קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שששש,המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה. ציטוטים מן הספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מלמדים עד כמה נותרה הגותו רלוונטית, ועד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית של צה"ל.

לא פעם, בדיונים שונים בצבא ומחוצה לו, נשמעות אמירות ולפיהן המלחמה השתנתה, הצבאות השתנו, האיומים השתנו ובכלל זהו עולם חדש שמחייב הבנות חדשות. זה נכון. צה"ל פועל כיום בשש זירות, מול אויבים מסוגים שונים מבעבר, ונדרש לגבש מענים ויכולות רלוונטיים לאתגרים. אך אף שהשינוי חייב להיות מתמיד, הוא חייב להיעשות בהתאם לאותם כללים ועקרונות של מעשה המלחמה המודרני. ואלה נותרו כשהיו כאשר ניסח אותם הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, שכן טבע המלחמה נותר כשהיה.

יש הסכמה מקובלת שקלאוזביץ הוא ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר. משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם על המלחמה, ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה, ועקרונותיה נטועים עמוק בצה"ל. קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. בתום לימודיו באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין מונה ב־1803 לשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בהמשך, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס ולמודן, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש המטה של גנרל טילמן. ב־1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומוּנה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.

הקורא העברי עוד לא זכה בתרגום מלא של החיבור הקנוני של קלאוזביץ, ודורות של קציני צה"ל נאלצו להסתפק בספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מאת רוג'ר אשלי לאונרד (הוצאת מערכות, 1977). שבו רוכזו העקרונות המרכזיים של משנתו. הבולט והמוכר שבהם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (עמוד 65). ואכן, מאחורי מעשה המלחמה חייבת לעמוד אסטרטגיה סדורה שמטרתה להכווין את הפעלת הכוח הצבאי, כך שתסייע לעצב את המציאות בהתאם לרצון המדינאים. הפעלת כוח שלא כחלק ממדיניות שלמה – סופה שתהיה נואלת.

"המלחמה היא מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו" (עמוד 51) קבע קלאוזביץ, וציין כי: "קרבות הם הלבֵנים שהמלחמה בנויה מהן" (עמוד 74). אמנם, יש במלחמה המודרנית יותר מאשר הקרבות לבדם והיא כוללת נדבך מדיני, כלכלי, ציבורי, תקשורתי ועוד, אבל בסופו של דבר ראשית הצירים של המלחמה היא הלחימה.

על החיכוך

בחיבורו ציין קלאוזביץ: "כל פעילות במלחמה קשורה, אפוא, בהכרח בקרב, במישרין או בעקיפין. את החייל מגייסים, מלבישים, ומאמנים; הוא ישן, אוכל, שותה וצועד – הכול רק כדי שיילחם בזמן הנכון ובמקום הנכון" (עמוד 72). קשה לנסח זאת באופן ברור וקולע יותר, ואין זה משנה אם מדובר בטייס קרב, צוות כוחות מיוחדים בעומק האויב, או צוות של סטי"ל, טנק או סוללת כיפת ברזל, ולחלופין במפעילי כטמ"מ שנדרשים להתייצב בזמן בקרון שליטה ולהטיס את כלי הטיס לעבר מטרה ביעד מרוחק. ואולם במלחמה יש חיכוך שמקשה על אלה לעמוד במשימה.

קלאוזביץ הוא האיש שטבע את המושג "חיכוך" בהקשר למלחמה. "חיכוך הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (עמוד 89), כתב. במלחמה יש סכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה"חיכוך", המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות.

הפעילות במלחמה, כתב, "היא תנועה בתווך סמיך. כשם שאדם השרוע במים אינו יכול לבצע בקלות ובאורח סדיר את התנועה הפשוטה והטבעית ביותר, הליכה, כך במלחמה, מי שאינו מתאמץ במיוחד, אינו יכול להגיע אפילו לבינוניות" (עמוד 90). על המפקד, כתב, "להיות מודע לחיכוך, כדי שיוכל להתגבר עליו ככל האפשר" (עמוד 90).

