סירוב פקודה מחייב הדחה, אבל גם בדק בית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, אבל הכשל מצוי בכך שהמ"פ נדחק לסיטואציה שבה היו לו מעט מאוד אפשרויות, וכולן רעות. נוכח האפשרות של עימות קרוב בעזה, יש להכין את המילואים אבל לזכור שבניגוד לצבא הסדיר, הם אזרחים-חיילים.

השבוע החליט אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, להדיח מתפקידו את מני איתן, מפקד פלוגה מסייעת בחטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר באוגדת הבשן. באימון גדודי שהתרחש לפני כחודש, שינה מפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב (קצין בקבע), את השעה בה ייצאו חיילי הגדוד לתרגיל, ולמעשה קיצר את הזמן שהוקצה לשינה לשלוש שעות בלבד, ולא שש בהתאם לפקודות. מאחר והיה מדובר בלילה האחרון לאימון ולמחרת תוכננו החיילים להשתחרר, התעקשו מפקדי הגדוד, ובהם איתן, כי יינתן לחיילים די זמן לישון בטרם התרגיל, כפי שגם סוכם מראש בישיבות התכנון.

3048-1

האלוף סטריק, הדיח את מ"פ המילואים בשל סירוב פקודה, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בראיון שנתן, ציין איתן כי אמר למח"ט שהוא יודע היטב מתי יש בכוחו לפקד על חייליו, ובעיקר מתי לא, וכי "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון, יביא לכך שלא ניתן יהיה למנוע מהם להזדכות ולצאת הביתה מבלי שישנו. המח"ט סירב להשתכנע והתעקש כי החריגה היא בסמכותו. את הצורך בפתרון למצב החדש, הוא הטיל על מפקדי הגדוד. איתן בתורו, הודיע שהוא מסרב פקודה ולא העיר את חייליו לתרגיל, משום שחשש שחייליו העייפים יירדמו על ההגה בדרכם הביתה ויקלעו לתאונת דרכים. בתחקיר הביע אלוף הפיקוד את הערכתו לתרומתו רבת השנים של איתן אך הדגיש כי סירוב פקודה מסוג זה הוא "חריגה מהנורמה הפיקודית המצופה ממפקד פלוגה לוחמת אשר פוגע במרקם האמון הגדודי בלחימה". יש בזה הרבה אמת, ועדיין קל לנחש מה חושב המילואימניק הפשוט כשהמ"פ מתעקש על כללי הבטיחות ושלום חייליו, ואילו מפקדי הצבא מתעקשים על שרשרת הפיקוד.

פער מובנה בין הסדיר למילואים

המ"פ מני איתן באימון מילואים, (צילום: באדיבות המצולם).

כמתנדבים בפועל (מי שלא רוצה לא עושה), חיילי המילואים הם שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם מביאים מהבית. בשל כך, מקרה שבו מפקד פלוגת מילואים מסרב פקודה באימון, מחייב כאמור הדחה, אבל לצדה בדק בית מקיף בקרב המפקדים שמעל למ"פ על אחריותם לאירוע. בישראל 2017 רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. תפקידי הפיקוד מרמת מפקד הפלוגה תובעניים במיוחד, וכוללים כשישים ימי מילואים למ"פ ותשעים למג"ד. בתקופה שבה, כמאמר קצין המילואים הראשי הקודם, שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. כשמגיעים לתפקיד המח"ט, כבר מדובר ב-150 ימי מילואים בשנה. במצב הזה מח"ט מילואים, שהוא גם איש מילואים בעצמו, הוא כבר בחזקת זן נדיר, שלא לומר "פרח מוגן". הצורך של צבא הקבע בתקני אל"מ לקציניו הוא סיבה נוספת לכך שמפקד זרוע היבשה והרמטכ"ל מתקשים לאייש את התפקיד באיש מילואים. לכן, רובם המוחלט של מפקדי חטיבות המילואים הם קצינים בקבע. 

לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי. גם מי שלא מתייחס כך לתפקיד יתקשה לגשר על הפערים בין מי שעשה את כל חייו הבוגרים במסגרת צבאית סדירה, שבה ההיררכיה והציות הכמעט עיוור יצוקים למערכת, לבין אזרחים-חיילים (בין שהם חיילים או מפקדים) שרואים בשירות המילואים זכות וחובה, אך עשייה שהינה משנית לחייהם כאזרחים. גם האחרונים יודעים היטב מהי שרשרת הפיקוד, אבל הם מביאים איתם למילואים גישה אזרחית (שיש בה ספקנות בריאה), אחראית ויוזמת. אותם, מניעים לפעולה עם יותר מאשר הפקודה לבדה. במילואים גם לאמון, לשכל הישר ולתחושת השותפות, יש תפקיד. 

חוכמת הפיקוד היתה מנטרלת את המוקש הזה מראש

ברשתות החברתיות נהנה המ"פ מתמיכה משמעותית, אבל היה גם מי שהביע עמדה אחרת. מפקד גדוד הסיור בחטיבת יפתח, סא"ל (מיל') חיים חבשוש, שכמו המ"פ איתן והמח"ט בהרב, הינו יוצא חטיבת גולני, כתב בפייסבוק כי חובת המפקדים להביע את דעתם, לשכנע ולהתווכח עם פקודות שמנוגדות לדעתם, "אך משנתקבלה החלטת המפקד וקיבלנו משימה, אנחנו חייבים ליישר קו ולבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר! זהו מקור כוחו ועוצמתו של צה"ל". בהמשך הפוסט הוסיף כי "גם אם הייתה מחלוקת, לגיטימית או לאוגם אם הפתרון שהוצע אינו סביר בעיני המ"פ, עליו היה לבצע את המשימה שהוטלה על פלוגתו ולדאוג יחד עם המפקדים לפיתרון בעיית השינה בצורה אחרת". חבשוש שב והדגיש כי בצה"ל אין מקום לסירוב פקודה או להשפעה על חיילים לאי-ביצוע משימות או למעשים שיפרקו את היחידה. 

אבירם אלעד, בעת אימון מילואים בצאלים עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, (צילום: דו"צ).

במאמר שכתב על הפרשה אבירם אלעד, סא"ל במילואים ולשעבר מפקד גדוד מילואים בחטיבת צנחנים (גילוי נאות, היה גם המג"ד שלי), הוא הבהיר שהצבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, זולת במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מאחר וזה אינו המקרה, ההדחה היתה מתבקשת. אבל כמפקד ותיק במילואים, ביקש אלעד להדגיש כי יש לדברים גם צד שני. "מפקד רציני שמפעיל את חוכמת הפיקוד ולא נשען רק על פקודות", כתב, "היה מצליח לנטרל את המוקש ולא להגיע לסיטואציה בה המ"פ נדחק לפינה ומסרב פקודה". ישנם, ציין, פתרונות יצירתיים לבעיה – בשעות הבוקר שלאחר סיום האימון, נשלחים החיילים לישון במאהל מרוחק מן הבסיס ומזדכים על הציוד רק בשעה מאוחרת יותר. כך מצליחים לאזן בין מה שהגדיר כרצון "להתאמן הרבה וקשה ולנצל היטב את זמן החיילים לבין הרצון לשלחם הביתה בצורה בטוחה ולאחר שישנו מספר שעות מספק". לרוב, ציין אלעד, משכילים המפקדים שבקבע להפנים כי המילואימניקים אינם חיילים סדירים, ומאמצים אל לבם את גישתם האזרחית והיוזמת.

מלכוד 2017: ישראל אחראית למתרחש בעזה

דו"ח מבקר המדינה אודות עבודת הקבינט במבצע "צוק איתן" הציג את הקבינט כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, והשרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם וכשהנושא הפך מחשוב לדחוף, שלא לומר בוער. למרות זאת, דחתה השבוע פעם נוספת ועדת השרים לחקיקה את החוק שהציע ח"כ עפר שלח, שמטרתו לשפר את עבודת הקבינט. השבוע גם החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את עמדת הרשות הפלסטינית להפסיק את התשלום עבור החשמל שצורכת רצועת עזה, הנרכש מישראל, ולא לפעול למציאת מקור מימון חלופי לאספקת החשמל ברצועה, הנשלטת בידי החמאס. ההחלטה התקבלה לאחר שבכירי מערכת הביטחון, ובכלל זה הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הלוי ומתאם הפעולות בשטחים מרדכי, הזהירו מפני המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. בתכנית המערכונים "פלטפוס" ביצע בשעתו חנן לדרמן את השיר "זה נשמע לכם סותר, אבל…" דומה שהשיר תקף גם לגבי על החלטת זו של הקבינט.

