה

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014 צילום משהבט)

יעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

כהונתו במשרד נראית כתשליל של קודמו, אהוד ברק. יעלון שיקם את הקשר שבין המטכ"ל לשר הביטחון, שנפגע במהלך הסכסוך המתוקשר בין השר ברק לרמטכ"ל אשכנזי. הוא גם היה שותפו הבכיר של נתניהו בניהול המערכה בעזה בקיץ 2014, שאף שהיו בה הצלחות הרי שהתארכה יתר על המידה (דווקא ברק ידע לגמור בזמן). שורת צעדים מדודים שנקטו הוא והרמטכ"ל בשטחים סייעה להכיל את האינתיפאדה השלישית ולמנוע ממנה מלהסלים. שימור ושיפור המצב הוא אתגר שהשר החדש ייאלץ להתמודד אתו. בתחום בניין הכוח, חתום יעלון, כשר הממונה, על הרפורמה המקיפה שעורך הרמטכ"ל איזנקוט בצבא – תר"ש גדעון – שנועדה להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. מנגד, היו לו גם רגעים פחות מוצלחים ובהם תמיכתו בעמדת החרדים בהקשר לחוק הגיוס וההחלטתו הנואלת על הפרדה בין יהודים לערבים באוטובוסים ביהודה ושומרון (הוא חזר בו כשהבין את משמעויותיה). בנוסף הצליח יעלון להסתכסך עם בכירי הדרג המדיני  האמריקני, שעכשיו עשויים להתגעגע אליו.

כאיש צבא מנוסה צבר יעלון הבנה טובה מאוד של מגבלות הכוח. את העימותים שניהלה ישראל בעשור האחרון כנגד חמאס וחזבאללה הגדיר יעלון, כבר ב-2005, כניסיון להכניס "כפפת אגרוף לשק מלא מסמרים. הוא לא פוגע בהרבה, ורק חוטף אינספור שריטות". בשל כך היה יעלון שמרן בהפעלת העוצמה הצבאית. שמרן מדי, יש שיאמרו (השר בנט, למשל), אבל בוודאי לא פזיז.

הוא עוד ישוב

בכל שנותיו בצבא ובפולטיקה האמין יעלון (שלמד זאת ממפקדיו תמרי וליפקין-שחק) במנהיגות מתוך דוגמה אישית, ולא נרתע מהתמודדות עם אתגרים ומהחלטות שטמנו בחובן ביקורת ציבורית קשה. כך כשהחליט כמח"ט הצנחנים לאסור על ביקורי הורים בחטיבה, משום שהאמין שהם מתערבים בעבודת המפקדים, וכך כשהורה כרמטכ"ל לשלוח כוחות לחילוץ גופות ההרוגים בעזה באסונות הנגמ"שים בעזה תוך סיכון לוחמים נוספים ועבור בהתנגדותו לתכנית ההתנתקות מסיבות עקרוניות (לא בטוח שצדק בכך). כל אחת מאלו היתה בעבורו בחירה בין מה שהגדיר כדרך הנכונה לבין הדרך הנוחה, אך השגויה מוסרית. בוגי כמו בוגי, שמאמין שיש "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת", בחר תמיד בערכיו על פני המוצא הקל.

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

"הפורום הזה לא יהיה מובטל בשנים הקרובות", אמר יעלון בנאום הפרידה שלו מן המטה הכללי, "אבל תזכרו: צבא צריך לנצח, אבל צריך להישאר בני אדם". בנאום הפרישה שלו הבטיח יעלון שישוב לזירה הפוליטית. כנווט מוכשר, הצליח לנווט את הכוחות בפיקודו ואת מסלולו הצבאי היישר ליעד הנכסף שהציב לעצמו. לא מן הנמנע שיצליח גם הפעם. בשנת 1985 הופיע טוביה צפיר בקליפ פרודי בשם "עם אחד – שר אחד" בתכנית הבידור "סיבה למסיבה" (בערוץ הראשון כמובן). בקליפ גילם צפיר את דמויותיהם של שמעון פרס, יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, יצחק רבין ורבים נוספים כשהוא שר את הפזמון "עם אחד עם שיר אחד והכיסא לעולם יישאר". התפטרותו של יעלון מלמדת שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים.

