מתבוסה לניצחון – ביקורת ספר | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"מתבוסה לניצחון" (הוצאת מערכות, 1977),

מאת גנרל ויליאם סלים,

Defeat Into Victory", By William Slim"

תרגום: אריה חשביה,

מכיל 390 עמודים.

האתגר שעומד בפני המצביא הצבאי אינו רק להעריך נכונה או "לדמיין", כמאמר לידל הארט, כיצד ערוך האויב (לידל הארט, 1986, עמ' 11), אלא הוא גם לגבש מענה מתאים בדמות תפיסה אסטרטגית ובתוכה תפיסת הפעלת כוח רלוונטית.

הפילדמרשל ויליאם סלים, מפקד קורפוס בורמה של הצבא הבריטי (ובהמשך מפקד הארמיה ה־14) במלחמת העולם השנייה ומצביא שסיפורו הוא בבחינת דוגמה מובהקת למפקד ברמה המערכתית שנדרש לדמיין ולגבש כוח צבאי לכדי כוח לוחם אפקטיבי, הציב מענה רלוונטי מול היערכות האויב. את סוגת ספרי הזיכרונות שכתבו מפקדים (בעיקר בכירים) על המערכות שעליהן פיקדו, יש לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". לא פעם ניתן לסווג ספרים אלו, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, תחת הכותרת "כמה טוב הייתי". אין זה המקרה בכל האמור בספר זה.

ראשית, משום שלמרות הוויכוחים ההיסטוריים שתמיד נלווים לספרים כאלה, ישנה הסכמה ולפיה סלים תיאר את האירועים כהווייתם. שנית, סלים היטיב, יותר מרבים אחרים, לתאר באופן קולח את האירועים, את האופן שבו זיהה את הצורך בשינוי הדרוש בהפעלת הכוח, ואת גיבוש תפיסת ההפעלה והאסטרטגיה הרלוונטית לאתגר המבצעי, את בניין הכוח שקיים כדי שכוחותיו יוכלו לממש את היעדים שהציב, ולבסוף את הפעלת הכוח היה נתון לפיקודו.

בספר שכתב, "מתבוסה לניצחון", אף שהוא בבחינת נחתום המעיד על עיסתו, תיאר סלים באופן קולח, נהיר ומרתק את הדרך שעשו הכוחות תחת פיקודו מן התבוסה והנסיגה מבורמה לעבר הניצחון בזירה זו על הצבא היפני. סלים, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה בקרב גליפולי ושעוטר בצלב הצבאי על גבורתו, פיקד בראשית מלחמת העולם השנייה על חטיבת חי"ר הודית שלחמה בצבא האיטלקי באתיופיה, ובהמשך על הדיביזיה ההודית ה־10 בעיראק. ב־1942 הוא הוזעק לקבל את הפיקוד על הקורפוס הבריטי בבורמה שספג תבוסה קשה מידי הצבא היפני.

לנצח בתחרות הלמידה ולחשל את החרב

"היינו כמתאגרף עיוור המבקש להכות ביריב לא־נראה ולבלום מהלומות שאין הוא יודע כי הן מכוונות אליו, עד שהן פוגעות בו" (סלים, 1977, עמ' 25), תיאר סלים את המציאות שאותה פגש כשנכנס לתפקידו.

הצבא הבריטי, קבע סלים, פיגר בתחרות הלמידה אחר אויבו היפני ושילם על כך מחיר כבד. בעיני יחידות הקורפוס, הבריטיות, הנפאליות וההודיות גם יחד, הוא כותב: "היה הג'ונגל מקום זר ואימתני; לנוע ולהילחם בו – זה היה סיוט. נטינו יותר מדי להגדיר את הג'ונגל כ"בלתי־חדיר", ואכן היה בלתי־עביר לתובלה הממונעת שלנו, לאספקה המסורבלת ולחוסר־הניסיון שלנו. בעינינו היה הג'ונגל אך ורק מכשול לתנועה ולראות; בעיני היפאנים הוא היה אמצעי מבורך לתמרון בהסתר ולאפתעה. היפאנים הפעילו עוצבות שאומנו וצוידו במיוחד לשטח מיוער ומבותר על־ידי נהרות, ואילו אנו השתמשנו הגייסות שאימונם וציודם – במידה שהושלמו – נועדו למדבר הפתוח. היפאנים קטפו את הפרי שהיו ראויים לו, בשכר ראיית־הנולד והכנה יסודית: אנו שילמנו את הקנס על מחדלינו בשני התחומים הללו" (סלים, 1977, עמ' 83). נוסף על כך, ציין סלים, בלט הצבא היפני ברוח הלחימה של אנשיו (שם, עמ' 381).

הדבר דומה במידה רבה ליכולת של הצבא המצרי לעקוף את צה"ל במרוץ הלמידה שקדם למלחמת יום הכיפורים, ולייצר באמצעות הצטיידות בטילי נ"מ ונ"ט יתרון טקטי שהביא אותו לעמדת יתרון מערכתית (אלמוג, 1997, עמ' 7).

לאחר הנסיגה מבורמה נדרש סלים להפוך שוב את הקורפוס שלו ליחידה לוחמת ולגבש מענה רלוונטי לאתגר המבצעי שניצב בפניו. העקרונות שלאורם תכנן את כל המבצעים היו אלה: "א) המגמה העיקרית חייבת להיות התקפית; ב) הרעיון המרכזי שעליו תושתת התכנית חייב להיות פשוט; ג) יש לזכור רעיון זה כל העת, ועל כל השאר להיות מוכפף לו; ד) התכנית מוכרחה לכלול את יסוד האפתעה" (סלים, 1977, עמ' 153). את כללי התכנון שלו צריך כל מפקד בצה"ל לראות לנגד עיניו כל העת. אף שאת ניסוח פקודות המבצע למערכה הותיר בידי מטהו, התעקש סלים לנסח תמיד בעצמו סעיף אחד, הקצר ביותר, שנגע לכוונה (בצה"ל נקרא מושג זה המטרה). סעיף זה, כותב סלים, הבהיר "את כוונתו המדויקת של המפקד. זוהי הבעת רצונו הקובעת, שלאורה חייבים לפעול כל קצין וכל חייל בארמיה, במשך כל המבצע. משום כך צריך המפקד בעצמו לנסח סעיף זה" (שם, עמ' 154).

את תקופת האימון ועיצוב הכוחות כינה סלים "חישול החרב". הוא תבע מאנשיו לגלות יוזמה ולוחמנות, אך לצד זאת הוא תבע מהם מקצועיות בהפעלת הכוח (שם, עמ' 130). דרישה זו טבועה בקרב לוחמי צה"ל ומפקדים זוטרים ובכירים כאחד. כך למשל נהג אל"ם דרור וינברג ז"ל, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על גדוד הצנחנים 890 בלחימה בדרום לבנון (ונהרג לימים כמח"ט יהודה), לומר לפקודיו שהמוטיבציה חשובה: "אבל לא במקום מקצועיות. מוכרחים להוביל את הכוח בצורה נכונה וללא טעויות. מפקד צריך לדעת לכתוב פקודות נכון, לתכנן מארב כמו שצריך וללמד את חייליו הסתוואות תקינה. מוטיבציה גבוהה לא תציל אף אחד מבור שחובבן הכניס אליו את חייליו" (לוינשטיין־מלץ, 2010, עמ' 161).

במקביל לאימונים ביקש סלים לנטוע בלב אנשיו תחושת עליונות על האויב: "עשינו זאת בשורה של מבצעים התקפיים קטנים, מתוכננים בקפידה, אשר בוצעו ככל שהשתפר מזג־האוויר, כנגד פלגות קדומניות של האויב. מבצעים אלה נערכו בקפדנות ובפיקוד מוכשר – וכפי שהקפדתי לוודא תמיד, בעוצמה בעלת עדיפות רבה. תקפנו עמדות פלוגתיות של היפאנים – בחטיבות, בסיוע מלא של ארטילריה ומטוסים; עמדות מחלקתיות – בגדודים. באחד הימים, שעה שבדקתי תכנית למבצע כזה, שהגיש לי המפקד המקומי, אמר קצין־מטה שביקר אצלי: "האינך משתמש בקורנס לפיצוח אגוז?" – "אם יש בידך קורנס", עניתי, "ואם לא איכפת לך שלא יישאר דבר מן האגוז, אין זו שיטה רעה לפיצוחו." בשלב זה לא יכולנו להרשות לעצמנו אפילו כשלונות קטנים. ספגנו מספר קטן מאוד של כשלונות, והעדיפות של הפרט – אשר טופחה בפטרולים מוצלחים – התפתחה להרגשת עדיפות ביחידות ובעוצבות. אזי מוכנים היינו לביצוע מבצעים גדולים יותר" (סלים, 1977, עמ' 136).

לקורא הישראלי עשויה השיטה שבה נקט סלים להזכיר את האופן שבו ביקש הרמטכ"ל משה דיין לחזק את תחושת המסוגלות, היוזמה וההתקפיות בצה"ל, כאשר מפקדיו ולוחמיו התקשו לממש ערכים, כמו חתירה למגע ודבקות במשימה. דיין איחד ב־1954 את יחידת הקומנדו 101 עם גדוד הצנחנים 890 ומינה למפקד גדוד הצנחנים המאוחד את רס"ן אריאל שרון: "שכבר הוכיח את מנהיגותו ואת יכולתו להצליח בפשיטות נועזות בעומק שטח האויב" (בר־און, 2014, עמ' 97). בשלוש השנים הבאות היה הגדוד לכוח שנשא בעיקר פעולות הגמול, אך עם הזמן עמד דיין על כך שבפעולות הגמול תשולבנה יחידות מחטיבות אחרות, שכן: "ביקש להפיח בכל שכבת הקצינים של צה"ל רוח לוחמנית" (שם, עמ' 97).