כשמחברים את מצבה של רצועת עזה תחת שלטון חמאס, על סף אסון הומניטרי, עם החרם הערבי על קטאר, שסיפקה לו סיוע כספי ניכר, ועם השלמתו הקרבה של המכשול ההנדסי בגבול עם ישראל, שמטרתו לבלום יכולת מנהרות החדירה של החמאס, האפשרות שתתרחש הסלמה גבוהה. הישיבה גם הבליטה את המלכוד בו מצויה ישראל לגבי רצועת עזה. מצד אחד, רצונה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהימנע מלהקל על החמאס, ומצד שני, בסוף האחריות למצב הקשה ברצועה תיפול עליה. זו כנראה הסיבה שבימים שלאחר מכן החלה הממשלה לחפש פתרונות למשבר.

לוחמי חטיבת הקומנדו במהלך האימון השבוע בקפריסין, (ציום:דו"צ).

ועדיין, למרות שלישראל ולחמאס אין עניין בעימות בקיץ הקרוב, יכול זה להתרחש. כך אירע בקיץ 2014, כמו גם בהסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. כשעוסקים במוכנות לעימות הבא תופסות את העין כותרות אודות התרגיל שקיימה חטיבת הקומנדו בקפריסין, שכלל את יחידת אגוז וטייסת מסוקים. תרגילים מסוג זה הינם חשובים, אך במידה וצה"ל יידרש לתמרון קרקעי רחב היקף ברצועה או בלבנון, כוח המחץ המשמעותי יהיה, שוב, המילואים. בדיוק בגלל זה חשוב שלצד האימונים לשיפור כשירותם, יחזקו מפקדי צה"ל שבקבע את היכרותם עם מערך המילואים, לא רק בציוד ובטקטיקה, אלא גם בהבנת הצרכים וההערכה לפועלם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.06.2017)

מודעות פרסומת

בסוף, כל הזיכרונות טובים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

דגל ארגון חזבאללה

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע"התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

article_paragraph_1223182

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הרמטכ"ל חלוץ עם מפקד אוגדת הגליל הירש.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

תועלת

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

איזנקוט 2 דוצ

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל מילואים, (צילום: דו"צ).

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.

זן נדיר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יסיים המילואמניק האחרון שעוד מפקד בצה"ל על חטיבה את תפקידו. מה שהיה פעם דבר בשגרה הפך לזן נדיר. מי בעצם צריך לפקד על חטיבת מילואים, ולמה? 

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

בגיליון האחרון של הביטאון "מערכות" (שלמען הגילוי הנאות אציין שגם מאמר פרי-עטי התפרסם בו) התפרסם מאמר מאת סא"ל במיל' גור רוזנבלט, מג"ד מילואים בחטיבת הנגב, שדן בסוגיית זהותו של מח"ט מילואים, איש קבע או מילואימניק. על-פי המאמר מפקד החטיבה שבה משרת רוזנבלט, אל"מ במיל' בני בן ארי, הוא איש המילואים היחידי כיום המפקד על חטיבת מילואים (במאמר מציין רוזנבלט שבצה"ל ישנו גם מפקד אגד תותחנים שהינו איש מילואים). בן ארי, יוצא יחידה מובחרת, שימש בחטיבה בכל תפקיד ממ"פ ועד מח"ט, יוחלף בקיץ הקרוב באיש קבע.

מדבר שבשגרה לזן נדיר

12234964_989293851117132_3582244522223576503_n

"תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", (צילום: דו"צ).

