נציב קבילות חיילים מזהיר מהיעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים שמצביע על ירידה במוטביציה של אנשי הקבע להישאר בצה"ל, במוכנות המערך תומך הלחימה למלחמה וכן על היעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם. דו"ח שהוא קריאת חובה.

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים (נקח"ל), האלוף במילואים יצחק בריק. הנציב ציין כי במהלך הביקורים והשיחות שערך בשנה האחרונה ביחידות צה"ל, הצטיירה לפניו תמונה קשה באשר להשלכות האפשריות של הקיצוצים הרוחביים שהתקיימו בחלק ממערכי היבשה והוא אינו משוכנע שמפקדי הצבא מודעים למצב במלואו. הפערים שזיהה אינם ברמה האסטרטגית אלא ברמה הטקטית. שם, בחלק מיחידות השדה של צה"ל מצא בריק "שבחלק מהנושאים יש "חזרה לאחור", תוך אי-התחשבות בלקחי מלחמות ישראל, פעילות מבצעית ושגרה". בריק, שפרש מצה"ל ב-99' לאחר ששימש כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד גיס, מבוגר מאלופי צה"ל בשלוש מלחמות וחצי. בעוד שחלקם (אולי) לחמו בלבנון הראשונה הרי שהוא עצמו כבר לחם, כמפקד טנק באוגדת שרון, במלחמת ששת הימים. על האופן שבו פיקד על פלוגת שריון במלחמת יום הכיפורים, הוענק לו עיטור העוז. הוא מביא אתו לתפקיד ראייה אחרת, שכוללת בתוכה גם שורה ארוכה של לקחים שבצה"ל הספיקו לשכוח.

משבר במערך תומך הלחימה

נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל') בריק (צילום: ד"צ).

אף שהוא מודע לכך שמתקיימים כעת בצה"ל תהליכי שינוי עמוקים הכוללים את מימוש התכנית הרב-שנתית "גדעון" (תר"ש), הרי שלטענת הנציב, אחת ההשלכות שלהם ושל שינויים ורפורמות שקדמו להם, היא תחושת חוסר ודאות קשה בקרב אנשי הקבע בתפקידים תומכי לחימה (תומכ"ל) ומנהלה, בין היתר בעקבות פיטורי כ-6,000 אנשי קבע בשנים האחרונות. אף שהוא אינו מטיל ספק בחשיבות התר"ש, מציין בריק שקיצוץ תקנים רבים הביא גם לכך שביחידות מחסני החירום (ימ"חים) ובמקומות אחרים, גדל הנטל על הנשארים באופן כזה, שלעיתים מבצע נגד אחד משימות שבעבר ביצעו שלושה. מצב זה אמנם חסכוני לצבא, אך הוא פוגע קשות ברצון האנשים להישאר במערכת. העומס מביא לתפיסתו ל"תופעה של "עיגול פינות", של רדידות ושטחיות במילוי המשימות, של ירידה באיכות הביצוע, ולעיתים – תופעה של אי-עשייה ודיווחים לא אמינים על מה שלא בוצע כנדרש או לא בוצע כלל"הדבר גורם לירידה באיכות אחזקת הציוד שעלות תיקונו עשויה להיות גדולה מן החיסכון בכוח אדם. 

בדו"ח הקודם שהוציא, הזהיר הנציב מפני קריסת מערך הנגדים בימ"חים, שעלול לפגוע בכשירות צבא היבשה בשנים הקרבות. בדו"ח הנוכחי הוא ציין, לשמחתו, כי צה"ל מקיים תהליך של טיפול בבעיה זו וכי ראש אט"ל, האלוף אהרון חליוה, "הרים את הכפפה" עם כניסתו לתפקיד ומניע תהליכים לטיפול בנושא. אולם, מזהיר בריק בדו"ח זה, ללא יכולת לשמור על רמת הכשירות של המערך התומכ"ל, כבעבר, "לא כל שכן בעידן שבו מערך התומכ"ל נמצא במשבר אמון – גם הגדוד המאומן ביותר, יידרדר לאחור". הוא, שכמפקד פלוגה בחזית הדרום ב-73' החליף שבעה טנקים בזה אחר זה, לאחר שנפגעו מאש מצרית, יודע טוב מאחרים כמה חשוב מערך זה במלחמה של ממש.

סוגיות בפיקוד ומנהיגות

תחום אחר שבו עסק הדו"ח הוא יחסי מפקדים-פקודים והטיפול בפרט, סוגייה שבריק רואה בה אבן פינה בעיסוק הצבאי ומקפיד לעסוק בה לכל אורך כהונתו. כך למשל, בשנת 2009, לאחר שזכה למענה אדיש מצד מפקד חטיבה שבה טייחו מפקדי הגדודים שלו תחקירים אודות שורת אירועים אלימים מצד מפקדים זוטרים כלפי חיילים, חשף בריק את מה שהגדיר כתרבות של טיוח ואלימות במפגש עם פורום מטכ"ל. כתוצאה מכך קידומו של מפקד החטיבה נעצר. בראיון שנתן בשנה שעברה הזהיר מתרבות קלוקלת המשתרשת בצבא שבה מפקדים התרגלו לשלוח הודעות במקום לשוחח עם פקודיהם. ישנם אף כאלו, אמר, שמנהלים את היחידה מהמשרד, בוואטסאפ. כיצד יפגין מפקד שכזה מנהיגות בשדה הקרב, תהה. "במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד". גם בדו"ח הנוכחי מצא בריק כי קיימת מגמה של שיח לקוי בין המפקדים לאנשיהם.

