גם הדמוקרטים רוצים גנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו הנשיא טראמפ בשעתו בחר גם הנשיא־הנבחר ביידן בגנרל בדימוס לתפקיד מזכיר ההגנה. אבל אוסטין שונה מאוד בסגנונו מגנרלים התקפיים כמו מאטיס, ואומר את דעתו רק בחדרים סגורים. אולי זה מה שביידן רוצה.

לאחר שנבחר לנשיאות, ב־2016, הפתיע דונלד טראמפ כשמינה למזכיר ההגנה את הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, קצין נחתים שנחשב למפקד ההתקפי ביותר בכוחות המזוינים של ארצות־הברית מאז הגרל ג'ורג' פאטון.

לאורך השנים נמנעו נשיאים למנות גנרלים בדימוס כמזכירי הגנה (האחרון לפני מאטיס היה ג'ורג' מארשל בממשל טרומן), ולמרות זאת התעקש טראמפ למנות את מאטיס לתפקיד. בשנתיים הראשונות לממשל טראמפ הוא שימש כמבוגר האחראי, במיוחד לאור מינוי אישים בעלי דעות ניציות וקיצוניות לתפקידים בכירים, והצטייר כשקול, זהיר ומתון. זוהי, ככל הנראה, הסיבה שהנשיא פיטר אותו כעבור שנתיים. 

והנה, באופן מפתיע, גם הנשיא־הנבחר ג'וזף ביידן בחר למנות לתפקיד מזכיר ההגנה, גנרל בדימוס. המועמד הנבחר הוא הגנרל לויד אוסטין, שבדומה למאטיס שימש בעבר כמפקד פיקוד המרכז האמריקני (Centcom), שאחראי על המזרח התיכון.

"כולל התולעים באדמה"

מאטיס (שכונה בפי חייליו "כלב משוגע") הצטייר כמפקד תאב מלחמה, ולא בלי צדק. מאז שהתגייס הוא היה כמעט בכל מלחמה שבה לחמו כוחות אמריקנים (את המבצעים הקטנים פספס). למרות זאת, שלא כמו פאטון, מאטיס הגיע לקרב בשלב מאוחר בקריירה, כשכבר היה מפקד הגדוד הראשון ברגימנט הנחתים השביעי.

בספרו המצוין, "אות קריאה: כאוס" (הוצאת Random House, שנת 2019), שכתב עם פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, סיפר כי כמג"ד הפך "למומחה בהפעלת אש ותמרון ובמבצעים אמפיביים – היסודות עבור קצין נחתים" (עמוד 20). למלחמת המפרץ הוקפץ גדודו היישר מחודש מפרך של אימוני לוחמה הררית.

במהלך ההיערכות למתקפה הקרקעית במלחמה, נאמר לו כי ההערכה היא שבפריצה ייהרגו או ייפצעו כמחצית מאנשיו. בתגובה אופיינית, אמר מאטיס לקציניו שעליהם לתכנן מחדש את תכנית סיוע האש כך שתהיה קטלנית יותר. כשיסתיים הירי, אמר, הוא "רוצה את הכל מת, כולל התולעים שבאדמה" (עמוד 27).

ב־24 בפברואר 1991, לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה, פרצו כוחות נחתים דרך קו המוצבים. על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות־קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, הוטל להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה.

"כשנענו במהירות לעבר רצועת ההגנה השנייה, פתחנו נתיב עבור עשרים אלף נחתים מאחורינו. באימונים, הפריצה המהירה ביותר שלנו לקחה עשרים ואחת דקות. בקרב עצמו עשינו זאת באחת־עשרה. החזרות הבלתי־נלאות השתלמו" (עמוד 33).

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה חי"ר ממוכן עיראקית, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את רכבי פלוגת המפקדה שהיו האחרונים בשיירה.

בטרם המערכה התעקש מ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס, לאמן את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, המהנדסים, הפקידים, ומכונאי הרכב, לפעול כלוחמי חי"ר. ההחלטה השתלמה. מרגע שנתקלו במארב, היו הוקס ואנשיו "דופקים רכבי אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו גם לדרום וגם לצפון, על האויב במחצבה ובחזית שלנו. כשהעיראקים הופיעו, טבחים ומהנדסים השיבו במרץ באש מקלעים וטילי נ"ט שדפקו את הרכבים העיראקיים" (עמוד 35).

אף שהופתע הצליח הגדוד להשמיד הן את המארב והן את הכוחות העיראקיים בחזית. על האופן שבו פיקד על גדודו עוטר מאטיס בכוכב הארד. אבל מי שיתייחס למאטיס כאל טקטיקן שש אלי קרב, יפספס את האסטרטג המוכשר שהינו.

בספרו ציין עד כמה התרשם מהאופן שבו הנשיא ג'ורג' בוש האב, טייס קרב בצי שלחם במלחמת העולם השנייה, "קבע מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה כדי לגבש קואליציה צבאית שכללה בעלי ברית שמעולם לא לחמנו לצדם. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות, מבלי להעליב או לבטל כל גורם בעל עניין, תוך עמידה איתנה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 38).

בוש במנהיגותו, כתב מאטיס, השכיל להימנע מהרחבה של מטרות המלחמה באופן שחורג מהיקפה ומטרותיה המקוריות (תופעת "המשימה הזוחלת", כינה זאת מאטיס בספרו). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

בהמשך שירותו הוסיף מאטיס לבלוט, בין היתר כמפקד כוח המשימה 58 של הנחתים במלחמה באפגניסטן, כמפקד דיביזיית הנחתים הראשונה במלחמה בעיראק, וכמפקד פיקוד המרכז האמריקני. בממשל טראמפ הצליח לסכל לא מעט יוזמות ומהלכים שהיו עלולים להסלים מתיחות לכדי מלחמה שלממשל אין בה אינטרס ברור והבנה סדורה מה ברצונה להשיג, וכיצד לעשות כן. 

