להחזיר לשולחן את המכה המקדימה\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

התגובה הצבאית של ישראל במה שמכונה "המלחמות החדשות", הפכה צפויה, מהוססת ומסורבלת. במקום זאת מוטב לשקול מכת-מנע, שעשויה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

תא"ל גל הירש, רואה חשיבות גדולה למכת הפתיחה של צה"ל, (צילום: דו"צ).

אין מי שיודע כיצד תראה המלחמה הבאה, אך יחד עם זאת די ברור כי מרכיב חשוב למדי בתוצאותיה ובהישגיה הסופיים מצוי בשאלה כיצד היא תיפתח. חז"ל אמרו ש"הכל הולך אחר הראש" ובהקשר למלחמותיה החדשות של ישראל הדבר נכון באופן מובהק. "המלחמות החדשות" הן אחד הכינויים הגנריים המתארים את סוגי העימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת שלום הגליל. יש להן מאפיינים רבים וייחודיים, אבל המכנה המשותף הרחב ביותר שלהן הוא שהן אינן נערכות כנגד מדינות וצבאותיהן הסדירים אלא כנגד שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. במצב כזה ישנה חשיבות גדולה מאוד למה שמגדיר תא"ל (מיל') גל הירש כ"מכת הפתיחה של משחק הסנוקר", שתפקידה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. מהלומה מוחצת שכזאת, המסוגלת לייצר גם תמונת ניצחון תודעתית וגם הישגים מורליים, פסיכולוגיים או קינטיים משמעותיים, ואיננה אפשרית ברוב המקרים בשלבים מאוחרים יותר של מערכה כנגד ארגון כזה, הממהר להוריד למחתרת את משאביו החומריים והאנושיים החשובים ביותר ולהיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית.

דפוס הפעולה של צה"ל צפוי למדי

למרות התובנה הטרוויאלית הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה. סדר הפעולות ההתקפיות של צה"ל חוזר על עצמו עד שהוא נעשה שקוף וצפוי למדי לעיני המתבונן הקפדן. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד, ישראל איננה יכולה להבליג ונאלצת להגיב. במקביל לוויכוח קבוע בקבינט, אשר הדים שלו מופיעים גם בתקשורת, אודות גיוס מילואים נרחב, ישנה תקיפה מסוימת באש מנגד (אוויר ו/או ארטילריה) על מטרות ייצוגיות של האויב. מדרגת ההסלמה הבאה הינה הוצאה לפועל של מבצע משולב של חיל האוויר ואמ"ן הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, עליו עמלה קהילת המודיעין במשך התקופה שבין המערכות. יש לציין שמדובר בקרב מוחות אינסופי ומתיש מול יריב מבוזר וממודר, שבסופו ניתן לאתר ולפגוע רק בחלק מסויים מן המטרות.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

בתום שלב השמדת בנק המטרות עוברת ישראל לשלב הפינג-פונג במהלכו יורים עליה אויביה אש תלולת-מסלול וצה"ל מנסה לאתר ולהשמיד ספורדית חוליות שיגור או מטרות מזדמנות. זוהי מלאכה סיזיפית וממושכת. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה בצורתה המובהקת ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף ישראל ואילו לצה"ל קשה מאוד להגיב באופן אפקטיבי ומדויק כנגדם. תגובה זו מתמצה, לרוב, בעשרות ואולי במאות בודדות, של פעולות סיכול מוצלחות. בשלב זה, מיצו יתרונותיו המובהקים של צה"ל בתחום הטכנולוגיה והחימוש המונחה המדויק. המשך התפתחות המערכה תלויה בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) שיבחר לסיים את העימות. נראה שמופתעים כאן פעם-אחר-פעם מכך שהאויב, אשר נערך לכך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע, וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.

אז בעצם עולה ביתר שאת (וכאילו מחדש) שאלת הפעולה הקרקעית הנרחבת. לכל הצדדים ברור כי ישראל צועדת בעל כורחה לפעולה כזו, ויש לכך השלכות מעשיות על הדרך שבה בוחר האויב לפעול. הפעולה מתחילה בדרך-כלל בהחדרת כוחות קטנים של יחידות מיוחדות לעומק האויב, מתוך רצון לגשש ולחוות את השטח ומתוך תקווה לא רציונלית שהם יפתרו את הבעיה. רק לאחר שמתברר כי יכולתם של אלו להשיג השפעה של ממש על המערכה קטנה מאוד, שכן, שיגורי הרקטות נמשכים ללא הפרעה, או שהם חלילה מסתבכים בקרב, ישנה משיכה טבעית פנימה, ובעצם היגררות בפועל, של כוחות גדולים יותר. 

