להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)

"מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" | מאת גל פרל פינקל

בספרו ניתח אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו וקבע שעל המפקד ליצור בקרב אנשיו תחושת הזדהות ולהוביל על ידי דוגמא אישית. נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

• פורסם באתר "סימניה"
• 15 ביוני 2013

ב־2009, כמפקד קורס מפקדי פלוגות וגדודים, אמר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר לחניכיו, כי לא פעם נופלים מפקדים צעירים כמותם למלכודת הזחיחות בראשית הלחימה. דעו לכם, אמר להם תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה ועל אוגדת עזה, "שתמיד תהיו מופתעים. כשזה יקרה תצטרכו להמשיך הלאה, כי זה מה שמצפים מכם. תבינו, מלחמה היא בלאגן. תארו לעצמכם שהכל מבולבל; מי שמימינך 'לא מבין כלום' ומי שמשמאלך יורה לתוך גבולות הגזרה שלך. אתם, כמ"פים, צריכים להגדיר את המשימה גם אם היא לא ברורה. מפקדים גדולים הם אלה שניחנים בחשיבה מחוץ לקופסה".

בדבריו שירטט תמיר את מערכת הציפיות והדרישות ממפקד בצה"ל, שלא השתנתה בהרבה למן היווסדו ועד עתה. אבל מהי מנהיגות קרבית ואיך מניע מפקד את חייליו לפעולה?

אחד החוקרים שהכיר את מושא מחקר זה "דרך הרגליים", היה אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, יוצא הפלמ"ח שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, בטרם מלחמת ששת הימים. בספרו "המפקד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון, 2003) הוא ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו.

האדם הלוחם, כתב, "הוא מכפלת כושרו הגופני, האימון והידע המקצועי־צבאי שיש לו ונכונותו להילחם. אם אחד משלושת המרכיבים הללו הוא "אפס", כל המכפלה מתאפסת" (עמוד 7). לתפיסתו, "מפקד צבאי יזכה בהערצת חייליו רק כאשר אישיותו כמנהיג תהיה מושתת על שלושה מרכיבים: א) תבונה, ב) כאריזמה (קסם אישי), ג) יושר הגינות ונאמנות. כאן שוב מתקיימים יחסי המכפלה, ואם אחד המרכיבים הללו ערכו אפס, המכפלה כולה מתאפסת" (עמוד 9).

מנהיגות, קבע, "היא היכולת לגרום לכך שהנמצאים בסביבתך יעשו את רצונך מתוך הזדהות, כאילו הם עצמם יזמו והחליטו את אשר צריך לעשות" (עמוד 11). זה נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

אם, כתב, יזנח צה"ל את מודל צבא־העם הבנוי "על שירות חובה וחיל מילואים אזרחי, ובמקום זאת יאמץ את שיטת צבא השכירים המקצועני, הוא יאבד את היכולת לנצל את הפוטנציאל הפיקודי הקיים בכל שדרות העם. המשמעות העלולה לנבוע מכך היא השתרשות של בינוניות מדאיגה במערכת הפיקוד, שתתגלה דווקא בעתות חירום" (עמוד 39).

ככלל, פעיל צודק. השאלה כיצד להתאים את מודל הגיוס של צבא־העם לאתגרי ההווה והעתיד היא שאלה אקוטית שצריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו, וכמוה גם מציאת הדרך שתבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם ל"צה"ל הגדול".

דרך הפיקוד של פעיל עצמו, שהקפיד בכבוד אנשיו, דאג להם ושוחח עמם על מגוון נושאים הפכה לשם דבר. בין חניכיו בית הספר לקצינים ניתן למנות את המשורר יהונתן גפן והאלופים במילואים (שפיקדו לימים על בה"ד 1 בעצמם) אילן בירן יורם יאיר ודורון רובין, יוצא הצנחנים שכתב שפעיל השפיע עליו עמוקות.

