מי יקבל את ההחלטה? | מאת גל פרל פינקל וגלעד שר

רשומה רגילה

הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". אולם, ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק, ויש לשתף בהחלטות, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות. 

על רקע ההתחממות, ברטוריקה ובשטח, בגזרות העימות של ישראל בצפון ובדרום, ראוי לבחון בידי מי בישראל נתונה הסמכות להכרזת מלחמה. זה עתה חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. על פי החקיקה הקודמת הייתה סמכות זו נתונה לממשלה, אך החוק החדש מסמיך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי ("הקבינט"). נראה שבנוסח הסופי של החוק, וברגע האחרון ממש, הלך המחוקק צעד רחוק אף יותר: "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית.

הנימוקים לצמצום הפורום המכריע בשאלה הרת-גורל זו מתמקדים בייעול תהליך קבלת ההחלטות ובשמירה על סודיותו. על הליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל חיווה דעתו ראש הוועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון 2006, נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אליהו וינוגרד: "מסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה כמעט לא יושמו על-ידי הממשלה…המלצות הדו"ח הסופי לא יושמו, ולקחיו לא הופקו על-ידה". מבקר המדינה, בדו"ח על "צוק איתן" (2014), קבע בקשר לתהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע "צוק איתן" ובתחילתו: "סמכויות הקבינט, לרבות השאלה אילו נושאים נתונים להחלטת הקבינט, אינן מוסדרות ומעוגנות בכתובים…שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד…בנוסף לאי-עיגון סמכויות הקבינט, אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט….[למרות] שמידע זה היה חיוני לצורך קבלת החלטות".

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד כי הממשלה תוכל להאציל את סמכויותיה לקבינט המדיני-ביטחוני, כך שיוכל להחליט על יציאה למבצע צבאי שעשוי, בוודאות גבוהה, להסלים עד כדי מלחמה. ההצעה עסקה בשני היבטים: האחד, מאפייני הפעולות הצבאיות בימינו, והאחר, דרכי עבודת הממשלה. היא התבססה על דו"ח ועדה בראשות האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, ובהן המלצות בנושא הכרזת המלחמה. בנימוקי ההצעה נאמר כי שוררת אי בהירות בנוגע לסמכויות הקבינט, שכן סעיף 40 (א) של חוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה", ואילו סעיף 40 (ב) של אותו החוק מבהיר ש"אין באמור בסעיף זה כדי לחייב החלטת ממשלה כולה כאשר מדובר בפעולה צבאית, הנדרשת למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור". הוועדה סברה, כי מוטב כי הממשלה תסמיך את הקבינט לכך, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות ולשמור על סודיות בטרם המערכה.

מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) היו מעט מאוד מקרים שבהם ממשלת ישראל קיבלה החלטות סדורות מתוך הבנה ברורה שמדובר במהלך שטיבו עימות צבאי רחב היקף, או הפוטנציאל של עימות שכזה. דוגמה אחת להחלטה שכזו היא מבצע חומת מגן (2002) שבו הורתה הממשלה בראשות אריאל שרון לצה"ל להשתלט מחדש על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. דוגמה אחרת היא החלטת הממשלה בראשות אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה (2007), שמשמעותה הייתה אפשרות להסלמה לכדי מערכה בהיקף רחב. עם זאת, דווקא בשני אירועים שהסלימו למבצע רחב היקף או מלחמה, מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע "צוק איתן", האירועים התגלגלו כ"כדור שלג" והממשלה או הקבינט אישרו את המהלכים נתחים-נתחים בלי להכריז רשמית על מערכה רחבה, עד לשלבים מאוד מתקדמים. האופי המשתנה של המערכות בלחימה בעשורים האחרונים מכתיב לרוב התנהלות דרך שורה של הכרעות טקטיות, מתגלגלות ומצטברות זו על כתפי זו לכדי יצירה במצטבר ובדיעבד של הכרעה גורלית על מלחמה.

בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של הקונגרס, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרש מתן לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב בחייה של אומה. אין זאת אומרת שלנשיא האמריקאי, המפקד על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. מלחמת וייטנאם, למשל, נבעה מהחלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת הקונגרס בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית.

