דרוש משמר לאומי – למידה נוספת בעקבות "שומר החומות"| מאת אהרון חליוה וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראשית מלחמת העצמאות, למן החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לאפריל 1948, נדרש כוח המגן העברי, שהיה אז עדיין מאורגן במחתרות נפרדות, ללחום במערכה רב־זירתית שהיו לה מספר הגיונות מערכתיים ולא הצליח ליטול את היוזמה האסטרטגית. ההנהגה הביטחונית של המדינה שבדרך הוסיפה לחשוב על העימות באמצעות תפיסות וכלים שפיתחה בכדי להתמודד עם תקופת "המאורעות" (בשנים 1939־1936).

המטכ"ל דאז התקשה להיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים מחד גיסא, ובמקביל להתמודד עם המערכה שהתנהלה בערים המעורבות, ובהן חיפה, יפו, ירושלים ואחרות, ועם הצורך להגן על ישובים מבודדים ולשלוט בדרכים. המחיר שגבה המאבק על הדרכים והצירים היה יקר במיוחד. שיירות רבות ובהן הדסה, חולדה, יחיעם ונבי דניאל נקלעו למארבים שהציבו הכוחות הערביים, בין שהיו אלה כוחות צבא או כנופיות, בהם נפגעו לוחמים רבים ולא פעם גם סוכלה הגעת השיירה ליעדה, בין שיהיה זה יישוב מבודד, ירושלים או הנגב הנצור.

המענה שגובש היה תוכנית ד' להגנת שטחי המדינה שבדרך, גבולותיה והצירים המקשרים בין יישובים הספר למרכזי האוכלוסייה היהודית, ומעבר למתקפות יזומות שהראשונה בהן היתה מבצע "נחשון", שמטרתו היתה להסיר את המצור מעל ירושלים ולפרוץ את הדרך אליה, וכמעט במקביל אליו קרבות משמר העמק, כיבוש טבריה וכן מבצע "יבוסי". הנהגת המדינה שבדרך השכילה להתארגן בהיגיון כפול: הגנה מרחבית מבוססת התיישבות, שייעודה לעמוד בעיקר בפני האיום הפנימי, ובו בזמן נטילת היוזמה בידי החטיבות של ההגנה ובהמשך צה"ל אשר תמרנו בהצלחה והדפו את צבאות ערב.

לצד המוכנות לאיומי האויב יש להיערך לשמירה על הסדר הציבורי

למרות נאמנות הרוב המוחלט והדומם של אזרחי ישראל הערבים, קו הקרע הלאומי־דתי בין המדינה היהודית לאזור הערבי מוסלמי עובר לא רק לאורך הגבולות וביהודה ושומרון, כי אם גם בפנים הארץ. אחת התובנות המתבקשות ממבצע "שומר החומות" היא שלצד עוצמתה של ישראל, ובכלל זה צה"ל וארגוני הביטחון, יש להיערך לתרחישים שבהם תידרש ישראל להתמודד במקביל עם איומים בגבולות, ועם הצורך לתקוף בשטח האויב, ועם אירועים קשים מבפנים. אירועים אלו עשויים ללבוש אופי דומה לאירועי אוקטובר 2000, שכללו הפגנות אלימות, התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה למפגינים ערבים וחסימת כבישים שבמהלכם ירו השוטרים והרגו 12 מאזרחי ישראל הערבים, ולאירועים שחווינו במהלך מבצע "שומר החומות", שבהם היה איום על ביטחונם האישי של האזרחים ועל חופש בתנועה בדרכים.