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות", תיאר בריק כיצד במהלך הקרבות בסיני, היה נוהג כל ערב לאסוף את חיילי פלוגתו לתדריך בחניוני הלילה ו"לשוחח עם החיילים. סיפרתי להם מה עבר עלינו במשך היום, ודיברתי איתם על הדברים שאנחנו אמורים לעשות למחרת. ידעתי שלא כולנו נשב בחניון הלילה למחרת, אך ידעתי גם שכדי להניע את החיילים להילחם בקרב שבו הם עלולים להיפגע, חייבים לשוחח עימם באופן בלתי-אמצעי. לא רק בקשר הרדיו, המהווה את ערוץ התקשורת העיקרי בין המפקדים והחיילים בחיל השריון. אין די בקשר רדיו המגע האישי, הטפיחה על הכתף חיוניים ביותר. ידעתי שאני חייב להקרין כלפי אנשי ביטחון, אמינות ומקצועיות, והבנתי כי עלי לספר להם את האמת, קשה ככל שתהיה". לתפיסתו, רק כך יכול מפקד להניע את אנשיו אחריו בשדה הקרב וגם בשגרה.

הביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית

במקרה, או שלא במקרה, התפרסמו השבוע שני מקרים מטרידים של טיפול קלוקל בחיילים ומפקדים שממחישים את נחיצות נציב קבילות חיילים. במקרה הראשון, שהתרחש לפני מספר חודשים, חשף הכתב הצבאי של גלי צה"ל, טל לב רם, כיצד מפקד פלוגה הפתיע את אחד מחייליו, שהיה מצוי בחופשת מחלה (גימלים) בביתו, בניגוד לפקודות, ונהג כלפיו באלימות. בהמשך הפרסום נמסר מדובר צה"ל כי החייל שהה לאחרונה בחו"ל וכשישוב ליחידה ייבדקו הטענות לעומקן על ידי המפקדים בגדוד ובחטיבה. כן ייבדק מידע לפיו מפקדים וקצינים נוספים בגדוד ידעו על האירוע החריג מיד לאחר שהתרחש. 

חיילי מילואים באימון, (צילום: דו"צ).

במקרה השני, שהתרחש לאחרונה באימון של חטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר בפיקוד הצפון, סירב מפקד פלוגה להעיר את חייליו לתרגיל לאחר שישנו 3 שעות בלבד, ולא 6 בהתאם לפקודות. התרגיל דימה מעבר משגרה ללחימה במצבים שונים. ביומו הרביעי של האימון התארגנו חיילי הגדוד לשינה כאשר נודע להם כי התרגיל הגדודי יחל בעוד שלוש שעות. המ"פ ביקש ממפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב, לשקול שנית ולדחות את התרגיל כך שהחיילים יספיקו לישון כנדרש. המח"ט, יוצא חטיבת גולני, סירב לעשות כן ולוח הזמנים שקבע נשאר בתוקף. מפרסומים בתקשורת עולה כי אף שמפקדיו הסבירו לו שמבחינת הפקודות מדובר במהלך תקין וכי שעות השינה יושלמו בהמשך, עמד המ"פ בסירובו, ככל הנראה ממניעים של הקפדה על כללי הבטיחות, ופלוגתו לא לקחה חלק בתרגיל.

קשה למצוא דוגמה טובה יותר לשיח הלקוי בין מפקדים לפקודיהם, עליו הצביע בריק, מאשר מקרה שבו מח"ט מתקשה לשכנע מ"פ לסמוך עליו בנוגע לבטיחות התרגיל. מי שמכיר את התרגילים הללו יתקשה להאשים את המ"פ על שהניח שהשילוב בין "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון בין שהשלימו שעות שינה ובין שלא (מה שמוביל לא פעם לתאונות ולנפגעים), ורצונם של המפקדים לדחוס ולהספיק כמה שיותר תכנים באימון, יביא לכך שהחיילים לא יישנו כנדרש בטרם ישתחררו וייסעו הביתה. חייליו של המ"פ רואים, כך נראה, את הדברים כמותו, שכן הם עתרו במכתב למפקד פיקוד הצפון, האלוף סטריק, והגדירו את ההדחה כ"אגרוף בפרצופם של כלל חיילי הפלוגה". שירות המילואים כבר מזמן אינו נחלת הכלל ואלו המשרתים במילואים תקופות ממושכות, במיוחד ביחידות לוחמות, נמנים על כחמישה אחוזים מן האוכלוסיה. החלטת מפקדיו של המ"פ, המח"ט והאוגדונר, לוותר על שירותיו של מי שעושה מעל 60 ימי מילואים בשנה (כמו כל מפקד פלוגת מילואים קרבית) ולהתעלם מההסתייגויות שהעלה מטרידה, ומצביעה על נתק של חלק מן המפקדים שבקבע ממערך המילואים וצרכי המשרתים בו.

בדו"ח שהוציא מתחת ידו ציטט בריק את וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, שאמר ש"ייתכן שביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית. היא ממלאת אותו תפקיד כמו הכאב בגוף האדם – היא קוראת לשים לב להתפתחות לא בריאה של דברים". כל עוד מתרחשים מקרים כאלה, טוב שישנו בריק והדו"ח השנתי שלו, גם אם הוא אינו נעים לקריאה, שמצביע על התפתחויות לא בריאות מאין אלו ומוודא שהמערכת תטפל בהן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.06.2017)

מודעות פרסומת

איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)

ככה זה מתחיל\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות בדרום מתגברת, וחמאס, כאילו היה בריון שכונתי, הבטיח לנקום על החיסול בעזה. נוכח סכנת המלחמה הקרבה, חובה על הממשלה להיערך בהתאם. בקיצור, כדאי לקחת את החמאס ברצינות. 

השקט בגזרת עזה מתעתע. בתקופה האחרונה גבר ירי הרקטות מן הרצועה לעבר ישובי עוטף עזה. צה"ל הגיב בתקיפה חריגה בעוצמתה כנגד עמדות חמאס ברצועה. במקביל, בשני הצדדים התגברה הרטוריקה הלוחמנית. השבוע פורסם כי חמאס מחזיק בעשרות רקטות קצרות טווח, אך בעלות משקל משמעותי – המיועדות לפגוע בישובי עוטף עזה. רקטות אלו, הדומות לרקטות הבורקאן שברשות חזבאללה, מכילות בין מאה ל-500 קילוגרמים של חומר נפץ. הדבר מתחבר עם הלקחים שהחמאס הפיק מצוק איתן, במהלכו התברר כי הירי קצר הטווח, של מרגמות ורקטות, הוכח כאמצעי שהביא לנפגעים רבים בנפש בקרב כוחות צה"ל ואזרחים.