בצה"ל של פעם מפקדי חטיבות מילואים שהינם בעצמם אנשי מילואים היה דבר שבשגרה. ישי בר (לימים אלוף) ואריה נייגר, למשל, שימשו במקביל כמפקדי חטיבות צנחנים במילואים באמצע שנות התשעים ׁ(בר אף פיקד, כאיש מילואים, על אוגדה). אבל הפיחות במעמדו של מערך המילואים בחברה הישראלית, בין היתר בשל הפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל ולשינוי טיב האיומים, כפי שציין זאת באחרונה ראש אמ"ן הרצי הלוי, ולנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת משבר תקציבי, משום שהוא היחיד שטרם שועבד, יצרו מציאות שונה. "תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", שאל פעם מח"ט מילואים (שהוא גם איש מילואים) את ראש אכ"א גיל רגב. התשובה הפשוטה היא שככה, זה למה.

הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

תא"ל הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

במלחמת לבנון השנייה היו כל מפקדי חטיבות המילואים שלחמו בה אנשי קבע. לאחר המלחמה, בה התגלה עד כמה לא כשיר היה מערך המילואים למשימותיו, שב הפיקוד הבכיר של צה"ל והבין את חשיבותו של מערך המילואים ואת חשיבותם של מפקדיו, אשר צומחים מתוכו ושוב מונו אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים. כך למשל, מונו הושע פרידמן וארי סינגר למפקדי החטיבות כרמלי ויפתח. השניים צמחו בחטיבות אלו כמפקדים מאז שחרורם מצה"ל (פרידמן מגולני וסינגר מחיל השריון) ולחמו בלבנון ב-2006. "הצבא יודע לסמן שינוי", סיפר אז פרידמן. "הוא משדר למילואימניקים שהם נחוצים, מאמן אותנו מאוד קשה, מגבש תוכניות אופרטיביות רלוונטיות כשהאימונים נעשים בהתאם". ב-2012 אף מונה פרידמן לתפקיד קצין המילואים הראשי (קמל"ר).

עשור מאוחר יותר, כאמור, השתנה המצב ומח"ט מילואים שהוא גם איש מילואים בעצמו הפך לזן נדיר. דרישת תפקיד המח"ט מאיש מילואים היא כ-150 ימי מילואים בשנה. בעידן שבו, כדברי הקמל"ר הקודם שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר אנשי הקבע שבמינוי משנה (מנמ"ש) משמשים כמפקדי פלוגות וגדודים. סא"ל רז קרני לדוגמה, קצין צנחנים שעבר לשרת בחיל החינוך, פיקד במלחמת לבנון השנייה על פלוגת מילואים בחטיבת כרמלי. כשמצרפים לכך את הצורך של צה"ל בתקני אל"מ לקציניו שבקבע ניתן להבין מדוע קשה למפקד זרוע היבשה ולרמטכ"ל לאייש את התפקיד באיש מילואים. מנגד, לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו, השתנתה כאמור בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון ב-2006.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון ב-2006.

אף שבהשוואה למערך הסדיר כושרם של אנשי המילואים נמוך הרי שניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית, הביטחון העצמי והגישה האזרחית היוזמת מהווים מכפילי כוח שהופכים אותם לעדיפים. דוגמה לאופיו של מערך המילואים של צה"ל ניתן למצוא בלחימת גדוד מחטיבת צנחנים במילואים (226) במלחמת לבנון השנייה. הגדוד, שלחם 11 ימים רצופים בשטח לבנון, נדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר כחלק מהמבצע האחרון של המלחמה, אף לא היו ברשותו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. למרות זאת התעקש המג"ד, עמוס בריזל, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, חיים שאול, שרטט מרשם קרב על-גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות וגדוד הצנחנים כבש את הכפר. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר.

אז מי צריך לפקד על חטיבת המילואים?

מח"ט שהוא איש מילואים בא לידי ביטוי לאו דווקא בדאגה לפרט ובהבנה לנפש איש המילואים המצוי ומצוקותיו, אלא בבקיאותו בכשירותה של החטיבה וביכולותו לומר ביום פקודה לרמה הממונה בדיוק מה ביכולתה לבצע. אמנם באוגדות ובחטיבות ישנו מטה מנוסה שבו קציני מילואים בכירים לרוב, הבקיאים היטב במצב וביכולות יחידת המילואים בה הם משרתים, אך הדברים מקבלים משמעות שונה כשאומר אותם מפקד חטיבה מתמרנת שגם יושב בפורומי מח"טים עם מפקד האוגדה ומפקד הזרוע.