מבצע "שומר החומות" המחיש את הצורך להיערך לאיום דומה לזה שהיה בראשית מלחמת העצמאות. נדרש להבטיח את הרציפות התפקודית של צה"ל, כמו גם מערכות נוספות, בעת מערכה כנגד אויב חיצוני. גם יכולתה של משטרת ישראל לעמוד במשימותיה התבררה כלא מובנית מאליה. משבר "שומר החומות" לימד כי נדרשת מסת תגבור משמעותית שתעמוד במשברים של ביטחון־פנים. מאסה זו נדרשת להיות משמעותית אף יותר מזו הקיימת היום בכוחות הסדיר והמילואים של משמר הגבול. אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא שיבוש גיוס והנעת כוחות צה"ל לחזיתות השונות בעת מלחמה. חסימת צירים מרכזיים בהפגנות עשויה להאט, לשבש ולפגוע ביכולת צה"ל לשנע כוחות מגויסים, לא כל שכן בחופש התנועה של אנשי מילואים העושים דרכם ליחידותיהם. האיום רק מחמיר נוכח האפשרות של מערכה רב־זירתית.

הצורך, אם כן, ברור. את הצורך פוגש פוטנציאל אדיר של כוח אדם לוחם, מוכשר איכותי ומסור שאינו ממוצה היום על־ידי מדינת ישראל בשל מגמת הצערת מערך המילואים הלוחם של צה"ל. אלפי לוחמים ומפקדים המסיימים את שירות המילואים שלהם בחטיבות הלוחמות של צה"ל טרם הגיעם לגיל 40, ונפלטים משירות מילואים פעיל, למרות נכונותם להמשיך ולשרת את המדינה. מדובר במסה־קריטית של מתנדבים פוטנציאליים, מוכשרים ומיומנים, שבנסיבות הקיימות היום אינם נדרשים עוד במערך הלוחם של צה"ל בשל הקושי להמשיך לאמן ולצייד את כולם בסטנדרטים הנדרשים ללחימה מודרנית מורכבת מהסוג הצפוי בלבנון ובעזה למשל.

קיים צורך, וקיים פוטנציאל לענות אליו. איך נכון יהיה לארגן את כוח המילואים החדש לתרחישי ביטחון־פנים חמורים? שלושה מודלים בסיסיים לבחינה: מודל הז'נדרמריה הצרפתית, מודל המילואים הבריטי, ומודל המשמר הלאומי האמריקני. נבחן את שלושתם.

מודל הז'נדרמריה

לכאורה, מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא הפתרון המתאים. משמר הגבול שלנו הוקם בדמותה של הז'נדרמריה על־מנת לספק מענה למשימות ביטחון־פנים המחייבות שילוב של מיומנויות לחימה ושיטור אזרחיות. עם זאת נראה שלמודל זה מגבלות.

בחינה של הז'נדרמריה הצרפתית בעת מבצע "סנטינל", למשל, לאחר פיגועי איל־דה־פראנס בינואר 2015, שבו ביקשה ממשלת צרפת להגן על נקודות מפתח מרכזיות בפריז (החלטה שקיבלה משנה תוקף לאחר מתקפת טרור משולבת בפריז בנובמבר 2015), הראתה את מגבלתה העיקרית של הז'נדרמריה. כוחותיה נזקקו לתגבור משמעותי שכלל כעשרת אלפים חיילים, רובם חיילי חי"ר, בכדי לעמוד במשימה.

מתברר שהקמה והחזקה של מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא פתרון מצוין, אך יקר. שוטרי משמר הגבול מחויבים להכשרת לוחם כמו גם להכשרת שוטר. ההכשרה הארוכה באה לידי ביטוי ביחידות קטנות יחסית עם מרכיב קבע גדול בתוכן. היקף כוחות המילואים המתקבל ממסגרת משמר הגבול מוגבלת בנסיבות הללו.

"שומר החומות" לימד כי מדינת ישראל זקוקה להיקף כוחות גדול מאוד שניתן לפרוס במהירות רבה בגזרות שונות בארץ כדי להשפיע במהירות על מוקדי מהומות ומאורעות. הרחבת משמר הגבול במתכונתו הנוכחית, לרבות סד"כ המילואים שלו, תהייה מודל מצוין, אך לא בר־קיימא לטווח ארוך בהיבטי עלויות האחזקה.