שלט האיום של חמאס בחאן יונס, בסגנון של בריון שכונתי, (צילום: טוויטר).

בשבוע שעבר חוסל ברצועת עזה בכיר חמאס, מאזן פוקהא. פוקהא, ששוחרר במסגרת עסקת שליט והיה מפקד בכיר ב"מטה הגדה", מנגנון האחראי על הפעלת חוליות טרור בגדה המערבית, נורה למוות בידי אלמונים בקרבת ביתו בשכונת תל אל הווא, הסמוכה לחוף הים. החמאס טען כמובן שמדובר בפעולה של ישראל, אף שזו נמנעה מלקחת אחריות לפעולה. בתגובה לחיסולו של פוקהא סגרו בחמאס הן את המעברים היבשתיים לרצועה והן את המרחב הימי.

בדיון שהתקיים החודש בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הזהיר ראש השב"כ, נדב ארגמן, כי בכוונת חמאס לבצע בתקופה הקרובה פיגועים כנגד ישראל. בנוסף פורסם סרטון בו איים חמאס מפורשות על חיי בכירי מערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, הרמטכ"ל וסגנו המיועד, וציין כי הארגון קיבל את האתגר. אף שיש בהתבטאות גם ממד שמזכיר בריון שכונתי, או לחלופין, את דמותו של ברני בקומדיית המצבים "איך פגשתי את אמא", שנהג לכפות על חבריו לאתגר אותו, כדאי לקחת את החמאס ברצינות.

הזמן של הממשלה שונה מזה של הצבא

רבין כרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר הפרק השני בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, שעסק בעיקר בתקופת הרמטכ"ל יצחק רבין ובמלחמת ששת הימים ובתקופת הרמטכ"ל דוד אלעזר ובמלחמת יום הכיפורים. שני הרמטכ"לים הצטיינו בפיקוד על הצבא במהלך המלחמות של זמנם, אולם ישנם כמה הבדלים מהותיים בין השניים. בניין הכוח שנעשה בצה"ל בטרם ששת הימים, כלל בתוכו תפיסת הפעלה ותכנית אופרטיבית, מהן נגזרו אימוני היחידות ורכש האמצעים. מפקדי צה"ל, כפי שתיאר זאת בסדרה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, השכילו לבנות צבא התקפי ששילב באופן מיטבי "הפעלה של עוצמה אווירית, במקביל לעוצמה יבשתית, לתמרון יבשתי".

לאחר מלחמת ששת הימים מנה הרמטכ"ל רבין לקח חשוב אחד לבאות. על מפקדי צה"ל, הזהיר, אסור להיות "בבחינת הסיפור הידוע, המדבר על הגנרלים אשר תמיד מתכוננים למלחמה הבאה כפי שלחמו את המלחמה האחרונה". ועוד אמר רבין כי "עלינו לאמץ את מלוא יכולתינו המחשבתית, את מלוא כושר דמיוננו, אבל זה הצמוד גם למציאות, ולגבש לעצמנו לאור לקחי מלחמת ששת הימים, את דמותה הצפויה, אם תהיה, של המלחמה העתידה, ולהיערך, קודם כל, למנוע אותה, אך אם לא נצליח – לנצח בה". כלל זה צריך לעמוד לנגד עיני הממשלה והצבא כל העת.

הרמטכ"ל אלעזר במהלך מלחמת יום הכיפורים, (מקור: דו"צ).

במלחמת יום הכיפורים היה המצב שונה בתכלית. הסדרה מציגה היטב את שכרון הכוח של ממשלת ישראל וצה"ל, שטעו להניח כי המלחמה הבאה תהיה היום השביעי של מלחמת ששת הימים ולא יותר. בסדרה הודה תא"ל במיל' דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון, כי לאחר ששת הימים "עלה לנו השתן לראש ומשאבת הריקון לא עבדה". הרמטכ"ל, דדו, נאלץ להתמודד עם ממשלה שאינה מבינה את טיב האיומים ואת מיידיותם, ואף ממדרת אותו מן התחום המדיני. הצלחת צה"ל לנצח במערכה אינה טמונה בהכנתו הנאותה של הצבא למערכה הצפויה. היעדרם של מענה לאיומי הנ"מ והנ"ט בלט במיוחד, וכמוהו גם חסרונו של מרכיב המגננה בתכניות האופרטיביות. הניצחון הצבאי, שנקנה במחיר כבד, הושג משום שצה"ל, מודל 73', היה ככל הנראה, הצבא הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל מעולם. הדבר ניכר ברמת המצביאות הגבוהה שהפגינו הרמטכ"ל, בר-לב בדרום וחופי בצפון, וכן במיומנותם המקצועית של מפקדי השדה של צה"ל, החל במפקדי האוגדות וכלה במ"מים (שניסיונם הקרבי היה רב) וכמובן באומץ לבם ובכשירותם של החיילים.

"עוד מעט זה עזה"

צוק איתן היתה מערכה ארוכה ומסורבלת (50 ימים), אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה, יעדים ברורים ברי השגה וכן כוחות שחסרו הכנה מתאימה. ניכר כי בצה"ל פועלים בכדי למנוע מן המערכה הבאה להיות דומה לקודמתה, והפנימו, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כי על הצבא "להיות מוכן להתפרצות והתלקחות מערכות בלוחות זמנים קצרים וכי עליו לתעדף מוכנות זאת בין שאר משימותיו". בשל כך שופרה ונבחנה מוכנות הכוחות בזירות השונות. בתקופה האחרונה בוצעו תרגילים באוגדת איו"ש ובפיקוד הדרום. בנוסף, הודגש בצבא הצורך לקצר את משך המערכה, כך שתהיה קרובה באורכה, כמו גם בהפעלת צה"ל במהלכה, לששת הימים מאשר לצוק איתן.

