הרפתקאות קובניות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קצין צבא אמריקני שנפצע באפגניסטן ושוחרר מגיע לקובה כדי לאתר מטמון חבוי באר המוזיקה והאלכוהול. ספר חופשה מהנה.

נלסון דה-מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים עליי. ספריו "בית-הספר לקסם אישי" ו"מילת כבוד" מותחים ומרתקים וניכר כי בכתיבתם נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על נסיונו האישי. כך גם ספרו החדש, "לבד בקובה" (הוצאת תכלת ספרים, 2017). אי־אפשר לכתוב ספר על קובה בלי להזכיר את הסופר האמריקני ארנסט המינגוויי, שחי בקובה וכתב על אודותיה, להתייחס למוזיקה, לפידל קסטרו ולצ'ה וכמובן גם לאירועים ההיסטוריים ובהם "מפרץ החזירים" ומשבר הטילים בשנת‭ .1962 ‬

טיול מאורגן

שרידי ספינת הצי "מיין", (מקור: ויקיפדיה).

העלילה מתרחשת בהווה, כאשר המספר וגיבור הספר הוא דניאל מקורמיק, המכונה מק, גבר קשוח, ציני ועייף שחי בשלווה על סירת הדיג שלו, "המֵיין" שמה, באי קי ווסט הסמוך לחופי פלורידה. שם הסירה כשלעצמו אינו מבשר טובות לקוראים שכן הוא מתכתב עם שמה של ספינת הצי האמריקני מיין (‭,(USS Maine‬ שעגנה בנמל הוואנה שבקובה ב־‭15‬ בפברואר ‭.1898‬ פיצוץ מסתורי שאירע בספינה הביא לטביעתה והרג ‭ 260‬מאנשי צוותה. טענת העיתונות האמריקנית שמדובר במעשה חבלה של שלטונות ספרד (ששלטה אז בקובה) הפכה אותו לאחד הקטליזטורים למלחמת ארצות הברית־ספרד שפרצה באותה שנה. הפיצוץ, אגב, לא נבע ככל הנראה ממעשה חבלה אלא מדליפת גז. מה שלא הפריע לאמריקנים לפלוש לקובה ולגרש משם את הספרדים בשורה של קרבות מוצלחים ובהם הקרב על גבעות סאן־חואן, שבו הצטיינה יחידת "הפרשים הקשוחים" שבפיקוד קולונל תיאודור רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית.

בטרם עבר לקי ווסט, מספר מק לקוראים, "שירתתי חמש שנים בצבא ארצות הברית כקצין חי"ר ונפצעתי ממוקש באפגניסטן" (עמ' 10). כשברשותו כמה אותות הצטיינות מן הצבא והלוואה גדולה מהבנק שאין לו מושג איך יחזיר, מוצא עצמו מק דחוק לפינה וקצר במזומנים. בדומה לגיבוריו של המינגוויי (שתמיד היו גרסה כזו או אחרת של עצמו) גם מק הוא לוחם מצולק ומיוסר, שהזיכרונות מאפגניסטן רודפים אותו גם לאחר ששב הביתה מן המלחמה. אבל בדומה לגיבוריו של המינגוויי גם מק הוא איש פעולה והשקט והרגיעה אינם אלא הפוגה זמנית מן ההרפתקה הבאה שלו.

כשקרלוס, עורך דין ממיאמי המייצג ארגון גולים קובנים, מציע לו לצאת לקובה ולאתר אוצר שחבוי במערה בתמורה לשכר טרחה נדיב, מק מבין שהציעו לו עסקה שהוא לא יכול לסרב לה. אף שיש לו רתיעה מטיולים קבוצתיים, טס מק לקובה במסווה של תייר בטיול מאורגן מטעם אוניברסיטת ייל ואליו מתלווה שרה אורטגה, ארכיטקטית יפהפייה ממוצא קובני ונכדתו של הבעלים המקורי של האוצר. לאחר שימצאו את המטמון מתכננים השניים לברוח על סיפון סירתו של מק, שחברו ג'ק קולבי, בוגר מלחמת וייטנאם, משיט לקובה כדי להשתתף לכאורה בתחרות דיג.

