בדידות המפקד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לכאורה, ורק לכאורה, האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה אלוף (מיל.) עמוס ירון עוסקת בהיסטוריה העתיקה האישית שלו במלחמות ישראל. למעשה, היא טומנת בחובה שורה של תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

בשנים האחרונות פרסמו שורה של קצינים בכירים ספרי זיכרונות. בין אלו ניתן למנות את אליעזר שקדי, עמוס גלעד, מתן וילנאי וגיורא איילנד (שכתב ספר מופת). עתה הצטרף אליהם אלוף (מיל.) עמוס ירון, ששימש בין היתר כראש אכ"א וכמנכ"ל משרד הביטחון וכמו וילנאי ואיילנד עשה את עיקר שירותו בצנחנים.

ירון היה מפקד שדה בולט שלחם בארבע מלחמות ולקח חלק באירועים אסטרטגיים חשובים, אך נראה שספרו האוטוביוגרפי, "רוח המפקד" (ידיעות ספרים, 2022), יצא מאוחר מדי. הוא פרש מצה"ל ב־1990 והפשיטות והקרבות שבהם לחם עלולים להצטייר לקוראים שטרם חצו את גיל הארבעים כמשהו מן העבר הרחוק. ועדיין, טוב שכתב את סיפור חייו, וזהו סיפור מרתק וכתוב היטב, משום שהוא טומן בחובו שורת תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, מראשית חייו של ירון, בנם של הורים שעלו מפולין בטרם קום המדינה, עבור במסלולו הצבאי, מחייל ועד למטכ"ל, וכלה בעבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון. הספר מאפשר לקוראים, בוודאי למפקדים בצבא, ללמוד מניסיונו של מי שלחם בחזית ובעומק, בכל רמה, מהטקטית (כקצין אג"ם במלחמת ששת הימים וכמג"ד בפשיטות בלבנון ובמצרים) לאסטרטגית (כרמ"ח מבצעים וכמפקד אוגדה במלחמה).

ירון תיאר בשפה בהירה ובאופן קולח את האתגרים שניצבו בפניו, מימיו כמג"ד שנדרש להניע את פקודיו אל מול האש, ועד לדילמה שנגעה לשאלה האם לתקוף את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. הלקח העיקרי שעולה מן הספר נוגע לכך שגם כיום, למרות הקדמה הטכנולוגית, השינויים באופיים של אויביה של ישראל (צבאות טרור) ובשדה הקרב, נדרש המפקד (כמו ירון בשעתו) לגלות איתנות, יוזמה וחשיבה תחבולנית בכדי לעמוד במשימה ולנצח.

מפקד נבחן בביצוע המשימה

ב־1957 התגייס ירון לנח"ל ועבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. לאחר שנה כמדריך בבה"ד 1, התנדב לשרת "בגדוד הנח"ל המוצנח" (עמוד 28). לגדוד, כתב, אמנם הגיע לאחר שעבר קורס צניחה, "אבל את הכובע האדום הייתי צריך להרוויח. נכנסתי לגדוד ברגל ימין, וזה היה הבסיס להתקדמות שלי בהמשך" (עמוד 28). השירות הצבאי סיפק לו אתגרים, מסלול קידום ובעיקר "תחושת שליחות" (עמוד 33). הוא היה מ"פ בגדוד, ובמלחמת ששת הימים שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים מילואים 55, שלחמה בירושלים ושיחררה את הכותל המערבי.

במלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. כשהוטל על החטיבה, בינואר 1970, לפשוט על אי האלמוגים שדואן במפרץ סואץ, מונה למפקד כוח עתודה. במהלך המבצע, כתב, "הופעל הכוח שהרכבתי. נחתנו במסוקי סופר פרלון בחלק הדרומי של האי והסתערנו על כוח מצרי שהיה מחופר היטב בתוך העמדות" (עמוד 51). הלחימה הייתה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. הצנחנים הרגו כ־50 חיילים מצריים ושבו כ־60. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

עבור ירון, הכלל "לא חוזרים אם לא מבצעים" (עמוד 53), שטבע אריק שרון כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה־50, היה לחם חוק. "אני חונכתי לבצע ואחר כך להסביר. מלחמה היא לא פיקניק. אפשר לברוח בקלות מכל משימה ולספק סיפורים והסברים – חלקם אפילו יהיו אמיתיים ומוצדקים – אבל בסופו של דבר מפקד נבחן בביצוע המשימה" (עמוד 53), כתב.

מבצע "ברדס 20", פשיטה שעליה פיקד כמג"ד הנח"ל המוצנח בינואר 1971, הייתה מבחן שכזה. הכוח בפיקודו נחת מן הים בסירות גומי בראס א־שק שבלבנון. זמן קצר לאחר מכן נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף וגורם ההפתעה אבד, אך ירון החליט להמשיך במשימה ולתקוף את היעדים מכיוון אחר.

אירועים שכאלה, הסביר, מהווים "מבחן למפקד: אם בזמן אמת הוא יודע לשנות את מה שדורש שינוי. התכנון הוא תיאורטי בלבד, ולשטח חיים משלו. תכנון טוב צריך לקחת בחשבון גם תקלות. ככל שהמפקד יותר מיומן, מקצועי וקר רוח כך קל לו יותר לבצע שינויים בתוכנית המקורית ולהשלים בסופו של דבר את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 59). הצנחנים בפיקודו תקפו את המחבלים מכיוון לא צפוי, הפתיעו אותם והרגו שמונה מהם. המשימה בוצעה.

במלחמת יום הכיפורים שב ירון מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה של הנחתים בקוואנטיקו, ופיקד על כוח מילואים במבצע "פונטיאק". הכוח, שכלל תותחנים ולוחמים מסיירת מטכ"ל, הוטס בלילה במסוקים לג'בל עתקה שבסיני. לאחר הנחיתה, "בתוך זמן קצר מאוד ירה הכוח 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית, שהייתה אחראית על חלקה הדרומי של חזית תעלת סואץ. המשימה הושלמה בהצלחה. לא זה היה המבצע שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים, אך הצלחנו להסב למצרים נזקים ואבדות" (עמוד 70). לאחר מכן, חולץ הכוח תודות לעוז רוחו של טייס מסוק היסעור, סא"ל יובל אפרת.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד ירון, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, על אוגדה 96 (כיום "עוצבת האש"), שכללה בעיקר את חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר (יה־יה), "קצין שדה מעולה ומפקד מהטובים שהיו לנו" (עמוד 101). משימת האוגדה הייתה לנחות מן הים בשפך נהר האוואלי שבלבנון. "זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נחת מהים עם כוחות בסדרי גודל כאלה, מבצע מסובך שדרש הקפדת יתר וראייה של כל האפשרויות" (עמוד 102).