מקרה דומה אירע בישראל ב-2006. הממשלה אישרה את מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בידי חיל האוויר, בלי להבין לאן הדבר עלול להוביל. לדברי אלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל דאז, במלחמת לבנון השנייה "שגינו כמפקדים שלא הצלחנו לשנות את התפיסה הכללית…שאנחנו נמצאים במקום אחר – במלחמה, ולא בהמשך של הפעילות השוטפת". כשהצביעה הממשלה כעבור כשנה על תקיפת הכור הסורי, היא כבר הייתה למודת ניסיון וטרחה לבחון את המשמעויות לעומקן בסדרת דיונים.

האם חקיקה היא הדרך הנאותה לשינוי ההסמכה? לא בהכרח. ראשית כל, מפני שהכרזה רשמית על מלחמות הולכת ונעלמת, בעוד אירועים שמסלימים לכדי מערכה נפוצים כיום יותר. שנית, החוק הקודם אפשר החלטה על פעולה צבאית חיונית גם ללא החלטת מליאת הממשלה והיה מוסמך לקבל החלטות על מבצעים הדומים באופיים לאלו שניהלה ישראל ברצועת עזה בעשור האחרון. ויחד עם זאת, דווקא עקב האחריות הכוללת ושיקול הדעת הרחב ככל האפשר הנדרש בכגון אלה, ובמיוחד כשמדובר באירוע ביטחוני רחב היקף העלול לצאת משליטה ומגבולות גזרה, ראוי להביא את ההחלטה למליאת הממשלה. נימוקים של יעילות, מהירות תגובה, ואף חשאיות, אין בהם כדי לגבור על שיקול הדעת המעמיק, ניתוח המידע והחלופות, גיבוש מרבי של לגיטימציה מבית ומחוץ, ושמיעת כל מי שנושא באחריות: נבחרי ציבור המכהנים כשרים בממשלה, וכמובן נושאי משרה בזרועות השונות של מערכת הביטחון והמדיניות.

נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמד הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו לטעון כי לא ידעו או לא עודכנו, כפי שאירע בעבר, למשל בנושא איום המנהרות ב"צוק איתן". החוק אמנם מקנה לקבינט סמכויות רבות, אולם הלכה למעשה, בקבינט כמעט שלא עלה נושא להצבעה, שתוצאתה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה. כשסמכות ההחלטה מרוכזת בידי שני אנשים (ואף בידי אחד – במקרה שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון, כמו דוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, למשל), לא סביר שהחלטה תתקבל בלי תמיכתם של ראשי זרועות הביטחון, כפי שמוכיחות תולדות ההחלטה על התקיפה באיראן.

לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק במקום שיגיע לדיון בהם ככבאי המכבה שריפה. בנוסף, הן מן הטעם של האיזונים והבלמים המונעים ריכוז סמכויות גדול מדי בידי יחידים, והן כדי שבאחריות למהלך מדיני קרדינלי כמו מלחמה ושלום יישאו יותר משני נציגים נבחרים של העם, יש לשתף בהחלטה, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות.

עם האצלת החלטה כה גורלית מהממשלה לקבינט ואף לשניים בלבד מבכיריו, ראוי לשים לב לקביעתו הנוקבת של מבקר המדינה בדו"ח על "צוק איתן": "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כל האמור לגבי הערכת המצב הנדרשת בתחום הביטחוני, לקראת עימות צבאי, כוחו יפה אפוא גם בתחום המדיני והדיפלומטי, ואף בתהליכי שלום למשל.

עו"ד אל"מ (מיל') גלעד שר, מח"ט שריון במילואים ומנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ברק לשעבר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. 
גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1050, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.05.2018)

מודעות פרסומת

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתת סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)

"מבצעים עושים כשאפשר, מלחמה כשאין ברירה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל הזהירה השבוע בגלוי את איראן וחזבאללה מפני הקמת מפעלים לייצור טילים מדויקים בלבנון, אבל הדרג המדיני עוסק באיום ללא הקשר כולל, מה שעלול להתפוצץ לישראל בפנים.

