הלכו עם האמת שלהם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.

יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).

לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.

מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).

הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.

איפה ישנם עוד אנשים

בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.

מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).

הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".

במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).

במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.

רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.

מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?

לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".

הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".

בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.20187)

מודעות פרסומת

החיבור בין המודיעין לצבא היבשה עשוי להוות מכפיל כוח \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע תיאר סגן הרמטכ"ל היוצא, יאיר גולן, את העימות הבא כקשה מקודמיו, בחזית ובעורף. הלוחמה מוכוונת המודיעין, שמומשה כבר ב"צוק איתן", עשויה להוות מכפיל כוח בהשגת הניצחון הצבאי, בתנאי שתתגבר על כמה חולשות. 

השבוע התייחס סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בראיון לאתר צה"ל, להיערכות הצבא למערכה הבאה. כמו רבים אחרים, הודה גולן בכך שהחלטת מפקדי צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה לקצץ בכשירות הכוחות ובאימונים הובילה (אף שגולן סייג וציין שלא היה זה הגורם היחידי) למה שהוא כינה כביצועים "הלא משכנעים" במלחמה ב-2006. בטרם מבצע "צוק איתן", ציין, היתה מגמה דומה וגם היא בתורה פגעה במוכנות הכוחות למערכה. לדבריו, פערי מוכנות שכאלה מביאים לפגיעה אנושה בביטחון העצמי של החיילים והמפקדים, "שזה מה שקובע רמת לחימה. זה לא סוג האמל"ח, לא הטכנולוגיה, ולא המודיעין – הדבר המרכזי ביותר הוא האמונה של האנשים ביכולתם להיכנס לסיטואציות מסוכנות ולצאת כשידם על העליונה, להרוג את האויב ולא להיהרג".

האלוף גולן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2014, (צילום: משרד הביטחון)

גולן, קצין צנחנים ששימש הן כמפקד פיקוד העורף והן כמפקד פיקוד הצפון, העריך כי המלחמה תתרחש במקביל בחזית ובעורף. המלחמה הבאה, ציין, "תהיה קשה וקטלנית יותר ממלחמות 30 השנים האחרונות", אף שהבהיר כי לא תהיה קשה כמו אלו שבהן לחם צה"ל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. האלוף לא התייחס ליכולות האויב, אולם ניתן להניח שדבריו כוונו לכך שהן חזבאללה והן חמאס, כארגוני גרילה, יעדיפו להימנע מלחימה בכוחות צה"ל וימקדו את מאמציהם בניסיון לפגוע באוכלוסיה האזרחית שבעורף. ארסנל רקטות והטילים המדויקים שברשותם נועד בדיוק מטרה זו. הניסיון לפענח את היערכות האויב ולצפות את אופיה של המערכה הבאה הוא אחד האתגרים המורכבים שניצבים לפתחה של קהילת המודיעין בישראל, אך אינו היחיד.

ספרם של אבן וסימן טוב, (מקור: אתר INSS).

באחרונה פורסמה, בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אסופת מאמרים תחת הכותרת "אתגרי קהילת המודיעין בישראל", בעריכת אל"מ (מיל.) ד"ר שמואל אבן, ודודי סימן טוב. השניים שירתו שנים ארוכות באגף המודיעין של צה"ל. אבן שימש, בין היתר, כמשנה לענייני הערכה לראש חטיבת המחקר, וסימן טוב שירת בתפקידי מחקר ואיסוף באמ"ן ובאג"ת. בישראל, הדגישו השניים בהקדמה לספר, למודיעין ישנה חשיבות רבה בשל "מגוון האיומים הביטחוניים החריגים על המדינה, והתלות היום-יומית של כוחות הביטחון במודיעין לסיכול איומים ולהפעלת הכוח. הדבר מתבטא, בין היתר, בזמן הרב שמקדיש הדרג המדיני והביטחוני הבכיר לנושא המודיעין ובמשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה למודיעין בכל הרמות". הספר שערכו מנתח באמצעות שישה-עשר מאמרים, שכתבו מומחים מהאקדמיה ומקהילת המודיעין, שורה של אתגרים המונחים לפתחם של ארגוני המודיעין בישראל. בין הנושאים בהם עוסק הספר ניתן למנות את הקשיים שעומדים בפני המודיעין להעריך ולצפות התפתחויות בעידן של אי-יציבות, טרור וחתרנות במגזר היהודי, החשיבות העולה של מודיעין תרבותי־אופרטיבי ליצירת תמונת מודיעין עדכנית על אוכלוסיות אזרחיות, המהוות גורם מפתח במלחמה בטרור ותפקידם של כלי-טיס בלתי-מאוישים בשירות המודיעין.

שיתוף הפעולה בין אמ"ן לכוחות בשטח

תפיסת הלוחמ"ם פותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף כוכבי, (צילום: דו"צ).

