"אין ספק שמרפי היה מילואימניק" | מאת גל פרל

הספר "חופשת קיץ" שכתב יוסי ברגר על חוויותיו כסמג"ד צנחנים במילואים במלחמת לבנון השנייה ידבר לכל מילואימניק ומילואימניקית. הוא ממחיש את העוצמה שיש בכוחות המילואים של צה"ל, שבגרותם וניסיונם הם מכפיל כוח, ומוטב שיקראו בו מפקדי הצבא הבכירים, שכן הם יהיו אלה שיפקדו עליהם ביום פקודה.

• פורסם באתר "מרכז דדו"
• 29 בינואר 2023

הביטוי "זר לא יבין זאת" מתאים כשמדברים על שירות מילואים קרבי בצבא היבשה בשלושים השנים האחרונות. מי שלא עשה מילואים, או אפילו שירת כחייל קרבי בסדיר, פשוט לא יבין על מה מדברים ומה כל הבכי והנהי של חברי אותו מועדון אקסקלוסיבי, שמספר החברים בו הלך ופחת לאורך השנים. אם בכל זאת יבקש מישהו לנסות לתהות על קנקנה של התופעה ששמה שירות מילואים בישראל של שנות ה־2000, הרי שאין טוב מהספר "חופשת קיץ" שכתב סא"ל (מיל.) יוסי ברגר (הוצאת רימונים, 2010).

בספר תיאר ברגר, שעשה "את המסלול בצנחנים" (עמ' 13), את חוויותיו כסמג"ד צנחנים במילואים (גדוד 9263 בחטיבה 226) במלחמת לבנון השנייה. מעט מאוד ספרים נכתבו על שירות המילואים בצה"ל בשני העשורים האחרונים מהזווית של אלו שעושים במלאכה, וספרו של ברגר בולט מעל כולם בשל כתיבתו הבהירה, העובדה ששילב היטב בין חוויותיו מהשירות הסדיר ומשירות המילואים, ובשל חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה שנקראות כמיקרוקוסמוס למערך המילואים כולו במלחמה ההיא. אף שהמחבר שילב בו, כאמור, גם חוויות משירותו הסדיר, ניכר שהדגש הוא על מילואים ופיקוד במלחמה.

לשחק בחיילים

"אין ספק שמרפי היה מילואימניק" (עמ' 20), קבע וצדק. מה שלא יהיה, כתב, "תמיד יוצא שהמילואים נופלים על אירוע משפחתי, חג, השיפוץ של הבית, המחלות של הילדים, הקטיף של התפוחים, מבחני הסמסטר באוניברסיטה, סגירת שנה בעסק, החופשה המתוכננת בחו"ל, החתונה של האח, העברת הדירה, הטסט של האוטו…" (עמ' 20). וכך גם בקיץ 2006. במקרה של ברגר, המלחמה הביאה לביטול חופשה לציון יום ההולדת של אשתו (שכבר התרגלה לכך שהמילואים של בעלה "חירבו" לה את התכניות).

עם פרוץ המלחמה פעל סגל הפיקוד של הגדוד, בראשות המג"ד, סא"ל (מיל.) אבי לוי, בכדי לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא לגייסם. מרגע הגיוס, כתב, "דתיים, חילונים, סטודנטים, מובטלים, בעלי שיער ארוך, קירחים, מנהלי חברות, עובדי ייצור, ימנים, שמאלנים, נשואים, רווקים, גרושים – פסיפס אנושי מרתק, שמשותף לכולם הוא שיחת טלפון שקיבלו באישון לילה ושגרמה להם לשמוט הכול, ללא שום התראה מוקדמת, ולהגיע לשחק בחיילים" (עמ' 25).

את השנה שקדמה למלחמה הגדיר כראשית "‏הקבורה של שירות המילואים כפי שהיכרנו עד היום. כל טענותינו לגבי שימור היכולות לקראת עימות עתידי והדגשת הלכידות החברתית כערך עליון, נשחקו במגרסת הנימוקים התקציביים" (עמ' 27). יש דברים, כתב, "שאינם נמדדים בכסף או בסעיף תקציבי כזה או אחר. ערכים של רעות ואחווה שמחברים בין האנשים וגורמים להם להגיע למילואים, בוטלו כלאחר יד" (עמ' 27).

מוטב שהדרג הפיקודי הבכיר של הצבא יזכור זאת כשהוא מחליט על קיצוץ באימון וציוד מערך המילואים. זה כמו תעודת ביטוח, וביום גשום מה שלא הוכן, אומן וצויד מראש, כפי שגילו חיילי המילואים במלחמת לבנון השנייה, לא יהיה. גם מס הכניסה ללחימה יהיה בהתאם.

"הודות ליוזמתו של בועז המח"ט, הגדוד שלנו ושאר יחידות החטיבה הכפילו את פעולותיהם בשנה שעברה" (עמ' 27), כתב. בין היתר, עברו הגדודים "אימון גדודי מלא בשטחי רמת הגולן. אין ספק שהחיילים המתחילים למלא את הימ"ח הם בעלי הכשירות הגבוהה ביותר במערך המילואים ובצבא הסדיר כאחד" (עמ' 27). האימונים הללו, העידו החיילים, דימו היטב את המלחמה שפגשו בלבנון והכינו אותם היטב אליה (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 84־85). מכאן, שגם בתקופות שבהם ישנם פחות משאבים ואימונים עדיין יש מה לעשות בכדי לשפר את כשירות היחידה למלחמה.

אמנם הגדוד היה הראשון מבין גדודי החטיבה שגויס, אך הוא נשלח לתגבר את גזרת רמת הגולן. כשהשקיף בסיור מזרחה, ראה המחבר, "עמוק בתוך סוריה, את תל שאמס, שנכבש במלחמת יום הכיפורים על־ידי הגדוד שלי בפיקודו של המג"ד דאז, אלישע שלם" (עמ' 32). גדוד הצנחנים, בפיקוד שלם, כבש אז את התל בהתקפת לילה מפתיעה, שהיתה לאחד מקרבות החי"ר המוצלחים ביותר שניהל צה"ל במלחמה כולה. בהמשך המלחמה ב־1973 כבש הגדוד את מוצב החרמון הסורי, לאחר שהונחת ממסוקים.

"כל דור והמלחמה שלו"

מאחר והגדוד תפס קו ברמת הגולן, תחילה נכנס רק כוח מן הגדוד, בפיקוד ברגר, עם כוחות החטיבה ללבנון. לכל דור יש את המלחמה שלו, אמר לאנשיו בטרם חציית הגבול ללבנון, "והפעם הגיע תורנו" (עמ' 108). הכוח בפיקודו נע לעבר הכפר טייבה ושם תפס מספר בתים ובהם נערך להמשך לחימה. תיאורו כיצד הוביל כוח לטיהור בתים ריקים, בשל הקושי בזיהוי חוליית פעילי חזבאללה שפתחה על הכוח שלו באש, המחיש עד כמה צה"ל לחם אז באויב מיומן, שהקפיד לעקוץ ולהיעלם.

כבר שם הלך והתבהר הפער בין דפוס הלחימה באנתיפאדה השנייה, למלחמה של ממש. הלחימה באיו"ש כללה בעיקר מעצרים, והיתה מבוססת על עליונות מודיעינית והפעלת כוח מדודה ומדויקת. במלחמה, לעומת זאת, אי־הוודאות גדולה, המודיעין חסר (וכך גם כמעט כל השאר) והפעלת הכוח שונה לגמרי והרבה יותר אגרסיבית. כוחות המילואים, שייעודם העיקרי המלחמה, הסתגלו לכך מהר יותר מכוחות הצבא הסדיר.