השבוע פורסמה ב-Ynet ידיעה שולית לפיה צה"ל, כחלק מלקחי מבצע צוק איתן, רכש באחרונה אלפי מטולים מסוג "מפצח קל משקל", טיל כתף יעודי ללחימה בשטח בנוי, בעבור חטיבות החי"ר. ראש מחלקת אמצעי לחימה (אמל"ח) בזרוע היבשה, אל"מ אריאל אביבי, יוצא היחידה המובחרת מגלן, ציין כי הדבר ייתן בידי כוחות החי"ר הפועלים "בעומק השטח הקלה בנשיאת משקלים ללא פגיעה בביצועים. המהלך יביא לעצמאות מבצעית ומענה אש מדויק ואיכותי בזמנים קצרים". כשקוראים את הידיעה הזו כשלעצמה היא נראית כמעט חסרת חשיבות, אבל בבליץ המסרים שהעבירו השבוע בכירי הדרג המדיני והצבאי לאיראן וללבנון המסר שלה ברור  ישראל משחיזה את מאמץ התמרון שלה, גם לעומק.

תא"ל מנליס, הזהיר את לבנון מפני המשחק "האיראני בביטחון ובעתיד שלהם", (מקור: ויקיפדיה).

זה התחיל ביום ראשון, עם מאמר בתקשורת הערבית שפרסם דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, בו הזהיר את אזרחי לבנון מפני המשחק "האיראני בביטחון ובעתיד שלהם". מנליס התייחס לניסיון האיראני להקים בלבנון מתקני ייצור לטילים מדויקים. אמנם, טילים בעלי ראשי קרב כבדים ויכולת דיוק גבוהה כבר מצויים במספרים גדולים ברשות חזבאללה, ולהם גם טווח משמעותי. אולם עד עתה הצליח הארגון להצטייד בהם בעיקר באמצעות הברחות ומשלוחי נשק מסוריה ומאיראן, והנה נראה שמסתמנת מגמה לחתוך את המתווך או לפחות לקצר את הדרך. במאמר קבע מנליס, קצין מודיעין לשעבר, כי איראן וארגון חזבאללה הפועל בשירותה, הפכו את לבנון "למפעל טילים אחד גדול. זו כבר לא העברה של נשק, כסף או ייעוץ. דה-פקטו איראן פתחה סניף חדש, "סניף לבנון" – איראן זה כאן"

ישראל זיהתה את המאמץ האיראני להקמת תשתית ייצור טילים בלבנון כבר לפני זמן מה, ושיגרה מסרים מאיימים לחזבאללה. נראה שלמרות המסרים הללו בחרה איראן להמשיך בהקמת מפעלי הטילים, שכן לצד דובר צה"ל הזהיר גם ראש הממשלה נתניהו, בעת פגישתו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, כי ישראל לא תסכים להתבססות איראנית בסוריה ותפעל למניעתה, ו"לא תקבל נוכחות של טילים מדויקים. אם נצטרך לפעול בלבנון נפעל". גם הרמטכ"ל איזנקוט ניצל את נאומו בטקס לציון 21 שנים לאסון המסוקים בקיבוץ דפנה סמוך לגבול לבנון, בכדי להעביר מסר מעבר לגדר ואמר כי החזבאללה "מפר את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, שומר על נוכחות צבאית באזור, מחזיק במערכות נשק ומתעצם ביכולותיו הצבאיות. מול האיומים הללו פועל צה"ל יום וליל". עוד ציין הרמטכ"ל כי הוא בטוח בעליונותה הצבאית של ישראל, "באיכות המפקדים והלוחמים וביכולתם להשיג ניצחון בעת מלחמה ולקבוע תוצאה גבוהה וכואבת לאויב".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה במלחמת לבנון השנייה, (מקור: ויקיפדיה).

