דברים שאמרתי בפאנל בנושא "התמרון ככלי בביטחון הלאומי"

וידאו

 

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים בשבוע שעבר כנס בנושא "התמרון ככלי בביטחון הלאומי", ובמסגרתו התקיים פאנל באותו נושא בהנחיית ד"ר ענת קורץ, ובהשתתפות ח"כ מרב מיכאלי (מפלגת העבודה), סא"ל יפית דינור ואנוכי, שניתח את האתגרים השונים של התמרון היבשתי ככלי חיוני בביטחון הלאומי.

ד"ר קורץ העלתה בפאנל מספר שאלות אודות התמרון ובהן שאלת נחיצותו, שכן הסוגיה האיראנית מחייבת פתרונות אחרים. שאלה נוספת היא מי יוזם את המערכה הבאה, ישראל או אויביה והאם יש מקום למלחמת מנע, הכוללת תמרון יבשתי.

ח"כ מרב מיכאלי (מפלגת העבודה), לשעבר חברת ועדת המשנה לבניין הכוח, טענה בפאנל שבשל הרקע האזרחי שלה היא היתה יכולה בשבתה בוועדת חוץ וביטחון לשאול שאלות, לכאורה בסיסיות, שיטלטלו את המערכת.

מיכאלי שיבחה את העבודה שכתבו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט ופרופסור גבי סיבוני במסגרת המכון, "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל", משום שמאחר והדרג המדיני נמנע מלהניח על השולחן מסמך שכזה עד כה, מאפשר המסמך שכתבו השניים לקיים דיון ותהליכי חשיבה בנושא בציבור ובממשלה. לא ניתן, אמרה מיכאלי, "לדבר על הפעלת הכוח בלי לדבר על התכלית שאנחנו רוצות ורוצים להשיג מהפעלת הכוח. התכלית האסטרטגית. וזאת כבר הרבה מאוד שנים נקודת התורפה של מדינת ישראל".

מיכאלי ציינה שהאויב הצליח, באמצעות ארסנל הרקטות שלו, להעביר את המלחמה לשטח ישראל ויעשה כן גם אם במקביל צה"ל יתמרן באופן אפקטיבי לשטח האויב. יתרה מכך, "ההישגים שאפשר להשיג מול האויב שעומד בפנינו היום, בגבולות בצפון ובדרום, הם לא ההישגים שאפשר היה להשיג בתמרון מול צבאות סדירים. גם מבחינה מעשית בתוך התמרון עצמו זה מתנהל אחרת, מי כמוכם יודע, וגם ברמת ההישג המדיני בסופו של המהלך הכולל".

מיכאלי טענה שלא ניתן להגיע לאותם הישגים למבחינה מעשית ולא מבחינה תודעתית. לפיכך יש לדון בנחיצות התמרון ובאופן שיש לעשותו רלוונטי ומתאים לאתגר הנוכחי, כמו למשל באמצעות חיזוק מרכיבי התמרון המבוזר שכוללים כוחות מיוחדים וקומנדו.

סא"ל יפית דינור, מפקדת המעבדה התפיסתית, אמרה בפאנל כי לפני כשנתיים בהוראת הרמטכ"ל איזנקוט התבקשה המעבדה התפיסתית להוביל את פיתוחה של תפיסה לתמרון היבשתי הרב זרועי, מתוך ההבנה לא ניתן להביס כוחות אויב בכוח אש בלבד אלא בתמרון קרקעי שיעביר את הלחימה לצד האויב.

דינור ציטטה מתוך דברים שכתב תא"ל (מיל.) גיורא סגל ז"ל, מפקד המעבדה בעבר, ואמרה כי "הצורך בתמרון יבשתי במזרח התיכון על מנת להכריע במלחמה, אינו צורך טקטי ואף לא אופרטיבי. זהו צורך תרבותי המשפיע ברמה האסטרטגית וברמה האסטרטגית-רבתי על השגתו או אי-השגתו של ניצחון. התמרון לא איבד מחשיבותו לנוכח המגמות המאפיינות את העימותים המתפתחים במזרח התיכון, אלא הוא הופך למשמעותי יותר, בלחימה מול כוחות הפועלים לקדם אידאולוגיה דתית קיצונית באמצעות הפעלת כוח צבאי".