לאחר הלילה ראשון בכפר סיפר להם המח"ט, אל"ם בועז עמידרור, "שהגדס"ר נתקל באל עדייסה ושיש לו מספר פצועים, אבל הצליח להרוג מחבלים" (עמ' 112). כוח הגדס"ר, בפיקוד סא"ל (מיל.) איתן זימרן, זיהה חוליית פעילי חזבאללה שאנשיה לבושים כחיילי צה"ל והיסס לפתוח באש. הספק הוסר כשהתברר שאחד הפעילים נעל נעלי ספורט אדומות. הכוח ירה ופגע בכמה מהם. המסקנה, כתב לימים המח"ט בספר שפרסם, היא שאסור לצאת לקרב מצ'וקמקים (עמידרור, 2017, עמ' 129).

המלחמה התאפיינה במהלכים לא סדורים ומהוססים, ואחד הביטויים לכך היה הכנסה והוצאה של כוחות מלבנון, ובהם הכוח בפיקוד ברגר שלאחר כיומיים של לחימה שב ארצה. בדרכם חזרה הצטרף המחבר למפגש של המח"ט עם מפקד גדוד אחר בחטיבה, סא"ל (מיל.) נמרוד רגב, ש־12 מאנשיו נהרגו מפגיעת רקטה בכפר גלעדי כמה ימים קודם לכן. למרות המכה הקשה, המג"ד ומפקדי המשנה, במפגן מנהיגות מרשים, אוששו את הגדוד והובילו אותו בהמשך המלחמה, במהלכה פגעו אנשיו בפעילי חזבאללה והשלימו את המשימות שהוטלו עליהם.

כמה ימים מאוחר יותר, לאחר שהגדוד שוחרר מהמשימה ברמת הגולן, הוטל עליו לתקוף לצד הגדס"ר את הכפר מרכבה. הכוח בפיקוד ברגר נועד לשמש כרתק שיחפה על המתקפה הגדודית. כבר בתחילתו של הקרב נתקל כוח מהגדוד בפעילי חזבאללה, שבה נפצעו מ"מ ומ"פ. תמונתו של תומר בוהדנה, המ"פ הפצוע, מפונה על אלונקה ממנחת המסוקים תוך שהוא מניף את ידו ומסמן "וי" לניצחון, היתה לאחד מסמלי המלחמה.

"הרתק השני של הגדס"ר מזהה מחבלים ויורה עליהם טילי עורב" (עמ' 133), כתב. ברגר מצדו "מסיט את הרתק מערבית ממקום ההיתקלות, ופותח באש על שיפולי הקסבה כדי לנסות לדפוק את המחבלים במידה שיברחו או שיזמנו תגבורת" (עמ' 133). בהמשך, סיפר, עבר "דיווח בקשר על כך שהמחבלים במתחם משדרים אותות מצוקה ושיש להם הרוגים ופצועים" (עמ' 133).

במבצע האחרון של במלחמה הוטל על גדוד מהחטיבה, בפיקוד סא"ל (מיל.) עמוס בריזל, לכבוש את הכפר הלבנוני אל־קוצייר. אף שלא היו ברשות הגדוד עזרי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי, התעקש המג"ד, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, רס"ן (מיל.) חיים שאול, שרטט מרשם קרב על־גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות והגדוד כבש את הכפר (בריזל, 2016). דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל.

החטיבה, והגדוד בתוכה, עמדה במשימותיה, פגעה בפעילי חזבאללה, ותפקדה היטב. אך סיפורה אינו שונה מהותית מסיפור המלחמה כולה, שבה הפעיל צה"ל את הכוח באופן מגומגם, מבולבל, ולא פעם באופן שלא שירת את המטרות שנועד להשיג.

במילואים כל התא המשפחתי נושא בנטל

ברגר הוציא מתחת ידו ספר מרתק, כתוב היטב, שידבר לכל מילואימניק ומילואימניקית. גם הפרק שכתבה אשתו על חוויותיה מהתקופה, חשוב. תיאורה כיצד התמודדה לבדה במשך כמעט חודש, בעיצומו של החופש הגדול, עם המתח והדאגה, הטיפול בילדים והעבודה, המחיש את העובדה שלמילואים אולי הולך אחד מבני הזוג אך התא המשפחתי כולו נושא בעול. בצניעותו הרבה לא ציין המחבר בספר שהוענק לו צל"ש מפקד אוגדה על חלקו בחילוץ פצועים תחת אש במלחמה.

למרות שהספר עוסק בחוויית המילואים במלחמת לבנון השנייה, ולכאורה קהל הקוראים שלו הוא מילואימניקים השותפים לנטל, מוטב שיקראו בו מפקדיו הבכירים של הצבא, מדרג האל"ם ומעלה, שכן אף שהם אינם אנשי מילואים, הם יהיו אלה שיפקדו עליהם ביום פקודה. הקריאה בו תמחיש להם את איכותם של המפקדים והחיילים במילואים, את הצורך לשמר את כשירותם ואת ציודם ברמה טובה וגם את המחיר שהם משלמים על שירותם בחייהם האזרחיים (בבית, בלימודים ובעבודה), שאין להקל בו ראש. 

"חופשת קיץ", אם כן, הוא ספר שמתאר היטב את העוצמה שיש בכוחות המילואים של צה"ל, שבגרותם וניסיונם הם מכפיל כוח, במיוחד אם כמאמר עפר שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, הם מצוידים כמו הסדיר רק עם קמטים (שלח, 2015, עמ' 208). אז הם אף עולים באיכותם על הכוח הסדיר.

רשימת מקורות

• הראל, עמוס ויששכרוף, אבי (2008). קורי עכביש. ידיעות ספרים.
• עמידרור, בועז (2017). חדל אש, צה"ל, צה"ל. מערכות ומודן.
• שלח, עפר (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים.
ראיונות –
בריזל, עמוס (2016). ריאיון

הדיון הציבורי על הסיפוח רדוד | מאת גל פרל פינקל

ישראל עשויה בקרוב להחיל ריבונות על שטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, או רק על חלק מהשטח, או בכלל לא. הדיון הציבורי בסוגיה רדוד, וכלל לא ברור מדוע. הרי בסוגיות אחרות, יש כאן ויכוח ציבורי ער. אז למה בנושא אקוטי לביטחון הלאומי אנחנו מסתפקים בססמאות?

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 4 ביוני 2020

מאז הבחירות האחרונות נוכח המושג "סיפוח" בשיח הציבורי בישראל כמשהו ממשי, העומד להתרחש, ולא כשאיפה ותקווה שבינה לבין המציאות הגיאופוליטית אין דבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו הודיע שביולי יתחיל התהליך. 

אבל נשאלת השאלה באיזה סיפוח מדובר? האם ישראל עומדת לספח את כל השטחים ובקעת הירדן? האם רק חלק מהשטח? האם ישנה הסכמה שבשתיקה מצד בעלות בריתה (ירדן ומצרים למשל)? ואם לא מה ההשלכות האפשריות? מאחר ואין בכוונת ישראל להפוך את הפלסטינים לאזרחים ישראלים שווי זכויות או לגרשם, מה יהיה עליהם? 

אלו הן רק חלק מן השאלות שתשובות שלהם נבחרי הציבור, מימין ומשמאל, והדרג המדיני נמנעים מלספק להן תשובות ברורות. אולי כדאי לספח, ואולי מוטב להימנע? מה שבטוח הוא שדיון ציבורי מקיף ועמוק בסוגיה לא מתקיים.

