צדקת הדרך | מאת גל פרל פינקל

לוחם מוסד מגלה שמה שנדרש ממנו שונה מאוד ממה שייחד אותו כקצין נועז בסיירת, והוא מוטרד משאלת האמצעים המקדשים את המטרה. מותחן יעיל ואמין

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 1 בינואר 2021

יותר ממדינות אחרות, נראה שישראל היא כר פורה לסופרי מתח שבעברם שירות ביטחוני ממושך. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בסוגה זו הוא "שירת הברבור" (ידיעות ספרים, 2020) מאת מאת טל בר, אשר שירת כשמונה שנים ביחידת עילית במגוון תפקידי לחימה ופיקוד, והינו רב־סרן במילואים.

עלילת הספר נפתחת עם התעוררותו של גיבור הספר דניאל גורדון, שהוא גם המספר, במתקן חקירות תת־קרקעי, סמוך לדמשק. חוקר שבויים סורי נחוש וערמומי מאשים אותו בהיותו סוכן מוסד. טענותיו כי מדובר בטעות בזיהוי וכי הוא סוחר יהלומים קנדי נענים ביד קשה, ולא בלי צדק. אולם הפרק הזה הוא רק "טיזר" שנועד, בהצלחה יש לומר, לתפוס את הקורא ולחברו לעלילה. מכאן עובר המחבר לתאר את שירותו של גורדון בעולם החשאי.

בדומה למחבר, שירת גורדון כמפקד צוות ביחידת עלית בצה"ל במשך שבע שנים, ולאחר שחרורו ביקש להתגייס למוסד. הרקע הקרבי שלו כולל, בין השאר, פשיטה שהשתבשה על בית בטול־כרם שהסתתרה בו חוליית מחבלים, ובמהלכה מצא עצמו גורדון לבדו תחת אש. כבר שם, בתחילת הספר, מתגלה הגיבור כטיפוס קר־רוח בשעת לחץ.

"הרמתי את ראשי מעל החומה וזיהיתי את שני המחבלים שירו לעברי. יריתי לעברם שני כדורים מדויקים, והם נפלו כמו מטרות קופצות במטווחים. החיים נזילים, חשבתי. לרגע קצר כעסתי על כך שנשארו לי אפשרויות כה מעטות להציל את נפשי, על כך שעלי לבחור בין אפשרויות גרועות לגרועות יותר" (עמ'26). כך תיאר הגיבור את הלחימה ואת תחושותיו, והבהיר לקוראים שאין מדובר בעוד דמות נוסח ג'יימס בונד שהורג בלי להניד עפעף ואינו חש דבר. בצה"ל התרשמו מאוד, ולגורדון הוענק צל"ש על גבורתו בקרב.

להיפטר מהריבועים בבטן

אבל מה שנתפס כמרשים בצבא לא עשה רושם על המגייסים במוסד. "עם כל הכבוד, והאמן לי שיש כבוד, יושבים כאן עשרות מועמדים מדי שבוע, כולם מפקדים ביחידות עילית – מטכ"ליסטים, שלדגיסטים, שייטים וטייסים. אני משועמם מסיפורי גבורה ומדורה, תן לי משהו לעבוד איתו. אני לא מחפש כאן את רמבו, אני מחפש את ג'יימס בונד מחופש לוודי אלן. לא מעניין אותי שהצלחת לחלץ את הצוות שלך תחת אש בלבנון, או שהשתתפת באיזה מבצע איסוף מודיעין בסוריה. מעניין אותי שתצליח לשכנע שוטר פריזאי שאתה תייר שמתפעל מאמנות בזמן שאתה עוקב אחרי אחמד מהחיזבאללה" (עמ' 29), אמר לגורדון המראיין, איש מבצעים ותיק במוסד בשם הנרי.

גורדון, כך נראה, הצליח לשכנע את הנרי שלמרות הרקע הלוחמני גם הוא אדם ישר שיודע לשקר ולרמות, או בלשונו של הנרי "סרגל שהוא גם מחוגה" (עמ' 38). הוא עובר מסלול הכשרה תובעני שבמהלכו הוא נדרש לאפסן בארון את מה שלמד בכוחות המיוחדים של צה"ל, וללמוד טכניקות מבצעיות וכישורים חדשות. לא בכדי נאמר לו, ולמגויס נוסף עם רקע דומה, להיפטר מהריבועים בבטן, שכן הם לוחמים במוסד ולא בסיירת מטכ"ל.