בהיסטוריה הקרובה יותר ניתן למצוא דמיון גם לאופן שבו פעל הרמטכ"ל גבי אשכנזי בבואו לשקם את צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה. לדבריו השיקום: "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תוכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים" (אשכנזי, 2021). בהמשך לכך דרש אשכנזי מדרג מפקדי החטיבות ומטהו כי "הנורמה היא: המפקדים נמצאים מלפנים!" (אשכנזי, 2007). ואכן כך היה במבצע "עופרת יצוקה".

במקביל אישר אשכנזי לבצע ברצועת עזה פשיטות קרקעיות שיזם תא"ל משה "צי'קו" תמיר, פקודו בחטיבת גולני ומפקד אוגדת עזה דאז. לדברי אשכנזי הוא נקט דרך זאת בין היתר בשל תרומתם: "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" (אשכנזי, 2021). בפשיטות אלו היה לכוחות הפושטים, ובהם גדודים מחטיבות הצנחנים, גבעתי וגולני, כמו יחידות מובחרות, יתרון מובהק של עדיפות מקומית שאפשר להם להביא, כמאמר סלים, קורנס במטרה לפצח את האגוז. בפשיטות אלו פגעו הכוחות באויב, השלימו את המשימות ואף חיזקו את ביטחונם של המפקדים ותחושת המסוגלות שלהם לקראת המערכה הבאה.

סלים, בדומה למפקדים רבים בהיסטוריה, המחיש לקורא בספרו כי אחד מתפקידיו המרכזיים של המצביא הוא העמדת מענה תפיסתי רלוונטי לאתגר המבצעי שמולו הוא ניצב, ככלי משמעותי בגיבוש הכוח הלוחם שתחת פיקודו; לעצבו ולחשלו לאור תפיסה זו באופן שחייליו יאמינו ביכולתם לנצח אך גם יהיו מיומנים ומקצועיים דיים לעשות כן.

מיצוי הכוח בחזית ובעומק

למרות שסלים פיקד על מערכה הרחק מישראל, הרי שבכל זאת לאירועים שהתרחשו בארץ ישראל מספר שנים לפני המלחמה הייתה נגיעה והשפעה על עיצובו של אחד מפקודיו הבכירים הבריגדיר־גנרל אורד צ'ארלס וינגייט, אחד מחלוצי לוחמת הכוחות המיוחדים והלחימה בעומק.

יצחק שדה כתב על וינגייט כך: "[את] לימודיו הצבאיים גמר כתותחן, והשגרה הצבאית של חיל הרגלים לא הייתה נהירה לו. אף על פי כן פסק הלכות ובדק אותן בניסיון אש. תמיד היה מגיע מצד שלא ציפו לו, ועשה פעולה שלא התכוננו לקראתה. כל תכסיסיו היו יצירותיו הוא, ובשל מקוריותם היה בהם כל פעם משום הפתעה; כי וינגייט היה מעיין לא אכזב של המצאות. במובן זה לא היה קצין מקצועי. הוא חידש שיטות והתאים אותן" (גרייצר, 2015, עמ' 18). כדי ללחום ביעילות בכנופיות הערביות הוא יזם ב־1938 את הקמת פלגות הלילה המיוחדות (פל"ם) בארץ ישראל ופיקד עליהן. הפל"ם נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הכוח המגן העברי. וינגייט טען כי הדרך הנכונה להתמודד עם הכנופיות הערביות הפושטות על יישובים יהודים ועל צינור הנפט אינה "באמצעות חילופי ירי ממרחק, אלא בקרב פנים אל פנים עם פגיון ופצצות" (שם, עמ' 130). תחת פיקודו הצליחו פלגות הלילה המיוחדות לפגוע בכנופיות ולהרתיע אותן מלפעול.

בחזית בורמה פיקד וינגייט על חטיבת חיל רגלים ה־77 ההודית שהפכה תחת פיקודו לחטיבה מובחרת. ניסיונו של וינגייט בפיקוד על כוחות מובחרים בארץ ישראל ובאתיופיה הביא אותו להאמין בפוטנציאל ההשפעה המערכתית שעשויה להיות לכוח מובחר בהיקף גדול שיבצע חדירה ארוכת־טווח לעומק האויב.

לתפיסתו כדי שכוח יוכל לפעול היטב בעומק האויב, עליו להיות גמיש ומהיר בהבנה ובביצוע. לכאורה ניתן להשיג זאת באמצעות אימונים חוזרים ונשנים ובאמצעות "פתרונות בית־ספר" קבועים מראש. אולם, כך קבע וינגייט, הדבר: "יוביל בהכרח לקיבעון של מחשבה ופעולה, וימנע את היכולת להתגמש. לכן צריכים האימונים להשריש בכל דרגי הפיקוד את היכולת לנקוט יוזמה ולהתאים את התרגולות לנסיבות המתהוות של הבעיה שצריך לפתור […] במלחמה אין אפשרות להעתיק, והמפקד הדבק ברוטינה ומסרב להשתנות מעולם לא ניצח, ולעולם לא תהא ידו על העליונה" (שם, עמ' 175). לקח על־זמני זה הוא בחזקת ציווי לכל מצביא ומפקד באשר הוא.

ביוזמה של וינגייט פיתחו שיטות לחימה מתקדמות שבחלקן טמונים היסודות ללא מעט תפיסות וטכניקות קרביות שמשמשות צבאות מודרניים, ובכלל זה צה"ל כיום. כך למשל בכל האמור בסיוע אווירי קרוב. כדי להיות יעילים וקטלניים בעומק אפשר חיל־האוויר המלכותי למפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (קאלברט, 1955, עמ' 24).

כוחות בעומק תלויים, כאמור, בסיוע אש מתווך אחר (אוויר וים), משום שהם חסרים לרוב עוצמת אש ושריון. שם, בכוח של וינגייט, נזרעו הזרעים שמהם פותחו לימים לא מעט מטכניקות הסיוע אש הקרוב של הצבאות המערביים, לרבות בצה"ל, כמו סגירת מעגלי האש בין כוחות קרקע המכווינים כלי טיס. כוחותיו של וינגייט תפקדו אז, כפי שכוחות שכאלה עושים גם כיום, כקטרים המושכים את הצבאות והמפתחים שיטות לחימה יעילות יותר. כך עושים בצה"ל כיום הכוחות המיוחדים, עוצבת הקומנדו וכן היחידה הרב־ממדית "רפאים", שיש לה יכולת איתור, חשיפה והשמדת אויב באש ותמרון בהיקפים ובמהירות גדולים מבעבר.

ביוני 1942 שב וינגייט מן הפשיטה הראשונה שלו לבורמה. סלים כתב כך: "חטיבתו עברה בין מוצבי־החוץ של הקורפוס ה־15 לאורך הצ׳ינדווין וחדרה לעומק 300 ק"מ מזרחה לתוך בורמה הכבושה בידי היפאנים, כשהיא פועלת במספר שדרות ומקבלת את כל אספקה מן האוויר. אנשיו פוצצו גשרים וצמתי־מסילה" (סלים, 1977, עמ' 115). כמבצע צבאי הייתה הפשיטה כישלון יקר, שכן האבדות שגרמה לאויב היו אפסיות, וכאלף חיילים, כשליש מאנשי הכוח, לא שבו ממנה.

סלים, יוצא "הצבא הגדול", לא חיבב יתר על המידה פעולות כוחות מיוחדים וכוחות מובחרים בעומק, ובעיקר הוא התנגד להשקעה העצומה במשאבים (לווינגייט הוקצו כוח אווירי פרטי וציוד לחימה איכותי) ביחס לתועלת שטמונה בהם. למרות זאת גם הוא הודה כי עצם הדבר: "שבוצעה חדירה עמוקה מעבר לקווים היפאניים וכי הפושטים חזרו – ניתן להציגו כניצחון בריטי על היפאנים בלחימה בג'ונגל" (שם, עמ' 116). סלים עמד כאן על חשיבות התודעה וחיזוק תחושת ההצלחה בקרב החיילים, ואכן הפשיטה הוצגה בכלי התקשורת כהצלחה של ממש.

בשל הפוטנציאל הטמון בה הפך וינגייט למפקד אוגדה מובחרת שבה היו מספר חטיבות לחדירה לעומק. לאחר שורה ארוכה של ויכוחים, מאבקים אישיים וארגוניים הוכפף לבסוף וינגייט לסלים, והשניים השכילו לרתום את כוחות החדירה לעומק של וינגייט לטובת מהלכי הארמייה של סלים.

כמצביא בלט סלים בין היתר גם משום שהצליח לשלב במתקפה שהוציא אל הפועל שיטות לוחמה משולבות וחדישות. לצד עיקר כוחות הארמיה תחת פיקודו, שנעו באופן לינארי, השכיל סלים להפעיל בהצלחה בעומק האויב את האוגדה המובחרת של וינגייט.