יש גנרלים שמותחים ביקורת

בניגוד למאטיס, אוסטין הרבה פחות מוכר בציבור האמריקני, והוא שונה מאוד בסגנונו מקצינים בולטים שצמחו בדיביזיה המוטסת ה־82 בעבר. בוודאי שאינו דומה לבולט שבהם, הגנרל ג'יימס "הקופץ" גבין, שפיקד עליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. 

"באוגוסט 1941 התנדבתי להיות צנחן ונשלחתי לבית־הספר לצניחה שבפורט־בנינג, במדינת ג'ורג'יה. למעט כמה חבטות ומהלומות שספגתי, סיימתי את אימוני ללא פגע, ובתור קפטיין־צנחנים צעיר התייצבתי במפקדת רגימנט החי"ר־המוצנח מס' 503, ושם קיבלתי תפקיד של מפקד פלוגה" (עמוד 24), כתב גבין בספרו המרתק, "קדימה לברלין" (הוצאת מערכות, 1981).

עד מהרה הוסב הרגימנט לדיביזיה ה־82 וגבין, ששנה קודם היה מ"פ, מונה למפקד צוות הקרב החטיבתי המוצנח ה־505 בדרגת קולונל.

בספר ציין גבין מספר פעמים עד כמה התרשם מן הגנרל פאטון, שהפך אהוד על הצנחנים אף שהיה איש שריון. בשיחה עם קציני הדיביזיה, בטרם המערכה על סיציליה, אמר להם פאטון:

"ובכן, ברצוני שתזכרו ששום בן־כלבה ארור לא ניצח במלחמה משום שמת למען ארצו. הוא ניצח משום שגרם לבן־כלבה המטופש והעלוב שניצב מולו שימות הוא למען ארצו" (עמוד 31).

המשפט הפך לאחד הציטוטים המזוהים ביותר עם הגנרל המפורסם, והותיר רושם עצום על גבין שהשתדל לפעול באותו סגנון התקפי שהיה לפאטון בשדה הקרב.

ב־1943 צנח גבין בראש החטיבה ה־505 בסיציליה. בצניחה התפזרה החטיבה, ורק לאחר כ־24 שעות הוא הצליח לקבץ תחתיו כוח בהיקף גדול דיו בכדי לבצע את משימותיו. הכוח בפיקודו ניהל קרב בלימה על רכס ביאצה, ולמרות שטרם עמדו לרשותו כלל לוחמי החטיבה, החליט שהגיע הזמן למתקפת־נגד, בכדי שיהיה "במצב שיאפשר לי לעמוד היטב נגד מה שעוד יבואמן־הסתם התקפה גרמנית נוספת עם אור ראשוןמשום שבידינו יהיה יתרון ההחזקה ברכס" (עמוד 56).

"עד מהרה שטפנו מקלעים גרמניים, כמה משאיות שלהם, ולבסוף תריסר מרגמות מרגמות רוסיות 120 מ"מ, כולן מוצבות בעמדות עם תחמושתן לידן והתקני־הכיוון מורכבים עליהן. ככל הנראה הרגו צנחנינו את צוותיהן, או שבו אותם, או הניסו אותם. התקפתנו נמשכה וכל התנגדות הגרמנים חדלה" (עמוד 57), כתב. תפיסת הרכס בידי אנשיו מנעה מהגרמנים לנוע לעבר ראש החוף בג'לה, בו נחתו כוחות בעלות־הברית מן הים ולמעשה הבטיחה את הצלחת מבצע הנחיתה.

גבין, שתוך שנה מאז המבצע בסיציליה כבר היה גנרל ומפקד דיביזיה, מתח ביקורת נוקבת בספרו על מפקדיו במלחמה, בדגש על כך שנמנעו מלכבוש את ברלין כולה בסיום המלחמה באירופה. ככל הנראה, למרות תעוזתו בקרב, היה זה "הפה הגדול" שלו שמנע ממנו לקבל פיקוד משמעותי לאחר המלחמה.

יש גנרלים שמיישרים קו

אוסטין, שהיה צנחן ופיקד על גדוד וחטיבה בדיביזיה המוטסת ה־82 של צבא היבשה האמריקני, בלט במערכה בעיראק, ב־2003, כששירת כעוזר מפקד דיביזיית החי"ר ה־3. במהלך קרב ההתקדמות לבגדד פיקד אוסטין מלפנים על כוח החוד של הדיביזיה, ועוטר בכוכב הכסף על אומץ ליבו. בהמשך שימש כמפקד הכוחות בעיראק ובשנת 2013 מונה למפקד פיקוד מרכז (והחליף בתפקיד את מאטיס).

בדומה לגבין, גם אוסטין עוטר על כך שלחם בראש אנשיו, הרי שאת הביקורת שהיתה לו שמר לעצמו ויישר קו עם ממשל הנשיא ברק אובמה בסוגייה האיראנית. בניגוד לקודמו בפיקוד המרכז (מאטיס), אמר אוסטין, כשנשאל בסנאט ב־2016 מהו האיום החמור מבחינת פיקוד המרכז, כי הוא רואה בדאעש את האיום האולטימטיבי. איראן היתה מבחינתו רק במקום הרביעי בסולם האיומים. אף שביידן רואה באיראן סכנה חמורה לשלום המזרח התיכון, גישתו לגבי אופן הטיפול בה דומה לזו של אובמה.

