חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

איפה הפיקוד (הזוטר) ואיפה המשימה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסיור שקיים תא"ל מילוא במנהרה והעונש שספג העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים, שבשטח, להיות כאלה?

בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר. 

פיקוד מוכוון משימה

ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.

טנקים מדיוויזיית השריון ה-7 של הצבא הבריטי בעת "מבצע מצפן", (מקור: ויקיפדיה).

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". 

בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19). 

הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).

שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.

בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העלם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו. כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.

מחפש את האור בקצה המנהרה

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון. הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.

למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם טען אז שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן. 

שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".

במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.

פיקוד משימה וצה"ל כבר לא

למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל. 

בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.

בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).

כוח צה"ל בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, (צילום: דו"צ).

מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.

במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.

בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.

כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל), השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.

ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה. 

כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.08.2019)

 

צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים. 

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. רובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

חיילי מילואים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע. יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

חיילי פיקוד העורף בתרגיל, (צילום: דו"צ).

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין. 

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.05.2019)

המיגון חשוב אבל הוא לא ימנע את הטיל הבא, ובעצם גם לא את הרקטה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי טיל נ"ט ממנו נהרג אזרח בהסלמה האחרונה בעזה, הפתיע את הצבא. כמענה, הציב חומות בטון במרחב. אבל ביום הקרב או הפיגוע הבא, צה"ל לא יוכל להמשיך להחליף יריות וטילים עם חמאס, כפי שעשה בימי השהייה בלבנון. הוא יצטרך לתקוף, קרקעית.

אחת ההצלחות המבצעיות של החמאס במהלך ההסלמה האחרונה ברצועה, ימי הקרב שבצבא מכנים "גן סגור", הוא ירי טיל הנ"ט (נגד טנקים) שפגע במכוניתו של משה פדר בכניסה לקיבוץ ארז, והרג אותו.

גורם צבאי שנפגש עם תושבי הקיבוץ הודה שצה"ל לא צפה את יכולתו של הארגון להוציא לפועל פיגוע שכזה. הפתרון – הקמת חומת בטון בסמוך למקום האירוע. זהו פתרון נקודתי שמעיד, יותר מכל, על זיכרון ארגוני קצר של הצבא.

רכבי צה"ל שנפגעו במארב הנ"ט שביצע חזבאללה בהר דב, אירוע "שמש חורפית", ב-2015, (מקור: ויקיפדיה).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בחצי השנה שקדמה לנסיגת צה"ל מלבנון, הפעיל חזבאללה חולית כווני נ"ט יעילה במיוחד. בארבעה אירועים שונים ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט מדויקים מטווח רחוק לעבר עמדות צה"ל במוצבים, שהצליחו לחדור את המיגון ולהרוג בסך הכל שישה חיילים, ובהם סמל צחי איטח ההרוג האחרון של צה"ל בתקופת השהייה בדרום לבנון. 

תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על החטיבה המרחבית חירם באותה עת, כתב לימים בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ש"מכת הטילים" וכמות הנפגעים הרבה יחסית שגבתה בפרק זמן קצר, הממה את שכבת הפיקוד הבכיר של צה"ל ואת דעת הקהל הישראלית ושכנעו בנחיצות הנסיגה. בצבא, כתב תמיר, הצליחו אלוף הפיקוד גבי אשכנזי ומפקד האוגדה משה קפלינסקי, בקור רוח וניהל נכון, לייצב את המערכת. 

"שירתתי שנים ארוכות בלבנון והכרתי היטב את קצב ההתמודדות של הצבא עם איומים חדשים. כאשר, לדוגמה, החל החזבאללה להשתמש במרגמות כנגד מוצבי צה"ל עברו כמה שנים עד אשר מיגנו את המוצבים בהתאם. מאז ששימשתי מפקד פלוגה ועד שהתמניתי מפקד גדוד חיינו במוצבים ממוגנים בצורה חלקית וספגנו לא מעט נפגעים בשל כך" (עמוד 251). הפעם, כתב, מיהר צה"ל לספק מענה ולמגן את המוצבים בבטון מזוין, ברשתות נ"ט ובמערכות תצפית משופרות.

עד כאן להגנה. כשזה מגיע להתקפה, התשובה היתה פחות נחושה ונחרצת. אגדה צה"לית סיפרה אמנם שאת החשבון עם מפקד חולית הנ"ט סגרה לימים סיירת מטכ"ל (או יחידה מובחרת אחרת), שהתנקשה בחייו. אבל צה"ל הגדול, נמנע ככל האפשר מאז ועד לנסיגה, מפעולות קרקעיות יזומות שמטרתן פגיעה באויב.

חזבאללה היה תלמיד טוב, וחמאס?

כוח נ"ט של צה"ל בתרגיל, (מקור: אתר עמותת עורב צנחנים).

צריך לומר שבתחום הטילנות (ירי טילי נ"ט, בעגה הצבאית) צה"ל הקדים את חזבאללה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים רכש צה"ל מערכות נ"ט רבות לחיל הרגלים והקים מספר יחידות מובחרות שזהו תחום התמחותן, ובהן מגלן, מורן ופלוגות הנ"ט החטיבתיות, אשר הפגינו רמת מיומנות גבוהה.

תחילה צדו אנשיהן טנקים. במלחמת של"ג השמיד גדוד נ"ט מחטיבת הצנחנים מילואים 409 עשרות טנקים ורכבים ממוגנים ושלושה מסוקי קרב מסוג גאזל של הצבא הסורי. בהמשך התמחו היחידות בפגיעה בחוליות חזבאללה, כשניצלו את יכולות הנ"ט לפגיעה מדויקת וארוכת טווח.

בשנת 1997, למשל, במבצע "סחרור מסוכן" ירה כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד גיא חזות (לימים תא"ל), מספר טילים מסוג טאו לעבר עמדת חזבאללה בבית סמוך למוצב ריחן, והרג מספר פעילים. 

אבל חזבאללה היה תלמיד טוב, כפי שהוכיח בטרם נסיגת צה"ל מלבנון, וכן במלחמת לבנון השנייה. ב-2006 חוליות נ"ט של חזבאללה פגעו בטנקים מחטיבה 401 בקרב הסלוקי, וחולית פעילים מהארגון ירתה שני טילי נ"ט לעבר כוח מילואים בכפר דבל, ממנו נהרגו תשעה לוחמים ונפצעו נוספים.