במארס 1944 ביצעו כוחותיו של וינגייט חדירה עמוקה לשטח שבידי היפאנים, שנועדה לתמוך את המתקפה של סלים, והתמקמו "בין בני־מעיו של האויב" (שם, עמ' 195). האויב לא זיהה בזמן את החדירה, במיוחד את חדירת החטיבה המוטסת ה־77 שעליה פיקד בריגדיר מייקל קאלברט. "איטיות התגובה מצד האויב אפשרה לחטיבה 77 של קאלברט להנחית את המהלומה הראשונה. ב־16 במארס, אחרי שהשמיד קאלברט פלוגה יפאנית, הוא הכין מסלול־תעופה ומעוז" (שם, שם), וניתק למעשה את עורק־התחבורה הראשי של הכוחות היפניים שלחמו בכוחות האמריקנים והסיניים. פעילות הכוח של וינגייט זרעה בלבול ומהומה בעומק האויב וסייעה גם לפעולות הארמיה ה־14 של סלים.

ב־1945 פיקד סלים על מתקפה משמעותית נגד הצבא היפני בבורמה ונתקל באתגר שבפניו ניצבו היפנים כשתקפו בכיוון ההפוך את כוחותיו שנה קודם לכן – נהר האירוואדי. אך בניגוד לצבא היפני, אנשיו של סלים חצו את הנהר באמצעות גשר ביילי ארוך שחלקיו הועמסו על גבי פרדות והועברו לנקודת הצליחה. יש בכך כדי להזכיר את האופן שבו צלח צה"ל את תעלת סואץ באמצעות גשר הגלילים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן כבש צבאו את הערים מייקטילה ומאנדאלי והבקיע את קווי היפנים במישורי בורמה.

בקרב על מאנדאלי בלטה הדיביזיה ההודית ה־19 שעליה פיקד גנרל תומאס ויינפורד ריז, קצין חי"ר שלחם במלחמת העולם הראשונה. על הדיביזיה של ריז הוטל לכבוש יעד מבוצר שכונה גבעת מאנדאלי: "בכל שעות היום והלילה של 9 במארס נמשכה לחימה עזה ביותר, פנים אל פנים, שעה שגדוד גורקאי הסתער במעלה המדרונות ופרץ אל תוך בנייני הבטון בחומרי־נפץ ובתת־מקלעים. למחרת הצטרפו אליהם שתי פלוגות מגדוד בריטי, והלחימה המרה נמשכה. היפאנים עמדו עד לאיש האחרון – עד שהושמדו אחרוני המגינים" (שם, עמ' 330). כשביקר סלים את הדיוויזיה בשלהי הלחימה מצא את אנשיה שקועים בשירה ובראשם מפקדם ריז. "הגנרלים שלי התברכו באופי. אנשיהם הכירום והם הכירו את אנשיהם" (שם, עמ' 330), קבע סלים. סלים הפעיל בהצלחה את שני המאמצים, זה שבחזית וזה שבעומק. הכוח שבעומק יצר בלבול רחב היקף וחוסר ודאות בעורף האויב והקל את ההתנגדות למאמץ העיקרי שבחזית.

אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל ואוגדת שריון בעברו (ולימים הרמטכ"ל), כתב בעת שכיהן כראש אמ"ן, כי התנאי המרכזי לאיכות פיקוד השדה הבכיר הוא היכולת לשלב "בין ראייה אסטרטגית כוללת לבין יכולת לרדת בנושאים קריטיים עד אחרון הפרטים ולקבל הכרעות נכונות. מחד גיסא, הבנת כוחה של התנופה יחד עם תחושת גבולות הניתן להשגה; ומאידך גיסא, היכול לעצב פרטי טכניקה וטקטיקה" (לידל הארט, 1986, עמ' 9). סלים ומפקדי המשנה הבכירים שלו פעלו בהתאם לציווי זה, וגם כיום בשדה הקרב המודרני נדרש המצביא לדעת להפעיל את כוחות הצבא שלרשותו באופן שימצה את יכולותיהם בחזית ובעומק האויב, ולמרות מערכות הפיקוד והשליטה המתקדמות להיות גם היכן שמתרחשת הלחימה כדי להשפיע באמת.

מתבוסה לניצחון – המקרה הישראלי

גם לצה"ל יש מקרה מובהק של "מתבוסה לניצחון" במערכה קשה. אומנם מלחמת יום הכיפורים ב־1973 אינה דומה בהיקפה ובסדרי הגודל שלה למלחמת העולם השנייה, ואין שדות הקרב במדבריות סיני ומצרים וברמת הגולן דומים לג'ונגלים של בורמה, אך אין ספק כי נוכח תנאי הפתיחה הקשים נדרש רמטכ"ל צה"ל דאז דוד "דדו" אלעזר לאושש את צה"ל ולהובילו מתבוסה לניצחון בשתי חזיתות. כמפקד צעיר בפלמ"ח, בקרב סן־סימון, למד דדו את הכלל שטבע יצחק שדה ולפיו: "כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (ברטוב, 2002, עמ' 29). בימים הראשונים של המלחמה שב דדו ושינן כלל זה לפקודיו במטה הכללי והדגיש כי בקרב מנצח זה שמחזיק מעמד.

דדו היה מי שקיבל את ההחלטה האסטרטגית לתעדף כמאמץ עיקרי של צה"ל את הזירה הצפונית על פני הדרומית (שם, עמ' 408). לדבריו, הוא החליט: "לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מייד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (שם, עמ' 409). הסיכון השתלם, ותרומת אוגדה 146 שעליה פיקד תא"ל מוסה פלד, הייתה מכרעת לניצחון על הצבא הסורי.

בהמשך המלחמה, במהלכי הכרעה, כמו צליחת התעלה ובלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו. בסקירת פעילות צה"ל בפני הממשלה ב־14 באוקטובר הוא תיאר את המצב בחזית הסורית ואמר שתוכנית התקפת המתחמים הסוריים שבלמו את התקדמות השריון לעבר סעסע, ושלביצועה דחף במשך יומיים, בוצעה בלילה שעבר נגד הכוח הסורי המבוצר בתל א־שמס: "היה שם לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (שם, עמ' 578).

"המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון" (גולן, 2018, עמ' 90).

בבואו לקרוא את ספרו של סלים הקורא הישראלי צריך לזכור שגם צה"ל מצא עצמו במצב דומה, שבו הופתע ונקלע לעמדת נחיתות קשה, ומצביאיו, הרמטכ"ל בראשם, נדרשו לגבש מענה רלוונטי ולהפעיל את הכוחות בצורה המקצועית והנכונה לאור המצפן האסטרטגי.

גם בעימותים עצימים פחות מהמלחמה ב־1973, כדוגמת המערכה בשנות השהייה בלבנון ובראשית האינתיפאדה השנייה, התקשה צה"ל לפעול באופן רלוונטי עם תפיסה יעילה ומגובשת אל מול אויב גמיש ששינה את אופי העימות. מצב זה עלול להתרחש פעם נוספת. המלחמה לא שינתה את טבעה, אך מאפייני הלחימה השתנו, ומכאן שהמפקדים אינם יכולים לבצע, כמאמר וינגייט, "העתק־הדבק" מן הספר. מנגד, הספר עשוי לתת למפקדי צה"ל כלים והמחשה לאופן שבו מפקד מזהה את הצורך בשינוי בדרך שבה הצבא פועל ולוחם, מגבש מענה רלוונטי ומפעיל את הכוח נכון עד להכרעת האויב.

סיכום

ספרו של סלים הוא מופת של כתיבה צבאית תמציתית אך מלאה כרימון, חכמה ומלאת לקחים על־זמניים על פיקוד, יוזמה, לוחמה בעומק ובחזית בתנאים קשים, והוא מתאר סיפור מרתק על לחימה בחזית כמעט נשכחת. סלים נחשב לאחד המפקדים הגדולים ביותר של הצבא הבריטי, ובזכות ספרו נוכל ללמוד מדוע. הפסקה הכמעט אחרונה בספר טומנת בחובה לקח על־זמני:

המלחמות ישתנו תמיד; איך כיון שמלחמות נטושות בין אנשים, יותר מאשר בין כלי־נשק, יפול הניצחון בידי הצד המאומן יותר ובעל המוראל הגבוה יותר (כאשר החימוש יהיה שקול, יחסית). האימון והמוראל הם יתרונות שלא קל לרוכשם, ולא במהירות רוכשים אותם – אף לא בלי קרבנות, ולא בכסף בלבד, בימי־שלום. המלחמה היא עדיין אמנות, וככל האמנויות יש בה עקרונות בני־קיימא" (סלים, 1977, עמ' 390).

עם זאת, כותב סלים, בשעתו לימד אותו הרב־סמל שלו כי למעשה ישנו רק עקרון־מלחמה אחד: "הכה את האויב בהקדם האפשרי ובעוצמה המירבית, במקום שיכאיב לו ביותר שעה שאין הוא מבחין בך!" (שם, שם). כלל זה נותר נכון.

"מצביאים מקבלים על עצמם את הסיזיפיות שבלמידה עצמית מתמדת ואת ארעיות הידע שהם מפתחים ועליהם למצוא את הדרך לנוע בנינוחות בין הפרספקטיבות המשתנות" (גרייצר, 2015, עמ' 53). כאן יש לפנינו את סיפורו של מצביא שלמד היטב את האתגר והאויב שלפניו, הכיר היטב הכוחות והמפקדים (ובהם וינגייט) שהיו תחת פיקודו, והשכיל לרתום תפיסות פעולה חדישות כדי לפעול בשילוב רב־לאומי, רב־חילי (ובכלל זה שילב בהצלחה בין פעולות כוחות מובחרים ו"רגילים") ורב־זרועי. שומה על צה"ל ללמוד מהצלחתו, שכן סלים מוכיח שרק המפקד הלומד, המתחכך באויב ושוב לומד, מצליח ומביס את האויב.

