לאחרונה התפרסמה כתבה על תרגיל חטיבתי שערכה חטיבת מילואים, הראשון זה שלוש שנים. בהתחשב בתפקיד המילואים ב־1973, זוהי אינדיקציה ברורה לכך שתפקיד המילואים השתנה.
בחודש שעבר פורסמה כתבה באתר "וואלה!" שתיארה אימון שערכה חטיבת החי"ר במילואים כרמלי בצאלים. החטיבה, כך נכתב, לא ביצעה אימון חטיבתי זה שלוש שנים. והנה, למרות מגבלות הקורונה, התעקשו מפקדי החטיבה כמו גם גורמים בכירים בצבא, לקיים אימון שכזה.
מפקד החטיבה באימון, אל"מ ארז אלקבץ, יוצא גולני, הודה כי "חייל שלא יורה שלוש שנים הוא בכשירות נמוכה". החיילים הם החטיבה, וכשירותם ללחימה היא כשירותה.
העובדה שחטיבה כמו כרמלי, שבמלחמת לבנון השנייה לחמה בעייתא א־שעב, והפגינה רמת לחימה וכשירות לא מספקות, לא התאמנה שלוש שנים יש בה בכדי ללמד שתפקיד המילואים השתנה מהותית, בוודאי בהשוואה למלחמות העבר כמו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה החודש לפני 47 שנים.
אז בלטו חטיבות מילואים כמו חטיבות השריון במילואים 679, עליה פיקד אל"מ אורי אור, ו־179, עליה פיקד אל"מ רן שריג. החטיבות לקחו תחילה חלק בקרבות הבלימה מול הסורים בראשית המלחמה, ולאחר מכן בפריצה למובלעת הסורית ובלחימה כנגד כוחות הצבא העיראקי. בשלהי המערכה הועברה חטיבה 179 לחזית הדרום, צלחה את תעלת סואץ והשתתפה בכיבוש נמל עדביה ובכיתור הארמיה השלישית המצרית. למעשה, את המלחמה הכריעו כוחות המילואים.
תמיד אוקטובר
כאמור, אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.
ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.
בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.
אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל.
אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.
ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).
בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517).
כשמילואים היו מילואים
בספרו "בהם יותר מכול" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, שורה של קרבות גדודיים שהצליחו בעיקר בזכות מפקד הגדוד שלחם בהם. אחד מהם הוא הקרב שניהל הגדוד של סא"ל (מיל.) שלם בתל שאמס.
מפקדי הגדודים בחטיבת הצנחנים מילואים 317 ("עוצבת הנשר"), הסא"לים חזי שלח, אפרים ברנד (שגדודו לחם בחזית הדרום) ואלישע שלם, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70).
שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תכנית סדורה, והתאמן על המודל והנה, זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט על שלם לשנות את תכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, העיד לימים שלם, לא היו באים אליו בטענות. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו, החלטתי לבצע" (עמוד 72), סיפר. למרות השינוי לא ויתר שלם על הרעיון המרכזי שלו: לכבוש את התל על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה.
אש הסיוע הארטילרית הופעלה בטרם הגיע הגדוד ליעד, ושלם וחייליו נאלצו לפעול בלעדיה. "בשעה 2:00 בערך הייתה היתקלות ראשונה עם אויב והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).
התקפת הלילה שבאה מכמה כיוונים הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.
ביום למחרת הדף גדודו של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, בעצמו קצין צנחנים שפיקד על אגף מבצעים, העריך לימים כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.
בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים.
תפקידם החדש של כוחות המילואים
יש לציין שחטיבות המילואים של צבא היבשה דאז, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמעט כמו מקבילותיהן בסדיר. הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן, בדגש על מפקדי הפלוגות והגדודים, הפך אותן למעשה לטובות יותר.
אולם מאז, הלך והשתנה תפקידם של כוחות המילואים בצבא. אם בעבר, ב־1973 למשל, היווה המערך את עיקר כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, הרי שבמלחמה הבאה אף שעדיין יהיו כמה עוצבות מילואים (ובהן עוצבת "הנשר") שיפעלו כמסגרת קרבית מתמרנת, המילואים לא היו הכוח המכריע אלא מי שתומכים ומשלימים את הצבא הסדיר.
הדבר נובע בעיקר מהפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל, השינוי בטיב האיומים, והנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת מצוקה תקציבית, שהפכה את הכוחות למקצועיים וכשירים פחות (וכרמלי היא דוגמה בולטת).