כמו במקרה של מאטיס, נדרש אישור מיוחד של הקונגרס להחריג את מינוי אוסטין לתפקיד מזכיר ההגנה, שכן החוק האמריקני קובע כי חלה תקופת צינון בת שבע שנים על המשרתים בצבא בטרם יוכלו לכהן בתפקידים פוליטיים. גם הפעם, סביר שהחריגה תאושר.

מאז שפרש מהצבא בשנת 2016 שימש אוסטין כדירקטור במספר חברות גדולות, ובהן בריית'און, אחת החברות הגדולות בתעשייה הביטחונית האמריקנית. היכרותו עם התעשייה הביטחונית היא משמעותית שכן בניגוד לישראל, חלק ניכר מתפקידו של מזכיר ההגנה נוגע לרכש מערכות לחימה ולבניין הכוח הצבאי. הפעלת הכוח היא תחום שעיקרו (אף שהמזכיר עוסק בו) באחריות הנשיא. כמי שפיקד על פיקוד המרכז האמריקני אוסטין בקי היטב בנושא הגרעין האיראני, ומוכר היטב לבכירי צה"ל ומערכת הביטחון, ובהם שר הביטחון בני גנץ.

המינוי שלו אמנם מסמן כי ביידן רוצה בכוורת הקרובה שלו אדם שבקי היטב במורכבות הזירה המזרח תיכונית, אבל גם על חזרתה של מדיניות מתונה יותר שנזהרת בהפעלת הכוח ומחפשת להימנע מעימותים. כאלה שמוטב להימנע מהם, וגם כאלה שלא. 

ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)

 

גם ארצות הברית צריכה שמלחמותיה יהיו קצרות, ממוקדות וברורות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעדות שנשא בפני הסנאט האמריקני הזהיר התיאורטיקן הצבאי, קולונל דגלס מקרגור, כי על ארה"ב להימנע ממערכות ממושכות ולחתור להכרעה מהירה. יש מה לאמץ מתפיסותיו גם לצה"ל.

באוקטובר 1973 נכח הצוער דגלס מקרגור (לימים קולונל בדימוס ותיאורטיקן צבאי) בשיעור הנדסת מכונות שזה עתה החל באקדמיה הצבאית שבווסט פוינט, כשלפתע סיפר המרצה לכיתה שפרצה מלחמה במזרח התיכון, במסגרתה חצו המצרים את תעלת סואץ מזרחה במסגרת מתקפה נרחבת על כוחות צה"ל בסיני. אם המצרים יעברו את מעבר המיתלה, אמר המרצה, ארצות-הברית תשלח כוחות צבא מבסיסיה בגרמניה ובמקומות אחרים לבלום את המתקפה ולהגן על ישראל. "אני לא יודע איפה לעזאזל נמצא מעבר המיתלה", אמר למקגרגור אחד הצוערים, "אבל אם זה יוציא אותי מהשיעור הזה, אז אני בעד המלחמה הזו".

קולונל מקגרגור, קורא כבר שנים לרפורמה בכוחות היבשה, (מקור: Youtube).

בעדות שנשא לאחרונה בפני ועדת המשנה לכוח האווירי-יבשתי של הסנאט האמריקני (שפועלת תחת ועדת השירותים המזויינים) טען מקגרגור, כי כוחות היבשה של ארצות-הברית אינם ערוכים כנדרש למערכה הבאה. לשיטתו, על הצבא לפרק את הדיביזיות הקיימות ולהקים במקומן קבוצות סיור ותקיפה גמישות שבהן משרתים כ-6,000 חיילים. יתרה מכך טען, על הצבא לשטח את מבנה הפיקוד ולקצץ בחלק ניכר מן המפקדות (והגנרלים) על-מנת לייעל את תהליך קבלת ההחלטות והשליטה בכוחות. בביקורת שמתח מקגרגור על הכוחות המזויינים האמריקניים אין הרבה חדש והוא השמיע אותה לאורך השנים פעמים רבות בהרצאותיו, במאמריו ובספריו. לכאורה, אפשר לפטור אותה בטענה שהוא מעולם לא הפסיק להתחשבן עם אלו שמנעו את קידומו בצבא, ולא הסתיר את דעתו כי קצינים חסרי ניסיון קרבי קודמו על חשבון כאלה שהצטיינו בשדה (ובעצם על חשבונו), אך בלטו פחות במטה או בימי שלום. אבל כדאי להקשיב למה שהוא אומר ברצינות, בעיקר בגלל שהוא צדק יותר מדי פעמים.

הקצין שצעק זאב זאב

בספרם "קוברה 2" (הוצאת משרד הביטחון, 2010) תיארו כתב הניו יורק טיימס, מייקל גורדון, וגנרל הנחתים בדימוס, ברנרד טריינור, את המערכה האמריקנית לכיבוש עיראק ב-2003. בתקופה שבה תכנן פיקוד המרכז האמריקני את המערכה, שלימים תהפוך למלחמה הממושכת בעיראק, גילו מפקד הפיקוד, הגנרל טומי פרנקס, ואנשי המטה שלו, שהיה מי שעקף אותם בסיבוב. לידי מזכיר ההגנה רמספלד הגיע נייר עמדה תחת הכותרת "מהלומה מהירה ומכרעת לעבר המרכז", שבמקרה של עיראק היה בגדאד. כותב הנייר היה קצין שריון בשם דגלס מקרגור, שנמנה אז על מתכנני הרפורמה בצבא היבשה. "מקגרגור שירת בחטיבה (רג'ימנט "הפרשים") המשוריינת 2 במלחמת המפרץ, והשתתף בקרב של "קו האורך 73", אחד מקרבות השריון העיקריים עם כוחות משמר הרפובליקה. הוא קיבל דוקטורט ביחסים בין-לאומיים מהאוניברסיטה של וירג'יניה, ומילא כמה תפקידי פיקוד חשובים בנאט"ו ובצבא היבשה" (עמוד 60). מקרגור היה חלק מקבוצה מצומצמת של קצינים שהאמינו שהצבא מוכרח לעבור ארגון-מחדש כללי ולא חשש להביע את דעתו בנושא בפומבי, מה שמשך אליו אש, אך גם חיבר אותו עם אנשי מפתח בממשל. אחד מהם היה יושב ראש בית הנבחרים מטעם מהפלגה הרפובליקנית, ניוט גינגריץ', שגם יזם את נייר העמדה שקרא רמספלד.