ד"ר (תא"ל במיל') דב תמרי, (צילום: במחנה).

תא"ל במיל' דב תמרי, (צילום: במחנה).

עד כאן הצבא, אך מה לגבי הממשלה? סיפור צדדי שלא הוצג בסדרה, אך ממחיש ממד נוסף במוכנות ישראל לעימות, התרחש בדצמבר 1966. בפורום מטכ"ל, בו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן כי כל עוד מצרים מחזיקה כשלושים אלף מחייליה בתימן לא ירצה מנהיג מצרים, נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים העיד תא"ל במיל' תמרי, שפיקד אז על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם במידה ויחליט נאצר להוציא את צבאו משם ולהכניס כוחות לסיני תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?" שאל אשכול. רבין השיב כי צה"ל ידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. אולם למרות הזלזול של הקצינים בראש הממשלה, ניכר כי זה האחרון הבין היטב, לדברי תמרי, כי בעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר בכדי שירתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות הברית והקהילה הבינלאומית, למערכה. כשהמערכה עמדה בפתח ב-1967, הממשלה הבינה את המצב לאשורו, ופעלה בכדי להכין לא רק את הצבא אלא גם את המדינה, למערכה הצפויה. ההצלחה בה, נעוצה בראש ובראשונה בניצול נכון של יוזמה, והפעלה מיטבית של כוח אווירי ויבשתי שהיה מוכן היטב למשימה.

מותר לה, לממשלה נבחרת, להחליט כי האפשרויות המדיניות שעומדות לרשותה, בהקשר לרצועת עזה, אינן מקובלות עליה. אולם אז חובתה לפעול בהתאם לתפיסתו של ראש הממשלה לוי אשכול, ולהכין את המדינה כולה למערכה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. כשבוחנים את הנושאים שבהם עסקה הממשלה בחודשים האחרונים, כן תאגיד לא תאגיד ופינוי עמונה, אם להזכיר שניים, קשה להניח שתהליך זה מתקיים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.04.2017)

מה קרה אחרי הקרב בחווה הסינית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מחקרו של פרופסור יואב גלבר אודות לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, אינו מחדש כמעט דבר בנוגע לקרב החווה הסינית, אך ממקם אותו בקונטקסט הנכון בתוך קרבות הצליחה, ומספר את סיפור הלחימה השלם של הגדוד מראשית המלחמה ועד סופה.

בשקט-בשקט, בהוצאה מצומצמת ללא הפצה מסחרית, יצא לאחרונה הספר "לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת מערכות, 2016) מאת פרופסור יואב גלבר, היסטוריון וסא"ל במיל'. גדוד הצנחנים 890 "הוא אחד הגדודים הוותיקים ובעלי העבר העשיר והמפואר בצה"ל" (עמוד 23). במשך שנים כונה בפשטות "הגדוד", מבלי שהיה צורך לציין את מספרו. מאז שפיקד עליו אריק שרון בשנת 1954, קשה לחשוב על יחידה צבאית שהניבה כמות כה גדולה של מפקדים בכירים בצה"ל ובהם רפול, מוטה גור, דן שומרון, שאול מופז, מתן וילנאי, משה יעלון ובני גנץ. מאז 73' תועד הקרב העיקרי של הגדוד, קרב "החווה הסינית", בעשרות כתבות, סרטים וספרים. ייחודו של הספרון הקטן (186 עמודים בסך הכל) שכתב גלבר, קצין צנחנים במילואים שלחם בשורות הגדוד בחזית הדרום, הוא בהצגת סיפורו השלם של הגדוד למן פרוץ הקרבות, ועד לסיומם.

פלוגת המסלול נגד הקומנדו 

unnamed

סיפורו השלם של הגדוד.

הגדוד הגיע למלחמה לאחר שצבר ניסיון רב בשורת פשיטות כנגד יעדי מחבלים בלבנון. מפקדו, סא"ל יצחק מרדכי, היה קצין צנחנים מנוסה שלחם במערכות ששת הימים ובהתשה. בתחילת המלחמה נשלח הגדוד למשימות הגנה בראס-סודר. עיקר הגדוד מצא עצמו בלא תעסוקה של ממש, אולם על פלוגה ד', בפיקוד עמנואל (מנו) בן-ישי"שעדיין לא עברה קורס צניחה ולא השלימה את מסלול הלוחם" (עמוד 29), הוטל לחסל את חוליות הקומנדו המצרי במרחב אבו-רודס. במהלך כעשרה מרדפים שניהלה הפלוגה, כולם כנגד כוחות עדיפים, "הצליחה להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, לרבות המג"ד שלהם וסגנו" (עמוד 46). במרדף האחרון נהרג המפקד הפלוגה, אך חייליו "הרגו תשעה מצרים ושבו עוד עשרים" (עמוד 47). לאחר מותו הוענק לבן-ישי עיטור המופת.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר צלחה חטיבת הצנחנים במילואים שבפיקוד דני מט את תעלת סואץ ותפסה ראש גשר בצדה המערבי. במטרה לתגבר את ראש הגשר בכוחות שריון פעלה אוגדת שרון במאמץ לפתוח את ציר טרטור לתנועת כוחות, ללא הצלחה. המערך המצרי כלל חוליות נ"ט רבות, ולכן החליט מפקד אוגדה 162, אברהם אדן, להטיל את המשימה על כוח חי"ר מובחר. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 35, שפיקוד הדרום הניח בטעות שלרשותה כוחות גדולים יותר מאשר גדוד אחד בלבד. "אם ננקה את הציר אנו יכולים לעשות מהלך שהוא בעל משמעות הכרעה. אם לא, במוקדם או במאוחר ניאלץ להחזיר את החבר'ה שעברו" (עמוד 62), אמר מפקד החזית, רא"ל במיל' חיים בר-לב, למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי, ונטע בו הרגשה שגורל המערכה על כתפיו. למעשה כפי שמציין המחבר, גדוד 890 לא לחם בחווה הסינית, כי אם במקטע בציר טרטור הסמוך לה. החווה עצמה היתה מתחם חקלאי שבו מצאו חיילי צה"ל ב-67' ציוד שעליו היה כיתוב ביפנית. החיילים סברו בטעות שמדובר בסינית ומכאן הכינוי.