אחד המאמרים בספרם של אבן וסימן טוב הוא "לוחמת יבשה מוכוונת מודיעין" מאת ד"ר גבי סיבוני, ראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (שאותה, למען הגילוי הנאות, אני מתאם), ושגיא בן יעקב. המאמר מנתח את תפיסת הלוחמה מוכוונת מודיעין, לוחמ"ם, שפותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף אביב כוכבי, בדגש על משמעויותיה בתחום התמרון הקרקעי. שלא כמאמרים אחרים מתייחס מאמר זה דווקא לסיוע שמספק המודיעין לכוחות בשדה הקרב. בהתחשב בכך שהמחברים עשו את עיקר שירותם הצבאי בשדה, אל"מ (מיל.) סיבוני שירת כמפקד סיירת גולני וראש מטה אוגדה וסא"ל (מיל.) בן יעקב משמש כמג"ד מילואים, אין בכך בכדי להפתיע.

במאמרם מתארים השניים את השינוי והמורכבות של שדה הקרב, ועומדים על כך שאויביה של ישראל שהפכו מאויב נוכח לאויב "נעלם". בעבר היה הכוח הצבאי של מדינות דוגמת מצרים וסוריה, גלוי ונוכח במרחב. כיום פועלים אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, בהתאם להיגיון מערכתי אחר לחלוטין, שמומש במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". שני הארגונים הפעילו "מערכות מבוססות אש מנגד, מבוזרות ונשענות על ממד עומק גיאוגרפי ותת־קרקעי, הפועלות מתוך מרחבים מיושבים באזרחים ונעדרות כמעט לחלוטין מרכיב של תמרון. יריבים חלשים יחסית בוחרים לעשות שימוש ברעיון אופרטיבי זה במטרה לבטל את היתרון היחסי שיש לצבאות מדינתיים במערכות תמרון, ולהפכו לחיסרון". השניים מציינים כי בעוד שהיריבים השתנו ו"נעלמו" נותרו הצבאות הסדירים בלא מענה רלוונטי ועליהם לפתח פתרון אפקטיבי לאיום החדש. לאחר מלחמת לבנון השנייה התברר כי למרות המשאבים שהושקעו באיסוף המודיעין, הרי שהוא פשוט לא הגיע לידי הכוחות בשדה הקרב, בין היתר בשל מידור גבוה של המידע. המחברים מזהים את הלקחים ממבצעי הסיכול הממוקד שנעשו במשותף עם השב"כ, ואת התפתחותה של טכנולוגית שליטה ובקרה (שו"ב), כגורמים שאפשרו את פיתוח תפיסת הלוחמ"ם, המהווה שיפור משמעותי של המודיעין שמסופק לכוחות הלוחמים בשטח, שנשען על שיתוף פעולה בין אמ"ן לזרוע היבשה.

טירוני צנחנים באימון "שבוע מלחמה", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" ב-2014 היווה נקודת שיא ביישום התפיסה, לפחות בכל הקשור להתמודדות עם החמאס בשטח בנוי. כשזה מגיע להתמודדות עם המנהרות, מציינים השניים, מדובר באתגר שונה, שהתפיסה החדשה טרם סיפקה לו מענה. הלוחמ"ם באה לידי ביטוי במערכה בשורה של תחומים. ראשית, היא אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת. שנית, אפשרה התפיסה להזהיר את הכוחות הפועלים בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. יכולת זו, כתבו, "יצרה תמונת מצב אויב עשירה ואפשרה למפקדים להגות רעיונות מבצעיים תחבולניים, ובמקביל לכך להגן על כוחותיהם מאש האויב. היא דרשה איסוף ממוקד־תמרון ממגוון כלים וחיישנים, אימון כוחות היבשה במתארים רלוונטיים, הטמעת הידע שנצבר במודיעין של אוגדת עזה, הקצאת מפענחים למפקדות החטיבות, וחוקרי שבויים שהתלוו לכוחות". התפיסה עשויה, אם כן, להוות מכפיל כוח שיהפוך את התמרון הקרקעי של צה"ל למדויק, מהיר ויעיל בהרבה. תמרון שכזה, אם יעשה נכון, עשוי בהחלט לממש את יעדיו בזמן קצר, ולהשיג הישגים של ממש, עד כדי הכרעה צבאית.

גם לאויב יש זכות בחירה

לצד היתרונות הרבים המאמר מציג גם את האתגרים שיעמדו בפני הכוחות במימוש התפיסה. אחד מהם הוא החשש ש"היקף המודיעין הרב והנוחות השוררת במפקדות הנייחות עשויים לגרום לכך שמפקדים בדרג מח"ט יחושו שהם יעילים הרבה יותר במפקדה מאשר בשטח. בכך טמונה סכנה כפולה – הן לאובדן המגע הבלתי אמצעי עם השטח מתוך הנחה מוטעית שהמידע הנדרש כולו נמצא בערכות השו"ב ובקשר, והן לעיסוק יתר של הפיקוד בפרטי פרטים". כך היה במלחמת לבנון השנייה בה נטו חלק מהמפקדים, שהורגלו לכך בשל אופי הלחימה באינתיפאדה השנייה, לפקד על כוחותיהם מאחור מתוך מוצבי פיקוד בצדו הישראלי של הגבול (וכונו אחר-כך "מפקדי הפלזמות").