"המלחמה היא נחלת אי־הוודאות"

בהתייחס לקרב רווחת בצה"ל האמירה המפורסמת של קלאוזביץ, שחקוקה על קירות רבים בבסיסי האימונים, ולפיה "המלחמה היא נחלת אי־הוודאות" (עמוד 79). ואכן, שדה הקרב, בוודאי נוכח הקדמה הטכנולוגית שנתנה בידי הצבאות אמצעי לחימה קטלניים מבעבר, הוא סביבה כאוטית, מורכבת ודינמית שמחייבת קשיחות, יכולת קבלת החלטות ומיומנות מקצועית גבוהה.

לאימונים בעבר, אמר בשעתו עפר שלח, שלחם כמ"פ צנחנים במילואים במלחמת לבנון הראשונה: "היה יסוד קדוש אחד – הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא". שלח ציין כי כיום התפיסה בצה"ל גורסת: "שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות".

הגישה שבה התאמנו בצה"ל בעבר נבעה מקביעתו של קלאוזביץ, אבל גם זו שרווחת בצה"ל כיום בכל הנוגע להכשרת הכוחות ואימונם נובעת מתפיסתו. אף שהלחימה טומנת בחובה רכיבים שאותם לא ניתן לתרגל (בעיקר או שנוגעים לאויב אמיתי המבקש לפגוע בכוחותינו) הרי שקלאוזביץ הדגיש כי חשוב שהאימונים ידמו ככל שניתן את כל מה כן אפשר לדמות ולתרגל בכדי שאף חייל, בכל דרגה ותפקיד, לא יפגוש במלחמה לראשונה בדברים שעשויים לזעזע ולהפתיע אותו, גם אם נתקל בהם רק פעם אחת לפני כן. "הדברים אמורים אפילו בעייפות גופנית. נחוץ לתרגל אותם יותר למען ההרגל הנפשי מאשר למען ההרגל הגופני" (עמוד 91).

בשל כך, קבע בשעתו אלוף (מיל') דורון רובין, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בה"ד 1, כי: "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע , הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־2007, ציטט רא"ל גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה במהלך כל שירותו, את ההוגה הפרוסי שקבע כי לצבא יש שני מצבים: "הכנות למלחמה, והמלחמה עצמה" (עמוד 96).

בתקופת אשכנזי כרמטכ"ל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנופת אימונים גדולה שכוונה לקראת מלחמה שעלולה הייתה לפרוץ רק שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (שלא פרצה לבסוף) ומערכה בעזה, בדמות מבצע "עופרת יצוקה". לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

"שלילת יכולות"

לתפיסת קלאוזביץ: "טקטיקה היא התורה של שימוש בכוחות צבא בקרב; אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה" (עמוד 93). בכל האמור במפקדי הצבא קבע קלאוזביץ כי: "ככל שבכירה הדרגה, כן רב הצורך בכך, שאל העזה יתלווה מוח חושב, כדי שזו לא תהיה סתם התפרצות עיוורת של להט חסר מגמה" (עמוד 111).

בהגותו הדגיש קלאוזביץ את חשיבות התחבולה וההפתעה, ואף ציין כי יש לפעול כך שההפתעה תהיה "מצויה בכל המבצעים" (עמוד 117). תפיסה זו רווחת בצה"ל מיום היווסדו. כך למשל, נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, להדגיש את הצורך לפעול כל העת בדפוס חשיבה האופרטיבי ולפיו: "צה"ל מפתיע בכל דרך". דוגמה מוצלחת לכך היא מבצע "מגן צפוני" בשלהי 2018, שאותו יזם ועליו פיקד, שהפתיע את חזבאללה ושלל את מהארגון את מנהרות החדירה – נשק ההפתעה של הארגון למערכה הבאה.

"בקרב מכוונת כל עשייה כלפי השמדת האויב, או ליתר דיוק השמדת יכולת הלחימה שלו. דבר זה נובע מעצם מושג הקרב. משום כך, חיסול יכולת הלחימה של האויב הוא תמיד האמצעי להשגת היעד בקרב" (עמוד 72), כתב קלאוזביץ. תפיסה זאת שבה והפכה רווחת בצה"ל בשנים האחרונות, בוודאי בכל האמור בקרב היבשתי.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים (מבצע "חומת מגן" ב־2002) ורח"ט מבצעים (מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008). נראה שהלקח שנשא עימו הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי, ובשיחותיו עם מפקדים וחיילים הוא מהדהד את הכלל שניסח קלאוזביץ בחיבורו. כך למשל, במאי 2019, בשיחה שערך עם חניכי קורס פו"ם אלון שעתידים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות, אמר רא"ל כוכבי כי בעבר היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפיסה ולפיה זהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים שלפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה: "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח". בהתאם לקביעתו המקורית של קלאוזביץ קבע הרמטכ"ל כי: "הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב".