משיחות עם קצינים בכירים במיל' עולה כי למפקד חטיבת מילואים צריך למנות את מי שמתאים ויכול (כלכלית ומשפחתית) לעמוד במחויבות הזאת. לדבריהם, למרות הערך שבמינוי איש מילואים למח"ט אין למנות לתפקיד איש מילואים "בכוח", רק כדי שאפשר יהיה לומר שממלא אותו איש מילואים, גם אם פירוש הדבר שבשל כך יתמנה איש קבע. אלו חייבים לשרת קודם בתפקידים שיוצרים היכרות עמוקה עם מסגרות המילואים וכשירותן.

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה צילום דובר צהל

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

קצין מילואים בכיר אחר היה נחרץ אף יותר וקבע כי תפקיד המח"ט מחייב רמת ידע מקצועי ומיומנות שבה מחזיקים, זולת יחידי סגולה "פנומנים", רק אנשי הקבע. מדובר, לדבריו, בפער שלא ניתן לגשר עליו כשהפיקוד על החטיבה הוא בחזקת קריירה שנייה. הבקיאות הנדרשת ממפקד בהפעלת חטיבה היא אחרת בהיקפה ובקשר בינה לבין גופים נוספים בצבא ואינה דומה לזו של מג"ד מילואים. יתרה מכך, ציין אותו קצין, מהווה הפיקוד על חטיבת המילואים הכשרה נדרשת לקצינים בכירים שמאפשרת להם הכרה טובה עם גוף מתמרן בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה לצד הבנה טובה יותר את יכולות מערך המילואים. לאור זאת נראה שהמודל שמציע רוזנבלט במאמר, על-פיו ישרת בכל אוגדה לפחות איש מילואים אחד כמח"ט, אינו ישים. מצב זה מטיל אחריות רבה יותר על אנשי מילואים שמשרתים במטה החטיבות ומחייב את אנשי הקבע להכרה עמוקה של מערך המילואים. בעתיד עשויים גם תפקידי פיקוד זוטרים יותר, כמו מ"פ ומג"ד, להפוך לתובעניים מדי עבור אנשי מילואים וגם בהם יוצבו קצינים בקבע. אל מול המגמות המתוארות, ועל אף שמערך המילואים מצוי במגמת התמקצעות, עליו לשמור על צביונו הייחודי ואסור שיהפוך למערך שמפקדיו באים רק מקרב צבא הקבע.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 10.07.2016)

הרמטכ"ל איזנקוט והמלחמה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון ובעזה. בלי דיון כזה המערכה הבאה תהיה דומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך

הרמטכ"ל איזנקוט, הגיע מוכן לתפקיד.

הרמטכ"ל איזנקוט, הגיע מוכן לתפקיד, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר, נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. בהוראתו גובשה "תר"ש גדעון" הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר וחטיבת הקומנדו, חיזוק אוגדות החוד ורפורמה במערך המילואים ביבשה שתיצור בידול בכשירות היחידות ותיעדוף לאימון החטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. בנוסף החליט הרמטכ"ל להעביר את ענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומתחרה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות, מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אגף כוח אדם, שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שלא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

הוגברו האימונים

"מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", (צילום: דו"צ).

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל" המעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות רחוקות כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה, ואת המענה כנגדם. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב", שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, במהלכה חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", חוזר הגנרל ומשנן לפקודו ומדגיש בפניו כי עליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר." לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה. בהתאם לכך בוצעו בפקודת הרמטכ"ל מספר תרגילי פתע במהלך השנה. מאחוריהם עומדת תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת שתחייב יכולת פעולה מהירה, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

בן גוריון, אם נלחם נלחם בעתיד

דוד בן גוריון: "אם נילחם – נילחם בעתיד."

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה.