ירון ניהל את הנחיתה היטב. לוחמי השייטת, "בפיקודו של דידי יערי, הראשונים שהגיעו לחוף הנחיתה, בשחייה, וידאו שהוא נקי וסימנו לכוח נוסף בפיקודו של שאול אריאלי מגדוד 50 שהתפרשׂ בשטח לאבטח את חוף הנחיתה. אחריהם ירדו הכוחות מהנחתות שהגיעו לחוף בריצה מהמים. כיוון שהסטי"ל לא יכול להתקרב לחוף, כוח החפ"ק הגיע אליו בסירות גומי. בשעת לילה מאוחרת התמקמנו באזור החוף" (עמוד 103).

לאחר הנחיתה, כתב, המשיכה האוגדה לנוע צפונה לעבר ביירות. "את הקרבות הקשים ביותר ניהלו הכוחות בפיקודו של יה־יה בציר ההררי, שהיו בו גם מארבים של כוחות סוריים. הם התמודדו עם שטח קשה מאוד – גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הקרבות לאורכו – אבל פעלו היטב והתקדמו כמתוכנן" (עמוד 104). לאחר כיבוש ביירות וגירוש מחבלי אש"ף מלבנון, אירע הטבח שביצעו לוחמי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת כהן מצאה את ירון אחראי במידת מה לאירוע וקבעה כי לא יוכל לשמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.

הכרעה זה רק ב"משחקי הכס"

לצד תפקידיו בשדה, שימש ירון במגוון תפקידים שבהם עסק בסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. כך למשל, כרמ"ח מבצעים (מה שלימים הפך לרח"ט מבצעים באמ"ץ) לקח ירון חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ביום המבצע, ב־7 ביוני 1981, עקב יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן, מפקדו מימיו בצנחנים, ובכירים נוספים, אחר שלבי התקיפה האווירית מהבור בקריה. "רפול", ציין, היה רגוע לאורך כל הפעולה, ובכלל זה ברגע "שבו בוצעה המשימה והכור הושמד" (עמוד 92).

גם לאחר שפרש מצה"ל וממשרד הביטחון הוסיף המחבר לעסוק בסוגיות אסטרטגיות, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חבר בצוות שייעץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי. בנוסף, היה חבר ב־2007 בצוותים המצומצמים שייעצו לשר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנוגע לכור הגרעיני בסוריה. בין היתר נתבקש לשכנע את שר הביטחון ברק לתמוך בעמדת ראש הממשלה בדיוני הקבינט. "אמרתי לברק בפגישתנו בצורה החלטית, שדליפת המידע על הכור תטרפד כל אפשרות לתקוף אותו, וזה יהיה על ראשו ועל מצפונו" (עמוד 251). נראה שהצליח, שכן ברק הצביע בעד התקיפה, כפי שרצה אולמרט.

הפרשה הסתיימה "בהחלטה מנהיגותית יוצאת דופן של ראש הממשלה אהוד אולמרט ובפעולה מוצלחת ביותר של חיל האוויר" (עמוד 251). צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אשכנזי, הצליח להשמיד את הכור ולהימנע ממלחמה עם סוריה. כמו מספר מצומצם של אישים, יכול גם ירון לציין בסיפוק כי היה מעורב בהשמדת שני כורים גרעיניים.

ניסיונו זה הביא את המחבר לגבש שורה של תובנות בכל האמור בביטחונה הלאומי של ישראל. כיום, כתב, תתקשה ישראל להשיג הכרעה מוחצת כנגד אויביה, חזבאללה וחמאס. כדי להמחיש את דבריו בחר ירון בדוגמה מקורית: "בסדרת הטלוויזיה המופתית "משחקי הכס", הכרעה של צד אחד מושגת רק כאשר השליט של הצד השני כורע ברך" (עמוד 265). אך למעשה, "גם אם היו דרקונים, מדינת ישראל, ולמעשה אף מדינה בעולם, לא מסוגלת כיום להביא את אויביה למצב של כריעת ברך או לכניעה" (עמוד 265). אמנם, ציין, ניתן כיום להשיג הכרעה, "אבל רק ברמה הטקטית/אופרטיבית; למשל, כיבוש שטח ונסיגת כוחות האויב" (עמוד 266).

לפיכך, ההישג הנדרש ברמה האסטרטגית/מדינתית הוא לא הכרעת האויב, "אלא ניצחון עליו. בנקודות או בנוקאאוט. ניצחון בלי תמונת ניצחון. זהו המושג שצריך לקבל את מקומו בתפיסת ה"הכרעה" – השגת ניצחון על אויבינו, בתקווה שמשך הזמן שיעבור עד הסיבוב הבא יהיה ארוך ככל האפשר, ובהנחה שבמשך הזמן שבין המלחמות ישרור שקט ולא נידרדר למלחמת התשה; שהרי מבחינת מדינת ישראל, התשה שקולה להפסד ולכישלונה של ההרתעה" (עמוד 266).

יש בדברים אלו הדהוד לתפיסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, לפיה ישראל תידרש לנצח בכל סבב וסבב כנגד אויביה, באופן שיחזק את ההתרעה, ירחיק את המלחמה הבאה ויאפשר לנצל את ההפוגות בין סבבי העימות לבניין העם והארץ. בן־גוריון סבר כי ניתן יהיה להכריע את צבאות האויב באופן שיחזק את ההרתעה, עד שישלימו עם קיומה של מדינת ישראל (בזק, 2019, עמ' 17).

על מנת להשיג את הניצחון הזה, הדגיש ירון, דרושים לישראל בעיקר חיל אוויר וצבא יבשה חזקים ומודיעין עדכני ומדויק. לכן, שאל, "מה תועיל לנו צוללת שישית, אם אין לנו די טנקים ונגמ"שים מתקדמים ואם אין לנו כסף לאימון הכוחות?" (עמוד 75). בסוף, קבע, "הם אלה שיענו בשטח, בזמן אמת, על השגיאות של מקבלי ההחלטות וטעויות המודיעין" (עמוד 75). את אלו, ציין לכל אורך הספר, יידרשו להוביל מפקדים נחושים, נועזים ויוזמים. בשל כך, לא פחות מאשר בשל הרצון לתאר את מסלול חייו, הפיקוד הקרבי הוא נושא שבו עסק בספר בהרחבה.