תפיסת ההפעלה לניצחון של צה"ל נועדה, לדברי רא"ל כוכבי, "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב – זו המכוונת לתקיפה רחבת־היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".

טבע המלחמה נותר כשהיה

המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה על־ידי הצבאות הלוחמים. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה, ועדיין מבקשות מדינות וישויות מדינתיות להשיג באמצעות כוח צבאי אינטרסים שלא ניתן היה להשיג בלעדיו.

טבעו של הקרב גם הוא נותר כשהיה מימי קדם ועד ימינו, ולא בכדי ציין בשעתו תא"ל ערן ניב, לשעבר מפקד בה"ד 1, שחלק ניכר מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים".

ציטוטים אלה מן הספר מלמדים עד כמה נותרה הגותו של קלאוזביץ רלוונטית לצה"ל, עד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית שלו ועד כמה חשוב הספר התמציתי שריכז את עיקרי הגותו, בהיעדר תרגום של הספר המלא. 

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

המערב מנצח? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו קבע פרופסור הנסון שהמערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו. אך האם במחקרו לא ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה? כך או כך ספרו טומן בחובו כמה לקחים שמדינות מערביות, והצבאות שלהם, חייבים לאמץ אם ברצונן להוסיף לנצח.

בתקופה האחרונה פופולרי מאוד בקרב מפקדי צה"ל מאמר שכתב בשעתו פרופסור ויקטור דיוויס הנסון, סופר ומרצה נחשב להיסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד. במאמר, שפורסם לפני כשנתיים באתר "מידה", הסביר הנסון היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש שתורגם לעברית עולה השאלה האם הוא ניתח את המלחמה נכון? 

בספרו "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) טען הנסון כי המערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו.

"אומץ בשדה הקרב הוא תכונה כלל-אנושית. אולם היכולת לייצר כלי נשק בייצור המוני כדי לסכל גבורה כזאת היא תופעה תרבותית קורטס ואלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חואן מאוסטריה ומצביאים אחרים במערב השמידו לעיתים קרובות ללא רחם את יריביהם הרבים מהם, לא משום שחייליהם היו לוחמים טובים יותר, אלא משום שמסורת החקירה החופשית, הרציונליות והחשיבה המדעית שלהם בהחלט הייתה עדיפה בשעת מלחמה" (עמוד 289). 

הנסון ניתח בספר תשעה קרבות גדולים לאורך ההיסטוריה כדי להוכיח את טענתו. הראשון שבהם הוא קרב סלמיס (480 לפנה"ס) בין האימפריה הפרסית לערי הפוליס היווניות. היה זה אחד משני הקרבות שבהם הביסו היוונים את הצבא הפרסי העצום שפלש ליוון. למרות הכוח הפרסי העצום היו היוונים עדיפים במפקדים האיכותיים שהעמידו בראש הכוחות, במשמעת המבצעית של חייליהם וביכולת הלחימה של הצי. 

תיאור הקרב, בניגוד לקרבות אחרים בספר, תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. "בכל התיאורים הקצרים של הקרב במקורות העתידים נזכרת המשמעת של היוונים בשעת התקפתם – אוניותיהם התקדמו לפי סדר, והצוותים חתרו, נסוגו, ונגחו לפי פקודה – בניגוד לתוהו ובוהו ולבלבול אצל הפרסים, שניסו באקראי וללא הצלחה לפלוש לסיפוני האוניות היווניות ולהרוג את צוותיהן" (עמוד 70). שמונה שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו.

