עוצבת הקומנדו – מאוסף יחידות מובחרות ל"אס בשרוול" של צה"ל | מאת קובי הלר גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני שרוי במשבר ("הצבא החלול"), ונפגעו רוח הלחימה ויכולתם של אנשיו לפעול בהצלחה בשדה הקרב. כדי לפתור את המשבר יזמו מפקדיו תהליך בניין כוח המבוסס על דוקטרינה מתאימה, "קרב אוויר–יבשה", המבוססת בין היתר על לקחי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הוגה הדוקטרינה, גנרל דון סטארי, קצין שריון שלחם בווייטנאם, הדגיש בה את תפיסת "הקרב העמוק", או "שדה הקרב המורחב", תפיסה שלפיה הקרב לא יתנהל רק ב"חזית", אלא גם עמוק בעורף האויב ובאופן סימולטני. כחלק מהתאמת הצבא לאתגרי העתיד הוחלט על הקמת רגימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, בעומק ובחזית, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

הסטנדרטים שנקבעו ברגימנט הריינג'רס בכל האמור במשמעת, רמת אימונים, כושר קרבי, יוזמה והתקפיות הפכו למופת ולקטר מושך לצבא היבשה כולו. יתרה מכך, כחלק ממסלול השירות של קציני החי"ר בצבא היבשה, רבים מהם מבקשים "לעלות על הרכבת" המושכת את הצבא ולשרת בתפקדי פיקוד ומטה ברגימנט, או לפחות להשלים את קורס הריינג'רס המקוצר. הריינג'רס בלטו מאז הקמתם במערכות שבהם לחמה ארצות־הברית, ובכלל זה במערכה באפגניסטן ובעיראק.

גם בישראל מתקיים בשנים האחרונות תהליך דומה. עוד בימי הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ, דובר על הקמת אגד כוחות מיוחדים, ובתקופת הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ הוקמה מפקדת העומק, שייעודה הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים בעומק האויב. בעקבות לקחי המערכות שצה"ל לחם בהן בשני העשורים האחרונים, ב־2015 החל הצבא בגיבוש תפיסת הפעלה שתאפשר לו להכריע במערכה הבאה.

כחלק מתפיסה זו, באותה שנה הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת עוז, עוצבת הקומנדו החדשה, שלדבריו "תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". עוצבת הקומנדו כפופה לעוצבת האש ולמפקדת העומק, והיא מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז, כמו גם יחידות מובחרות במילואים. המטרה הייתה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו שיפעיל את היחידות באופן יעיל יותר בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם צה"ל לחם בעשור האחרון, שהפכו לצבאות טרור.

מאמר זה יבקש לתאר את השינויים שחלו בעוצבת הקומנדו מאז הקמתה, להסביר את חשיבותם של כוחות מובחרים במבנה עוצבתי במערכה ולהמחיש מדוע עוצבת הקומנדו היא כלי מבצעי ייחודי בארגז הכלים הצה"לי.

מובחרים, לא מיוחדים

בשיח הציבורי, המחקרי והצבאי השתרש בלבול בין המושגים "כוחות מיוחדים" ו"כוחות מובחרים". על אף הדמיון, חשוב להבחין בין השניים. לפי הגדרה אחת, שהופיעה בספר שני צעדים לפני כולם, ד"ר עפרה גרייצר קבעה כי "יחידות מיוחדות" הוא מושג המתאר יחידות עילית מובחרות שיש להן יכולות ייחודיות וממוקדות התומכות את כוחות הצבא הקונוונציונליים. פעולות כוחות אלה מוגדרות כמבצעים מיוחדים.

לפי הגדרה אחרת, של האלוף (מיל') אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, ותא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל, הכוחות המיוחדים הם כוחות צבא קטנים יחסית, "שנועדו לפעול בעומק שטח האויב או במקומות שבהם לא יוכלו לפעול כוחות צבא לסוגיהם. מבנה הכוחות המיוחדים, האמצעים, שיטות הפעולה והאימונים מותאמים למשימות לא שגרתיות". כוחות אלה (דוגמת סיירת מטכ"ל ושייטת 13 בצה"ל) יפעלו באופן רב־זרועי, לרוב בחתימה נמוכה בתקופות שגרה ורגיעה, במבצעים שעיקרם איסוף מודיעין. לעיתים תוטל עליהם משימה התקפית, המחייבת רמת מיומנות מקצועיות גבוהה מאוד ויכולת פעולה חשאית הניתנת להכחשה.

אלוף איתי וירוב, שפיקד במלחמת לבנון השנייה על חטיבת צנחנים מילואים,‏ טען בשעתו שיחידות העילית הללו אינן רלוונטיות למלחמה. כדי לממש את ייעודן הן פועלות לייצר ודאות בשדה הקרב, שהוא, כמאמר קלאוזביץ, נחלת האקראיות ואי־הוודאות. המבצעים המיוחדים מבוססים על מודיעין מדויק ונוהלי קרב ארוכים מאוד. תרומתן של יחידות אלה במלחמות ישראל הייתה שולית, משום שאינן מיועדות לכך. בהשוואה אליהן, קבע לימים הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') משה יעלון, תרומת החטיבה שעליה פיקד וירוב וכוחות דומים הייתה גדולה בהרבה.‏

הכוחות המובחרים (Crack Units) הם שלב ביניים בין היחידות המעולות של צבא היבשה לכוחות המיוחדים (Special Units), הן ברמת הכשירות והן ברמת איכות כוח האדם, כמו חטיבת הצנחנים בצה"ל או הכוחות המוטסים בצבא היבשה האמריקני.

עיקר ייעודם של כוחות אלה הוא המלחמה, הם גמישים להפעלה בכל זירה ולכל אירוע ובעלי מסה ועוצמה קרבית של ממש. ביכולתם לפעול בחזית ובעומק, במבוזר ובמרוכז ובשיתוף פעולה רב־זרועי, ויש בכוחם לתרום תרומה משמעותית למהלך האופרטיבי. בצה"ל מוגדרים כוחות מובחרים אלה, המכונים גם כוחות קומנדו, ככוחות "רגלים שהם לוחמי עילית המיומנים בלחימת חי"ר רגילה, אך הם פועלים גם במסגרות קטנות ובשיטה של לוחמה זעירה. לוחמים אלה מאומנים בעיקר להתקפות ולפשיטות בעומק שטח האויב". שלא כמו הכוחות המיוחדים, כוחות אלה נשענים על כשירותם הגבוהה, ולא על משאבים או מודיעין, ונדרשים לעמוד במשימות במלחמה, גם בהיעדר תנאים מיטביים, בבחינת "זה מה שיש ועם זה ננצח".

אף על פי שביכולתם לפעול בחזית, הרי שהעומק הוא לב עיסוקם של הכוחות המובחרים, ובהכללה אפשר לומר שעוצבת הקומנדו, שהיא עוצבה מובחרת, היא אחת היחידות הבודדות בצה"ל שאנשיה קמים כל בוקר וחושבים על פעולה בהיקף רחב בעומק.

בניין הכוח – מיחידות לעוצבה ובחזרה בהתאם לצורך

מאז הקמתה החלה עוצבת הקומנדו בבניין כוחה שכלל מיסוד מפקדת עוצבה, היודעת למצות באופן מיטבי את היכולות המטכ"ליות, ובכלל זה יכולות אמ"ן, הספקטרום וייצור מטרות במכפלות עבור כוחות העוצבה. התהליך כלל שני אתגרים עיקריים. הראשון, להימנע מפגיעה בעצמאות היחידות, שכן מדובר ביחידות בעלות זהות ותרבות ייחודיות וייעוד שונה, שאך טבעי שיבקשו לשמר את עצמאותן וזהותן לאחר שרשמו הצלחות במורשת הקרב של צה"ל כיחידות נפרדות. השני, לשלב בהצלחה את היכולות המקצועיות הספציפיות של היחידות (מיומנות מקצועית או אמצעי לחימה ייעודיים) לכדי עוצבה המפעילה באופן יעיל את היחידות, בין כצוות קרב חטיבתי ובין בנפרד, בין בחזית ובין בעומק. נוסף על כך הוקם בית הספר לקומנדו, שבו מתעצבת במשך כשנה זהותם של לוחמי עוצבת הקומנדו.

שש שנים לאחר ההקמה אפשר לומר כי עוצבת הקומנדו כוללת בתוכה כוחות מובחרים ועצמאיים (כולם מתנדבים) היודעים לפעול בכוחות קטנים, עצמאיים וגמישים, לרכז עוצמה רבה, לפעול בשילוביות רב־זרועית, ובעלי שרידות מבצעית – היכולת "לחיות מן השטח" ולשהות בו למשך זמן.

בניגוד לחטיבות אחרות בצה"ל, שבהן כל הגדודים כמעט זהים, יחידות העוצבה שונות זו מזו, ועליהן לדעת לפעול הן כיחידות עצמאיות והן במשולב. בעוד שבצה"ל נהוג לקרוא לכוחות הפועלים בעומק "יחידות", השכילו בצבא הבריטי ובצבא היבשה האמריקני לדייק ולכנותם "גדודים", הן בשל גודלם כמסה קרבית משמעותית, שבכוחה לפעול עצמאית בעומק והן בשל יכולתם הרובוסטית לפעול לנוכח שינויים במשימה, בתנאים או בשדה הקרב.