המהלומה עליה דיבר קולונל מקגרגור נועדה להתבצע באמצעות שלוש קבוצות קרב משוריינות בנות 5,500 חיילים, שינועו מהר לבירה תוך הימנעות מחיכוך עם הצבא העיראקי. עם כיבוש בגדאד יתוגבר הכוח באוגדת חי"ר קלה ובכוחות ממשל צבאי. גנרל פרנקס אמנם אימץ כמה מהרעיונות המרכזיים אבל ככלל, הפיקוד לא ראה בעין יפה את התערבותו הבוטה של הקולונל בתחום עיסוקם. משלא קודם, פרש מקגרגור מן השירות ונותר פרשן ומבקר חריף של הצבא האמריקני. העובדה שגם יותר מעשור לאחר פרישתו נותר בולט בשיח הביטחוני האמריקני מלמדת כי תפיסתו קנתה אחיזה בקרב כמה וכמה מחברי הקונגרס והסנאטורים הבכירים שעוסקים בבניין הכוח של הצבא ומדיניות החוץ של ארצות-הברית, ובהם ג'ון מקיין. זה לא מזיק שאחד מחבריו לנשק, שאף לחם לצדו כמ"פ בקרבות השריון במדבר העיראקי, הוא גנרל הרברט ריימונד "ה.ר." מקמאסטר, שלאחרונה מונה ליועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות-הברית. מקגרגור עצמו השמיע בראיונות הצהרות תמיכה במדיניות החוץ של הנשיא החדש ולא מן הנמנע שהוא מעביר את המלצותיו להפעלת ובניין כוח ישירות לבית הלבן.

כל מערכה טופלה כאילו היא האחרונה

ספרו של מקגרגור.

בספרו "השתנות תחת אש" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) הזהיר מקגרגור כי גם מעצמה חזקה כארצות-הברית עשויה לספוג מכה קשה (פיגוע ה-11 בספטמבר למשל) אם מערכותיה הביטחוניות שלה לא יוכלו לפעול ביעילות ובתכליתיות למול אתגרי המציאות האסטרטגית. לתפיסתו, הגישה השוררת בצבא כלפי התאמת כוחות היבשה לעימותי ההווה והעתיד, מזכירה "את הגישה ששררה בצבא אחרי מלחמת האזרחים. במקום לאמץ טקטיקות, ציוד וארגון שיתאימו להתמודדות עם האויב האינדיאני, כל מערכה עם האינדיאנים טופלה כאילו היא האחרונה, מפני שהצבא רצה לחזור על מלחמת האזרחים ולא להילחם באינדיאנים באזורי הספר המערביים. למרבה האירוניה, כשפרצה מלחמת ספרד-אמריקה, לא היו כוחות היבשה האמריקאיים מוכנים להילחם בה" (עמוד 35). הדברים נשמעים כהד למה שהתרחש בצה"ל, כשמביאים בחשבון את מוכנות כוחות היבשה למלחמת לבנון השנייה ולמערכה ב"צוק איתן".

לפיכך, קבע, כי את השינוי, במיוחד בכוחות היבשה, מוכרחים להוביל דווקא האזרחים ולא אנשי הצבא המקובעים, שסובלים לעתים מנטייה למזג את האינטרסים של הזרועות שלהם עם אלו של מדינתם. לשיטתו, האזרחים משוחררים מכך (אך נוטים גם הם למזג את האינטרסים האישיים שלהם עם האינטרס הלאומי) ומביאים "מערכת עיניים רעננות לבעיות של ניהול מלחמות". (עמוד 305). אולי בשל כך הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו בניסיון להשפיע על השיח הציבורי, ועל נבחריו.

התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה

מקגרגור הושפע מאוד מנאום שנשא הנשיא ג'ורג' ו' בוש בווסט פוינט בשנת 2002, בו קבע כי כוחות היבשה צריכים להיות מסוגלים להלום, בהתרעה קצרה ביותר, בכל מקום בעולם. לפיכך, טען בספר, על ארצות-הברית לשקול את מימוש האמצעים הבאים בכדי לנצח במערכה הבאה: "התקפה קרקעית מהירה ופתאומית, ללא התרעה, שתיפתח בלי מערכה ממושכת של מהלומות אוויריות ומהלומות טילים שיאותתו לאויב על התקפה קרקעית ממשמשת ובאההתקפה על-ידי חיל-משלוח קרקעי המכיל פחות לוחמים קרקעיים מכפי שהאויב מצפה, ויוצר את התנאים להפתעה ברמה הטקטית והמערכתית, גם אם היריב מצפה למעשי איבה ברמה האסטרטגית; התקפה שתנוע במהירות (ללא הפסקה) במספר צירי תנועה, לעומק השטח המוחזק בידי האויב, שבו קו ההתנגדות החלשה ביותר שווה לקו שבו האויב מצפה להתקפה פחות מכול – התקפות כאלה יגרמו לכך שהנשק להשמדה המונית של האויב יהיה בעייתי, ואולי אף חסר תועלת; אם יהיה צורך, פעולה צבאית אמריקאית שתתרחש ללא אישור בין-לאומי מוקדם" (עמודים 114-115).