ירה חץ ואז סימן מטרה

הנסון הוא היסטוריון יסודי ומעמיק, ולא פחות חשוב מזה הוא יודע לספר סיפור באופן שמחבר את הקורא למתרחש ולשלב את הפרטים הקטנים בטענה הכללית שהציג בספר. הבעיה היא שהטענה אינה בהכרח עומדת במבחן המציאות. נראה שהמחבר ירה את החץ ורק אחר כך סימן את המטרה. כוחות מערביים נוצחו לא פעם בידי כוחות שאינם כאלו. כך למשל, הביס הצבא המונגולי של ג'ינגיס חאן את האבירים הטבטונים בשנת 1241.

כשניתח את מתקפת הטט המפתיעה בה פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג בינואר 1968, התעקש הנסון להציג את הניצחון הצבאי שהשיגו הכוחות בפיקוד הגנרל וסטמורלנד. הגנרל צדק כשראה בה "שגיאה של האויב שאפשרה לכוחותיו הזדמנות נדירה להילחם בצפון וייטנאמים בגלוי, אך רק מעט ממתקפות האויב במהלך טט הניבו התנגשות מערבית מסורתית של קרבות הלם" (עמוד 483). 

כדי להדוף את המתקפה על קה סאן למשל, שם היה נצור כוח נחתים, הקצה וסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מבצע "פגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים הראשונה במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם.

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים שהנסון התעלם מהם אבל הם חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב. אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה

הנסון תיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא לשעבר טראמפ (וגורמי ימין בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה המערבית, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

הספר יצא לאור בשנת בארצות הברית בשנת 2001, בטרם פיגועי 11 בספטמבר, שבעקבותיהם פלש הצבא האמריקני לאפגניסטן. באחרית דבר שהוסיף לספר, היה הנסון אופטימי באשר לתוצאות המערכה ההיא. הוא ציין כי האמריקנים בחרו לפלוש לאפגניסטן, "לאתר שם את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ואחר כך לתקוף אותם ישירות באמצעות מטוסים, בעלי ברית מקומיים וכוחות מיוחדים, ולהרוג רבים מהם ככל שאפשר" (עמוד 561).

הנסון היה, כאמור, אופטימי מדי ובדומה למה שהתרחש בווייטנאם, צבאות המערב למדו באפגניסטן ובעיראק שיעורים כואבים שאינם מתיישבים עם התיזה של הנסון. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו יו"ר המטות המשולבים, גנרל קולין פאואל, שבעצמו לחם בווייטנאם. כשחוטאים לכלל הזה, כל העליונות הצבאית והטכנולוגית לא תעזור.

לקחים חיוניים לצבא מנצח

למרות הביקורת, הספר כולל כמה לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב, והצבאות שלהן, להוסיף ולשמר אם ברצונן להוסיף ולנצח במלחמות. הראשון שבהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני" (עמוד 450). הביקורת וקריאת הכיוון שמשמיעים אלו, קבע, היא הכרחית לצבא התקפי ומנצח ויש לייצר תרבות ארגונית המעודדת דעתנות וביקורתיות וקשובה לה.

הלקח השני נוגע לחשיבות היוזמה, הן בדרגים הזוטרים והן בדרג הבכיר. המחבר לא טען שהמפקדים האמריקנים בקרב מידוויי, למשל היו יזמים אינדיבידואליסטים, ואילו היפנים רובוטים נטולי מחשבה. אולם, בניגוד לצי היפני "מערכת הפיקוד האמריקנית הייתה גמישה הרבה יותר, ופקודות הצי היו ביסודן רחבות דיין לאפשר שינוי ככל שיתפתח הקרב על מידוויי" (עמוד 464).

לתפיסת הנסון מצביאים מערביים כמו תמיסטוקלס וסקיפיו אפריקנוס, "ומצביאים מודרניים כמו ג׳ורג׳ פטון או קרטיס לה מיי הסתכסכו עם מדינתם שלהם, היו מוקפים בפיקודים עצמאיים בחשיבתם לא פחות מהם, והיו להוטים לנצל את היוזמה ולא רק לאכוף משמעת קפדנית בקרב כוחותיהם" (עמוד 473).

דוגמה בולטת ליוזמה שכזו, היא קרב ההתקדמות שניהל הגנרל פטון, קצין פרשים ושריון, באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת. הארמיה השלישית בפיקודו שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פטון, שהאמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות, העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. 