התהליכים שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון או בעזה תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 18.01.2016)

היה נכון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

רגע לפני שהוא סוגר שנה בתפקיד "על הכוונת" סוקר את המהלכים, ההחלטות והאתגרים של הרמטכ"ל איזנקוט, שלא מהסס "לחתוך" גם בסוגיות טעונות ומאמין כי מוכנות הכוחות לעימות עומדת מעל לכל.

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. על-פי רוב כשהרמטכ"ל משלים את שנתו הראשונה בתפקיד, ולעתים גם בבאות אחריה, מתפרסמות שורה של כתבות הבוחנות את פועלו בשנה שעברה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל. קודמיו נדרשו, כל אחד בתורו להתמודד בשנתם הראשונה עם שורת אתגרים. אשכנזי, שנכנס לתפקידו בפברואר 2007, נדרש לאור הליקויים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה להעביר את צה"ל "אימון הקמה", עליו המליץ מפקדו בגולני אורי שגיא. מעל ריחפה האפשרות שתפרוץ מלחמה עם סוריה, בין היתר משום שחיל-האוויר, על-פי פרסומים זרים, השמיד כור גרעיני בדיר א-זור בספטמבר אותה שנה. קביעתו, בציטוט מקלאוזוביץ, כי "צבא נמצא באחד משני המצבים: או שהוא מתכונן למלחמה או שהוא נלחם," סימלה את הלך הרוח של אותה תקופה.

הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, בתרגיל של גדוד 101 של חטיבת הצנחנים אשר נערך ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של חטיבת הצנחנים ברמת הגולן, 2011 (צילום: דו"צ).

גנץ, שנכנס לתפקידו ארבע שנים מאוחר יותר, נדרש להתמודד עם השאריות של פרשת הרפז ובכלל זה ייצוב מערכת היחסים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, תקיפה אפשרית באיראן, שהפכה מאז מורכבת בהרבה, פיגוע הטרור בכביש 12 וויכוח ציבורי אודות נוסח תפילת ה"יזכור", ההכרעה בסוגיית החייל השבוי גלעד שליט והמחאה החברתית. גנץ, בהתאם לתדמיתו השקולה והרגועה (כמח"ט הצנחנים זכה לכינוי "בני-חותא") ניווט בין כל אלו בהצלחה, בלי הדחות ובלי מריבות.

אין זמן לבזבז

איזנקוט מונה לתפקיד הרמטכ"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מזכירם הצבאי של ברק ושרון, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון לאחריה שהגה את "דוקטרינת הדאחייה", על-פיה בעימות הבא כנגד חזבאללה יפעיל צה"ל כוח לא-פרופורציונלי בלבנון, וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. הוא יודע אילו יעדים ניתן לממש באמצעות הפעלת כוח צבאי, ואילו מוטב להשיג בדרך אחרת.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. חצי שנה לאחר מכן כבר גובשה בהוראתו תר"ש (תכנית רב-שנתית) גדעון הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע עד ינואר 2017 (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר (אף שהדבר עשוי להביא לחיכוכים בין אמ"ן וחיל התקשוב), חיזוק אוגדות החוד והקמת חטיבת הקומנדו, שבמסגרתה יפעלו ארבע היחידות המובחרות של חיל הרגלים. כחלק מהתר"ש אישר הרמטכ"ל רפורמה במערך המילואים ביבשה על-פיה יהפוך לדיפרנציאלי בכשירות היחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב"הגנה". הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם בחלק מיחידות המילואים, וישקיע את החיסכון באימון בחטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. מן המערך ישוחררו כמאה אלף חיילי מילואים שיוגדרו כלא נחוצים.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד המרכז, 2015 (צילום: דו"צ).

החלטה נוספת שקיבל באחרונה נוגעת לענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומקיים פעילות חינוכית בקרב היחידות, בדגש על המערך הלוחם, ומאבק טריטוריאלי מול חיל החינוך. בהתאם להוראת הרמטכ"ל יעבור הענף מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שהרמטכ"ל לא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

ההיגיון המסדר

אסטרטגיית צה''ל.

אסטרטגיית צה"ל.