זה שבא

מינויו של אדם שהרקע המקצועי שלו אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל הוא דבר ראוי. זאת, על אף העובדה ששר מכהן יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון). בארצות הברית למשל, גנרל לשעבר אינו יכול לכהן כשר ההגנה משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית, שכן היא משרתם אותם ולא להפך. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז, אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שטען, בצדק מצדו, שהציבור לא מודד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון פרץ והמשקפת שעדשותיה מכוסות, פברואר 2007, (צילום: אפי שריר).

אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל). ראש וראשון להם הוא דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה.

250px-Avigdor_Lieberman_-_2011

ח"כ אביגדור ליברמן יתמנה לשר הביטחון.

ח"כ אביגדור ליברמן אינו מגיע למשרה ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה של המערכת. מדובר באדם הבקי היטב בנבכי הסוגיות האסטרטגיות המורכבות של המדינה, אשר שימש בעשור האחרון כחבר בקבינט, בין היתר במבצע צוק איתן, כשר החוץ וכראש ועדת החוץ והביטחון. גם הניסיון לציירו כתלמיד הסובל מהפרעות קשב וריכוז קשות אינו במקומו. ליברמן מגיע מן הצד הימני של המפה הפוליטית (יש שיאמרו ימני קיצוני), אולם הוא בראש ובראשונה פרגמטיסט. התבטאויותיו בעבר אמנם מציירות אותו כמי שעשוי להפעיל כוח רב במקרה של עימות וכמחרר מלחמה. מנגד, בדומה לדונלד טראמפ בארצות הברית, מיצובו כתוקפן נותן לו מנעד פעולות רחב. בתפקידו הנוכחי הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים כשר הביטחון.

69550010991295640360no

הרמטכ"ל איזנקוט, צריך מעליו שר ולא מ"כ, (צילום: דו"צ).

הוא צריך לבוא כמי שמוכן ללמוד, כשהוא יודע שהוא סובל מפערי ידע גדולים מאוד, וכי להפעלת הכוח במאה-21 יש לא פחות מגבלות מאפשרויות. הוא צריך להיות מישהו שמכיר ומוקיר את מערך המילואים, ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית שהכסף היה אמור ללכת למשרדי החינוך והבריאות. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. הרמטכ"ל איזנקוט הוא בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו, למטכ"ל בראשותו ובעיקר לנו, האזרחים, צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה.

לא תמיד ה"כחולים" מקבלים את מה שהם רוצים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעוד שבישראל מתקבלות רוב דרישות ההצטיידות של חיל האוויר ללא ויכוח או פיקוח, סוגיית מטוס ה-A-10 מלמדת שבארצות הברית המצב שונה בתכלית. יש מה ללמוד מזה.

מטוס הקרב F-35.

מטוס הקרב F-35.

בצה"ל כש"הכחולים" רוצים צעצוע חדש, קשה להתווכח איתם. במציאות שבה החיל הוא הזרוע הגמישה והקטלנית ביותר בצה"ל, האמונה על קשת האיומים ש"מהסכין ועד הגרעין", מה שמפקדיו יגדירו כצורך קריטי הם יקבלו. בפברואר פורסם כי חיל האוויר עתיד להצטייד בארבע-עשר מטוסי קרב מסוג F-35, שיתווספו ל-19 עליהם הוחלט ב-2010. סך הכל 33 מטוסים, בעלות התחלתית של כ-110 מיליון דולר ליחידה. המטוסים הראשונים יגיעו לקראת סוף 2016 והשאר ייקלטו בחיל בתהליך שיימשך עד 2021.

במידה וארצות הברית תבחר להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, לאור ההסכם עם איראן, יופנה עיקר הסיוע להתעצמות חיל האוויר. כוחות היבשה יצטרכו פשוט להוסיף ולהמתין לתורם שיגיע, מתישהו, לרוב אחרי שהמלחמה הבאה תיגמר. אבל המציאות הזו היא לא נחלת כל המדינות.