כוחות שריון של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

בשלב מאוחר זה מתרחש, גיוס נרחב של כוחות מילואיםחלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית, לעומת זאת, הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, שרובץ בינתיים בשטחי אימון או ריכוז ועלול להיות פגיע למדי לירי תלול-מסלול, מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל. מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של השגת הישגים קונקרטיים במערכה (שיש להם ערך בזירה המדינית), ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך "בלתי אפוי" שבו יספוג צה"ל נפגעים רבים והישגיו לא יהיו ברורים די צורכם, שלאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע מדוע בעצם יצא המהלך אל הפועל. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, המבוזרים והמוסווים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.

חזק, מהר ובאופן אלגנטי

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שבטרם העימות הבא ישראל צריכה לשקול מכה מקדימה, (מקור: פייסבוק).

מכת-מנע או מתקפה מקדימה, יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד, להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה"ל. ראשית, משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד, שלא ידע למה לצפות מישראל. האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם במתקפה יפגעו גם סמלי תודעה ובעלי תפקידים בכירים. במקרה וצה"ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה.

תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו. כאשר הנזק והקטל המרבים נגרמים בתחילתה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת. אינני טוען שבטרם המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה, אלא מציע שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.

יאיר אנסבכר, דוקטורנט לביטחון באוניברסיטת בר-אילן, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

טקטיקה על חשבון אסטרטגיה: על הקבינט להציב לצה"ל יעדים ברורים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במבצע "צוק איתן" לא מילא הקבינט המדיני-ביטחוני את תפקידו כפורום האסטרטגי הבכיר של ישראל. עם התמשכותה של "המערכה בין המלחמות" יש לערוך דיונים אסטרטגיים ולא לעסוק במרחק התמרון שיבצעו כוחות צה"ל בשטח

אחת מסדרות הטלוויזיה הבודדות שהצליחו לתאר נאמנה את עולם הריגול הייתה, ללא צל של ספק, הסדרה הבריטית "המובחרים" (The Sandbaggers) ששודרה בשלהי שנות השבעים. גיבורה היה ניל ברנסייד (אותו גילם רוי מרסדן), ראש אגף המבצעים בשירות החשאי הבריטי, והיא התמקדה בצוות אנשי המבצעים המיוחדים שבפיקודו, המכונים "המובחרים", ובראשם סמל הצנחנים וילי קיין.

"המובחרים", סדרת הריגול הריאליסטית ביותר, (מקור: ויקיפדיה).

בפרק הראשון בסדרה מסביר ברנסייד, יוצא חיל הנחתים המלכותי ו"מובחר" לשעבר בעצמו, את מורכבותם של מבצעים מיוחדים. לשיטתו, "אין פירושו של דבר להיכנס באקדחים שלופים. אלא תכנון מיוחד, יחס מיוחד, סוכנים מתודרכים היטב שברשותם כל האלטרנטיבות האפשריות. אם אתה רוצה את ג'יימס בונד לך לספריה, אבל אם אתה רוצה מבצע מוצלח לך לשולחנך וחשוב, ואז חשוב שוב. בקרבות שלנו אין לוחמים בקצה המצנח. מנצחים ומפסידים בהם במסדרונות האפרוריים, המשמימים בווסטמינסטר".

בכנס לביטחון ולאסטרטגיה לזכר ראש המוסד המנוח, אלוף במיל' מאיר דגן, שהתקיים בשבוע שעבר במכללה האקדמית נתניה, אמר הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, כי בצה"ל היה שמו של דגן שם נרדף ל"תחבולה, יצירתיות, גבורה ואומץ לב". ניתן להעריך, אם כן, שדגן, שעלילותיו כקצין צנחנים, כמפקד סיירת רימון וכמפקד חטיבת שריון ועד לימיו כראש המוסד היו יכולות לפרנס סדרה מרובת עונות, היה מסכים עם אמירתו של ברנסייד.

האלוף במי'ל דגן, היה שם נרדף ל"תחבולה, יצירתיות, גבורה ואומץ לב", (מקור: ויקפדיה).