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה באוגוסט על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל". המסמך הוא יוצא דופן בעצם פרסומו לציבור הרחב והן בכך שהוא מעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות במעגל הרחוק כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה.

התפיסה החדשה מגדירה את שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית באמצעות שני מרכיבי יסוד: הראשון – תמרון מיידי, שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב. השני – הפעלת אש אסטרטגית-מערכתית רחבת היקף, המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי." 

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

200px-3752אנשי_פאנפילוב

הספר "אנשי פאנפילוב", נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב" (עמוד 87) חוזר הגנרל ומשנן לפקודו, משמע כי ההצלחה בלחימה היא תוצאה של אימונים והכנות קפדניות ולא של מעשה גבורה ואלתור. שיעור נוסף שמלמד פאנפילוב את פקודו הוא שעליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר" (עמוד 125). לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה.

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל, (צילום:דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט ותא"ל פדן בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בהתאם לכך, חודש לאחר כניסתו לתפקיד, הורה איזנקוט על תרגיל פתע באיו"ש, שכלל גיוס 3,000 אנשי מילואים. במבט מן הצד לא היה בתרגיל בכדי להפתיע, שכן כל רמטכ"ל, לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. אבל הוא לא עצר שם. עוד באותו חודש הוקפצו כוחות נוספים לתרגילי פתע בדרום ובצפון. תרגילי פתע שכאלו התרחשו עוד מספר פעמים במהלך השנה. מה שעומד מאחוריהם הוא תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. נראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955

הרמטכ"ל משה דיין (במרכז) עם מפקד גדוד הצנחנים אריק שרון וקציניו, אוקטובר 1955.

יש באופן שבו פועל איזנקוט דמיון לרמטכ"ל אחר של צה"ל – משה דיין, שכיהן כרמטכ"ל בשנות החמישים (אף שהם שונים באופיים בתכלית) וקיים בצה"ל רפורמות מרחיקות לכת. כמו דיין בשעתו (מפקד גדוד הקומנדו ה-89 במלחמת העצמאות), שהורה על איחוד יחידה 101 בפיקוד אריק שרון עם גדוד הצנחנים 890 בכדי לשפר את רוח הלחימה והתוקפנות בצבא, הקים איזנקוט את חטיבת הקומנדו שתשמש, לדבריו, כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צה"ל. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות, שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות נפרדים, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אך בניגוד לדיין, שבמלחמת סיני נע בג'יפ בצמוד לכוחות הלוחמים והשאיר לראש אגף המבצעים, מאיר עמית, את ניהול המערכה, איזנקוט יודע שבמערכה הבאה מקומו הוא במוצב הפיקוד העליון כמפקד המערכה כולה ולא לצד הכוחות הלוחמים.

האתגר האמיתי – מלחמה

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך, עלינו להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים (ובהם מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ ורקטות מדויקות ארוכות טווח) כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה. תהליכי בניין הכוח שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. בשל כך, אף שבנערותו לא היה הרמטכ"ל גדי איזנקוט חבר בתנועת הצופים דומה שססמתם, "היה נכון," מלווה אותו באשר יילך. הצבא שבפיקודו מקדש את המוכנות. הנצרה שלו פתוחה והאצבע על ההדק.

 

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית. 

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

ד"ר יועז הנדל, (צילום: פייסבוק).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

וילה בג'ונגל

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

בנט מגלן

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

הצבא כתנאי לאזרחות טובה

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה במשלחת של קורס מפקדי פלוגות ב-2007, (צילום: פייסבוק)

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה, (צילום: פייסבוק).

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

האליטה החדשה

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר הסיום בה"ד 1 ב-2012, רבים מהצוערים דתיים, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר סיום קורס הקצינים ב-2012. רבים מהם דתיים, (צילום: דו"צ).

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

לאן נעלם השמאל?

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בניציגי השמאל שפוגש הנדל בספרו.

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בנציגי השמאל שפגש הנדל בספרו.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

אי של יציבות באי-יציבות

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

1024px-UH-1D_helicopters_in_Vietnam_1966

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza_(14538982609)

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.