מודל המילואים בצבא הבריטי

הצבא הבריטי הוא צבא שכירים מקצועי, שנסמך על כך שבמקרה של מערכה בקנה מידה רחב יסתייע בהשלמות מילואים, בדגש על מילואי צבא היבשה .. עם זאת לצד מילואי צבא היבשה ישנו גוף נוסף שנקרא העתודה הסדירה (Regular Reserve), שאנשי המילואים המשרתים בו הינם יוצאי צבא. אנשי מילואים אלו מחויבים בחוק לשמירה על כשירות ועשויים להיקרא לשירות בעת הצורך. כוחות אלו מהווים כוחות מילואים זמינים וכשירים יותר לפעילות, אולם הם מוטמעים בכוחות הסדירים ואינם כוללים מסגרות מתמרנות או יחידות עצמאיות.

כחלק מרצונה של בריטניה להתאים את צבאה לעימותי העתיד, גובשה והוצגה, באוקטובר 2010, תוכנית לפי צבא היבשה ייערך בשני מערכים עיקריים. המערך הראשון הוא כוח התגובה (Force Reaction), כוח בכוננות גבוהה לתגובה מהירה שכ־90% ממנו יהיה סדיר, והשאר מילואים. כוח זה יכלול צוות קרב אוגדתי, שבו חטיבות חי"ר ושריון, וכן חטיבת סער אווירי (כוחות מוטסים). יש לציין שסדר הכוחות בחטיבה בצבא הבריטי גדול מאשר בצה"ל. המערך השני הוא הכוח הגמיש (Adaptable Force) אשר יכלול את שבע החטיבות להגנת המולדת שלהן משימות אבטחה והגנה קבועות (בברוניי, באיי פוקלנד ובקפריסין) כמו גם משימות שלהן מחויב הצבא הבריטי במסגרת חברות בריטניה במועצת הביטחון של האו"ם. אלו הם כוחות ברמת מוכנות משתנה, ובמקרה ויידרשו למשימות מורכבות יותר הם יעברו אימון להעלאת הכשירות (בדומה לתוכנית "זמן יקר" של צה"ל).

המודל הבריטי, אם כן, דומה מאוד לזה של צה"ל, אך מצומצם יותר בהיקפו. הוא נועד לספק מענה לתגבור הכוח הלוחם של צבא בריטניה בהקשרי לחימה, אך לא מספק גמישות של ממש למשברים רחבי־היקף ומיידיים כמו תרחישי ביטחון־פנים.

מודל המילואים בצבא האמריקני

אין זה המקום לסקור את התפתחות הצבא האמריקני אולם יש לציין שמאז הקמתו הוא התפתח לצבא שכירים מקצועי, קטן ביחס לכלל האוכלוסייה בארצות־הברית. בעת מלחמה יכול צבא זה לקלוט מיליוני חיילים, כפי שאכן קרה במלחמות העולם. רכיב מיוחד בכוחות המילואים של ארצות־הברית הוא המשמר הלאומי, שהוא תוצר היסטורי של המיליציות של המושבות בתחילת המאה ה־17. לימים המדינות (States) הפכו את המיליציות למשמר לאומי הכפוף לשתי סמכויות: הממשל הפדרלי והממשל הנפרד של המדינה. המשמר הלאומי, כאמור, הוא כוח מילואים המורכב מאנשי צבא המשמר הלאומי של כל מדינה ומדינה בארצות־הברית, שכן כל מדינה בארצות מחויבת בהחזקת מיליציית מילואים עבור צבא היבשה וחיל האוויר. יחידות המשמר הלאומי נמצאות בשליטה כפולה של ממשלות המדינה והממשלה הפדרלית. רוב חיילי המשמר הלאומי מחזיקים במשרה אזרחית במשרה מלאה תוך שהם משרתים חלקית כחבר המשמר הלאומי. בשנת 2006 העביר הקונגרס חוק אשר העניק לנשיא את הסמכות לגייס יחידות משמר לאומי בארה"ב ללא הסכמתם של מושלי המדינות.