רשימת מקורות

  • אלמוג, דורון. (1997). "לקחי מש"י כמשבר בהתפתחות תורת הלחימה", מערכות, גיליון 354, 2־9.
  • אשכנזי, גבי. "הרצאה לחניכי פו"ם ברק". מחנה דיין, 13 במאי 2007.
  • בר־און, מרדכי (2014). משה דיין. עם עובד, תל־אביב.
  • ברטוב, חנוך (2002). דדו: 48 שנה ועוד 20 יום. דביר, אור יהודה, 2002.
  • גרייצר, עפרה (2015). שני צעדים לפני כולם. מערכות ומודן, בן־שמן, 2015.
  • כוכבי, אביב (2018)). "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח", בתוך חגי גולן (עורך), הגיבורים שלנו. משרד הביטחון, תל־אביב.
  • לוינשטיין־מלץ, רונית (2010). וקראתם דרור. ידיעות ספרים, תל־אביב.
  • לידל הארט, באזיל הנרי (1986). הצד השני של הגבעה. מערכות, תל־אביב.
  • סלים, ויליאם (1977). מתבוסה לניצחון. מערכות, תל־אביב.
  • קאלברט, מייקל (1955). אסירי תקווה. מערכות, תל־אביב.
  • ראיון עם רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי, תל־אביב, 24 בפברואר 2021.
* גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. הוא בעל תואר ראשון במדעי החברה מטעם אוניברסיטת בר־אילן ותואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל־אביב. פרל פינקל כתב תזה בנושא השינוי במערך המילואים הישראלי לאור האתגרים האסטרטגיים במאה ה־21, והוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
* המילה 'היפאנים' אינה טעות כתיב. זה היה הכתיב המקובל בזמן תרגום הספר. הוא הדין לגבי המילה 'אפתעה', לגבי מילים נוספות המופיעות בהמשך ולגבי סימני פיסוק.

הגנרל הדיפלומט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מונה לשר החוץ, ועתה עליו לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות. שם, עליו ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

השבוע נכנס לתפקידו כשר החוץ הרמטכ"ל לשעבר והח"כ בהווה גבי אשכנזי. לראשונה מזה זמן רב שקצין בכיר לשעבר יכהן בתפקיד ויתרה מכך, אולי מאז ציפי לבני, ישראל שבה וממנה למשרה אדם שניסיונו, קשריו בקהילה הבינלאומית ומעמדו הציבורי הם כאלה שיש ביכולתו למלא את הנעליים. 

היו לנו כבר בישראל גנרלים מהוללים שכיהנו כדיפלומטים הבכירים בישראל, אבל רק על קצין בכיר אחד בדימוס ניתן לומר שהשאיר חותם של ממש כשר חוץ – הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין.

במסלולו הצבאי, הספיק דיין לפקד על גדוד הקומנדו 89 ועל חטיבה במלחמת העצמאות ועל צה"ל כולו במלחמת סיני. כשר ביטחון היה שותף להצלחה במלחמת ששת הימים, ואחד האחראיים הבולטים למחדלי מלחמת יום הכיפורים. 

בהתאם למוטו שלו הוא לא הסביר ולא התנצל ולאחר ה"מהפך" בבחירות 1977, חבר לממשלתו של מנחם בגין כשר חוץ. את כהונתו ניצל כדי לשקם את מעמדו הציבורי לאחר הכתם שדבק בו, והיה לאדריכל הסכם השלום עם מצרים, אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. 

הגנרל שעוצב בלבנון

אשכנזי הוא גולנצ'יק, הראשון שהגיע מהחטיבה החומה לתפקיד הרמטכ"ל. הוא התגייס לחטיבת גולני ב־1972 וכצוער בקורס קציני חי"ר לחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה סיים את הקורס בהצטיינות ולחם כמ"מ בגולני במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

כשהיה מ"פ בגדוד 13 צירף אותו מח"ט גולני, אורי שגיא, לכוח הפושט באנטבה. לימים סיפר שמהמבצע הוא זוכר בעיקר את "הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים".

לבנון היתה המעצב העיקרי של הקריירה שלו. הפשיטה הראשונה שלו שם כמ"פ, אמר בראיון, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, הייתה עבורו לחוויה הקרבית המכוננת. "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם", סיפר.

הוא היה סמג"ד בחטיבה במבצע ליטני (שם גם נפצע בפשיטה על יעד מחבלים), מג"ד 51 בפשיטות בלבנון, כסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה פיקד על כוח גולני שכבש את מבצר הבופור וב־1987 פיקד על החטיבה כולה בלחימה בלבנון. 

גם בתפקידי פיקוד בכיר אשכנזי השלים מסלול שלם ומקיף ככל שניתן: רח"ט מבצעים, עוזר ראש אג"ם ואלוף פיקוד צפון. לפני עשרים שנה, החודש, פיקד אשכנזי על נסיגת צה"ל מלבנון, מבצע מסובך בן שני לילות, שהסתיים, כמו שאהבו לומר אחר־כך בצה"ל, כשהחיילים יצאו "ללא שריטה". לאחר מכן שימש כסגנו של הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון. כל זה לא עזר כשראש הממשלה שרון רצה בטייס הקרב דן חלוץ כרמטכ"ל. 

למערכת הביטחון הוא חזר בדלת האחורית, כמנכ"ל משרד הביטחון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. צה"ל לאחר המלחמה והכשלים שהתגלו בה, היה צבא במשבר. היו כאלה שנזכרו אז בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את מצב הצבא האמריקני לאחר מלחמת וייטנאם. עם התפטרות הרמטכ"ל חלוץ בינואר 2007, היה אשכנזי, שלא היה נגוע במשגי המלחמה, בחירה כמעט טבעית להחליפו. 

תחת פיקודו חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. האות לכך ניתן כבר ביומו השני בתפקיד, בדברים שאמר בסיום קורס בפו"ם, כשציטט את נאומו המכונן של ראש הממשלה יצחק רבין. "נדמה כי ברבות השנים דבריו של רבין מקבלים משנה תוקף ועלינו להפנים את עוצמתם, את תקפותם וליישם אותם יום יום, שעה שעה. אין מקום ל'סמוך', ל'יהיה בסדר'. יש מקום לתכנון, לירידה לפרטים ולמקצועיות. עלינו לתבוע מעצמנו ומאנשינו רמת ביצוע גבוהה, נקיטת יוזמה, לקיחת אחריות, מתן גיבוי ומעקב מוקפד אחר ביצוע החלטות והנחיות", אמר אז.

במאמר לסיכום כהונתו כרמטכ"ל כתב אלוף (מיל.) גיורא איילנד כי במהלכה "שופרה מאד מוכנות הצבא". איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אגף מבצעים, נתן ציון גבוה גם להפעלת הכוח הצבאי. "מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע צבאי מוצלח", כתב, וגם תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007 "הייתה מבצע מרשים".

על כהונתו המוצלחת העיבה בעיקר המריבה המתוקשרת (והמיותרת) עם שר הביטחון אהוד ברק על מעמד ציבורי וקרדיט, ובה אף צד לא יצא נקי. בסופו של דבר נקבע כי לא היה "פוטש" בקריה ותיקי החקירה המשטרתיים כנגד הרמטכ"ל ועוזריו נסגרו. האם היה על אשכנזי לפעול אחרת? כנראה שכן, וגם הוא הודה בכך.

דיפלומט עם ידיים קשורות

כשר החוץ יידרש אשכנזי לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, במיוחד עתה שמגפת הקורונה עשויה לתת לג'ו ביידן ולמפלגה הדמוקרטית סיכוי של ממש בבחירות לנשיאות, ולחזק את קשריה במערב אירופה. אבל למרות שהתפקיד עוסק במדיניות חוץ, שני האתגרים העיקריים שלו היו בבית.

הראשון, והפחות שבהם, יהיה להפוך לשליחה העיקרי של ישראל לענייני מדיניות חוץ. בכהונתו האחרונה הסתמך רה"מ נתניהו בעיקר על שליחים אישיים דוגמת עו"ד יצחק מולכו או ראשי המל"ל, או ראש המוסד ומתאם פעולות צה"ל בשטחים (כשפולי מרדכי כיהן בתפקיד). אף שראש ממשלה, כל ראש ממשלה נעזר גם בשליחים שכאלה, הרי שהנתח העיקרי של המגעים הדיפלומטיים של ישראל צריך להיות מופקד בידי השר הממונה.

השני, יהיה שיקום משרד החוץ. רה"מ נתניהו רוקן, מאז עזב ליברמן את המשרה, את המשרד והעומד בראשו מכל תוכן ממשי, פגע אנושות במעמד המשרד וקיצץ בתקציבו.

המשימה של אשכנזי תהיה, בדומה לכהונתו כרמטכ"ל, לשקם את המשרד, להשיג לו תקציב ראוי ולא פחות חשוב מכך, להחזיר את אנשיו (ואת עצמו) לחדר שבו מתקבלות החלטות.

במלחמת לבנון השנייה קבלה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, כי ראש הממשלה נמנע מלתת למהלכים מדיניים ולא צבאיים את המקום הראוי להם וכי התעלם ממנה לא פעם במהלך המלחמה. אולמרט הפגין מאז עקומת למידה מרשימה, וללבני היה תפקיד מפתח בדיונים על תקיפת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה" וכן במשא ומתן עם הפלסטינים.

על אשכנזי לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות, ואז ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

הוא יידרש לעשות את כל זה כשלמעשה סמכויותיו ותחומי האחריות שלו פחותים משמעותית מאלו שהיו בידי רוב קודמיו בתפקיד. הקשר עם המעצמות, רוסיה וארצות הברית, ומינוי השגרירים החשובים ביותר, נותרו במסגרת ההסכם הקואליציוני בידי רה"מ נתניהו.