המרגל שחי בישראל

להגיע לקובה, להתחמק מהקבוצה ומהמשטרה החשאית, למצוא את האוצר ולהפליג חזרה לקי ווסט – כמה מסובך זה כבר יכול להיות? מק ושרה מטיילים בהוואנה הענייה אך התוססת, ובין תמרון התחמקות ממלשינים (צ'יבטוס) וסוכני משרד הפנים אחד למשנהו גם מספיקים להתאהב. אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים. קובה, כך מתברר, היא עודנה מדינה עם משטר רודני שטרם החליטה עד כמה ברצונה להתקרב לארצות הברית.

גם האמריקנים בתורם, כך מתברר בספר, טרם גיבשו מדיניות של ממש בנוגע לשכנתם הקטנה. מדינה שבה, כפי שמסביר למק ושרה אנטוניו, המדריך המקומי, "אשמה או חפות הן לא הדבר החשוב. הפוליטיקה חשובה. תרשה לי להזכיר לכם שבן ארצכם אלן גרוס נידון לחמש-עשרה שנות מאסר על ריגול, ישב חמש שנים בכלא, והוא היה חף מפשע" (עמ' 263). היום, אגב, לאחר שממשל אובמה השיג את שיחרורו מן הכלא הקובני, חי גרוס בישראל. 

דה-מיל מקדם את העלילה לאט, בלי הרבה רגעי אקשן ולכאורה עם תפניות מעטות מאוד. אך כשם שמבהיר מק לחברו קולבי, התחושה הפרנואידית שחשים לאחר כחמש שעות בפטרול בשטח אויב היא דרכו של אלוהים לומר לך "שלא יצאת לטיול בפארק. תפקח עין ותשים לב" (עמ'‭ .(223 ‬

טיול אחרי צבא

משמאל: דה-מיל, כקצין חי"ר בווייטנאם, (מקור: האתר הרשמי של נלסון דה-מיל).

המערכה ההיא באפגניסטן דומה מאוד במאפייניה לזו שבה לחם המחבר והיא אפשרה לו להסתמך על ניסיונו שלו כשעיצב את דמותו של מק ותיאר את חוויותיו. דה-מיל התגייס לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה־‭.CIA‬ הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. העניין שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול.

בווייטנאם לחם דה-מיל בכמה מהקרבות המרכזיים ביותר, ובהם בעמק א־שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר… בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". בדומה לגיבור הספר מק, שנקלע באפגניסטן לקרב קשה עם כוח עדיף, גם דה-מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. בספר זכה מק בכוכב הכסף.

בהרבה מובנים מק מזכיר מאוד את הישראלי שנמצא בטיול אחרי צבא. גם חוויותיו באפגניסטן והאופן שבו עוצב על־ידי השירות הצבאי יזכירו ללא מעט קוראים, כפי שהזכירו לי, את שירותם בקרבי בין שיהיה זה בלבנון, באיו"ש או בעזה.

שלטון מדכא

שלא כמו בטיולים אחרי צבא מוצא עצמו הגיבור במערבולת מסוכנת שכוללת אנשי CIA, ‬גולים קובנים, פקידי ממשל מושחתים ואישה אחת שאי אפשר שלא ללכת בעקבותיה גם מעבר לשפת הצוק. הספר מזכיר בקצב שלו פחות את ספריו הקודמים של דה-מיל ויותר את ספריו של כותב המותחנים השנון (והמנוח) אלמור לנארד, אבל גם כך התוצאה מותחת ומבדרת. המחבר הוציא מתחת ידו ספר חופשה מוצלח, עם גיבור מהסוג שכיף לאהוד, שהופך את ההמתנה לכך שיקרה כבר משהו למהנה במיוחד.

הסופר ארנסט המינגוויי בביתו שבקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בספר מצטט דה–מיל שורה מתוך "איים בזרם", ספרו הקלאסי של המינגוויי, "הקובנים מרמים זה את זה. הם מוכרים זה את זה. הם קיבלו את מה שמגיע להם. לעזאזל עם המהפכות שלהם" (עמ' 151). קובה שהמחבר מתאר היא אכן כזו, ארץ חמה שבה האנשים חמים והמוזיקה, האלכוהול והקצב תופסים נפח מרכזי, אבל לצדם גם מדינה שעודנה מתנהלת תחת שלטון שמדכא, מפחיד ומשעבד.