במקום זה הושמעו הצהרות ריקות, ססמאות כלליות ושאר ירקות. הדיון הציבורי, כרגיל אצלנו כשהדברים אמורים בסוגיות של ביטחון לאומי, נשאר רדוד. 

צה"ל ומערכת הביטחון כולה החלו לאחרונה לקיים דיונים מהותיים על תרחישים שונים הנוגעים לסיפוח, ההיערכות בשטח, הסיכוי להתלקחות סבב אלים ביהודה ושומרון וכיוצא באלו. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אף הורה על קיום משחק מלחמה בשיתוף השב"כ, שיבחן את ההשלכות האפשריות והמענים שברשות צה"ל

שר הביטחון, בני גנץ, הורה השבוע להאיץ את היערכות הצבא לקראת הצעדים המדיניים העומדים על הפרק בזירה הפלסטינית. עוד ציין כי בקרוב ימנה פרויקטור מטעמו שיעסוק בתיאום המהלכים הנדרשים בזירה זו, ויקים צוות משולב במשרד הביטחון שירכז את ההמלצות האופרטיביות. העובדה שמערכת נדרכת ונערכת לאפשרויות השונות חשובה, אבל כדאי שגם הציבור ידע על מה הולכים להחיל ריבונות. 

בשנתיים האחרונות הפכו ישראלים רבים למומחים של ממש בסוגיות משפטיות כמו הלכת דרעי־פנחסי, עבירת סוביודיצה וחוק יסוד הממשלה. זה נהדר. לא חשוב מה עמדתכם בנוגע להעמדתו לדין של ראש הממשלה נתניהו, טוב שהדיון בסוגיה עוסק בשאלות של מהות ועומק, ולא נשאר רק ברמת ססמאות כמו "הוא זכאי", ו"מושחתים נמאסתם".

אבל כשזה מגיע לסוגיות של ביטחון לאומי, משום מה הציבור, שלפחות חלק ניכר ממנו מכיר את הנדבך הצבאי בתחום "דרך הרגליים", מעדיף שלא לדעת. ססמאות מבית מדרשם של ארגונים כמו "פרויקט הניצחון הישראלי", שקורא לסיפוח מבלי להסביר איך ומה, החליפו דיוני עומק על העלויות והתועלות של המהלך.

כשהוויכוח ציבורי רדוד (והדיון העמוק והמקיף נשאר נחלתם של יודעי ח"ן ספורים) התוצאה כמעט תמיד עגומה. כך דיממה ישראל שמונה־עשרה שנות לחימה בלבנון, ניהלה מערכות ארוכות (מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן") בלי שלציבור יהיה אכפת מדוע הסתיימו בתחושת החמצה, וגם נמנעת בימים אלה מלהיערך היטב לגל השני של מגפת הקורונה.

לא נורא, נספח וננצח. הפרטים? ההשלכות? כל אלה, כתב פעם יהונתן גפן בסיפור על האיש הירוק, הם "בכלל מסיפור אחר".

ומעניין לעניין באותו עניין. השבוע רחשו הרשתות החברתיות בעקבות סרטון שתיעד תקרית בה הותקפו שני מפקדי פלוגות מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, שרדפו אחר רכב של גנבי ציוד ואמצעי לחימה מן הפזורה הבדואית בבסיס צאלים. רכבים של תושבי הכפר, שיצאו לסייע לגנבים, חסמו את רכבם של הקצינים, והתעמתו עמם. במהלך העימות ירה אחד המ"פים, שחש מאוים, באוויר, ולאחר מכן נסוגו השניים. 

תחקיר שקיים מפקד המרכז לאימונים טקטיים, אל"מ אוהד מאור, קבע כי הקצינים שגו ברודפם אחר הגנבים משום שתפקיד הצבא "הינו למנוע גניבות ולא לבצע מרדפים". יתרה מכך, קבע מאור, קצין שריון, שאין לבצע מרדף מחשש שכלי הרכב יתהפכו במהלך הנסיעה וחיילים ומפקדים יפגעו.

צאלים כבר מזמן הפכה למקור לא אכזב עבור גנבי אמצעי לחימה וציוד צבאי, רובם מן הפזורה הבדואית. חיילי מילואים התלוננו לא אחת על כך גדודים רבים בשנים האחרונות נאלצו להקצות לא מעט משאבים וכוח אדם בכדי לשמור על המאהל בו הם שוהים.

במקום לנצל את מקסימום הזמן והאנשים בכדי להתאמן באופן מיטבי, נדרשות יחידות מילואים וסדיר להקצות כל העת חיילים לשמירה על עצמם ועל ציודם, באמצע מדינת ישראל. בעשור האחרון לא ירד גדוד לאימון בצאלים מבלי שמפקדיו לא הגדירו בהישגים הנדרשים לאימון שלא ייגנב (הם כותבים יאבד) ציוד לחימה.

אז נכון, מכת הגנבות בצאלים היא בעיה משטרתית הרבה לפני שהיא צבאית. והפתרון יחייב הקצאת משאבים, לאורך זמן, שכלל לא בטוח שהמשטרה יכולה להשקיע בלי החלטה וגיבוי של הדרג המדיני. עד שזה יקרה, זו נשארת בעיה של חיילים בסדיר ובמילואים, שעושים כמיטב יכולתם. הכל ידוע, אך בשטח אין שינוי של ממש.

אולי, לפני שמדברים על החלת ריבונות בשטחים, שטרם הוכרע הוויכוח הציבורי והבינלאומי בעניינם, כדאי להחיל את החוק והסדר בנגב, שבינתיים לפחות הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. רק רעיון. 

גיוס והפעלה של עוצבות המילואים בתרחישי העימותים הצפויים | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

 כללי

"ביטחוננו בנוי קודם כול ובעיקר על חיל המילואים", דוד בן־גוריון (1949).

חלפו כמעט 70 שנה מאז קבע בן־גוריון שביטחונה של ישראל תלוי בראש ובראשונה בכוחו של חיל המילואים שלה, והקביעה הזאת נותרה נכונה במידה רבה גם היום. מי שהיה קצין המילואים הראשי, תא"ל הושע פרידמן, ציין ב־2013 כי צה"ל אינו מסוגל לממש שום תוכנית אופרטיבית רחבה ללא מערך המילואים. בהתאם לכך מוצגת במאמר הזה חשיבה מחודשת על מודל לגיוס המילואים בחירום. מודל הגיוס הוא התהליך שכולל את השלבים הבאים: מסירת ההודעה לחייל על הגיוס, התנועה למרכזי הגיוס, קליטת כוח המילואים במרכזי הגיוס ובמחסני החירום (ימ"ח), חיול, הצטיידות, התארגנות ולבסוף יציאת היחידה הלוחמת לביצוע המשימה. המודל הנוכחי של גיוס המילואים במלחמה מבוסס בחלקו על התובנות ועל איומי הייחוס שגובשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על פי המודל הזה נדרש הצבא הסדיר להחזיק מעמד במאמץ הבלימה עד שעוצבות המילואים יתגייסו ויהפכו לכוח העיקרי במאמץ ההכרעה. המאמר הזה הוא ניסיון לבחון עד כמה נותרה התפיסה הזאת רלוונטית נוכח התפתחות האיומים בדור הנוכחי.