בעוד שגדודי הריינג'רס האמריקנים זהים זה לזה, יחידות הקומנדו בצה"ל אגוז מגלן ודובדבן שונות זו מזו. ייתכן שהכוח הדומה ביותר לעוצבת הקומנדו הוא חטיבת הקומנדו ה־3 של הצבא הבריטי, שפעלה במלחמת פוקלנד (1982). החטיבה, שעליה פיקד בריגדיר־גנרל ג'וליאן תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי, כללה שלושה גדודי נחתים (קומנדו), שני גדודים שהוכפפו לפיקודה מרגימנט הצנחנים, וכן פלגות כוחות מיוחדים משירות האוויר המיוחד ושירות הסירות המיוחד (SAS ו־SBS, המקבילות לסיירת מטכ"ל ושייטת 13). החטיבה הונחתה מן הים בעומק וניהלה פשיטות נועזות (כמו הפשיטה המוצלחת של ה־SAS באי פבל) ושורה של קרבות גדודיים מוצלחים (גוס גרין למשל), עוד בטרם נחת הכוח היבשתי העיקרי. בדומה לעוצבת הקומנדו כללה החטיבה הבריטית כוחות מסוגים שונים המיומנים בפעולה בעומק ויודעים לפעול במשולב. לכן אף שכוחות עוצבת הקומנדו מוגדרות כיחידות, עליהן לסגל לעצמן, עם ההתאמות הנדרשות, את היכולת לפעול כגדודים, בדומה לריינג'רס האמריקנים וגדודי הקומנדו הבריטים.

כאמור, ייעודה העיקרי של עוצבת הקומנדו הוא לפעול במלחמה. כדי לשמר ולשפר את מוכנותה ליום פקודה, עומדים לרשותה שלושה כלים עיקריים. הראשון, והחשוב ביותר, הוא אימונים. העוצבה מקיימת שגרת אימונים עצימה ומאתגרת, בתאי שטח המדמים יעדים אופרטיביים ומול כוחות ביוּם אויב, החותרים לדמות ככל האפשר את האויב שאותו יש להכריע. בהתאם לכך עוצבת הקומנדו מתאמנת בתדירות גבוהה, גם בחו"ל (בקפריסין, למשל) וגם בשיתוף צבאות זרים.

אימונים אלו, במתארי עומק וחזית, נעשים בשיתוף פעולה הדוק עם זרועות הים והאוויר, שכן הפעולה בעומק נשענת על תמיכה הדוקה של זרועות אלו. במהלך האימונים מתעצבים ממשקי העבודה, השליטה והפיקוד בין מטה העוצבה ליחידות. לעיתים משתתפת בתרגילים יחידה אחת בלבד, ולעיתים משתתפות כל יחידות העוצבה. יתרה מכך, כפי שאמר בשעתו מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט "תרגילים מעצבים תודעה", והם נוטעים אמונה ביכולת בקרב הכוחות המתאמנים כמו גם בקרב הדרגים שמעליהם.

הכלי השני הוא פעולות הביטחון השוטף והגנת הגבולות, שתורם ליחידות העוצבה ניסיון קרבי ומבצעי חיוני. דוגמאות לכך הן הפעילות של יחידת דובדבן דרך קבע באיו"ש, וכן הפעולה שבה כוח מיחידת מגלן בסיוע כלי טיס של חיל האוויר חיסל חוליית מחבלים סמוך לתל פרס באוגוסט 2020.

הכלי השלישי הוא המב"ם (מערכה בין מערכות). לפעולות מעבר לקווי האויב, שבהן דרכו מפקדים ולוחמים בשטחו ברגליהם, יש ערך מוסף גבוה בדמות חיזוק תחושת המסוגלות שלהם, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות.

דוגמה לתרומת פעולות שכאלו לבניין הכוח ולטיפוח המפקדים והלוחמים התרחשה בשנים 2006–2008, כאשר מפקד אוגדת עזה תא"ל (מיל') משה תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם חיכוך מתמיד עם האויב, באמצעות פשיטות מעבר לגדר, בחתימה משתנה, שביצעו גדודי חי"ר ויחידות מובחרות, ובהן אגוז, מגלן ודובדבן, לא פעם בתגובה לירי תמ"ס לעבר יישובי עוטף עזה, או כאמצעי לסיכולו. לדברי תמיר קדמה למבצעים הללו "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שנטעה בפיקוד הבכיר אמון ביכולת של הכוחות לפעול בהצלחה. המפקדים והלוחמים ששבו מהפשיטות חשו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה ולהכריע את האויב, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

עוצבת הקומנדו, אם כן, היא עוצבה ייחודית שיחידותיה שונות זו מזו ויודעות לפעול באופן עצמאי ובמשולב, שכשירותה מבוססת על אימונים איכותיים בתדירות גבוהה, על חיכוך תדיר עם האויב בביטחון השוטף ועל המב"ם, המקנה למפקדים וללוחמים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות גבוהים.

המפקדים מובילים

הצלחת הכוח הפועל בעומק, בנתק, תלויה בראש ובראשונה במפקדים הזוטרים, בדגש על מפקד הצוות והפלגה, על רמת המקצועיות הגבוהה שלהם, על כושרם הקרבי המעולה ובעיקר על התושייה, התעוזה והשכל הישר שלהם.

אלוף אמיר ברעם, שפיקד בעבר על גדוד צנחנים ועל יחידת מגלן, טען כי על צה"ל ללמוד מלחימת הכוח הספרטני בתרמופילי (480 לפנה"ס), שבמסגרתו נשלח כוח מיוחד בן 300 לוחמים, לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר. לתפיסתו, בקרב זה בא לידי ביטוי תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה הם עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן הפועל בעומק בשעת מלחמה.

ברומן ההיסטורי שערי האש, העוסק בקרב בתרמופילי, המלך הספרטני ליאונידס מסביר לקציניו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". תדריך זה, שנאמר לפני היציאה לקרב, הוא דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית.

על כן לצד הכשרת הלוחם, כיום מכשיר בית הספר לקומנדו גם את מפקדי הכוחות בעוצבה כדי להתאים כשירותם לצרכיה הייחודיים. בעוד שמפקד פלוגה בגדוד חי"ר נדרש לפעול בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקד פלגה בעוצבת הקומנדו נדרש לפקד על כוח הפועל באופן עצמאי, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה". כלל זה חל כמובן גם על מפקדי המשנה.

גנרל צבא היבשה האמריקני ג'ורג' פטון קבע בשעתו כי "במלחמות אולי נלחמים בנשק, אך הן מוכרעות בידי אנשים. זוהי הרוח שבאנשים שצועדים ובאנשים שמובילים אותם המשיגה את הניצחון". בהתאם לכך משקיעה העוצבה בפיתוח המפקדים והכשרתם, ובכלל זה באימונים והכשרות ייעודיות למפקדי הקומנדו, שכן המפקדים ולוחמיהם הם העתידים לעמוד במשימה ולהכריע את האויב.

עוצבת הקומנדו ככלי ייחודי בארגז הכלים של צה"ל

עוצבת הקומנדו היא כלי רלוונטי לעימותים מוגבלים ולא רק במערכה רחבת היקף, בשל היותה יחידת פשיטה מובילה. הפשיטה, כצורת קרב וכתפיסה, מתאימה במיוחד בסבבי לחימה שכאלו, בשל הרצון להימנע משהייה ממושכת בשטח האויב ובשל הצורך להפתיע את האויב ולפגוע בו, בפעיליו, באמצעי הלחימה ובתשתיות שלו בשטחו. אין בכך בבחינת חדש תחת השמש. ביולי 1981, למשל, ניהל צה"ל 12 ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,200 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון. שישה אזרחים נהרגו וכ־60 נפצעו. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות.

תגובה יוצאת דופן של צה"ל הייתה מבצע "צלצל", בליל 19–20 ביולי, שבמהלכו הוטס כוח שמנה כ־70 לוחמים מחטיבת הצנחנים, בפיקוד המח"ט אל"ם יורם יאיר (ייה), במסוקי יסעור ונחת כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון ופשט על בסיס מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בתנועה אל היעד, כוח החוד מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו, ולאחר מכן תקף הכוח את הבסיס. שבעה חיילים נפצעו, בהם מ"פ הפלחה"ן, ומאש מחבל שירה מעמדה נסתרת נהרג קצין האג"ם סא"ל יוסי טהר. המח"ט וסמ"פ פלחה"ן צנחנים סגן עפר שלח, שתפס פיקוד לאחר פציעת המ"פ, הרגו את המחבל. למרות הנפגעים והאש שנורתה לכיוונו מכל עבר, "…מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק", כתב יאיר. תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. בפשיטה נוספת, בליל 23–24 ביולי, ארב כוח משייטת 13 לרכב מחבלים בציר החוף והשמידו.