כך למשל, ישנן פלוגות מסייעות וגדוד סיור במילואים בחטיבת בית הספר למ"כים, שכן בשגרה החטיבה היא בית הספר להכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים והיחידות המובחרות ובחירום היא חטיבת חי"ר מתמרנת לכל דבר. אין בשיטה דבר חדש. תמיד כללו חטיבות צה"ל הסדירות רכיבים משלימים, כמו צוותי תכנון אופרטיבי וגורמי רפואה, שהיה פחות משתלם ויעיל להחזיק כמערכי קבע, ונדרשו בעיקר בחירום.
כדי לגשר על הפער במקצועיות, וכן בכדי להתגבר על מחסור הולך וגדל במפקדים איכותיים מקרב אנשי המילואים שרוצים ויכולים (שאלת הפניות, ובעיקר היעדרה היא גורם משמעותי) לפקד על פלוגות וגדודים, גדל בהתמדה מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. אבל יש מי שחושב שמה שהיה בשעתו פתרון חלקי לבעיית כוח אדם, הוא שיטה מקצועית ונכונה שיש להשית על כלל המערך.
סא"ל (מיל.) ירון בוסקילה, למשל, שכמפקד בסיס אימונים פיקד במינוי משנה על גדוד מילואים באוגדת יהודה ושומרון, טען במאמר שפרסם ב"מערכות" האחרון כי:
"בדילמה שבין הפקדת גדוד בידי מפקד שקל יותר להזדהות איתו בשל היותו איש מילואים, ובין מפקד שקל יותר לנצח איתו בשל היותו איש מקצוע, נכון לדעתי לבחור באופציה השנייה. למעט יוצאי דופן חריגים, הפקדת גדוד המילואים בידי מפקד שהמקצוע הצבאי אינו מרכז עיסוקו מהווה פשרה לא מקצועית, שאין לה מקום בצבא מקצועי השואף לנצח. עם מלוא ההערכה והכבוד לאנשי המילואים המשמשים כמג"דים, בשלה העת להחליפם באופן מדורג ושיטתי בקצינים סדירים, מנוסים ומקצועיים, שיובילו את יחידותיהם במקצועיות לניצחון".
מאמרו של סא"ל (מיל.) בוסקילה עורר תגובת נגד מצד קציני מילואים בדרגי הגדוד והחטיבה. במאמר שחיברו כמה מהם, והתפרסם בכתב העת "בין המערכות", הם טענו כי האתגר הגדול העומד לפתחו של למפקד גדוד מילואים במינוי משני (קצין קבע) הוא היכרותו החלקית והחסרה עם עולם המילואים, ניהול כוח האדם בגדוד מילואים, יכולותיו, פערי הכשירות, סגנון הפיקוד, התכניות האופרטיביות ואפילו רוח ואופי היחידות. לטענתם, למינוי קצין קבע במינוי משני כמפקד גדוד מילואים יש יותר חסרונות מיתרונות.
ההיכרות הקרובה של מפקד שכזה עם הגדוד, ועם כוחות המעטפת בחטיבה ובאוגדה נרכשו בשנים רבות של שירות מילואים, והם מהווים מכפיל כוח. לתפיסתם, ומוטב להקשיב להם, יש "להמשיך ולהשקיע באופן יצירתי בפיתוח מ"פים ומג"דים במילואים, הכשרתם ואימונם, ולזנוח את פתרון המג"דים במנמ"ש, שהוא הפתרון הפחות מקצועי והפחות רצוי מכל הבחינות".
באימון של כרמלי ביקר גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ששוחח עם מפקדי החטיבה. אחד ממפקדי הפלוגות בחטיבה שאל את כוכבי האם הוא סומך עליהם, שכן הם אינם מתאמנים. לזכותו של הרמטכ"ל, ושלא כנהוג בצה"ל במעמדים שכאלה, הוא לא "מרח" את הקצין, וציין שהוא מלא הערכה לחיילי החטיבה על שהגיעו להתאמן "נוכח המצב בבית, בעבודה ובחברה הישראלית בכלל".
מתארי הלחימה שצה"ל נערך אליהם, אמר כוכבי, כוללים את כוחות המילואים, אך הוא יטיל אותם לקרב רק לאחר שיעברו אימון להעלאת הכשירות. "זה עניין מוסרי", הדגיש.
מנגד, אם יש לקח שכדאי ללמוד מהמלחמה ב־1973 הרי זה שהמלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים שהיא תיראה. אז אולי נדרש ליותר עוצבות מילואים מתמרנות, ולכן מוטב שהאימון החטיבתי הבא של כרמלי ועוצבות נוספות, יתקיים בתדירות גבוהה יותר.
אסטרטגיית צה"ל ממשיכה להדגיש את מרכזיותו של 
על הכוונת 