בעימותי ההווה ובעימותים שצפויים בעתיד הנראה לעין יהיו מרכזי הגיוס, צירי התנועה וכן תשתיות אזרחיות נתונים לאש תלולת מסלול (תמ"ס) – אולי בהיקפים חסרי תקדים. תהליך הגיוס ייתקל בקשיים רבים מבעבר ובהם: קשיי הגעה של חיילי מילואים למרכזי הגיוס בשל אש על צירים ועל צומתי תנועה, עומסים כבדים בכבישים בשל תנועת כוחות לעבר זירות המבצעים והחזיתות השונות מצד אחד, ובשל תנועת אזרחים המתפנים מאזורי העימות מצד אחר. חיילי המילואים שיצליחו להגיע לבסיסי היחידות יתקשו להשלים גיוס סדור משום שניתן להניח כי גם הבסיסים יותקפו באש כמו גם שטחי הכינוס. מודל גיוס עדכני נדרש להתאים את עצמו למצב החדש. לכן ראוי לבחון פיתוח של מודל לגיוס מהיר שיאפשר כניסה מהירה ללחימה בהיקף משמעותי.

 מודל הגיוס המסורתי

לאחר מלחמת העצמאות נדרשה ישראל לאמץ מודל גיוס שיאפשר לה להתמודד טוב יותר עם העדיפות הגדולה של אויביה בכוח אדם, בעומק אסטרטגי ובמשאבים ויאפשר לה – בפרוץ עימות – לרכז כוח מחץ משמעותי בשדה הקרב. טעות רווחת היא שצה"ל אימץ את מודל המילואים השווייצרי. האמת היא שהמודל השווייצרי מתאים למדינה שלא נשקפות לה סכנות מיידיות – מה שהופך אותו ללא מתאים לישראל. למעשה, צה"ל גיבש מודל מילואים ייחודי לאחר שחקר לעומק את המודלים של צבאות אוסטרליה, דרום־אפריקה, קנדה ופינלנד וכן את מבנה ההגנה במלחמת העצמאות.

כבר בראשית הדרך עמד בן־גוריון על אחד החסרונות העיקריים הטמונים בהפיכתו של צבא המילואים לכוח המחץ העיקרי של ישראל: משך הזמן שדרוש לגיוסו. לכן נשענה תפיסת הביטחון של ישראל גם על הצורך במודיעין שיאפשר התרעה מספקת לגיוס המילואים. ב־1953, בסקירתו הביטחונית בפני הממשלה, אמר ראש הממשלה בן־גוריון כי הוא "חייב להזהיר את החברים… שגורלנו לחיים ולמוות יהיה תלוי… במהירות הגיוס של צבא המילואים – אם אויבינו יחליטו לתקוף אותנו שנית. איחור של יום אחד עלול להיות פטלי".

על פי המודל שאומץ, נקבע שירות חובה בן שנתיים. השנה הראשונה יועדה להכשרה צבאית בסיסית ולעבודה חקלאית, ואילו שנת השירות הנוספת יוחדה כולה לשירות צבאי. לאחר מכן – כך נקבע – ישתחרר החייל מהצבא הסדיר ויהפוך ל"חייל בחופשה של 11 חודש", קרי, לאיש מילואים. במקרה של מלחמה או של עימות צבאי אחר יגויסו האזרחים למילואים ובתוך זמן קצר יגובשו לכוח לוחם מלוכד ביחידותיהם, ינועו לעבר החזית וישתתפו בלחימה. בסיסי היחידות מוקמו בהתאם לאילוצים שונים, ונוצר מצב שבסיסי חטיבות מוקמו במרכז הארץ אפילו כאשר ייעודן האופרטיבי היה בגזרה מרוחקת.

מערך המילואים, כפי שנבנה, התבסס על התפיסה שכלל משאבי האדם והחומר שלהם נזקק הצבא במלחמה מגויסים בתוך זמן קצר – בתוך שעות עד כמה ימים. בניית הכוח הלוחם, המעבר מאזרחוּת לחיילוּת, היה אמור להתרחש כמעט ללא שלבי ביניים ממושכים. ריתוק חלקים נכבדים של המשק למאמץ הביטחוני היה אמור לסייע במימוש התפיסה. ואכן במלחמות ישראל עד לשלהי שנות ה־80 של המאה ה־20 נשען המענה המבצעי היבשתי של צה"ל על המילואים ששימשו כוח המחץ, ואילו תפקיד הצבא הסדיר בעת חירום היה לספק את המענה הראשוני ולהשתלב בכוח המחץ המגויס.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון לתפיסה של בן־גוריון, שכן נוכח מתקפת הפתע המשולבת של צבאות סוריה ומצרים נדרש צה"ל להשלים את גיוסם של כל כוחות המילואים בתוך 24 עד 36 שעות. בשעות הקריטיות עד להגעת המילואים נשא הצבא הסדיר בעיקר מאמץ הבלימה הראשוני של כוחות האויב. הגעת המילואים לחזיתות איפשרה להפוך את תמונת המלחמה על פיה. יחידות המילואים הפגינו רמת לחימה גבוהה ומילאו תפקידי מפתח במבצעי צה"ל בשתי החזיתות. כך, למשל, בלטו בחזית הדרום חטיבת השריון 274 (בקרבות הבלימה בסיני) וחטיבת הצנחנים 247 (שהייתה הכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת "מבצע אבירי לב"). בחזית הצפון בלטו חטיבת השריון 679 (שלחמה בקרבות הבלימה בגולן) וחטיבת הצנחנים 317 (שכבשה באיגוף אנכי את החרמון הסורי). כל אלה היו עוצבות מילואים שהשלימו משימות מורכבות בתנאים קשים.

המלחמה חיזקה – שוב – את התלות של צה"ל במערך המילואים שלו בשעת מבחן ואת האמון שלו בו. לאור הצלחת המודל במלחמת יום הכיפורים הוא נשאר על כנו, אך עודכן כך שיתאים למציאות החדשה שנוצרה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במודל המעודכן הושם הדגש על הזירה הצפונית: הוקמו ימ"חים, ונבחרו אתרי כינוס אוגדתיים במרחק מה מהחזית.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה נקודת מפנה שסימנה שינוי בתפיסת המילואים. בתהליך איטי וקבוע הוגדל הנטל על הצבא הסדיר, והחל תהליך שאותו ניתן להגדיר "שקיעתו של צבא המילואים". צה"ל נטה כבר מ־1985 להפחית את גיוס המילואים, בעיקר מסיבות תקציביות. בהמשך ישיר לכך, במהלך האינתיפאדה השנייה, בחרו מפקדי צה"ל להטיל על הצבא הסדיר את עיקר נטל הלחימה ביהודה ושומרון ובעזה, ואילו כוחות המילואים הופנו בעיקר לתעסוקה מבצעית במחיר של הזנחת האימונים. המטרה העיקרית של גיוס המילואים הייתה לשחרר את הצבא הסדיר להפוגות אימונים.

באותה העת הלך וגדל מחירן של מערכות הנשק. העלות הגבוהה של מערכות החימוש המודרניות והמתקדמות, כמו גם של מערכות התמיכה שלהן, הביאה את צבאות העולם, ובכלל זה את צה"ל, להפנות את התקציבים למפעיליהן – בעיקר אנשי צבא הקבע. משמעות הדבר הייתה הצורך "לוותר על צבאות ההמונים – בראש ובראשונה על המילואים ועל כשירותם למלחמה". צה"ל הקטין את היקפו של מערך המילואים, קיצץ באימוניו וברכש ציוד חדש בעבורו והפך אותו למעשה למערך משני בחשיבותו ובכשירותו.

מלחמת לבנון השנייה הציפה את ההזנחה המתמשכת של צבא המילואים הן באימונים והן בכשירות של מחסני החירום. בשנים שקדמו למלחמה פותחה בצבא תפיסת "זמן יקר" שלפיה בעת עימות, בטרם יוכנסו ללחימה, יינתנו ליחידות המילואים כמה ימים שבהם יוכלו להתאמן ולהתכונן באופן שיפצה על שנים נטולי אימון והכשרה נאותים. לאחר המלחמה נעשו "אימוני הקמה" במסגרת תהליך החזרה לכשירות. בסך הכול נערכו בשנים 2010-2007 קרוב ל־500 תרגילי חטיבות ואוגדות שבהם אומנו רוב חטיבות המילואים והסדיר של צה"ל.