רשת תצפיות של חזבאללה שנחשפה בגבול הצפון. גם האויב לומד ומשתפר, (צילום: דו"צ).

אתגר נוסף נוגע לפוטנציאל שטמון ביכולת לקבל במהירות מידע רב עשוי גם לפתות רבים "לנטוש טכניקות פשוטות ובסיסיות, כמו שימוש בשקפים ובטוּשים, מתן פקודות בקשר דיבור ואיסוף מודיעין עצמאי". סביר שגם האויב ינסה לנצל נטייה זו של הכוחות ולהפעיל מִבצעי הונאה ולהציף את הרשת במידע שגוי. כשמדברים על התמרון הקרקעי, הדגישו המחברים, יש לזכור שרשת התקשורת היא גם נקודת תורפה וגם תנאי מבצעי הכרחי להצלחתו. התפיסה אם כן, מוצלחת ומצליחה, אבל רחוקה מלהיות מושלמת. בצבא האמריקני נהוג לומר שגם לאויב יש זכות בחירה והוא אינו בהכרח פועל בהתאם למה שציפו ממנו אנשי המודיעין והמפקדים. סביר להניח שלאחר המערכה ב-2014, ניתחו גם חמאס ואחרים את השיפור שהפגין צה"ל בהתכת מודיעין לכדי מטרות במהירות ואת הרשתיות שבין הכוחות והפיקו לקחים משלהם. מוטב לסגור את הפערים בהקדם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.07.2017)

החטיבה שעמדה במשימה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש יצא אבירם ברקאי לספר את סיפורה של חטיבה 500 במלחמת שלום הגליל, מלחמה שנשכחה וחטיבה שעמדה בכל משימותיה, עד שהתייצבה על "השחור", כביש ביירות-דמשק. מנגד, הספר מסתיים שם, בכביש, ואילו צה"ל נותר בלבנון עוד 18 שנים.

ברקאי, (צילום: ויקיפדיה).

ברקאי, ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, (מקור: ויקיפדיה).

לאחרונה יצא לאור "אנחנו על השחור" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2016), מאת אבירם ברקאי, שחיבר בין היתר את הספר "על בלימה" אודות לחימת חטיבה 188 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הפעם בחר המחבר לעסוק בספר דווקא במלחמת לבנון הראשונה, 1982, באמצעות סיפורה של חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב-1973 ובהמשך דרכו שימש כקצין הניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך במשך שלוש שנים מחקר מעמיק במסגרתו קיים 170 ראיונות אותם גיבש, לצד דו"חות, מאמרים וספרים לרוב לכדי סיפור מרתק שלא ניתן להניח מן היד.

חטיבת שריון מקבלת מח"ט צנחן

רובין, צילום: דו"צ).

רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם בשם מבצע שלום הגליל, מונה למפקד חטיבה 500 אל"מ דורון רובין, לאחר שהתעקש כי בטרם יקודם לתא"ל עליו לצבור ניסיון פיקודי בשריון. רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, נחשב למפקד נערץ ולמקצוען אמיתי. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד הצנחנים 202 בקרב המפורסם בוואדי מבעוק, במהלכו השמיד הגדוד, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל האוויר וכוחות שריון חטיבת טנקים מצרית. בהמשך "היה מפקד בית הספר לקצינים ומפקדה של חטיבת הצנחנים הסדירה. בתקופתו בוצעו ככל הנראה הכי הרבה פעולות ופשיטות מבצעיות מאז יציקת אבן הפינה לחטיבה האדומה" (עמוד 52).

מן הספר עולה כי עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון, תכנן אריק שרון, לכונן סדר חדש בלבנון, שבשטחה ייסד אש"ף מדינה בתוך מדינה ופעל כנגד ישראל. משנמצאה העילה, ניסיון ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בלונדון (שנפצע אנושות), אישרה הממשלה את התכנית שהציע. בהתאם לתכנית האופרטיבית אמורה היתה אוגדת השריון 162, עליה פיקד תא"ל מנחם עינן, לנוע "בגב שדרת הרי השוף כשממזרח וממערב ינועו כוחות שכנים בכיוון הבקאע וציר החוף. ב'ש' + 48 יגיעו כוחות האוגדה לכביש ביירות-דמשק" (עמוד 65). מטרתה – ניתוק ביירות מכוחות הצבא הסורי. החוד של האוגדה היה חטיבה 500 בפיקוד רובין. החטיבה בפיקודו היתה למעשה צוות קרב חטיבתי שכלל שלושה גדודי שריון סדירים, גדוד ההנדסה 601, גדוד הנח"ל 932 וכן שני גדודי צנחנים (מחטיבות מילואים שונות). אף שהספר אינו מתייחס לכך, האופן שבו פעלה אז החטיבה, כשמצוותים לה גדודי מילואים בכשירות גבוהה, תואם את תפיסת הפעלת כוחות המילואים החדשה של צה"ל, על-פיה שולבו כוחות מילואים, גדודים ופלוגות, בתוך עוצבות סדירות.