הקרב בטרטור 42

תרשים כללי של הצירים והאזורים המרכזיים באזור הקרב.

תרשים של אזור הקרב, (צילום: ויקיפדיה).

"הקרב של גדוד 890 בציר טרטור 42, בואכה "החווה הסינית", הוא אחד הסמלים הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. הוא לא היה חלק מן ההלם שאפיין את נסיבות פרוץ המלחמה ואי אפשר להסביר את שקרה בו בהפתעה שהשפיעה על קרבות הבלימה. הקרב התחולל לאחר עשרה ימי לחימה, כאשר היוזמה כבר היתה בידי צה"ל. מן הצד האחד, היה זה קרב מפתח במערכת הצליחה, ששינתה את פני המלחמה בחזית הדרום, ומן הצד האחר, הוא היה חוויה טראומטית שהשאירה צלקות בדרגות שונות כמעט בכל מי שהתנסה בה. הקרב היה לסמל, מכיוון שהוא היה מיקרוקוסמוס ששיקף את מלחמת יום הכיפורים כולה – על הצלחותיה ועל כישלונותיה" (עמוד 27).

בליל ה-16 באוקטובר הוטס גדוד 890 במסוקים מרפידים לקרבת "ציר עכביש" הסמוך לחווה הסינית. על-פי עדותו של יאירי, לאחר המלחמה, נאמר לו כי על הגדוד לטהר את הציר מ"חוליות של ציידי טנקים" (עמוד 73) שמונעות את הגעת אמצעי הצליחה וכוחות השריון לגדת התעלה. בספרו, דוחה גלבר את הטענה כי יתכן שברמות הממונות, בחטיבה ובאוגדה, היה ידוע שציר טרטור מוחזק בידי חטיבת חי"ר מצרית שלמה, ולא רק בידי מספר חוליות קומנדו מצרי. גם המג"ד, מרדכי, "דחה על הסף את האפשרות שמפקדיו ידעו ולא שיתפו אותו במידע כזה. אמנם השאלות עלו, אך אין להטיל ספק שאם חפ"ק החטיבה היה יודע שיש במקום מתחם, לא היה הגדוד נשלח בצורה כזאת" (עמוד 77). בשל הדחיפות לא צורפו קציני שיתוף ארטילרי לכוח, ומאחר והמשימה הייתה להשמיד חוליות נ"ט, הוחלט שלא לסכן כוחות שריון ולצרפם לגדוד.

סמח"ט הצנחנים, ליפקין-שחק במרכז ומשמאלו מג"ד 890, מרדכי, במהלך המלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

הסמח"ט, ליפקין-שחק, במרכז ומג"ד 890, מרדכי, משמאלו במלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

בשעה 23:00 בלילה יצא הגדוד למשימתו כאשר פלוגות הגדוד סורקות את השטח בפריסה רחבה. מאחוריו נע חפ"ק המח"ט יאירי, ובו סגנו סא"ל ליפקין-שחק. כשלוש שעות לאחר מכן נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד, ולדברי מרדכי "נפתחה אש תופת" (עמוד 93). המצרים, שהיו מחופרים ומצוידים במקלעים כבדים, הסבו לגדוד נפגעים רבים. מרדכי העיד כי "מכל מקום שניסינו לאגוף היתה חזית" (עמוד 95). על-פי עדות אחד החיילים ניהל המג"ד את לחימת הגדוד בקור רוח "וכל הזמן דיבר ונתן פקודות בקשר. כל כמה דקות ראיתי אותו מתרומם, מרביץ מחסנית בקלצ'ניקוב ויורד במקום" (עמוד 99).

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

צנחנים בחווה הסינית.

הגדוד לחם בקרב כ-17 שעות במהלכן הפגינו הצנחנים אומץ רב בעת חילוץ חבריהם תחת אש, כמו גם בניסיונם לדבוק במשימה ללא תוחלת. במטרה לחלץ את הגדוד נשלחו פלוגת נגמ"שים ("כוח במבה"), בפיקוד שלמה גורן, בעצמו יוצא 890, וגדוד הטנקים 100, בפיקוד אהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), אשר ספגו נפגעים רבים. שעה שהמצרים ריכזו את אשם לעבר גדוד הצנחנים הלכוד, החלו הדוברות לנוע לעבר התעלה בציר עכביש המקביל. לבסוף נחלץ הגדוד, לאחר שספג 41 הרוגים וכ-110 פצועים. כמעט כל מפקדי הפלוגות נפצעו או נהרגו וכך גם מחצית משכבת המ"מים וסמלי המחלקות.

הגדוד מתארגן מחדש

כאמור, הספר אינו מחדש הרבה בנוגע לקרב המפורסם, אך ייחודו בתיאורו את שיקום הגדוד והמשך פעילותו במלחמה. כרמית פדן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שבוחנת במחקרה ניהול אירועי משבר ביחידות לוחמות בצה"ל, מציינת כי "על פי התפיסה הצבאית-צה"לית הגדרת 'אירוע' כמשבר היא תולדה של מנהיגות המפקד ואינה תלויה במאפייני 'האירוע'. במילים אחרות, התרבות הארגונית הצה"לית כורכת בין אופן ניהול 'אירועים מבצעיים' לבין מנהיגות. תרבות ארגונית זו משתקפת בתפיסה הצבאית הצה"לית לפיה האופן שבו המפקד ינהל את 'האירוע' יקבע אם 'האירוע' יהיה 'אירוע משברי' ואם לאו. זוהי תפיסה המסווגת את אופיו של 'אירוע מבצעי' רק בדיעבד. על כן הגדרת 'אירוע' כמשבר ביחידות לוחמות איננה מקובעת כי אם כפופה לאופן שבו המפקד ינהל את ה'אירוע', ובמילים אחרות נתונה לתהליכי הבניה חברתית של המפקד." סביר שלאחר הקרב מצא עצמו המג"ד באירוע שעשוי להפוך בנקל לאירוע משברי.