טנק M1 אברהמס אמריקני בעיראק, 2008, (מקור: ויקיפדיה).

כמי שצמח ביחידות השריון של הצבא, קורא מקרגרגור זמן רב לחיזוק זרוע זו, כשהוא משוכנע שיש "לבלום את כוחות הרומנטיקה בהשתנות של כוחות היבשה, המשליכים אנשים פגיעים עם רובים למצבים כמו עמק יא-דראנג בשנת 1965. אחרת, כל מה שיושג בהשתנות הוא אוסף של חיילים ונחתים התלויים בעוצמה האווירית להישרדותם" (עמוד 298). היכן שאתה עומד, קובע הכלל, תלוי בעיקר היכן שאתה יושב, ובקריאתו לחיזוק ושדרוג כוחות השריון הוא אינו שונה מקציני חיל האוויר האמריקני (או הישראלי) שקוראים לרכישת מטוסי קרב חדישים. תפיסתו מתעלמת מן העובדה שעיקר המלחמות שניהלה ארצות הברית בעשור האחרון היו כנגד כוחות היברידיים גמישים ולא סדירים, שפועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית או בשטחים קשים לתנועה, בהם מסוגלים לפעול באופן יעיל (תוך צמצום נזק אגבי) בעיקר כוחות רגלים ויחידות מיוחדות.

יש להימנע ממלחמות התשה ממושכות

אחת האמירות שהתחבאה בעדותו לסנאט, ויכולה היתה באותה מידה להופיע בדו"ח מבקר המדינה על "צוק איתן", נגעה לעובדה שבניין הכוח הצבאי אמור לשרת את יכולתה של ארצות-הברית להימנע ממלחמות התשה ממושכות בנוסח עיראק ואפגניסטן. בכדי להכריע בעימות הבא, אמר (ונשמע כאילו הקריא מתוך אסטרטגיית צה"ל), חייב הצבא האמריקני להפעיל כוח אש מדויק והרסני ובמקביל לבצע מהלך מתמרן מהיר ואגרסיבי. גם המערכה הנוכחית שמנהלים האמריקניים היא כנגד ארגון היברידי, דאעש. פריסתם באחרונה של כוחות נחתים וריינג'רס בסוריה בכדי לסייע בהשתלטות על רקה, תוארה השבוע על-ידי ההיסטוריון הצבאי, פרופסור מרטין ון קרפלד, כדומה להחלטתו של הנשיא קנדי בשעתו לשלוח יועצים צבאיים (כוחות מיוחדים בעיקרם) לווייטנאם. החלטה זו הניבה את אחת המערכות המרות, הממושכות והכואבות שלחמו האמריקנים מאודם. אף שהמעורבות האמריקנית בלחימה בדאעש מחייבת הפעלה משמעותית יותר של כוחות קרקעיים, יש לקוות שהפעם יהיה דפוס הפעולה האמריקני שונה, ויחתור למערכה קצרה, ממוקדת וברורה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.03.2017)

הסייבר יכול לתמוך את הלחימה בדאעש – אך לא להחליף את לוחמים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סייבר נחשב למימד הלחימה החמישי ומדינות רבות משקיעות סכומים ניכרים ביכולות ההתקפה וההגנה בו ● אך לא תמיד לוחמה זו יעילה – בייחוד כשהאויב נשען על טכנולוגיה נמוכה

שר ההגנה קרטר, הרמטכ"ל דנפורד ומפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס.

שר ההגנה קרטר (מימין), מפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס והרמטכ"ל דנפורד (משמאל).

בשבוע שעבר ערכו שר ההגנה האמריקני, אשטון קרטר, ויושב ראש המטות המשולבים, גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד, ביקור בפיקוד הסייבר האמריקני. במהלך הביקור קראו השניים להגביר את פעולות לוחמת הסייבר כנגד ארגון המדינה האסלאמית. עם זאת, לא נאמר כיצד ניתן לעשות כן ואילו פעולות ביצע פיקוד הסייבר האמריקני כנגד דאעש עד כה. באחרונה אמר אדמירל מייקל רוג'רס, העומד בראש פיקוד הסייבר ובראש סוכנות ה-NSA, כי יכולות התקיפה וההגנה של הפיקוד "מבשילות עתה לכדי יכולת מוחשית יותר" שתיושם באופן רחב יותר.

התפתחות תחום הסייבר והתחומים הנלווים לו הם שיאם של ה-RMA (המהפכה בעניינים צבאיים) אשר הביאה לדיגיטציה של שדה הקרב המודרני החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. בשעתו תחמו אלווין והיידי טופלר את התפתחות המלחמה לשלבים, שהשלישי בהם הושפע מן המחשוב ולוחמת המידע. לקראת שנות ה-80 אפשרו הטכנולוגיה וצרכי השעה את קיומה של מהפכת רכיבי השליטה והשילוביות להפעלת כוחות (C4ISR).