תקועים בדרך

החטיבה נעה מהר בציר ההררי, ובמספר התקלויות מהירות השמידה כוח סורי וספגה נפגעים ראשונים. אחד מהם היה מפקד גדוד השריון 433, סא"ל בני בית אור, שכמו רובין "הגיע מהצנחנים" (עמוד 28), נפצע קשה. בכדי להצילו נדרש לפנותו לישראל, אך נוכח הקירבה לכוחות האויב סירב טייס מסוק הפינוי לנחות. המח"ט, רובין, שאל את הטייס בקשר אם הוא מבין עם מי הוא מדבר ונענה שלא. "מפקד חטיבת הצנחנים לשעבר מוריד את הקסדה מראשו, בלוריתו המכסיפה מתנופפת ברוח, ונושא תפילה שבחופת המסוק נמצא מישהו שעבד מולו בעברו האדום" (עמוד 109). הטייס זיהה אותו ונחת. חייו של בית אור ניצלו והוא שב לפקד על הגדוד בהמשך המלחמה.

984551

כריכת הספר, (מקור: סימניה).

יומיים לאחר פרוץ המלחמה, ב-8 ביוני, נתקלים כוחות החטיבה המצויים בתנועה לעבר הכפר עין זחלתא, בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי הערוכים היטב בנקודות שולטות על הציר. מספר טנקים של החטיבה נפגעים ואחד מהם אף מתדרדר אל התהום בצד הדרך. עד מהרה נוצר פקק והחטיבה אינה מצליחה להתקדם. חילוץ הנפגעים נעשה תחת אש והכוחות התקשו לזהות את מיקום הסורים. לצד השבחים, לגבורת הלוחמים והמפקדים, ברקאי אינו חוסך שבטו מן החטיבה, בדגש על מפקדה. לתפיסתו, "גם בלי ידיעות מבוססות על אויב ראוי היה שמח"ט 500 יפעל אחרת, שיתייחס לגזרת עין זחלתא כאל אזור מסוכן במיוחד" (עמוד 266). מנגד, קובע המחבר, כי בכוח אישיותו, מנהיגותו ורמתו המקצועית הגבוהה, הצליח רובין להוביל את אנשיו, ממצב קשה לכדי ניצחון ועמידה במשימה.

אחד מגבורי הקרב הוא סרן עופר חקלאי, "מפקד הצוות מסיירת הצנחנים" (עמוד 204) בשירותו הסדיר. חקלאי, שהפך למפקד פלוגת צנחנים במילואים לאחר פציעתו של מפקדה, נדרש להוביל אותה במשימות חילוץ פצועים והשתלטות על הכפר. אי-אפשר שלא להתרשם מסיפור לחימתו של חקלאי, לבדו ובראש הפלוגה. באחד הבתים בכפר, למשל, נתקל המ"פ, חקלאי, בחייל סורי מטווח אפס. אין "מקום לשניים בחדר הזה, ועופר מהיר יותר, והכדור שהוא שולח מטיח את הסורי על גבו, והוא רואה את עיניו מאבדות את ניצוץ החיים וכבות" (עמוד 304). הסיפור אודות פלוגה שמפקדה נפצע וסגנו מוביל אותה בהצלחה, חזק גם ללא דרמה שמזכירה יותר את סרטיו של קלינט איסטווד מאשר ספרות צבאית.

ב-10 ביוני הוביל רובין את החטיבה להתקפה משולבת, בסיוע ארטילרי ואווירי. הצנחנים תקפו את המערך הסורי מעורפו, ואילו השריון תקף את הסורים מחזיתם. ההתקפה הצליחה, מרחב עין זחלתא נכבש וגופות הנעדרים נמצאו. לאחר הקרב המשיכה החטיבה קדימה עד שב-24 ביוני, שמונה-עשר יום לאחר תחילת המלחמה, השלימה חטיבה 500 את המשימה המקורית שהוטלה עליה והתייצבה על כביש ביירות-דמשק. "אנחנו על השחור" (עמוד 410), דיווח המח"ט למפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, ושמע ממנו כי כלל הפיקוד הצה"לי משבח את החטיבה על הישגה, שלדעת רובין (לימים אלוף במיל'), תרם תרומה משמעותית למנוף הלחצים שהביא את המחבלים להיכנע ולהתפנות מלבנון לתוניס.

