צה"ל מבטל את תרגילי החטיבות המתמרנות, בכדי להשקיע באימוני הגדודים. למרות שחיוני "להשחיז את הקצה המבצעי", אין תחליף לאימון המסגרת החטיבתית המתמרנת בשטח, בחום ובקור, כשעייפים ומשקל הציוד מעיק. צה"ל שכח זאת במלחמת לבנון השנייה והתוצאה היתה כואבת.
השבוע פורסם ב"ישראל היום" שבצה"ל הוחלט לבטל את תרגילי החטיבות (תרח"טים) המתמרנות בזרוע היבשה. ההחלטה, כך נכתב, לא נובעת מהקושי התקציבי שמציבה המציאות הפוליטית, אלא משאיפה לשנות את טיב האימונים של כוחות היבשה.
במקום זאת יושקעו המשאבים בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, בכדי "להשחיז את הקצה המבצעי", כמאמר גורם בצה"ל שצוטט בכתבה, ולהפוך "אותו לקטלני יותר" (ערך שהרמטכ"ל אביב כוכבי מדגיש מאז שנכנס לתפקידו). עוד פורסם בכתבה כי במקום התרח"טים יהיו בכל שנה שני תרגילי אוגדה עיקריים והחטיבות שלא ישתתפו בהם, יתאמנו בסימולטור.
2006 כקו פרשת מים
מלחמת לבנון השנייה היתה קו פרשת המים. במלחמה התגלתה החלודה שהעלה צה"ל בהפעלת מסגרות מתמרנות גדולות מרמת החטיבה ומעלה, בשל העובדה שבשש השנים שקדמו לה (ובחלק מהמקרים אף למעלה מכך) הוא נמנע מלקיים תרגילים גדולים ליחידותיו.
צה"ל לא עשה זאת מבלי להבין על מה הוא מוותר. אבל העומס המבצעי שנבע מהאינתיפאדה השנייה בתוספת מגבלות תקציביות, הביאו לכך שגדודים וחטיבות ביצעו לעתים כמעט שנה רצופה של תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובעזה, ללא הפוגה של אימון. הפתרון של צה"ל לצורך בכוחות בשטח (תוך גיוס מצומצם ככל שניתן של מילואים) ולמצוקות התקציב היה לקצץ באופן דרסטי באימונים. זה עבד אבל היה לזה מחיר, בידע ובמקצוענות של מפקדי צה"ל בפיקוד על מסגרות גדולות.
בנוסף בלט הפער בניסיון ובידע המקצועי של קצינים שעשו את עיקר שירותם ביחידות המיוחדות ועתה פיקדו על מסגרות מתמרנות גדולות דוגמת חטיבה ואוגדה. היחידה עליה פיקדו לא היתה עוד כוח קטן ומובחר אלא מסגרת גדולה, כבדה, לעתים משוריינת, שאנשיה לא התאמנו כנדרש. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת גוף מתמרן בהיקף כזה.
כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה
כך התגלגלה אוגדת השריון במילואים, עליה פיקד תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבמפקדי צה"ל באותה עת שצמח בקומנדו הימי והצטיין כמפקדה הראשון של יחידת אגוז בלבנון, ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו. כיחידה צבאית היא כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה, ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חזבאללה, היה מי שטען שהאוגדה ניצחה במערכה בעיקר את עצמה.
מקרה קיצון אחר הוא זה של מח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, אשר סיפר למפקד האוגדה שלו, בשעה שהלה ביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד לאחר המלחמה, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה, גיא צור, לא התרשם עד שהמח"ט, יוצא יחידת העלית שלדג, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. היעדר הניסיון קיבל ביטויים כואבים בשטח, בקרבות בע'נדוריה, פארון ובסלוקי.
גם הדוגמאות החיוביות מהמלחמה ההיא למפקדים שפיקדו היטב על יחידותיהם, לא נבעו מניסיון והכשרה אלא מכישרון. בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), מתאר מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, שיחה שניהל עם מפקד גדוד הסיור של הצנחנים, נמרוד אלוני (כיום תא"ל). בשיחתם שאל הירש, שהתרשם מרמת הלחימה הגבוהה של נמרוד וגדודו, מתי לאחרונה הוא עשה תרגיל גדודי? התשובה, הלא מפתיעה, היתה מעולם לא.
בדומה למרבית מפקדי הגדודים במלחמה, נמרוד מעולם לא פיקד על גדודו בתרגיל. הוא פיקד בשעתו על תרגיל 'נסיגה והשהיה' בעת שהשתלם בפו"מ וזה הכל. "נמרוד השתלט על מרון א־ראס תוך הפעלת פלוגת טנקים, ארטילריה, הנדסה, מסוקי קרב, תצפיות יחמ"מ והכול בנוהל קרב של שעות ספורות ובתיאום מול שני גדודים נוספים ומול מפקדת חטיבה 300. תוצאות הקרב שלו היו חד־משמעיות, האויב הובס" (עמוד 273), כתב הירש.
הסיבות להצלחתו של אלוני הן שבדומה להירש הוא גדל ביחידות החטיבתיות של הצנחנים בתקופה שצה"ל כן התאמן, ונסמך על הניסיון שצבר כשנדרש לכך בלחימה. סיבה נוספת היא שאלוני, כך נראה, הוא מפקד מוכשר. אבל כישרון אינו חלופה לאימונים והכשרה סדורים.
מאז המלחמה, עם מינויו של גבי אשכנזי לרמטכ"ל, חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי, שעשה את עיקר שירותו בגולני, נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. כשנכנס לתפקידו ציטט אשכנזי את קלאוזוביץ ואמר שלצה"ל ישנם שני מצבים: מלחמה וההכנות למלחמה. לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.
היו שנים שצה"ל הקפיד על כך יותר, היו שנים שפחות. המחאה החברתית, שאירעה במהלך כהונתו של הרמטכ"ל בני גנץ הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון, והיה לכך ביטוי בכמות האימונים. בכהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל (יוצא חטיבת גולני אף הוא), הושם דגש רב מבעבר בנושא האימונים וכשירות כוחות היבשה השתפרה.
אבל בין שבשנים הרזות ובין שבשנים הטובות הלך הרוח בצה"ל, כלקח מהמלחמה, היה שהחטיבה (בניגוד לאוגדה) היא עדיין רמה שחייבת להיות מתורגלת בשטח, בסדרי כוחות מקסימליים ככל שניתן.
התמרון חיוני, כדאי שיהיה יעיל
בשל האיום החמור על העורף האזרחי שמציבים חזבאללה וחמאס באמצעות ארסנל הטילים והרקטות שברשותם, לישראל אין את המותרות שבמערכות ממושכות. במלחמה יפעיל צה"ל שני מאמצים. הראשון הוא מאמץ האש מן האוויר, הים והיבשה, שמטרתו, כפי שכתב בשעתו פרופסור גבי סיבוני, היא "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים".
אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש, הרי שיש לקצרה ככל שניתן. המאמץ השני, התמרון היבשתי, הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש.
בנאומו במרכז הבינתחומי בהרצליה לפני שבועיים, אמר הרמטכ"ל כוכבי כי במערכה הבאה "יהיה תמרון, והתמרון הזה צריך להיות תמרון אפקטיבי ותמרון יעיל". כאמור, התמרון חיוני בכדי לקצר את המערכה, אך בכדי שיהיה גם יעיל, יש לאמן את החטיבות המתמרנות.
לאחר מלחמת לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם. לא חייבים לחזור על הטעות.
(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 07.01.2020)
על הכוונת 