ב-2015, לאחר פעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה ע"פ פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר, הגיב הארגון (באירוע שזכה בצה"ל לכינוי "שמש חורפית") בירי טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב. מהירי נהרגו מ"פ בגבעתי וחייל, ונפצעו שבעה נוספים.

הטיל שבו השתמשו פעילי החזבאללה במלחמה ובהר דב, כמו גם זה שירו פעילי חמאס בשורה של אירועים בגזרת הרצועה, ובהם הטיל שפגע ברכבו של משה פדר והרגו, היה טיל נ"ט מסוג קורנט. זהו טיל מתקדם מתוצרת רוסיה, מדויק ומונחה קרן לייזר, שמגיע לטווח של חמישה וחצי קילומטרים וחודר שריון בעובי 1,000–1,200 מ"מ פלדה.

נראה שגם הפעם שב צה"ל ליישם במהירות את לקח המיגון. אבל בלחימה עצמה, נמנע שוב, מליזום פעולה קרקעית, ואפילו תהיה זו פשיטה בהיקף פלוגתי או גדודי. 

הצבא אמור לחצוץ בין האזרחים לאיום

וכדאי לקחת בחשבון עוד עניין. בהסלמה האחרונה בעזה נהרגו ארבעה אזרחים ואף לא חייל אחד. אמנם הקטליזטור להסלמה היה פציעתם של שני חיילים בידי צלף, אולם במבחן התוצאה האזרחים מקדימה, חוטפים, וצה"ל מאחורה, מנהל מלחמת טילים ורקטות עם חמאס.

בתקופה שקדמה למבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה, שאל תמיר, מח"ט גולני דאז, את הרמטכ"ל מופז, מדוע אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, צה"ל לא פועל שם. "איך זה שאנחנו חיים עם שניים-שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה", אמר.

תחושת המסוגלות ששידרו תמיר ועמיתיו, מפקדי חטיבות החי"ר המקבילים, לפיקוד הבכיר הביאה לשינוי המדיניות ולראשיתן של הפשיטות הקרקעיות שהגיעו לשיא ב"חומת מגן", נמשכו גם אחר כך ולבסוף הכריעו את הלחימה באינתיפאדה השנייה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, אז מח"ט הצנחנים, היה אולי פחות בוטה מתמיר, אך שידר נחישות זהה ופיקד על שורת מבצעים ופשיטות מוצלחות כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים.

מדיניות הפעלת הכוח נקבעת אמנם בדרג המדיני, אבל הנוחות הזו, שבמסגרתה מממש הצבא את יתרונותיו באש, מודיעין וטכנולוגיה, מונעים מהצבא לממש את ייעודו ולחצוץ בין האזרחים לאיום. הסבב (סליחה, ימי קרב) הבא מעבר לפינה. כשהוא יקרה, הדרג המדיני לא יכול להשאיר את החיילים מאחורי מחסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 15.05.2019)

מוכנים או לא? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשורה של דו"חות שהפיקו נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') בריק, מבקר צה"ל וועדת המשנה למוכנות של הכנסת, נמצאו פערים במוכנות צה"ל למלחמה. שניים מהדו"חות מצאו שלמרות זאת צה"ל מוכן למערכה הבאה, ואילו הנציב משוכנע שלא. בריק אמנם נשמע כנביא זעם, אבל מוטב להקשיב גם לו, לפני בוא הסערה.

בשנת 2002 קיים הצבא האמריקני את תרגיל "אתגר המילניום". היה זה התרגיל הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית, אשר נועד לבחון את מוכנות הצבא האמריקני ולפתח טקטיקות ואמצעי לחימה חדשים כנגד מתארי העימותים שבהם יתקלו הכוחות האמריקנים. הצוות "הכחול" דימה את הכוחות האמריקניים ואילו הצוות "האדום", האויב, ייצג את צבאה של מדינה מזרח תיכונית שזהותה לא הוגדרה. על הצוות ה"אדום" פיקד הגנרל בדימוס פול ואן רייפר, קצין נחתים מעוטר, שבחר לאתגר את מתכנני התרגיל וניצל את חולשות הכוח היריב אחת לאחת. הכוח בפיקודו שיגר טילי קרקע-ים וים-ים רבים כנגד הצי האמריקני, ובכלל זה נושאות מטוסים, והטביע 13 ספינות. ואן רייפר בחר בפתרון יצירתי בכדי להתמודד עם הכוח האמריקני בזירה הימית והפעיל סירות דיג וגומי, ולמעשה סירות נפץ, שתקפו את כלי השיט של הצוות "הכחול". בצעד מקורי נוסף התבססה התקשורת של הכוח ה"אדום" על שליחים רכובים על גבי אופנועים שהעבירו מסרים מהמפקדה הראשית לכוחותיו המבוזרים, באופן שמנע מהכוח ה"כחול" לנטר אותה ולצפות את מהלכיו.

גנרל ואן רייפר, סירב לשתף פעולה עם תרגיל מכור מראש, (מקור: ויקיפדיה).

שיטה זו, כמו האופן שבו הפעיל את כוחותיו בקרב הימי, עשתה שימוש בכלים פשוטים ולכאורה לא מתקדמים, אך בפועל, היא נשענה על חשיבה מעמיקה והוכיחה שהנחות הבסיס לפיהם בנה הצבא האמריקני את כוחו ומוכנותו לעימותי ההווה והעתיד, היו חסרות. בשל הצלחת הכוח ה"אדום" הכתיבו מפקדי התרגיל לגנרל ואן רייפר כללי משחק חדשים שירסנו אותו, ולמעשה יבטיחו את הצלחת הכוח ה"כחול". במבט לאחור נראה שמי שבחר בו כמפקד הכוח ה"אדום" פשוט לא הכיר אותו. ב-1969, כמפקד פלוגת נחתים במלחמת וייטנאם, הוביל ואן רייפר הסתערות במעלה יעד מבוצר שהחזיק גדוד מצבא צפון-וייטנאם, אף שהכוח שעליו פיקד היה מצוי בנחיתות. לאחר קרב הלילה שניהל נכבש היעד, והפלוגה בפיקודו הרגה שישים חיילי אויב. ואן רייפר, שעוטר על אומץ לבו בכוכב הכסף, לא ויתר אז ובמרוצת השנים שחלפו נראה שנותר נחוש לא פחות. הוא נטש את התרגיל ומתח עליו ביקורת קשה בכלי התקשורת.