המסקנה של סגל, הדגישה דינור, היא שלא ניתן להביס את הכוחות האלה באמצעות הפעלת אש מנגד בלבד, אלא "אך ורק באמצעות תמרון שיעביר את המלחמה לשטח האויב. וזו הגישה שהיתה לנו במעבדה התפיסתית כשבאנו לפתח את התפיסה: לא האם נדרשים כוחות יבשה, אלא איזה כוחות יבשה על מנת להתמודד עם אתגרי שדה הקרב העתידי. וזו שאלה כבדת משקל, שהצריכה את המעבדה לבצע תהליך מחקר עמוק ומקיף עם הרבה מאוד גורמים בתוך הצבא".

בתהליך נועצו אנשי המעבדה, באמ"ן, כדי להבין את התפתחות האויב, בזרוע היבשה, וגם בממד"ה, כדי להבין את יחסי הצבא-חברה והשפעתם על השימוש בתמרון ככלי בביטחון הלאומי. פיתוח תפיסת התמרון בהובלת האל"מים (מיל.) יובל בזק וגבי סיבוני עסק בהתפתחותו של התמרון, אתגרי זירת הקרב החדשה, וכיצד בונים כושר תמרון. תרחיש הייחוס במחקר נבחר ככזה בעל סבירות שיתממש והוא מלחמה שפורצת בהפתעה, כשאר דוקטרינת אש האויב כוללת מטרות אזרחיות וצבאיות אסטרטגיות. מטרת התמרון, אמרה, היא להסיר איומים אלה מהר ככל האפשר.

בפאנל השתתפתי גם אני, ובדברי הדגשתי את חשיבות מערך מילואים כשיר ומאומן לתמרון היבשתי. אי-אפשר לצמצם את האיום על העורף ולהגיע לאיזושהי הכרעה מול ארגונים כמו חמאס וחזבאללה בלי תמרון. הסיבות, כפי שמנה אותן פרופסור אל"מ (מיל.) גבי סיבוני בדברי הפתיחה לכנס, הן הצורך להשיג פגיעה משמעותית ביכולת האויב לפגוע באש באזרחי המדינה ותשתיותיה, ולקצר את משך הלחימה. האש מנגד לבדה, ציין, מוגבלת ביכולתה לעשות כן, ונדרשת יכולת לאיים ממש על מרכזים האויב, היכן שהמערכת השלטונית שלו נמצאת, אם זה בעזה או אם זה בלבנון. "בלעדי יכולת לאיים ממש, לא בבלוף, אלא ממש לחשוב שיש יכולת להגיע לשם, שהאויב יהיה משוכנע, ואם צריך גם להגיע", אמר, לא ניתן יהיה לסכל את איום האש של האויב על העורף.

לכן צריך מהלך מתמרן. אם לצטט את סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, אזי "ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16". זה מחייב כוחות מילואים. כוחות מילואים שיהיו כשירים, שיודעים שיש להם משמעות, שהם מעוגנים לתכניות האופרטיביות. כשהם יודעים את זה, אנשי המילואים מגיעים לאימון, לקו, לכל זימון. וזה גם משמר את המוטיבציה יותר מכל משוואת תגמולים כזו או אחרת שמנסים ליצור.

נושא נוסף שהדגשתי הוא שלצד האימונים צריך לבנות את הרוח של תחושת המסוגלות. החיילים של חטיבה 55 שצלחו את התעלה ראשונים, היו בוגרי פעולות התגמול של אריק שרון. הם נלחמו בעימותים קטנים ובנו את תחושת המסוגלות שלהם. לא צריך לחפש מלחמות. אבל בכל זאת, גם אני צנחן, גם אני גדלתי על אותה מורשת. אם אנחנו נמצאים בדינמיקה של הסלמה, אנחנו צריכים לדעת לנצל אותה גם לבניין הכוח וגם מסיבה נוספת. התמרון היבשתי, גם הקטן שעושים עם פלוגה, למשל ברצועת עזה, התמרון הזה גם מערער את האויב, גם מייצר אצלו תחושת נרדפות, וגם מחזיר מ"פ ומג"ד אחרים לגמרי הביתה. מג"ד שכשהוא יהיה מח"ט יידע שהוא יכול לעשות דברים.

(המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 21.11.2019)

בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)

קחו דוגמה מהסנאט\ מאת גל פרל

רשומה רגילה
מרב מיכאלי, תמכה בהגברת הפיקוח על מערכת הביטחון

מרב מיכאלי, תמכה בהגברת הפיקוח על מערכת הביטחון

בנאומה בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי בשבוע שעבר הזכירה חברת הכנסת מרב מיכאלי (עבודה) את התנגדות מערכת הביטחון להצעת החוק "ייעול הפיקוח של ועדת החוץ והביטחון". מטרת הצעת החוק הוא לשפר ולהגביר את יכולת הפיקוח של הכנסת על הגופים השונים במערכת הביטחון באמצעות מתן סמכויות נוספות לוועדת החוץ והביטחון. כך תוכל  הוועדה לדרוש מכל גוף ציבורי מידע שבתחום סמכותו או פעילותו, כמו גם לחייב את הגופים הנתונים לפיקוחה בדיווח תקופתי לוועדה או לחלופין – לוועדת המשנה בנושאים הרלוונטיים ובהתאם לסטנדרטים שנקבעו מראש.

איתן כבל, גיבש את הצעת החוק

איתן כבל, גיבש את הצעת החוק

בנוסף על כך תהא הוועדה רשאית לחייב כל בעלי תפקידים בגופים השונים להתייצב ולמסור עדות בפניה, אלא אם כן יופיע במקומו השר הממונה. הח"כים שגיבשו את ההצעה – עופר שלח (יש עתיד) ואיתן כבל (עבודה)  – נתנו בידי הוועדה "שיניים" בכדי שתוכל להחיל סנקציות, קובלנות וקנסות, על כל אשר לא יופיעו בפניה. כן תינתן בידי יו"ר הוועדה וראשי ועדות המשנה סמכות הביקור בכל מתקן או יחידה במערכת הביטחון, ממש כפי שיש ליו"ר ועדת הפנים של הכנסת בהקשר ליחידות השב"ס ומתקני הכליאה שלו, ובכלל זה ביקורי פתע.

השר יעלון, מתנגד מחשש ל

השר יעלון, מתנגד מחשש ל"טירטו" יתר

מערכת הביטחון ובראשה שר הביטחון משה יעלון, שלא במפתיע, מתנגדת להצעת החוק. וכי מי יתמוך בהגברת הפיקוח עליו, ובהחלת חובה עליו לספק הסברים למעשיו, להוצאותיו, לבזבוזיו? על כן טענו במערכת הביטחון כי די בסמכויות הביקורת הקיימות על גופי הביטחון. מה גם שהמערכת מוטרדת שמה קציניה ובכיריה "יטורטרו" להופעות בפני נציגי העם שבכנסת במתן הסברים לפעולות שונות, משל היו טירונים בצנחנים. לפני כחודש אף דחה ראש הממשלה נתניהו, לבקשת יעלון, דיון בוועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק.

לכאורה נימוקים כבדי משקל. שהרי מדוע להם לנבחרי העם לבקש הסברים לנשגב מהבנתם, דוגמת מדיניות צה"ל בשטחים, הטיפול במאחזים לא חוקיים או פעולות תג מחיר, אופן פעולתן של יחידות שונות העושות, כפי שנחשף בפרשת הרפז, כעולה על רוחן ללא כל קשר לפקודות ולנהלים. אל יובן מכך כי כלל מערכת הביטחון פרקה כל עול ויש לבצע בדק בית. לא כך הוא. קציני צה"ל, וכמוהם אנשי הגופים הביטחוניים השונים עושים ימים כלילות בהגנת המדינה.

בית הנבחרים האמריקני

הסנאט האמריקני – לקחת ממנו דוגמה

אולם ישנן סטיות וחריגות, מקרים בהם על המערכת להבהיר ולבאר את פעולותיה למי שלהם היא חייבת הסברים – אזרחי מדינת ישראל. המערכת יכולה רק להרוויח מכך שתהא נתונה לבחינה עמוקה וביקורתית בידי חברי ועדת החוץ והביטחון, שעשויים, אגב כך, לגלות ולהוקיר את המאמצים הרבים שמשקיעים אנשיה בשמירה על ביטחון המדינה. מדוע אם כן לא יהיה בית הנבחרים הישראלי כסנאט האמריקני, היכול לחייב את עובדי הציבור במערכות השונות להופיע בפניו?

הכותב הוא עוזר מחקר בתכנית המאזן הצבאי במזרח התיכון של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מעריב", 06.02.2014)