בגין הכיר ואישר את מטרות המלחמה

"שמור מרחק מרשת קורי העכביש ומשדות המוקשים הנפיצים של הפוליטיקה הגלויה והנסתרת שקדמה לשליחת כוחות צה"ל למבצע שלום הגליל" (עמוד 457), אמר לעצמו המחבר במהלך הכתיבה, אך לא הצליח להתאפק. בספר כלול ראיון עם סא"ל (מיל') עודד שמיר, מזכירו הצבאי של אריק שרון כמעט מראשית כהונתו כשר הביטחון. למרות שנכח כמעט בכל הדיונים ונחשף לכלל החומר שנגע למלחמה ולתקופה שקדמה לה, לא ביקש מי מאלו שחקרו את המלחמה לשמוע את גרסתו עד עתה.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

לדברי שמיר, כלל מטרות המלחמה ובהן חיסול אש"ף כיישות צבאית ומדינית בלבנון, השמדת מערך הטילים הסורי בבקאע, סילוק הצבא הסורי במידה ויתערב במערכה, התמיכה בנוצרים וכינון ממשלה אוהדת לישראל בלבנון, היו ידועות לראש הממשלה מנחם בגין והיו על דעתו. גם הממשלה הכירה אותן. בניגוד לטענות שהושמעו לאחר המלחמה, אמר שמיר, "שרון לא כופף את היד לבגין. ראש הממשלה הוא שהתווה את היעדים. לא היה צורך לכופף לו את היד. שר הביטחון כמובן היה שותף ליעדים" (עמוד 460). דומה שברקאי לא הצליח להחליט אם לקבל את גרסתו, אך נותר משוכנע כי אפילו אם שרון אכן "תחמן" את הממשלה, הרי שהאיש שהיה "מפקדה של יחידת העילית 101 ושל חטיבת הצנחנים, מפקד האוגדה שדחף למהלך הצליחה שהוביל למפנה במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 467), פעל במטרה להבטיח את האינטרסים החיוניים למדינת ישראל ולהגן עליה, כפי שעשה לפני ואחרי כן.

במובן מסוים עשה לעצמו המחבר "חיים קלים", שכן הוא ניתח את המלחמה עד לשנת 1983, למרות שניתן לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל בשנת 2000. ועדיין השאלות שהוא מציב מטרידות. חלק מיעדי המלחמה, בוודאי בנוגע לחיסול תשתית אש"ף בלבנון וגירושו מתחומה, הושגו. גם הפגיעה בצבא הסורי היתה מרשימה. מדוע אם כן, נחשבה המלחמה לכישלון כה צורב? כשקוראים את הספר אודות חטיבה 500 בשל"ג, עולה בזיכרון ספר אחר אודות חטיבה באותה מלחמה, "אתי מלבנון" שכתב האלוף במיל' יורם יאיר. גם הוא תיאר, בכישרון רב, את לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה שעליה פיקד (הוא החליף בתפקיד את רובין שעבר, כאמור, לשריון) למן הנחיתה מן הים ועד לביירות. אז נגמר הספר. צה"ל לעומת זאת, נשאר בלבנון עוד 18 שנים. אולי זו הסיבה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.01.2017)

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

החטיבה למשימות שלא יהיו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

אל''מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו

אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תמיר 5

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, המליץ על הקמת אגד כוחות מיוחדים.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

Brother's_Keeper_Operation_in_Judea_&_Samaria_(14248086727)

לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל בעת מבצע שובו אחים.

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Sayeret_-Yahalom-

לוחמי יהל"ם במהלך מסכם מסלול.

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.

18 שנות מלחמה לשום מקום | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

18 שנים ארוכות לחם צה"ל בלבנון, מבלי לבחון ברצינות האם זה משתלם, ונסוג משם בלילה אחד. בזיכרון הציבורי נותר טעם מר של בזבוז משווע. ככה זה במלחמה שבה אין מדיניות ואין כיוון – רק לחימה. 

החודש מלאו 15 שנים לנסיגה מלבנון בשנת 2000. עשור ומחצית שבהם צה"ל אינו שוהה ברצועת הביטחון, כמעט אותו משך זמן (פחות 3 שנים) שהחזיק בה. 18 שנים מדממות פעלו כוחות צה"ל בלבנון, יום אחר יום במלחמה סיזיפית ואכזרית "על אש קטנה", כהגדרת תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במהלכה.

תורת השלבים

מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.

מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.

ללבנון הגיע צה"ל בשלבים. נהוג לומר כי צה"ל לחם בלבנון 18 שנים אבל האמת היא שעוד קודם לכן ביצעו כוחות צה"ל פשיטות ומבצעים אין-ספור ב"פתחלנד" ואפילו בביירות. כבר בשנת 1969 פשט כוח גולני על ג'בל רוס (הוא הר דב) והרג כ-50 מחבלים. מאז צה"ל מחזיק מוצבים בהר. אחר כך באו מבצע ליטני, מלחמת של"ג, וב-85' רצועת הביטחון. שמות של רכסים וואדיות שכוחי-אל בלבנון הפכו מוכרים לציבור הישראלי בין אם משום ששכבו שם במארבים ובין אם משום שקראו על כך בעיתונים למחרת. אחד ממפקדי אוגדת הגליל טען בשעתו שישנם בצה"ל שני צבאות – זה שלוחם בלבנון וצבא נוסף המורכב מ"מטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן."