ולמרות זאת, האדם עושה את התפקיד. בין שאשכנזי יבחר להיות שר חוץ שרק מוסיף מיילים לכרטיס הנוסע המתמיד שלו, ובין שיחליט לנסות ולהשפיע באמת, תלוי בעיקר בו. 

במאמרו מנה איילנד עוד נדבך לכהונת אשכנזי כרמטכ"ל, וציין כי הוא יצר קשרים יוצאים מן הכלל עם מפקדי צבאות רבים, ובהם במצרים, ירדן, וכן באירופה ובארצות הברית. "חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני". עכשיו עליו לפרוע את השטר. 

לא צוק ולא איתן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דו"ח המבקר אודות "צוק איתן" מותח ביקורת קשה על הקבינט, שנמנע מלגבש את יעדיה האסטרגיים של מערכה בעזה בטרם זו תתרחש, וקובע שחסרה התכוננות מקדימה לאיום המנהרות. בצה"ל מפנימים את הלקחים, הפוליטיקאים מתכתשים. 

נתניהו, יעלון וראל גנץ בפורום מטכל צילום עמוס בן גרשום לעמ

נתניהו, יעלון וגנץ בפורום מטכ"ל, (צילום: עמוס בן גרשום לע"מ).

הגרסה הסופית של דו"ח מבקר המדינה אודות מבצע "צוק איתן", בין שיהפוך לפומבי (בחלקו או במלואו) או ייוותר מסווג, מתחה ביקורת קשה על תפקוד הקבינט המדיני-ביטחוני במערכה, בדגש על השלישייה המרכזית הרמטכ"ל גנץ, שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו. המערכה חסרה דירקטיבה מדינית מוגדרת ודיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך נתברר, לא ידעו כמעט דבר אודות מערך המנהרות של החמאס. הפעלת הכוח נעשתה בחלל ריק, מנותקת מן ההקשר המדיני. אף שהתנהלות הצבא והקבינט רחוקות מלהזכיר את מלחמת לבנון השנייה, הסיפור אודות מערכה ארוכה ומסורבלת, אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה ויעדים, אשר נמשכה הרבה יותר מדי, יש בה בכדי להדאיג. בעיקר בגלל הסיבוב הבא, שנמצא, כמו תמיד, מעבר לפינה.

הקבינט לא הגדיר מה הוא רוצה

מי שדיבר לראשונה על "הפיל שבחדר" הוא השר נפתלי בנט. מעלותיו וחסרונותיו של בנט באו לידי ביטוי בדיוני הקבינט בדיוק, בנחישות והלהיטות שהפגין, שהזכירו יותר מ"פ ביחידה מובחרת מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. טענתו כלפי הרמטכ"ל גנץ כי על הצבא לבוא לקבינט כ"סוסים דוהרים ולא שוורים עצלים", מתעלמת מן המקור של ציטוט זה. המשפט, שטבע בשעתו הרמטכ"ל משה דיין בהקשר לסוג המפקדים המועדף עליו, נכתב לאחר קרב המתלה בו הסתבכו אריק שרון ופקודיו בקרב המיותר ועתיר הנפגעים שלא לצורך. אמת, רצוי שהדרג הטקטי, מהלוחם ועד מפקד האוגדה, יפגין לוחמנות ונכונות לצאת לקרב, אולם המטה הכללי נדרש לשקול שיקולים רחבים יותר ויימנע מהסתבכויות שאיש אינו יודע מה בסופן. מה שתקף לגבי המטכ"ל חל בוודאי על הדרג המדיני.

398px-%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8_%d7%9c%d7%a4%d7%99%d7%93_-_%d7%9b%d7%a0%d7%a1_%d7%a9%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%aa_%d7%9c%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%94_%d7%91%d7%9e%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%94_%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%93

לפיד הטיח בבנט ש"כאן זה לא פורום מג"דים", (מקור: ויקיפדיה).

לפי הפרסומים נראה שבעוד שנתניהו, יעלון, גנץ וגם לפיד (שהטיח בבנט ש"דיון שלילת המנהרות הוא לא לקבינט. כאן זה לא פורום מג"דים") עסקו באסטרטגיה, נגרר בנט, כפי שקורה לקבינטים לעתים קרובות, לדיון טקטי. הסיבה לכך ברורה. הטקטיקה עוסקת ביעדים מדידים, דוגמת גודל השטח שיש לכבוש או אמצעי הלחימה של האויב שיש להשמיד, ואילו האסטרטגיה עמומה יותר, תהליכית בעיקרה ואת פירותיה רואים רק לאחר זמן. במקום להפנים את הלקח, עסוקים הפוליטיקאים, בין שהם חברים בממשלה ובין שהם חברי כנסת, בוויכוח "מי אמר למי ובאיזה עניין". כך, הגיעו רק שני חברי קבינט לתרגיל המטכ"לי וכך, למרות המלצות ועדת עמידרור-צ'חנובר, לא מתקיימים שיח ותהליכי עבודה סדורים בין הקבינט לצבא.

צה"ל ידע ולא הבין

הקבינט אינו הגוף היחיד שלא היה מודע לאיום המנהרות. בדו"ח המבקר נמתחת ביקורת גם על חוסר המוכנות של הצבא. היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. מנגד, צה"ל לא חיכה למבקר. לפני כשלושה חודשים נחשף כי ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים ולדרוש "עריפת ראשים", כי מישהו בטח התרשל. הנחת העבודה שהמערכת תקינה ושבהדחתו והוקעתו הציבורית תשוב לפעול כסדרה, שגויה בבסיסה. דו"ח המבקר מצביע על כשל מובנה בהליכי העבודה התקינים וביחסי הדרג המדיני והצבאי, שאינו קשור בהכרח לאישים שמבצעים את התפקידים השונים. השלמת תכנית אופרטיבית למערכה הבאה בעזה אינה יכולה להתרחש בטרם התקיים דיון סדור בקבינט על המטרות האסטרטגיות של ישראל בתרחיש שכזה. מהדו"ח עולה שזה בדיוק מה שקרה. כשהדרג המדיני לא מגדיר מטרות זולת עיצוב מציאות ביטחונית טובה יותר, מושג עמום שקשה לכמת, יתקשה הצבא להציג תכנית אופרטיבית שתכין את התנאים למהלך מדיני משלים.

ניכר כי ישראל לא התכוונה למוטט את שלטון החמאס, ואף לא להציב איום ממשי על שרידות שלטונו. החמאס מצידו הפגין במערכה קשיחות, נחישות ואורך רוח, כמו גם יצירתיות ויכולת גבוהה של ניצול משאבים והפעלת כוחות. הדרג המדיני החליט שהוא רוצה לשלול מן החמאס הישגים ולפגוע בתשתית המנהרות, אולם עשה כן רק בהתרגש העימות. משום כך מצא עצמו הצבא ללא תכנית מתאימה למטרות. בצה"ל, כמו בצה"ל אלתרו וכך זה גם נראה. הפעלת הכוח נעשתה בצורה שבלונית, דורסנית, הנשענת בעיקר על הפעלת כוח אש ועוד אש. מכל היתרונות ברשות צה"ל, הוא בחר להפעיל בעזה דווקא את יתרונותיו הכמותיים. זאת במקום מהלכים יצירתיים מתוחכמים מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב. האופן שבו פעלו הכוחות במערכה מחייבת חשבון נפש קשה ונוקב בשאלה האם צה"ל הוא עדיין אותו כוח לוחם המציג רמת לחימה גבוהה, או שמא יתרונו היחסי בשדה הקרב, יתרון של כמות ולא של איכות, הוא המביא להישגיו?

אז מה היה לנו?

"אז מה היה לנו שם", שואל הקבלן קלראשו (אותו מגלם פולי) את שני המוסכניקים במערכון "המוסך" של הגשש החיוור, ובאמת מה היה? המערכה בקיץ 2014 לעומת זאת, הניבה שנתיים וחצי של שקט יחסי ושיפרה, הלכה למעשה, את המציאות הביטחונית בדרום, אבל באיזה מחיר? צה"ל אכן פגע קשה בחמאס, אולם מבלי להקטין מתעוזת הלוחמים והמפקדים בשטח שפעלו כמיטב יכולתם, ראוי לזכור כי מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שלחם בכוח צבאי חלש, שחסר אימון פורמלי ואיכותי. האם היתה אמורה להיות תוצאה אחרת?

גלנט מתח ביקורת על יעלון ועל , (מקור: )

השר גלנט טען שהמערכה היתה צריכה להיראות אחרת , (מקור: youtube).

בנאום שנשא השבוע בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, טען השר יואב גלנט, שכאלוף פיקוד הדרום פיקד על מבצע "עופרת יצוקה", כי "מערכה מוגבלת כמו זו שחווינו במבצע צוק איתן, אמורה הייתה להיות קצרה, איכותית ולא יקרה בכוח אדם ובמשאבים. אף לא אחד מן המרכיבים הללו הושג במבצע זה. היתה זו מערכה ארוכה מדי, יקרה מדי, ולא איכותית. התוצאה העגומה ותחושת החמיצות הן המשכה הישיר של התכוננות לקויה, היערכות שגויה ופעולה משובשת".

תרגיל של אוגדה 162, (צילום: דו"צ).

תרגיל של אוגדה 162, (צילום: דו"צ).