לאחר מכן הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שנבעה מהשילוב בין אש לפשיטות שהביא את המחבלים קרוב לנקודת השבירה, ומכך שההרס שהמיטו הרקטות והפגזים שירו המחבלים על יישובי הצפון דחקו את ממשלת ישראל לחתור לסיום מהיר יחסית של סבב הלחימה ולהבנתה כי בסבב הבא יידרש מבצע רחב היקף כדי להסיר את האיום מהעורף. הפסקת האש החזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

בדומה לאותו סבב הלחימה, מלפני כ־40 שנים, מנהלת גם עתה ישראל, מפעם לפעם, סבבי לחימה כנגד צבאות הטרור שניצבים מולה, כאשר אלה ממקדים את אשם בעיקר לעבר העורף ומרכזי האוכלוסייה. כאז כן עתה הנטייה של צה"ל היא להשיב באש מנגד, אולם מאמץ האש אינו יכול להשיג לבדו את התוצאה המיוחלת משום שהוא חסר את רכיב הפעולה ביבשה בשטחו של האויב, שמייצר תחושת נרדפות, מערער את ביטחונו של האויב ויוצר מהלומה תודעתית. את אלה יכולות ליצור פשיטות דוגמת זו ודוגמת הפשיטות שבוצעו בתקופת תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה, וזהו בדיוק תפקידה של עוצבת הקומנדו.

מאמר זה נכתב ברובו לפני מבצע "שומר החומות". במהלך כל המבצע, במקביל לפעילות לסיכול טרור שביצעה יחידת דובדבן ביהודה ושומרון, פעלו יחידות העוצבה, אגוז ומגלן, בגבול רצועת עזה. הן חשפו חוליות נ"ט ופגעו בהן, הכווינו אש מן התווך והשמידו מטרות בלב הרצועה באמצעות אש מדויקת. אך למרות יכולותיהם הגבוהות, עיקר כוחה של העוצבה הוא בהיותה סד"כ גמיש ומובחר לתמרון, בכל זירה, בחזית או בעומק. כוח כזה יכול למשל לתמרן במהירות, לחשוף את האויב ולהשמידו, בדגש על מערכי הרקטות והתמ"ס שברשותו, ועל־ידי כך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

אך לצד העיסוק והרלוונטיות בעימותים מוגבלים וסבבי לחימה הפורצים מעת לעת, עיקר ייעודה של עוצבת הקומנדו הוא המלחמה. האויב הניצב מול צה"ל הוא אויב נעלם ומבוזר, הפועל מלב האוכלוסייה האזרחית, המשמשת לו מגן ומקור תמיכה. יתרה מכך, כמאמר אל"ם (מיל') דביר פלג, אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, גיבשו תפיסת תשלובת התגוננות־תקיפה, הבאה לידי ביטוי למשל בהצטיידות חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים, טילי חוף–ים ומערכות נ"מ שכולם נועדו לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל בים, באוויר וביבשה, למנוע ממנו לפעול בשטח לבנון, להאריך את משך הלחימה ולשחוק את כוחותיו. במקביל הצטייד חזבאללה בארסנל טילים גדול שנועד לפגוע בעורף הישראלי.

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מאמץ אש מדויק והרסני המוכוון בידי מודיעין עדכני בהספקים גבוהים, אולם האויב השכיל להסתגל לאש ובנה מראש את כוחו הצבאי כך שיוכל לפעול בנוכחותה, בין היתר באמצעות מערכי תת־קרקע, שיאפשרו לו לירות לעבר העורף הישראלי אש תמ"ס, כטב"מים למיניהם, טילים ורקטות בהיקף שלא נראה בעבר.

לכן במערכה הבאה יידרש צה"ל לתמרן ביבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי שברשות ישראל לקיצור המערכה ולהסרת האיום על העורף הישראלי מהר ככל האפשר, שכן הוא מאיים יותר מכל אמצעי אחר על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב. תמרון רב־ממדי קטלני זה, הכולל כוחות כשירים בסדיר ובמילואים, יאפשר לממש את עיקרון התחבולה, יפגע בכוחו הצבאי של האויב (בדגש על פעילי אויב) באופן מדויק וכירורגי, ישבש את פעילותו במרחב, יציף מטרות למערכי האש ויביא לצמצום האש לעבר העורף.

בהמשך לכך ראוי להדגיש את חשיבות הצורך לנצח בקרב הראשון. הדבר נובע הן בשל הצורך למנוע מהאויב לממש את תפיסת ההפעלה שלו שמטרתה לשבש את פעולת צה"ל והן משום שניצחון בקרב הראשון יהיה, כמאמר מג"ד החי"ר הרוסי מומיש־אולי בספר אנשי פאנפילוב, "מהלומה על גבי התודעה" של האויב, שתכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי ותיצור בקרבו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הצלחה זו בקרב הראשון תסייע לניצול המומנטום ולפריצת המחסום התודעתי והחשש מהמלחמה ומהתמרון בשטח האויב.

התרומה העיקרית של כוחות מובחרים בלחימה בחזית נובעת מכך שלרוב הם הראשונים שמשתתפים בלחימה, בשל גמישותם וזמינותם, וכמאמר אלוף וירוב, "דורכים את המערכת" ומבהירים לצבא ולעיתים למדינה כולה שהיא נתונה במערכה ולא באירוע מוגבל. כך אירע למשל בראשית מלחמת לבנון השנייה בלחימת יחידת מגלן ב"שמורת הטבע" הסמוכה לאביבים ובלחימת יחידת אגוז וגדס"ר צנחנים במארון א־ראס.‏

אך מדוע יש לתמרן בעומק ולא רק בחזית? הדבר נובע מהפוטנציאל הטמון בשיבוש שפעולה בעומק יכולה לגרום לאויב. לצבאות באשר הם אין משאבים רבים להשקיע באבטחת העורף. עיקר כוחם, באופן טבעי, מושקע בחזית.

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כעשרים פעילי חזבאללה. במבצע אחר פשט כוח משייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בצור והרג כמה מפעיליה. המבצעים, אף שלא השיגו את כל מטרותיהם, יצרו בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה את התחושה שהעורף הלבנוני אינו מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף למרות הסד"כ המוגבל שלו.

עם זאת כוחות צה"ל שהתבססו על יחידות מיוחדות היו קטנים מדי בהיקפם ושהו בעומק האויב זמן קצר מכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית, ולימים אלון אף הודה בכך. לעומת זאת, לכוחות מובחרים, בעלי מסה קרבית גדולה, שיפעלו בעומק עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור מרחב שבו מבצעים הכוחות, כמאמר תא"ל אבי בלוט, "צבר של פשיטות חבלה, בדירוג או במקביל, על נכסים חיוניים של האויב, דוגמת אתרי הפו"ש או אתרים צבאיים המשמשים לירי תמ"ס (תלול מסלול). הכוחות פושטים ו'נעלמים' תוך שהם משאירים אחריהם הרס וחורבן במקביל לפגיעה במערכים קריטיים לאויב". התוצאה היא אזור מוכה קומנדו.

מימוש של התפיסה ניתן לראות במבצע "נערי החוף" שערכה יחידת מגלן, עליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, מג"ד צנחנים לשעבר, במלחמת לבנון השנייה. כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך מטרות רבות, ובהן משגרי רקטות.

בלוט, שפיקד על עוצבת הקומנדו, כתב כי השילוב בין "דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב". אלוף (מיל') גיורא איילנד, שכמ"פ בצנחנים השתתף במבצע אנטבה, ציין שהמבצע לימד אותו את חשיבותה של העזה בעת תכנון המבצע. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות, ולכן הוא יוצר את ההפתעה החיונית לפשיטה". לא פעם, ציין, בשל הסיכונים בחרו המתכננים בדרך ה"בטוחה" יותר, אולם הדרך ה"בטוחה" היא גם הדרך "הצפויה ובסופו של דבר דווקא המסוכנת יותר". לפיכך התחבולה, בעיתוי, במקום ובאופן הפעולה, צריכה להיות במוקד הפעולה בעומק.

ממורשת הקרב של צה"ל בולטת לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה במלחמת לבנון הראשונה, בפיקודו של אל"ם יאיר, שנחתה מן הים בעומק לבנון. הצנחנים כבשו ראש חוף ואבטחו אותו, עד שחברו אליהם כוחות צה"ל שתמרנו מהחזית. אז נעה החטיבה, ביוזמת אל"ם יאיר, בנתיב לא צפוי בציר הררי, והכריעה בכל קרב שבו לחמה עד לביירות. נוסף על כך הנחיתה בעומק חייבה את המחבלים להפנות משאבים להגנה על ביירות ולתגבר אותה בכוחות ממקומות אחרים.

אויביה של ישראל, ברצועת עזה או בלבנון, הם ארגונים היברידיים המשלבים יכולות צבא סדיר עם רכיבי טרור וגרילה ופועלים ממרכזי אוכלוסייה. כנגדם, אין די במהלכי תמרון טוריים, שבהם הצבא מבצע הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה. נדרשים מהלכים סימולטניים בחזית, בעומק ובאגפים, אשר יכולים "לשבש את היגיון המגננה של היריב" ולהכריע אותו.