המפקד

כאמור, מוטיב חוזר בספר הוא "בדידותו של המפקד, חלק בלתי נפרד ממשא חייו ותפקידו" (עמוד 118). דוגמה לכך היא האופן שבו ניצב, כמח"ט הצנחנים ב־1977, בפני דילמה בלתי־אפשרית. מסוק יסעור ועליו 54 לוחמים ואנשי צוות אוויר התרסק על צלע הר בבקעה. לא היו ניצולים, והוא לבדו נדרש להחליט האם ממשיכים בתרגיל ואם לאו. כעבור רבע שעה החליט, ממשיכים. "ידעתי גם שהלוחמים כולם בדעתי, שגם הם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלנו, כצבא הגנה לישראל, אין את הפריבילגיה להישבר, לעצור, לא למלא את המשימה עד הסוף" (עמוד 80). זוהי החלטה לא פשוטה, אך כך נוהגים גם בלחימה כשיש נפגעים.

ממרום ניסיונו, כמי שנדרש לקבל החלטות בשדה הקרב כמג"ד וכמפקד אוגדה, הזהיר ירון מפני השתעבדות למערכות פיקוד ושליטה מתקדמות. "מסך לא יכול לתפוס לחלוטין את מקומו של המפקד בשדה הקרב, אלא לשמש לו כלי עזר בלבד. המפה, ההתמצאות בשטח, העמידה על ראש הגבעה שממנה אפשר להשקיף על הלחימה ללא אמצעי תיווך – כל אלה הם עדיין הכלים הטובים ביותר של המפקד. מובן שתהיה זו טעות גדולה לא להיעזר בטכנולוגיה המודרנית, אבל גם במקרה זה החוכמה היא לעשות זאת במינון הנכון ולא להתפתות להישאר רק מול המסך, הרחק משדה הקרב וזיעת החיילים" (עמוד 52).

עם השנים, כתב, התמסד צה"ל לטובה, "ההיררכיה הפכה לברורה והסמכויות הוגדרו, ובמשך הזמן חופש הפעולה של המפקד הלך והצטמצם. במרחב הקיים עדיין נותר למפקד, בכל רמה, חופש פעולה כלשהו, אלא שאליו חדר עם השנים המידע שזורם במהירות ואיתו – הביקורת והחשש ממנה. היום המפקד צריך להיות אמיץ הרבה יותר ממה שאני הייתי במאי 77', כדי לקבל החלטה עצמאית. צה"ל צריך להקפיד, יותר מתמיד, על חינוך מפקדים לחופש מחשבה" (עמוד 119).

ואכן, מערכות השליטה והבקרה החדישות, כמו גם מערכות נוספות, מקנות למפקדים ראייה רחבה ומעודכנת של שדה הקרב, אך גם מייצרות לא פעם עודף מידע, ולמעשה מציבות את המפקדים בשטח תחת בקרה (וביקורת) מתמדת של הדרגים בעורף. נדרש איזון, משום שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את תפקידו החשוב ביותר של המפקד, לקבל החלטות, ועליו להיות בעל חוסן נפשי ומנטלי לעשות זאת, עם כל הבדידות הכרוכה בכך.

במאמר שפרסם בשעתו, כתב אלוף (מיל.) איילנד שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים". לכן, הדגיש, את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא" (איילנד, 2019). האתגר של הפיקוד הבכיר של הצבא הוא לטפח את רוחם העצמאית והיוזמת של מפקדי השדה, מבלי לוותר על השליטה והבקרה שמאפשרת הקידמה הטכנולוגית, כמו גם על המקצועיות והבטיחות.

זהו ספרו של מי שהוביל כוחות בשדה הקרב, כמו גם עסק בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות, הן בצבא והן מחוצה לו, ותובנותיו על פיקוד, לחימה והביטחון הלאומי נותרו רלוונטיות לצה"ל ומפקדיו נוכח אתגרי ההווה והעתיד.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו, "חומת סואץ", קבע בוריס דולין כי ברית המועצות הביסה את ישראל במלחמה בתוך מלחמה, שהתנהלה במלחמת ההתשה. הספר מרתק, השורה התחתונה טעונה בירור. יתכן שמי שניצח הם דווקא הישראלים.

ישראל הפסידה במלחמת ההתשה, קבע בוריס דולין, בספרו "חומת סואץ" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2020), ולא רק זו, אלא שהובסה בידי ברית המועצות. הספר הוא עיבוד של מחקר שביצע דולין, מורה בן 38 המתגורר בתקוע, במהלך לימודי התואר השני במסלול צבא וביטחון באוניברסיטת בר־אילן. 

בגב הספר נכתב כי הייתה זו מלחמה בתוך מלחמה, והמחבר תיאר כיצד שירת "מבצע קווקז" – הקמת כוח המשלוח הסובייטי ושיגורו למצרים – את האינטרסים של ברית המועצות במלחמה הקרה, ומדוע העימות בין הרוסים לישראלים נשמר בסוד (והאמריקנים נמנעו מלהתערב בו).

אף שהמחקר של דולין מאיר עיניים, והוא השכיל לכלול בו מקורות רוסיים שטרם נעשה בהם שימוש, הרי שהשורה התחתונה שלו, טעונה בירור ויתכן וקודם ירה חץ ורק אז סימן את המטרה.

"חוצפה פלמ"חניקית"

בספר תיאר דולין את המערכה כנגד המצרים (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) ואת האירועים המכוננים במהלכה באופן מרתק. כך למשל, כשהתגלה בשלהי דצמבר 1969 המכ"ם הסובייטי החדיש שבו הצטייד הצבא המצרי, עלה במטה הכללי הרעיון להעביר את תחנת המכ"ם כולה לישראל.

"הייתה כאן חוצפה פלמ"חניקית שקסמה לאנשי המבצעים. השם שניתן למבצע העתידי היה "תרנגול 53", והביצוע ניתן לנח"ל המוצנח" (עמוד 188), כתב דולין. באישון לילה הוטס במסוקים כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, לגדה המערבית של תעלת סואץ. 

הכוח המצרי שאייש את תחנת המכ"ם לא חשד באפשרות שצה"ל יפעל במרחב שלו, ותוך ניצול גורם ההפתעה "תקפו הצנחנים את תחנת המכ"ם. הנחיתה הייתה קשה, אך לבסוף הגיחו 66 לוחמים מענן האבק שהעלו המסוקים והחלו בדרכם אל היעד. הם הלכו במשך קרוב לשעה. את המטרים האחרונים עשו בזחילה. רעש הגנרטור שעמד בסמוך למשאיות גבר על כל קול אחר" (עמוד 192). הקרב היה קצר, והצנחנים הרגו בו כמה חיילים מצרים ושבו ארבעה נוספים.

הכוח הפושט מיהר לארוז את המכ"ם ומסוקי יסעור הטיסו אותו לגדה המזרחית של התעלה, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים, ב־22 בינואר 1970.