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון, לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון. מפקד אוגדה אחר השתמש במשל, שאכן התרחש ב-95', בכדי להסביר את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה: סיירת צנחנים מצליחה לפגוע בחמישה פעילי חזבאללה, אולם דווקא בשל כך חש הארגון כורח לירות קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר האוגדונר, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות ברצועת הביטחון. המערכת גם לא רצתה אחד כזה. את הנסיגה הראשונה מלבנון ב-85' (שלוש שנים בלבד לאחר של"ג) תלה שר הביטחון ארנס במחאת אנשי המילואים. אלו שבו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה. מאז לא ביצעו יחידות מילואים תעסוקה מבצעית בלבנון. והצבא הסדיר? הוא נשאר שם עוד 15 שנים. כמו בשיר, מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך?

החלפת דיסקט מאוחרת מדי

בספרו "מלחמה ללא אות", אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, קבע תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר כי עד 95' הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף ופעל בה בהתאם. הצלחותיו המבצעיות, שהיו מרשימות לעיתים ובהן חטיפת דיראני ופעולת מיידון, לא נעשו מתוך תפיסה מערכתית שלמה שמטרתה להכריע את חזבאללה (אם אפשר בכלל לדבר במונחים כאלה כנגד ארגון גרילה), ועל כן לא השפיעו השפעה של ממש על המערכה.

הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.

הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.

את השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל בלבנון יזמו הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק, יוצא הצנחנים, ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל. תמיר מציין בספרו כי ליפקין-שחק קבע "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116) וככזו יש להתייחס אליה. האלוף לוין הוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלוחמה בשטח הלבנוני. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהם בין היתר הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה. מן הספר עולה כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏. אך השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. במחצית השנייה של שנות ה-90, בין היתר בגלל שורת אסונות מרובי נפגעים, התחזק הלחץ הציבורי לצאת מלבנון. הורי החיילים העזו לראשונה לתהות בקול מדוע ילדיהם עוסקים בפעילות שוחקת שאינה משפרת את המצב הביטחוני בצפון.

נסיגה מסודרת בלי הסדר

הציבור היה חצוי וכמוהו הצמרת הביטחונית. במטכ"ל של ליפקין-שחק התנצחו האלופים לוין ו"בוגי" יעלון לגבי ההישארות בלבנון. בציבור החלו לספור חיילים מתים, לתלות שלטים ולקיים הפגנות ואילו המפקדים נאלצו להסביר לחיילים מדוע הם שם. בצה"ל שבפיקוד יורשו של ליפקין-שחק, מופז, כבר החלו להשמיע אמירות אסטרטגיות באמצעות משלים מעולם הכדורגל – עדיף לנצח 1:0 קטן מאשר 10:3. את הלחץ הציבורי לסגת ואת שאלות החיילים הגדירו חלק מן המפקדים כבכיינות, אולם אט אט חלחלה ההבנה שביטחון יישובי הצפון לא עובר דרך מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.

אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.

אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.

את ההחלטה על הנסיגה קיבל אהוד ברק בעת הקמפיין שניהל לראשות הממשלה. הוא קיבל אותה, כך נראה, לבדו והכריז בראיון בערוץ 2 בשנת 99' כי אם ייבחר ייסוג מלבנון בתוך שנה, עם או בלי הסדר. השיחות עם סוריה קרסו ואתן התקווה להסדר גם בלבנון (בין היתר משום שברק לא היה מוכן לנסיגה מלאה ברמת הגולן). ברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר בלבנון או להישאר. לזכותו יאמר כי דבק בהתחייבותו וכפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו. אפשר לומר על ברק הרבה דברים אבל במבחן המנהיגותי הזה הוא לא מצמץ.

על הנסיגה ניצחו בפועל שלושה: אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, ושני מפקדי האוגדות תא"ל משה קפלינסקי, מפקד אוגדת הגליל, ותא"ל בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. כולם בוגרי לבנון. כסמח"ט פיקד אשכנזי על כוח גולני בקרב לכיבוש הבופור ב-82'. קפלינסקי, מפקד סיירת גולני, נפצע בקרב ולאחר ששב לאיתנו ולסיירת מילא בלבנון את כל התפקידים האפשריים. גנץ, עשה את המסלול המקביל לו בצנחנים ובלבנון מלוחם ועד מפקד אוגדה. מבצע "אורך רוח" במהלכו נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לקו הגבול הבינלאומי, נמשך לילה אחד. אין נסיגות שמחות, אמרו אחר כך בצה"ל, אבל זו עברה בהצלחה וללא נפגעים. עד כמה שניתן להעריך הנסיגה, אף שהיתה הכרחית, היתה בין הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים העריכו כי יוכלו לשחזר את ההישג של חזבאללה בגדה המערבית. הם טעו והציבור הישראלי שכח את שמות הוואדיות מלבנון והחל ללמוד את שמות הערים הפלסטיניות בגדה וברצועת עזה.