העידן שבו הושגה הכרעה חד-משמעית עבר ככל הנראה מן העולם, ועדיין הפעלת הכוח הצבאי צריכה לחתור אליה. הרמטכ"ל איזנקוט אמר לפני כחצי שנה כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית, אבל לא יביא להישגים אסטרטגיים. אלה יושגו רק בתנאי שהדרג המדיני יגדיר באמצעות שיח מקדים עם הצבא את המציאות שהוא רוצה לעצב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.01.2017)

היה נכון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

רגע לפני שהוא סוגר שנה בתפקיד "על הכוונת" סוקר את המהלכים, ההחלטות והאתגרים של הרמטכ"ל איזנקוט, שלא מהסס "לחתוך" גם בסוגיות טעונות ומאמין כי מוכנות הכוחות לעימות עומדת מעל לכל.

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. על-פי רוב כשהרמטכ"ל משלים את שנתו הראשונה בתפקיד, ולעתים גם בבאות אחריה, מתפרסמות שורה של כתבות הבוחנות את פועלו בשנה שעברה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל. קודמיו נדרשו, כל אחד בתורו להתמודד בשנתם הראשונה עם שורת אתגרים. אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, נדרש לאור הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה להעביר את צה"ל "אימון הקמה", עליו המליץ מפקדו בגולני אורי שגיא. מעל ריחפה האפשרות שתפרוץ מלחמה עם סוריה, בין היתר משום שחיל-האוויר, על-פי פרסומים זרים, השמיד כור גרעיני בדיר א-זור בספטמבר אותה שנה. קביעתו, בציטוט מקלאוזוביץ, כי "צבא נמצא באחד משני המצבים: או שהוא מתכונן למלחמה או שהוא נלחם," סימלה את הלך הרוח של אותה תקופה.

הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, בתרגיל של גדוד 101 של חטיבת הצנחנים אשר נערך ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של חטיבת הצנחנים ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

גנץ, שנכנס לתפקידו ארבע שנים מאוחר יותר, נדרש להתמודד עם השאריות של פרשת הרפז ובכלל זה ייצוב מערכת היחסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, תקיפה אפשרית באיראן, שהפכה מאז מורכבת בהרבה, פיגוע הטרור בכביש 12 וויכוח ציבורי אודות נוסח תפילת ה"יזכור", ההכרעה בסוגיית החייל השבוי גלעד שליט והמחאה החברתית. גנץ, בהתאם לתדמיתו השקולה והרגועה (כמח"ט הצנחנים זכה לכינוי "בני-חותא") ניווט בין כל אלו בהצלחה, בלי הדחות ובלי מריבות.

אין זמן לבזבז

איזנקוט מונה לתפקיד הרמטכ"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מזכירם הצבאי של ברק ושרון, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון לאחריה שהגה את "דוקטרינת הדאחייה", על-פיה בעימות הבא כנגד חזבאללה יפעיל צה"ל כוח לא-פרופורציונלי בלבנון, וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. הוא יודע אילו יעדים ניתן לממש באמצעות הפעלת כוח צבאי, ואילו מוטב להשיג בדרך אחרת.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. חצי שנה לאחר מכן כבר גובשה בהוראתו תר"ש (תכנית רב-שנתית) גדעון הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע עד ינואר 2017 (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר (אף שהדבר עשוי להביא לחיכוכים בין אמ"ן וחיל התקשוב), חיזוק אוגדות החוד והקמת חטיבת הקומנדו, שבמסגרתה יפעלו ארבע היחידות המובחרות של חיל הרגלים. כחלק מהתר"ש אישר הרמטכ"ל רפורמה במערך המילואים ביבשה על-פיה יהפוך לדיפרנציאלי בכשירות היחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב"הגנה". הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם בחלק מיחידות המילואים, וישקיע את החיסכון באימון בחטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. מן המערך ישוחררו כמאה אלף חיילי מילואים שיוגדרו כלא נחוצים.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

החלטה נוספת שקיבל באחרונה נוגעת לענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומקיים פעילות חינוכית בקרב היחידות, בדגש על המערך הלוחם, ומאבק טריטוריאלי מול חיל החינוך. בהתאם להוראת הרמטכ"ל יעבור הענף מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שהרמטכ"ל לא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

ההיגיון המסדר

אסטרטגיית צה''ל.

אסטרטגיית צה"ל.

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה באוגוסט על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל". המסמך הוא יוצא דופן בעצם פרסומו לציבור הרחב והן בכך שהוא מעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות במעגל הרחוק כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה.

התפיסה החדשה מגדירה את שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: הראשון – תמרון מיידי, שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב. השני – הפעלת אש אסטרטגית-מערכתית רחבת היקף, המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי." 

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

200px-3752אנשי_פאנפילוב

הספר "אנשי פאנפילוב", נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87) חוזר הגנרל ומשנן לפקודו, משמע כי ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות ולא של מעשה גבורה ואלתור. שיעור נוסף שמלמד פאנפילוב את פקודו הוא שעליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל, (צילום:דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט ותא"ל פדן בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בהתאם לכך, חודש לאחר כניסתו לתפקיד, הורה איזנקוט על תרגיל פתע באיו"ש, שכלל גיוס 3,000 אנשי מילואים. במבט מן הצד לא היה בתרגיל בכדי להפתיע, שכן כל רמטכ"ל, לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. אבל הוא לא עצר שם. עוד באותו חודש הוקפצו כוחות נוספים לתרגילי פתע בדרום ובצפון. תרגילי פתע שכאלו התרחשו עוד מספר פעמים במהלך השנה. מה שעומד מאחוריהם הוא תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. נראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955

הרמטכ"ל משה דיין (במרכז) עם מפקד גדוד הצנחנים אריק שרון וקציניו, אוקטובר 1955.

יש באופן שבו פועל איזנקוט דמיון לרמטכ"ל אחר של צה"ל – משה דיין, שכיהן כרמטכ"ל בשנות החמישים (אף שהם שונים באופיים בתכלית) וקיים בצה"ל רפורמות מרחיקות לכת. כמו דיין בשעתו (מפקד גדוד הקומנדו ה-89 במלחמת העצמאות), שהורה על איחוד יחידה 101 בפיקוד אריק שרון עם גדוד הצנחנים 890 בכדי לשפר את רוח הלחימה והתוקפנות בצבא, הקים איזנקוט את חטיבת הקומנדו שתשמש, לדבריו, כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צה"ל. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות, שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות נפרדים, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אך בניגוד לדיין, שבמלחמת סיני נע בג'יפ בצמוד לכוחות הלוחמים והשאיר לראש אגף המבצעים, מאיר עמית, את ניהול המערכה, איזנקוט יודע שבמערכה הבאה מקומו הוא במוצב הפיקוד העליון כמפקד המערכה כולה ולא לצד הכוחות הלוחמים.

האתגר האמיתי – מלחמה

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך, עלינו להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים (ובהם מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ ורקטות מדויקות ארוכות טווח) כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה. תהליכי בניין הכוח שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. בשל כך, אף שבנערותו לא היה הרמטכ"ל גדי איזנקוט חבר בתנועת הצופים דומה שססמתם, "היה נכון," מלווה אותו באשר יילך. הצבא שבפיקודו מקדש את המוכנות. הנצרה שלו פתוחה והאצבע על ההדק.

 

"קומנדו או לא קומנדו?"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה, שתאגד בתוכה יחידות מובחרות שונות מאוד. האתגר של מפקדה, דוד זיני, הוא לאגד אותן לכדי כוח היודע לפעול במשולב. האתגר של המטכ"ל יהיה להפעיל אותה ביום פקודה.

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל, כחלק מתר"ש "גדעון". החטיבה תאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון כמו גם מספר יחידות מובחרות במילואים ותהיה כפופה לעוצבת האש המובחרת. מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה אפקטיבית יותר שלהן בלחימה כנגד ארגוני הטרור ההיברידיים בהם לחם צה"ל בעשור האחרון, בהם חמאס וחזבאללה. הדבר התעכב כתוצאה ממאבקי כוח שונים על כפיפות ושייכות, ונדרשה כאמור החלטת רמטכ"ל (שעשה את עיקר שירותו דווקא בצבא הגדול) שהפכה את הרעיון לעובדה. לדברי הרמטכ"ל, "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד." למרות זאת, יחידות העילית של הצבא נותרו מחוץ לחטיבה. לא בטוח שלא בצדק.

משה דיין מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הפשיטה על לוד, 1948.

משה דיין (מימין) מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הקרב על לוד, יולי 1948.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט. נראה כי בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט, הבקי במיוחד בהיסטוריה, רואה החטיבה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה-89 עליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות. בספרו "אבני דרך" (הוצאת עידנים, 1976) תיאר משה דיין כיצד קיבל כמפקד גדוד הקומנדו בקשה לתגבורת מצד אחד ממפקדי הפלוגות שלו, דב הבלונדיני, שלחם במנותק מן הגדוד בכפר דיר-טריף. דיין שלחם אותה שעה בלוד נבצר מלסייע, אך שאל את המ"פ בקשר, "קומנדו או לא קומנדו?" רוצה לומר, האם הם פלוגה בגדוד הקומנדו היודעת לפעול לבדה ולנצח או לא. "קומנדו!" ענה דב, "נצא להתקפה!" ואכן, היעד נכבש. בהמשך ישיר לכך פעלו היחידות שמאגדת החטיבה כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול המתמחות בלחימה בכוחות קטנים. אגוז ומגלן בלחימה בלבנון, דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד ימי מלחמת העולם השנייה וצה"ל אינו יוצא דופן. אולם למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות". הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם (דוגמת הפשיטה בבעל-בק ב-2006), הביאו גם הם לכך שבמרבית המקרים כוחות אלו מופעלים בשיטה המסורתית והכבדה, "דוך-אנ-דוך". סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית, כפי שתיאר זאת פעם אהוד ברק, שמכיר את הנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד "היחידה". לדבריו, מבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי-נמנע מהלחימה. מנגד, במבצעים מיוחדים, גם בזמן מלחמה, האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע.