עם סיום המסלול נשלח גורדון לבנות את סיפור הכיסוי שלו כיהלומן קנדי, זהות שתשמש אותו בשורה ארוכה של פעולות חשאיות ובהן גם סיכולים ממוקדים של פעילי טרור ובכירים במשטר הסורי. במקביל נאבק גורדון על שלמות נישואיו לאהובתו, נטע, כמו גם בספקות שמתעוררים בו בנוגע לשאלה האם האמצעים מקדשים את המטרה בכל מצב ומשימה.

מפקדיו של גורדון מנסים לשכנע אותו ש"שדות הקרב של המוסד והצבא שונים, ושבניגוד לצבא, המדים של המוסד הם חליפה, אבל השליחות היא אותה שליחות ובשמה של אותה מדינה" (עמ' 96). זוהי קביעה נכונה, אבל כדי שהעיקרון הזה יהיה מקובל על כלל העושים במלאכה חייב לבוא לצידו אמון גדול בין הלוחמים ושולחיהם, בכך שערכיות הפעולה שבשמה הם יוצאים לסכן את חייהם היא גבוהה וחיונית לביטחון המדינה.

הארכת חוזה השכירות

עם הפקפוק הזה בצדקת הדרך ביקשו להתמודד גם ספרים קודמים בסוגה הזאת. למשל בספר המתח המצוין "תיק IVF" (הוצאת ידיעות ספרים, 2014) שכתבו חגי טיומקין ואלדר גלאור. בספר מפעיל ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר, אשר שירת "בסיירת צנחנים" (עמ' 493), את מיכאל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל לשעבר, שחדר לתא טרור של החיזבאללה בלונדון. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמ' 298), מסביר לרנר למרציאנו בספר, כשזה מותח ביקורת על השיטות שבהן נוקט השב"כ. "קל להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים", ממשיך לרנר, "כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמ' 298).

בר מצדו מציין בספרו שמה שהפעילות של המוסד משיגה למעשה הוא זמן. הארכה של חוזה השכירות של מדינת ישראל, שאותו ינצלו המדינאים בכדי לייצר עבורה תנאים טובים יותר. השאלה היא האם המטרה שבשמה מופעלים האמצעים נותרה צודקת מחייבת בירור מתמיד, וכמוה השאלה האם הזמן שנקנה בעמל וסיכון רבים מנוצל כיאות.

הספר שכתב בר הוא מותחן יעיל, מהיר וחד, מלא קטעי פעולה אמינים. בישראל נכתבו כבר כמה וכמה מותחנים על אנשי מבצעים שכאלה, שהמוצלח שבהם, שכלל עומק ומורכבויות שאינן מצויות לרוב בשכאלו, הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד. תיאורים בספר – כמו זה של גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמ' 299), שרכוב על אופנוע, נצמד אל רכב ובידו תת־מקלע מיני־עוזי, "מרסס את היושבים מלפנים" (עמ' 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים – מזכירים פעולות במציאות כמו החיסול במלטה מזכ"ל ארגון הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי ב־1995, וכמו האופן שבו חוסל לאחרונה ראש תכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. שני החיסולים יוחסו בפרסומים זרים למוסד. גם בר בספרו תיאר אירועים ושיטות פעולה דומות, שהעניקו לו אמינות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש במציאות.

מנגד, עולם הריגול, כפי שכתב בר בעצמו, כולל בתוכו אנשים אפורים, חסרי ייחוד שנבלעים בקהל. גיבורים כמו ג'ורג' סמיילי, גיבורו המופלא של הסופר הבריטי הגדול ג'ון לה־קארה – שמת לפני כשלושה שבועות – כאלה שאיש לא היה מאמין שהם למעשה רבי־מרגלים ומפעילי סוכנים בחסד, ודווקא יכולתם לפעול כזיקית היא שעושה אותם לאנשי מבצעים יעילים כל כך.