סיכום – הקומנדו מוביל את הדרך

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. בשעתו כתב אלוף הרצי הלוי, שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה, כי "צה"ל צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות". אחת מיכולות אלה היא עוצבת הקומנדו, ואכן ניכרת ההשקעה הרבה הן מצד זרוע היבשה והן מצד המטה הכללי בתהליכי בניין הכוח של העוצבה, ובכלל זה בסד"כ, בכשירות, באימונים ובפיתוח האנשים.

על יחידות העוצבה מוטל לדרוך את הצבא כולו, אם יידרשו לפעול בחזית, או לחלופין לפעול בעומק כדי לסייע למאמץ התמרון העיקרי, לשבש את פעולות האויב, להוציאו משיווי משקל ולהציבו בדילמה. וכל זאת, כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על בסיס "חשיבה מקורית, תחבולה, רוח לחימה ומעל הכול, אמונה יוקדת ש'אין אי אפשר'".

אל לעוצבה להסתפק בהיותה הקטר המבצעי, עליה להיות גם קטר בבניין הכוח ואבן דרך במסלול השירות של קצין בחיל הרגלים, בדומה לביסלמ"ח ובה"ד 1, וכזו שדרכה יעבור הקצין יותר מפעם אחת. כשם שעל מפקדים מהעוצבה לשרת ביחידות לוחמות במקומות אחרים בצה"ל, הרי שעוצבה צריכה להיות אבן שואבת שתמשוך מפקדים ומפקדות מצוינים לשרת בה בתפקידי מטה ופיקוד. כך מפקדים מחוץ לעוצבה יתרמו לה רעיונות ושיטות מוצלחים שיביאו איתם, ובד בבד העוצבה תייצא לצה"ל כולו שיטות פעולה, טכניקות קרביות ורוח של יוזמה, התקפיות ודבקות במשימה.

מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק, בדומה לצבא היבשה האמריקני, המרכז הכשרה זו בבסיסים פורט בראג (הכשרת הכוחות המיוחדים) ופורט בנינג (הכשרת הריינג'רס).

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מהלומות אש מן האוויר: מרחבית, משימתית ורחבה, יכולות חשיפה, ייצור מטרות, תקיפה וסגירת מעגלי אש, מודיעין עדכני שיוזרם לכוחות וכן תמרון מהיר ואגרסיבי. לצד יכולות אלה (ואף שאסור לנוח על זרי הדפנה) יש כיום לצה"ל יכולת מבצעית לפעולה רחבת היקף ומשמעותית בעומק שטח האויב, באמצעות עוצבת הקומנדו היודעת לפעול בעומק במסה קרבית של לוחמים ומפקדים מובחרים, במרוכז ובמבוזר ובשיתוף פעולה רב־זרועי. מהלך כזה יהיה בחזקת ה"אס בשרוול" המפתיע.

הרמטכ"ל רא"ל כוכבי קבע כי על צה"ל ליצור "פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. נדרש שילוב זרועות ומאמצים באש, בחזית ובעומק כדי להשיג את הניצחון המובהק אליו כיוון הרמטכ"ל, ולהכריע את האויב במערכה הבאה.

המחברים מודים לתא"ל (מיל') בני בן ארי, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, סא"ל (מיל') אבירם רינג ורס"ן (מיל') צח אקשטיין על הערותיהם הטובות למאמר.

אל"מ קובי הלר, מפקד עוצבת המפץ, לשעבר מפקד עוצבת הקומנדו
סרן (מיל') גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וקצין מילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש"
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

הספר של ברקת מזכיר שכמו בשנתון 1977, הטובים לא נשארים בצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מתאר ניר ברקת קורותיו, מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה אודות על שירותו הצבאי, מחדדת את ההבנה שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקתעיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב"מבצע מוביל" בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה והניבה שורת קצינים צעירים ובולטים שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר ולקחו חלק שורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים. 

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעברבן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

ברקת כמ"פ בצנחנים, על הנחתת בדרך ללבנון, (צילום: דו"צ).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982 פיקד על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכול־כלול: שיט על הנחֶתת "בת שבע" של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008 שבחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני). "שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. 

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. 

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.  

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.10.2019)

 

 

בגלל שהוא בדרך כלל צודק, כשהוא טועה זה מסוכן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השיחות שקיים אלוף (מיל') עמוס גלעד עם העיתונאי שמעון שיפר, שהתפרסמו עתה כספר, כוללות כמה לקחים שמוטב לשים אליהם לב, במיוחד לפני שיוצאים למלחמה.

בספר "המתריע" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019) מתפרסמות שיחות שקיים במשך השנתיים האחרונות, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, עם האלוף (מיל') עמוס גלעד. השיחות עסקו במגוון רב של סוגיות מדיניות וביטחוניות. גלעד, שהתגייס לצה"ל בשנת 1972, מילא תפקידים רבים בחטיבת המחקר של אגף המודיעין ועבד לצד חמישה ראשי ממשלה. בספר נראה כי גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע, הקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו.

צה"ל נגרר לאסון

בספר מספר גלעד על ניסיונו כרס"ן צעיר במלחמת לבנון הראשונה (1982). באותן שנים מילא גלעד, אף שאינו קרבי בהכשרתו וניסיונו, תפקיד מודיעיני מרתק ויצא לשליחויות באיראן ובלבנון.

עטיפת ספרו של גלעד, (מקור: אתר סימניה).

לדבריו היה אחד הבודדים שזיהו את הסכנה שבברית שכרתה ישראל עם הפלנגות הנוצריות, אך איש לא שעה לאזהרותיו. "היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני. בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה" (עמוד 29).

גלעד מספר בספר שהזהיר את שגיא כי הברית של צה"ל עם הפלנגות הנוצריות היא בגדר אשליה מסוכנת שתגרור את צה"ל לאסון. שגיא נטה להסכים עמו, אחרים סירבו לשעות לאזהרותיו. לטענת גלעד איש לא הקשיב לו גם כשהזהיר מפני האפשרות שהפלנגות יטבחו בפלסטינים, כפי שאכן התרחש במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות.

מנגד, ראוי לציין שאלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, פרסם לפני כחמש-עשרה שנים מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "סרן גלעד WHO?", ובו קבע כי הדברים שאומר "האלוף עמוס גלעד על אותם אירועים – חלקם לא היו ולא נבראו, חלקם עוותו תוך האדרת מקומו של סרן עמוס גלעד בנסיבותיהם, וביתר אין ממש".

דרורי אף ציין במאמר כי ניסה ליצור קשר עם גלעד ולברר את טענותיו ולא הצליח בכך. מוטב אם כן לקרוא את גרסתו של גלעד למלחמת לבנון הראשונה, אף שהניתוח שלו אודותיה ואודות לקחיה הוא ללא פגם, בזהירות המתבקשת ועם קורטוב של מלח. 

האיש שמנע מלחמה

בהמשך שימש גלעד כראש לשכת ראש אמ"ן דאז, אהוד ברק, וכעוזרו של תא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יצחק שמיר. ב-1994 מינה אותו הרמטכ"ל ברק, שכאמור הכיר אותו היטב, לדובר צה"ל.

אחד הפרקים החשובים בספר, במיוחד לאור "ליקוי המאורות" ערב מלחמת יום הכיפורים ב-1973, במהלכו שגה אגף המודיעין בהבנת המידע המודיעיני שהיה ברשותו והחמיץ את הסימנים המעידים למלחמה, נוגע למלחמה שכמעט ופרצה בין ישראל לסוריה בשנת 1996, שבמניעתה היה לגלעד תפקיד מכריע.

באותה עת הציג קצין איסוף (מפעיל הסוכנים) בדימוס של המוסד, יהודה גיל שמו, למערכת מידע מוטעה (שבדה מלבו) על כוונתה של סוריה לפתוח במלחמה כנגד ישראל.

חלק גדול מהמעריכים, ובהם ראש אמ"ן דאז, משה יעלון, נטו לצד החומרה – נטייה כמעט קבועה של אמ"ן בשנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. העובדה שגיל נחשב במוסד לקצין איסוף בעל מוניטין חיזקה את מסקנתם. רה"מ נתניהו, חדש בתפקידו, היה באופן טבעי מוטרד מאוד.

גלעד, ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים, חשב אחרת, וטען שגורמי האיסוף והערכה שוללים מסקנה כזו. הוא עצמו ייחס את מניעת המלחמה בעיקר לכך שהצמרת הביטחונית "היתה מורכבת מרמטכ"ל מאוד מנוסה, אמנון ליפקין-שחק, ומשר הביטחון יצחק מרדכי, שלא אוהבים לשבח אותו, אבל גם הוא אדם מנוסה. שניהם, הרמטכ"ל ושר הביטחון, לא אימצו את ההתרעה למלחמה" (עמוד 209). אמונתו של גלעד שכנעה את הרמטכ"ל והוא והשר מרדכי, שמאחוריהם שנים של שירות משותף בצנחנים, הצליחו לשכנע את הקבינט וראש הממשלה כי פניה של סוריה למהלך הגנתי עיקרו ושאין מלחמה באופק.