על פי פרסומים בתקשורת הזרה, בעשור האחרון, תחת שלושת הרמטכ"לים האחרונים (כמו גם מקביליהם בשב"כ ובמוסד, בשיתוף פעולה הדוק), התעצמה המערכה שבין המלחמות (מב"מ). כך מכונה שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, שתכליתה לדחות את מועד העימות הבא ולפגוע במוכנות האויב לקראתו. הרמטכ"ל התייחס לכך בכנס וציין כי "אנחנו מצליחים לשמור את הגבול עם סוריה שקט, לצד עמידה על האינטרסים שלנו בזירה הצפונית ולמנוע התעצמות ממי שלא צריך להתעצם בנשק מתקדם". למרות זאת, המתיחות השוררת בצפון בעקבות תקיפות חיל האוויר מלמדת שהעימות הבא עשוי להתרחש גם תוך כדי מלחמת האזרחים בסוריה וגם נוכח מעורבותה של רוסיה.

המבקר קבע כי מבצע "צוק איתן" נוהל ללא הנחיה מדינית מוגדרת

בתחילת החודש פורסמו שני פרקים מתוך דוח מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, על אודות מבצע צוק איתן. אחד הפרקים עוסק בתהליכי קבלת החלטות בקבינט המדיני-ביטחוני בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע ובראשיתו. עניינו של השני הוא ההתמודדות עם איום המנהרות במהלך המבצע.

מהפרקים הללו עולה כי מדינת ישראל הגיעה למערכה בקיץ 2014 ללא דיון עומק באשר למטרותיה האסטרטגיות במקרה של עימות ברצועת עזה, וכאשר כוחות המערך הסדיר של צה"ל לא הוכנו כנדרש להתמודד עם איום המנהרות. התחדשות ירי הרקטות מן הרצועה בתקופה האחרונה, לצד רטוריקה לוחמנית של ממשלת ישראל והנהגת חמאס הנצית, הופכת את המסקנות הללו למטרידות במיוחד.

כריכת דו"ח המבר, (מקור: אתר מבקר המדינה).

מסקנות המבקר קובעות שהטיפול באיום המנהרות הוא בגדר "כישלון מתמשך", אולם הצבא לא חיכה למבקר ומינה ועדת בדיקה פנים-צה"לית, בראשותו של אלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע ודומה בעיקריו למסקנות הדוח. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה, הן בתכנית הרב-שנתית "גדעון" לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

הפרק העוסק בעבודת הקבינט מטריד בהרבה. דוח המבקר קבע כי המערכה חסרה דירקטיבה מדינית מוגדרת ודיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך התברר, לא ידעו כמעט דבר על אודות מערך המנהרות של חמאס. חמור מכך, חברי הקבינט לא ידעו מה הם רוצים להשיג, וכפועל יוצא מכך מה רוצה המדינה. בדוח מצוטט השר יובל שטייניץ שאמר במהלך דיוני הקבינט בצוק איתן כי "אנחנו מתמקדים בטקטיקה ובורחים פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, כבר תשע שנים שאנחנו בורחים מהמציאות האסטרטגית שמתהווה לנגד עינינו". למעשה, אמר השר, לא ביצע הקבינט את תפקידו כפורום האסטרטגי הבכיר של ישראל.

אסור לישראל להגיע לעימות כאשר קברניטיה עוסקים בטקטיקה

כוח צנחנים במהלך צוק איתן, (צילום: דו"צ).

להערכה כי לישראל, לחמאס, לחיזבאללה וגם למשטרו של אסד בסוריה רצון להימנע מעימות ישיר דוגמת מבצע צוק איתן ומלחמת לבנון השנייה יש על מה להתבסס, אולם האפשרות של חישוב מוטעה בניהול האירועים נותרה סבירה. כשכולם מבינים את המאזן ואת גבולות מרחב הפעולה, השקט נשמר אך בעצם המושג מיס-קלקולציה, טמון המרכיב הקובע כי אחד מן הצדדים שגה בהערכותיו את תגובות הצד השני. כך שגה מנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נסראללה, בתגובת ישראל ב-2006 וכך שגתה ישראל בהערכת תגובת חמאס בטרם צוק איתן. חיזבאללה, למשל, הצטיין לאורך השנים באיתור נקודות תורפה במערכי צה"ל. לא חסר הרבה בכדי ששני הצדדים יפגעו, אולי שלא במתכוון, במטרות שבהן ריכוז אזרחים גדול, דוגמת אירוע כפר כנא או הרכבת בחיפה, ויביאו להסלמה לכדי עימות רחב היקף.