חזבאללה מצדו חטף 3 חיילים בספטמבר 2000 ובפעולה דומה ב-2006 הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי שחושב שיש בכל אלו בכדי להוכיח את האיוולת שבנסיגה, מפספס את הלקח האמיתי שצריך ללמוד מן השהייה הארוכה ברצועת הביטחון. בלבנון לחם צה"ל מלחמה בלי מדיניות ובלי כיוון. הלקח שיש ללמוד מכך הוא שכל הפעלת כוח צבאי באופן הזה נידונה לכישלון. כדאי שבמלחמה הבאה ייתנו לכך את הדעת מראש.

כשמצפון תיפתח הרעה\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

חורף 2014, האבק שלאחר מבצע "צוק איתן" מתחיל לשקוע, הצפון מתחיל להתחמם, נשאלת השאלה מהו העימות הבא של ישראל והאם היא מוכנה אליו.

מטוס קרב מסוג F-16 בשירות חיל האוויר הישראלי. תקיפה בסוריה היא לחם חוק עבורו

מטוס קרב מסוג F-16 בשירות חיל האוויר הישראלי. לא מן הנמנע שמטוסים אלו תקפו בסוריה אתמול

התקיפה המיוחסת לצה"ל אתמול בסוריה נועדה, לפי הדיווחים בתקשורת, למנוע העברת אמל"ח מתקדם לרשות חזבאללה, ככל הנראה טילי נ"מ מסוג S-300.  תוצאות התקיפה מעידות על יכולת ביצוע גבוהה ומודיעין מדויק. היתה סיבה טובה להחלטה לפעול דווקא כשהאמל"ח מצוי בסוריה – המשטר הסורי לא יכול להרשות לעצמו חזית מול ישראל, והדבר לא נתפס כהתקפה ישירה על חזבאללה המחייבת אותו להגיב. אך לא רק ישראל משרטטת קווים אדומים, גם חזבאללה סימן כאלו, ובהם כי כל תקיפה ישראלית על אדמת לבנון תגרור תגובה מצדו.

במלחמה, נהוג לומר, יודעים איך נכנסים ולא יודעים איך לצאת. צד אחד מבצע פעולה שהוא מעריך כי יהיו לה תוצאות מסוימות, ואילו הצד השני מגיב אחרת מן הצפוי והדבר מביא, לעיתים ללא שליטת מי מהצדדים, להסלמה רחבה. כך אירע ב-2006 וגם במבצע "צוק איתן", כאשר חדירת 13 מחבלים מהחמאס באמצעות מנהרה סמוך לקיבוץ סופה, הביאה לפתיחת המתקפה הקרקעית של צה"ל.

מוצב חזבאללה שהוקם מטרים ספורים מגדר הגבול, בקרבת היישוב הישראלי דובב.

מוצב חזבאללה שהוקם מטרים ספורים מגדר הגבול, בקרבת היישוב הישראלי דובב.

כל הסממנים מעידים על כך שמשוואת ההרתעה שהתקיימה מול ארגון החזבאללה בשמונה השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה מתפוגגת. זירות המטענים שהטמין חזבאללה לחיילי צה"ל בסוריה ובהר דב בחודשים ספטמבר-אוקטובר, מעידות כי ביטחונו העצמי של הארגון גבר וכי הוא מוכן כיום להסתכן במה שמכונה "יום קרב" מול ישראל.

זה לא יהיה בבחינת חידוש גדול וכבר התרחש בעבר. בשנת 2005, למשל, ניסה הכוח המיוחד של הארגון לחטוף חיילים. הניסיון סוכל והביא לפריצת יום קרב, שבדיעבד היווה קדימון למלחמת לבנון השנייה. גם ב-2006 היה הארגון מוכן להסתכן בסיבוב התגוששות שכזה. מזכ"ל הארגון, נסראללה, העריך כנראה כי ישראל, בדומה לפעמים קודמות, תגיב באופן מתון ומושכל לחטיפת החיילים רגב וגולדווסר. הוא טעה.

אירועים דוגמת התקיפה בסוריה אתמול ופעולות החזבאללה לאחרונה כנגד צה"ל, מגבירים את גובה הלהבות בחזית הצפונית. ישנם נתונים נוספים שמהווים סיבה לדאגה. חזבאללה אמנם מושקע עמוק בלחימה בסוריה ובדעא"ש, אולם הוא נותר יישות קדמית איראנית שייעודה לאסור מלחמה על ישראל. הבחירות הקרובות בישראל עשויות, כבר באפריל, להביא למצב בדומה לערב מלחמת לבנון השנייה, שהצמרת הביטחונית הישראלית חדשה בתפקידה, ובכלל זה רמטכ"ל שזה עתה נתמנה, אלוף פיקוד צפון שמשמש בתפקידו רק כחצי שנה וכמוהו ראש אמ"ן. ייתכנו גם שר ביטחון חדש וראש ממשלה שונה. מצב של חולשה והיעדר ניסיון שחזבאללה עשוי לנצל לטובתו.