דו-קרב בצהרי היום

הסיפור הזה שב ועלה בדעתי נוכח הביקורת הקשה שמותח נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, על מוכנות צה"ל לעימות הבא. בריק, שעוטר על אומץ לבו כמ"פ טנקים במלחמת יום הכיפורים, נראה נחוש עתה בעימות שיזם עם צה"ל, ממש כשהיה בשדות הקרב של סיני ב-1973. בחצי השנה האחרונה, מאז פרסם את הדו"ח האחרון שלו כנציב, מנהל בריק עימות מתוקשר עם הפיקוד הבכיר של צה"ל, שלא לומר דו-קרב בצהרי היום, וטוען בתוקף כי הצבא, בדגש על צבא היבשה, אינו מוכן לעימות הבא. בין היתר, קבע כי "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח, כי ישנה תרבות ארגונית שגויה הכוללת שימוש גובר באפליקציית וואטסאפ ודומיה ככלי פיקודי ("במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד", אמר פעם), וכי ישנה בעיה בהטמעת מערכות לחימה ביחידות מילואים, ובכלל זה מערכת השליטה והבקרה החדישה צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי). מאחר וזו "הרכיבה האחרונה" של המפקד הוותיק, ניכר שהוא רוצה להקנות לה משמעות. זה עשוי להוות הסבר אחד לכך שהוא מתנגד לוועדת הבדיקה הפנימית שהקים הצבא, לאחר שהרמטכ"ל החליט באיחור לבחון את טענותיו של בריק, שולח מסרונים לחברי כנסת כמי שכפאו שד, גם בשבת, ומנהל את השיח שלו עם צמרת הצבא בעיקר דרך התקשורת והכנסת. הסבר אחר הוא שבריק צרוב בלקחי המלחמה הקשה שחווה לפני כ-45 שנים, ובכוונתו לעשות הכל בכדי "שלא ניתפס שוב לא מוכנים".

הצבא מצדו, טוען כי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט צה"ל מתאמן יותר, הרבה יותר. במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות חטיבות החי"ר המובילות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף, הוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. יש בכך מן הצדק. מה גם שתמיד אפשר להיות יותר מוכנים. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה. השאלה הנשאלת, או שצריכה להישאל, היא האם התהליכים שהתקיימו בארבע השנים האחרונות, הביאו את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות מספקת ואף מיטבית לעימותים הבאים. התשובה לשאלה הזו צריכה לקחת בחשבון הרבה מאוד גורמים, ובהם העובדה שהמשאבים בזמן, כסף וכוח אדם מוגבלים, שישנם אילוצים מבצעיים שעמם מתמודד הצבא בשוטף כל העת, וכן שהמצב חייב את הצבא לתעדף בין יחידות, פרויקטים ואפילו זירות. בהינתן כל אלו, כמו גם פרמטרים נוספים, צה"ל מצוי במצב שונה וטוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. אבל בכל האמור בזרוע היבשה, נדרש עוד שיפור רב. 

הדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. משמאל: תא"ל גורדין, ח"כ יחימוביץ והאלוף (מיל') בריק, (צילום: שי ניר).

בדיון שהתקיים לפני כשבועיים בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, בראשות ח"כ שלי יחימוביץ', התעמתו כמה מקציני צה"ל הבכירים עם טענות הנציב. ראש מטה זרוע היבשה, תא"ל אורי גורדין, אמר בדיון שלמיטב שיפוטו, "הצבא מוכן למלחמה". גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על חטיבת הנח"ל, אמר עוד כי על חלק גדול מטענות בריק יש הסכמה, ובכלל זה הפערים בכוח האדם ואתגרי המשאבים, אך ציין שגם הדרך שבה מותחים ביקורת חשובה, ורמז לאופן שבו בחר בריק להתעמת עם הצבא במקום לשתף פעולה עמו. תא"ל גורדין הודה כי ישנה מגמה של שימוש הולך וגובר בסמארטפונים בקרב חיילים ומפקדים אך ציין ש"יש פקודה של הרמטכ"ל שלא מורידים פקודות בוואטסאפ. המפקדים מקיימים פקודות". הפקודה אכן קיימת, אבל למרות דברי גורדין, כלל לא בטוח שהיא מתקיימת. 

בדיון בוועדה תמך ח"כ איתן כבל בנציב ובדרישתו להקים ועדת ביקורת חיצונית לצה"ל. "אנחנו נחשפים כאזרחים ליחידות המיוחדות, לחיל האוויר, לכל מה שהוא השמנה וסלתה של צה"ל. צה"ל מורכב מיחידות שדה, שריון, אלה שיעשו את ההכרעה. צה"ל הוא אפילו לא אוגדה 98". את שירות המילואים שלו (עליו הקפיד גם כח"כ) עשה כבל באחת מחטיבות הצנחנים באוגדה 98, האוגדה המובחרת של צה"ל, ואת הפער בינה לבין שאר הצבא הוא מכיר דרך הרגליים. עוד אמר הח"כ כי למערכת ישנו קושי לבדוק את עצמה. ועדיין, הדרישה הזו, מוצדקת ככל שתהיה, אינה ריאלית. למערכת הביטחון, ובכלל זה לראשיה, אין עניין בוועדה שכזאת וכלל לא בטוח גם שהדו"ח שתפרסם יועיל, שכן היא תחשוף ליקויים שצה"ל אינו מעוניין שאויביה של ישראל יהיו מודעים להם, ובוודאי לא לחומרתם.

מבוכת היבשה

בשבוע שעבר הוגשו במקביל שני דו"חות התגובה לטענות בריק: דו"ח הוועדה הפנימית עליה הורה הרמטכ"ל, בראשות מבקר צה"ל, תא"ל (מיל') אילן הררי, והדו"ח שגיבשה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בכנסת בראשות ח"כ עמר בר-לב. שני הדו"חות אמנם מצאו, כפי שגם העיד תא"ל גורדין עצמו, כי ישנם פערים וחוסרים במוכנות הצבא, אך חומרתם פחותה משמעותית מכפי שטוען בריק והצבא, ככלל, מוכן למלחמה. הדו"ח של הוועדה בראשות בר-לב, בעצמו אל"מ (מיל') שפיקד בעבר על סיירת מטכ"ל, מצא כי "רמת המוכנות של צה"ל למלחמה השתפרה באופן משמעותי מאז "צוק איתן". כמעט בכל מדד כמותי הייתה עלייה ברמת המוכנות – אם זה במספר האימונים, אם במצב מלאי החימוש, אם מלאי חלקי החילוף ועוד". מנגד, הזהיר בר-לב בעת שהציג את ממצאי הדו"ח בכנסת, כי אף שצה"ל מוכן למלחמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030, ששמה דגש על רכש מערכות מיגון מטילים וכוח אוויר, "שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". 

