כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

מודעות פרסומת

הפוך גוטה: ישראל מקרבת את המערכה בצפון במקום להרחיקה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם השבוע האלוף (מיל') עמירם לוין, הזהיר כי הממשלה גוררת את ישראל למלחמה. מוטב לשמוע לעצתו ולנהל מדיניות מושכלת ואחראית בגבול הצפון. מוטב יהיה לדבר פחות ולעשות יותר. 

השבוע פרסם האלוף (מיל') עמירם לוין מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו טען שהממשלה מדרדרת את ישראל למלחמה בחזית הצפון. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. מי שירצה להתעלם מתמרור האזהרה שבמאמר יוכל לעשות זאת משורה של נימוקים. הראשון שבהם הוא שלוין, שהתפקד למפלגת העבודה ותומך באבי גבאי, שואף לנגח את הממשלה. גם העובדה שבשש השנים האחרונות ניהלה ישראל מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה, הופכת את הביקורת שלו למוגזמת. ניתן גם לפטור את לוין כסבא קשיש, שעתידו בעברו. נכון שדור של קצינים קרביים ראה בו מנטור נערץ, בהם גם השר נפתלי בנט ותא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אבל הם כבר מזמן לא בצה"ל. עם שכבת הפיקוד הבכירה של צה"ל ההיכרות שלו פחותה. תא"לים כמו מרדכי כהנא, שהסתבך השבוע בפרשת המכולה, ועופר וינטר, ששמו שורבב כמועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (אף שלמעשה מתמודדים עליו קצינים אחרים), היו קצינים צעירים בגולני ובמגלן כשלוין פיקד על פיקוד הצפון, ולשכבת המפקדים שמתחתם הוא כמעט בגדר זר. גם מפת האיומים בצפון השתנתה דרמטית מאז ימיו בצבא ובמוסד. חזבאללה מבוצר היטב ב-160 כפרים שיעים בדרום לבנון, ואילו בסוריה השיג אסד שליטה על כ-80 אחוזים משטחה של סוריה כשהוא נהנה מסיוע רוסי ואיראני צמוד. איראן אף חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

מימין: לוין, כאלוף פיקוד הצפון, ורה"מ נתניהו, (צילום: משה מילנר, לע"מ).

אבל התייחסות כזו עושה עוול לאיש ולטיעוניו. לוין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, בין היתר כמפקד הצוות של ראש הממשלה נתניהו, ונחשב לאחד הבולטים שבמפקדיה. למרות שבתיק השירות שלו יש שמות כמו "אביב נעורים" וכיבוש החרמון הסורידווקא סיפור ממלחמת לבנון הראשונה בה פיקד על גדוד השריון 74 ממחיש את גישתו התחבולנית והיצירתית. לאחר שכוח צה"ל נכשל בניסיון לכבוש את הכפר סיל, שהיווה צומת דרכים מרכזי, הציע לוין לפרוץ לכפר ממזרח ולתקוף את הכוח הסורי בעורפו. במהלך הלילה פרץ כוח הנדסה נתיב עוקף בהר בהתאם לציר שסימן לוין, שאף בעצמו נהג באחד מדחפורי הדי-9. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר. על האופן בו פיקד על גדודו בקרב עוטר לוין בצל"ש אלוףבאמצע שנות התשעים שימש כמפקד פיקוד הצפון ונחשב (לצד הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק) למי ששינה את פני המערכה בלבנון כנגד החזבאללה, והוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. צה"ל נחל באותם ימים שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. כמעט כל מי ששירת לצדו מלא שבחים לאומץ לבו, ליושרתו ולבקיאות שלו בטקטיקה ובאסטרטגיה.

ממשלת ה"גם וגם"

במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" טען רמי לבני כי המחלוקת המכוננת בפוליטיקה הישראלית כבר איננה בעיקרה בין השמאל לימין כי אם בין אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". לבני תיאר את אנשי ה"או-או" כמי שדוגלים בהכרעות ורואים את החיים כשורת צמתים, שמחייבים בחירה ברורה בין חלופות. "המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית". לעומתם אנשי ה"גם וגם", לשיטת לבני, גורסים ש"מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שני הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים". כשנדרש לבחור מי משתי התפיסות צודקת קבע לבני "שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן".