ישראל, אם כן, משדרת מסר מאוד נחוש לאיראן ולחזבאללה, ללבנון וגם לקהילה הבינלאומית בנוגע לקו האדום שלה. "אנחנו עוקבים אחרי תהליכי העברות האמל"ח בכל גזרות הלחימה. זה דבר שהוא מאוד לא טוב, זה דבר שהוא מאוד מאוד רגיש, ומעת לעת כשיש צורך דברים יכולים להתרחש", אמר הרמטכ"ל בני גנץ לפני כמעט ארבע שנים בהתייחס להעברות אמצעי לחימה לחזבאללה ולמערכה בין המערכות. אם הדברים ייפלו על אוזניים ערלות אפשר להעריך בזהירות שהצורך יעלה ודברים עשויים להתרחש. אבל פגיעה במתקני ייצור הטילים עלולה להיות עילה לתגובה קשה מצד חזבאללה. גם לצד השני יש קווים אדומים. אחד מהם הוא פגיעה בלבנון והפרה של ריבונותה. לכן סביר שישראל, שמקרינה מוכנות ונחישות בעיקר בכדי להרתיע ולהרחיק מערכה, תפעל באופן חשאי. כבר היו דברים מעולם. על-פי פרסומים זרים תקפה ישראל ב-2007 כור גרעיני בסוריה מבלי שלקחה על כך מעולם אחריות. התקיפה, גם אם נחשבה כעבודה של חיל-האוויר הישראלי, לא הסלימה את המצב לכדי מלחמה. כשהיה רמטכ"ל נהג גנץ לומר כי "מבצעים עושים כשאפשר, מלחמה כשאין ברירה". עיקרון זה אכן מהווה כלל אצבע עבור ממשלת ישראל. אז מבצע אולי יהיה פה אבל מלחמה, רק כשלא תהיה ברירה. 

הדרג המדיני מחליט לא לקחת עמדה

ביום רביעי התקיים במסגרת הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שיח מפקדים שעסק בגורמים שמעצבים את מערכת הביטחון. אף שעיקר המושב עסק באתגרים העומדים בפני הצבא, נראה כי חלק מן הדוברים ראו את אחד האתגרים המרכזיים שלו לאו דווקא באחת החזיתות, בצפון או בדרום, אלא בממשק בין הדרג הצבאי הבכיר לדרג המדיני. במסגרת המושב הסביר ראש המל"ל לשעבר, האלוף (מיל') גיורא איילנד, כי לאחר מלחמת לבנון השנייה חש הדרג המדיני שהוא צריך להיות מעורב יותר, ובמערכות האחרונות ברצועת עזה "זה כבר הפך להיות בגדר של בדיחה", עד כמה עוסק הדרג המדיני בפרטים, שמצויים למעשה תחת אחריותם של אלוף הפיקוד ומטה. איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אג"ת באינתיפאדה השנייה, ציין כי ברמה הטקטית ישנה זהות בין המושג יסודיות לבין ירידה לפרטים. "היינו מ"פים", אמר, "אם היינו מ"פים יסודיים ירדנו לפרטים. בדקנו שהאיפוס של הצלפים במקום, וכולם עם מחסניות מלאות והמים לא משקשקים וכל אחד יודע את תפקידו ומספרי ברזל וכולי… והיינו מ"פים מאוד יסודיים כי ירדנו לפרטים. כשאתה היום בדרג המדיני יורד לפרטים טקטיים אתה ההפך מיסודי, אתה עוסק בפרטים הלא רלוונטיים". איילנד הזהיר מפני המלכודת שבעיסוק בפרטים, שכן מרוב עצים מפספסים לעתים את היער כולו. 

Msc 2004-Sunday Morning-1100-1300-IMG 0020.jpg

האלוף איילנד, אמר בכנס כי הדרג המדיני יורד לפרטים טקטיים ועוסק בעצם פרטים הלא רלוונטיים, (מקור: ויקיפדיה).