לא בלי אישור הקונגרס

בארצות הברית הביע חיל האוויר את רצונו להוציא מן השירות את מטוס A-10 ת'נדרבולט II, המשמש לסיוע לכוחות היבשה, ולרכוש במקומו F-35. המטוס נקלט בחיל האוויר האמריקני בשנת 1979 ונודע כמשמיד טנקים מקצועי. בין היתר ביצע המטוס משימות במלחמת המפרץ, במלחמת עיראק ובאפגניסטן. אחרי יותר מ-30 שנות פעילות הציעו בחיל האוויר להוציא את צי המטוסים (כמעט 300 במספר) משירות עד לשנת 2019. המהלך יחסוך 4.2 מיליארד דולרים בשנה, אותם ניתן יהיה להפנות להצטיידות ב-F-35.

נציגי חיל האוויר גם טענו כי מטוסי ה-F-16 המפעילים חימוש מונחה לייזר מבצעים בהצלחה משימו סיוע אש קרוב באפגניסטן. עוד טענו אנשי החיל כי ה-A-10 היה מעורב באפגניסטן במידה רבה יותר ממטוסים אחרים באירועים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים מאש ידידותית. זאת במטרה להציגו כמטוס סיוע טוב פחות. אולם בניגוד לישראל, בה נפסלו כל האלטרנטיבות שהועלו לרכישת המטוס, הביע הקונגרס האמריקני התנגדות נחרצת והודיע כי לא יאשר זאת. חברי בית הנבחרים טענו כנגד החיל כי המטוס מספק סיוע אש קרוב לכוחות הקרקע באיכות שטרם נמצאה לה תחליף, וזאת כמעט בכל תנאי מזג אוויר. בנוסף פקפקו בקונגרס בסכום החיסכון השנתי שהציג חיל האוויר. יתרה מזאת, בדיקת הנתונים על ידי הפרויקט לפיקוח ממשלתי (PGO) מראה כי החיל "שיחק עם המספרים" וכי בחינה אובייקטיבית שלהם מלמדת כי סטטיסטית המטוס היה מעורב במעט אירועי אש ידידותית. דובר החיל טען בתגובה כי מטרת החיל היתה לציין כי גם מטוסים נוספים פועלים היטב במשימות סיוע אש קרובה, עם נזק היקפי קטן יחסית.

24197525

חברת הקונגרס מרתה מקסאלי, בימיה כטייסת A-10 בחיל האוויר האמריקני.

האדבוקטורית הבולטת ביותר בקמפיין להשארת המטוס בחיל היא חברת הקונגרס הרפובליקנית מרתה מקסאלי מאריזונה. מקסאלי, בעברה טייסת קרב שלחמה בעיראק ואפגניסטן ואף פיקדה על טייסת A-10 השתחררה מחיל האוויר האמריקני כקולונל לאחר 22 שנות שירות. מקסאלי שמכירה את המטוס "דרך הרגליים" לא קיבלה את טענות החיל בו צמחה. הגדילה לעשות גם הסנאטורית הרפובליקנית קלי איוט מניו-המפשייר שהודיעה כי תצא כנגד כל מועמד לתפקיד מזכיר חיל האוויר עד אשר יבהיר את עמדתו בנוגע למטוס ה-A-10.

רא

רא"ל דן חלוץ לאחר טיסה ב-F-16, (מקור: אתר חיל האוויר).

אפשר כמובן להציג טיעונים מקצועיים בזכות כמעט כל נושא – גנרל ג'ון הר טען בשעתו לטובת שימור חיל הפרשים בצבא אמריקני גם שנים לאחר שבוטל – אולם נראה כי הפעם עומד מאחורי הקמפיין יותר מאשר סנטימנטים כלפי פלטפורמת לחימה. כך למשל, הגדיר דן חלוץ את מטוס הפאנטום F-4 שעליו טס במלחמת יום הכיפורים, "הדבר המכוער הכי יפה בעולם." זה לא מנע ממנו כמפקד החיל להחליט על הוצאתו מן השירות. בעלות בריתה של ארצות הברית בנאט"ו דווקא מרוצות מן המהלך והביעו את שביעות רצונן מכך שטייסת A-10 (שיעילותו כמשמיד טנקים הופכת אותו לאיום משמעותי על כוחות השריון של רוסיה) נפרשה באירופה. בטווח הארוך תתקבל,ככל הנראה, עמדת חיל האוויר האמריקני, אולם רק לאחר שיציג מענה הולם לפערים עליהם עמדו חברי הקונגרס והסנאט.