"בבוקר 22 בינואר הופיעו מעל שדואן מטוסי חיל האוויר הישראלי. פצצות כתשו את המוצבים המצריים. החיילים הורידו ראש, ירדו אל החפירות, חיפשו מקלט. הם לא ראו את המסוקים מגיעים. ארבעה סופר פרלונים נחתו בזה אחר זה על אחד ההרים במרכז האי. צנחנים ישראלים זינקו מתוכם, נערכו לתנועה והחלו להתקדם" (עמוד 208).

ניכר כי הצבא המצרי שחשש בעיקר מפני התקפה מן הים, לא נערך כראוי להגנה בלב האי, והופתע כאשר "הסתערו צנחנים ישראלים על מערך המוצבים. הקרב נמשך כמה שעות, בנקודות מסוימות היה קשה מאוד, אך ידם של הישראלים הייתה במהרה על העליונה" (עמוד 209).

הקרב היה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. אחד הצנחנים שלחמו בקרב היה דורון אלמוג, לימים אלוף פיקוד הדרום. בפשיטה, סיפר לימים, למד "שיש גיבורים גם בצד השני". הצנחנים הרגו כ־50 לוחמי קומנדו מצריים (ועוד כעשרים נהרגו כשחיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שביקשו לברר מה מצב הכוח המוצב בו) ותפסו 62 שבויים. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

מובארק ממליץ להחזיר את המטוסים

הפרק המרתק בספר היה כמובן מבצע "רימון 20", מארב אווירי שערך חיל האוויר לטייסים הסובייטים ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר, האלוף "מוטי הוד בחר למשימה את טובי האנשים של החיל – 12 טייסים, עם סך הפלות של 54 מטוסי אויב. התוכנית שנבנתה הייתה מארב מתוחכם שהתבסס על משחק מוחות עם מפעילי המכ"ם הסובייטים" (עמוד 311). בין הטייסים שנבחרו היו אביהו בן־נון, יפתח ספקטור ואביאם סלע.

כשהמארב הופעל, כתב דולין, צפה מפקד חיל האוויר המצרי, הגנרל חוסני מובארכ, בהתרחשות על מסך בתחנת המכ"ם. כטייס ותיק, הוא כבר חווה זאת כשהתמודד בשעתו כנגד חיל האוויר הישראלי, ולכן המליץ לגנרל הסובייטי שניצב בסמוך אליו להפסיק את הקרב מיד, אחרת לא יישארו לו מטוסי קרב להחזיר. הגנרל הסובייטי התעקש להילחם.

"שני הכוחות נפגשו באוויר. מנועי הסילון שאגו, קריאות נרגשות מילאו את רשתות הקשר וטילים שנורו חיפשו את המטרות שלהם. תוך שניות התברר שהישראלים שולטים בשמים. הסובייטים היו בצרות. הם לא הצליחו לשים ישראלים על הכוונת וגילו שפנטומים או מיראז'ים יושבים על הזנב שלהם. מיגים החלו ליפול בזה אחר זה. "באשר לרוסים," סיפר הרמטכ"ל בר־לב לשרי הממשלה באותו יום, "מאחר וזו פעם ראשונה להם להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם… לא הייתה לחימה כפי שחשבנו שתהיה"" (עמוד 313).

הקרב היה קצר ובסופו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג־21 שהוטסו בידי טייסי קרב מחיל האוויר הסובייטי.

בניגוד לעמדתו של דולין (וזוהי חולשתו העיקרית של הספר) לפיה היה זה קרב מוצלח במערכה שתוצאתה כבר הוכרעה לרעת ישראל, קבע פרופסור דימה אדמסקי כי הייתה זו הצלחה. לתפיסתו, השמועות על החגיגות והמסיבות שקיים חיל האוויר הגיעו למוסקבה. ישראל לא פרסמה את ניצחונה בפומבי כדי לחסוך מן הסובייטים השפלה פומבית, אולם מוסקבה לא יכלה להיות בטוחה כי ישראל תפגין התנהגות מרוסנת כזו גם בעתיד.

הסובייטים גם היו חייבים לקחת בחשבון שההסלמה עלולה להביא להצטרפות האמריקנים ללחימה ולהגדיל את הסבירות של עימות צבאי סובייטי־אמריקני, סיכון שממנו שאפה מוסקבה להימנע בכל מחיר. "כך או כך נראה כי 'האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה' כפי שהגדיר את יוזמתו הרמטכ"ל בר־לב ושמומשה באמצעות הקרב האווירי, הייתה המהלך האסטרטגי הנבון, שהניב פרות מדיניים ושעודד את שני הצדדים להגיע להפסקת אש", כתב אדמסקי.

הספר כתוב היטב וניכר כי הוא תוצר של מחקר יסודי ומעמיק. מנגד, כאמור, חולשתו העיקרית היא בבחירת המחבר להציג את המערכה כניצחון סובייטי מוחלט, ולא כך הוא. אולי אפילו להיפך.

מלחמה שהתישה וספרים שהציבו אותה במקומה הנכון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שורת ספרים שניתחו את מלחמת ההתשה בחזית המצרית תיארו אותה כשלב מרכזי בעימות בין ישראל ומצרים. אף שהסתיימה באופן חיובי לישראל שם נזרעו זרעי העיוורון שהוביל להחמצת האסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, סאדאת, ולהפתעה ב־1973.

ב־21 אוקטובר 1967, כתב ד"ר דן שיפטן בספרו "התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967" (הוצאת מערכות, 1989), חלה תפנית באופי הפעילות הצבאית בתעלת סואץ.

עד אז, מרגע שהסתיימה מלחמת ששת־הימים שררה בתעלת סואץ מתיחות שהופרה מפעם לפעם בחילופי אש תותחים משני עברי התעלה. אך באותו יום שיגרו ספינות טילים מצריות טילי ים־ים מסוג סטיקס והטביעו את המשחתת אח"י אילת. 47 מאנשי הצוות נהרגו (בהם 15 נעדרים), ו־91 נפצעו.

שיפטן תיאר בספר באופן מרתק את מלחמת ההתשה, בעיקר מן הזווית המצרית. לכאורה, כתב, יכולה היה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, לחתור להסדר שלום עם ישראל, שבמסגרתו יוחזר לידי מצרים חצי־האי סיני, ולהחליף צד, מתמיכה בגוש המזרחי לתמיכה בגוש המערבי בהובלת ארצות־הברית.

מהלך זה, קבע, היה בגדר הודאה בכישלונו של נאצר ומשמעותו "לא רק ויתור על עמדת הנהגה בעולם הערבי ועל מעמד בין־לאומי מכובד, אלא גם הכרח לגזור את גורלו של הניסיון הנאצרי כולו לשבט" (עמוד 36). מנגד, לא היתה למצרים יכולת לכבוש מחדש את חצי־האי סיני.