עוד לפני מלחמת לבנון השנייה החל צה"ל להיערך לגיוס מילואים תחת אש מתוך הבנה שרבים מהימ"חים יהיו מטוּוחים על ידי האויב, ותידרש העתקה שלהם לאתרים חלופיים. לאחר המלחמה – שבמהלכה התממשה ההנחה הזאת, ואנשי המילואים גויסו, חוילו והתארגנו ללחימה בעודם נתונים להפגזות – קיים צה"ל סדרת תרגילים שבהם גויסו אנשי המילואים בשטחי כינוס שמחוץ למרכזי הגיוס ולימ"חים.

ב־2015 הורה הרמטכ"ל על רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתו הוא אמור היה להפוך לדיפרנציאלי ולכלול כמה סוגים של יחידות בהתאם למשימותיהן. כמו כן כללה הרפורמה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם במערכים העורפיים, למשל במערך התותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים. הכסף שנחסך אמור היה להיות מושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, כדי שיקיימו יותר אימונים לשימור ולשיפור של מוכנותן הקרבית. נוסף על כך נקבע כי ישוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים שהוגדרו "לא נחוצים".

 ב־2002 טען אלוף ישי בר כי "עד שנת 1989-1988 חטיבת צנחנים במילואים שהתאמנה פעם שנה הייתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה" בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ושל לוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה של הרמטכ"ל אמור היה לתת יתר תוקף לקביעה של אלוף ישי בר ובמקביל צריך היה לשמר כוחות בעלי כשירות קרבית נמוכה יותר לקראת תרחיש של "מקרה הכול", שבו יידרש צה"ל ללחום בכמה זירות ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת.

המודל של גיוס המילואים עמד במבחן של מלחמת יום הכיפורים כמו גם בכמה מהעימותים שהתרחשו לאחר מכן, כולל מבצע "חומת מגן" במהלך האינתיפאדה השנייה (2002), שבהם נהנה צה"ל מחופש פעולה רב בתוך שטחי הפעולה. עם השינוי באופי העימותים ראוי לבחון עד כמה מתאים להם המערך הקיים של גיוס המילואים.

השתנות האיום

החל משנת 2000 חווה המזרח התיכון טלטלות גיאו־פוליטיות, שכתוצאה מהן חלה ירידה באיום הקונוונציונלי של מדינות ערב על ישראל, ולעומת זאת ישנה עלייה באיום התת־קונוונציונלי של ארגוני טרור שונים, ובהם חזבאללה וחמאס. הארגונים האלה אומנם צברו אמצעי לחימה רבים ובעיקר שיפרו את מערכי הנשק תלול המסלול לסוגיו, אך במקביל הפכה סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל לאיום כמעט אנכרוניסטי.

הכשירות הנדרשת ממערך המילואים כדי שיוכל לפעול בשדה הקרב המודרני הפכה להיות מורכבת יותר. גם משימות התמרון הקרקעי של צה"ל השתנו: לא עוד בלימה של צבא האויב במגננה, התקפה וכיבוש שטח לשם שליטה בו, כי אם, כפי שהדבר מוגדר באסטרטגיית צה"ל, תמרון מהיר ועוצמתי בחזית ובעומק "שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב". התמרון הזה מתנהל במקביל ל"הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי" – אש שהיא מרכיב הכרחי כדי לשבור את אסטרטגיית הלחימה של האויב.

השתנות האיומים מחייבת יכולת להתמודד גם עם איום קונוונציונלי, גם עם איום תת־קונוונציונלי (של ארגונים צבאיים כמו חזבאללה וחמאס ושל ארגוני טרור) וגם עם איום בלתי קונוונציונלי: נשק גרעיני, ביולוגי וכימי וכן איום קיברנטי (פגיעה במערכות מחשבים וברשתות תקשורת).

תרחיש הפתיחה של העימות הבא, בין שיהיה בצפון או בדרום, צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בפני צה"ל ב־1973. חזבאללה התעצם מאז מלחמת לבנון השנייה ורכש יכולות משמעותיות ואף ניסיון מבצעי. צה"ל ימצא מולו בלבנון כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל הקרקע ומתחתיה). הארגון עלול להנחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו־זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים. ניתן להניח שבחזבאללה למדו את הלקח ממבצע "משקל סגולי" (מהלך הפתיחה במלחמת לבנון השנייה, שבו הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ולכן צפוי שהארגון יפעיל את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיופעלו. ההנחה הזאת, בשינויים המתבקשים, תקפה גם במקרה של עימות בדרום.

בשל היכולות האלה של האויב נתונה החזית האזרחית לאיום משמעותי בהרבה מכפי שהייתה במערכות הקודמות. מבחינה של סבבי הלחימה השונים ממלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצע "צוק איתן" (2014) ניתן ללמוד שלצה"ל לא תהיה פעם נוספת תקופת המתנה. כבר במבצע "עמוד ענן" (2012) ירו פעילי חמאס רקטות קצרות טווח לעבר אזורים שבהם התרכזו כוחות מילואים – למשל בבסיסי האימונים ובימ"חים – כדי לשבש ולעכב את פעילותם. הירי גרם לנפגעים בקרב הכוחות והקשה עליהם להתארגן ולהתכונן ללחימה. סביר להניח שכוחות המילואים שיתגייסו בכל תרחיש עתידי ייאלצו אף הם להתארגן בעודם נתונים לאש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים, וכן סביר להניח שלא יינתן לכוחות המילואים לממש את תפיסת "זמן יקר" כדי להתכונן כנדרש ללחימה. יתר על כן, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מהדברים האלה עולה כי המקום הטוב ביותר שבו יכולים הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב.

ב־2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, כי מערכות ההגנה האווירית, כמו "כיפת ברזל", צריכות להיות מופנות "בראש ובראשונה לשימור היכולת ההתקפית של צה"ל ולא להגנת אזרחים". לכן יש להניח כי במתאר עימות רחב יגנו המערכות האלה על תשתיות חיוניות, על בסיסי צה"ל ועל ריכוזי כוחות מתוך הבנה כי רק מהלך התקפי של צה"ל יביא בתוך זמן קצר להפחתה משמעותית של הירי ולפגיעה מצטברת באויב. עם זאת ייתכן שהצורך לשמר רציפות תפקודית לחיל האוויר ובמקביל לחץ של הציבור להגן על נכסים אזרחיים יביאו להקצאה שונה של סוללות "כיפת ברזל" כך שנקודות הריכוז של הגייסות יזכו לתעדוף נמוך. "השמיכה קצרה", וצה"ל לא יוכל להגן באמצעות "כיפת ברזל" על הכול: גם על יעדים צבאיים, גם על יעדים אזרחיים וגם על תשתיות. מכל מקום, השתנות האיום כפי מוצג כאן מחייבת גם שינוי במענה. במיוחד יש צורך לשפר את היכולת לרכז, לצייד ולשלח כוחות – גם מילואים – בהיקף משמעותי ובלוח זמנים קצר.