בכנס לזכרו של דגן הדגיש הרמטכ"ל כי צה"ל מתאמן ומתכונן – קיים דיונים, גיבש תכניות אופרטיביות וערך לאוגדות אימונים מתאימים. כך למשל, אמר איזנקוט, מתוכנן תרגיל גיס רחב שדגן אף הספיק לסייע בהכנות אליו, בטרם נפטר – האחרון, שדגן פיקד עליו ואיזנקוט השתתף בו כמח"ט גולני, התקיים בשנת 1998. אך כאשר העימות יתרחש, בדרום או בצפון, אסור שמדינת ישראל תגיע אליו כאשר קברניטיה עוסקים בטקטיקה ודנים, בין היתר, במרחק אליו כוחות צה"ל יתמרנו וכיוצא בזה. חובתם לקבוע, מראש, את האסטרטגיה ויעדיה של ישראל בכל זירה ואת הדרך להשיגם ולשמרם.

גל פרל פינקל הוא חוקר אורח בתכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי ומפעיל הבלוג "על הכוונת"

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 27.03.2017)

בעימות הבא מול חזבאללה יילחם צה"ל בצבא\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם החזבאללה לכדי צבא, מסוכן בהרבה מזה שפגש צה"ל ב-2006. המענה של צה"ל עשוי להיתקל במורכבות נוספת – הנוכחות הרוסית המחודשת במזרח התיכון.

דגל ארגון חזבאללה

דגל ארגון חזבאללה, (מקור: ויקיפדיה).

בחינה של הזירה הצפונית מלמדת כי חזבאללה נתון בעיצומה של לחימה קשה בסוריה, בשירות אסד ואיראן. על-כן סביר להניח, כמו גם בשל המעורבות הרוסית בזירה, כי לארגון אין אינטרס בעת הזו להסלים את מאזן ההרתעה ההדדית שביסס כנגד ישראל. עם זאת, במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת "עדכן אסטרטגי" הצביע יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (ולמען הגילוי הנאות, הח"מ עבד בעבר עם שפיר), על-כך שבמהלך מלחמת האזרחים בסוריה ארגון החזבאללה "התעצם, רכש מערכות נשק שלא היו בידיו קודם לכן כמו שריון והגנה אווירית, וכן צבר ניסיון בהפעלתן. הוא גם רכש ניסיון נכבד בניהול מערכות וזכה ללמוד מצבאות מקצועיים". מכפילי כוח אלו, כתב שפיר, הפכו את הארגון לכוח הצבאי הנחוש והמיומן ביותר המאיים על ישראל, ולפיכך לאיום החמור ביותר עליה.

חזבאללה 2.0

מלחמת לבנון השנייה, כתב שפיר, הפתיעה את חזבאללה ואת תומכיו האיראניים. שפיר מציין כי למרות ההפתעה הפגין הארגון יכולת לחימה מרשימה. בפועל, לא כך קרה. הארגון כמעט שלא תקף את כוחות צה"ל לאחר חטיפת החייילים ועסק בעיקר בהגנה. שתי החריגות היחידות היו תקיפת אח"י חנית בטיל חוף־ים ומתקפה שיזם הכוח המיוחד של הארגון כנגד כוח צנחנים בבינת' ג'בייל, שהסתיימה בהצלחה גדולה לצה"ל. עיקר הצלחות חזבאללה במלחמה נבעו בעיקר מחולשותיו של צה"ל ובהם הכשירות הנמוכה ביבשה וחוסר היכולת, כפי שהגדיר זאת בשעתו האלוף במיל' קפלינסקי, לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) מביטחון שוטף למלחמה.

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

מאז המלחמה, כאמור, התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע). על-פי שפיר, "עיקר הכוח המיועד לתקוף את ישראל" הוא היחידות המפעילות רקטות קצרות טווח. בנוסף, לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים (שיתכן שיש ברשותה טילי יאחונט מתקדמים מתוצרת רוסית).

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון. שפיר טוען כי עצם הפעלת אגד השריון מלמדת שהארגון מקים לו מסגרות לחימה גדולות יותר ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 גדל מספרם לכדי 20,000, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף הוקם לארגון מערך מילואים שמונה כמה עשרות אלפים. לכאורה, חיזוק המאפיינים הצבאיים בחזבאללה, מייצר הזדמנויות לצה"ל, שכן לצבא יש מרכזי כובד שבהם קל יחסית לפגוע. עם זאת, מזהיר שפיר, עצם העובדה שהארגון "רכש ניסיון בפעולה במסגרות גדולות, לרבות הפעלת כוחות שריון ותיאום סיוע אווירי, אינה מחייבת שיפעל נגד ישראל בצורה דומה", ויוסיף לפעול באופן מבוזר. ניתן להניח, שהארגון למד את הלקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות. מה גם שבניגוד לחזית הסורית בה הוא לוחם כיום, במקרה של עימות עם ישראל ישוב הארגון למטרותיו המקוריות וייהנה מתמיכת האוכלוסייה שבקרבה הוא פועל. ישראל, כתב שפיר, "תצטרך להתמודד עם צבא מאורגן, מיומן ונחוש".