המשיך אותו האלוף (מיל') משה קפלינסקי. מי שהיה סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, ביקש תחילה להבהיר כי העימות הבא עם לבנון לא יהיה במסגרת מלחמת לבנון שלישית, ו"אנחנו צריכים להתכונן למלחמת הצפון הראשונה", בו תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן. קפלינסקי, שעשה את עיקר שירותו בגולני ובלבנון, הדגיש כי מלחמה זו תהיה סיפור שונה לגמרי. לעתים, אמר, הדרג המדיני נמנע מלהביע עמדה, ואז אין זה משנה אם ישנה ירידה לפרטים ואם איננה. כך למשל, ציין, בנושא הפלסטיני נוח לדרג המדיני עם העמימות, מצב שמחייב את ישראל לשלם מחיר יקר. קפלינסקי ביקש להביא גם דוגמה הפוכה, אף שהדגיש כי את הידע אודותיה שאב מקריאת עיתונים, ואמר "שבכל מה שקורה היום במערכה שבין המערכות, כמו שאוהבים לקרוא לזה בצבא, בזירה הצפונית, אני חושב שמתנהל שיח מאוד-מאוד טוב בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. ואני רואה את זה לפי התוצאות". לתפיסתו ישנו סינכרון טוב בין ביקור ראש הממשלה ברוסיה לבין תקיפות כאלה ואחרות בלבנון, שגולת הכותרת שלו היא שהדרג המדיני החליט "לא 'לרוץ לספר לחבר'ה'. עושים את הדברים בשקט, עושים את הדברים נכון. כמו שצריך להיות. ואני חושב, ואני מעריך, שגם מתנהל שיח נכון בעניין הזה ואני רוצה לומר שזה אפשרי".

יתכן, אולם העיסוק במבצעים מיוחדים, תחומים בזמן ומרחב, שניתן לאמוד את תוצאותיהם בבירור (הושמד כך וכך\ נהרגו זה וזה) הינו טקטי מאין כמוהו. ממש כמו בנושא הפלסטיני, מלחמת הצפון הראשונה, כפי שכינה אותה קפלינסקי, מחייבת הבנה ברורה מהן מטרותיה של ישראל שמהם יגזרו משימות הצבא. הבעיה, שמלבד הצהרות נחושות ומאיימות, שלא לומר סיסמאות ריקות, נוסח "אם בתל-אביב יהיו במקלטים כל ביירות יהיו במקלטים", כמאמר שר הביטחון ליברמן השבוע, או דוקטרינת ראש התמנון, על-פיה ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה, שהציג השר בנט, הדרג המדיני לא מספק מדיניות סדורה וברורה. בדבריו הזהיר איילנד מכך שישראל מספרת לעצמה את הסיפור הלא נכון ומתעלמת מגורמים במשוואה שעשויים להיות קריטיים. להמחשה ציין כיצד במלחמת לבנון הראשונה, בה לחם כמג"ד, ישראל סיפרה לעצמה סיפור שטחי ושגוי לפיו הפלנגות הנוצריות הן בעלי בריתנו ואילו אש"ף הוא האויב והתעלמה מגורמים נוספים, ובהם המעורבות הסורית במדינה. "סיפרנו סיפור שדוף, שטחי לא נכון, יצאנו למלחמה והכל התפוצץ לנו בפנים". כשמדובר באיום שהטיפול בו עלול להוביל להתלקחות רבתי, הדרג המדיני חייב לעסוק בסיפור בהקשרו הכולל, על המעורבות הרוסית בסוריה, האינטרסים האיראניים במרחב, כמו גם הנסיגה האמריקנית מן האזור ולא רק בזווית הצרה של איום הטילים, החזבאללה הרעים וישראל הטובה. לגישתו של איילנד, הדיון הזה לא מתקיים כיום. נשאר רק לקוות שהוא טועה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.02.20187)

 

 

בסוף, כל הזיכרונות טובים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

דגל ארגון חזבאללה

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע"התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

article_paragraph_1223182

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הרמטכ"ל חלוץ עם מפקד אוגדת הגליל הירש.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

תועלת

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

איזנקוט 2 דוצ

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל מילואים, (צילום: דו"צ).

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.

מותק, המטכ"ל התכווץ\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דרגתם של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה והפרקליט הצבאי הבאים תהיה תא"ל. לצד הצמצום המתבקש של המטה הכללי יידרש הרמטכ"ל לשאלת מעמדם של השניים כמו גם לשיבוצם של תא"לים רבים. לא בטוח שיש לו תשובה טובה.