מהפכה תפיסתית זו נועדה להתאים את אומנות המלחמה לטכנולוגיות המידע. יסודות ה-RMA הינם תקיפה מדויקת, חלל, שליטה בתמרון, לוחמת מידע. בלוחמת מידע מספר רבדים: לוחמת מחשבים שבהם עיקר אחסון ותעבורת המידע, לוחמה אלקטרונית בעיקר כנגד מערכות תקשורת, לוחמה פסיכולוגית וטיפול באמצעי תקשורת ובכלל זה תדרוך התקשורת ועשיית מניפולציה על המידע הנמסר לידי הציבור. ה-RMA נתנה בידי צבאות בעלי טכנולוגיה מתקדמת יכולת לממש בשדה הקרב עליונות צבאית מוחלטת בשל היכולת לתקוף סימולטנית, באופן מדויק ויעיל, את כלל מערכי האויב בעומק ובחזית ותשתיות קריטיות שברשותו וזאת ללא נזק סביבתי רחב. כך היה למשל, במלחמת המפרץ ואפילו במבצע צוק איתן.

להיכנס למוחם של בני אדם

כוחות שריון רוסים בלחימה בגאורגיה, 2008.

כוחות שריון רוסים בלחימה בגאורגיה, 2008.

על פי התפיסה הרווחת, הסייבר נחשב למימד הלחימה החמישי ומדינות רבות משקיעות סכומים ניכרים ביכולות ההתקפה וההגנה בו. זאת משום שתקיפת סייבר על תשתיות קריטיות עשויה לפגוע קשות ביכולתה של מדינה להגן על עצמה. כך למשל שיתוק מערכות התקשורת של הגופים האחראים על גיוס מילואים יעכב משמעותית את היכולת להפעיל אותם בזמן. הסייבר מסוגל להוות נדבך משמעותי התומך את הפעולות בשדה הקרב ומסייע להן, כפי שהוכח במערכה שניהלו הרוסים בגיאורגיה ב-2008. הרוסים ביצעו תקיפת סייבר נרחבת בטרם פלשו ובכך "עיוורו" למעשה את מערכות הבקרה והשליטה, כמו גם מערכות הגנה פיזיות. הדבר יצר כאוס בקרב ההגנה הגיאורגית והקל משמעותית את מלאכת הכוחות הלוחמים של צבא רוסיה. בשנת 2003 נקט צבא ארצות הברית אסטרטגיה דומה בעיראק.

בשני המקרים ההכרעה הושגה משילוב מתקפת הסייבר עם תקיפה פיזית נרחבת באוויר וביבשה. יכולת שכזו הינה בעלת מעמד אסטרטגי בדומה לחילות האוויר או הים, המסוגלים לזרוע הרס רב ולתרום להכרעת היריב. ככל שתשתיות היריב נשענות על יכולות קיברנטיות, הרי שללוחמת סייבר תפקיד חשוב יותר בהכרעתה.

הטליבאן באפגניסטן, פעילי טרור המפעילים נשק אישי ולא טכנולוגיה מתקדמת.

קבוצות גרילה המפעילות בעיקר נשק אישי ולא טכנולוגיה מתקדמת.

אולם במקרים שהיריב הינו קבוצות גרילה כשם שיש ברצועת עזה, לבנון ואפגניסטן, הנשענות על טכנולוגיה נמוכה – לוחמת הסייבר מאבדת מיעילותה. אף שפעילי דאעש פועלים גם בחזית הסייבר, הרי שעיקר פעולתם היא בלחימה בעיראק, בסוריה ובסיני ובאמצעות פעולות טרור בלב מדינות המערב. על כן הסייבר כשלעצמו יכול לתמוך את המאמץ כנגד דאעש אך אינו יכול כיום להחליף את הלחימה עצמה או להכריע מלחמות, משום שכמאמר קולונל חיל האוויר האמריקני, ג'ון בויד, "מכונות אינן נלחמות, קרקע אינה נלחמת. בני אדם נלחמים. אתה חייב להיכנס למוחם של בני אדם. שם מנצחים את הקרב".

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 03.02.2016)

מה אסור לעשות מאחורי קווי האויב\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "בראוו שתיים אפס" אודות משימה כושלת של יחידת העילית הבריטית, ה-S.A.S, במלחמת המפרץ מציג את עולם המבצעים המיוחדים המודרני. מצד שני, ממש לא בטוח שהיחידה, הנחשבת לטובה מסוגה בעולם, מרוצה מהישגיה במלחמה ההיא.

הורד

"בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב, הוצאת כתר, 1994.

הספר "בראוו שתיים אפס" מאת אנדי מקנב (הוצאת כתר, 1994) מתאר את סיפורו של פטרול שביצע כוח מרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 במלחמת המפרץ. אנדי מקנב הוא שם העט של סטיבן מיטצ'ל שהתגייס לחיל הרגלים הבריטי בנערותו. בשנת 84' התנדב לרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22, ולקח חלק במבצעים מיוחדים ברחבי העולם. במלחמת המפרץ פיקד על פטרול בעומק שטח עיראק (ששם הקוד שלו בקשר – "בראוו שתיים אפס"). את הספר קראתי לפני הצבא והוא הותיר בי רושם עצום. מנגד, ברבות השנים נראה שלא כל פרטי הסיפור נכונים וכי מן הסיפור יש ללמוד בעיקר כיצד אסור לפעול במבצע מיוחד בעומק האויב.

היחידה הטובה ביותר

היחידה בה שירת המחבר נחשבת כבר למעלה מ-70 שנים למעולה שביחידות העילית. לו היו יחידות מדורגת בטבלה משל היו קבוצות כדורגל, הרי שרג'ימנט השירות האווירי המיוחד ה-22 של הצבא הבריטי היה תופס את המקום הראשון הן בביצועים והן בקביעת הסטנדרטים לכל השאר (גם לצה"ל יש נציגות ב"מועדון" זה בדמות סיירת מטכ"ל ושייטת 13).