ב-2001 הועלה לדרגת אלוף ומונה למתאם פעולות הממשלה בשטחים. ב-2003 לראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון, והיה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות נוספות במזרח התיכון.

גדול הכישלונות הפך להצלחה מפוארת

פרק מרתק בספר מוקדש למבצע "מחוץ לקופסה", המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, שגלעד היה חבר בצוות המצומצם שהכין אותו מן הפן המודיעיני.

בספר חוזר שיפר על הפרסומים לפיהם, כך מתברר, אמ"ן היה "עיוור" לאפשרות שסוריה השיקה פרויקט התעצמות בנשק גרעיני. למרבה המזל, ציין גלעד, "מה שעלול היה להיות גדול הכישלונות של המודיעין הישראלי הפך להצלחה מפוארת. אני נותן את האשראי בעיקר לראש המוסד מאיר דגן, שהיה נחוש בעניין וגם הבין את המשמעות העמוקה של המשמעות המלאה של יכולת גרעינית בידי הסורים" (עמוד 162).

למרות שמערכת הביטחון כמעט שפספסה את פרויקט הגרעין הסורי הרי שמרגע שזיהתה אותו, לדעת גלעד, "צריך להצדיע לגופי המודיעין השונים על היכולת המודיעינית שהופגנה ולחיל האוויר על הביצוע המזהיר" (עמוד 164). עוד משבח גלעד את מדיניות העמימות שבה נקטה ישראל לאחר המבצע (הוא מאמין שזכות הציבור שלא לדעת), שאפשרה לסורים להכיל את האירוע.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

על תפקוד ראש הממשלה אהוד אולמרט באירוע יש לו רק מילים חמות: "לדעתי, הוא הפגין כאן מנהיגות יוצאת דופן, הבנה עמוקה של חומרת האיום מבחינת ישראל – נחישות. צריך להבחין בין הבנה מודיעינית, שזה כמו דיאגנוזה של רופא, לבין הנחישות למצוא תרופה לאיום. ברור שזאת החלטה קשה ביותר, אבל אולמרט הבין את המשמעות של נשק גרעיני בידיו של אדם כמו אסד" (עמוד 172). 

מנגד, הוא מזניח חלק מן הקברניטים והמפקדים המעורבים. כך למשל, גלעד אינו מזכיר את הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על המבצע, ונדרש לא רק להשמיד את הכור אלא גם להכין את הצבא למערכה אפשרית כנגד סוריה, רק שנה לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה.

חובת הדרג המדיני לגופים המקצועיים

השיחות עם גלעד מרתקות, וניכר כי שותפו של שיפר לשיח הוא אדם שלו ראייה מקיפה וניסיון רב הן בעולם המודיעין, בניהול ערוצי משא ומתן חשאי ובעיצוב אסטרטגית העל של ישראל.

מנגד ביטחונו הרב של האלוף (מיל') גלעד בניתוחיו מטריד ומעלה בזיכרון את שאמר עליו בשעתו השר דן מרידור, "בדרך כלל הוא צודק, אבל דווקא משום כך, כשהוא טועה נגרם נזק גדול באמת".

לתפיסת גלעד "זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים – אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ – ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו" (עמוד 11).

ההערה הזו מהדהדת נוכח החשיפה של עמוס הראל ב"הארץ" כי לפני כשבועיים (שבוע לפני הבחירות) התכוון ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו לצאת למבצע צבאי בעזה, שעלול היה להסלים לכדי מערכה רחבה.

לאחר ירי רקטות לאשדוד ואשקלון קיים רה"מ התייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן, ולפי הפרסומים בתקשורת חלק ממשתתפי הפגישה הסתייגו מתקיפה רחבה שכזו. ולבסוף הוחלט על תקיפה מדודה של עמדות חמאס, שבה לא היו לארגון נפגעים. 

החלק מטריד באמת, כפי שפרסם בן כספית ב"מעריב", הוא שנתניהו ביקש לאשר את התקיפה בקבינט מבלי לכנסו, בטלפון, מבלי שעמדת הרמטכ"ל כוכבי תוצג לשרים. רק התעקשות היועץ המשפטי לממשלה, אלוף (מיל') ד"ר אביחי מנדלבליט, שהעמיד את נתניהו בפני העובדה שהחלטה שכזו, מבלי לקיים ישיבת קבינט מסודרת שכוללת סקירות של מערכת הביטחון, אינה חוקית, עצרה את המהלך. 

נכון, הדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני, אבל כמאמר גלעד, חובת האחרון לשמוע את כל המידע וההמלצות, גם אם יחליט בניגוד להן. החלטות ממשלה רעות נולדות כשהדרג המדיני לא מבין (במכוון או שלא במכוון) את המשמעויות המלאות של ההחלטות שלו. כשמדובר במלחמה, אין להם את הפריבילגיה הזו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.08.2019)

הלכו עם האמת שלהם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.

יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).

לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.

מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).

הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.

איפה ישנם עוד אנשים

בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.

מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).

הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".

במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).

במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.

רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.

מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?

לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".

הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".

בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.2018)

החיבור בין המודיעין לצבא היבשה עשוי להוות מכפיל כוח \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע תיאר סגן הרמטכ"ל היוצא, יאיר גולן, את העימות הבא כקשה מקודמיו, בחזית ובעורף. הלוחמה מוכוונת המודיעין, שמומשה כבר ב"צוק איתן", עשויה להוות מכפיל כוח בהשגת הניצחון הצבאי, בתנאי שתתגבר על כמה חולשות. 

השבוע התייחס סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בראיון לאתר צה"ל, להיערכות הצבא למערכה הבאה. כמו רבים אחרים, הודה גולן בכך שהחלטת מפקדי צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה לקצץ בכשירות הכוחות ובאימונים הובילה (אף שגולן סייג וציין שלא היה זה הגורם היחידי) למה שהוא כינה כביצועים "הלא משכנעים" במלחמה ב-2006. בטרם מבצע "צוק איתן", ציין, היתה מגמה דומה וגם היא בתורה פגעה במוכנות הכוחות למערכה. לדבריו, פערי מוכנות שכאלה מביאים לפגיעה אנושה בביטחון העצמי של החיילים והמפקדים, "שזה מה שקובע רמת לחימה. זה לא סוג האמל"ח, לא הטכנולוגיה, ולא המודיעין – הדבר המרכזי ביותר הוא האמונה של האנשים ביכולתם להיכנס לסיטואציות מסוכנות ולצאת כשידם על העליונה, להרוג את האויב ולא להיהרג".

האלוף גולן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2014, (צילום: משרד הביטחון)

גולן, קצין צנחנים ששימש הן כמפקד פיקוד העורף והן כמפקד פיקוד הצפון, העריך כי המלחמה תתרחש במקביל בחזית ובעורף. המלחמה הבאה, ציין, "תהיה קשה וקטלנית יותר ממלחמות 30 השנים האחרונות", אף שהבהיר כי לא תהיה קשה כמו אלו שבהן לחם צה"ל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. האלוף לא התייחס ליכולות האויב, אולם ניתן להניח שדבריו כוונו לכך שהן חזבאללה והן חמאס, כארגוני גרילה, יעדיפו להימנע מלחימה בכוחות צה"ל וימקדו את מאמציהם בניסיון לפגוע באוכלוסיה האזרחית שבעורף. ארסנל רקטות והטילים המדויקים שברשותם נועד בדיוק מטרה זו. הניסיון לפענח את היערכות האויב ולצפות את אופיה של המערכה הבאה הוא אחד האתגרים המורכבים שניצבים לפתחה של קהילת המודיעין בישראל, אך אינו היחיד.

ספרם של אבן וסימן טוב, (מקור: אתר INSS).

באחרונה פורסמה, בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אסופת מאמרים תחת הכותרת "אתגרי קהילת המודיעין בישראל", בעריכת אל"מ (מיל.) ד"ר שמואל אבן, ודודי סימן טוב. השניים שירתו שנים ארוכות באגף המודיעין של צה"ל. אבן שימש, בין היתר, כמשנה לענייני הערכה לראש חטיבת המחקר, וסימן טוב שירת בתפקידי מחקר ואיסוף באמ"ן ובאג"ת. בישראל, הדגישו השניים בהקדמה לספר, למודיעין ישנה חשיבות רבה בשל "מגוון האיומים הביטחוניים החריגים על המדינה, והתלות היום-יומית של כוחות הביטחון במודיעין לסיכול איומים ולהפעלת הכוח. הדבר מתבטא, בין היתר, בזמן הרב שמקדיש הדרג המדיני והביטחוני הבכיר לנושא המודיעין ובמשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה למודיעין בכל הרמות". הספר שערכו מנתח באמצעות שישה-עשר מאמרים, שכתבו מומחים מהאקדמיה ומקהילת המודיעין, שורה של אתגרים המונחים לפתחם של ארגוני המודיעין בישראל. בין הנושאים בהם עוסק הספר ניתן למנות את הקשיים שעומדים בפני המודיעין להעריך ולצפות התפתחויות בעידן של אי-יציבות, טרור וחתרנות במגזר היהודי, החשיבות העולה של מודיעין תרבותי־אופרטיבי ליצירת תמונת מודיעין עדכנית על אוכלוסיות אזרחיות, המהוות גורם מפתח במלחמה בטרור ותפקידם של כלי-טיס בלתי-מאוישים בשירות המודיעין.