כוחות המשמר הלאומי נדרשים להתאמן במשך 40 יום בשנה בממוצע. חשוב להדגיש שהיקף זה נדרש להן גם מכיוון שיחידות המשמר הלאומי לא נהנות מבסיס של שנות שירות סדיר מוקדמות, כמו למשל בצה"ל. בניגוד לכוחות המילואים של הזרועות, שנועדו לסייע ולהשלים אותם במקרה הצורך בפעילות מבצעית שבשגרה, מהווה המשמר הלאומי עתודה של כוח אדם בהיקף רחב, בעימות צבאי בקנה מידה גדול. בשגרה, תפקידם הוא לפעול בעת אסונות טבע ולסייע בשמירת הסדר הציבורי בארצות־הברית, במקרה והופר בהיקפים נרחבים. פריסתם בעת משברים שכאלו היא מהירה. במידה והם מגויסים לפעילות מבצעית או מלחמה, תהליך פריסתם אורך זמן רב יותר שנגזר מהעלאת כשירותם וציודם. לצד פעילות מבצעית בזירות הלחימה שונות לקחו אנשי המשמר הלאומי חלק בטיפול במשברי ביטחון־פנים רבים החל מאסונות טבע כמו הוריקן קטרינה, וכלה בדיכוי והרגעת מהומות פנים כמו בעיר לוס אנג'לס בפרשיית רודני קינג או בעימותים בשנות ה־60 על רקע המאבק לזכויות השחורים בדרום.

המלצות

מבחינת המודלים עולה כי אף שצה"ל מושתת על מודל מילואים הדומה לזה של צבא בריטניה, הרי שלצד יתרונותיו, זהו מודל יקר יחסית המחייב הכשרה ארוכה ותחזוקה משמעותית של יכולות הפרט וציוד הלחימה. מודל הז'נדרמריה מבוסס כוחות על כוחות קבע סדירים המתמקצעים במשימות ביטחון־פנים, שעשויות להיות מורכבות ותובעניות. אולם גם הז'נדרמריה, בהיקפה קטנה על האתגרים. בתרחישים חמורים ונדרשת להסתייע בצבא, כפי שאירע למשל במבצע "סנטינל". מודל המשמר הלאומי האמריקני מבוסס אמנם על יחידות לוחמות בשירות הצבא, אך בפועל מנוצל לרוב לצרכי ביטחון־פנים, הפרות סדר, אסונות ומשברים פנימיים (הוריקן קטרינה, למשל).

במדינת ישראל, המחזיקה בצבא־עם גדול, מתקיימים שני תנאים: הראשון – הצורך בכוח גדול שייתן מענה למשברי ביטחון־פנים בעת אירועי חירום, אסונות טבע ומלחמה. השני – עצם העובדה שכוח אדם לוחם ומאורגן כבר קיים ולמעשה רק נדרש לארגנו מחדש במתכונת ארגונית וחוקית חדשה, החונה בין הצבא למשמר הגבול. נכון, לכן, לארגן כוח סמי־צבאי גדול, מבוסס על מערך המילואים של צה"ל, ומוכפף להפעלתו לצה"ל או למשרד לביטחון־פנים, לפי הצורך. להערכתנו הצורך המבצעי בכוח שכזה רק יתעצם בשנים הבאות, ואל לה לישראל להשתהות בהקמתו.

לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה. יתרת השירות של לוחמים אלו, ביחידות שטיב השירות בהם הינו מאומץ פחות מן הבחינה הפיסית מכפי שהיה ביחידות הקו הראשון בהן שירתו, הוא כעשר שנים נוספות. מדובר, כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל, וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, מה שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר.

ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני.

המלצתנו היא כי הכוח יהיה בעל מפקדה סדירה "רזה", כלומר מאוישת באנשי קבע מעטים ככל שניתן, ויופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל. כוח זה יאורגן בהיגיון מרחבי:

  • שלוש חטיבות מרחביות (צפון, מרכז ודרום) בהרכב של שישה משל"טים (כ־3,000 לוחמים בחטיבה), שלהן יכולות ואמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולת ניוד ושינוע קל (בדומה למודל הקיים במשמר הגבול).
  • חטיבת עתודה בהרכב שמונה משל"טים (כ־4,000 לוחמים), שלה יכולת ניוד גלגלי ממוגן.

לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי, באוויר, בים וביבשה כלפי האיום החיצוני, במעגל הראשון או במעגלים נוספים.

אלוף אהרון חליוה הוא ראש אגף המבצעים היוצא במטה הכללי של צה"ל. גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו.

זה לא "מפכ"ל נולד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פרשת המינוי של תא"ל (במיל') גל הירש למפכ"ל המשטרה נהפכה לסערה ציבורית של ממש. כוחות גדולים ובהם בכירי המשטרה לשעבר, הורים שכולים ופקודים ומפקדים מימי המלחמה בלבנון ב–2006 חברו כולם כדי לסכל את המינוי.

הירש (במרכז), בימיו כמפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים

הירש (במרכז), בימיו כמפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים.

הירש הוא אכן קצין שנוי במחלוקת. לוחם ומפקד עטור הישגים משנים של שירות בצנחנים אשר פיקד על פלוגה בפעולת מיידון ועל יחידת שלדג במבצע "ענבי זעם". במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. אף על פי שעומדת לחובתו פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה, וגם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או לא בוצעו כהלכה, במלחמה המבולבלת היה הירש למפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה.

לאחר המלחמה עבר הירש "זובור" ציבורי, כפי שלא ספג שום מפקד אוגדה שלחם במלחמות ישראל. ולא שלא היו כשלים בעבר; בשל"ג הסתבכה אוגדת קהלני בקרב הבופור ואוגדת ירון בטבח בסברה ושתילה (שלא לדבר על אוגדתו של גיורא לב בסולטאן יעקב). גם במבצע חומת מגן (שהירש הוא מהוגיו ומפקדיו) הסתבכה אוגדתו של אייל שליין בקרב בג'נין. והנה, לא קמה צעקה ציבורית לפטרם ולהוקיעם בראש חוצות.

שאלת ההתאמה של הירש לתפקיד היא שאלה מקצועית ברזי תחום השיטור, כמו בנוגע ליכולתו, כמי שבא מבחוץ, להוביל את המשטרה לרפורמה מקיפה. זהו דיון שעל השר גלעד ארדן והממשלה לנהל. הפיכת בחירת המפכ"ל למעין תחרות "מפכ"ל נולד", שבה לציבור יש זכות בחירה, היא בגדר פארסה. עוד רגע נשלח הודעות SMS עם שם המועמד החביב עלינו.

אפשר להתווכח עם מידת התאמתו של הירש לתפקיד. שכן גנרל אינו שוטר. מה גם, שהמגרעות של הירש, ויש כמה, עשויות להיות לו לרועץ. אבל הוויכוח אינו יכול, וגם לא צריך, למנוע מן השר לבחור במועמד המתאים בעיניו למפכ"ל. סיכול המינוי, בשלב זה, יהפוך את הדרג המבצע, הממשלה, לחסרי יכולת להוביל ולהנהיג.

טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1.

טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1.

בנימה אישית, יש בוודאי טובים ממני ללמד סניגוריה על הירש, שכן הייתי פקודו רק זמן קצר בבה"ד 1, כצוער מן הצנחנים שהודח על ידו במהלך הקורס. הוא זכור לי כמפקד מרשים, שחינך אותנו לקחת יוזמה, להוות דוגמה אישית לפקודינו ולנוע קדימה כל העת. כך עשה הוא במלחמה. מן הבחינה הערכית־המנהיגותית הירש מועמד ראוי. יש לאפשר לרשות המבצעת לעבוד ולבחור את מנהלי הגופים המקצועיים כראות עיניה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 03.09.2015)

קאמבק או Fallback | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינוי תא"ל במיל' גל הירש למפכ"ל עשוי להיות בדיוק מה שהמשטרה זקוקה לו. מנגד, אין לו כמעט שום ניסיון בעבודת המשטרה העיקרית, האפורה השוחקת, וכגודל הציפייה מן הקאמבק עשויה להיות גודל האכזבה.