מאמרו של לבני והמאמר שכתב לוין, שלכאורה אינם קשורים, מתחברים יחדיו במסקנה שהם מעלים, אודות מדיניות ה"גם וגם" החדשה של ממשלת ישראל. מדיניות זו באה לידי גם בפעילות חשאית למניעת התעצמות חזבאללה (כפי שחשף לאחרונה מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל), וגם בהצהרות מתלהמות ואיומים כנגד אסד, איראן ונסראללה. כך ייחס שר הביטחון ליברמן לחזבאללה אחריות לירי על רמת הגולן בשבוע שעבר, בניגוד לדעת הצבא, וראש הממשלה נתניהו הזהיר ואיים על המשטר הסורי. מדיניות גלויה ובוטה שכזו עשויה לחייב את הצד השני בתגובה של ממש. 

ירי טיל תמוז של חיל התותחנים באימון, (צילום: ירדן מן, אתר זרוע היבשה).

למרות הקסם שבפסיחה על שני הסעיפים, נראה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא תוכל, לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה מתחת לראדר בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. לוין ציין במאמרו כי בהחלט יתכן והירי שבוצע מסוריה לעבר רמת הגולן בסוף השבוע שעבר אינו בבחינת זליגה כי אם "תגובה סורית מדודה להתקפות המוצדקות של חיל האוויר בשטחה. גם המענה המהיר של צה"ל נכון. אבל מנהיגות חכמה ושקולה לא צריכה להוסיף מילים מתלהמות על האש". לגישתו, טילי התמוז של צה"ל, שהשמידו בשבוע שעבר שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי, מעבירים את המסר גם בלי לדברמוטב אם כן, לשוב לגישת ה"או-או", או כמאמר שמאי הזקן, "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.10.2017)

מרביצים לך, תחזיר \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל שידרה השבוע מסר לסוריה שמקורו בחצר בית-ספר, על-פיו לא תסכים לפגיעה בחופש הפעולה שלה ולא תאפשר זליגת ירי לשטחה. הסורים קיבלו את המסר, בינתיים. 

באחד הלילות בשנתי האחרונה בסדיר, לפני יותר מעשור, השתתפתי במבצע שמטרתו מעצר מבוקש בשטחים. בעוד הכוח סוגר על המבנה ועוצר את המבוקש נפתחה עלינו אש, כנראה מאקדח, ממרחק של כ-400 מטרים או יותר. היתה זו, עבורי, הפעם הראשונה שירו עלי. אבל בשל העובדה שהיה מדובר בירי לא אפקטיבי, לא התרגשנו יותר מדי ופשוט שיפרנו עמדה למחסה קרוב, אבל אחד מחברי דווקא התרגש, וקפץ ראש היישר לתוך שיח. לקח זמן עד שמצאנו אותו. לאחר המטח הראשוני היורה נמלט ולא שמענו ממנו יותר. זמן קצר אחר כך, כשהמבוקש בידנו, הסתלקנו גם אנחנו. בתחקיר המחלקתי הערנו למפקד המחלקה שלנו שזה לא בסדר שלא השבנו אש. כוח צה"ל שיורים עליו, אמרנו לו, חייב להשיב אש. כמו בחצר בית-הספר, מי שלא מחזיר מזמין עוד. זה פוגע בהרתעה. המ"מ, לא התרגש מהביקורת, שיבח אותנו על המעצר שעבר חלק ושלח אותנו לישון. לזכותו יאמר שבפעילויות שבאו בהמשך יישם את הלקח.

טיל SA-5 מהדגם שנורה על מטוס חיל האוויר, (צילום: חיל האוויר האמריקני).

חשבתי על הסיפור הזה השבוע בעקבות התקרית במהלכה שיגרה סוללת נ"מ הסורית טיל מסוג SA-5 לעבר מטוס F-16 של חיל האוויר, בעת שביצע גיחה מעל לבנון. שעתיים לאחר מכן תקפו מטוסי קרב של החיל את הסוללה, 50 ק"מ ממזרח לדמשק, והשמידו את מכ"ם בקרת האש שלה. התגובה המידית והמדודה אותתה לסורים כי ישראל לא תאפשר פגיעה בחופש הפעולה שלה במרחב וכי ירי על כוחות צה"ל לא יישאר ללא תגובה. כמאמר ראש הממשלה נתניהו"המדיניות שלנו ברורה, מי שמנסה לפגוע בנו אנחנו פוגעים בו"העובדה שתקיפה בוצעה במהלך ביקורו של שר ההגנה הרוסי בישראל, מצביעה על האפשרות שהאיתות נועד גם אליו. למרות שסוריה פרסמה לאחר מכן הצהרה לוחמנית נוספת, ניתן להניח שבסיבוב הזה המסר הובהר וההרתעה חזרה על כנה. בעקבות מספר מקרים של נפילות פגזים ברמת הגולן בסוף השבוע, צה"ל השמיד שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי. גם כאן המסר ברור. ישראל לא תאפשר ירי לשטחה ועל כוחותיה. אבל הרתעה היא עניין מורכב וחמקמק, שמחייב תחזוקה שוטפת.