לא ניתן להכריע ללא מגע קרוב

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

חלק ניכר מן הכשלים והליקויים שנתגלו במלחמת לבנון השנייה תוקנו מאז וחלקם, כמו חולשת הקבינט, עוד איתנו. במאמר שפרסם בגיליון דצמבר 2016 של כתב-העת הצה"לי "בין הקטבים", כתב האלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים המשמש כראש אט"ל, כי האויבים דוגמת חזבאללה וחמאס התנערו מהמבנה הצבאי הקלאסי וגיבשו את כוחם ותפיסות ההפעלה שלהם על בסיס לוחמת גרילה. מטרתם לנצח את ישראל בנקודות התורפה שלה, במקומות שבם המענה שבידה חסר, ולהימנע מהתמודדות עם מרכיבי העוצמה של צה"ל, דוגמת חיל האוויר והתמרון היבשתי. חליוה כתב ש"הניסיון שלנו, בתגובה למגמות אלה, להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי".

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64, (מקור: אתר חיל האוויר).

יתרה מכך, נראה כי הצורך בקרב היבשתי רק גדל. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מצטטים עמוס הראל ואבי יששכרוף, מסמך שכתב ב-2005 מפקד היחידה המובחרת מגלן, סא"ל אמיר ברעם. באימון שדימה לחימה בלבנון, כתב ברעם, "למדנו כי יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). כיום ברעם הוא מפקד אוגדת הגליל ואחראי באופן ישיר על ההתמודדות הצבא מול חזבאללה. הלקח שעליו עמד בטרם המלחמה, קיבל משנה תוקף במהלכה, בעיקר משום שצה"ל התמהמה בהפנמתו ומשום שבחלק מהמקרים שבהם ניסו כוחותיו לפעול לאורו, חסרו את הנחישות הדרושה.

הרמטכ"ל איזנקוט מכיר את לבנון "דרך הרגליים", החל מימיו כמ"פ בגולני בשל"ג, עבור בתפקידו כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה וכלה בשירותו כאלוף פיקוד הצפון לאחריה. בשנתיים בהן שימש כרמטכ"ל נעשה מאמץ משמעותי לתקן את אותה "צליעה" עליה הצביע האלוף חליוה בתמרון היבשתי. התקיימו תרגילים רבים ועלתה מוכנות הכוחות. בנוסף הפיץ איזנקוט בפומבי את מסמך "אסטרטגיית צה"ל", על-מנת שהציבור בישראל וגם בצד השני יידע מה תהיה תגובת צה"ל במקרה של עימות. במסמך נקבע שבמערכה הבאה יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

 "אל תעצבנו את הדוב"

3048-1

אלוף יואל סטריק כמפקד פיקוד העורף, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בשבוע שעבר סיים האלוף יואל סטריק את תפקידו בפיקוד העורף ובקרוב יתמנה לאלוף פיקוד הצפון. בדומה לאלוף שיחליף, אביב כוכבי, החל סטריק את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר בראיון כי עשה זאת משום שרצה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." לאחר שהיה לוחם ומפקד מחלקה בצנחנים הצליח לעבור לחטיבה הסגולה, והיה מפקד פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בטרם הנסיגה מלבנון, ומפקד החטיבה בעת המלחמה ב-2006. בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. במערכה הבאה מול חזבאללה יהיה הוא האיש שיצטרך לממש את אותה מהלומה משולבת שעליה דובר באסטרטגיית צה"ל.