יש צוותים של ג'יימס בונדיים, אך בנוף הספרותי חסר סיפורם של אותם לוחמים "אפורים" לכאורה ונועזים לא פחות. תרומתם של לוחמי המוסד שהפעילו, למשל, את הסוכן אשרף מרואן, שהיו לו מהלכים בצמרת הממשל המצרי ופרופ' אורי בר־יוסף קבע כי ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה גורלית ביותר בחשיבותה, וכי בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נכבשת בידי הסורים – היתה בעלת חשיבות עליונה. לוחמים כאלה ראויים שייכתבו עליהם ספרים, כי סיפורם בוודאי מרתק לא פחות.

המזרח התיכון בלהבות | מאת גל פרל פינקל

סגן ראש אגף מבצעים במוסד הוא לוחם שרירי ומיומן, חובב בישול ואופרה, המתגעגע לישראל הישנה. מותחן קליל ואפקטיבי המתכתב עם סוגיות עכשוויות הנוגעות לפרשיות ראש הממשלה

לילות שלמים עקבו קוראים בישראל אחר עלילותיהם של גיבורים כמו ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים שיצר טום קלנסי, שהפך למרגל ב-CIA בעל כורחו, או קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים בספרו המצוין של נלסון דה-מיל, "בית הספר לקסם אישי". מותחני צבא וריגול כחול-לבן, כמעט לא נראו כאן. והנה, כבר כמעט 25 שנה שהז'אנר הזה, פרי עטם של סופרים ישראלים – שלחלקם רקע קרבי ומודיעיני – בפריחה. אולי זו המציאות הגיאופוליטית, שבמסגרתה מנהלת ישראל מערכה חשאית ממושכת כנגד אויבים רחוקים וקרובים, ואולי זו העובדה שבמציאות התקשורתית של היום נחשפו הרבה יותר יכולות, מבצעים ודמויות שהיו מסווגים בעבר.

מי שהוביל את השינוי הספרותי, לטעמי, היה מישקה בן-דוד, בעברו בכיר במוסד, בשורה ארוכה של ספרי מתח שכתב. אבל אליו הצטרפו חגי טיומקין, אודי אדלמן, ויפתח רייכר-עתיר, בעצמו קצין בכיר בחיל המודיעין וקודם לכן מפקד בצנחנים ובסיירת מטכ"ל. בשנים האחרונות יצאו כאן, "לילה ארוך בפריז", ספרו המשעשע של דב אלפון; "הסדק", ספר הריגול המותח שכתב יריב ענבר (שם בדוי של איש קהיליית המודיעין) על אודות קצין בדובדבן ואיש מוסד שהודח ושב לסייע לשב"כ לסכל פיגוע קשה שמתכנן החמאס, וכמובן ספרו האחרון של איש מערכת הביטחון שכותב בשם העט יונתן דה שליט, שחותם את הטרילוגיה שלו אודות יערה שטיין, לוחמת המוסד הנועזת. בחלק מהספרים ניכר ניסיון לחקות את אמן ספרי הריגול הגדול מכולם, ג'ון לה-קארה (הלא הוא דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי בעברו), ולכתוב ספרות יפה שעוסקת בעולם החשאי; וחלקם נכתבו כדי ליצור ספר טיסה/ חופשה מבדר ומותח, לא רציני מדי ולא כבד מדי, שנועד לספק לקורא מספר שעות מהנות, מן הסוג שהיה מקבל כשהיה צופה בסרט אקשן טוב.

עטיפת ספרו של אלעזרי, מותחן ריגול כחול-לבן, (מקור: אתר "עברית").

"העוצמה והזעם של אבנר ארליך" (הוצאת דני ספרים, 2019) מאת פיני אלעזרי, נראה כניסיון לכתוב ספר מתח מן הסוג השני, ברוח ספריהם של רוברט לודלום ווינס פלין. גיבור הספר, שהעלילה מתוארת מנקודת מבטו בגוף ראשון, הוא אבנר ארליך נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. לפני כן היה ארליך "קצין בסיירת מטכ"ל והשתתף בהרבה מאוד פעילויות מבצעיות" (עמוד 314). ארליך הוא אמנם מפקד בכיר במוסד, אבל הוא לוחם, שמקפיד להמשיך ולפעול בשטח. שם הספר, הלא שגרתי יש לומר, נוגע לאופן שבו ארליך פועל, וכדי לא לספר יותר מדי נגיד רק שהדבר קשור קשר עמוק "בפשיטה על מתקן שליטה ותצפית של הסורים" (עמוד 234), בה השתתף ארליך בראשית ימיו ביחידה.