אך למרות הדו"חות ישנם החושבים שבריק צודק בלא מעט מהטענות, או לפחות ראוי להישמע. בשל כך נפגש אתמול ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו עם האלוף (מיל') בריק, ממש בעת שפורום מטכ"ל דן בדו"חות שהפיקו הוועדות בראשות בר-לב והררי. תומך נוסף בנציב הוא תא"ל (מיל') משה תמיר, מפקד אוגדת עזה לשעבר. לפני כשבועיים, בראיון לרדיו 103FM, אמר תמיר כי הנציב מהווה בעיניו מודל ל"קצין מדווח ומתעקש על דעתו. הרבה זמן לא ראינו כאן קצין, כמו שקצין צריך להיות, עומד על שתי רגליו, אומר את מה שהוא אומר ומתעקש והולך עם האמת שלו עד הסוף", בעוד שהנטייה לקונפורמיזם וההימנעות מהבעת עמדה עצמאית נפוצים בצבא הרבה יותר. בהסתכלות רחבה, הוסיף, "הביצועים של צבא היבשה, במיוחד, שעליו הוא מדבר, במערכות האחרונות הם לא היו מבריקים, בטח לא ב"צוק איתן". וכשהמצב הוא כזה, אז בטח שצריך לבדוק את הדברים שבעתיים". לדבריומערך היבשה של צה"ל מתמודד עם אתגרים חדשים, בהצלחה חלקית בלבד. "ואני חושב שהמבוכה הזו ניכרת בכל המעגלים שלו. זאת אומרת, מה שבריק מביא לנו לשולחן זה יותר סימפטום של תופעה מרכזית של מבוכה של צבא היבשה, שבו הוא לא מוצא את מקומו במערכות החדשות, והוא לא מצליח למצוא את אופן הפעולה המיטבי שלו". תמיר ציין שהתופעות השונות עליהם הצביע בריק, ובהן התרבות הארגונית הקלוקלת ונשירת מפקדים איכותיים, הינם לדעתו תוצר של תופעה מרכזית יותר. הבעיה הזו שמכונה לא פעם כ"מבוכת היבשה" מונחת כעת לפתחו של הרמטכ"ל הבא, האלוף אביב כוכבי, ועליו תוטל מלאכת התיקון.

בהקשר הזה, ניתן לומר שאיזנקוט עסק בבניין הכוח ובמוכנות, ועל כוכבי יוטל להחדיר במפקדים את תחושת המסוגלות. האמונה שביכולתם לפעול ולהכריע, גם כשמדובר בתמרון קרקעי לעומק שטח האויב, ושסופו אינו נראה לעין במרחק קילומטרים ספורים מן הגבול. לפני כמעט שני עשורים בלטו המח"טים תמיר (גולני) וכוכבי (צנחנים) בתוך קבוצה קטנה של מפקדי שדה נחושים, בדרג בינוני, שבמהלך האינתיפאדה השנייה שידרה לדרג המדיני והצבאי הבכיר שנכונה לכל אתגר שיוטל עליה, ובכלל זה ללחימה במחנות הפליטים הפלסטינים ובשטחים העירוניים הצפופים. חלק לא מבוטל מתפקידו של כוכבי יהיה לגדל דור מפקדי שדה שכזה, כמו הדור שהוא היה חלק ממנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2018) 

 

כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה, אין חלופות טובות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההסדרה עם החמאס מצויה במבוי סתום, והארגון מאותת לישראל שלא ימתין לנצח. בצה"ל שוקלים לשוב לשיטת הפשיטות, שלה חסרון אחד ברור, היא מובילה כמעט תמיד להסלמה של ממש. מצד שני, הממשלה מחויבת לספק ביטחון לתושבי עוטף עזה.

‏למרות המאמצים בחודשיים האחרונים להשגת הסדרה והפסקת אש בין החמאס לישראל, נותר מכשול אחד בלתי עביר – יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. בעוד מצרים, קטאר והאו"ם נרתמו לפתור את המשבר בין ישראל לחמאס בטרם יסלים לכדי מערכה רחבה, מסרב אבו מאזן לאפשר לכספים לעבור לעזה. הסכם בין ישראל לחמאס, גם אם באמצעות משא ומתן עקיף, פירושו הישג אדיר לחמאס שגם יוכיח שהארגון מייצג את האינטרס הפלסטיני טוב ממנו, וגם יפגע בלגיטימיות והתמיכה, הנמוכה גם כך, לה הוא זוכה ברחוב הפלסטיני. אבו מאזן גם חש נבגד מצד ישראל וארצות הברית, כמו גם מארצות ערב. הנה הוא, שהצהיר על היותו פרטנר להסדר, שמנגנוני הביטחון שלו פועלים כנגד התבססות ארגוני הטרור בגדה המערבית, בתיאום עם מערכת הביטחון הישראלית, שמנסה להגשים את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות בדרכים לא אלימות, הפך ללא רלוונטי. בסוף עם מי מנסים לסגור עסקה? עם החמאס, אויב משותף לרשות ולישראל, שמפעיל טרור, אלימות וכוח. הדרך היחידה מבחינת אבו מאזן להישאר רלוונטי, היא להכריח את כל השחקנים לקחת אותו בחשבון. בהתחשב בכך שצוואר הבקבוק להעברת כספים ודלקים לרצועה עובר דרכו, הצדדים ייאלצו לעשות זאת. 

מתפרעים בקרבת הגדר ברצועת עזה // צילום: דובר צה"ל

מפגינים פלסטיניים בקרבת הגדר ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

חמאס מצדו החל בשבועות האחרונים לחמם מחדש את הגזרה, בכדי להזכיר לכולם שבהיעדר פתרון האפשרות היחידה מבחינתו היא מערכה של ממש, שאחריה, כפי שהיה בסבבים הקודמים, כבר לא יוכלו להתעלם מדרישותיו. אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל יהודה פוקס (שמשלים כהונה ארוכה במיוחד), נדרשת להתמודד כעת עם המשך שיגור בלוני תבערה מהרצועה לעבר ישראל ועם העברת הפגנות יום השישי בעיקר לשעות הערב והלילה. הארגון זיהה את החולשה היחסית של צה"ל להפעיל ביעילות אמצעים לפיזור הפגנות בשעות אלו. מה גם שהפעלת אש מדויקת וצלפים בלילה, אף שקיימת, פחותה באיכותה. במקביל מפעיל החמאס יחידות שמשימתן היא הטרדת כוחות הצבא שעל הגדר באמצעות ניסיונות חדירה לישראל, זריקת מטענים, ירי וכן חבלה בגדר עצמה. כל אלו מביאים לעלייה במספר הנפגעים בצד הפלסטיני ולתחושה שההסלמה קרבה. בצה"ל החליטו לקראת סוף השבוע על תגבור הכוחות ברצועה, ובכלל זה מערכות ההגנה האווירית, מחשש שחמאס עשוי לירות רקטות לעבר יישובי העוטף. 

פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית…

במהדורת החדשות של יום שישי האחרון ב"כאן" דיווח הפרשן אמיר בר-שלום כי בצה"ל שוקלים פעולה קרקעית מוגבלת ומינורית ברצועת עזה, בכדי לאותת לחמאס שישראל מוכנה לעימות. המשימה, אם יוחלט על כך, תוטל, באופן טבעי, על אוגדת עזה בפיקוד פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל. זה לא רעיון חדש. צה"ל ביצע לאורך השנים עשרות פשיטות גלויות שכאלו בכל גזרות הלחימה, דוגמת מבצעי "קלחת" בלבנון. 

שיטת הפשיטות הזו היתה נהוגה גם בתקופה שקדמה להתנתקות ובעיקר לאחריה. מפקדי אוגדת עזה, אביב כוכבי ואחריו משה "צ'יקו" תמיר, הובילו שורה של פשיטות ומבצעים כנגד החמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב-2006, עליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם", עליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. בינואר 2005 פיקד כוכבי, שרכש בתחום ניסיון ניכר כמח"ט הצנחנים בראשית האינתיפאדה השנייה, על מבצע "צעד מזרחי", שביצע כוח מגדוד שמשון בתגובה לפיגוע במסוף קרני. הכוח חדר ללב שכונת זייתון ולדברי המג"ד, אודי בן מוחא, הפתיע את המחבלים. "זו היתה מכה קשה שארגוני הטרור חטפו. הם היו בשוק". במהלך המבצע פגע הגדוד בכעשרים פעילי טרור והשמיד אמצעי לחימה. תא"ל תמיר, שהחליף את כוכבי באוגוסט 2006, אף הגדיל לעשות, ובאופן שכיום קורה פחות ופחות, הטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. 

מימין: תא"ל תמיר, מפקד אוגדת עזה, עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

לפשיטות של אז היה הגיון מבצעי ברור. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר, שהיה מומחה לפעילות מהסוג הזה עוד מימיו בגולני ובלבנוןגם הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שהיה בצבא בדיוק באותם מקומות שבהם שירת תמיר, חשב כמוהו ואישר שורה ארוכה של מבצעים אינטנסיביים, בקנה מידה מצומצם ולא בסדר הגודל של "חומת מגן", שייצרו תחושת נרדפות בקרב המחבלים, וגרמו ללצמצום פעילותם במרחב. למרות שהכוחות שפעלו שלקחו באותם ימים חלק בפעולות הללו טענו שרמת החיילות שהפגינו פעילי החמאס היתה גבוהה משציפו, הרי שהסיכון היה נמוך יחסית. נמוך אבל לא אפסי. מוטב לזכור שלמהלכים שכאלה יש מחירים. באחת הפשיטות הללו, בנובמבר 2007, במהלך התקלות עם חוליית חמאס שנהגה לירות אש מרגמות על קיבוץ כרם-שלום, נהרג לוחם בגדוד צנחנים מילואים, רס"ל אהוד אפרתי. הכוח התעשת, הרג את אחד המחבלים ופצע את השני, שנמלט. "יצאנו 41 איש; חזרנו 40", אמר לאחר המבצע קצין בפלוגת הסיור של הגדוד, בה שירת אפרתי, והמחיש בתמצית את המחיר כולו. 

"ברור שמי שנוקט בפעולה כזו לא יוכל להסתפק לחדירה רק לשטחים פתוחים. סביר, שחדירות אלו יכללו כניסה לשטחים בנויים ומאוכלסים", כתב הפרשן הצבאי הוותיק, זאב שיף, במאמר האחרון שפרסם ב"הארץ" בטרם נפטר, בהתייחס להחלטת הרמטכ"ל אשכנזי על מבצעים מסוג זה. אבל חמאס של אותה עת היה, כפי שתיאר זאת תא"ל (מיל') תמיר בהרצאה ב-2011, אויב "במצב בוסר כזה, לא מוכן, לא מאורגן ולא מבין את היכולות שעומדות מולו". כיום חמאס ערוך היטב ברצועה, וקשה להעריך שישנו מרחב, בוודאי בשטחים הבנויים, שבו לא יידרש הכוח הפושט ללחימה של ממש מול אויב מבוצר ומחופר. התווך התת-קרקעי הפך למרחב לחימה ופעולה עבור הארגון בהיקף משמעותי, כזכור מקיץ 2014, ויש להיערך גם לזה. יתרה מכך, בשנים שבין ההתנתקות למבצע "עופרת יצוקה", לא היו בידי החמאס רקטות בעלות טווח רחב מזה של יישובי העוטף. בצוק איתן, כבר נורו רקטות לעבר נתב"ג ותל-אביב. מכאן שההשלכות של פשיטה גלויה כזו עשויות להיות הסלמה רבתי של המצב, שתשליך על כלל המדינה ותחייב הפעלת כוח משמעותי. 

החלופות בין רע לגרוע

חשוב לומר, כשזה נוגע להפעלת כוח ברצועה אין חלופות טובות. כמעט כולן נעות בטווח שבין רעות לבין גרועות. בחירה בשיטת הסיכולים הממוקדים, למשל, מאפשרת לצה"ל לפעול בעיקר מן האוויר, מרחוק, ללא סיכון לאנשיו. גם ההישג, בדמות פגיעה בפעיל טרור מרכזי בדרג גבוה, עשוי להיות חיובי. אולם לאפשרות זו חסרונות בולטים. ראשית, כאמור, עליה בכמות ההרוגים הפלסטינים מביאה לרוב לעליה בעצימות העימות. שנית, מאחר וחמאס הוא שבוחר את המקום והזמן בהם הוא פועל ומסלים, תתקשה ישראל לאתר את בכיריו, שיתחבאו בבונקרים מבעוד מועד. החיסרון השלישי והמהותי ביותר של השיטה, הוא שלאורך זמן קמו מנהיגים חדשים, ולא פעם הם מתוחכמים ונחושים יותר מקודמיהם, כפי שלמדה ישראל לאחר שחיסלה את מזכ"ל חזבאללה מוסאווי ב-92'.