לקוראים מובטח ספר הרפתקאות אבל בפועל הם מקבלים את רשמיו של תייר בקובה של ימינו, זו שמחפשת את דרכה לאחר קסטרו. תייר שהתמזל מזלו ונסע לחופשה עם אישה יפה וחריפת שכל, ומעט ההרפתקאות וההתמודדויות שהוא חווה ובכלל זה בריחה מהשלטונות, חילופי יריות בחוף וקרב ימי של ממש לא משתוות לזו המאתגרת והמרתקת מכולן, האהבה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.01.2018, עמודים 22-23)

מודעות פרסומת

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר"קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק.

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כממ צנחנים

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

הצנטוריונים(2)

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

721px-david_petraeus_zafaraniyah

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

Donald_Trump_August_19,_2015_(cropped)

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

האיש שהיה מסטול ממלחמה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה
2047

מייקל הר, גרם לקורא לחוש שהוא בשטח עם החיילים.

הבוקר גליתי שהסופר והעיתונאי האמריקני מייקל הר מת. בשנים 1967–1969 שימש הר ככתב המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. את הכתבות שלו הוא איגד לספרו המופתי "שדרים" (שיצא בעברית בהוצאת תבל, 1987, בתרגומו המצוין של עמשי לוין), מספרי המלחמה החשובים ביותר והחזקים ביותר שקראתי. עפר שלח כתב בשעתו שהר הוציא מתחת ידו את "ספר המלחמה המזוקק ביותר שנכתב אי פעם", ורון מיברג כתב ש"שספרי המלחמה הטובים של ג'יימס ג'ונס, נורמן מיילר והלברשטאם מחווירים לידו". שניהם צודקים.

fd571500e782ff203da0675221998caa

שדרים, ספר המלחמה המזוקק ביותר.

בשנה ההיא הר יצא עם החיילים האמריקנים לפעילויות ומארבים. שכב איתם בבוץ ובגשם, עישן איתם עשב, תהה ביחד איתם מה הם עושים בחור הזה שנקרא וייטנאם והיה "מסטול ממלחמה". הוא לא רק ידע לספר סיפור, הוא ידע לחבר את הקורא לאירוע, כאילו היית ממש שם. "בלילה הראשון למתקפת טאט היינו במחנה ג' של ה"כוחות המיוחדים" באיזור הדלתה, מכותרים, ככל הידוע לי, ודבר להוציא בשורות רעות, אינו מסתנן פנימה: מהוי, מדאנאנג, מקוי-ניון, מקה-סאן, מבאן-מי-טואוט, מסייגון עצמה – "הכול אבוד" כפי שהבנו את המצב באותו הרגע, השגרירות בידיהם, שולון בידיהם, טאן-סו-נהוט בוערת, היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי" (עמוד 53).

כבר לא כותבים כך יותר. חבל.

ספר עם קסם אישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל. קריאה חוזרת בעותק הישן לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

הספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל יצא באחרונה במהדורה חדשה (הוצאת כתר, 2015). זוהי הזדמנות לחזור לאחד המותחנים הבולטים של המלחמה הקרה המתרחש רגע לפני שהסתיימה. קריאה בספר תוך בחינה של פעולותיה ההתקפיות של רוסיה כיום, באוקראינה ובסוריה וניסיונה לבסס השפעה גדולה יותר במזרח התיכון, מלמדים כי המלחמה הקרה נותרה עימנו ונשארה מעניינת.

נלסון דה-מיל

הסופר נלסון דה-מיל.

הסופר נלסון דה-מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב-66' לצבא האמריקני. בכריכה האחורית של הספר נכתב בטעות כי שירת כקצין מודיעין. למעשה, הוסמך כקצין חי"ר, ולחם במלחמת וייטנאם כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת). על גבורתו בשדה הקרב עוטר דה-מיל בכוכב הארד. בשנת 1969 השתחרר מן הצבא השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספר זה, שהפך לרב-מכר מצליח, הציב אותו בשורה אחת עם קלנסי, פורסיית וגרישם.