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא לפרוץ העימות הבא. אולם כשזה יקרה כלל לא בטוח שישראל תיהנה מאותו חופש פעולה שעמד לרשותה במלחמת לבנון השנייה. הנוכחות הרוסית המחודשת, במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, עשויה לצמצם את מרחב הפעולה של ישראל במקרה של עימות בצפון. לא מן הנמנע ששיחות התיאום בטרם תצא ישראל למערכה ייתקלו במגבלות קשות מצד רוסיה על אופי הפעולה הישראלית, קשות בהרבה מאלו שהטיל ממשל בוש הבן על ישראל ב-2006, שכן זו עשויה לפגוע באינטרסים של רוסיה במרחב. האמריקאים נוהגים לומר שאל לו, לאדם, לעצבן את הדוב (don't poke the bear). הכלל תקף במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.02.2017)

הדרך של השר להשפיע על צה"ל – מינוי אלופים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סבב המינויים שעליו החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל מאפשר לשר להטביע את חותמו על שדרת הפיקוד של הצבא. האלופים שמינה מגיעים לתפקידם עם ניסיון רב ועם האומץ להביע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיניו.

2159986-18

האלוף כוכבי, סגן הרמטכ"ל הבא, לצד השר ליברמן בפיקוד הצפון, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בסך הכל בסבב המינויים במטה הכללי שעליו החליטו שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט אין הפתעות. ההחלטה על מינויו של אביב כוכבי לסגן הרמטכ"ל הבא ובחירת עמיקם נורקין למחליפו של אמיר אשל בחיל האוויר, היתה צפויה. ועדיין, מינוי מפקדים בכירים הוא הדרך שבה מטביע שר ביטחון בישראל את חותמו על המערכת עליה הוא מופקד. משה ארנס למשל, התנה את מינויו של משה לוי (מוישה וחצי") לרמטכ"ל בכך שיקים את זרוע היבשה, לה התנגד. מובן מאליו שבחירת הרמטכ"ל היא כמובן הבחירה המשפיעה ביותר, אבל את המערכת מעצבים גם מפקדים נוספים ובהם מפקד הזרועות והפיקודים. אז, נכון, המינויים שעליהם הוחלט (בשיתוף עם איזנקוט) ייכנסו לתוקפם במהלך שנת 2017, אבל כשמצרפים לדברים גם את העובדה שהסגן האחרון שכיהן בתפקיד מונה לרמטכ"ל, מבינים שהטון נקבע כאן.

ההחלטה למנות לתפקיד סגן הרמטכ"ל את אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, לא הפילה איש מהכיסא. כוכבי סומן כהבטחה שתגיע רחוק עוד כשפיקד על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, בשלהי שנות השמונים. נראה כי השר והרמטכ"ל החליטו כי הביקורת הצפויה על כוכבי בדו"ח המבקר על שאמ"ן בראשותו לא צפה את העימות בעזה ב-2014, ולא הבין די צורכו את משמעות איום המנהור ההתקפי, אינה במקומה. בכלל, יש בישראל נטייה מסוכנת לחפש אשמים ו"לערוף ראשים". אם משהו הסתבך אז מישהו בוודאי התרשל ובפיטוריו נתקן את המערכת. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מודיעין אודות איום קונקרטי, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים. מינוי כוכבי, למרות הביקורת, מבטיח כי לתפקיד נבחר קצין מנוסה שמאחוריו ניסיון בלחימה בלבנון, איו"ש ועזה. לא מן הנמנע (ולא רק בגלל הסטטיסטיקה אודות הסיכויים המשופרים של הסגן האחרון בתפקיד) שייתמנה בהמשך גם למחליפו של איזנקוט.

צוות מנוסה בפיקוד

50372

האלוף נורקין, עתיד להתמנות למפקד חיל האוויר, (צילום: אתר חיל האוויר).

גם שאר השמות בסבב המינויים הנוכחי הם קצינים עתירי נסיון. ההחלטה למנות לתפקיד מפקד חיל האוויר את ראש אגף התכנון (אג"ת), אלוף עמיקם נורקין, אינה מפתיעה. נורקין, טייס קרב שאת עיקר נסיונו המבצעי צבר בלבנון, נחשב גם כן למי שיועד לראש הפירמידה בחיל הכחול. הוא שימש בכל תפקידי הליבה בחיל ובכלל זה בין היתר, כראש מחלקת המבצעים של החיל במלחמת לבנון השנייה. בתפקיד זה היה אמון על הכנת חיל האוויר למבצע "משקל סגולי", שבמהלכו הושמדו מן האוויר (בתוך 34 דקות) חלק ניכר ממערך רקטות הפאג'ר ארוכות הטווח של החיזבאללה. נורקין עלה לאחרונה לכותרות לאחר שהתעמת עם הרב הראשי לצה"ל בנוגע לפקודת השירות המשותף החדשה לנשים וגברים. נורקין טען, בצדק, כי העובדה שהפקודה מאפשרת לחיילים דתיים לבחור שלא לקחת חלק בפעילות משותפת לגברים ונשים היא בבחינת "מדרון חלקלק", וכי ההחלטה על כך צריכה להיוותר בידי המפקדים.