גם להפעלת אש מנגד, החל מירי הרתעתי של כלי טיס ותותחים ועד לפגיעה במבנים או חוליות שיגור, יש יתרונות וחסרונות ברורים. אמנם אין סיכון לכוח המבצע, אך מנגד האויב מסתגל, מורתע פחות וישנו סיכון לא מבוטל לפגיעה באזרחים. השימוש באש מנגד, אמר תמיר באותה הרצאה "נוח לפעמים לדרג של מחליטים להישאר באש קטנה כזאתי. אבל זה כמובן דבר זמני, והוא טוב כל זמן שהוא נשמר זמני, וצריך לדעת מתי לשנות את כללי המשחק". אבל כשמשנים את הכללים יש לכך מחירים ובעיקר אחריות, כאמור. מי שחושב שהכניסה לשטח תרתיע את חמאס ותרסן אותו, צריך לקחת בחשבון שכוחות צה"ל יפגעו שם בלא מעט מפעיליו, ובתוך כך, למצער גם באזרחים (שכן חמאס מנצל את האוכלוסייה האזרחית להגנתו). ריבוי נפגעים בצד הפלסטיני מהווה קטליזטור להמשך ההסלמה. 

בתקופה שבה תמיר הוביל קו לוחמני בפיקוד הדרום, בגיבוי האלוף גלנט והרמטכ"ל, כתב יועז הנדל ב"מקור ראשון" שבקרוב הממשלה תבין "שתפקידו של צה"ל הוא לאפשר את חייהם התקינים של תושבי שדרות והסביבה". הנדל צדק. האחריות היא של הממשלה. נוכח המבוי הסתום שאלו נקלע באחרונה המשא ומתן המדיני, שלא באשמת ישראל, טוב שמתקיימת חשיבה של ממש על הפעלת הכוח. בצמרת הצבא, שם כוכבי הוא היום סגנו של הרמטכ"ל איזנקוט (גולנצ'יק, שמגיע מאותם מקומות כמו תמיר ואשכנזי), המשמעויות של הפעלת הכוח ברורות, ומכאן גם ההמלצה להימנע מהן כל עוד ניתן. מוטב שגם הממשלה תבין את מלוא המשמעויות של החלטה על פשיטה קרקעית מוגבלת וקצרת מועד, כמו גם של שתי החלופות הנוספות. כבר היו בישראל ממשלות שאישרו מבצע והתגלגלו למלחמה. פשיטה שכזאת, אף שהיא מייצגת מדיניות לוחמנית ונחושה, ממש כפי שהשרים בנט וליברמן רוצים להיראות, עלולה להוביל למקומות שלישראל ממש אין עניין להגיע, ובהם מערכה נוספת בעזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.10.2018)  

 

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)

לא אפורים, מקצוענים: המשמעת לא מפריעה להצלחת צה"ל אלא גורמת לה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמה קצינים בכירים פרשו בשנים האחרונות מהצבא בעקבות עבירות משמעת שוליות, והמבקרים טענו כי צה"ל דווקא זקוק למפקדים ש"חושבים מחוץ לקופסה". אבל ההקפדה על הפקודות חשובה גם בשדה הקרב, ומפקד טוב הוא מפקד שמהווה דוגמה.

לפני כחודשיים נחקר במצ"ח תת-אלוף מרדכי כהנא, קצין איסוף קרבי ראשי, לאחר שנחשף כי החזיק במכולה כמה אמצעי לחימה ופריטים נוספים בניגוד לפקודות הצבא. לאחר שהושעה לשבועיים ביקש כהנא לפרוש מצה"ל והרמטכ"ל איזנקוט אישר את בקשתו. פרישתו בשל עבירת משמעת, לאחר שעשה את עיקר שירותו בראש הטור – פיקד על סיירת גולני במבצע חומת מגן, על יחידת אגוז במלחמת לבנון השנייה ועל חטיבה במבצע צוק איתן – הכניסה את שמו לרשימת המפקדים הבכירים שפרשו מצה"ל על רקע עבירה שולית, למרות שהצטיינו בשדה הקרב. ברשימה הזו נמצאים גם התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר, עימאד פארס מגבעתי ואחרים.

בעקבות הפרשה ועל רקע רמיזות על עיכוב קידומם של קצינים נוספים שהסתבכו בפרשיות דומות, הופיעו באחרונה בתקשורת טענות כי צה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ואינו מגלה גמישות בענישה.

תת אלוף מרכדי כהנא (דובר צה"ל)

חשב מחוץ לקופסה? תא"ל כהנא, (צילום: דובר צה"ל).

במאמר שפרסם עו"ד אלוף-משנה (במיל') אבי עמירם, מ"פ בצנחנים לשעבר, טען כי לצה"ל "אין את הלוקסוס לוותר על מפקדים מזן זה משום כשל כזה או אחר ובלבד שמחננו יהא טהור". ביקורת דומה נשמעה לאחרונה על סבב המינויים במטה הכללי, שבמסגרתו קודמו כמה קצינים לעמדות מפתח במטכ"ל, ובהם ראשות אגף המודיעין. היה מי שטען שבקידום קצינים מסוימים, שלא פיקדו על חטיבות ואוגדות בלבנון ובעזה, מפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הביקורת הלכה צעד אחד רחוק יותר, ואף קבעה כי המגמה הזו הפכה את המטכ"ל לכזה שחבריו הם "קצינים אפורים בחאקי".

ראשית, היו לנו כבר מטות כלליים בוהקים ואפילו צבעוניים, וזה לא בהכרח הוכיח את עצמו. המטכ"ל של ערב אוקטובר 1973 כלל קצינים דעתנים, עם פרופיל תקשורתי גבוה ונערצים על הכל. במבחן המלחמה, כשדרג מפקדי השדה – מהלוחם ועד האוגדונר – חילץ ניצחון צבאי משיני תבוסה, וכששר בממשלה, חיים בר לב, נשלח כדי לעשות סדר בפיקוד הדרום, היה ברור כי ההרכב הצבעוני לא צלח בתפקידו.

אריאל שרון וחיים בר לב בחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים (AP , Israel Government Press Office/HO)

השר נשלח לעשות סדר. בר לב עם אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, (צילום: אי-פי).