המלחמה בה לחם נותרה נוכחת בספר זה כמו בקודמיו ובהם "מילת כבוד" (שעובד לסרט בכיכובו של דון ג'ונסון), אודות מפקד מחלקת חי"ר המואשם, עשרים שנים לאחר מכן, באחריות לטבח בהואה בזמן מתקפת הטט. העובדה כי דה-מיל לחם שם בעצמו הוסיפה נופך של אמינות לספר. ספרו "בת הגנרל" עובד אף הוא לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ון טרבולטה.

מלחמה קרה – לחימה חמה

המהדורה הראשונה של הספר (הוצאת מעריב, 1991).

הספר במהדורה המקורית (הוצאת מעריב, 1991).

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של גריגורי פישר, תייר אמריקני המטייל ברוסיה. הרשויות הסובייטיות טוענים כי פישר נהרג בתאונת דרכים. אולם רגע לפני שנעלם מפתח מלון במוסקבה, דיווח פישר לשגרירות האמריקנית כי פגש באדם בשם דודסון שהצהיר כי הוא טייס אמריקני שנחשב לנעדר כעשרים שנה לאחר שמטוסו הופל במלחמת ווייטנאם. את הדיווח חוקר קולונל סם הוליס, נספח חיל האוויר בשגרירות, הנעזר בנספחת העיתונות, ליסה רודס, ובראש תחנת ה-CIA במוסקבה סת הלוי. הוליס חוקר את המקרה ממניעים אישיים כמו גם לאומיים.

4071e9573dfe1e9857dedad9d266b693

מטוס פנטום, מן הסוג שהטיס הוליס, במלחמת וייטנאם.

הוליס נקשר לליסה וחושף טפח מהסיפור. "ביליתי ארבע שנים באקדמיה של חיל האוויר. סיימתי אותה ועברתי לבית-ספר של טייסי קרב. שירתתי בווייטנאם ב-1968 ואחר-כך שוב ב-1972, ואז נורה מטוסי מעל הייפונג. הצלחתי להטיס את המטוס אל מעל לים, ויחידת הצלה אווירית-ימית הצילה אותי. נפגעתי ורופאי חיל האוויר אמרו לי שלא אוכל לטוס יותר" (עמוד 84). הנווט שלו, ארני סימס, לעומת זאת לא היה כה בר מזל. הוא לא חולץ והוכרז כנעדר.

לאחר שקורקע ונאסר עליו לטוס עבר הוליס למודיעין הצבאי. הוא חייל של חיילים ואיש ביון קר-רוח. מילה שלו היא מילה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן, הבקי בשיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" בהם הוכשר לאחר שהפסיק לטוס. בקיצור קאובוי אמריקני שאולי יצא מן המערבון לרחובות מוסקבה אבל המערב הפרוע לא יצא ממנו. "בתנועה אחת הוליס דחף את ליסה אל הקרקע, התקפל כולו ומשך את הטוקרב האוטומטי מכיסו. הוליס ירה באקדח עם משתיק-הקול וראה שהאיש הראשון מכה בידו על חזהו. האיש השני נראה מוכה הלם כשהסתכל בחברו שנפל, ואז פנה להוליס וכיוון אליו את רובהו. הוליס תקע בחזהו שני כדורים" (עמודים 106-107).

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

העניין שלו בפרשה נובע ישירות מהתקרית בה הופל, שכן לדבריו "ארני סימס מעולם לא הופיע ברשימה כלשהי של חללים או של שבויי מלחמה בצפון-וייטנאם. ולכן, באופן רשמי, הוא עדיין נחשב לנעדר. אבל אני ראיתי שמעלים אותו לספינה בעודו בחיים. ועכשיו, כשעלה העסק הזה של דודסון, אני מתחיל שוב לתהות. כל אותם בחורים, שראו שהמצנחים שלהם נפתחים, אך מאז לא שמעו עליהם דבר. עכשיו אני תוהה אם ארני סימס ואלף בחורים כמוהו לא הגיעו בסופו של דבר לרוסיה(עמוד 135).