האופן שבו פעל יצחק מרדכי בנידון היה מרשים לא פחות מן האופן שבו פיקד על הגדוד בקרב. עוד באותו לילה מונו מפקדי פלוגות חדשים, ובהם גלבר שמונה למפקד פלוגה ג', והגדוד נערך להמשך משימות. המג"ד הסביר לחייליו כי למרות הקרב הקשה המערכה נמשכת, והחיילים הבינו כי "מוכרחים להמשיך לנגן", כמאמר השיר. האלוף במיל' גיורא איילנד, שלחם כמ"מ בגדוד, העיד כי לאחר הקרב "איפס איציק את הגדוד מחדש. הייתי בטוח שאמצא גדוד מפורק" (עמוד 155). האלוף במיל' דורון רובין, שבמלחמה פיקד בהצלחה על גדוד הצנחנים 202, ציין בראיון כי "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה." הגדוד לחם ממערב לתעלה ב"אפריקה" תחת אוגדת שרון עד להפסקת האש.

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

המחבר בחר לכלול בספר גם נספח קצר המתאר את לחימת פלוגה ו' במסגרת "כוח שמוליק", עליו פיקד שמואל ארד, שלחמה תחת חטיבה 14 בקרבות הצליחה הקשים. לאחר מכן מביא גלבר את עדות מפקד פלוגה א', אבי איליוב, שלחמה גם היא בנפרד מן הגדוד. בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר פשט כוח מן הפלוגה, בפיקוד הסמג"ד זאב דרורי, על חניון טנקים מצרי באזור "המחנה הפולני". איליוב אישר לבזוקאים שבכוח "לירות לעבר צלליות הרק"ם שראינו. זיהינו פגיעה. דרורי הפעיל את גדוד המרגמות הכבדות 120 מילימטר שעמד לרשותנו והשטח כולו רעד מנפילת הפגזים" (עמוד 180). הפעולה, כך הסתבר, הצליחה מאוד והשריון המצרי נסוג מן האזור. בהמשך השתתפה הפלוגה בקרב ואדי מבעוק, שלאחריו נתקלה "בחוליות של חי"ר מצרי. התפתח קרב במהלכו השמדנו את הכוח המצרי" (עמוד 182). דומה שבנפרד מן הגדוד קצרו פלוגותיו הצלחה רבה יותר בלחימה.

קרב מכריע

האלוף אדן, מפקד אוגדה 162 שתחת פיקודה פעלו הצנחנים, העיד לאחר המלחמה כי הוא "רושם לזכותם את העובדה שבאותו בוקר, בזכות הלחימה הזאת, למרות שאינני יודע כיצד זה השפיע על האויב, הדוברות נעו ללא הפרעה של טילים על הציר" (עמוד 147). גם המג"ד מרדכי הדגיש באופן תדיר זיקה זו. גישה זו רואה בקרב אירוע מכריע במערכה. לטענת גלבר, "חזית הדרום ואוגדה 162 נעמדו ב-16 באוקטובר אחר הצהרים ללא מעש והמתינו לגדוד 890 שיבוא ויפתח את הצירים" (עמוד 148). לכאורה, הגדוד לא עמד במשימתו, שהיתה גדולה מכפי מידותיו, ולא פתח את הציר. אך על-פי עדויות מפקדי הצבא המצרי, שמובאות בספר, הגדוד ריתק אליו את כוחות הארמייה השנייה ואפשר את תנועת הכוחות לתעלה, שבתורם תגברו את ראש הגשר והבטיחו את הצלחת הצליחה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 11.10.2016)

ומי לא בא? הקבינט\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

היעדרות מרבית חברי הקבינט הביטחוני מן התרגיל המטכ"לי צריכה להדיר שינה מעיני הציבור. השרים היו צריכים "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם. אם כך מתנהל הקבינט, לא בטוח שלמערכה הבאה ישראל תגיע מוכנה.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בפעילות מבצעית בדרום לבנון.

במאי האחרון, ליוותה את כניסתה של "ישראל ביתנו" לקואליציה סערה תקשורתית. השר נפתלי בנט, ראש מפלגת "הבית היהודי" סירב לתמוך במתווה הקואליציוני אם לא תשתנה דרך עבודת הקבינט המדיני-ביטחוני. בנט טען אז כי לשרים חסר בסיס ידע עדכני ושוטף, מתח ביקורת על טיב הדיונים עצמם ודרש מזכיר צבאי לכל חבר קבינט שיהיה אחראי לעדכנו בחומר הנדרש. ראש הממשלה נתניהו כפר בטענות וסירב לבקשת השר, מה שאפשר לבנט למצב את עצמו בדיון כמי שמוטרד באמת מן האופן שבו מתקבלות ההחלטות האסטרטגיות במדינה.

בכדי להמחיש את הצורך בדרישתו מינף בנט את הישגיו כחבר קבינט במבצע "צוק איתן". אז, כפי שפורסם בטיוטת דו"ח מבקר המדינה, מודרו חברי הקבינט ממידע קריטי אודות מנהרות החמאס ותמונת המצב הכוללת. גם בלי טיוטת הדו"ח ניתן להניח, לאור היעדרה של תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה והטיפול באוכלוסיית עוטף עזה, כי ישראל נגררה למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. היעדרו של מהלך מדיני משלים למבצע ממחיש אף הוא עד כמה חסרה למערכה מדיניות שהוגדרה מראש. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד.