המודל המוצע

המערכה הבאה עלולה לפרוץ, כקודמותיה, מאירוע קיצוני שיתגלגל להסלמה רחבה. הדבר יחייב את צה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל מהלך מתמרן מהיר ותוקפני לתוך שטח האויב ובמקביל להנחית עליו מהלומת אש משמעותית כדי להשיג שתי מטרות: שיקום ההרתעה לשנים רבות ככל האפשר והפחתת הפגיעה בעורף. יש לזכור שמהלך כזה מחייב גם מאמץ הגנתי רחב שמטרתו היא למנוע מהאויב הישגים. כדי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול כאמור יש לגבש מודל מתאים לגיוסו ולכניסתו לקרב של מערך המילואים.

אחד המקורות למודל המוצע הוא תפיסת ההגנה המרחבית שהתגבשה בעת הקמת צה"ל. אז נבנו כמה מחטיבות צה"ל על בסיס כוח אדם שגויס במרחבי האחריות של החטיבות הלוחמות. חטיבת גולני, למשל, התבססה עם הקמתה בראשית מלחמת העצמאות על בני ההתיישבות העובדת בצפון הארץ ושימשה חטיבה מרחבית. בקרבות משמר העמק לחמה פלוגה של החטיבה, בפיקוד מאיר עמית, שאנשיה היו תושבי עמק יזרעאל, והנשק שברשותה אוחסן במשקי הסביבה. לאחר המלחמה, שבה מילאו היישובים תפקיד משמעותי בלחימה נגד צבאות ערב הפולשים, פותחה תפיסת ההגנה המרחבית (הגמ"ר). יחידות נח"ל הקימו יישובים באזורי ספר, והוטל עליהן לקיים אותם הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט ההתיישבותי־חקלאי. על פי התפיסה הזאת הפכו יישובי הספר הסמוכים לקווי העימות למעוזים שמהם פעלו כוחות צה"ל נגד האויב.

בשנים 1951-1949 הוגדרה בצה"ל הזיקה בין ההגנה המרחבית לבין מערך העתודה (מילואים) הנסמך על תושבי הערים. האוכלוסייה בישראל התגוררה ברובה בערים, ולכן התבססו חטיבות המילואים על כוח אדם עירוני. במקביל הוחלט בצה"ל למזג את פיקודי המחוזות ואת חטיבות העתודה למסגרת אחת באזורים הכפריים. מפקד המחוז הפך גם למפקדה של חטיבת העתודה במרחב, והמטה המורחב הנתון לפיקודו חולק למטה ההגמ"ר ולמטה החטיבה. מטרת הצעד הזה הייתה לנתק במקרה הצורך את החטיבה ממערכת ההגמ"ר ולאפשר את העתקתה לגזרה אחרת. במקרה כזה אמורה הייתה מפקדת ההגמ"ר ליטול אחריות על יחידות חיל המשמר ועל הבסיסים במרחב. בניין הכוח וארגון הפיקוד והשליטה באופן הזה נועדו להשיג "גיוס מהיר של כוחות ההגנה המרחבית לבלימת התקפה לפי קריאת הפיקודים (המרחביים) וללא תלות בגיוס במרכזים העירוניים, ובו בזמן [נועדו להשיג] גיוס העתודות העירוניות כאגרופים אופרטיביים לאופנסיבה". נדמה שהרציונל הזה תקף גם כיום. בשל כך מוצע לבנות ולגייס את הכוח באופן שיאפשר לקצר טווח באופן משמעותי בתהליך הגיוס באמצעות הישענות על קרבה של חלק מהכוחות לזירות הלחימה שלהם.

המרכיבים העיקריים במודל המוצע

1. הגנה מרחבית הייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון של ישראל מימיה הראשונים. היא גובשה כדי להתמודד עם העובדה שישראל הייתה מדינה נטולת עומק. את המענה לפער שבין מתן ההתרעה לבין הגעת המילואים צריך היה למלא באמצעות כוחות סדירים שאותם ניתן היה לתגבר בכוחות מילואים מרחביים המגויסים מתוך הגזרה. מאחר שישראל שוב נתונה לסכנה של תקיפות לתוך שטחה עולה הצורך לבחון יישום מחודש של העיקרון הבסיסי הזה.
2. יחידות מילואים טריטוריאליות מאפשרות לפרוס במהירות מערך הגנה יעיל, שכן הן אינן צריכות לבזבז זמן יקר על תנועות ארוכות וממושכות. זהו יתרון חשוב בכל מצב חירום ובמיוחד במקרה של התרעה קצרה. כך, למשל, חטיבת מילואים עשויה לכלול גדוד אחד שאנשיו מתגוררים בסמוך לקו העימות או, לחלופין, ניתן להקים גדוד כזה בחטיבה המרחבית האחראית להגנת הגזרה. בגבול לבנון, לדוגמה, ניתן להקים 3-2 גדודים כאלה במסגרת חטיבות המילואים השונות –- גדודים המסוגלים להתגייס במהירות בעת עימות ולהעמיד לרשות פיקוד הצפון בתוך זמן קצר ביותר סדר כוחות השווה בעוצמתו לחטיבה. נוסף על כך, כדי לתת מענה לתרחישי הפתעה כמו פשיטת אויב על יישובי קו העימות יהיה בידי הפיקודים כוח תגובה משמעותי, זמין וגמיש.
3. מרכזי הגיוס וציוד הלחימה של הגדודים האלה יוצבו בסמוך למרחב הלחימה. על פי המודל הזה, בסיסה של חטיבת חי"ר במילואים המיועדת לפעול בגזרת עזה יהיה בנגב המערבי.
4. התמודדות עם אש האויב. בשל האפשרות שמרכזי הגיוס החטיבתיים יהיו נתונים לאש מסיבית יש לבחון את האפשרות לבזר את מאמץ הגיוס למרכזים גדודיים – מה שיחייב את האויב לבזר את התקפותיו ויהפוך אותן לפחות אפקטיביות. ביזור כזה גם ירחיב את הגמישות של כוחותינו ויקטין באופן משמעותי את היכולת של האויב לנתק את הצירים בין מרכזי הגיוס למרחבי המגע.
5. הפעלה מהירה של מפקדות. גם המפקדות (או רכיבים שלהן כמו מרכזי אש) הן טריטוריאליות, וניתן לגייסן במהירות. אלה יוכלו לקבל אחריות על הכוחות הקיימים עוד לפני הגיוס המלא של היחידות – מה שיאפשר שליטה טובה כבר בקרב ההגנה הראשוני.
6. כניסה מיידית לקרב על ידי שיגור כוחות מילואים ממרכזי הגיוס ישירות ללחימה בלי שיהיה צורך בריכוז כוחות בשטחי כינוס לצורך התארגנות וביצוע נוהל קרב. אלה ייעשו תוך כדי תנועת הכוח (מה שמחייב רמת כשירות גבוהה של יחידות מילואים במערך החוד).
7. נדרשת חלוקה של יחידות המילואים לשלוש רמות כשירות בסיסיות:

• א. רמת כשירות א שזהה לרמת הכשירות של יחידות סדירות. יחידות מילואים כאלה ישמשו למשימות חוד בחזית ויוכלו להיכנס לקרב באופן מיידי (עד 48 שעות מהגיוס).
• ב. רמת כשירות ב. אלה יהיו יחידות מילואים מרחביות שמיועדות למשימות הגנה. מוכנותן צריכה להיות ברמה הגבוהה יותר (כניסה ללחימה בתוך 24 שעות מהגיוס).
• ג. רמת כשירות ג. אלה יהיו יחידות מילואים לתרחישי קיצון. הן יוכשרו לרמה בסיסית ויוכלו להרחיב את הכשירות שלהן בתוך כמה חודשים. בהפעלתן יהיה צורך רק בהקשרים של תפנית אסטרטגית כמו עימות קונוונציונלי רחב היקף (מקרה הכול).