מערך חזבאללה בכפר אל-חיאם נכון לשנת 2010. היום הוא מבוצר ומצויד בהרבה

מערך חזבאללה בכפר אל-ח'יאם נכון לשנת 2010. היום הוא מבוצר ומצויד בהרבה

אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך  היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מצויד באמצעי לחימה מתקדמים והחשוב מכל – צבר ניסיון מבצעי עשיר בלחימה בסוריה. הטופוגרפיה ההררית בלבנון גם היא משחקת לטובתו. בסיבוב הבא עם ישראל חזבאללה יפעיל מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ורקטות ארוכות טווח ובעלות דיוק של 12 ספרות, כפי שהדבר מכונה בצבא. בקיצור האתגר רק גדל והופך מורכב.

מבצע "צוק איתן" הוא אינדיקציה למצב המוכנות של ישראל לאתגר הצפוני. יצוין כי התנהלות הצבא, בדגש על זרוע היבשה והפיקוד הבכיר, היתה טובה בהרבה מאשר במלחמת לבנון השנייה וכי לא תמיד ניתן לנהל מערכה קצרה ותכליתית. אף כי את תוצאות המבצע עוד קשה לשפוט, עתה לאחר ששקע האבק, ניתן לגבש הערכה על מהלכיו ולראות גם את הכשלים.

IDF_Soldiers_Operate_in_the_Gaza_Strip_(14729332314)

חיילי גדס"ר נח"ל בבית עליו השתלטו במהלך מבצע "צוק איתן"

בדומה ל"שמורות הטבע" במלחמת לבנון השנייה, גם איום המנהרות לא הובן כראוי וטופל באמצעות אילתורים ממינים שונים. לא ניתן גם להימלט מן העובדה כי צה"ל התכונן למבצע "עופרת יצוקה" 2. בפועל, צמצם הדרג המדיני את התכנית האופרטיבית לכדי תמרון בעומק כשני קילומטרים אל תוך הרצועה. אל"מ במיל' יוצא אמ"ן ציין באחרונה כי בעשור ומשהו האחרונים התעוזה והנחישות של צה"ל, שהחלו בעבר בטוראי ונעצרו ברמטכ"ל תאב פעולה, אשר היה מרוסן בידי הממשלה, דועכות וכיום השאיפה לפעולה נעצרת בדרג המח"טים-מג"דים. טענתו היא, כי גם כאשר שאפה למשל, ממשלת אולמרט לפעול במלחמת לבנון השנייה, הרי שלא היה לה שותף במטה הכללי.

בעת המבצע עצרה חטיבה סדירה של צה"ל את התקדמותה עקב שתי היתקלויות מרובות נפגעים, וזאת מבלי שתכבוש את היעדים שנקבעו לה. אין בדבר בכדי להפחית מגבורת הלוחמים והמפקדים או לחלופין, להניח כי כך תפקדו כלל הכוחות במבצע, אולם נשאלת השאלה האם די בשתי היתקלויות קשות בכדי לעצור חטיבה לוחמת? צה"ל נתפס תמיד בעיני החברה הישראלית כצבא מצליח, כצבא שלנו בו משרתים "הבנים", אבל האם צה"ל באמת מאומן ומיומן כפי שהוא נתפס בציבור?

1024px-Beaufort1982

מבצר הבופור. הכוחות לא נעצרו למרות קרב קשה ומרובה נפגעים.

השוואה עם קרבות עבר מראה כי צה"ל ידע גם לפעול אחרת. כך למשל, במלחמת של"ג הוטלה על כוח גולני, בפיקוד סא"ל גבי אשכנזי, המשימה לכבוש את רמת ארנון ואת מבצר הבופור בהם התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. למחרת, אגב, נע הכוח להמשך משימות.

אין בדברים אלו בכדי להעיד כי הלך ופחת הדור, שכן לא כך הדבר. אולם החשש מנפגעים, היעדר האימונים ביבשה, והשאיפה להכיל את האירועים ולמזער נזקים ככל שניתן, מונעים מן הצבא למלא את משימותיו בשעת מבחן. בכדי למנוע עימות יש לחזק את המוכנות אליו. אמנם עזה לא דומה ללבנון, בה מתכנן צה"ל להפעיל כוחות ואש בסדרי גודל רחבים בהרבה, אולם האתגר הלבנוני מחייב הבנה כי מדובר באירוע בסדר גודל אחר ובמוכנות שונה. הוא עשוי להיות קרוב בהרבה משחושבים.