"דבר ברכות אך אחוז במקל גדול"

באופן שיטתי, מחושב ואכזרי הצליח נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, להשיב לעצמו בסיוע רוסיה, איראן וחזבאללה כ-80% מן הריבונות שלו על סוריה כולה. בחינה של ההערכות שפורסמו בתקשורת לפני כשנה, מלמדת כי הפרשנים העריכו שבתום מלחמת האזרחים סוריה תתפצל למספר סוריות, והנה, שוב, נראה שהיה מי שמיהר להספיד את אסד מוקדם מדי. אחד החלקים הבודדים שנותרו שלא בשליטתו הוא רמת הגולן הסורית. שם עדיין ישנם כוחות מורדים, מארגונים שונים שמחזיקים מעמד. כשעיקר שטחי המדינה בשליטתו, ניתן להעריך בביטחון כי אסד ישלים את ההשתלטות גם על החלקים שמוחזקים בידי כוחות מורדים, אולם סוריה שלאחר המלחמה לא תהיה אותה סוריה. הנוכחות הרוסית במרחב, שתומכת את אסד, לא צפויה באמת להיעלם ואיראן חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

ישראל מתמודדת עם המצב בסוריה באמצעות שימוש בעוצמה רכה ועוצמה קשה, מושגים שהגדיר הפרופסור האמריקני ג'וזף ניי. העוצמה הקשה, סך היכולות של מדינה לממש את מטרותיה באמצעות כוח צבאי ואמצעי כפייה אחרים, באה לידי ביטוי בעיקר בכוחות צה"ל. כיום מחזיק צה"ל ברמת הגולן אוגדה מרחבית בפיקוד תא"ל יניב עשור, איש גולני. זה לא תמיד היה כך. מאז מלחמת יום הכיפורים ועד שנת 2014 שימשה עוצבת השריון הסדירה געש, הן כאוגדה מתמרנת והן כאוגדה מרחבית האחראית על רמת הגולן. עם פרוץ מלחמת האזרחים הסורית, החלו "טפטופים" ו"זליגות" של ירי תלול מסלול מסוריה לישראל נוסף על נוכחות מוגברת של פעילי חזבאללה, אנשי צבא איראניים ופעילי ג'יהאד עולמי, הורה הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על שינוי בהיערכות צה"ל ברמה. עוצבת געש הפכה לאוגדת הכרעה רב-זירתית והאחריות לגזרה הוטלה על אוגדת הבשן המרחבית, לה כפופה עוצבת הגולן חטיבה מרחבית, וחטיבות חי"ר ושריון במילואים.

מימין: אל"מ חירם, תא"ל עשור ואל"מ ג' בטקס חילופי מפקדי עוצבת הגולן, (צילום: דו"צ).

כשהמענה ל"זליגות" והנפילות ממלחמת האזרחים לא נעשה מן האוויר, האחריות לו מוטלת על החטיבה, כפי שנעשה לאחרונה באמצעות טילי תמוז מדויקים שירה כוח תותחנים. על החטיבה מפקד אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז שעוטר בצל"ש על פועלו במלחמת לבנון השנייה. אז פיקד על פלגה ביחידה שנשלחה לסייע לכוח סיירת גולני שנתקל בפעילי חזבאללה בקרבת הכפר חדתא. חירם וחייליו איגפו את המחבלים והרגו אותם. במהלך ההיתקלות נפצע מרסיס בעינו, אך התעקש להישאר בשטח עד הלילה ולא להתפנות כדי שלא לחשוף את כוח החילוץ. חירם נכנס לתפקידו בספטמבר 2016, והחליף את אל"מ ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל. חודשיים לאחר מכן התרחש אירוע חריג בגזרה. חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית, זיהה כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בוואדי סירח'אן, סמוך לגדר המערכת בשטח הנמצא בשליטת ישראל, ופתח לעברו באש מנשק קל ומרגמות. כוח צה"ל השיב באש וכלי טיס ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה. שמונה מחבלים נהרגו אז, במה שהיה הקרב היחידי של צה"ל עם כוחות המדינה האסלאמית.