"מצרים היתה ערה לסכנה של עימות צבאי מלא בטרם עת עם ישראל, וחיפשה דרך להפעיל את כוחה הצבאי על־פי התכלית המדינית, מבלי להיגרר להסלמה, שבתוצאותיה לא היתה מוכנה לעמוד. באותו שלב חיפשה מצרים מתכונת פעילות צבאית, שתהיה חריפה מספיק כדי לעורר את החששות מפני התלקחות שתסבך את המעצמות, אך מוגבלת מכדי להעניק לישראל מניע ועילה לתגובה שהיא מעבר ליכולת הספיגה של מצרים" (עמוד 124).

למעשה, נאצר ביקש לגרום לארצות־הברית לכפות על ישראל לסגת מסיני, בשל האיום שתציב מצרים על היציבות במזרח התיכון ועל האינטרסים שלה, ובראשם הרצון להימנע מעימות עם ברית המועצות.

ישראל לא מקבלת את "כללי המשחק"

באוקטובר 1968 "בעזרת כוח צנחנים מונחת־מסוקים פגעה ישראל בתחנת־טרנספורמציה בנג'ע חמאדי" (עמוד 135). כוח מחטיבת הצנחנים (חטיבה 35), בפיקוד מתן וילנאי, הרס את התחנה והרג ארבעה חיילים מצרים.

ישראל ניהלה אז, כמאמר שר הביטחון משה דיין, "מדיניות שתוכיח לערבים כי מוטב להם להגיע איתנו להסדר שלום או להפסקת־אש, משום שמלחמות נגדנו יעלו להם ביוקר ולא ישיגו את מטרתן" (עמוד 135). לכן ביקש דיין "להנחית עליהם עתה, בגבול מצרים, מכות קשות" (עמוד 135).

מטרה הפשיטה העמוקה על נג'ע חמאדי היתה להבהיר כי "ישראל איננה מוכנה לקבל את "כללי המשחק" של עימות סטטי ומתמשך לאורך התעלה, המתנהל בדרך ובשיטות הנותנות יתרון לצד שכנגד" (עמוד 135).

בספטמבר 1969 "פשט כוח צה"ל שמנה מספר טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית (שלל מלחמת ששת־הימים) שהובאו בנחתות, בחיפוי מטוסים, אל חופיו המערביים של מפרץ סואץ. הכוח המשוריין טיהר את רצועת־החוף לאורך כ־50 ק"מ, השמיד מוצבים, טנקים, כלי־רכב, מתקני מכ"מ והגנה־אווירית" (עמוד 212).

הכוח, בפיקוד סא"ל ברוך "פינקו" הראל, יוצא גולני שעבר לשריון, הפתיע את הכוחות המצרים וזרע הרס בהיקף כה רב, עד כי למחרת לקה נאצר בהתקף־לב, ושב לעבודתו רק כעבור שבועיים. בעקבות המבצע הודח הרמטכ"ל המצרי, גנרל אחמד איסמאעיל עלי (קודמו, הגנרל עבד אל־מונעים ריאד, נהרג במרץ אותה שנה מפגיעת רקטת "זאב" של חיל ההנדסה במטה הצבא המצרי באסמאעיליה).

שיפטן זיהה בספר תפנית בפעילות צה"ל במבצע "גביר", שנערך ב־25 בדצמבר 1969. אז "יצא חיל־האוויר לפעולתו הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת־הימים. המבצע, שנסתיים בלא אבידות לישראל, הקיף את כל חזית התעלה לעומק של כ־20 ק"מ, ונמשך למעלה משמונה שעות. ההתקפה פגעה קשה בכל המערך המצרי, ובין היתר חיסלה 12 סוללות של טילי סאם־2 חדשים" (עמוד 246). המבצע היה יריית הפתיחה לקו התקפי יותר שבא לידי ביטוי בהמשך בסדרת מבצעי "פריחה", הפצצות יעדים בעומק מצרים.

המלחמה היתה התמודדות בין עוצמות אש

בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) ניתח פרופסור סא"ל (מיל.) יואב גלבר את המלחמה לעומקה, ובכלל זה את שורת המבצעים המיוחדים שבוצעו במלחמה. הבולט שבהם, שבוצע לילה לאחר מבצע "גביר", היה מבצע "תרנגול 53" – פשיטה על קרונות מכ"ם סובייטי חדיש סמוך לראס־ע'ארב שלחוף מפרץ סואץ והבאתם לישראל.

"המשימה הוטלה על נבחרת מגדוד 50 בפיקוד המג"ד אריה צידון וסגנו דורון רובין, ובידוד אזור הפעולה הוטל על הסיירת החטיבתית בפיקודו של מוטי פז" (עמוד 402). בניגוד למקובל, לוח הזמנים שבמסגרתו פעלו הכוחות "היה הקצר והצפוף ביותר מכל המבצעים המיוחדים של צה"ל שעל־פי־רוב הוכנו במשך שבועות, אם לא חודשים. ללוחמים ולטייסי המסוקים היו יומיים להתכונן" (עמוד 402). יתרה מכך, המבצע יצא לדרך רק ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו אלוף פיקוד הדרום החדש, אריק שרון.

בחסות הפצצת הטעיה של חיל האוויר "הנחיתו שלושה מסוקי סופר־פרלון את הכוח המבצע. ההפצצה הוסטה לעבר תחנת הדמה וחיפתה על התקדמות הכוח לעבר תחנת המכ"ם האמיתית. לאחר הסתערות קצרה התברר שמן הכוח המצרי בן 15 האנשים, שאייש בדרך־כלל את התחנה, נכחו במקום בעת הפשיטה תשעה בלבד, שכן שישה היו בחופשה. קצין ושני חיילים הצליחו לברוח, שני חיילים נהרגו וארבעה נשבו" (עמוד 403).

לאחר מכן הטיסו מסוקי היסעור את קרונות המכ"ם במתלה־מטען לסיני. הפשיטה, שכולה "חוצפה פלמ"חניקית", היתה לאחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע צה"ל מעודו.

גלבר, יוצא סיירת צנחנים (שפיקד בהתשה על פלוגה בסיירת חרוב), הצטרף במלחמת יום הכיפורים לגדוד 890. בשלהי המלחמה, כתב, שוחח "עם חייל מן הפלוגה שקיבלתי לפיקודי בתום הקרב בחווה הסינית במקומו של מפקדה, אהרון מרגל, שנפל בקרב ההוא" (עמוד 6).

החייל שאל אותו מתי החלה התדרדרות למלחמה ומדוע? "ההתדרדרות התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים ואולי עוד קודם־לכן" (עמוד 6), השיב. השאלה הוסיפה להציק לו מאז והובילה לכתיבת הספר, שהציג ניתוח שלם ומקיף של המלחמה.