בספר הזה נדרש הגיבור להתמודד עם ארכי-מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, מוציא לפועל שורת פיגועים התאבדות קטלניים ברחבי העולם ומנהל בסיס סודי בתימן, שממנו הוא משלח שיירות אמצעי לחימה מתקדם שיוברחו לארגוני החמאס והחזבאללה. כצפוי, בספרים וסרטים מסוג זה, גם כאן עומד בין ארליך לעימאד חשבון אישי ישן, מימיו של ארליך ביחידה. חשבון שעימאד ינסה בכל כוחו לפרוע לאורך עלילת הספר, בתכנית נקמה ששואפת עד פגיעה במסגד אל אקצה.

מימון צוללות גרמניות

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים.

דווקא מפקדו, ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, שארליך רואה בו דמות אב, מצטייר כדמות אמינה שקל הרבה יותר לאהוד. לאורך העלילה מתמודד פרוייקה עם מחלת הסרטן שבה לקה בעקבות צלילות שביצע בצעירותו בנחל הקישון. פרוייקה, מצדו, מסרב לפרוש ומתעקש להמשיך לעבוד, גם אם זה יהרוג אותו. באחד הפרקים הוא מספר לסגנו על הוריו, סיפור שהוא אחד מהמשעשעים בספר רווי ההומור הזה. "היה להם, לזקנים שלי, טקס קבוע בכל בוקר. שלושים, אולי ארבעים שנה. אבא היה אוכל את ההרינג עם לחם שחור וחמאה ואז שותה את כוס התה הגדולה שהייתה מלאה בוודקה. כשסיים את הכוס הושיט יד לבקבוק, כדי למלא עוד כוס. אימא הייתה צווחת ואז אבא היה אומר לה, 'יודית, אחרי שאני שותה כוס וודקה אני בן אדם חדש, ולבן אדם החדש הזה – לא מגיעה כוס וודקה?!'" (עמוד 63).

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון. ניכר שהמחבר מכיר אותם היכרות אינטימית, (צילום: דו"צ).

ניכר כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית. כך למשל, מוזכר בספר חיסול "הגנרל מחמד סלימאן, יועצו של בשאר אסד, בטרטוס, צפונית ללטקייה" (עמוד 47). החיסול, על-פי פרסומים זרים, היה עבודה של שייטת 13. דוגמה אחרת היא סירובו של רה"מ לאשר פעולה מסוימת על אדמת גרמניה. גיבור הספר משוכנע "שיש סיכוי סביר שהמחסום העיקרי היה המשא ומתן המתמשך למימון הצוללות הגרמניות, מהלך שהפך לסיפור אישי של ראש הממשלה, שלא אישר כל פעילות שהייתה עלולה להפריע לו בנושא" (עמוד 273).

במקרה אחר, לאחר שחיל האוויר תקף בהצלחת שיירה שהובילה נשק מתקדם לארגוני הטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינה ערבית שעמה רשמית אין לישראל יחסים דיפלומטית, ברור לארליך, באופן שהתכתב עם ביקורת שהושמעה על רה"מ נתניהו, "שברגע הראשון של מצוקה פוליטית, כזו או אחרת, רה"מ שלנו עלול להשתמש במידע הזה לצרכיו, ובכך 'יחרב' את הקואליציה החדשה שלנו" (עמוד 144). גם אזכורים אגביים, כמו שמו של רותם שני, קצין ניוד ביחידות המיוחדות של צה"ל שנהרג בתאונת אופנוע, מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק.

געגוע למאירקה הר ציון

הקריאה בספר מלמדת על געגוע של המחבר למדינת ישראל שאיננה עוד. לצד תלונות מצד הגיבור על רבנים שגנבו לו את המדינה, הוא מתגעגע לתקופה שבה יכלו הוא ושכמותו להחליט ולעשות, ולעזאזל הפרוטקול, פקודות מטכ"ל ושאר מרעין בישין. לא בכדי מציין הגיבור שגיבוריו "היו מאירק'ה הר ציון, קצ'ה כהנר וירמי ברדנוב. על פי המורשת שלהם, כשמאיר היה מתעצבן וצריך רגיעון הוא היה פושט על מאהל בדואים בירדן, שוחט כמה וחוזר רגוע. הצבא של היום הוא כבר לא 'שכונה'. המוסד – ודאי שלא. יש כאן היום יותר מהנדסים, סייבֵּריסטים וקמ"נים מלוחמים" (עמוד 278).