עד מהרה מתברר להוליס ושותפיו כי הביון הסובייטי מחזיק בשבויים אמריקנים ממלחמת וייטנאם, הנחשבים לנעדרים או מתים, במחנה מיוחד בסיביר. שם נאלצים השבויים ללמד סוכני קג"ב כיצד להתחזות לאמריקנים. שם המחנה – "בית-הספר לקסם אישי". מה היה המניע של הרוסים לכך? ומדוע העלימו את השבויים מעל פני האדמה? הן שאלות שמניעות את העלילה (אין בכוונתי "לספיילר" ולגזול את חווית הגילוי המצמרר מן הקורא), שהתשובה הנוראה להן מתבררת רק לקראת סופו של הספר.

סיפור טוב מדי בכדי שיתממש

הוליווד וסופרי מתח כמו דה-מיל השתמשו לא פעם ברעיון כי טייסים אמריקנים שהופלו במלחמת וייטנאם וגורלם לא נודע, נשבו והועברו לרוסיה. למרות שישנן עדויות כי שבויי מלחמה אמריקנים אכן נחקרו בידי אנשי מודיעין סובייטים, לא נמצאו כאלו המצביעות על העברתם של כאלו לתחומי ברית המועצות. הסיבה לכך ברורה – הרוסים, כאז כן היום, הם שחקנים מיומנים מדי מכדי שייוותרו ראיות לכך.

כרזת הסדרה "ג'אג" '– אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

כרזת הסדרה "ג'אג" – אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

זה לא מנע, כאמור, מסופרים ותסריטאים לעשות שימוש בבדיה המוצלחת הזו. בסדרת הדרמה הצבאית "ג'אג" חיפש הגיבור, טייס הקרב והעו"ד הארמון ראב הבן את עקבות אביו שהופל בעת משימה בצפון וייטנאם ונותר בחזקת נעדר. בעונה הרביעית של הסדרה מתגלה כי האב הועבר לרוסיה והוחזק שנים בידי ה-KGB בטרם נהרג בגולאג. גם הסופר טום קלנסי השתמש ברעיון זה בספרו "ללא חרטה" המתרחש בשלהי מלחמת וייטנאם. בספר נדרש גיבורו ג'ון קלארק, איש הקומנדו הימי לשעבר, לחלץ מספר טייסים שנחשבו למתים וממחנה שבויים בצפון וייטנאם בטרם יועברו לברית המועצות. 

למרות שהספר עוסק בבדיה, מצליח דה-מיל לשמור על מתח ואמינות גבוהים וללמד את הקורא כי הביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה. תרגומם הנהיר והמדויק של חיה ואיזי מן הופך אף הוא את חווית הקריאה לנעימה. למי שקרא, נעים להיזכר. למי שלא – השלמת חובה.


הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1991.

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

1024px-UH-1D_helicopters_in_Vietnam_1966

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza_(14538982609)

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.

הכנסת אורחים איראנית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של מארק באודן אודות משבר בני הערובה באיראן ב-79' מציג תמונה קודרת לגבי יכולתה של ארצות הברית להתמודד עם איראן. שם פעלה יחידת העילית האמריקנית כתיאטרון חובבים שנדרש למשימה שהיתה גדולה עליו בכמה מספרים.

מרק באודן,

הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012.

הספר "אורחיו של האייתולה", (הוצאת מודן, 2012), מאת העיתונאי מארק באודן מתאר את משבר בני הערובה בטהראן (1979-1981). באודן הוא עיתונאי וסופר אמריקני ונחשב לאחד מבכירי הכותבים כיום אודות היחידות המיוחדות של ארצות הברית. מספריו תורגמו לעברית "התרסקות במוגדישו" (שעובד לסרט "בלאק-הוק דאון") ו"בן לאדן – החיסול". באודן יודע לספר סיפור מדויק, עשיר בפרטים, וזאת תוך שמירה על עניין גובר ומבלי להתיש את הקורא.

a.b.0107.5.1.9

החוטפים עם אחד מבני ערובה בשגרירות. יתכן כי האדם מימין הינו אחמדינג'אד.