העוצמה הרכה שמפעילה ישראל באה לידי ביטוי באמצעות מנהלת "שכנות טובה", האמונה על מתן סיוע אזרחי לתושבים סורים שנפגעו ממלחמת האזרחים בסוריה. המנהלת הוקמה לפני מעט יותר משנה ביוזמת שורת קצינים בפיקוד צפון, ובהם תא"ל עשור, שראו במצב הנוכחי כר פורה להפעלת עוצמה רכה, שפירושה יכולתה של מדינה לגייס תמיכה ממדינות, ארגונים או אוכלוסיות באמצעות דיפלומטיה, הסכמי סחר וכלכלה, וכן באמצעות סוכני תרבות המפיצים את ערכיה ודמותה של המדינה. המנהלת, בפיקוד סא"ל יוצא יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, ביצעה מעל 110 מבצעי סיוע מסוגים שונים בתחומי הרפואה, התשתית והסיוע האזרחי. בין היתר הוכנסו לישראל מאות ילדים לקבלת טיפול רפואי, העברת מעל ל-360 טון מזון, 55 טון ביגוד חם, כ-450,000 ליטר דלק ועוד שורה של פעולות בנושאים שונים. יש במנהלת ממד שמזכיר את אסטרטגיית "הלבבות והמוחות" שהפעילו האמריקנים בווייטנאם בשעתו, במסגרתה פעלו כוחות ה-CIA והכומתות הירוקות (הכוחות המיוחדים של צבא היבשה), במשימות סיוע ופיתוח תשתית לאוכלוסייה הכפרית בדרום וייטנאם, במטרה לקנות את תמיכתם ולמנוע מהם מהפוך לבסיסי פעילות עבור הווייטקונג. דוגמה קרובה יותר היא זו של צד"ל בלבנון. בשני המקרים גילו הצבאות שהכוח המקומי שהקימו אינו מספיק ונאלצו לפרוס בשטח כוחות צבא גדולים. הפעם, אין בכוונת צה"ל להקים צד"ל נוסף, גרסת סוריה. המניע כפול – מוסרי וביטחוני. לצד המשבר ההומניטרי שמתחולל בסוריה, הסיוע מאפשר להפחית את העוינות כלפי ישראל בצד השני של הגבול.

ישראל, אם כן, מיישמת ברמת הגולן את הכלל שטבע בשעתו הנשיא האמריקני טדי רוזוולט לפיו בדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". כשאפשר, ישראל שוכרת, לא קונה ובוודאי שרק עד שאסד ישתלט מחדש על המרחב, את נאמנות האוכלוסייה שבקרבת הגבול. אלה שלא מעוניינים בכך יפגשו את צה"ל, על הגדר ומעבר לה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.10.2017)

 

 

 

אפקט מרבי, אשמה מזערית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.09.2017)

 

התבססות חיזבאללה בלבנון לא משנה את מערך הכוחות באזור \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפת האיומים על ישראל משתנה כל העת, ואולם, לצד העירנות והדריכות המבורכת בצד הישראלי, ראוי לזכור גם הסיבות שבגללן ישראל עדיין מצויה ביתרון בג'ונגל של המזרח התיכון. ברגע האמת, להבדיל מהמתאגרף מייוות'ר – ישראל תהיה תלויה ביכולתה להימנע ממערכה ממושכת

כשעוקבים אחרי הפרסומים בתקשורת, נראה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה. עד כה השכילה מערכת הביטחון, כפי שציין מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל בריאיון הפרישה שלו, למנוע את התעצמות חיזבאללה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

מפקד חיל האוויר היוצא, האלוף אשל, לאחר טיסה במטוס ה-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

אך הסכם הפסקת האש בסוריה טומן בחובו את האפשרות כי יחידות צבא איראן, כמו גם ארגוני טרור וגרילה שהיא מנחה, דוגמת חיזבאללה, עשויים להתבסס ברמת הגולן הסורית ולייצר הלכה למעשה חזית נוספת מול ישראל בנוסף לזו שהיא מפעילה מלבנון. מציאות זו, כמאמר בכירי הדרג המדיני והצבאי בישראל, עשויה להוביל להסלמה ביטחונית ואף חמור מכך.