שנית, אלוף (במיל') יעקב עמידרור כתב פעם כי "נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היומיום הקשים והמתישים". אבל לשיטתו, המערכת צריכה לקדם את אלה שהפגינו עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה, והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". מספר הקרקפות על החגורה של קצין אינו מדד לקידום.

המשמעת היא אמצעי להשגת הצלחה מבצעית

יתרה מכך, הזנחת המשמעת המנהלתית מובילה תמיד לפגיעה בזו המבצעית. אחד ממפקדי חטיבת גולני בעבר, שהוביל אותה לתוצאות מבצעיות מרשימות מאוד בלבנון ונחשב לאחד הנועזים שבמפקדיה, לא נהג לעסוק במשמעת. "יש כאלה", אמר, "שמתעקשים להכניס את הידיים לתוך החרא ומחפשים את הבטון שמתחתיו". המצטיינים לא עוסקים בכך, אמר, כי הם יודעים שאין שם כלום. מחליפו, שאמנם קיבל ממנו חטיבה ברמת כשירות מבצעית גבוהה, גילה שבחטיבה מבדילים בין משמעת מבצעית למנהלתית. כך למשל גילה המפקד החדש הפרה חמורה של משמעת מבצעית בעת מארב בלבנון, "שהייתה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה", והביאה למותו של לוחם בחטיבה. בשל כך יזם, שלא כקודמו, מהלך מוצלח של טיפול שורש בנורמות פסולות בנושא לוחמים צעירים-ותיקים בפלוגות הרובאיות ובמשמעת המבצעית והמנהלתית. למרות ההקפדה על המשמעת והפקודות, חיסלה החטיבה בפיקודו כ-40 מחבלים בלבנון. המשמעת, אם כן, אינה מפריעה להצלחה המבצעית, אלא מהווה אמצעי להשגתה.

מי שלא עושה לא טועה, ואני כמפקד טעיתי וכשלתי לא מעט, אך תמיד השתדלתי שלפחות בתחום הדוגמה האישית, ברמת ה"נאה דורש, נאה מקיים", אצא בסדר. כולנו בני אדם, ולא תמיד הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי. שנים מאוחר יותר סיפר לי מפקד כיתה צעיר ששירת באותו הגדוד שבו שירתתי בסדיר, כי במהלך שבוע שדאות אכלו הוא וחבריו בסתר אוכל השייך לסגל, בעוד שעל הטירונים אסרו לעשות כן. "כשתעמוד מול החיילים שלך הם יידעו מה עשית", אמרתי לו אז בכעס. "חיילים תמיד יודעים. איך תדרוש מהם דבר אז, כשהם כבר יודעים שאתה אומר דבר אחד ועושה דבר אחר?" ואם חובת הדוגמה האישית תקפה למפקדים צעירים, מה נדרוש ממפקדים בכירים?

הטענה לגבי המפקדים האפורים פשוט לא נכונה. במטה הכללי הנוכחי מכהנים קצינים מנוסים, דעתנים ובעיקר מקצועיים מאוד. לפיקוד הדרום יגיע הרצי הלוי, שמכיר את הזירה מימיו כמח"ט צנחנים במבצע עופרת יצוקה, אחרי שצבר ניסיון משמעותי באמ"ן. למרכז יגיע נדב פדן, שפיקד על דובדבן ועל חטיבת עציון באינתיפאדה השנייה. בנוסף, שניים מהקצינים שקודמו בסבב האחרון, תא"ל ואלוף, היו מג"דים שלי בצנחנים, ואני יכול להעיד שאין טובים ומנוסים מהם. היחידות שעליהן פיקדו תמיד היו טובות יותר בזכותם, והם השאירו לבאים אחריהם גדודים, חטיבות ואוגדות מוכנות בהרבה למלחמה. אפורים הם לא. מקצוענים – כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 01.12.2017)

משחק הכיסאות \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

באחרונה הוחלט על איוש תפקידי מפתח בצה"ל ובמערכת הביטחון. המינויים, מעלים תהיות על מי שלא קודם, כנראה בצדק, וגם על השיטה שבה מתמנה ראש מל"ל. 

מימין: מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ זיני, עם קצין קפריסאי, (צילום: דו"צ).

השבוע עמד צה"ל בסימן מינויים. בראשיתו נכנס האלוף אמיר אבולעפיה לתפקידו החדש כראש אג"ת. מינויו לתפקיד לאחר עשור שבו כיהנו בתפקיד קצינים מחיל האוויר, תואם את החלטת הרמטכ"ל איזנקוט לחזק את מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. בהמשך השבוע פורסם דבר קידומם של מספר קצינים לתפקידי מפתח. בין היתר קודמו אליעזר טולדנו, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"צוק איתן", לתפקיד מפקד אוגדת עזה; מפקד חטיבת ביסלמ"ח, עמית פישר, איש גולני, יועלה לדרגת תא"ל ויפקד על אוגדת הבשן שבגבול סוריה; אל"מ דוד זיני, מפקדה ומקימה של חטיבת הקומנדו, יפקד על עוצבת עידן (אוגדת מילואים בפיקוד המרכז) ויניב אלאלוף, מפקד בית-הספר לקצינים, ימונה למפקד עוצבת סיני, אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. בנוסף הוחלט לקדם את תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת עידן הנוכחי, למפקד עוצבת געש. מדובר במינוי מפתיע שכן על האוגדה הסדירה הזו, אחת משלוש אוגדות ההכרעה הרב-זירתיות של צה"ל, לא פיקד קצין שאינו שריונר כבר שני עשורים, ובוודאי שלא צנחן כמו גיל.

אתר סרוגים בחר לציין שתא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז, לא נכלל בסבב המינויים הנוכחי. היה כבר מי שטען שווינטר לא מתקדם בצבא כי הוא דתי, או בגלל שפרסם בשעתו פקודת יום לחייליו בטרם המלחמה בעזה. וינטר, מתוך שאיפה לשלהב את רוח הלחימה של חייליו ולשכנע אותם בחשיבות המערכה שלפניהם, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. בהמשך ישיר לכך כבר השוו בטוויטר בין וינטר למח"ט אחר של גבעתי, שמסלולו הצבאי נעצר בדרגת התא"ל  אפי איתם (פיין). יש לא מעט נקודות דמיון בין וינטר לאיתם, אך השונה גדול מן הדומה.

וינטר מתקדם, אבל בקצב הנכון

איתם, כמפקד אוגדה בלבנון, (מקור: פייסבוק).