המלחמה, כתב, היתה "בראש־וראשונה התמודדות בין עוצמות אש, ובניגוד לצבא המצרי עוצמת האש של צה"ל נשענה על חיל האוויר, לא על התותחנים, ובלעדיו לא היה אפשר לנהל את המערכה הזו" (עמוד 646).

הלחימה הנייחת, כתב, דרשה מנהיגות קרבית שונה. "מלבד כושר גופני, תעוזה, דוגמה אישית וידע מקצועי, נדרשו גם ניסיון חיים, בגרות ואחריות שבאים עם השנים, ויכולות גבוהות של יחסי אנוש ושל הנעת אנשים במצבי לחץ. הצורך הזה יצר את הרקע לתופעת "הנמרים" – קציני מילואים בוגרים ומנוסים שהתנדבו למחזורי שירות של שלושה חודשים בקו כמפקדי מעוזים ואשכולות מעוזים, ותרמו תרומה חשובה ליציבות הקו ולכושר העמידה של המחזיקים בו" (עמוד 646).

המלחמה מהפרספקטיבה של המטכ"ל

הספר "המלחמה להפסקת ההתשה" (הוצאת משרד הביטחון ומודן, 2018), שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר שמעון גולן, ראש תחום חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל, תיאר את המלחמה מהפרספקטיבה של המטה הכללי של צה"ל. האבחנות שלו מאירות אותה באור אחר.

ב־22 בינואר 1970, כתב גולן, בנוסף להפצצות העומק, "השתלטו כוחות מחטיבה 35 במבצע "רודוס" על האי שדואן והחזיקו בו כ־30 שעות. שניים מחיילי הכוח נהרגו, ושלושה נפצעו. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצרים ונשבו כ־60, וכמו כן נלקח מכ"ם ימי" (עמוד 150). מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב

הרמטכ"ל, דאז, חיים בר־לב, אמר שהפשיטה נועדה לפגוע קשה בכוחות הצבא המצרי ולגרום לפיקוד המצרי להגיב באופן לא מחושב. בנוסף, ציין, בפשיטה ביקש צה"ל "למרוט להם את העצבים עד כמה שאפשר" (עמוד 151).

הרוסים באים

לאחר המבצע יצא נאצר לביקור סודי בברית־המועצות שהשפיע דרמטית על המציאות הפוליטית והצבאית של המלחמה. הרוסים הסכימו לבקשתו (וניצלו את מצבו הקשה, כדי לממש את האינטרסים שלהם במזה"ת) ופרסו במצרים טייסות קרב, יועצים צבאיים ומערכות הגנ"א מתקדמות.

החשש מפני עימות עם הרוסים ניכר בדיוני המטכ"ל. בדיון שהתקיים לאחר תקרית אש בתעלה סמוך לפורט סעיד ציין השר דיין כי "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק 2 ק"מ, אחד מהם לא ידייק – לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה 2 ק"מ ולדייק" (עמוד 204). לבסוף הוחלט שהסמכות להפעיל אש לאזור זה תוצא מידי פיקוד הדרום ותעבור למטה הכללי.

בליל 12-11 ביוני, במבצע "ויקטוריה", צלח כוח של סיירת שקד (יחידה 424), בפיקוד סא"ל דני וולף־רהב, את את תעלת סואץ כ־12 ק"מ מצפון לקנטרה, ופשט על שורת מוצבים מצרים. "הכוח הסתייע בארטילריה ובחיל האוויר. בחלק מהמקרים נתקל בהתנגדות" (עמוד 217), והרג, רשמית, 21 חיילים מצרים. עם זאת, נראה שבבונקרים שתקפו לוחמי הסיירת נהרגו חיילים נוספים. ארבעה מחיילי הסיירת נהרגו בקרב ו־17 נפצעו. בפשיטה נזרעו זרעי התוכנית לצליחת התעלה, שבוצעה לבסוף במלחמת יום הכיפורים. 

בדיון מטכ"ל שהתקיים בהמשך אמר אלוף הפיקוד שרון כי צה"ל חייב "לשבור" את הביטחון העצמי של צבא מצרים, "ולהרבות בפשיטות שבהן הוא מבטא בצורה המיטבית את עליונותו. פעולות אלו יפגעו בהרגשת המצרים שהקו שלהם בלתי חדיר ויחייבו אותם, בין היתר לעבות את כוחותיהם בו" (עמוד 219). עוד העיר כי "הישיבה המתמדת מתחת לשכפ"ץ יש לה השפעה על סוג המפקדים שאנחנו מגדלים" (עמוד 219).

עם זאת, ניכר שהחשש מנפגעים גרם למטכ"ל להסתמך בעיקר על חיל האוויר כמענה ההתקפי של צה"ל כנגד מצרים. יש בדברים הד לגישות שמלוות את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאז ועד ימינו אלה.

האירוע הדרמטי במלחמה התרחש, ככל הנראה, ביולי 1970, ונבע מעלייה ברמת המעורבות הסובייטית במלחמה. בשני מקרים שאירעו באותו חודש כמעט והתרחש עימות בין טייסי חיל האוויר לטייסי לטייסים סובייטים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, טען כי "צריך כמה שיותר מהר להגיע למפגש עם הרוסים!" (עמוד 241). שר הביטחון דיין תמך. "אביא זאת לממשלה. אני בעד זה!" (עמוד 241), אמר.

ב־30 ביולי "הציגו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשר הביטחון את התוכנית למשיכת טייסים רוסים לקרב־אוויר, המתוכנן לאותו יום בשעה 14:20. השר הסתייג מהכוונה למשוך מטוסים הנמצאים בגבול המרחב שהוגדר כמותר לפעולה, אך לבסוף אישר את הפעולה. בקרבות־האוויר שהתחוללו במועד שתוכנן הופלו ארבעה מטוסי "מיג 21" שהוטסו בידי טייסים רוסיים, ומטוס חמישי נפגע אך לא נראה נופל" (עמוד 242). כשבוע לאחר מכן הושגה הפסקת האש, אולם המצרים הפרו אותה וקידמו טילי סאם לעבר התעלה.

אז מי ניצח?

בהקדמה לספר כתב ראש מחלקת היסטוריה תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל, קצין צנחנים ומח"ט שריון בעברו, כי במלחמה הצליחה ישראל לנהל מלחמה ארוכה, הגנתית־סטטית בעיקרה. במהלך המלחמה ישראל התישה "את מצרים וגרמה לה להפסיק באופן זמני את הירי בקו הפסקת האש בתעלת סואץ. שיעור היסטורי זה מלמד שבאזורנו ניתן להצליח במלחמת התשה רבת־שנים – אולי גם מול ארגוני טרור או ארגונים סמי־מדינתיים, כמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות" (עמוד 11).