תמיר ידעי 1

תא"ל ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל, יתמנה לאלוף פיקוד העורף, (צילום: דו"צ).

מחליפו של כוכבי בפיקוד הצפון הוא האלוף יואל סטריק, מפקד פיקוד העורף. סטריק, שפיקד בעבר על עוצבת הגליל, יגיע לתפקיד לאחר ששימש בין היתר כמפקד בחטיבת גבעתי בטרם הנסיגה בשנת 2000 ופיקד על החטיבה כולה בעת המלחמה שש שנים לאחר מכן. בנוסף הוחלט להעלות בדרגה שלושה תא"לים: אמיר אבולעפיה, תמיר ידעי ומוני כץ. ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל מגולני שפיקד במלחמת לבנון השנייה על החטיבה החומה ועל אוגדת איו"ש במבצע "שובו אחים", עתיד להתמנות לאלוף פיקוד העורף.

תא"ל כץ יעמוד בראש מפקדת העומק ויחליף את האלוף במילואים טל רוסו. כץ, בדומה לרוסו, הוא יוצא יחידת שלדג, ומאחוריו גם שורת תפקידי ליבה בצבא הגדול (מח"ט גבעתי ומפקד צאלים). הוא בקי בעולם המבצעים המיוחדים וגם שימש כראש מטה הפיקוד תחת רוסו. מנגד, בינואר 2015, רגע לפני תום כהונתו של הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, הוחלט למנות לתפקיד דווקא את רוסו, אלוף במילואים, מתוך כוונה לצמצם תקנים במטה הכללי. אם היה זה נכון לצמצם במטכ"ל ולמנות אלוף במיל' לפני פחות משנתיים, מדוע יש למנות עתה קצין קבע?

"האומץ להביע עמדה עצמאית"

תא"ל אבולעפיה, שיתמנה לראש אג"ת, יהיה האלוף הראשון שהחל את שירותו בחטיבת הנח"ל. בנוסף, הוא גם יהיה לאלוף "הירוק" הראשון בתפקיד, לאחר עשור שבו היו ראשי אג"ת טייסי קרב לשעבר (גם לו יש ברזומה שירות בחיל "הכחול" כמפקד כוחות אוויר מיוחדים). לאורך הקריירה שלו נחשב אבולעפיה לקצין מצטיין. כשפיקד על חטיבת בנימין, למשל, לכדו הכוחות בפיקודו את אברהים חאמדבכיר מבוקשי חמאס בגדה החמקמק, שהיה אחראי למותם של 78 ישראלים והצליח להימלט ממעצר במשך שמונה שנות מצוד ארוכות.

250px-amir_abulafia

תא"ל אבולעפיה, הביע עמדה עצמאית, (צילום: ויקיפדיה).

מנגד, לאבולעפיה יש מוניטין כמי שאומר את מה שהוא חושב, גם כשזה עשוי לפגוע לו בקידום בסולם הדרגות. ב-2010 פרסם מאמר בביטאון "מערכות" שעורר הדים בצה"ל ומחוצה לו. במאמרו, שנשא את הכותרת "האומץ להביע עמדה עצמאית", טען כי קציני צה"ל, "נמנעים נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", בין היתר בשל הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה הזהיר אז כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." כרמטכ"ל נדרש איזנקוט, שתמיד נחשב לקצין שמוכן לשמוע דעה אחרת שמאתגרת את הקונצנזוס, למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. קידומו של אבולעפיה, ראשית לתא"ל ועתה לאלוף, הוא בבחינת איתות כי בצה"ל מוכנים לשמוע ולהשמיע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיני השר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.11.2016)

"התודעה גוברת על הידיעה"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקנות ממצאי דו"ח פנים-צה"לי שבחן את מוכנות הכוחות למבצע "צוק איתן" מעידות, ככל הנראה, על כשל חוזר ממערכות קודמות של הכרת האיום ללא הבנתו.

12491

בספר הדגיש לידל הארט את חשיבות הדמיון למפקד צבאי.

