מפקד גדוד

מתן חופש פעולה לדרג הפיקודי הוא ה"מתכון" להצלחה בשדה המבצעי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר שניתח את חשיבות דרג המג"ד בצה"ל מצא תא"ל שמשי בדרג זה טמון, יותר מכול, המפתח לניצחון בשדה הקרב היבשתי. מנגד, כדי שיצליחו, המליץ הרמטכ"ל לשעבר מופז כי יינתן להם החופש לפעול כראות עיניהם כדי לממש את המשימה שהוטלה עליהם.

בספרו בהם יותר מכול (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, את תפקידו המיוחד של המג"ד בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב.

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז שהמג"דים בצה"ל "שימשו בדרך כלל מנוף להמשך תנופת הישגים בשדה הקרב מחד גיסא, והיו לבלמים שמנעו קריסה במצבי לחץ, וברוב כישרונם הפכו את הקערה על פיה, מאידך גיסא" (עמוד 8). מופז, שכמג"ד בצנחנים פיקד על פשיטות בלבנון, כתב שמניסיונו האישי, "מתן חופש פעולה עם בקרה לדרג הפיקודי, בדגש על המג"דים והמח"טים, הוא 'המתכון' להצלחה בשדה המבצעי" (עמוד 8).

לחייך לשינויים

המחבר ניתח בספר 12 קרבות גדודיים של גדודי שריון וחי"ר ממלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. פרק מרתק במיוחד ניתח את כיבוש תל־שאמס במלחמת יום הכיפורים בידי גדוד מילואים 98 מחטיבת הצנחנים בפיקוד סא"ל (מיל') אלישע שלם. מפקדי הגדודים בעוצבת הנשר (חטיבה 317), חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70).

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט, אל"ם חיים נדל, על שלם לשנות את תוכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, אמר שלם למחבר, לא היו באים אליו בטענות לו היה מחליט לבטל את הפעולה. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו – החלטתי לבצע" (עמוד 72). ואולם למרות השינוי לא ויתר המג"ד על הרעיון המרכזי – כיבוש התל בהתקפת לילה על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה. המקרה ממחיש את הגמישות המחשבתית של המג"ד ויכולתו, כהגדרת אחד ממפקדי הצנחנים, לחייך לשינויים.

גדוד הצנחנים של שלם תקף בלילה, ללא סיוע ארטילרי יעיל. ב־2:00 החלה הלחימה "והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כ־60 חיילים וכ־30 נפלו בשבי. למחרת הדף הגדוד של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל') גיורא איילנד, ששירת בעצמו כמג"ד צנחנים וכראש אמ"ץ, העריך לימים, כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

הטנקים פושטים על בסיסי הטילים

קרב מרתק אחר הוא סיפור הפשיטה שביצע גדוד השריון 264 מחטיבה 421, בפיקוד רס"ן גיורא לב על בסיסי הטק"א (טילי הקרקע־אוויר) בגדה המערבית של תעלת סואץ. גדוד השריון שעליו פיקד לב, שכלל גדוד טנקי פטון 3-A, היה גדוד השריון הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת מבצע "אבירי לב". לאחר הצליחה, ב־16 באוקטובר, הוכפף הגדוד לחטיבת הצנחנים מילואים 247, בפיקוד דני מט, שצלחה ראשונה את התעלה לילה קודם לכן ותפסה את ראש הגשר בגדה המערבית. "הצנחנים שהיו בגדה השנייה ציפו בקוצר רוח לטנקים" (עמוד 111), שכן בעזרתם יכול היה הכוח להבטיח את אחיזתם בשטח. לאחר הצליחה כבש הגדוד את שדה התעופה דוור־סוואר.

בשלב מסוים, סיפר לב, "מפקד חזית הדרום, חיים בר־לב, התקשר אליי ואמר לי שעוד מעט מפקד חיל האוויר ייצור אתי קשר ויגיד לי מה הוא רוצה ממני" (עמוד 111). ואכן מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, התקשר ללב "וציין מספר 'פרחים' המופיעים במפה ואמר לי להשמיד אותם" (עמוד 111).

הגדוד נע בחיץ החקלאי, עד שהגיע לשטח פתוח שם זיהה את בסיס הטילים הראשון. "רס"ן לב נתן פקודת אש. לאחר פגיעה של מספר פגזי טנקים ב'פרח', נצפה לעיני כול מחזה מדהים: טילים התעופפו באוויר והשתוללו בסבסובים מוזרים לכל הכיוונים. הטנקים הסתערו על הבסיס ופגעו בכל מה שהיה שם" (עמוד 113).

הפלוגה השמידה בסיס נוסף שהיה נטוש ונתקלה בטנקים סמוך למרחב "מקצרה". שם ניהלה קרב שריון בשריון. "המג"ד פרס את הכלים לניהול אש, ולאחר הפגיעה במספר טנקים הניע פלוגה באיגוף ימני והסתער בפריסה רחבה על האויב" (עמוד 113). בקרב השמיד הגדוד עשרה טנקים T-55 ו־25 נגמ"שים ורכבים רבים נוספים. לאחר מכן תקף הגדוד שני בסיסי טילים נוספים והשמידם. בתום המשימה עלה מפקד חיל האוויר שוב מול המג"ד, לב, והודה לו על הפעולה המוצלחת. "השמדת הטילים פתחה מסדרון אווירי למטוסי צה"ל, ובפעם הראשונה במלחמה פעל חיל האוויר בחזית זו ביתר חופשיות" (עמוד 120).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מזווית המג"ד, על־מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. לנוכח מחקריו הגיע המחבר למסקנה כי הרמה הגדודית, יותר מכל מסגרת לוחמת אחרת, קבעה את תוצאות הקרבות, וכי במג"דים המנהיגים את הגדודים – בהם יותר מכול היה אצור סוד ההצלחה של צה"ל.

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בחילות השדה בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.