ב-4 בנובמבר 1979, כחלק מן המהפכה האסלאמית באיראן בהובלת האייתוללה ח'ומייני, השתלטו סטודנטים איראנים, ובהם ככל הנראה מחמוד אחמדינז'אד (לימים נשיא איראן), על השגרירות האמריקנית בטהראן ולקחו את אנשיה כבני ערובה. כאשר המו"מ על שחרור בני הערובה הגיע למבוי סתום הורה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, על הכנת פעולה צבאית לשחרור בני הערובה (שם קוד: מבצע "ציפורן הנשר"). המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור  כוח דלתא ועל מפקדה הקולונל צ'רלס בקווית'.

מחץ הדלתא 1

קולונל צ'ארלי

קולונל צ'ארלי "המחויב"בקווית', אשר הקים את כוח דלתא‏.

בקווית', יליד טקסס, היה יהיר ובטוח בעצמו כפי שרק ג'ון ויין של החיים האמיתיים יכול להיות. הוא החל את שירותו בצבא ארצות הברית בשנת 1952 כקצין בחיל הרגלים, וב-55' התנדב לכוחות המוטסים ושימש כמפקד פלוגה מסייעת בדיוויזיה המוטסת ה-82. בהמשך עבר לכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). במלחמת וייטנאם פיקד בקווית' על "פרויקט דלתא", יחידת מיוחדת שביצעה משימות סיור ומודיעין‏. האופן שבו פעל במבצעי "סרוק והשמד" בשנת 66' בעמק אן-לאו הקנה לו את כינויו 'צ'רלי המחויב'.

"המודיעין דיווח כי בעמק פרוסים שני גדודים צפון-וייטנאמים ולוחמי וייטקונג. עוד ביולי 1965 הזהיר המפקד הקודם של פרויקט דלתא, מייג'ור ארט סטרנג', את המפקד החדש, צ'רלס בקווית', המכונה 'צ'רלי המחויב', "להישאר מחוץ לעמק, מאחר שיש שם מלכודות לציד אדם." זה לא הרתיע את בקווית' מלהחדיר לעמק שלושה צוותים של כוחות מיוחדים. המשימה נכשלה ובקווית' עצמו נפצע במהלך הקרב (הפציעה מתוארת בספר). מתוך 17 הלוחמים שחדרו לעמק שבעה נהרגו ושלושה נפצעו." (עמוד 218)

אחד הלוחמים הראשונים בכוח דלתא באימון

אחד הלוחמים הראשונים בכוח דלתא באימון "קופי טרור".

הצבא האמריקני באותם ימים לא הפנים די הצורך את איום הטרור הגובר ולא נערך להתמודד מולו. בקווית' ששב מווייטנאם זיהה את הפער. שנים נאבק במטרה להקים את היחידה ונענה בשלילה. במקום זאת נשלח לפורט בראג לשמש כקצין מבצעים. למזלו מספר רב של פיגוע מיקוח שהתרחשו ברחבי העולם כמו גם שורת הצלחות של יחידות שונות ובהן "ההצלחה הישראלית בשחרור בני הערובה באנטבה" (עמוד 113) שינו זאת. לאור הניסיון שצבר שנים קודם לכן כנספח ברגימנט ה-S.A.S הבריטי, מונה בקווית' בשנת 77' למקים היחידה ללוחמה בטרור של צבא ארצות הברית  כוח דלתא.

בקווית' דחף את יחידתו אל המקסימום באמצעות אימונים מפרכים ומורכבים. "דלתא שאבה לתוכה סוג של לוחמים בוגרים, עצמאיים שנבחרו מבין רבים, בשל יכולתם לפעול מחוץ לשרשרת הפיקוד הרגילה. 'המפעילים' כפי שהם כונו, או "שוטרס" [הם לא אהבו את המונח 'קומנדו'], לבשו בגדים אזרחיים, תספורתם גם היא אזרחית, וכאשר לא היו עסוקים במשימה או בתרגיל, היו אחראיים בעצמם על סדר יומם." (עמוד 115) היחידה השיגה מוכנות מבצעית באותו היום ממש בו נלקחו בני הערובה בשגרירות.

מחץ הדלתא 2

מפת הפעולה.

מפת הפעולה.