ההקפדה על הכללים והמקצוענות שהחליפה את החובבנות הם דווקא שינוי מבורך, ועדיין הציטוט העלה בזיכרוני דברים שכתב בשעתו עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם מאיר הר ציון. שלח (לימים ח"כ) ציין שהשיחה עם הר ציון הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". סביר שהמחבר חושב דברים דומים, ולא בלי צדק.

יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל בעולם החשאי לנשים יש תפקיד בלחימה ובפיקוד בהיקפים גדולים בהרבה משיש להן במערכי הצבא הקלאסי. שנית, לעתים נופל המחבר בפרטים הקטנים. "ככל שחפרתי והעמקתי עד לפרטי הפרטים הקטנים, הבנתי כי אלוהים אולי נמצא שם, אבל אני, אבנר ארליך נאמן, אבא של ערן, אני אחראי לתוצאה הסופית" (עמוד 93), אומר הגיבור, וזה תקף גם ביחס למחבר.

למסוק יסעור למשל, אין מגלשיים, ובצה"ל כבר לא משתמשים במרגמה 52 מ"מ, בטח לא ביחידת אגוז. גם הרקע של הגיבור בעייתי. ארליך, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נזכר לפתע בספר "בדברים שאמר לו רפול בשדה התעופה בביירות" (עמוד 417). רפול אכן פיקד על מבצע "תשורה", במהלכה פשטו כוחות צנחנים וסיירת מטכ"ל על שדה התעופה של בירת לבנון. אבל זה היה ב-1968, חמש שנים לפני שארליך נולד. חסרונות אלו פוגמים במקצת בספר, אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, אבל קל לאהוד אותו, לשמוח אתו בניצחונותיו ולחשוש לו כשהוא בסכנה, וליהנות מהספר כל עוד לוקחים אותו באי הרצינות הראויה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.07.2019)

 

תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים. 

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)

משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

בוגד משלנו\ מאת גל פרל פינקל

הספר "בוגד" מאת יונתן דה שליט הוא לא רק מותחן ריגול טוב אלא גם מחווה לגדול סופרי הז'אנר, ג'ון לה-קארה. התוצאה אמנם רחוקה מספריו של האחרון אבל מותחת ואמינה.

הסופר דייוויד קורנוול, איש ה-"SIS" לשעבר, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

הספר "בוגד" (הוצאת כתר, 2015) מאת הסופר יונתן דה שליט עוסק במצוד שמנהלת חבורת מרגלים בדימוס אחר "חפרפרת" בצמרת השלטונית בישראל. את המונח טבע בשעתו הסופר ג'ון לה-קארה (שם העט שאימץ לעצמו דייוויד קורנוול), הכוהן הגדול של ספרות הריגול ואחד הבודדים שהצליח לרוממה למעלת ספרות יפה. בטרם נעשה סופר היה לה-קארה איש השירות החשאי הבריטי, "SIS", ופעל בגרמניה. חפרפרת, כהגדרתו, "הוא סוכן חדירה עמוקה הקרוי כך משום שהוא חותר עמוק במבנה של האימפריאליזם המערבי" (מתוך הספר "החפרפרת", הוצאת זמורה ביתן, 1975, עמוד 54).

בוגד משלנו

מקריאה בספר ניכר כי המחבר שאף להוציא תחת ידיו ספר שהיה ברוח ספריו של לה-קארה, בדגש על "טרילוגיית קארלה" שכתב בשיאה של המלחמה הקרה. בספר גם ישנו אזכור מפורש ל"כל אנשי סמיילי" מאת לה-קארה ולתקנות מוסקבה בפעילות חשאית שהופיעו בו. ניכר כי חלק ניכר מן הדמויות ומקווי העלילה נוצרו בהשראת הטרילוגיה ודה שליט גם שיבץ ציטוטים מספרים אחרים של לה-קארה לאורך הספר.

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני, "שטאזי", שנודע בכינוי "האיש ללא פנים".