סיכום

נוכח השתנות האיומים ראוי לבחון את האפשרות לעדכן את מודל הגיוס של מערך המילואים לקראת הפעלתו בעת חירום. האיום הגובר על העורף ובתוך כך גם על מרכזי הגיוס ועל נקודות הכינוס של הכוחות, העומס על צירי התנועה לעבר החזית וממנה והסכנה שהאויב יפשוט על יישובים ועל בסיסים הסמוכים לגבול – כל אלה מחייבים את צה"ל להתאים חלק מיחידות המילואים שלו ואת מודל הגיוס שלהן כך שבפרוץ עימות ניתן יהיה לגייס במהירות סדרי כוחות משמעותיים ולהטיל אותם לקרב ללא עיכובים.

במלחמה "הזמן פועל לטובת מי שיודע להשתמש בו נכון". בשל כך על צה"ל לשמר את עוצבות המילואים שהוגדרו "עוצבות חוד" ושמצויות בכשירות גבוהה, שכן לא יעמוד לרשותו "זמן יקר". נוסף על כך יש לבחון את האפשרות להקים גדודי מילואים בחטיבות המרחביות או לחלופין בעוצבות המילואים – גדודים המבוססים על כוח אדם המתגורר בסמוך לקו העימות שבו מיועד לפעול הגדוד בעת חירום. את ציודם של הכוחות האלה יש לרכז בקרבת קו העימות כדי לקצר עוד יותר את תהליך גיוסם, ציודם ושילוחם לקרב. את הכוחות האלה יש להכניס מיד ללחימה כדי להפחית את חשיפתם לסכנת הנשק תלול המסלול. במקביל יש לגייס גם את המפקדות הרלוונטיות כך שיוכלו לתפקד ברמת שליטה גבוהה כבר בקרב ההגנה בראשית הלחימה.

כשנשאל פעם גנרל נייתן בדפורד פורסט מצבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית כיצד ניצח בקרבות שבהם לחם, השיב כי תמיד הגיע לשדות הקרב "ראשון ועם הכי הרבה כוחות" ("get there firstest with the mostest"). שומה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור במזכר "מערך המילואים לאן?" בעריכת מאיר אלרן, כרמית פדן רוני טיארג'אן־אור, הושע פרידמן בן־שלום, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 183, אוקטובר 2018. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

סירוב פקודה מחייב הדחה, אבל גם בדק בית\ מאת גל פרל פינקל

צבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, אבל הכשל מצוי בכך שהמ"פ נדחק לסיטואציה שבה היו לו מעט מאוד אפשרויות, וכולן רעות. נוכח האפשרות של עימות קרוב בעזה, יש להכין את המילואים אבל לזכור שבניגוד לצבא הסדיר, הם אזרחים-חיילים.

השבוע החליט אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, להדיח מתפקידו את מני איתן, מפקד פלוגה מסייעת בחטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר באוגדת הבשן. באימון גדודי שהתרחש לפני כחודש, שינה מפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב (קצין בקבע), את השעה בה ייצאו חיילי הגדוד לתרגיל, ולמעשה קיצר את הזמן שהוקצה לשינה לשלוש שעות בלבד, ולא שש בהתאם לפקודות. מאחר והיה מדובר בלילה האחרון לאימון ולמחרת תוכננו החיילים להשתחרר, התעקשו מפקדי הגדוד, ובהם איתן, כי יינתן לחיילים די זמן לישון בטרם התרגיל, כפי שגם סוכם מראש בישיבות התכנון.

האלוף סטריק, הדיח את מ"פ המילואים בשל סירוב פקודה, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בראיון שנתן, ציין איתן כי אמר למח"ט שהוא יודע היטב מתי יש בכוחו לפקד על חייליו, ובעיקר מתי לא, וכי "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון, יביא לכך שלא ניתן יהיה למנוע מהם להזדכות ולצאת הביתה מבלי שישנו. המח"ט סירב להשתכנע והתעקש כי החריגה היא בסמכותו. את הצורך בפתרון למצב החדש, הוא הטיל על מפקדי הגדוד. איתן בתורו, הודיע שהוא מסרב פקודה ולא העיר את חייליו לתרגיל, משום שחשש שחייליו העייפים יירדמו על ההגה בדרכם הביתה ויקלעו לתאונת דרכים. בתחקיר הביע אלוף הפיקוד את הערכתו לתרומתו רבת השנים של איתן אך הדגיש כי סירוב פקודה מסוג זה הוא "חריגה מהנורמה הפיקודית המצופה ממפקד פלוגה לוחמת אשר פוגע במרקם האמון הגדודי בלחימה". יש בזה הרבה אמת, ועדיין קל לנחש מה חושב המילואימניק הפשוט כשהמ"פ מתעקש על כללי הבטיחות ושלום חייליו, ואילו מפקדי הצבא מתעקשים על שרשרת הפיקוד.

פער מובנה בין הסדיר למילואים

המ"פ מני איתן באימון מילואים, (צילום: באדיבות המצולם).

כמתנדבים בפועל (מי שלא רוצה לא עושה), חיילי המילואים הם שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם מביאים מהבית. בשל כך, מקרה שבו מפקד פלוגת מילואים מסרב פקודה באימון, מחייב כאמור הדחה, אבל לצדה בדק בית מקיף בקרב המפקדים שמעל למ"פ על אחריותם לאירוע. בישראל 2017 רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. תפקידי הפיקוד מרמת מפקד הפלוגה תובעניים במיוחד, וכוללים כשישים ימי מילואים למ"פ ותשעים למג"ד. בתקופה שבה, כמאמר קצין המילואים הראשי הקודם, שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. כשמגיעים לתפקיד המח"ט, כבר מדובר ב-150 ימי מילואים בשנה. במצב הזה מח"ט מילואים, שהוא גם איש מילואים בעצמו, הוא כבר בחזקת זן נדיר, שלא לומר "פרח מוגן". הצורך של צבא הקבע בתקני אל"מ לקציניו הוא סיבה נוספת לכך שמפקד זרוע היבשה והרמטכ"ל מתקשים לאייש את התפקיד באיש מילואים. לכן, רובם המוחלט של מפקדי חטיבות המילואים הם קצינים בקבע. 

לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי. גם מי שלא מתייחס כך לתפקיד יתקשה לגשר על הפערים בין מי שעשה את כל חייו הבוגרים במסגרת צבאית סדירה, שבה ההיררכיה והציות הכמעט עיוור יצוקים למערכת, לבין אזרחים-חיילים (בין שהם חיילים או מפקדים) שרואים בשירות המילואים זכות וחובה, אך עשייה שהינה משנית לחייהם כאזרחים. גם האחרונים יודעים היטב מהי שרשרת הפיקוד, אבל הם מביאים איתם למילואים גישה אזרחית (שיש בה ספקנות בריאה), אחראית ויוזמת. אותם, מניעים לפעולה עם יותר מאשר הפקודה לבדה. במילואים גם לאמון, לשכל הישר ולתחושת השותפות, יש תפקיד. 