אל''מ אליעזר טולדנו, מפקד הצנחנים לשעבר, יתמנה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה בדרגת תא

אל"מ אליעזר טולדנו יתמנה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה בדרגת תא"ל.

ביום שישי האחרון, הרבה אחרי שירדו עיתוני סוף השבוע לדפוס, פרסם דובר צה"ל את הידיעה כי אל"מ אליעזר טולדנו, אשר פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמה האחרונה בעזה, יועלה לדרגת תא"ל וימונה למזכירו הצבאי שלראש הממשלה נתניהו. זאת אגב, לאחר שבראשית השבוע פורסם כי שני תא"לים ותיקים, מיקי אדלשטיין ותמיר ידעי, מתמודדים על התפקיד ועל דרגת האלוף הכרוכה בו. אולם העניין המרכזי בידיעה אינו קידומו של קצין מוכשר לתפקיד מפתח כי אם קיצוץ תקן אלוף נוסף במטה הכללי. המהלך, שמשלים הפחתת תקן אלוף חמישי במטכ"ל, מתבקש אולם יש בו גם חסרונות.

מה בכלל הדרגה של המזכ"ץ?

תפקידו וסמכויותיו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (מזכ"ץ) אינם מוגדרים במלואם. מלבד היותו חוליה מקשרת בין ראש הממשלה לצבא הוא חשוף לכלל החומר המודיעיני והמבצעי של מערכת הביטחון ומהווה למעשה יועץ צמוד להפעלת כוח צבאי. כך היה האלוף גדי שמני בעבור ראש הממשלה אולמרט במלחמת לבנון השנייה וכך היו מזכיריו של נתניהו לאור השנים, בין היתר בעת מבצע ההשתלטות על ספינת הנשק "קלוס-סי" ובמהלך מבצע צוק איתן. בעשרים השנים האחרונות הפך המזכ"ץ, בשל מיקומו בצומת קבלת ההחלטות, לתפקיד בעל השפעה קריטית על מדיניות הביטחון של ישראל כמו גם לתפקיד בפרופיל ציבורי גבוה המהווה "מקפצה" להמשך.

סגן אלוף נחמיה ארגוב מלווה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון העוזב את משכן הכנסת בבית פרומין, 1955

סא"ל נחמיה ארגוב מלווה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, 1955.

תקן המזכ"ץ ידע עליות ומורדות לאורך השנים מאז מילא אותו סא"ל (ואחר-כך אל"מ) נחמיה ארגוב, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת העצמאות ומלחמת סיני. בשנים 66' ועד לשנת 93' התייצב תקן התפקיד בדרגת תא"ל וכיהנו בו, לא תאמינו, רק שלושה אנשים. למן אותה שנה מונו לתפקיד לאו דווקא קציני מטה כי אם קצינים קרביים מצטיינים. דני יתום, יוצא סיירת מטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז, היה לאלוף הראשון בתפקיד ושימש כמזכירו הצבאי של רה"מ יצחק רבין. אחריו רק זאב ליבנה כיהן בו כאלוף שאינו בתפקיד ראשון.

חיבור צורם בין דרג פוליטי לצבאי 

ראש הממשלה שרון ומזכירו הצבאי האלוף יואב גלנט.

ראש הממשלה שרון ומזכירו הצבאי האלוף יואב גלנט.

לאחר כהונת ליבנה שב התקן לדרגת תא"ל עד לשנת 2001. אז החליט ראש הממשלה שרון, בשל האינתיפאדה השנייה והצורך שלו בפיקוח ובקרה הדוק יותר על הנעשה בצבא, כי דרוש לו מזכיר צבאי בדרגת אלוף. שרון הפעיל את מזכירו הצבאי, האלוף משה קפלינסקי, בכדי לקיים קשר כמעט בלתי אמצעי עם דרג המח"טים ומפקדי האוגדות שלחמו כנגד הטרור הפלסטיני, מעל לראשי הרמטכ"לים מופז ויעלון ושר הביטחון בן אליעזר. מחליפו של קפלינסקי בתפקיד, יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי, נחשב גם הוא למקורב לשרון וליווה אותו הן במגעים עם הממשל האמריקני והן בתקופת ההתנתקות.