אתמול הודיע השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, על מינויו הצפוי של תא"ל במיל' גל הירש לתפקיד המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. נראה כי ארדן, פוליטיקאי מוכשר שזכה לשבחים על כהונותיו כשר לאיכות הסביבה והתקשורת (וגם כשהתפטר מתפקיד השר להגנת העורף חסר השיניים), קיבל תחת ידיו ארגון מוכה שסבל ממספר פרשיות מביכות וכושלות בשנים האחרונות (פינטו, רונאל פישר ומצעד הגאווה בירושלים אם למנות רק כמה).

הצורך לשקם את הארגון והרצון במועמד שיקרין גם על השר הממונה, בדומה לאופן שמינוי האלוף במיל' גבי אשכנזי לרמטכ"ל ה-19 של צה"ל הקרין על שר הביטחון פרץ, הם שהביאו לבחירה בהירש. אולם הצנחת מועמד מבחוץ מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של המשטרה שכן אחד המדדים לבריאותו של ארגון הוא היכולת להצמיח את מנהליו ומפקדיו מתוך השורות.

הירש, על כל פנים, לא יהיה המפכ"ל הראשון שמוצנח לארגון מבחוץ. ב-1980 מונה האלוף הרצל שפיר לתפקיד. הוא שימש בו רק כשנה (והספיק להשיק את התר"ש הראשונה של המשטרה) ופוטר על רקע חילוקי דעות עם שר המשטרה, יוסף בורג. בשנת 90' מונה למפכ"ל יעקב טרנר, טייס קרב ותא"ל בחיל האוויר, אשר שירת קודם לכן בשני תפקידי ניצב.

המאוכזבים

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

ביציע המאוכזבים ניתן למנות את שלושת הניצבים שהתמודדו על התפקיד: בנצי סאו, יורם הלוי וזהר דביר. כל השלושה שירתו בארגון שנים ארוכות והצטיינו לכל אורך שירותם. מנגד, בחינה מעמיקה של תיקי השירות שלהם תגלה כי סאו עשה את עיקר שירותו במשמר הגבול, דביר, שהתגייס למשטרה לאחר מסלול פיקוד בגולני (בין היתר כמפקד הסיירת), והלוי, יוצא הצנחנים, צמחו בימ"מ (ואף פיקדו עליה), יחידת עילית למלחמה בטרור, מהטובות בעולם, שאין לה כמעט דבר עם עבודת משטרה טהורה ובכלל זה חקירות, סיור, שיטור תנועה ועוד.

לאור המינוי הודיע סאו כי הוא שוקל לפרוש. שני הניצבים האחרים הודיעו שאין בכוונתם לפרוש, אולם בעוד הלוי מחה על מינוי מועמד חיצוני קיבל דביר את המינוי בהבנה. סביר כי השניים ישמשו בזה אחר זה כסגניו של הירש במשטרה. כאן עשויה להיות בעיה נוספת שכן להירש דרוש לצידו סגן מנוסה שלו מסלול שירות הדומה לניצבים מן העבר, דוגמת יואב סגלוביץ', אילן פרנקו ומשה מזרחי, שצמחו במערכי המשטרה האפורים והשוחקים שהינם לב ליבה של עבודת השיטור. דביר והלוי, כאמור, אינם כאלה.

המועמד

סיירת צנחנים הירש

הירש (יושב משמאל) כמפקד צוות בסיירת צנחנים.

הירש, יליד 1964, שירת בסיירת צנחנים כלוחם וכמפקד צוות. מאוחר יותר כתב בספרו כי "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24). כמפקד פלוגה בחטיבה לחם בפעולת מיידון ב-88'.

בעת שפיקד על יחידת שלדג הוביל הירש מבצע בעומק לבנון במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל ליפקין-שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו (חיבתו לדברי פאתוס, ציטוטים מן התנ"ך והשירה העברית, ידועה) נדרש הירש להתמודד עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד. הוא זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".