במלחמת לבנון הראשונה למשל, יועד גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לנחות ממסוקים בכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. בפרוץ המלחמה בוטלה התכנית והחטיבה כולה נעה בשיירת רכבים בפקקים הארוכים ללבנון. אף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן. גם ב"צוק איתן" פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו דרך הגדר לעבר עזה, כאילו היו אחרון גדודי החי"ר. ככלל, היו במלחמה בעזה מעט מבצעים מיוחדים. המבצע היחיד שנחשף היה פשיטת שייטת 13 בחוף סודנייה למניעת שיגור רקטות ממתחם מסוים. המבצע, שבמהלכו נפצעו ארבעה לוחמים ונהרגו 15 מחבלים, נחשב מוצלח. 

מפקד חטיבת הקומדנו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא סיירת מטכ"ל, שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על גדוד 51 ויחידת אגוז. זיני נחשב במשך השנים לקצין נחוש וקשוח, שהצטיין במיוחד בלחימה ברצועת עזה. האתגר שיעמוד לפתחו מורכב במיוחד. מדובר בארבע יחידות שונות מאוד. צבע הכומתה, המורשת והשיוך החטיבתי הם הבדלים בטלים בשישים. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות, שאינם בהכרח קשורים לאחרות, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אם יצליח תהווה החטיבה מכפיל כוח בקרב היבשתי. אז יעמוד האתגר לפתח המטה הכללי שיצטרך להפעיל אותה.

שר ביטחון מי יודע | מאת גל פרל

רשומה רגילה

יום הבחירות קרב ובא וכלל לא ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. אף שישנם כמה מועמדים בעלי רקורד צבאי מוכח ובראשם שר הביטחון יעלון, הפעם, כפי שאמרו בעבר חברי "מונטי פייטון", דרוש למערכת הביטחון משהו אחר לגמרי  – דרוש אזרח (או אזרחית).

הנה מתקרב יום הבחירות וכלל אינו ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. לתפקיד ישנם כמה מועמדים בולטים. ראשית, ישנו השר המכהן מפלגת "הליכוד", רא"ל במיל' משה "בוגי" יעלון, יוצא הצנחנים ורמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה. ממפלגת "כולנו" ישנו האלוף במיל' יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ומפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". "המחנה הציוני" הציג מועמד ראוי לא פחות, האלוף במיל' עמוס ידלין, טייס קרב שאף לקח חלק בהפצצת הכור העיראקי ושימש כראש אמ"ן. ידלין גם שימש כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף אשר השהות בו נתנה בידיו כלים נוספים לצד אלו שרכש בשירות הצבאי.

מופז כרמטכ"ל, (מקור: ויקיפדיה).

מצד אחד, כל השלושה עשו את תקופת הצינון שלהם מחוץ לשירות הציבורי-ביטחוני, מי בעסקים ומי במחקר אקדמי. מצד שני, לא ברור איזה ידע נוסף צברו שם. מי שבילה את כל חייו המקצועיים במערכת שייעודה הפעלת כוח צבאי (ולזכות השלושה יאמר כי שלושתם שירתו בה במיטב היחידות, בחזית הלחימה ובהצטיינות), סביר כי בשעת מבחן יבחר בדרך זו כברירת המחדל שלו. דוגמה בולטת היה שאול מופז שמונה לתפקיד בדיוק חמישה חודשים (ואין די בשלוש שנות צינון כדי שהמצב יהיה שונה) לאחר שסיים את תפקיד הרמטכ"ל, מבלי שהספיק לצבור בתקופה שהיה אזרח, כמעט שום ידע, תובנות ופרספקטיבה שלא היו לו כבר בשירותו הצבאי. ואכן, הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון דהיום, "בוגי" יעלון, נהג לומר כי מופז מקבל במלואן את המלצות הצבא מבלי להוסיף להן שום תשומה משלו.

דרוש אזרח

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל אשכנזי,  2007, (מקור: ויקיפדיה).

למרות כל מה שנכתב לעיל בזכות ניסיונם של יוצאי מערכת הביטחון, ועל אף העובדה שקשה לשר מכהן ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון) ראוי ששר הביטחון הבא של מדינת ישראל יהיה דווקא מי שעשה את עיקר מסלולו המקצועי באזרחות ולאו דווקא בצבא ובארגונים דומים. אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת, כמובן, אחרת לגמרי. קודם כל היו לנו כבר כמה שרי ביטחון, לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם. ראש וראשון בהם הוא האב המייסד, דוד בן גוריון, שהיה אמנם חייל בצבא הבריטי אך עסק בעיקר בענייני מפלגת "פועלי ציון" ולא צבר שום ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, הקים את צה"ל וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. שמעון פרס, גם הוא לא חייל מצטיין, היה שר הביטחון בעת מבצע אנטבה והיה מהיוזמים והדוחפים לפעולה. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון כתב בשעתו בספרו כי אף שלארנס "לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, והוא לא היה "מחובר" לשטח מבחינת הפרטים הקטנים, אבל הוא בא עם תפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה בכבוד עם החשיבה הצבאית."

הניסיון שמביאים איתם מועמדים יוצאי מערכת הביטחון הוא חשוב, אך הוא אינו מבטיח חסינות מטעויות. כך למשל, אהוד ברק, מפקד סיירת מעוטר ורמטכ"ל מנוסה בעברו. כשר ביטחון השכיל לנהל שני מבצעים מוצלחים בעזה ואחד (על-פי פרסומים זרים) להשמדת הכור הסורי כמו גם לשמר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, הצליח להסתכסך עם הרמטכ"ל ששירת בפרשייה שעד עתה לא ברור מה בסופה ומי אשם יותר ובמה. מנגד, הקדנציה של יעלון במשרד הביטחון נראית כתשליל של קודמו. המלחמה שניהל בעזה, אף שהיו בה הצלחות, נמשכה יתר על המידה. לצד היחסים הטובים שכונן עם הפיקוד בכיר של צה"ל הצליח יעלון להסתכסך עם הדרג המדיני הבכיר בארה"ב. גם זה וגם זה מחווירים ביחס לשר הביטחון הראשון שהיה יוצא הפיקוד הבכיר של צה"ל, משה דיין, אשר במלחמת יום הכיפורים תפס את תפקידו כמי שמשיא עצות מיניסטריאליות בלבד.

והזוכה הוא…

בכנסת הבאה יהיו כמה מועמדים ראויים שלא פשטו עם בוגי וגלנט על חוף תוניס ואפילו, רחמנא ליצלן, לא ישבו סביב שולחן המטכ"ל. במידה ויהיה זה הימין שירכיב את הממשלה ראוי לשקול את מועמדותם של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים שימשו כשרים בממשלה האחרונה והיו חלק מן הקבינט הביטחוני-מדיני. לשניהם ראייה מפוכחת ונחישות לבצע מהלכים ושינויים. לצד הלוחמנות המעט מוגזמת שהפגין בנט בעניין המנהרות במלחמה האחרונה (פיוז שנשאר לו מהימים ביחידה), הוא ביצע מספר מהלכים חשובים במשרד הכלכלה. אלו מלמדים שהוא עשוי לקיים את השינוי המתבקש במשרד הביטחון הכולל שינוי תקציבי, שינוי מוסדי עמוק וכן שידוד מערכות יסודי בנוגע לזרוע היבשה. מנגד, הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים, מכאן. מה שנכון (אולי) למ"פ במגלן, לא מתאים לשר ביטחון. במידה ויהיה זה גוש השמאל-מרכז הרי ש"במחנה הציוני" ראוי לשקול דווקא את מועמדותה של ציפי ליבני, אשר שימשה כשרת החוץ במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ועוד. באלו הצליחה להוכיח כי הדיפלומטיה אינה מיותרת וכי גם המהלך המדיני קריטי בדרך להשגת המטרה. גם במלחמה האחרונה בעזה היתה לבני משרי הקבינט שניהל אותה. גם היא ניהלה גופים גדולים וצברה לא מעט שעות עם בכירי המערכת הביטחונית.

Yair_lapid_2010

יאיר לפיד, מתאים לשמש כשר הביטחון, (מקור: ויקיפדיה).

מועמד נוסף הוא ראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד. כראש מפלגה גדולה שגה לפיד שגיאות קשות אולם הוא קיים תהליך למידה מתמשך. הוא צבר ניסיון הן כמנהל מערכת גדולה (בכל זאת שר אוצר) והן בקבינט הביטחוני במלחמה בעזה. יתרונו הגדול הוא ביכולתו ללמוד (גם מטעויות), להפנים ולהחליט. אגב, מי שחושב שלבוגר עיתון "במחנה" חסר את אותו "סכין בין השיניים" שהיה קשור לגלנט על הרגל בצלילות, ראוי שיזכור כי בוגר אחר של השבועון הצה"לי היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בלבנון, בסוריה ובעזה עדיין מצטערים שהרגיזו אותו. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו ולמטה הכללי בראשותו (ובעיקר לנו, האזרחים)  צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה. הוא צריך להיות מישהו שמבין מהו שירות מילואים "דרך הרגליים", ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית לרכישת טייסת מטוסי F-35, שהכסף היה אמור ללכת להקטנת מספר התלמידים בכיתות והגדלת מספר חדרי האשפוז. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. את זה לא יכול לעשות בשר מבשרה של המערכת.