עלילת הספר נפתחת בשנת 2013 כאשר "ארכיבאית בדימוס של השטאזי, זמן קצר לפני מותה, מספרת לכומר שלה בדרזדן שהשטאזי הפעיל מקור צמרת בישראל. כינויו של המקור: קוברה" (עמוד 114). הסוכן מופעל כמעט באופן ישיר בידי מנהל השטאזי, מרקוס הרץ. דומה כי במקרה זה נשען המחבר על דמותו של ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי "האיש ללא פנים" על שום שהצליח להישאר אנונימי, מבלי שלזרועות המודיעין המערביות תהיה תמונה שלו במשך רוב שנותיו בתפקיד. גם לה-קארה שאב השראה מדמותו.

כל אנשי לוין

במעין מהדורה עברית לספר "החפרפרת" מטיל נשיא המדינה על אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר, לגייס צוות ולאתר את הבוגד. לא ברור מדוע בחר המחבר דווקא בנשיא, תפקיד כה חסר שיניים ומעמד במערכת הביטחון בישראל, כסמכות ממנה שואב לוין את הרשות והמימון לפעולותיו. לוין מצדו מגייס למשימה את פקודו משכבר, מיכאל תורג'מן (יחדיו מהווים השניים את הגרסה הישראלית לגיבוריו של לה-קארה, ג'ורג' סמיילי ופיטר גוילאם). "כשמיכאל היה קצין איסוף צעיר בתחילת דרכו, אהרן לוין היה מפקד כוחות המוסד באירופה. שם הכירו ושם בילו יחד, מעת לעת, שעות ארוכות וימים ארוכים לא פחות, ממתינים לאובייקט שייפול ברשתם" (עמוד 66).

בפקודת לוין מקים תורג'מן צוות מיוחד ומגייס לשם כך קבוצת סוכנים בדימוס. בצוות חברים יערה, לוחמת מוסד ותיקה שגם "חצי דקה אחרי שירתה שלושה קליעי 0.22 בראשו של סוחר מוות צפון קוריאני, לא הראתה רגש כלשהו" (עמוד 69), אמיר, איש מוסד אשר שירת בעברו "בצוות של צנחנים" (עמוד 290), ולו איש קשר מסייע במשרד הפנים מהימים (כמה מוכר וישראלי) ששירתו "ביחד במסייעת" (עמוד 154), ואמנון אסלן, שלו ותק בן 30 שנה "ביחידות המבצעים של השב"כ והמוסד" (עמוד 78).

"אנחנו רודפים אחרי צל" (עמוד 88), מסביר לוין לצוות ומבהיר כי דרושה להם "סבלנות של ציידים" (עמוד 210). תחילה פונים לוין ותורג'מן לדסקאית בגמלאות של השב"כ (בת דמותה של הסובייטולוגית הזקנה קוני זקס מספריו של לה-קארה). משם, בעקשנות של כלב ציד ממשיכים חברי הצוות להתחקות אחר עקבותיו של מי שהצליח לטפס לצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל והסגיר את החשובים שבסודותיה. המרדף אחר הבוגד חוצה ימים ויבשות כשבמקביל משתדלים מפעיליו של קוברה, שלמעשה אינו מודע באמת בעבור מי הוא מרגל, למנוע את חשיפתו.

לה-קארה כחול לבן?

"בוגד" מאת יונתן דה שליט, הוצאת כתר, 2015.

בסך הכל המחבר היטיב לטוות סיפור עלילה אמין ומהודק עם טוויסט צפוי בסופה. בניגוד לספרים אחרים בז'אנר התפנית גם שזורה יפה יפה בעלילה ולא מופיעה כך סתם. העובדה כי המחבר בחר לכתוב תחת השם הבדוי "יונתן דה שליט" בשל היותו בכיר במערכת הביטחון הישראלית מקנה נופך אמינות ומקצועיות נוסף לספר. על-פי הכתוב בגב הספר המחבר הצליח לקבל אישור להוציאו לאור רק "בתום דיונים ממושכים קיבל הספר את אישור הצנזורה וועדת השרים למען היתר פרסומים". אישור הדרוש רק למי שהינם חברים בהווה או בעבר בקהיליית הביטחון של ישראל.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסוריה לסף מלחמה ב96'.