לקח נוסף נוגע להכרח לחתור למגע בלחימה. במאי 1969, במלחמת וייטנאם, יזם גנרל מלווין זייס, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מבצע לכיבוש גבעה 937 ("גבעת המבורגר"). חייליו כבשו את הגבעה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 56 מהם ויותר מ-500 לוחמי אויב.

לאחר הקרב, בתגובה לביקורת מצד פוליטיקאים ועיתונאים, אמר גנרל זייס כי "הגבעה הזו הייתה בשטח הפעולה שלי, ושם היה האויב, ושם תקפתי אותו… אם אמצא אותו על גבעה אחרת… אני מבטיח לכם שאתקוף אותו… זה נכון שגבעה 937, כשטח מסוים, לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. עם זאת, העובדה שכוח האויב התמקם שם הייתה" (עמוד 527).

כמו צבאות מערביים אחרים גם צה"ל לא שמר תמיד על העיקרון הזה. בשנות השהייה בלבנון, ולא פעם גם אחר כך, ביכר צה"ל את הפעלת האש (לרוב מן האוויר) ונמנע מלפגוש את האויב בשטחו, על הקרקע. בספטמבר 1996, כחצי שנה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהיה מבוסס רובו ככולו על הפעלת אש מנגד, ביצע צה"ל את אחת הפשיטות הקרקעיות האחרונות שלו בלבנון. 

השטח ההררי התלול, המבולדר והסבוך של ג'בל (הר) סוג'וד אפשר לחזבאללה להקים בו עמדות מוסוות, לירות בבטחה אש מקלעים, מרגמות ונ"ט לעבר מוצבי צה"ל, ולצאת ממנו לפעילות חודרת ברצועת הביטחון. מפקד יק"ל, תא"ל אלי אמיתי, ומפקד החטיבה המזרחית, אל"ם יאיר גולן, יזמו את מבצע "חובק עולם", שמטרתו הייתה לטהר את ההר ממאחזי הארגון.

אמיתי וגולן, שניהם קציני צנחנים שלחמו שנים ארוכות בלבנון, ביקשו להפעיל במבצע את יחידת אגוז, עליה פיקד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13. באותה עת רק לאגוז הייתה המיומנות בלוחמת סבך בצד יכולת הפעלת אש מסייעת בדומה לגדוד חי"ר, והרעיון היה לנצל זאת ולהפעיל את היחידה בסריקות במעלה הרכס שמטרת לאתר ולהשמיד חוליות ועמדות אויב.

קצין המבצעים של פיקוד הצפון, סא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא גולני, ציין בספרו כי הסתייג משיטת הפעולה שנבחרה בטענה כי הפעולה אינה מבצע מיוחד אלא התקפה סדורה של גדוד חי"ר, ויש לתכנן ולבצע אותה בהתאם. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, לא קיבל את טענתו ואישר את המבצע.

הכוח של אגוז נתקל מטווחים קרובים בפעילי חזבאללה ובקרב שהתפתח נהרגו כעשרה מחבלים ושני חיילי צה"ל. שמונה חיילים נוספים נפצעו. במהלך הלחימה סייעו לכוח אגוז פלוגת טנקים בפיקוד סרן שאול אבידוב (שכמו צוקרמן עוטר בצל"ש אלוף על האומץ שהפגין במבצע), מסוקי קרב, אש סיוע ארטילרית, וכן כוח מגדוד הצנחנים 202, בפיקוד הסמג"ד רס"ן אהרון חליוה, שסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים תחת אש.

היה זה המבצע מבוסס מגיע ישיר (ולא אש מנגד) הגדול ביותר בהיקפו מאז הפשיטה במיידון ועד למלחמת לבנון השנייה. למרות הצלחת צה"ל בקרב, אסר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, על המח"ט, גולן, להשאיר כוחות בהר ולהמשיך לתפוס אותו כעמדה של צה"ל. למעשה סיפר גולן לימים, "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג׳וד כמעט באין מפריע". 

למרות הפסקת המבצע, אמר גולן, "החטיבה המשיכה בפעילותה בעומק השטח" והוסיפה לפגוע בחזבאללה גם לאחר מכן. אבל הלקח שחזבאללה למד מהקרב היה ברור – צה"ל חשש מנפגעים ומבקש להימנע מהם ככל שניתן, גם במחיר ויתור על הישגים מבצעיים.