בשל ריבוי האירועים הביטחוניים הפך המזכ"ץ, שלא בטובתו, למי שקשור לחוג הפוליטי של ראש הממשלה. לאור העובדה כי רבים מאלו ששימשו בתפקיד זה (ובתפקיד המקביל בלשכת שר הביטחון) התקדמו במעלה סולם הדרגות הועלתה הטענה כי מדובר בחיבור לא תקין בין דרג פוליטי וצבאי. טענות שכאלה נשמעו בהקשר לאלופים קפלינסקי, שנחשב מקורב ל"פורום החווה", גלנט, שמונה בהמשך לאלוף פיקוד דרום (לבקשת שרון) וברבות הימים בהקשר למזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, יוחנן לוקר.

הצורך לצמצם את מספר האלופים במטכ"ל ולחסוך בתקנים, כמו גם הטענות אודות החיבור הלא בריא בין המזכיר לדרג הפוליטי הביאו, ככל הנראה, להחלטת הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, להשיב את התקן לדרגת תא"ל. יש לאיזנקוט על מה להסתמך. רגע לפני שסיים את תפקידו כמח"ט גולני נבחר על-ידי אהוד ברק לשמש כמזכ"ץ והיה התא"ל האחרון בתפקיד. בשירותו תחת ברק ושרון נדרש איזנקוט (כתא"ל צעיר) ללמוד לתמרן בין לשכת רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל. ניתן להניח כי ניסיונו לימד אותו שאפשר להסתדר בתפקיד גם ללא דרגת אלוף.

לשמור על דרגת הפצ"ר 

הפרקליט הצבאי הראשי, דני עפרוני.

הפרקליט הצבאי הראשי, דני עפרוני.

אולם בנוסף הוחלט כי תקן הפרקליט הצבאי הראשי יוחזר גם הוא לדרגת תא"ל לאחר פרישתו של הפצ"ר המכהן, האלוף דני עפרוני. הפצ"ר מחזיק בדרגת אלוף אישית עוד מימי האלוף מנחם פינקלשטיין, שהדרגה הוענקה לו על ידי הרמטכ"ל מופז בימי האינתיפאדה השנייה. שיטה זו הפכה לנורמה על-פיה הפצ"ר נכנס לתפקידו כתא"ל ובמהלכו מוענקת לו דרגת אלוף.

בשנים האחרונות נדרש הפצ"ר להתמודד עם שורת סוגיות והפרות של הדין הבין-לאומי לאחר לחימת צה"ל בלבנון ובעזה (קרב הבלימה שניהל הפצ"ר מנדלבליט כנגד דו"ח גולדסטון הוא דוגמה מובהקת). אף שהדבר קושר לעתים את ידי הכוחות בשטח הרי שהשימוש בכלים משפטיים הוא חלק אינטגרלי משדה הקרב המודרני שאי-אפשר בלעדיו. נראה כי דווקא כאן, השבת התפקיד לתקן המקורי עשויה לפגוע במעמד הפצ"ר ובמעורבות שלו ושל אנשיו בפעילות צה"ל, החל מדיוני המטכ"ל וכלה באירועים עצמם.

המטכ"ל שכווץ

בהחלטתו מסוף השבוע משלים הרמטכ"ל איזנקוט את הפחתת מספר האלופים במטכ"ל שהחל עם מינוי אלוף במילואים, טל רוסו, למפקד מפקדת העומק במקום תקן אלוף בקבע. בסך הכל המהלך מייעל את הפורום שיהפוך לגוף מצומצם שבו לדרגת כל חבר יש הצדקה שכן למרותו סרים אגף, זרוע או פיקוד. אף שיש הגיון רב בהחלטה זו, נשאלת השאלה כיצד משפיע הדבר על קידומם של שורה ארוכה של תא"לים, בהתחשב בעובדה שפירמידת הקידום הצטמצמה זה עתה משמעותית. זאת לצד השאיפה כי אלוף יכהן ביותר מתפקיד אחד מביאה למסקנה ששורת קצינים עתידה למצוא את עצמה ללא מה שמכונה בצבא – "אופק שירות".