באינתיפאדה השנייה שימש כמפקד חטיבת בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז (והיה ממתכנני ויוזמי מבצע חומת מגן) ופיקד על בה"ד 1. במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. חטיפת החיילים, רגב וגולדווסר, אירעה בגזרתו והוא ספג על כך ביקורת קשה בתקשורת ובצבא פנימה כבר בימי המלחמה הראשונים. הרמטכ"ל חלוץ שקל לא פעם להחליפו אולם נמנע מכך בלחץ מפקדיו הישירים של הירש. כתוצאה מכך נאלץ הירש, שאוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה, ללחום בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו להדיחו.

הרמטכ

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הירש ניזוק קשות מן המלחמה (בעיקר בשל אחריותו לחטיפה) אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי. לאחר המלחמה מונה האלוף במיל' דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, ככל הנראה בעיקר במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, הוציא תחת ידו דו"ח קטלני שתלה בהירש אחריות ישירה לחטיפה וקבע כי הסיור שהותקף יצא למשימה "כמעט כמו לטיול".

הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל. לאחר שפרש פנה לעסקים (ייעוץ ביטחוני בעיקרו) ופרסם ספר אודות שירותו הצבאי, בדגש על המלחמה. באחרונה זכה הירש לזיכוי שבדיעבד על פעולותיו במלחמת לבנון השנייה מידי השופטים וינוגרד וחשין. בנוסף זכה הירש למחמאות על האופן בו פיקד על אוגדתו במלחמה מצד הרמטכ"ל איזנקוט.

האתגרים שעל הפרק

משטרת ישראל זקוקה כעת לשלושה דברים על מנת לנער מעצמה את תדמית הארגון הכושל שדבקה בה. ראשית, השגת תקציבים בסדרי גודל שונים מאלו שהיו בעבר. בדיונים על תקציב הביטחון נוהגים קציני צה"ל להביא את המשטרה כדוגמה לארגון שסובל ממצוקת תקציב ועל כן מתקשה לתפקד. בשעתו קבע אלוף במיל' כי אפשר לדעת אם מתכוונים למשהו ברצינות על-פי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המשטרה חשובה, יש לתקצב אותה בהתאם. דרושים תקנים, ציוד ויכולות חדשות. שנית, הדימוי. המשטרה צריכה לשכנע את הציבור (ובכך עשוי להיות להירש תפקיד מפתח) כי היא חשובה לביטחונו ממש כמו צה"ל והשב"כ. שלישית, גאוות יחידה. על השר והמפכ"ל להצליח להשיב את אמון השוטרים במשטרה. אמון שנשבר בפרשיות השונות כמו גם בעצם "ייבוא" מפקח כללי מבחוץ.

כלל לא בטוח שניסיונו של הירש בלחימה בטרור ובגרילה בלבנון ובגדה המערבית רלוונטי להובלת המאבק בפשיעה המאורגנת, תאונות הדרכים, המאבק במסתננים ועוד. ניסיונו של הירש בעבודת שיטור מסתכם בימיו כמפקד גדוד הצנחנים 202 בשכם באינתיפאדה הראשונה וכמח"ט בנימין בשנייה. בשני המקרים נאבק בטרור הפלסטיני. מאבק זה אינו דומה כלל ועיקר למאבק בפשיעה, לא בכלים שיש ברשות השוטרים ולא בסמכותם להפעילם. כמפקד בית הספר לקצינים נהג הירש לומר לצוערי הקורס כי חייבת להיות להם כקצינים וכמפקדים מטרה שלאורה יובילו את המסגרות שעליהן יפקדו. עוד אמר כי "הערכים קובעים את התוצאה." נוכח חוסר ניסיונו בתחום כמו גם בעיות בליבת הארגון עשוי הירש לגלות שכוונות טובות ואמונה בצדקת הדרך אינן מספיקות.