גולן כתב כי המלחמה הסתיימה באוגוסט 1970, "משום שבאותה עת היה לשני הצדדים עניין בכך. מצרים יזמה את המלחמה, ומראש לא היה לה עניין להפסיקה. ישראל, לעומת זאת, פעלה במשך כל התקופה כדי להפסיק את האש, ואחרי 17 חודשי מלחמה השיגה את מטרתה זו" (עמוד 273). הספר כתוב היטב ויש הרבה אמת בטענת המחבר שישראל, בסיוע ארה"ב, גברה במלחמה על המצרים (והסובייטים) בשל עליונותה הצבאית.

אולם הנחת עבודה זו עמדה גם בבסיס העיוורון הישראלי. שיפטן, למשל, ציין בספרו כי לאחר המלחמה העריך היועץ לביטחון לאומי האמריקני, הנרי קיסינג'ר, כי אם יוסיפו המצרים לתגבר את מערכי ההגנה האווירית ולקדם אותם מזרחה, סמוך לתעלה, יהיה בכך בסיס ליוזמה ההתקפית שלהם לעבר חצי־האי סיני. שכן, הם ייצרו מטריה אווירית באזור התעלה שתנטרל את חיל האוויר הישראלי ותאפשר לכוחותיה לפעול בחופשיות. אמר וצדק. כך עשו המצרים במלחמת יום הכיפורים.

הגישה הישראלית היהירה (רהב כינה אותה לימים פרופסור גלבר בספר אחר) הובילה לכך שישראל לא זיהתה בזמן את השינוי באסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, ולהפתעה ב־1973 היה מחיר יקר.

"בואו נתקוף ונראה מה יהיה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות ההסלמה זוטא בין ישראל לחמאס, כלל לא בטוח שהקבינט מגבש מדיניות סדורה וברורה. הרבה יותר סביר שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, כמו ב-2006, ישראל תתקוף "ונראה מה יהיה".

בספרם אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), ראיינו עמוס הראל ואבי יששכרוף את ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, בנוגע לישיבת הממשלה בה הוחלט, למעשה, על יציאה למלחמה. הממשלה, אמר איילנד, היתה צריכה לדון בשלוש אופציות לפעולה, שלא הוצגו בפניה. השתיים הראשונות היו החלטה על תקיפה אווירית שתימשך יום או יומיים, או לחלופין פעולה קרקעית מוגבלת (מדרום לליטני). החלופה השלישית היתה החלטה עקרונית על יציאה למלחמה בלבנון, על כל המשתמע מכך, במטרה לשנות מן היסוד את המשוואה. לו היתה הממשלה מקבלת את האפשרות השלישית, היה עליה לבחון את מוכנות הצבא, להורות על סגירת פערים ולדאוג לשיפור המוכנות, בכדי לפתוח במלחמה במועד שנוח לה. כך קרה במלחמת לבנון הראשונה, שההחלטה על עצם היציאה אליה התקבלה בפועל כשנה לפני שביוני 1982 התרחשה הפרובוקציה המתאימה בכדי לממשה. 

בלילה שבין שלישי לרביעי פגעה רקטה ששוגרה מרצועת עזה בבית בבאר שבע. צה"ל תקף מן האוויר שורת מטרות ברצועה, במה שכבר אפשר לכנות כריטואל הרגיל. החמאס והג'יהאד האסלאמי מצדם, מיהרו להודיע שמדובר בירי שביצעו ארגונים סוררים. כחלק מהריטואל נשמעו השרים, חברי הקבינט, מתבטאים במסרים לוחמניים (שהסאבטקסט שלהם הוא כמובן "תחזיקו אותי") אודות מיטוט החמאס. גם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שיגר את מסרי הריטואל הקבועים. בסרטון שפרסם דובר צה"ל, ציין האלוף שהתקיפות שביצע צה"ל בתגובה היו "תקיפות משמעותיות". בין המטרות היו אתרי יצור אמצעי לחימה, מפקדות, מוצבים וגם מנהרות. "כל מה שנתקף נהרס", אמר האלוף והדגיש כי צה"ל מוכן ומכין את עצמו לתרחישים בהמשך. 

במרכז: ראש הממשלה נתניהו, השבוע בביקור באוגדת עזה, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

ההסלמה הנוכחית החלה כאשר הרמטכ"ל איזנקוט שהה בוושינגטון, בכנס הרמטכ"לים שמארח הגנרל ג'וזף דנפורד, יו"ר המטות המשולבים האמריקני. ממלא מקומו הוא סגנו, אלוף אביב כוכבי, מתמודד מוביל על תפקיד הרמטכ"ל הבא. הירי שבוצע מעזה הפך את מילוי המקום לסטאז' של ממש, שלא לומר אודישן. נוכח האירועים קיצר הרמטכ"ל את ביקורו בארצות הברית, ושב ארצה. ישיבת הקבינט התקיימה בלילה, ואפשרה לו להספיק להגיע ולהשתתף בה. אבל בסיור ראש הממשלה באוגדת עזה ובהערכות המצב שקדמו לה, ייצג את עמדת הצבא סגן הרמטכ"ל. במונחים פרסונליים עשויה להיות לכך משמעות, ויתכן וכוכבי מיצב את עצמו טוב יותר בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל, אבל במונחים של עמדת מערכת הביטחון, הרבה פחות. המטה הכללי משמיע כבר זמן רב עמדה אחידה שלפיה מוטב למצות את כל הדרכים כולן בטרם יוצאים למבצע רחב היקף בעזה.

בימין הפוליטי ישנם מי שמשוכנעים כי בכוחה של ישראל למגר את שלטון החמאס ולהחליפו בשלטון יציב ונוח לישראל, או לפחות שאינו נוקט בטרור כמדיניות. אל"מ (מיל') רונן איציק, מפקד חטיבת שריון לשעבר, נתן ביטוי לתפיסה זו במאמר שפרסם ב"ישראל היום", בו טען כי מבצע שכזה יכלול מהלך דו-שלבי שראשיתו בפעולה קרקעית רחבה להשמדת תשתיות החמאס והג'יהאד האסלאמי. בשלב השני יבואו שורה של מבצעי הייצוב, שתכליתם "השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד". בצה"ל לעומת זאת עדיין צרובה בלב הפיקוד הבכיר השהייה הארוכה בלבנון (18 שנים) שבסופן נסוג צה"ל מוכה וחבול. האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי, למשל, שירתו בלבנון כקצינים צעירים בצנחנים, ובהמשך כמפקדי חטיבות מרחביות, שניהלו מערכה ללא מטרה ברורה וללא קץ נראה לעין. גם הצבא האמריקני האדיר גילה שהאתגר האמיתי בעיראק התחיל רגע אחרי שנסתיים שלב הכיבוש. כ-8 שנים לאחר מכן נסוגו האמריקנים מעיראק כשלרוב הציבור לא ברור מדוע נכנסו לשם מלכתחילה ועל שום מה ולמה נהרגו כ-5,000 חיילים. הצלחה גדולה מול הטרור לא היתה שם. 