עד מהרה התברר שהיה מדובר ב"סערה בכוס תה". כמו תמיד בפוליטיקה הושגה פשרה על-פיה ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), שלדברי מי שהגה אותה, השר ליצמן, משתתף "גם ככה בקבינט יעדכן וידווח לחברי הקבינט. ראש המל"ל הוא איש רציני שמעדכן את כולם ואפשר לסמוך עליו". המתווה קואליציוני החדש אושר. העובדה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל, כבר לא חשובה. העיקר שיש חבל שבעזרתו אפשר לרדת מהעץ.

האלוף שפר, ארגן סימריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

האלוף שפר, ארגן סמינריון לימודי לחברי הקבינט החדשים (צילום: אתר חיה"א).

הטענה שהעלה של בנט כי ראש הממשלה ממדר את חברי הקבינט נכונה רק בחלקה, שכן, כמאמר הפתגם, "ניתן להביא את הסוס לשוקת, אך לא ניתן להכריח אותו לשתות." בשעתו חשף "הארץ" כי ראש אג"ת דאז, האלוף שפר, ארגן לחברי הקבינט החדשים בממשלתו הקודמת של נתניהו, שבהמשך ניהלו את מבצע "צוק איתן", סמינריון לימודי. מטרת הסמינריון היתה לייצר עבור השרים, שרובם חסרו רקע ביטחוני מקיף, בסיס ידע מקיף בסוגיות הביטחוניות העדכניות, אולם איש מהם לא נכח בו. גם מזכיר צבאי לקבינט, אפילו יהיה המעודכן ביותר בחומר המודיעיני ובתמונת המצב האסטרטגית ככל שיהיה, אין ביכולתו לחייב את השרים להשיג בקיאות בחומר הנדרש.

חברי הקבינט לא "הגדילו ראש"

והנה פורסם באחרונה (שוב ב"הארץ") כי בתרגיל המטכ"לי שקיים צה"ל, הגיעו רק שניים משרי הקבינט, אביגדור ליברמן ויואב גלנט. התרגיל בחן את מוכנות צה"ל לתרחיש לחימה רב־זירתי שכולל הסלמה בשטחים ומערכה משולבת כנגד החמאס ברצועת עזה וחזבאללה בלבנון. ליברמן, כשר הביטחון, עוסק בסוגיות אלו מתוקף תפקידו כמעט כל יום, ומכאן שגם אם היה נעדר מן התרגיל הרי שהידע שלו בנושא מתעדכן ונבנה על בסיס קבוע. גם האלוף במיל' גלנט, שעד לפני כשש שנים עוד היה חבר בולט במטה הכללי, שוחה בסוגיות אלו (כמה מתאים ליוצא שייטת) כדג במים, בוודאי בהשוואה לחברי הקבינט האחרים. ראש הממשלה אמנם, נעדר מן התרגיל, אך דומה שבניגוד לאחרים עומד לזכותו ניסיונו הרב, כמי שעמד בראש הממשלה במערכה האחרונה בעזה ובאינתיפאדה השלישית.

לעומתם לשאר חברי הקבינט יש פערי ידע גדולים אודות אופן העבודה של הצבא ולגבי מכלול האיומים. היכולת לעמוד בראש משרד ממשלתי ולכהן כחבר קבינט מחייבת שלל יכולות, כישורים, ניסיון והבנה שלמה של מגבלות הכוח, שאינם נלמדים בקורס מ"פים. בנט למשל, יוצא סיירת מטכ"ל ומפקד פלוגה במגלן, התהדר במהלך מבצע "צוק איתן" בהיכרותו עם דרג השדה של צה"ל, שסיפק לו מידע קריטי על המצב בשטח. לחלק מחברי הקבינט ובהם שרת המשפטים איילת שקד, שר האוצר משה כחלון, ובוודאי שר הפנים אריה דרעי אין אפילו את זה. בתגובה לביקורת אודות היעדרותם מן התרגיל טענו השרים כי לא הוזמנו לבקר בו ולא ידעו על קיומו (אף שפורסם בתקשורת). זהו תירוץ משומש שמשמיעים טירונים באוזני מפקדיהם, שעל-פי רוב ישיבו להם שהיה עליהם "להגדיל ראש" ולהזמין את עצמם.

"דרג מדיני לא מוכן, לא יודע"

ח"כ עפר שלח, כתב בדף הפייסבוק שלו בתגובה לפרסום כי לאור היעדרם של השרים מן התרגיל ניתן להניח שאם "נידרדר למלחמה יגיע צה״ל שוב לדיונים על חיים ומוות, אל מול דרג מדיני לא מוכן, לא יודע, לא ראוי לקבל החלטות." שלח, שעמד על הבעיה גם בספרו "האומץ לנצח", ציין עוד שבכוונתו להציג במליאת הכנסת הצעת חוק שקובעת שחברי הקבינט יוכשרו לתפקידם על ידי המועצה לביטחון לאומי ויחויבו להקדיש לכך את הזמן הנדרש.

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. מלחמה שאליה לא היתה ישראל מוכנה, (צילום: ויקיפדיה).

השבוע מציינים 43 שנים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בסיומה קמה זעקה ציבורית נוכח אותו "ליקוי מאורות" שבו לקו המערכת הביטחונית והקבינט המדיני-ביטחוני, שלא הבינו את משמעות החלטתם שלא לשאת ולתת עם סאדאת, כמו גם את משמעות הסימנים המעידים למלחמה. בארצות הברית נהוג לומר שההחלטות מתקבלות על ידי אילו שמגיעים. מי שלא מגיע שלא ילין על-כך שההחלטות מתקבלות בלעדיו. מי בציבור שהדבר לא מטריד אותו שלא ישאל מאוחר יותר כיצד זה שלמערכה הבאה בעזה או בלבנון (או בשטחים) השרים, וכפועל יוצא מכך המדינה כולה, הגיעו לא מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2016)

 

להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

ליברמן 1

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

250px-Yehoshafat_Harkabi

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)

בכל היחידות בכל המבצעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים. 