אמנם היעדים שאותם תוקפים צריכים תמיד להיות חלק ממהלך סדור שמאחוריו אסטרטגיה ומדיניות, אך בכל פעם שבצה"ל זנחו את העיקרון הזה בעת לחימה, כמו ב"צוק איתן" למשל, התוצאות היו לא משכנעות בלשון המעטה. 

יש לציין כי הנסון התרשם עמוקות מצה"ל. הצבא הקטן של ישראל "הצליח לשלוח לשדה הקרב שוב ושוב כוחות שעלו על יריביהם בארגון, בציוד ובמשמעת" (עמוד 546). היחידות הקרביות של צה"ל, כתב, הורכבו "מחיילים מאומנים היטב ועצמאים בחשיבתם. ישראל עצמה היא חברה דמוקרטית וקפיטליסטית, הנהנית מבחירות חופשיות ומחופש ביטוי. אויביה פשוט לא היו כאלה" (עמוד 547). אבל אויביה של ישראל למדו והשתפרו עם השנים, ועל צה"ל לשמור כל העת על יתרונו האיכותי באנשיו ובאמצעים שלרשותם.

לבסוף ראוי לזכור שהצלחות משטרים רודנים שקמו במערב, כמו זה של אלכסנדר או הרייך של היטלר, היו קצרות מועד. יש לזכור, כתב הנסון, "שקרב ההכרעה, העליונות הטכנולוגית, הקפיטליזם והמשמעת המעולה יכולים להעניק לצבאות המערב רק ניצחונות זמניים, כל עוד אינם נשענים על החירות, ערכי הפרט, הביקורת האזרחית ושלטון החוקה, כולם מערביים אף הם" (עמוד 123). זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

מי יקבל את ההחלטה? | מאת גל פרל פינקל וגלעד שר

רשומה רגילה

הכנסת חוקקה תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". אולם, ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית. לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק, ויש לשתף בהחלטות, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות. 

על רקע ההתחממות, ברטוריקה ובשטח, בגזרות העימות של ישראל בצפון ובדרום, ראוי לבחון בידי מי בישראל נתונה הסמכות להכרזת מלחמה. זה עתה חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד הממשלה הנוגע ל"סמכויות לעניין פתיחה במלחמה או נקיטת פעולה צבאית משמעותית". ספק אם דווקא חקיקה הייתה ההליך הנחוץ לשינוי ההסמכה. על פי החקיקה הקודמת הייתה סמכות זו נתונה לממשלה, אך החוק החדש מסמיך את וועדת השרים לענייני ביטחון לאומי ("הקבינט"). נראה שבנוסח הסופי של החוק, וברגע האחרון ממש, הלך המחוקק צעד רחוק אף יותר: "בנסיבות קיצוניות ומנימוקים שיירשמו…רשאים ראש הממשלה ושר הביטחון לקבל את ההחלטה במניין חוקי מצומצם יותר". לחוק שכזה אין כמעט מקביל בדמוקרטיות מערביות, הוא נעדר האיזונים והבלמים ההכרחיים במשטר דמוקרטי, ויש בו כדי לערער את העיקרון כי מלחמה היא פעולה שמחייבת גיוס לגיטימציה פנימית וחיצונית מרבית.

הנימוקים לצמצום הפורום המכריע בשאלה הרת-גורל זו מתמקדים בייעול תהליך קבלת ההחלטות ובשמירה על סודיותו. על הליך קבלת ההחלטות של ממשלות ישראל חיווה דעתו ראש הוועדה לבדיקת אירועי מלחמת לבנון 2006, נשיא בית המשפט המחוזי (בדימוס) אליהו וינוגרד: "מסקנות הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה כמעט לא יושמו על-ידי הממשלה…המלצות הדו"ח הסופי לא יושמו, ולקחיו לא הופקו על-ידה". מבקר המדינה, בדו"ח על "צוק איתן" (2014), קבע בקשר לתהליכי קבלת החלטות בקבינט בנוגע לרצועת עזה לפני המבצע "צוק איתן" ובתחילתו: "סמכויות הקבינט, לרבות השאלה אילו נושאים נתונים להחלטת הקבינט, אינן מוסדרות ומעוגנות בכתובים…שרי הקבינט אינם יודעים האם הקבינט הוא פורום מחליט או מייעץ בלבד…בנוסף לאי-עיגון סמכויות הקבינט, אין גם נורמה שבה נקבעה החובה להעביר מידע לקבינט….[למרות] שמידע זה היה חיוני לצורך קבלת החלטות".