שיתוף הפעולה בין אמ"ן לכוחות בשטח

תפיסת הלוחמ"ם פותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף כוכבי, (צילום: דו"צ).

אחד המאמרים בספרם של אבן וסימן טוב הוא "לוחמת יבשה מוכוונת מודיעין" מאת ד"ר גבי סיבוני, ראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (שאותה, למען הגילוי הנאות, אני מתאם), ושגיא בן יעקב. המאמר מנתח את תפיסת הלוחמה מוכוונת מודיעין, לוחמ"ם, שפותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף אביב כוכבי, בדגש על משמעויותיה בתחום התמרון הקרקעי. שלא כמאמרים אחרים מתייחס מאמר זה דווקא לסיוע שמספק המודיעין לכוחות בשדה הקרב. בהתחשב בכך שהמחברים עשו את עיקר שירותם הצבאי בשדה, אל"מ (מיל.) סיבוני שירת כמפקד סיירת גולני וראש מטה אוגדה וסא"ל (מיל.) בן יעקב משמש כמג"ד מילואים, אין בכך בכדי להפתיע.

במאמרם מתארים השניים את השינוי והמורכבות של שדה הקרב, ועומדים על כך שאויביה של ישראל שהפכו מאויב נוכח לאויב "נעלם". בעבר היה הכוח הצבאי של מדינות דוגמת מצרים וסוריה, גלוי ונוכח במרחב. כיום פועלים אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, בהתאם להיגיון מערכתי אחר לחלוטין, שמומש במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". שני הארגונים הפעילו "מערכות מבוססות אש מנגד, מבוזרות ונשענות על ממד עומק גיאוגרפי ותת־קרקעי, הפועלות מתוך מרחבים מיושבים באזרחים ונעדרות כמעט לחלוטין מרכיב של תמרון. יריבים חלשים יחסית בוחרים לעשות שימוש ברעיון אופרטיבי זה במטרה לבטל את היתרון היחסי שיש לצבאות מדינתיים במערכות תמרון, ולהפכו לחיסרון". השניים מציינים כי בעוד שהיריבים השתנו ו"נעלמו" נותרו הצבאות הסדירים בלא מענה רלוונטי ועליהם לפתח פתרון אפקטיבי לאיום החדש. לאחר מלחמת לבנון השנייה התברר כי למרות המשאבים שהושקעו באיסוף המודיעין, הרי שהוא פשוט לא הגיע לידי הכוחות בשדה הקרב, בין היתר בשל מידור גבוה של המידע. המחברים מזהים את הלקחים ממבצעי הסיכול הממוקד שנעשו במשותף עם השב"כ, ואת התפתחותה של טכנולוגית שליטה ובקרה (שו"ב), כגורמים שאפשרו את פיתוח תפיסת הלוחמ"ם, המהווה שיפור משמעותי של המודיעין שמסופק לכוחות הלוחמים בשטח, שנשען על שיתוף פעולה בין אמ"ן לזרוע היבשה.

טירוני צנחנים באימון "שבוע מלחמה", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" ב-2014 היווה נקודת שיא ביישום התפיסה, לפחות בכל הקשור להתמודדות עם החמאס בשטח בנוי. כשזה מגיע להתמודדות עם המנהרות, מציינים השניים, מדובר באתגר שונה, שהתפיסה החדשה טרם סיפקה לו מענה. הלוחמ"ם באה לידי ביטוי במערכה בשורה של תחומים. ראשית, היא אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת. שנית, אפשרה התפיסה להזהיר את הכוחות הפועלים בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. יכולת זו, כתבו, "יצרה תמונת מצב אויב עשירה ואפשרה למפקדים להגות רעיונות מבצעיים תחבולניים, ובמקביל לכך להגן על כוחותיהם מאש האויב. היא דרשה איסוף ממוקד־תמרון ממגוון כלים וחיישנים, אימון כוחות היבשה במתארים רלוונטיים, הטמעת הידע שנצבר במודיעין של אוגדת עזה, הקצאת מפענחים למפקדות החטיבות, וחוקרי שבויים שהתלוו לכוחות". התפיסה עשויה, אם כן, להוות מכפיל כוח שיהפוך את התמרון הקרקעי של צה"ל למדויק, מהיר ויעיל בהרבה. תמרון שכזה, אם יעשה נכון, עשוי בהחלט לממש את יעדיו בזמן קצר, ולהשיג הישגים של ממש, עד כדי הכרעה צבאית.

גם לאויב יש זכות בחירה

לצד היתרונות הרבים המאמר מציג גם את האתגרים שיעמדו בפני הכוחות במימוש התפיסה. אחד מהם הוא החשש ש"היקף המודיעין הרב והנוחות השוררת במפקדות הנייחות עשויים לגרום לכך שמפקדים בדרג מח"ט יחושו שהם יעילים הרבה יותר במפקדה מאשר בשטח. בכך טמונה סכנה כפולה – הן לאובדן המגע הבלתי אמצעי עם השטח מתוך הנחה מוטעית שהמידע הנדרש כולו נמצא בערכות השו"ב ובקשר, והן לעיסוק יתר של הפיקוד בפרטי פרטים". כך היה במלחמת לבנון השנייה בה נטו חלק מהמפקדים, שהורגלו לכך בשל אופי הלחימה באינתיפאדה השנייה, לפקד על כוחותיהם מאחור מתוך מוצבי פיקוד בצדו הישראלי של הגבול (וכונו אחר-כך "מפקדי הפלזמות").

רשת תצפיות של חזבאללה שנחשפה בגבול הצפון. גם האויב לומד ומשתפר, (צילום: דו"צ).

אתגר נוסף נוגע לפוטנציאל שטמון ביכולת לקבל במהירות מידע רב עשוי גם לפתות רבים "לנטוש טכניקות פשוטות ובסיסיות, כמו שימוש בשקפים ובטוּשים, מתן פקודות בקשר דיבור ואיסוף מודיעין עצמאי". סביר שגם האויב ינסה לנצל נטייה זו של הכוחות ולהפעיל מִבצעי הונאה ולהציף את הרשת במידע שגוי. כשמדברים על התמרון הקרקעי, הדגישו המחברים, יש לזכור שרשת התקשורת היא גם נקודת תורפה וגם תנאי מבצעי הכרחי להצלחתו. התפיסה אם כן, מוצלחת ומצליחה, אבל רחוקה מלהיות מושלמת. בצבא האמריקני נהוג לומר שגם לאויב יש זכות בחירה והוא אינו בהכרח פועל בהתאם למה שציפו ממנו אנשי המודיעין והמפקדים. סביר להניח שלאחר המערכה ב-2014, ניתחו גם חמאס ואחרים את השיפור שהפגין צה"ל בהתכת מודיעין לכדי מטרות במהירות ואת הרשתיות שבין הכוחות והפיקו לקחים משלהם. מוטב לסגור את הפערים בהקדם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.07.2017)

החטיבה שעמדה במשימה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש יצא אבירם ברקאי לספר את סיפורה של חטיבה 500 במלחמת שלום הגליל, מלחמה שנשכחה וחטיבה שעמדה בכל משימותיה, עד שהתייצבה על "השחור", כביש ביירות-דמשק. מנגד, הספר מסתיים שם, בכביש, ואילו צה"ל נותר בלבנון עוד 18 שנים.

ברקאי, (צילום: ויקיפדיה).

ברקאי, ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, (מקור: ויקיפדיה).

לאחרונה יצא לאור "אנחנו על השחור" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016), מאת אבירם ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הפעם בחר המחבר לעסוק בספר דווקא במלחמת לבנון הראשונה, 1982, באמצעות סיפורה של חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב-1973 ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך במשך שלוש שנים מחקר מעמיק במסגרתו קיים 170 ראיונות אותם גיבש, לצד דו"חות, מאמרים וספרים לרוב לכדי סיפור מרתק שלא ניתן להניח מן היד.

חטיבת שריון מקבלת מח"ט צנחן

רובין, צילום: דו"צ).

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם בשם מבצע שלום הגליל, מונה למפקד חטיבה 500 אל"מ דורון רובין, לאחר שהתעקש כי בטרם יקודם לתא"ל עליו לצבור ניסיון פיקודי בשריון. רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, נחשב למפקד נערץ ולמקצוען אמיתי. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הצנחנים 202 בקרב המפורסם בוואדי מבעוק, במהלכו השמיד הגדוד, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל האוויר וכוחות שריון חטיבת טנקים מצרית. בהמשך "היה מפקד בית הספר לקצינים ומפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה. בתקופתו בוצעו ככל הנראה הכי הרבה פעולות ופשיטות מבצעיות מאז יציקת אבן הפינה לחטיבה האדומה" (עמוד 52).