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S/

רכס פן-איי-פאן שבבירקון ביקנס בו מתקיימים מבדקי המיון ל-S.A.S.

בפרקים הראשונים מתאר המחבר את מבדקי הקבלה ליחידה ואת מסלול הכשרת הלוחם. "אחר-כך היה קורס צניחה בבריז נורטן, ואחרי המבחנים הקשים של הסלקציה, הקורס הזה היה דומה לחודש בבטלינס. אחרי שישה חודשים ארוכים ומתישים חזרנו להריפורד ונכנסנו אחד-אחד ללשכת המפקד. הוא הושיט לי את הכומתה המפורסמת בצבע-חול עם הפגיון המכונף ואמר: "תזכור דבר אחד: יותר קשה להתמיד מלהתקבל". לא קלטתי בדיוק מה שאמר. כל הזמן התאפקתי בקושי לא לרקוד לו באמצע המשרד" (עמודים 18-17). המשפט ההוא, של מפקד היחידה, נשאר אתי מאז והוא נכון תמיד.

הזדמנות פז ל"עבודה ירוקה"

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

דייוויד סטרלינג (מימין) ויחידת השירות האווירי המיוחד במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.

מלחמת המפרץ סיפקה, כאמור, "הזדמנות-פז לכולם לבצע "עבודה ירוקה" – "שירות אווירי מיוחד" קלסי – שא"ם – מאחורי קווי האויב. לצורך זה בדיוק הקים דייוויד סטרלינג את הרג'ימנט, ועכשיו, מקץ כמעט חמישים שנה, חזרנו סוף-סוף לנקודת המוצא" (עמוד 10). במלחמה הוטל על המחבר להוביל כוח בן שמונה לוחמים לעומק עיראק במטרה לפגוע בקווי תקשורת ובמשגרי הסקאד הניידים שירו לעבר ישראל. העובדה כי המשימה הוטלה על כתפיו של סמל ותו לא יש בה בכדי להרשים. בצה"ל היתה משימה שכזו מוטלת על קצין בדרגת סרן.

לוחמי הצוות רגע. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

לוחמי הצוות רגע לפני שיצאו למשימה. אלו שפרצופם מוסתר נותרו בשירות.

הצוות שבפיקוד מקנב כלל אוסף טיפוסים ממינים שונים ובהם דינגר (ששמו האמיתי הוא איאן רוברט פרינג) הלוחמני ש"התגייס בהתחלה לצנחנים והשתתף במלחמה באיי פוקלנד. הוא גם נראה כזה – מחוספס וקשוח, עם קול מפחיד ואפילו עם עיניים מפחידות. אבל מאחורי הפרצוף של בריון ממגרש כדורגל הסתתר מוח אנליטי חריף" (עמוד 8), וקריס (ששמו האמיתי הוא קולין ארמסטרונג) אשר עבד עם היחידה כאזרח והחליט להתגייס לשורותיה. קריס "חשב שאם שווה עשות עבודה שווה לעשות אותה בהצטיינות ולכן התגייס קודם כל לצנחנים כדי קבל רקע מוצק של חיל רגלים. כשהשיג את דרגת הטר"ש המבוקשת, עזב את אלדרשוט, ניגש למבחני הקבלה והגיע להריפורד" (עמוד 20). בהמשך הספר עתיד קריס להתגלות כלוחם בעל התושייה.

8 בעומק האויב

andy-mcnab-

כוח ה-S.A.S הונחת בעומק האויב באמצעות מסוק.

לאחר נוהל קרב קצר בן יומיים, בליל ה-22 בינואר 1991, הונחתו הלוחמים באמצעות מסוק בעומק עיראק. בהתקרבם ליעדם, לאחר מסע מואץ בן 20 קילומטרים כאשר כל לוחם צועד ועליו מנשא השוקל כ-100 ק"ג של ציוד לחימה, התברר לכוח כי הם בלב מתחם רווי כוחות צבא עיראקים. לאחר שהייה בת יומיים בשטח זה התגלה הכוח וניהל קרב כנגד כוחות צבא עדיפים. תיאורו של מקנב את הלחימה הינו מדויק וניכר בו כי מדובר בעדות אישית של מי שהיה שם בגופו.

"אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלזנק על הרגליים, לרוץ לשכב; לזנק, לרוץ, לשכב. אחר-כך אתה שוכב מתנשף, מזיע, מתאמץ לשאוף אוויר, יורה, מחפש מטרות חדשות, משתדל לחסוך תחמושת. ברגע שהתקדמתי והתחלתי לירות, מקלעי המינימי הפסיקו לירות וגם הם קפצו קדימה. ככל שהתקדמו המצב השתפר – תודות לעוצמת האש הגבוהה שלהם. ככל שהתקרבנו, העיראקים פחדו יותר. הם בוודאי לא ציפו למהלך כזה מצדנו. הם בוודאי לא הבינו שעשינו זאת בלית ברירה" (עמוד 71).

מחבר הספר, מקנב (הוא מיטצ'ל), וציוד הלחימה שלקח למשימה.

המחבר והציוד שלקח למשימה.

בעוד המחבר וצוות האש שלו הסתערו על העיראקים גם "מרק ודינגר קמו ורצו קדימה. הם התרכזו בנגמ"ש לפניהם ופגעו בו בטילי כתף. הם השיגו "פגיעת ניידות" – הזחלים שלו לא יכלו לזוז. אבל התותח היה עדיין כשיר לשימוש. הם ירו בו בתקוה לנפץ את הפריסמה של התותחן. אני במקומו הייתי יוצא מהרכב ובורח, אבל הוא לא ידע שהם מחפשים אותו. הם הגיעו אל הנגמ"ש ומצאו שהדלתות האחוריות פתוחות עדיין. החיילים העיראקים היו עדיין בפנים. רימון הוטל פנימה והתפוצץ בחבטה עמומה אופיינית. האנשים בפנים נהרגו מיד" (עמוד 72).