בדצמבר 2017 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של שרת המשפטים איילת שקד כי הממשלה תוכל להאציל את סמכויותיה לקבינט המדיני-ביטחוני, כך שיוכל להחליט על יציאה למבצע צבאי שעשוי, בוודאות גבוהה, להסלים עד כדי מלחמה. ההצעה עסקה בשני היבטים: האחד, מאפייני הפעולות הצבאיות בימינו, והאחר, דרכי עבודת הממשלה. היא התבססה על דו"ח ועדה בראשות האלוף (מיל׳) יעקב עמידרור, ובהן המלצות בנושא הכרזת המלחמה. בנימוקי ההצעה נאמר כי שוררת אי בהירות בנוגע לסמכויות הקבינט, שכן סעיף 40 (א) של חוק יסוד הממשלה קובע ש"המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת ממשלה", ואילו סעיף 40 (ב) של אותו החוק מבהיר ש"אין באמור בסעיף זה כדי לחייב החלטת ממשלה כולה כאשר מדובר בפעולה צבאית, הנדרשת למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור". הוועדה סברה, כי מוטב כי הממשלה תסמיך את הקבינט לכך, כדי לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות ולשמור על סודיות בטרם המערכה.

מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) היו מעט מאוד מקרים שבהם ממשלת ישראל קיבלה החלטות סדורות מתוך הבנה ברורה שמדובר במהלך שטיבו עימות צבאי רחב היקף, או הפוטנציאל של עימות שכזה. דוגמה אחת להחלטה שכזו היא מבצע חומת מגן (2002) שבו הורתה הממשלה בראשות אריאל שרון לצה"ל להשתלט מחדש על הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. דוגמה אחרת היא החלטת הממשלה בראשות אהוד אולמרט להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה (2007), שמשמעותה הייתה אפשרות להסלמה לכדי מערכה בהיקף רחב. עם זאת, דווקא בשני אירועים שהסלימו למבצע רחב היקף או מלחמה, מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע "צוק איתן", האירועים התגלגלו כ"כדור שלג" והממשלה או הקבינט אישרו את המהלכים נתחים-נתחים בלי להכריז רשמית על מערכה רחבה, עד לשלבים מאוד מתקדמים. האופי המשתנה של המערכות בלחימה בעשורים האחרונים מכתיב לרוב התנהלות דרך שורה של הכרעות טקטיות, מתגלגלות ומצטברות זו על כתפי זו לכדי יצירה במצטבר ובדיעבד של הכרעה גורלית על מלחמה.

בארצות הברית, מלחמה היא סוגיה שמוטלת לפתחו של הקונגרס, שכן החלק השמיני בפרק הראשון של החוקה האמריקנית קובע בפירוש שלקונגרס בלבד ניתנת הסמכות "להכריז מלחמה" ולקבוע כללים באשר לכיבוש בים וביבשה. נדרש מתן לגיטימציה של נבחרי העם, וכפועל יוצא של העם כולו, למהלך כה חשוב בחייה של אומה. אין זאת אומרת שלנשיא האמריקאי, המפקד על הצבא, אין סמכויות הפעלת כוח נרחבות. מלחמת וייטנאם, למשל, נבעה מהחלטה נשיאותית של לינדון ג'ונסון שהסתמך על החלטת הקונגרס בעקבות תקרית מפרץ טונקין ב-1964 שהסמיכה אותו להפעיל כוח צבאי, אך לא היוותה הכרזת מלחמה רשמית.

מקרה דומה אירע בישראל ב-2006. הממשלה אישרה את מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בידי חיל האוויר, בלי להבין לאן הדבר עלול להוביל. לדברי אלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל דאז, במלחמת לבנון השנייה "שגינו כמפקדים שלא הצלחנו לשנות את התפיסה הכללית…שאנחנו נמצאים במקום אחר – במלחמה, ולא בהמשך של הפעילות השוטפת". כשהצביעה הממשלה כעבור כשנה על תקיפת הכור הסורי, היא כבר הייתה למודת ניסיון וטרחה לבחון את המשמעויות לעומקן בסדרת דיונים.