מן הספר עולה כי עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון, תכנן אריק שרון, לכונן סדר חדש בלבנון, שבשטחה ייסד אש"ף מדינה בתוך מדינה ופעל כנגד ישראל. משנמצאה העילה, ניסיון ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון (שנפצע אנושות), אישרה הממשלה את התכנית שהציע. בהתאם לתכנית האופרטיבית אמורה היתה אוגדת השריון 162, עליה פיקד תא"ל מנחם עינן, לנוע "בגב שדרת הרי השוף כשממזרח וממערב ינועו כוחות שכנים בכיוון הבקאע וציר החוף. ב'ש' + 48 יגיעו כוחות האוגדה לכביש ביירות-דמשק" (עמוד 65). מטרתה – ניתוק ביירות מכוחות הצבא הסורי. החוד של האוגדה היה חטיבה 500 בפיקוד רובין. החטיבה בפיקודו היתה למעשה צוות קרב חטיבתי שכלל שלושה גדודי שריון סדירים, גדוד ההנדסה 601, גדוד הנח"ל 932 וכן שני גדודי צנחנים (מחטיבות מילואים שונות). אף שהספר אינו מתייחס לכך, האופן שבו פעלה אז החטיבה, כשמצוותים לה גדודי מילואים בכשירות גבוהה, תואם את תפיסת הפעלת כוחות המילואים החדשה של צה"ל, על-פיה שולבו כוחות מילואים, גדודים ופלוגות, בתוך עוצבות סדירות.

תקועים בדרך

החטיבה נעה מהר בציר ההררי, ובמספר התקלויות מהירות השמידה כוח סורי וספגה נפגעים ראשונים. אחד מהם היה מפקד גדוד השריון 433, סא"ל בני בית אור, שכמו רובין "הגיע מהצנחנים" (עמוד 28), נפצע קשה. בכדי להצילו נדרש לפנותו לישראל, אך נוכח הקירבה לכוחות האויב סירב טייס מסוק הפינוי לנחות. המח"ט, רובין, שאל את הטייס בקשר אם הוא מבין עם מי הוא מדבר ונענה שלא. "מפקד חטיבת הצנחנים לשעבר מוריד את הקסדה מראשו, בלוריתו המכסיפה מתנופפת ברוח, ונושא תפילה שבחופת המסוק נמצא מישהו שעבד מולו בעברו האדום" (עמוד 109). הטייס זיהה אותו ונחת. חייו של בית אור ניצלו והוא שב לפקד על הגדוד בהמשך המלחמה.

984551

כריכת הספר, (מקור: סימניה).

יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 ביוני, נתקלים כוחות החטיבה המצויים בתנועה לעבר הכפר עין זחלתא, בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי הערוכים היטב בנקודות שולטות על הציר. מספר טנקים של החטיבה נפגעים ואחד מהם אף מתדרדר אל התהום בצד הדרך. עד מהרה נוצר פקק והחטיבה אינה מצליחה להתקדם. חילוץ הנפגעים נעשה תחת אש והכוחות התקשו לזהות את מיקום הסורים. לצד השבחים, לגבורת הלוחמים והמפקדים, ברקאי אינו חוסך שבטו מן החטיבה, בדגש על מפקדה. לתפיסתו, "גם בלי ידיעות מבוססות על אויב ראוי היה שמח"ט 500 יפעל אחרת, שיתייחס לגזרת עין זחלתא כאל אזור מסוכן במיוחד" (עמוד 266). מנגד, קובע המחבר, כי בכוח אישיותו, מנהיגותו ורמתו המקצועית הגבוהה, הצליח רובין להוביל את אנשיו, ממצב קשה לכדי ניצחון ועמידה במשימה.

אחד מגבורי הקרב הוא סרן עופר חקלאי, "מפקד הצוות מסיירת הצנחנים" (עמוד 204) בשירותו הסדיר. חקלאי, שהפך למפקד פלוגת צנחנים במילואים לאחר פציעתו של מפקדה, נדרש להוביל אותה במשימות חילוץ פצועים והשתלטות על הכפר. אי-אפשר שלא להתרשם מסיפור לחימתו של חקלאי, לבדו ובראש הפלוגה. באחד הבתים בכפר, למשל, נתקל המ"פ, חקלאי, בחייל סורי מטווח אפס. אין "מקום לשניים בחדר הזה, ועופר מהיר יותר, והכדור שהוא שולח מטיח את הסורי על גבו, והוא רואה את עיניו מאבדות את ניצוץ החיים וכבות" (עמוד 304). הסיפור אודות פלוגה שמפקדה נפצע וסגנו מוביל אותה בהצלחה, חזק גם ללא דרמה שמזכירה יותר את סרטיו של קלינט איסטווד מאשר ספרות צבאית.

ב-10 ביוני הוביל רובין את החטיבה להתקפה משולבת, בסיוע ארטילרי ואווירי. הצנחנים תקפו את המערך הסורי מעורפו, ואילו השריון תקף את הסורים מחזיתם. ההתקפה הצליחה, מרחב עין זחלתא נכבש וגופות הנעדרים נמצאו. לאחר הקרב המשיכה החטיבה קדימה עד שב-24 ביוני, שמונה-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, השלימה חטיבה 500 את המשימה המקורית שהוטלה עליה והתייצבה על כביש ביירות-דמשק. "אנחנו על השחור" (עמוד 410), דיווח המח"ט למפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, ושמע ממנו כי כלל הפיקוד הצה"לי משבח את החטיבה על הישגה, שלדעת רובין (לימים אלוף במיל'), תרם תרומה משמעותית למנוף הלחצים שהביא את המחבלים להיכנע ולהתפנות מלבנון לתוניס.

בגין הכיר ואישר את מטרות המלחמה

"שמור מרחק מרשת קורי העכביש ומשדות המוקשים הנפיצים של הפוליטיקה הגלויה והנסתרת שקדמה לשליחת כוחות צה"ל למבצע שלום הגליל" (עמוד 457), אמר לעצמו המחבר במהלך הכתיבה, אך לא הצליח להתאפק. בספר כלול ראיון עם סא"ל (מיל') עודד שמיר, מזכירו הצבאי של אריק שרון כמעט מראשית כהונתו כשר הביטחון. למרות שנכח כמעט בכל הדיונים ונחשף לכלל החומר שנגע למלחמה ולתקופה שקדמה לה, לא ביקש מי מאלו שחקרו את המלחמה לשמוע את גרסתו עד עתה.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

לדברי שמיר, כלל מטרות המלחמה ובהן חיסול אש"ף כיישות צבאית ומדינית בלבנון, השמדת מערך הטילים הסורי בבקאע, סילוק הצבא הסורי במידה ויתערב במערכה, התמיכה בנוצרים וכינון ממשלה אוהדת לישראל בלבנון, היו ידועות לראש הממשלה מנחם בגין והיו על דעתו. גם הממשלה הכירה אותן. בניגוד לטענות שהושמעו לאחר המלחמה, אמר שמיר, "שרון לא כופף את היד לבגין. ראש הממשלה הוא שהתווה את היעדים. לא היה צורך לכופף לו את היד. שר הביטחון כמובן היה שותף ליעדים" (עמוד 460). דומה שברקאי לא הצליח להחליט אם לקבל את גרסתו, אך נותר משוכנע כי אפילו אם שרון אכן "תחמן" את הממשלה, הרי שהאיש שהיה "מפקדה של יחידת העילית 101 ושל חטיבת הצנחנים, מפקד האוגדה שדחף למהלך הצליחה שהוביל למפנה במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 467), פעל במטרה להבטיח את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגן עליה, כפי שעשה לפני ואחרי כן.

במובן מסוים עשה לעצמו המחבר "חיים קלים", שכן הוא ניתח את המלחמה עד לשנת 1983, למרות שניתן לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל בשנת 2000. ועדיין השאלות שהוא מציב מטרידות. חלק מיעדי המלחמה, בוודאי בנוגע לחיסול תשתית אש"ף בלבנון וגירושו מתחומה, הושגו. גם הפגיעה בצבא הסורי היתה מרשימה. מדוע אם כן, נחשבה המלחמה לכישלון כה צורב? כשקוראים את הספר אודות חטיבה 500 בשל"ג, עולה בזיכרון ספר אחר אודות חטיבה באותה מלחמה, "אתי מלבנון" שכתב האלוף במיל' יורם יאיר. גם הוא תיאר, בכישרון רב, את לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה שעליה פיקד (הוא החליף בתפקיד את רובין שעבר, כאמור, לשריון) למן הנחיתה מן הים ועד לביירות. אז נגמר הספר. צה"ל לעומת זאת, נשאר בלבנון עוד 18 שנים. אולי זו הסיבה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.01.2017)

"אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השנים שחלפו נותר הספר "מלחמת שולל" הספר החשוב ביותר שנכתב על מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה שבעקבותיה באו התפכחות כואבת והבנה של מגבלות הכוח. מנגד, מטרת המלחמה היתה לשפר את מצבה של ישראל. כשמנהלים סיכונים אפשר גם להיכשל, אבל מוכרחים לנסות.