איתם, יוצא חטיבת גולני, עשה כמעט את כל שירותו היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. במלחמת יום הכיפורים, והוא מ"מ בגדוד 12, לחם בגבורה בנפח, מעשה שעליו הוענק לו עיטור המופת. כמפקד סיירת וגדוד בחטיבה החומה, לקח חלק במבצע אנטבה ובפשיטות בלבנון. כמח"ט גבעתי באינתיפאדה הראשונה, הסתבך בפרשה שבה הועמדו לדין ארבעה מקציניו על הכאת פלסטיני למוות וטענו כי הדבר נעשה בהנחייתו. הרמטכ"ל ברק נזף באיתם ועיכב את קידומו לשנה וחצי, אך הוא לא הועמד לדין. בתפקידו האחרון פיקד על עוצבת הגליל בטרם הנסיגה מלבנון. מפקד יחידה מובחרת שפעל אז תחת פיקודו תיאר את איתם כמי ששלט באופן מרשים הן בהיבטים המערכתיים הרחבים של הזירה והן בפרטי הפרטים הטקטיים. האוגדה עליה פיקד הצליחה לפגוע קשות בחזבאללה ולהופכו, לתפיסת איתם, לארגון "שבמידה רבה מאוד נרדף על חייו". בשנת 2001 פרש מצה"ל לאחר שלא הועלה לדרגת אלוף. הוא טען אז, במידה רבה של צדק, שהדבר נבע משיקולים לא ענייניים, הקשורים בעיקר לזרם הפוליטי ולציבור הדתי-לאומי שאליו בחר להשתייך. איתם, קיבוצניק שחזר בתשובה, אף העיר כי קצינים שהרקורד שלהם פחות משלו קודמו לפניו, שלא לומר על חשבונו. עם פרישתו פנה לפוליטיקה, הנהיג את מפלגת המפד"ל ושימש כח"כ ושר.

וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, החל את שירותו כלוחם בסיירת מטכ"ל ועשה מסלול דומה לאיתם, אבל בגבעתי. הוא היה מ"פ הסיירת, מפקד גדוד הסיור (ועוטר בצל"ש אלוף) ופיקד על החטיבה כולה במערכה בעזה בקיץ 2014. רגע לפני שהסתיימה המערכה, התרחשה היתקלות בפאתי רפיח, בה נהרגו מפקד הסיירת החטיבתית, בניה שראל, וליאל גדעוני ונחטפה גופת סגן הדר גולדין. החטיבה בפיקודו הפעילה "נוהל חניבעל" אגרסיבי על-מנת לסכל את החטיפה. אף שוינטר קרא נכון את תמונת המצב בקרב, הוא ספג גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

אכן, יש דימיון בין השניים. אבל לצדו יש גם שוני רב. ראשית, משום שבניגוד לתקופתו של איתם, בה היה קצין דתי בכיר כמעט יחידי במערך השדה, שכהגדרתו פילס דרך לדור שלם של מפקדים חובשי כיפה, הרי שצה"ל 2017 משופע במפקדים בכירים יוצאי הציונות הדתית. רק בסבב המינויים הנוכחי קודמו שניים מהם. שנית, משום שאם אכן התרחש עיכוב כזה או אחר במסלול הקידום של וינטר הוא לא נבע מחששות מפני הדתה, או בשל השתייכותו לציבור כזה או אחר, אלא משום שבמהלך תקופת פיקודו על גבעתי התרחשה סדרת אירועים מטרידים בחטיבה ובהן החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי. הפרשייה החמורה ביותר בה הורשע לבסוף חג'בי (והורד בדרגה) היא זו של התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת. רק סמג"ד אמיץ אחד שהתעקש שמדובר ב"קודים של ארגון פשע", והודח בשל כך, הביא לפתיחה בחקירה. וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. ליחס דומה זכו ממנו שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לווינטר הערה פיקודית.

מימין: הרמטכ"ל גנץ, מח"ט גבעתי וינטר ואלוף פיקוד הדרום תורג'מן, ב"צוק איתן", (צילום: דו"צ).

גבעתי גם היתה מובילת "טבלת הצל"שים" הצה"לית לאחר "צוק איתן". צל"שים מחלקים לרוב היכן שהיו תקלות בשדה הקרב, וכאשר ליקויים בתכנית המבצעית ובמוכנות הכוח חייבו יחידים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם להשלים את המשימה. לא ברור, אם כן, למה התגאו אז בחטיבה בתואר המפוקפק הזה. למרות כל אלו, וינטר קודם, וכמו רוב מפקדי החטיבות שלחמו ב"צוק איתן" הועלה גם הוא לדרגת תא"ל. את התהייה מדוע מפקד קרבי מצוין כמותו לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה, קל ליישב. שירותו הצבאי היה, רובו ככולו, בשדה ומן הראוי שיעשה גם תפקידים בתחום המטה. לכך מצטרפת גם קביעת הרמטכ"ל כי ראשי מטה פיקודי יכהנו שלוש שנים בתפקידם. אולי המקרה של וינטר מזכיר דווקא תא"ל אחר, משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד על חטיבת גולני ב"חומת מגן". למרות שהצטיין בלחימה מונה תמיר לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם.

מ' כמו מי זה?

גם במשרד ראש הממשלה הוחלט באחרונה על איוש תפקיד מפתח. רה"מ נתניהו בחר בראש המרחב הדרומי בשב"כ, מ', כראש המטה לביטחון לאומי. ניתן להניח שמ', החל משירותו בחטיבת גבעתי ועבור בשירותו רב השנים בשב"כ (שם פיקד בין היתר על שני אגפים נוספים), בלט ורשם הישגים מבצעיים רבים. אולם, השיטה על-פיה מתמנים ממלאי מקום זמניים שסמכותם פחותה או לחלופין, כמו מקרה זה, אדם המצוי בשירות פעיל, ושואף להמשיך ולהתקדם במעלה הדרגות, אינה מיטבית, שלא לומר בעייתית. כשמונה יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד, לאחר שכיהן כיועץ לביטחון לאומי, אמר ח"כ עפר שלח כי למרות שנבחר לתפקיד אדם ראוי הרי ש"מן הראוי שהתפקיד יימסר לידי אדם שאינו מועמד לתפקיד המשך, אחרת יש חשש – בוודאי בדרך הפרסונלית הנהוגה אצלנו, מינוי על ידי איש אחד שאינו יודע איך החליט ולמה – שישמיע באוזני ראש הממשלה דברים שהקברניט רוצה לשמוע, ולא דברים קוראי תגר". ביקורת זו נותרה רלוונטית גם הפעם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.07.2017)

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)