האם חקיקה היא הדרך הנאותה לשינוי ההסמכה? לא בהכרח. ראשית כל, מפני שהכרזה רשמית על מלחמות הולכת ונעלמת, בעוד אירועים שמסלימים לכדי מערכה נפוצים כיום יותר. שנית, החוק הקודם אפשר החלטה על פעולה צבאית חיונית גם ללא החלטת מליאת הממשלה והיה מוסמך לקבל החלטות על מבצעים הדומים באופיים לאלו שניהלה ישראל ברצועת עזה בעשור האחרון. ויחד עם זאת, דווקא עקב האחריות הכוללת ושיקול הדעת הרחב ככל האפשר הנדרש בכגון אלה, ובמיוחד כשמדובר באירוע ביטחוני רחב היקף העלול לצאת משליטה ומגבולות גזרה, ראוי להביא את ההחלטה למליאת הממשלה. נימוקים של יעילות, מהירות תגובה, ואף חשאיות, אין בהם כדי לגבור על שיקול הדעת המעמיק, ניתוח המידע והחלופות, גיבוש מרבי של לגיטימציה מבית ומחוץ, ושמיעת כל מי שנושא באחריות: נבחרי ציבור המכהנים כשרים בממשלה, וכמובן נושאי משרה בזרועות השונות של מערכת הביטחון והמדיניות.

נראה כי עיקר כוחו של החוק החדש יהיה בחיזוק רכיב האחריותיות (accountability) של השרים בקבינט, שכן הוא יסדיר באופן ברור את מעמד הקבינט כגוף בעל סמכות החלטה וביצוע, מעין ממשלה קטנה בחירום. מרגע שהוסדר מעמדו וסמכויותיו בחוק, לא יוכלו עוד השרים החברים בו לטעון כי לא ידעו או לא עודכנו, כפי שאירע בעבר, למשל בנושא איום המנהרות ב"צוק איתן". החוק אמנם מקנה לקבינט סמכויות רבות, אולם הלכה למעשה, בקבינט כמעט שלא עלה נושא להצבעה, שתוצאתה מנוגדת לעמדת ראש הממשלה. כשסמכות ההחלטה מרוכזת בידי שני אנשים (ואף בידי אחד – במקרה שראש הממשלה הוא גם שר הביטחון, כמו דוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, למשל), לא סביר שהחלטה תתקבל בלי תמיכתם של ראשי זרועות הביטחון, כפי שמוכיחות תולדות ההחלטה על התקיפה באיראן.

לנוכח החקיקה החדשה יש לטייב את עבודת הקבינט, כדי שאכן יהיה בקי בנושאים האסטרטגיים שעל הפרק במקום שיגיע לדיון בהם ככבאי המכבה שריפה. בנוסף, הן מן הטעם של האיזונים והבלמים המונעים ריכוז סמכויות גדול מדי בידי יחידים, והן כדי שבאחריות למהלך מדיני קרדינלי כמו מלחמה ושלום יישאו יותר משני נציגים נבחרים של העם, יש לשתף בהחלטה, לכל הפחות, את הקבינט כולו. את ההחלטות הטקטיות אפשר, ואף רצוי, לקבל בפורומים מצומצמים, אך החלטה כה משמעותית כהכרזת מלחמה מוטב לקבל בפורום רחב הנושא בנטל האחריות.

עם האצלת החלטה כה גורלית מהממשלה לקבינט ואף לשניים בלבד מבכיריו, ראוי לשים לב לקביעתו הנוקבת של מבקר המדינה בדו"ח על "צוק איתן": "פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשקול חלופות אלו ולדון בסיכוייהן וסיכוניהן". כל האמור לגבי הערכת המצב הנדרשת בתחום הביטחוני, לקראת עימות צבאי, כוחו יפה אפוא גם בתחום המדיני והדיפלומטי, ואף בתהליכי שלום למשל.

עו"ד אל"מ (מיל') גלעד שר, מח"ט שריון במילואים ומנהל לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון ברק לשעבר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. 
גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 1050, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.05.2018)