בהרצאה שנשא לפני שנתיים במכינה הקדם-צבאית עצם, הדגיש תא"ל איתי וירוב, (מפקד אוגדת עזה דאז), את חשיבות הדמיון עבור מפקד צבאי. וירוב סיפר לחניכים על ספרו של התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986). הספר, בו פורש הכותב לקט משיחותיו עם מפקדים בכירים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, נפתח עם אמירתו של הגנרל הבריטי וולינגטון, גיבור קרב ווטרלו, כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמוד 11). להמחשת דבריו תיאר וירוב כיצד כמפקד גדוד צנחנים בשנת 1999, הצליח, כשברשותו רק שברי מידע מועטים, לצפות את פעולת האויב ולהוציא לפועל מארב בעומק לבנון שהביא להריגת ארבעה מחבלים.

האלוף יוסי בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

האלוף בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר נודע כי תחקיר פנים-צה"לי אודות מבצע "צוק איתן" קובע כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא הצליחה לערער את שיווי המשקל של החמאס ו"להניח את האויב על קרני הדילמה", כדברי הגנרל שרמן. את התחקיר קיימה ועדת בדיקה שמנתה כ-30 קצינים בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

קביעתו של האלוף בכר כי המנהור ההתקפי בעזה היה "בחזקת נעלם" בעבור הכוחות, מהדהדת את אמירתו של חגי מרדכי, מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, על אודות מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה ושעשה בו שימוש במלחמה. מרדכי הודה אז ביושר כי בטרם המלחמה טעה בחושבו שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". זאת, למרות שבאמ"ן היה מידע רב אודות האיום. אולם, המודיעין לא תורגם לכדי תובנות אופרטיביות ולהתכוננות שנדרשה מהכוחות הלוחמים. "ידענו אבל לא הבנו" הוא משפט שגור כשמדברים עם מי שלחמו בלבנון ובעזה בעשור האחרון, או "התודעה גוברת על הידיעה", כפי שניסח זאת בשעתו ח"כ עפר שלח בכנס שעסק ב"צוק איתן". זוהי אינה תופעה חדשה בצה"ל, והדוגמא הבולטת לכך מהעבר היא במלחמת יום הכיפורים, אז נתקלו כוחות צה"ל בטילי נ"מ ונ"ט ללא הכנה מתאימה – אף שהיה מודיעין אודותם – ונגרם להם נזק כבד בשל כך.

מנהרות בצוק איתן דוצ

מנהרות ב"צוק איתן", (צילום: דו"צ).

הסברים שונים ניתנו לליקויים סביב "צוק איתן", משכנעים יותר או פחות. כך למשל המציאות התקציבית, שבימיו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ הייתה מגבילה מאוד בהשוואה לתקופה הנוכחית. הסבר אחר הוא שהדרג המדיני, בשנים שקדמו ל"צוק איתן", מיקד את תשומת הלב של הצבא באיראן ולא בחמאס. בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים מתוך הנחה שמישהו התרשל. עם זאת, היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות והזנחת מוכנות כוחות היבשה, יש בהם כדי להטריד ברמה המערכתית והם מצריכים יותר מאשר הטחת ביקורת ברמטכ"ל הקודם, בני גנץ, ובראש אמ"ן לשעבר, אביב כוכבי. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מידע על איום קונקרטי כזה או אחר שמצוי ברשותו, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים.

חמאס במנהרה רויטרס

מנהרות חמאס, (צילום: רויטרס).

מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את מצבת הלוחמים של כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהוכחו כיעילות יותר), כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). יתכן אף שבדומה לאיומי חזבאללה על יישובי צפון ישראל, מתכננים בחמאס להשתלט בעימות הבא על יישוב בעוטף עזה. היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה הופך את העימות הבא לתרחיש צפוי, כשהשאלה היא העיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם, לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על הפתעה חדשה.

בצה"ל אוהבים לצטט את קלאוזוביץ ולומר ששדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, ושהפתעות תמיד תהיינה. חשוב לומר, שכמו טילי הסאגר ב-1973, כך שמורות הטבע ב-2006 והמנהרות ב-2014: מדובר בהפתעות טקטיות ולא אסטרטגיות, וכדאי שלא לתת להן משקל אסטרטגי, מטרידות ככל שתהיינה. אולם, רצוי לצמצם אותן למינימום ההכרחי ו"לנחש" את הנעשה מצידה השני של הגבעה, כך שלמערכה הבאה יגיע צה"ל עם תכנית מתאימה לאיומים הקונקרטיים, ויפחית את הסיכוי להיגררות לעוד מערכה מהוססת, מגומגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 25.10.2016)

מלחמה מהסרטים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006.

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)

להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

ליברמן 1

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

250px-Yehoshafat_Harkabi

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)