"החלטתי לחשוב רבע שעה"

כדי להמחיש את טיעוניו הביא פעיל בספר דוגמאות מימיו כמפקד, כמו גם ממורשת הקרב של צה"ל. במלחמת סיני, למשל, הוטל על גדוד 51 בפיקודו לכבוש את מתחם צומת רפיח. בדרכו ליעד נדרש צוות הקרב הגדודי, שכלל גם כוח שריון ואת פלוגת הסיור החטיבתית, לחצות שדה מוקשים.

במהלך מעבר השדה עלו זחל"מ, קומנדקר ושני טנקים על מוקשים ונפגעו. לגדוד היו מספר פצועים והרוג. מח"ט גולני, אל"מ בנימין ג'יבלי, פקד על פעיל לנטוש את הטנקים ולנוע רגלית למשימתו. "לא עניתי מיד. החלטתי לחשוב רבע שעה" (עמוד 116), כתב פעיל.

ציות לפקודת המח"ט היתה הפתרון הקל, אך פעיל ידע שכך יגיע הגדוד למתחם צומת רפיח באור יום, לאחר תנועה רגלית שתימשך כארבע שעות, ויהיה חשוף, ללא כלים ממוגנים וטנקים, בשטח מישורי לאש המצרית. אם יעשה זאת, כתב, אמנם "אבצע את הפקודה שניתנה לי על ידי המח"ט, אבל אין סיכוי שאצליח להשלים את המשימה" (עמוד 116).

פעיל, שהבין כי המפתח להשלמת המשמה טמון בהוצאת הטנקים והזחל"מים של הגדוד משדה המוקשים, הודיע למח"ט שאין בכוונתו לבצע את הפקודה. אז פנו הוא וחייליו למלאכת חילוץ הכלים ומעבר שדה המוקשים.

"פגזי אוייב התפוצצו סביבנו כשמתלווים אליהם צרורות נותבים של מקלעים בינוניים, ובתווך פצצות תאורה. מדי פעם איתרנו מוקש, הנחנו עליו חצי לבנת חבלה, התרחקנו קמעה ופוצצנו" (עמוד 117). לאט, בזהירות ובשיטתיות חיל עצמו הגדוד, נע לעבר היעד וכבש אותו. "בשעה 08:30 יכולתי לדווח למח"ט, כי צומת רפיח בידינו" (עמוד 117).

דוגמא אישית

בשל הצורך להוביל את הלוחמים כנגד האויב בקרב, הסביר, יש לשמור בצבא על משמעת. אולם אל לו למפקד להניע את אנשיו על בסיס המשמעת לבדה, ועליו ולטפח את רוח הלחימה של חייליו באמצעות ערכים בעלי משמעות הומנית מובהקת: אהבת המולדת, גאוות היחידה, מדיניות של שכר ועונש מבוקרת, ובראש ובראשונה על ידי "דוגמא אישית" (עמוד 110).

להמחשה הביא פעיל את הקרב על מצודת הבופור במלחמת לבנון הראשונה. רס"ן גיורא "גוני" הרניק "העביר את הפיקוד על סיירת "גולני" למפקד אחר, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון" (עמוד 110). משנפצע מפקד הסיירת בקרב מיהר גוני ותפס פיקוד על הפלוגה.

"כדי לארגן סביבו את הכוח, נקט גוני צעד בלתי שגרתי, גאוני, מנוגד לחלוטין לעקרונות הלחימה הנלמדים – הוא פקד להדליק את האורות בנגמ"שים, על מנת שידעו איפה הוא ואיפה הכוחות האחרים. לאחר שליכד את הכוח, עלה איתו למעלה עד לנקודה ממנה כבר אי אפשר היה לעלות ברכב. הוא אסף את המפקדים, עבר במהירות על המטלות, הסביר, הציב כל לוחם במקומו. הם ירדו מהנגמ"שים, התחילו לנוע וכבשו את המצודה" (עמוד 111). הרניק וחמישה מלוחמיו נפלו בקרב, אבל הבופור נכבש. הרניק עוטר בצל"ש מפקד האוגדה על האופן שבו פיקד על הסיירת.