המילוט, השבי ורב המכר

לאחר הקרב ניהל הכוח נסיגה לעבר הגבול עם סוריה. במשך יומיים נמלט הכוח כשהוא מנהל לחימה עם כוחות עיראקיים. במטרה להיטיב את סיכויי הבריחה התפצל הכוח לצמדים. בסופו של דבר נפלו ארבעה מחברי הכוח, ובהם מקנב, בשבי העיראקי. שלושה נהרגו ואחד, קריס, הצליח לחצות את הגבול לסוריה במסע רגלי ארוך ומפרך. הוא הועבר לשגרירות הבריטית בדמשק וחולץ (ולימים הפך גם הוא לסופר). המשימה כאמור, לא בוצעה.

andy-mcnab

תמונתו של מקנב כפי שהיא מוצגת באתר הרשמי שלו.

מכאן עובר המחבר לתאר את השבי על החקירות, ההשפלה והעינויים כמו גם גילויי הרעות ואחוות הלוחמים. המחבר טוען (אם כי קשה לי להאמין לטענה זו) כי הוא ואנשיו לא נשברו ו"מכרו" לחוקרים סיפור כיסוי במטרה להסתיר את משימתם האמיתית. בסוף המלחמה הוחזרו הארבעה לידי הבריטים בחילופי שבויים. לאחר שובם הגדיר מפקד הרג'ימנט את הפטרול כאחד ש"ייזכר לעד בתולדות הרג'ימנט". שישה חודשים לאחר שחרורו מהכלא בעיראק, חזר אנדי מקנב לשירות פעיל. על אופן פיקודו על הכוח עוטר המחבר במדליה הצבאית ובמדליית ההתנהגות המצוינת. הוא השתחרר מן השירות האווירי המיוחד בפברואר 1993 והפך לסופר. תחילה כתב על שירותו הצבאי (הספר היה לרב מכר בבריטניה ובארצות הברית, ונחשב לקלסיקה של ספרות המלחמה) ובהמשך חיבר מספר מותחנים.

אז מה היה כל זה שווה?

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

פטרול רכוב של ה-S.A.S בעיראק במלחמת המפרץ.

בקריאה חוזרת ניכר כי הביקורת שכתב בשעתו על הספר אל"מ מנחם דגלי, בעברו מפקד סיירת מטכ"ל, נותרה נכונה: "הכוח מתנהג בשטח כחבורת בריונים הנקלעת לשכונה זרה ומחפשת קטטה הגונה, שלא כל כך חשוב איך תסתיים. העיקר שנכנסנו, הפעלנו ציוד ונשק על פי הספר, וגם אם נמות – לא נורא, הלא לשם כך משלמים לנו. הם נוטשים זה את זה, והופכים לבודדים הנמלטים וניצודים בזה אחר זה, אין להם קשר, אין להם חילוץ, ונראה שלאף אחד, וגם להם עצמם, לא כל כך חשוב אין זה יסתיים."

סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים במלחמה.

סמל יחידת שירות הסירות המיוחד (SBS) שאנשיה פעלו בהצלחה מאחורי הקווים העיראקים במלחמה.

בחינת האירועים מלמדת כי אף שמן המרחב בו ביצעה יחידת ה-S.A.S סיורים ופעולות מיוחדות לא נורה טיל אחד, הרי שהכוחות לא הצליחו לאתר ולהשמיד ולו משגר סקאד נייד אחד. דווקא "היחידה האחות", שירות הסירות המיוחד של חיל הנחתים המלכותי (SBS), השיגה במלחמה הצלחות מרשימות בהרבה. באחת מהן, ב-23 בינואר 91', הוטס כוח מן היחידה ליעד המרוחק 60 ק"מ מבגדד וחיבל בקו תקשורת שבין המפקדה העליונה של הצבא העיראקי לכוחותיו בשדה הקרב. הפעולה סייעה "לעוור" את מפקדי הצבא ותרמה להצלחת כוחות היבשה של הקואליציה. בניגוד לבחורים מהשירות האווירי המיוחד, החבר'ה מן הקומנדו הימי של הנחתים זכו להרבה פחות חשיפה. גישה שיש לאמץ.

מן המתואר בספר אודות יחידת ה-S.A.S (ולמעשה הצבא הבריטי כולו) מתקבלת תמונה של שכירי חרב במדים שעבורם החיילות היא רק עבודה משתלמת ולא שליחות. כמעט ללא קוד ערכי פטריוטי כחלק ממכלול מניעיו של החייל. זאת בניגוד לאופן שבו מצטיירת היחידה בספרים אחרים ובהם "לא פיקניק" המצוין מאת הגנרל ג'וליאן תומפסון. אם כך הוא המצב (ולהערכתי אין זה כך) הדבר מהווה תמרור עצור גבי סוגיית המעבר מצבא העם לצבא מקצועי.

במהלך השנים נשמעו טענות מצד גורמים שונים ובהם משפחות הנופלים וכן מספר עיתונאים חוקרים כי המחבר בדה מלבו חלקים מן הסיפור. יתכן וכך הוא הדבר, אולם גם כאשר מנפים כ-20% מן הספר ומקטלגים אותם כ"סיפורי חיילים" עדיין נותר סיפור חזק אודות נחישות, אומץ לב ואחוות לוחמים.