בתום ישיבת הקבינט, לפי הפרסומים בתקשורת לא התקבלה החלטה של ממש זולת החלטה להגדיל את אזור החיץ בגבול הרצועה ולהגיב באום תקיף יותר לבלוני התבערה. אפשר שהתקבלה שם החלטה מרעישה, מסווגת וסודית, אבל מכריעה, כי בהינתן עילה של ממש (ירי רקטות, פגיעה בחיילים על הגדר וכו') תצא ישראל למבצע קרקעי ואווירי שמטרתו תנוע בין חידוש משוואת ההרתעה ועד לפגיעה קשה בחמאס. על מיטוטו אין על מה לדבר ואיש גם אינו מכוון לכך. אפשר אבל לא סביר. למרות החלופות שהציג בספרם של הראל ויששכרוף, קבע האלוף איילנד כי ישיבת הממשלה הגורלית ב-2006 התנהלה אחרת. "המודיעין סיפר כמה הערבים רעים. השרים שאלו את הצבא מה הוא מציע לעשות. הקצינים השיבו: בואו נתקוף ונראה מה יהיה. וכך היה" (עמוד 176). סביר שגם בהסלמה הבאה, ואפשר לסמוך על זה שהיא תגיע, תתנהל הממשלה כפי שתיאר איילנד. ללא תכנית סדורה וללא אסטרטגיה ברורה לאן היא רוצה להגיע.

רמטכ"ל טוב

בראיון שהעניק בחודש שעבר ל"ישראל היום" סיפר האלוף (מיל') מתן וילנאי על חוויותיו מ"מבצע הלם", פעולת קומנדו מורכבת בעלת השלכות אסטרטגיות, עליה פיקד במלחמת ההתשה. וילנאי, שעם גיוסו לצנחנים ביקש להתקבל לסיירת וסורב (בטענה שאינו קיבוצניק) ונאלץ להסתפק בגדודים, כבר סיים לפקד על סיירת הצנחנים ושימש כסמג"ד 202. והנה, נוכח מורכבות הפעולה, עשו אז בצה"ל משהו שלא נהוג לעשותו, והצניחו אותו מעל מפקד פלוגת הסיור החטיבתית, גד נגבי. הכוח, 14 לוחמים, נדרש לפשוט על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי שדרכה עבר, כהגדרתו, "כל החשמל למצרים", ולהרוס אותה. לאחר טיסה לעומק מצרים במסוקי סופר-פרלון, הכוח ניווט בהצלחה ליעד, והתגנב לתחנת הטרנספורמציה. בעת שהלוחמים הצמידו את מטעני החבלה לשנאים בתחנה, נתקלו וילנאי ואנשיו בארבעה חיילים מצרים ששמרו על התחנה. "פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה. רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה". בעוד הכוח נסוג נשמע פיצוץ אדיר ותחנת הטרנספורמציה נהרסה כליל. 

מימין: ראש הממשלה נתניהו, סגן הרמטכ"ל וילנאי ומנכ"ל משרד ראש הממשלה ליברמן ב-1996, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

הכוח פונה במסוק לישראל, ללא נפגעים. הפעולה הביאה לרגיעה בת ארבעה חודשים בפעולות ההתקפיות של מצרים לאורך תעלת סואץ, בשל הצורך של מצרים לשקם את התשתיות שנהרסו ולהקים כוח להגנה על מאות מטרות אסטרטגיות בעומק המדינה. ישראל ניצלה את הזמן הזה בכדי להשלים את בניית קו המוצבים לאורך התעלה, שנקרא על שם הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב. כשנחתו וילנאי ואנשיו בשארם א־שייח, חיכו להם שר הביטחון, משה דיין, וסגן הרמטכ"ל, עזר ויצמן. דיין התקשר לאביו של מפקד הכוח, הפרופסור הידוע זאב וילנאיואמר לו שאין לו ספק שבנו יהיה רמטכ"ל, "אם הם ירצו רמטכ"ל טוב. אבל לא בטוח שהם ירצו". ואכן, ב-1998, כשהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל נבחר דווקא הסגן המכהן, שאול מופז, פקודו של וילנאי כשזה היה מג"ד בצנחנים. הסיבה, טינתו (שלא לומר קנאתו) ארוכת השנים של שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, לוילנאי, שבתגובה לא שכח ולא סלח את "מעשה הנבלה" שנעשה לו כהגדרתו. מופז, שנחשב לאנדרדוג בהתמודדות, התגלה כרמטכ"ל טוב, שהוביל את צה"ל בהצלחה הן בנסיגה מלבנון והן בראשית הלחימה באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן". בין שנבחר מופז ובין שהיה נבחר וילנאי, ברור היה למרדכי שעליו לבחור בין האלופים שכיהנו כסגן רמטכ"ל. 

ב-31 בדצמבר עתידה להסתיים כהונת הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר ארבע שנים. לפי כל הפרשנים, ואפילו לפי נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, הרמטכ"ל לא הותיר אבן לא הפוכה בצבא. אין תחום שבו לא נגע, ואין עניין עליו לא השפיע. על אף הביקורת, זרוע היבשה חוזקה, המערכה שבין המלחמות רשמה הישגים של ממש וצה"ל הצליח לשמור על מקומו כצבא עם ממלכתי. נשארו לו חודשיים וחצי. בזמן הזה נדרש שר הביטחון לבחור רמטכ"ל, ולאחר מכן, ואין זה משנה במי ייבחר, לסכם עם המועמד הנבחר על זהות סגנו. לאחר מכן תידרש תקופת חפיפה בינם לבין הקצינים שיחליפו. לכל זה נדרש זמן. לו רצה שר הביטחון לבחור במי מן המועמדים שלא כיהן כסגן רמטכ"ל הרי שהיה צריך לעשות זאת זמן רב קודם לכן. בשל הזמן הקצר שנשאר עד תום הכהונה, הצורך בניסיון שמקנה תפקיד הסגן (ולא פחות חשוב מכך ההיכרות עם הזירה הצפונית), מוטב שהשר ייבחר באחד משני המועמדים ששימשו כסגניו של איזנקוט, גולן או כוכבי. זאת אומרת, אם הוא רוצה רמטכ"ל טוב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.10.2018) 

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

האתוסים התעייפו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.