מסיבה עלומה (יתכן ובשל תוצאותיה העגומות) נותרה מלחמת שלום הגליל כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה. אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. בכל קיץ, כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים, והפעלת הכוח הצבאי היתה לעילא ולעילא.

"מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי (הוצאת שוקן 1984) הוא, אולי, הספר החשוב ביותר שנכתב על המלחמה, ואין מתאים ממחבריו לכותבו. אהוד יערי הוא מטובי הפרשנים לעניינים ערביים, ולו ניסיון וקשרים חובקי־עולם ללא תחרות. שותפו לכתיבה, זאב שיף, היה הפרשן הצבאי המוכשר ביותר בישראל, ולא היו לו מתחרים ברוחב קשריו ובעומק היכרותו עם מפקדי צה"ל, החל מדיין, רבין, בר־לב, שרון וטל ועד לברק, מופז ואשכנזי. 

בספרם תיארו השניים נכוחה את הרקע והתהליכים שהביאו את הממשלה להחלטה לצאת למלחמה בלבנון ואת מהלכיה. בדיעבד נראית המלחמה, על ההכנות לקראתה ועל הנחישות שבה קידמה אותה השלישיה שכללה את ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, "רפול", כנבואה שהגשימה את עצמה.

מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. המטרה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל".

איתן, יוצא הפלמ"ח והצנחנים, היה בעיני המחברים "חייל נוקשה הטוען, כי מלחמת העצמאות של ישראל טרם הסתיימה" (עמוד 33). כשהעז מי בישיבת הממשלה לטעון שאת ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, ששימשה כעלה לפתיחה במלחמה, ביצע בכלל ארגונו של אבו נידאל ולא אש"ף, היסה אותו הרמטכ"ל וחתך: "אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!" (עמוד 12).

ראש הממשלה בגין, קבעו המחברים, "רצה במלחמה הזו נגד אש"ף לא פחות מאשר שרון" (עמוד 11). המחברים לא הצליחו לקבוע את מידת בקיאותו של ראש הממשלה בפרטי תכניתו של שרון (מחקרים מאוחרים יותר קבעו שהיה בקי במידה רבה) אך קבעו כי "אחריותו למה שהתרחש עומדת לו מעל לכל ספק" (עמוד 382). 

"מהלך של חניבעל"

מהמלחמה זוכרים בעיקר את ההסתבכויות והכשלים ובכללם הקרב שניהלה חטיבת השריון 500 בפיקוד דורון רובין בעין זחלתא, קרב סולטאן יעקוב, אירוע הירי הדו צדדי שזכה לכינוי קרב קמ"ט קק"ש (במהלכו ירו זה על זה שני גדודי שריון מאותה חטיבה) והקרב על מחנה הפליטים עין חליווה.

הקרב הידוע ביותר במלחמה היה הקרב על הבופור, המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. "סגן מפקד חטיבת גולני ג', היה אחראי על הכוחות שפעלו באזור. ברגע מסוים קיבל ידיעה כי מפקד הגדוד הפועל נגד מוצבים פלסטיניים ממזרח לנבטיה נפצע קשה והקשר שלידו נהרג. דקות ספורות קודם לכן הודיע המג"ד, כי שניים ממפקדי פלוגותיו נפצעו. עוד הוא חוכך בדעתו מי יחליף את המג"ד, קיבל הודעה, כי גם מפקד הסיירת, קפלינסקי, ספג כדור בחזהו" (עמוד 159).

ג', שפיקד על הקרב, הוא סא"ל גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל), שכונה כך מטעמי צנזורה. שיף ויערי ציינו כי "בנגמ"ש של ג' ישב כנלווה גוני הרניק, מי שהיה מפקד הסיירת הקודם" (עמוד 159). הרניק החליף את קפלינסקי (לימים סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה) ונהרג בקרב על המבצר, לצד חמישה מלוחמיו. למרות הנפגעים, גם בקרב המפקדים, כבשה סיירת גולני את המבצר.

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע־אוויר, והופלו כ־97 כלי־טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו.

גם המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובצבא נלמד לעומקו, נותר שנים לאחר מכן כמעט לא מוכר בציבור הרחב. בלילה שבין ה־6 ל־7 ביוני הונחתה עוצבת האש, כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, קצין צנחנים עתיר ניסיון, בעומק לבנון.

ראש הממשלה בגין אמר על נחיתת האוגדה מן הים בעומק שהיא "מהלך של חניבעל" (עמוד 146). המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום־כתף בששת הימים.

כבר כשתוכנן המהלך ניתן היה להבין שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור 40 ק"מ בלבנון. אלוף פצ"ן דאז, אמיר דרורי, אמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). כעבור יומיים אמר מח"ט הצנחנים יאיר (ייה) לאנשיו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

לאחר הנחיתה התלבטו בעוצבת האש כיצד לנוע לביירות. "למפקד חטיבת הצנחנים יאיר קסם הנתיב הזה מאז סייר לפני המלחמה במשלחת צה"ל באזור ביירות. הוא היה משוכנע, כי ההתנגדות העיקרית תהיה בציר החוף, ואילו בנתיב ההררי, שיוליך את כוחותיו לעיר מלמעלה, יש סיכוי סביר להפתיע" (עמוד 230).

הצעתו של אל"מ יאיר אושרה. לעומת אוגדות השריון הכבדות "הפתיעו הצנחנים, שהתקדמו רגלית, במהירות תנועתם בנתיב שנראה בתחילה קשה יותר וניתן היה לנצל בו את השטח למארבים יעילים. שני גדודי צנחנים בסיוע 12 טאנקים, הצליחו לעבור בציר הררי כ־40 ק"מ ולהתגבר על כל המכשולים שבדרך" (עמוד 231).

גם הקרב על כפר סיל, ש"רפול" ראה בו את הקרב הקשה במלחמה, נשכח. "על סיל וגבעותיה לחמו גדוד של גולני, גדוד צנחנים מחטיבתו של יאיר שהופרש מעוצבתו בעת שיאיר נע מדאמור מזרחה, וגדוד שריון. על הצנחנים הוטל לתפוס את גבעת הרדר הסמוכה לסיל, ואילו על גולני והשריון היה לפרוץ לתוך השטח הבנוי" (עמוד 233).

גדוד השריון, עליו פיקד סא"ל עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, פרץ בסיוע כוח הנדסה נתיב לא צפוי ותקף את הכוח הסורי בעורפו. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר.

בניהול סיכונים אפשר גם להיכשל

במבט לאחור היו למלחמה הישגים, ובהם הפגיעה הקשה בצבא הסורי כמו גם "חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון. מנגד, כפי שטענו המחברים והוכח כבר באנתיפאדה הראשונה, שורשי הבעיה הפלסטינית מצויים ביהודה ושומרון ובעזה ושם גם פתרונם. 

עם זאת, המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו־ישראלי בלבנון.

שרון, היה "איש־צבא ברוך־כשרון כטקטיקן" (עמוד 384), שפיקד בהצלחה על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה ב־1967 וב־1973. אך הוא "שכנע את עצמו – וגם אחרים – למצוא בו סגולות של אסטראטג מהפכני. חכמת התמרון שלו ואמנות המניפולציה שהפגין טשטשו את היכולת להבחין בתכונותיו כרומנטיקן נאיבי. הוא בלבל בין כללים של טכססנות בשדה לבין חלומות על מהפך כולל" (עמוד 384). ההתפכחות והבנת מגבלות הכוח היתה כואבת אבל גם חשובה.

יתרה מכך, אם בשנת 1991 למשל, במלחמת המפרץ, השכיל הנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש האב, להימנע מ"התרחבות זוחלת" של המשימה, עד לכדי אובדן שליטה עליה ביחס למטרותיה המקוריות, הרי שב־1982, לעומת זאת, התרחבה המשימה ויצאה משליטה, וצה"ל שהה בלבנון במשך 18 שנה, עד להחלטתו האמיצה של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, להוציאו משם.

מנגד, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה שמטרתה לשנות את המציאות באופן שישפר את מצבה של ישראל. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו האלוף (מיל.) יאיר גולן (שהמלחמה היוותה עבורו טבילת אש, כצוער מן הצנחנים בקורס קציני החי"ר), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

מדובר בספר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. אמת, על המלחמה הזו, שלא כמו אודות שאר מלחמות ישראל, נכתבו מעט ספרים וזה הבולט שבהם, אך הוא מציב סטנדרט כזה שיקשה על אחרים לחקותו. קריאת חובה.

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

החטיבה למשימות שלא יהיו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

אל''מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו

אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תמיר 5

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, המליץ על הקמת אגד כוחות מיוחדים.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

Brother's_Keeper_Operation_in_Judea_&_Samaria_(14248086727)

לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל בעת מבצע שובו אחים.

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Sayeret_-Yahalom-

לוחמי יהל"ם במהלך מסכם מסלול.

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.