התוכנית המבצעית שגיבשו כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. לאחר שהמסוקים יתודלקו כוח ההשתלטות ינוע באמצעותם לאתר "מדבר 2", בסמוך לטהראן. משם יפשוט הכוח על המתחם ויחלץ את בני הערובה. הכוח יתפנה במסוקים תחת חיפוי מטוסי קרב. הכוח, עד כמה שזה יוצא דופן במקרים אלו, התאמן למשימה במשך כמעט 5 חודשים.

מפקד חיל החתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

מפקד חיל הנחתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

כבר בדיונים המקדימים הטיל מפקד חיל הנחתים, הגנרל רוברט בארו, "ספק בהיתכנותה של התוכנית" (עמוד 138). בארו, שפיקד על פלוגת נחתים בקוריאה למן הנחיתה באינצ'ון ועד לקרב במאגר צ'ואסין, הבין כי התנאים המקדימים שעל בסיסם ניתן לפעול לא מתקיימים, אולם ראש מטה הצבא ביטל את הסתייגותו. ואכן, המבצע היה מורכב מדי, מותנה במשתנים רבים מדי ובעיקר לא אפוי די צורכו.

ניכר כי מתכנני הפעולה לא הטמיעו את לקחי פשיטת הנפל על מחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, לשחרור שבויי מלחמת וייטנאם. אז התכוננו אנשי הכוח הפושט, "הכומתות הירוקות" בפיקוד קולונל ארתור סיימונס, למשימתם במשך כחצי שנה. בנובמבר 1970 הוסקו הפושטים לקרבת המחנה, הרגו כ-200 חיילים מצבא צפון וייטנאם ונסוגו ללא נפגעים. ההישג לא היה שווה הרבה משום שההכנות לפשיטה נחשפו והשבויים הועברו מן המתחם בטרם הפשיטה. מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנטואן במלחמת העולם השנייה. זו כללה נוהל קרב זריז, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה.

לא צ'אק ולא נוריס

הריסות המסוק במנחת מדבר 1.

הריסות המסוק במנחת "מדבר 1".

בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1" סופת חול נמוכה ובלתי צפויה (ככה עושים סיור מקדים?) הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם C-130 התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות 6 מסוקים, המשמשים עד ימינו אלה את חיל האוויר האיראני, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 81'.

כזרת הסרט

כרזת הסרט "מחץ הדלתא" משנת 1985, שבוסס בחלקו על אירועי מפשיטה הכושלת.

אף שבאודן מיטיב לתאר היטב את רצף האירועים ואת עולמם של לוחמי היחידות המיוחדות, הרי שממרחק הזמן מצטיירת היחידה כחבורת חובבים בוסרית שטרם הגיעה לבשלות מבצעית. לא בכדי השווה פיטר סקומייקר, מפקד פלגה ביחידה (ולימים מפקד כוח דלתא וראש מטה הצבא), "את הפשיטה לבלט" (עמוד 215). למצער, הפעולה נראתה בעיקר כמו קדימון לסרט "מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס, שסצינת הפתיחה שלו מתארת את שהתרחש במנחת "מדבר 1".

בכל זאת למדו משהו

1734356231

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

אף שבאודן לא עוסק בהשלכות כישלון הפעולה על הכוחות המיוחדים האמריקניים בספר זה, הרי שבספרו "בן לאדן – החיסול" הוא עוסק בכך לא מעט. האמריקנים, כמו האמריקנים, קיימו לאחר הכישלון תחקיר עומק יסודי. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), הטייסת ה-160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו.

כוח דלתא הפכה במקביל לאחת מיחידות המבצעים המיוחדים הטובות בעולם ואנשיה בלטו לחיוב בקרב מוגדישו ב-93' כמו גם באחרונה בפשיטה בה הרגו בכיר במדינה האיסלמית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר עבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים שינוי מבני משמעותי‏ ועסק בעיקר בזיהוי וסיכול תאי טרור ברחבי העולם. בשנת 2011, במה שניתן לראות כיישום כלל לקחי מבצע "ציפורן הנשר", ביצע צוות 6 של הקומנדו הימי את מבצע "חנית נפטון" – הפשיטה לחיסול אוסאמה בן לאדן.