בריאיון שהתפרסם לפני כחודש תיאר מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, את העימות הבא כקשה מאלו שבהם לחם צה"ל באיו"ש ובמערכות ב-2006 וב-2014. אלוני, קצין צנחנים מנוסה שפיקד על גדוד הסיור של החטיבה במערכה בלבנון, אמר ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

הפרסומים הללו מצטרפים לתדריך שקיים לאחרונה אלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר, לכתבים הצבאיים שבו סקר את פרטי המכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס בגבול רצועת עזה. זמיר, קצין שריון, הציג בתדריך שורה של יעדים בלב רצועת עזה שבהם מצויים פתחי כניסה למנהרות, פרי מאמץ איסוף וניתוח מודיעין מקיף. 

לפני כשבע שנים קיימו בצה"ל תדריך דומה, בפיקוד הצפון, שבו הציג קצין בכיר את היערכות ארגון חיזבאללה בכפר אל-ח'יאם, שמרוחק ארבעה קילומטרים מן הגבול עם ישראל. המצגת פירטה בדיוק רב את מיקום מחסני הנשק, העמדות והמפקדות בכפר שמוקמו סמוך לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים. הדבר הציב אז, ומציב גם כיום לצה"ל, דילמה מבצעית וערכית. כיצד להוציא את המוץ מן התבן ולהימנע מנזק אגבי ופגיעה בבלתי מעורבים ככל שניתן. 

בהמשך לתדריך בפיקוד צפון, הרצה אלוף פיקוד צפון דאז, גדי איזנקוט, באוניברסיטת חיפה ואמר שההחלטה להציג את היערכות חיזבאללה בכפר נועדה להדגים עד כמה חשופים מערכי חיזבאללה לעיני צה"ל. המסר היה ברור. מי שמאפשר לחיזבאללה להחביא אמצעי לחימה בביתו, צריך לדעת שהבית שמבחינת צה"ל מדובר ביעד לתקיפה. כמו בתדריך ב-2010, המסר של צה"ל לתושבי רצועת עזה הוא ש"כל אזרח המאפשר לארגוני הטרור לעשות שימוש ברכושו לצרכים צבאיים, מסכן את חייו, חיי משפחתו ורכושו". הנחיית הרמטכ"ל איזנקוט לפיקוד הדרום היא לשמר את הרגיעה באזור, אך להשלים בניית המכשול. הסיבה לתדריך היא החשש שהחמאס יוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו.

מפת האיומים לא משנה את יחסי הכוחות באזור

מאז התעצמו יכולות חיזבאללה, והארגון אף רכש בלחימה בסוריה (במחיר כבד באבידות) ניסיון מבצעי משמעותי וחניכה והכשרה מן הצבא הרוסי. גם חמאס, כפי שעלה מהתדריך בפיקוד הדרום, לא שקט על שמריו. המהלך האיראני בסוריה נתפס גם הוא כמעין שח במשחק שמנהלת איראן נגד ישראל. למרות זאת, כמאמר איזנקוט באותה הרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה, לא כדאי להתחלף עם מי שבצד השני, שיספוג את המענה הישראלי.

בקרב האיגרוף בין קונור מקגרגור לפלויד מייוות'ר ניצח האחרון בסיבוב העשירי בנוקאאוט טכני. שלא כמו מייוות'ר, לישראל אין המותרות לנצח בנקודות לאחר מערכה ממושכת ומתישה. בשל כך יפעיל צה"ל בעימות הבא מהלומת אש חזקה ומדויקת, מן האוויר היבשה והים, לצד תמרון מהיר ואגרסיבי ביבשה. מי שעוקב אחר הפרסומים בתקשורת יזהה את הדגש שמושם על האימונים והמוכנות בצבא. המילואים מתאמנים בקביעות וכך גם הסדיר.

אימון חטיבת הקומנדו בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בנוסף שופרה יכולת הפעולה בעומק שצה"ל חסר כל כך במערכות העשור האחרון. השינויים בחטיבת הצנחנים, שפירט מפקדה היוצא, הם אולי מינוריים אבל הם מצטרפים להקמת חטיבת הקומנדו ומפקדת העומק. בנוסף, כמאמר האלוף אשל, פיתח חיל-האוויר יכולת מכה מקדימה בחזית הצפונית שמקבילה לזו שהיתה לו ב-67'. אין זה אומר שהכל ורוד ושאין תקלות וחוסרים, או לחלופין שניתן לנוח על זרי הדפנה, אולם כשבוחנים את מפת האיומים כדאי לזכור שהיתרון והעוצמה עדיין נמצאים בצד הישראלי.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 28.08.2017)

כשהשריפים הופכים לבוררים\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?

כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.

תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.

אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).

2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".

לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.

הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.