יש מה ללמוד מזה

בית הנבחרים האמריקני

בית הנבחרים האמריקני.

בסופו של יום הדיון על עתיד המטוס הוא רק דוגמה לאופן שבו מתקיים הפיקוח של בתי הנבחרים בארצות הברית על גופי הצבא והביטחון השונים. בארצות הברית נדרשים גנרלים המועמדים לפקד על זרועות ופיקודים (ולמעשה גם פקידי ממשל בכירים דוגמת מועמדים לראשות ה-CIA) להציג לבית הנבחרים את משנתם בטרם מונו, ותהליכי הצטיידות רוחביים מותנים באישור מצד נבחרי העם.

בישראל המצב שונה. ההחלטות על רכש ומינויים מתקבלות רק על-ידי אנשי משרד הביטחון, שמאז 2007 נוהל על-ידי בשר מבשרה של המערכת, הרא"לים במיל' אהוד ברק ומשה יעלון. אין כמעט שום פיקוח (במיוחד לאחר שוועדת טירקל הפכה לחותמת גומי) על מהלכים שהם והכפופים להם בצבא ומחוצה לו מבצעים. דמיינו לעצמכם סיטואציה שבה המועמד לראשות אג"ת עמיקם נורקין (שמונה בשבוע שעבר לתפקיד) יציג לוועדת המשנה לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח את תפיסתו לגבי המגמות העתידיות של צה"ל. רק למען ההשוואה שווה לזכור כי שום פורום של נבחרי ציבור לא נדרש לבחון את מידת התאמתו של דן חלוץ, איש חיל האוויר, לתפקיד הרמטכ"ל. למרות שהפערים בהכשרתו היו גלויים לעיני כל. את התוצאות אנחנו יודעים.

כדאי ללמוד מזה משהו.

סיבת המוות – ועדה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה
ראש הממשלה נתניהו עם מזכירו הצבאי, האלוף יוחנן לוקר, 15.02.2010

ראש הממשלה נתניהו עם מזכירו הצבאי, האלוף יוחנן לוקר, 15.02.2010

באוקטובר 2013 נתבשרנו כי בשקט בשקט בישיבת הקבינט הביטחוני, החליטה ממשלת ישראל לקבל את המלצת מערכת הביטחון, ולבטל את מתווה ועדת ברודט משנת 2007. במקומה תקום ועדה בראשות האלוף במילואים יוחנן לוקר, אשר תגבש המלצות לתקציב הביטחון בעשור 2016-2025. עוד תבחן הוועדה את תקפותה של תפישת הביטחון של ישראל והתאמתה לאתגרים העתידיים והנוכחיים. איש מבעלי התפקידים לא סיפק סיבה מדוע יש לבטל את המלצות הוועדה ולכונן ועדה נוספת.

הוועדה, אשר בראשה עמד מנכ"ל משרד האוצר בעבר דוד ברודט, המליצה על תקציב רב שנתי צופה עתיד עד לשנת 2017. ההמלצות כללו הצעה כללה תוספת בת 100 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון ודרישה כי מערכת הביטחון תקיים תהליך התייעלות שיחסוך 30 מיליארד שקל. החיסכון מתהליך זה יוקדש כולו להתעצמות, רכש ובניין הכוח. בהמלצותיה הרחיקה ועדת ברודט לכת. הרמטכ"ל אשכנזי בשעתו, דרש מן הממשלה לאשר את מתווה הוועדה ובאותה עת היה הצדק איתו. צה"ל זה עתה יצא ממלחמת לבנון השנייה עם ציון "בלתי מספיק" בהפעלת כוחות היבשה, מערך המילואים הצטייר כחלוד. על כן לאותם עת ואתגרים, טוב היה שהמערכת קיבלה זריקת מרץ. מערכת הביטחון מצידה הקפידה על יישום ההמלצות בהקשרים של תוספת תקציבית, אבל למרות ששכרה את חברת מקנזי לקיים עבורה את תהליך ההתייעלות, קיימה הרבה פחות משהבטיחה.