בספר ישנן גם האנקדוטות מעולם הביון הישראלי המקנות לעלילה מהימנות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש. כך למשל באזכור האגבי לפרשת יהודה גיל, בה דרשו מפעיליו של קוברה מידע "בגלל מתיחות ששררה בצפון והחשש שתפרוץ מלחמה. היה להם חיוני לדעת מה ראש הממשלה באמת חושב, מה נאמר בדיוני הקבינט, איפה עוברים הקווים האדומים, האם ישראל תסתפק בהפצצה מאסיבית או תפעיל את התוכנית" (עמוד 216), ותפלוש במקביל לסוריה וללבנון בכוח בן 8 אוגדות. המלחמה כאמור לא פרצה, למרות הערכות אמ"ן והמוסד כי זו בפתח, בעיקר משום שהרמטכ"ל ליפקין-שחק, שר הביטחון מרדכי וראש הממשלה נתניהו אימצו את הערכת תא"ל עמוס גלעד כי פניה של סוריה אינם למלחמה.

מנגד הדמויות בספר אינן עגולות דיו, ומספר המשפטים הקצר שנמסר לקורא עליהם לא מספיק כדי לאפיינם ואפילו לא בכדי להותיר את הקורא תוהה אודות עברם הנסתר. "ג'יימס בונד כחול לבן" וזה הכל. אם להשוות לספריו של לה-קארה הרי שהדמויות שתווה האחרון, מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. לאורך ספריו מבחין הקורא כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים בשיטות דומות מאוד. אז לה-קארה הישראלי זה לא, אבל בכל זאת מדובר בספר מתח טוב ומהודק. ארון ספרי הריגול הישראלי מכיל בתוכו כמה ספרי מתח מצוינים ובהם "דואט בביירות" מאת מישקה בן דוד, איש המוסד בעברו, "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן, ו"תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדד גלאור. נראה שאפשר להוסיף לו גם את "בוגד". מומלץ!!!

"פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה" | מאת גל פרל פינקל

בספרו "המורה לאנגלית" תיאר תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר את עולמם של אנשי המבצעים החשאיים. עולם אפור, לא זוהר, שיש בו אמנם מבצעים נועזים אך הוא טומן בחובו בעיקר בדידות גדולה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 5 בינואר 2014

בניגוד למדינות אחרות רוב סופרי הריגול הישראלים, ז'אנר שבשני העשורים האחרונים פורח כאן, הם מי שניתן לכנות "לשעברים". כאלה שבעברם שירתו בקהיליית המודיעין. תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר, שפיקד בעבר על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, הוא "לשעבר" שכזה.

לכתיבה הוא הגיע מאוחר. לאחר שהשתחרר מן הצבא בשנת 1994 שימש במגוון תפקידים במגזר העסקי ובכלל זה מנהל משותף בקרנות הון הסיכון של אוורגרין וסמנכ"ל בכיר בקונצרן כור. עלילת ספרו הראשון, "עסקת חבילה" (הוצאת ספרית מעריב, 2007), נסובה סביב משפחה אחת שמתמודדת עם שורה של תהליכים, שלולים לפורר אותה. בכדי לחזק את הקשר בין בנו העומד להתגייס והחליט שלא להתגייס ליחידה קרבית, החליט גיבור הספר אבנר בן־הר, "מג"ד צנחנים במילואים" (עמוד 8), לצאת עמו לחופשת סקי משותפת באירופה. תאונת סקי שהתרחשה הרחק ממקום יישוב חייבה את האב והבן לבחון מחדש את מערכת היחסים ביניהם ולקבל החלטות קשות.

"הלוחם מבצע פשעים ברישיון"

"יש משהו משכר בעבודה שלנו: פתאום מותר לשקר, ואפשר להתחזות, והכול באישור המדינה. הלוחם מבצע פשעים ברישיון. הוא גונב, ולפעמים גם הורג, ובמקום לשבת בבית סוהר הוא מקבל צל"ש" (עמוד 39)

גיבורת ספרו "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013) היא רחל, לוחמת מוסד באגף קיסריה לפעולות מיוחדות בעברה. יום אחד נעלמה רחל ללא עקבות. החשש הוא שהיא שבה לארץ היעד בה פעלה במסווה של מורה לאנגלית (ומכאן שם הספר), לאחר שנים שפעלה במסווה במדינות אויב. הנזק שהיא עלולה לגרום למדינת ישראל במידה ותיתפס הוא אדיר.

אהוד, אשר שימש כמפעיל שלה בשנות פעילותה בארץ היעד, נקרא מיד מפרישה. הוא ומפקד יחידת קיסריה לשעבר, יעקב "ג'ו" פלד, רב־מרגלים אגדי, נדרשו לבחון את אשר אירע בשנות פעילותה בארץ היעד.