בספר "לוחם חשאי" מתאר משה "מוקי" בצר (הוצאת כתר, 2015) את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר, אל"מ במיל', הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של התקופה. בספרו מציג בצר בלשונו הוא את גרסתו המלאה לאירועים (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) ומספק הצצה מרתקת להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן. כבן למשפחת בצר-שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין, וכמפקד פלוגה. בראשית הספר מתאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) באופן דומה לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפול.

לכראמה ובחזרה

כריכת הספר "לוחם חשאי" , (מקור: סימניה).

בנובמבר 64' התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ-15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמוד 35). לאחר קורס קצינים שירת בצר, בשל ויכוח עם רפול, מח"ט הצנחנים דאז, על משך הקבע (בצר לא צפה אז כי ישתחרר כאל"מ מן הצבא), כמפקד מחלקה בסיירת שקד. בפעולת כראמה כנגד מחבלי הפת"ח בירדן כבר שימש כסגנו של מפקד סיירת צנחנים, מתן וילנאי, ונפצע קשה.

בצר שירת גם כאחד ממאבטחי המטוסים של השב"כ שהוכשרו בידי מדריך הירי דייב בקרמן, אשר מיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בצר שימש בתפקיד זמן מה אולם האתגר שבעשייה הצבאית משכו שנית אל הצבא, הפעם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בשל חששו כי הפציעה בכראמה תשפיע על תפקודו בלחימה מיהר לקחת חלק בפשיטה המורכבת שביצעה הסיירת כנגד מפקדת מחבלים שבעיירה אל-ח'יאם. שבסופה "ציינתי לעצמי בסיפוק רב שעמדתי במבחני האישי. טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמוד 113).

הנועזים בעורף האויב

919005

כריכת הספר "מכתבי יוני", ועליה תמונתו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה, (מקור: סימניה).

כחלק מה"רומן" הישראלי-אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. מתיאורי אפריקה עובר בצר לעיקר הספר – שירותו בסיירת מטכ"ל. מפקד היחידה דאז, אהוד ברק, וסגנו יונתן "יוני" נתניהו (שלימים נהרג כמפקד היחידה באנטבה) גייסו את בצר כמפקד פלגת האימונים. בצר מציין שנתניהו "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמוד 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

בצר לקח חלק בכמה מן המבצעים היותר מפורסמים של היחידה והוא מתאר אותם בפירוט רב. כך למשל, מחדש בצר כי למעשה תוכנן מבצע "אביב נעורים" במטרה לחטוף את בכירי ארגון" ספטמבר השחור". על החוליה שבפיקוד בצר לתקוף את דירתו של מוחמד יוסוף נג'אר, ראש ארגון "ספטמבר השחור". בצר ואנשיו פרצו לדירה כש"לפתע נפתחה דלת חדר השינה. הפרצוף המוכר, שאת תמונתו נשאתי בכיס החולצה בשלושת השבועות האחרונים, הביט בי עתה בגודל טבעי. כיוונתי אליו את הנשק, אך נג'אר הגיב מהר וטרק את הדלת. צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמוד 162).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש. מטוס נוסעים, שעל-פי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת-דוד וכוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט על המטוס רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בצר, כמפקד פלוגה ביחידה, תחת פיקוד יוני נתניהו ברמת הגולן. הכוח פעל ככוח חי"ר מובחר (פלוגת סיור לכל היותר ולא יחידת העילית של צה"ל) וניהל מרדפים אחר כוחות הקומנדו הסורי. לאחר מכן פיקד בצר על כוח מן היחידה בחזית הדרום ולחם בג'בל עתקה ובגזרת איסמעיליה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. בצר הקים את היחידה תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט-אט את רעיונותיו החל בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל מתאר בר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים של אותם ימים ובהם קרית שמונה, מעלות ובית שאן.

מבצע חייו

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר.

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר, (צילום: לע"מ).

מבצע אנטבה נתפס על-ידי בצר, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. בצר היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. עקרון הפתעה היה הקו המנחה, שכן אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את הנחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע בצר להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשייר המורכבת מכונית מרצדס (שתדמה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג'יפים מסוג לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה. שלושה ימים לערך בטרם המבצע, שב נתניהו ליחידה, השתתף במודלים ושיפת את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד נתניהו וגיורא זוסמן ירו בשומרים עם אקדחים עם משתיקי קול, ירו מי מחיילי הכוח באוגנדים באקדח ובהמשך ברובה לא מושתקים. עקרון ההפתעה נשמט כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ-15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמוד 333). לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר. הוצאת ידיעות ספרים, 2006.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר, (מקור: סימניה).

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו-קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה. בספרו נראה כי בצר נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, אינו מערער על מנהיגותו ואומץ לבו או מאשים אותו בדבר (ואף מבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) ומקפיד להבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

 אתה צריך יחידה חדשה

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. בצר אינו מספר בספרו מהו הייעוד המבצעי של היחידה, זולת ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה, אולם ראיונות עם בוגרי היחידה מאותן שנים (ובהם האלוף טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג) ומפקדיה חושפים כי היחידה הצליחה עד מהרה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים גם בשגרה. בהדרגה גם הפכה לייצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה (אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשלדג מהצנחנים ושימש כסמג"ד (ולימים גם כמפקד היחידה) מעיד בספר כי חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר (אז אגדה צה"לית מהלכת), שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות. על יסודות אלה הקמת ובנית את היחידה," (עמוד 361) כתב גנץ לבצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל.

סמל מכינת

סמל מכינת "מנשרים קלו".

בצר השתחרר מצה"ל כאל"מ בעיקר משום משעולם לא תכנן להגיע לדרגת גנרל. הוא התנדב לכוחות המיוחדים "כדי לחוש את כלוחם את דופק החיים של המדינה. החיים ביחידה מיוחדת בנויים סביב מבצעים מודיעיניים או התקפיים, ותמיד בתגובה לאירוע שהתרחש. אהבתי את התחושה הזו" (עמוד 167). לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב-2005 את המכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.