מטוס F-35

מטוס F-35

גם הוועדה הזו תכלול בתוכה אנשים רציניים ובעלי מקצוע היודעים את מלאכתם. מינויו של אלוף לשעבר כראש הוועדה כמעט מבטיחה כי תהיה קשובה במיוחד לדרישות המערכת, אולם הרקע של לוקר כאיש חיל אוויר (הנווט הראשון שנעשה למפקד טייסת קרב) עשוי להוביל לכך שלא יכיר כערכם את חשיבות צבא המילואים, או מערכים חיוניים בגוף המסורבל והמיליציוני המכונה "צבא היבשה". המלצותיה אודות תפישת הביטחון, יהיו אשר יהיו, כמעט בוודאות שלא יצאו מן הכוח אל הפועל.

בניין משרד הביטחון במחנה רבין.

בניין משרד הביטחון במחנה רבין.

מדוע? תפישת הביטחון של ישראל לא עודכנה בפועל זה שנים רבות. ולא שלא נעשו ניסיונות, היו ועדת מרידור, התכנסו פורומים באג"ת ובמל"ל, ובכולם ישבו אנשים מכובדים, ישרים ובעלי רקע מתאים. המלצות הוגשו לרוב, לשרי הביטחון לדורותיהם ולממשלה. לפני זמן לא רב התבשרנו כי גם השר לשעבר אהוד ברק חבר בפורום שכזה במרכז הבינתחומי בהרצלייה. האלוף במיל' גיורא איילנד אמר בשעתו ש"אם הממשלה תחליט, וזו החלטה של הדרג המדיני בלבד, שלא תהיה מלחמה עם מצרים – לא רק בשנתיים הקרובות אלא גם לא בחמש השנים הקרובות, אז אפשר יהיה להוריד חלק מהסד"כ בים, באוויר וביבשה. מאה אחוז, אבל שמישהו יחליט. וזה בדיוק הדיון שצריך להיות." כשזו הרוח, קשה מאוד לצפות שמשהו ישתנה.

טנק מרכבה סימן 4

טנק מרכבה סימן 4

כיום, לאחר מבצע "צוק איתן" עסוקה מערכת הביטחון באופן חסר אחריות. דרישותיה בדבר תוספות של מיליארדי שקלים והצהרותיה בדבר חוסרים בתחמושת עקב המבצע (שהיה מוגבל בהיקפו ובחזית אחת, גם אם ממושך) נראים מנופחים ולמטרות מיקוח מול "נערי האוצר" (שאגב, כבר מזמן אינם נערים). במקביל, מנסה המערכת לנפנף בשינויים הנעשים בצה"ל כבעלה תאנה. אכן הרמטכ"ל מוביל תהליך ראוי בצבא ומתאימו לאתגרי המחר. למרות הרפורמה, שיש לה ביטויים רבים בצבא (הבולטים שבהם הם סגירת חטיבות שריון וטייסות מיושנות והסבת אוגדה 210 לאוגדת הבשן המרחבית בגולן במקביל להסרת האחריות מגזרה זו מעוצבת געש) לא ניתן שלא לתהות מה להתאמת חטיבות השריון למלחמה הבאה ולאגפים מיותרים ומשלחות מנופחות במשרד הביטחון?

אולם החמור מכל הוא עניין כינון הוועדה. בישראל קמה לה תרבות של הקמת ועדות. אם רוצה בכיר מסוים לקבור משהו, לרדד את הדיון בו, או לחלופין לטאטאו כליל מן התודעה עליו רק להקים ועדה. ארבע ועדות כאלו (או שמא יותר) הקים שר הביטחון מופז בשעתו ודבר לא אירע. מכאן שדיוני תקציב הביטחון יוסיפו להיות במתכונת של סחר בסוסים, ואם כבר סוסים אז למה לא לגנוב כמה?