הקוראים צועדים בעקבות אהוד בנבכי עברה המבצעי של רחל, רייצ'ל בשמה הבדוי, בארץ היעד (אשר אותה כאמור, לא אישרה ועדת השרים לענייני צנזורה לחשוף). אהוד, אשר היה מאוהב בה בסתר כל השנים, פרש בפני מפקדו את עלילת חייה בתקווה למצוא קצה חוט שיוביל אליה. 

במסעם בעקבות רייצ'ל שבו השניים וסקרו את פעולות איסוף המודיעין ומבצעי הסיכול הממוקד שבהם לקחה חלק. באחת מהן נלוותה רחל ללוחם נוסף, סטפן שמו, למבצע מסוכן לחיסול רב־מחבלים אכזרי:

"הכול קרה כפי שתכננו, חוץ מהחלק של המאבטח, הוא נצמד אליה מאחור בחוזקה וחיבק אותה בשתי ידיו כמו ילד אובד במקום להושיט את ידו לאקדחו. סטפן, שירה במנהיג המחבלים, צעד לתוך המעלית כאילו הוא מצטרף לנסיעה, ולפני שרייצ'ל הבינה מה הוא מתכוון לעשות הצמיד את קצהו של משתיק הקול אל בין עיניו של המאבטח וירה כדור אחד. הם יצאו מהמעלית לפני שהדלתות נסגרו והגיעו לחדר שלהם בלי שאיש יראה אותם" (עמוד 92).

מתיאורים אלו ואחרים ניכרת בקיאותו של רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד בין היתר על הסיירת החטיבתית ושימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, בעולם החשאי "דרך הרגליים". בין היתר, הוא פיקד מן החפ"ק בלב ים על מבצע "הצגת תכלית", בו הרג בתוניס כוח מסיירת מטכ"ל את אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף.

אין תחליף ללוחמים במדינות היעד

לא מעט ספרי ריגול נכתבו בישראל. רובם עתירי אקשן וחסרי עומק. המוצלח שבהם, ששילב בין מותחן פעולה מהודק לספר עם עומק ואמירה משמעותית על המציאות העכשווית, הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד.

בספר, נדרש גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299) ומפקד על יחידה מבצעית, לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות. בן־דוד שילב בספר קטעי פעולה אמינים שהזכירו פעולות שיוחסו למוסד במציאות. באחד מהם נצמד גדי, רכוב על אופנוע, אל רכב ובו פעילים בכירים בארגון החזית העממית ואז "מרסס את היושבים מלפנים" (עמוד 57) בתת־מקלע מיני־עוזי ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים.

לצד העלילה המותחת ביקש אז בן־דוד להעביר מסר משמעותי יותר. "עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים" (עמוד 319), ציטט בספר פתגם רוסי ישן, ורמז לביקורת המוגזמת והלא הוגנת של הציבור בישראל על משרתיו במערכת הביטחון.

אף ש"המורה לאנגלית" אינו דומה בקצב שלו ובאקשן לספרו בן־דוד, הרי שהוא מזכיר אותו באיכויות ובעומק. בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר רייכר־עתיר שהוא משוכנע "שהלוחמים שמסוגלים לבצע את המשימות במדינות היעד, הם כמעט רק אלה שמבצעים אותן. אלו אנשים ללא תחליף. הם פועלים כשהם לבד באמת". הקריאה בספר מבהירה מסר זה היטב, ופורשת בפני הקורא את מערכת האילוצים, הלחצים, המתח, הדרישות המבצעיות והווי החיים של מי שפועל בזהות בדויה בארץ יעד.

רייכר־עתיר הוציא מתחת ידו ספר מותח, כתוב היטב שמזכיר יותר בקצב, בהתבוננות ובתיאורים שלו את ספריו של ג'ון לה־קארה (גדול המאסטרים של ספרות הריגול), מאשר את את ספרי ג'יימס בונד שכתב איאן פלמינג. למועדון מותחני הריגול "כחול לבן" שיצאו כאן, שכולל כמובן את "דואט בביירות" כמו גם את "משוואה עם נעלם" שכתב אורי אדלמן, ניתן בהחלט לצרף את "המורה לאנגלית".