וינטר IS COMING? | מאת גל פרל

רשומה רגילה

 סדרת האירועים שהתרחשה בחטיבת גבעתי, תחת פיקודו של אל"מ עופר וינטר, מעלה שאלות קשות לגבי הבנתם של קציני החטיבה את המרחב בו הם פועלים בחברה הישראלית, את המצופה מהם ואת המותר והאסור להם. ההצטיינות בשדה אינה יכולה להוות תחליף להקפדה על פקודות, נהלים ומשמעת, ולרמה מוסרית גבוהה ודוגמה אישית.

עימאד 1

תא"ל במיל' עימאד פארס, מפקד קרבי מצוין שהסתבך בבעיות משמעת רבות.

חטיבת גבעתי, מהחטיבות המובילות בצבא, מצויה כבר יותר מעשור בחזית הלחימה ובעין הסערה. החטיבה עברה מהפך בעת האינתיפאדה השנייה, כאשר מפקדה הלוחמני, עימאד פארס (מפקד קרבי מצוין שהסתבך בבעיות משמעת רבות), עיצב אותה בצלמו ובדמותו והצליח לנצל את הלחימה בעזה בכדי למתג מחדש את החטיבה ובדרך גם לקטוף את פירות עמלם של קודמיו בתפקיד.

תחת פיקודו הפכה החטיבה בתודעה הציבורית, בדומה לגולני בלבנון, לחטיבת עזה, שם איבדה לוחמים רבים, בין היתר באסון הנגמ"שים. גם במבצע "עופרת יצוקה" בלטה החטיבה בהישגיה בלחימה, אך גם ספגה ביקורת על הפעלת אש מוגזמת שהובילה למותם של 21 אזרחים. יותר מעשור לאחר המהפך שביצע פארס, נראית החטיבה כהשתקפות שלו – בעלת יכולת התקפית לעילא מחד ומסתבכת סדרתית באירועים חריגים, מבצעיים ומנהלתיים מאידך.

עופר וינטר, שירת שנים רבות בחוד החנית

מח"ט גבעתי , אל"מ עופר וינטר, תמיד בחוד החנית

גם את מפקד חטיבת גבעתי הנוכחי, אל"מ עופר וינטר, איש לא כינה מעולם "אפור" או "בינוני". תמיד בקו האש, תמיד לפנים. וינטר שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל וכקצין ביחידת מגלן. כאשר פיקד על גדוד הסיור של גבעתי באינתיפאדה השנייה עוטר בצל"ש אלוף ולגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת. יחידת דובדבן זכתה תחת פיקודו בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות. אחרי שני תפקידי מח"ט זכה למשאת נפשו, הפיקוד על גבעתי.

תג חטיבת גבעתי

תג חטיבת גבעתי

במבצע "צוק איתן" פעלה חטיבת גבעתי, תחת פיקודו, במרחב חאן יונס ורפיח, פגעה במחבלים רבים והשמידה מנהרות לחימה ותשתיות אשר שימשו את ארגון החמאס‏. אף שזכה לשבחים על האופן בו קרא נכונה את תמונת המצב בהיתקלות בפאתי רפיח, במהלכה נהרגו מפקד הסיירת חטיבתית, בניה שראל, וחייל נוסף ונחטפה גופת סגן הדר גולדין, הוטחה בווינטר גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל שכתוצאה ממנה נהרגו אזרחים רבים בעיירה רפיח.

החטיבה שבפיקודו מצויה כעת בלב-ליבן של מספר חקירות מצ"ח , בגין אירועים חריגים בלחימה שהובילו למותם של אזרחים פלשתינאים שאינם מעורבים בטרור. לפרסום שלילי, שחרג מעט מפרופורציה, זכה וינטר בגין פקודת יום שכתב לחייליו בטרם המלחמה בעזה, מתוך שאיפה לשלהב את רוח הלחימה של חייליו ולשכנע אותם בחשיבות המערכה שלפניהם, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות.

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza

אל"מ וינטר עם חייליו בעת השמדת מנהרה במבצע "צוק איתן"

והנה התברר כי לא תמו הפרשיות. סקירה קצרה של הבעיות העומדות לפתחה של מצ"ח מראה כי בגדוד צבר של גבעתי, עליו מפקד סא"ל לירן חג'בי, ישנה התנהלות בעייתית, בלשון המעטה, המתחילה במפקד הגדוד (ויתכן כי גם ברמות בכירות יותר) ומסתיימת באחרון מפקדי המחלקות.

הפרשה כוללת, בין היתר, טענות של שני חיילים כי הוטרדו מינית בידי מפקד המחלקה שלהם, חשד להתרשלות בטיפול בשני חיילים אחרים שהתאבדו, חשדות לטיוח שתי תאונות דרכים קלות (שבאחת מהן מעורב המג"ד עצמו), חיילת הטוענת כי המג"ד הטריד אותה מינית ובמקביל חשד כי ניהל מערכת יחסים בלתי הולמת עם קצינה בגדוד. בנוסף, בגדוד מספר נשקים נגנבו מן הגדוד ומפקד מחלקה אחר, שהיה מועמד להדחה, סחט את המג"ד באמצעות שימוש במידע מביך. רק סמג"ד אמיץ אחד, אשר הודח בשל הביקורת שמתח על האירועים, הביא לפתיחה בחקירה. באחרונה נחקר המח"ט באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה, בין היתר משום שהסמג"ד כמו גם הלוחמים שהוטרדו מינית התלוננו בפניו והוא דחה אותן מכל וכל.

גרשטיין 1

תא"ל ארז גרשטיין, היה מנהיג קרבי מעולה שבעט במוסכמות

בצה"ל שירתו לאורך השנים מספר קצינים שקיימו את פסוקו של משה דיין אודות סוסים אבירים והצטיינו בשדה הקרב, אולם במקביל הסתבכו בפרשיות רבות. בשני העשורים האחרונים ניתן למנות בהם את יוצאי חטיבת גולני ארז גרשטיין, שנהרג כתא"ל בלבנון, שלצד הישגיו אל מול חזבאללה זכה לפרסום בשל שלל אמירות בוטות ובעייתיות, משה "צ'יקו" תמיר, אולי המפקד הקרבי הבולט ביותר בדורו שהודח מצה"ל בגין פרשת הטרקטורון, ושמואל זכאי, שנאלץ להתפטר לאחר שהואשם בהדלפות מדיונים בפיקוד הדרום. עוד חברים ב"מועדון" שני נציגים לחטיבת גבעתי, אפי איתם, שננזף על ידי הרמטכ"ל ברק בשל התנהגותו באינתיפאדה הראשונה ופרש לאחר שורה של התבטאויות פוליטיות במהותן, ועימאד פארס, שפרש לאחר שהתברר כי שיקר לאלוף פיקוד הצפון בהקשר לכך שאשתו נהגה ברכבו הצבאי.

תג המשטרה הצבאית החוקרת

תג המשטרה הצבאית החוקרת

כל השוואה בין האירועים שבגינם הקצינים הנ"ל סיימו את שירותם או לחלופין ננזפו, עוכבו בדרגה או לפחות נדרשו להסברים אל מול הרמות הממונות (בעיקר במקרה של גרשטיין שהיה מפקד נערץ ונועז במיוחד), לבין שורת העבירות החמורות שהתרחשה לאחרונה בחטיבת גבעתי נראית תלושה מן המציאות. התעלמות בוטה וחריגה כזו מן הפקודות, הנהלים ובחלק מהמקרים גם מן השכל הישר, לא נראתה בצה"ל שנים ארוכות.

חשוב לציין כי כמו המח"ט גם המג"ד חג'בי, בגבעתי מיומו הראשון בצה"ל, הוביל את חייליו באומץ במבצע "צוק איתן" ואף קודם לכן. הדברים הבאים נכתבים אם כן בזהירות המתבקשת, מה גם שראוי לזכור שאיש טרם הורשע בפרשה, אולם לא ניתן להתעלם מצבר האירועים הבעייתי, ואפילו לא כולם בהכרח יתבררו כנכונים, כל אחד מהם כשלעצמו בבחינת חציית קו אדום. לא ברור איך הרשו לעצמם השניים להתנהג כך. על הרבה פחות מזה, אומרים בצה"ל, עפים הביתה. ההצטיינות בשדה אינה יכולה לחפות על היעדר רמה מוסרית גבוהה, על הקפדה על פקודות ודוגמה אישית. המשמעת, אמר פעם האלוף איזנקוט, היא הדבר הכי פחות חשוב בצבא, אם כולם מקיימים אותה, אבל אם לא, אז חייבים לשמור עליה. 

רקטת קסאם משוגרת מרצועת עזה

רקטת קסאם משוגרת מרצועת עזה

בזמן שכל זה קורה, בסופ"ש האחרון, קיבלה ישראל תזכורת לכך שהבעיה האסטרטגית ברצועת עזה טרם באה על פתרונה. התזכורת, בדמות ירי רקטה ליישובי עוטף עזה ותקיפת חיל האוויר שלאחריה, החזירה לתודעה הציבורית את ההבנה כי למרות שעשן הקרבות של מבצע "צוק איתן" התפזר, ללא הסדרה ראויה סבב הלחימה הבא בעזה עשוי להיות קרוב משחושבים.

…Winter is coming