דוגמה אחרת נתן פעיל מהפשיטה שביצעה חטיבת גולני על מוצבי הצבא הסורי בכפר נוקייב בשנת 1962. על הסיירת החטיבתית פיקד אז רס"ן צביקה עופר, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. "הכוח שבראשו עמד, שעסק בטיהור התעלה הראשית במתחם המבוצר, נתקל בהתנגדות עזה והתקדמותו היתה לכן איטית וקשה" (עמוד 119). נוכח הצלחת כוח המשנה של הסיירת בפיקוד סגנו בתעלה המשנית, "החליט עופר להעביר את עיקר מאמץ הפריצה לגזרה שבה פעל הסגן וכך עלה בידו לכבוש את המתחם" (עמוד 120).

במהלך הלחימה בתעלה הראשית, סיפר עופר בתחקיר, "רצתי ראשון בתעלה, עם תת מקלע עוזי ורימונים. יריתי והחלפתי מחסניות" (עמוד 120). כשביקש באזוקה (מטול רקטות נגד טנקים) בכדי לשתק עמדה מבוצרת במיוחד, התכוון כי חוליית הבאזוקה תגיע לראש הכוח ותירה, אולם אנשיו העבירו לו את האזוקה שיירה בה בעצמו.

הלקח, כתב פעיל, "הוא שמפקד לא נועד להיות הלוחם היחיד בקרב, אלא המנהיג והמפעיל הכולל של כוחותיו. יכול מפקד להילחם ברגע מסויים בראש כוח, אבל תפקידו העיקרי הוא לנהל את הקרב ולשלוט בכוחות הלוחמים" (עמוד 120). על האופן שבו פיקד ולחם בקרב עוטר עופר (שלימים נהרג, כמפקד סיירת חרוב, כשהוביל מרדף אחר מחבלים בוואדי קלט ב־1968) בעיטור הגבורה.

פעיל טען בצדק שהקפדה על טוהר הנשק לא פוגעת בלוחמנות וחתירה למגע, וגם כאן מי שקובע הוא המפקד בדוגמא האישית, בערכיו ובדרך שאותה הוא מתווה ומוביל. 

בפשיטה בלבנון ב־1980 הקפיד "מג"ד צנחנים בשם דורון אברוצקי (לימים אלמוג)" (עמוד 173) להימנע מפגיעה באזרחים. במלחמת לבנון הראשונה הוא פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים ששימש כחוד של החטיבה (עליה פיקד יורם יאיר), למן הנחיתה מהים מצפון לצידון, דרך הרי השוף ודרך מערכי הקומנדו הסורי, עד ביירות. "הם הלכו בראש המחנה, הרגו עשרות מחבלים בקרבות "מטווח אפס", תפסו רבים אחרים בשבי" (עמוד 173), והוכיחו הלכה למעשה שאין סתירה בין הקפדה על מוסר לחימה ובין יכולת קרבית מעולה.

בדומה לרוח הדברים שאמר תא"ל תמיר לחניכיו, כתב פעיל כי את המאמץ העיקרי "יש להשקיע בהכנה ראויה של סגל מפקדי העתיד: לאתרם, למיינם, להכשירם, לטפחם, לחנכם כמפקדים חושבים, המסוגלים להבין דבר־מתוך־דבר, לקבל החלטות ולהנהיג את יחידותיהם גם בתנאים משתנים במהירות ובהיעדר הכוונת מרכזית" (עמוד 142).

בצה"ל נוהגים לצטט את אמירתו של השופט גדעון, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז), כאילו היתה כל התורה על רגל אחת. האמירה היא אמנם כזו, אבל פעיל בספרו הסביר באופן קריא, ברור ומרתק לקריאה כיצד עושים זאת בשגרה ובלחימה.