חוכמת הפיקוד היתה מנטרלת את המוקש הזה מראש

ברשתות החברתיות נהנה המ"פ מתמיכה משמעותית, אבל היה גם מי שהביע עמדה אחרת. מפקד גדוד הסיור בחטיבת יפתח, סא"ל (מיל') חיים חבשוש, שכמו המ"פ איתן והמח"ט בהרב, הינו יוצא חטיבת גולני, כתב בפייסבוק כי חובת המפקדים להביע את דעתם, לשכנע ולהתווכח עם פקודות שמנוגדות לדעתם, "אך משנתקבלה החלטת המפקד וקיבלנו משימה, אנחנו חייבים ליישר קו ולבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר! זהו מקור כוחו ועוצמתו של צה"ל". בהמשך הפוסט הוסיף כי "גם אם הייתה מחלוקת, לגיטימית או לא, וגם אם הפתרון שהוצע אינו סביר בעיני המ"פ, עליו היה לבצע את המשימה שהוטלה על פלוגתו ולדאוג יחד עם המפקדים לפיתרון בעיית השינה בצורה אחרת". חבשוש שב והדגיש כי בצה"ל אין מקום לסירוב פקודה או להשפעה על חיילים לאי-ביצוע משימות או למעשים שיפרקו את היחידה. 

אבירם אלעד, בעת אימון מילואים בצאלים עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, (צילום: דו"צ).

במאמר שכתב על הפרשה אבירם אלעד, סא"ל במילואים ולשעבר מפקד גדוד מילואים בחטיבת צנחנים (גילוי נאות, היה גם המג"ד שלי), הוא הבהיר שהצבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, זולת במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מאחר וזה אינו המקרה, ההדחה היתה מתבקשת. אבל כמפקד ותיק במילואים, ביקש אלעד להדגיש כי יש לדברים גם צד שני. "מפקד רציני שמפעיל את חוכמת הפיקוד ולא נשען רק על פקודות", כתב, "היה מצליח לנטרל את המוקש ולא להגיע לסיטואציה בה המ"פ נדחק לפינה ומסרב פקודה". ישנם, ציין, פתרונות יצירתיים לבעיה – בשעות הבוקר שלאחר סיום האימון, נשלחים החיילים לישון במאהל מרוחק מן הבסיס ומזדכים על הציוד רק בשעה מאוחרת יותר. כך מצליחים לאזן בין מה שהגדיר כרצון "להתאמן הרבה וקשה ולנצל היטב את זמן החיילים לבין הרצון לשלחם הביתה בצורה בטוחה ולאחר שישנו מספר שעות מספק". לרוב, ציין אלעד, משכילים המפקדים שבקבע להפנים כי המילואימניקים אינם חיילים סדירים, ומאמצים אל לבם את גישתם האזרחית והיוזמת.

מלכוד 2017: ישראל אחראית למתרחש בעזה

דו"ח מבקר המדינה אודות עבודת הקבינט במבצע "צוק איתן" הציג את הקבינט כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, והשרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם וכשהנושא הפך מחשוב לדחוף, שלא לומר בוער. למרות זאת, דחתה השבוע פעם נוספת ועדת השרים לחקיקה את החוק שהציע ח"כ עפר שלח, שמטרתו לשפר את עבודת הקבינט. השבוע גם החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את עמדת הרשות הפלסטינית להפסיק את התשלום עבור החשמל שצורכת רצועת עזה, הנרכש מישראל, ולא לפעול למציאת מקור מימון חלופי לאספקת החשמל ברצועה, הנשלטת בידי החמאס. ההחלטה התקבלה לאחר שבכירי מערכת הביטחון, ובכלל זה הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הלוי ומתאם הפעולות בשטחים מרדכי, הזהירו מפני המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. בתכנית המערכונים "פלטפוס" ביצע בשעתו חנן לדרמן את השיר "זה נשמע לכם סותר, אבל…" דומה שהשיר תקף גם לגבי על החלטת זו של הקבינט.

כשמחברים את מצבה של רצועת עזה תחת שלטון חמאס, על סף אסון הומניטרי, עם החרם הערבי על קטאר, שסיפקה לו סיוע כספי ניכר, ועם השלמתו הקרבה של המכשול ההנדסי בגבול עם ישראל, שמטרתו לבלום יכולת מנהרות החדירה של החמאס, האפשרות שתתרחש הסלמה גבוהה. הישיבה גם הבליטה את המלכוד בו מצויה ישראל לגבי רצועת עזה. מצד אחד, רצונה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהימנע מלהקל על החמאס, ומצד שני, בסוף האחריות למצב הקשה ברצועה תיפול עליה. זו כנראה הסיבה שבימים שלאחר מכן החלה הממשלה לחפש פתרונות למשבר.

לוחמי חטיבת הקומנדו במהלך האימון השבוע בקפריסין, (ציום:דו"צ).

ועדיין, למרות שלישראל ולחמאס אין עניין בעימות בקיץ הקרוב, יכול זה להתרחש. כך אירע בקיץ 2014, כמו גם בהסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. כשעוסקים במוכנות לעימות הבא תופסות את העין כותרות אודות התרגיל שקיימה חטיבת הקומנדו בקפריסין, שכלל את יחידת אגוז וטייסת מסוקים. תרגילים מסוג זה הינם חשובים, אך במידה וצה"ל יידרש לתמרון קרקעי רחב היקף ברצועה או בלבנון, כוח המחץ המשמעותי יהיה, שוב, המילואים. בדיוק בגלל זה חשוב שלצד האימונים לשיפור כשירותם, יחזקו מפקדי צה"ל שבקבע את היכרותם עם מערך המילואים, לא רק בציוד ובטקטיקה, אלא גם בהבנת הצרכים וההערכה לפועלם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.06.2017)

נציב קבילות חיילים מזהיר מהיעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם\ מאת גל פרל פינקל

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים שמצביע על ירידה במוטביציה של אנשי הקבע להישאר בצה"ל, במוכנות המערך תומך הלחימה למלחמה וכן על היעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם. דו"ח שהוא קריאת חובה.

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים (נקח"ל), האלוף במילואים יצחק בריק. הנציב ציין כי במהלך הביקורים והשיחות שערך בשנה האחרונה ביחידות צה"ל, הצטיירה לפניו תמונה קשה באשר להשלכות האפשריות של הקיצוצים הרוחביים שהתקיימו בחלק ממערכי היבשה והוא אינו משוכנע שמפקדי הצבא מודעים למצב במלואו. הפערים שזיהה אינם ברמה האסטרטגית אלא ברמה הטקטית. שם, בחלק מיחידות השדה של צה"ל מצא בריק "שבחלק מהנושאים יש "חזרה לאחור", תוך אי-התחשבות בלקחי מלחמות ישראל, פעילות מבצעית ושגרה". בריק, שפרש מצה"ל ב-99' לאחר ששימש כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד גיס, מבוגר מאלופי צה"ל בשלוש מלחמות וחצי. בעוד שחלקם (אולי) לחמו בלבנון הראשונה הרי שהוא עצמו כבר לחם, כמפקד טנק באוגדת שרון, במלחמת ששת הימים. על האופן שבו פיקד על פלוגת שריון במלחמת יום הכיפורים, הוענק לו עיטור העוז. הוא מביא אתו לתפקיד ראייה אחרת, שכוללת בתוכה גם שורה ארוכה של לקחים שבצה"ל הספיקו לשכוח.

משבר במערך תומך הלחימה

נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל') בריק (צילום: ד"צ).

אף שהוא מודע לכך שמתקיימים כעת בצה"ל תהליכי שינוי עמוקים הכוללים את מימוש התכנית הרב-שנתית "גדעון" (תר"ש), הרי שלטענת הנציב, אחת ההשלכות שלהם ושל שינויים ורפורמות שקדמו להם, היא תחושת חוסר ודאות קשה בקרב אנשי הקבע בתפקידים תומכי לחימה (תומכ"ל) ומנהלה, בין היתר בעקבות פיטורי כ-6,000 אנשי קבע בשנים האחרונות. אף שהוא אינו מטיל ספק בחשיבות התר"ש, מציין בריק שקיצוץ תקנים רבים הביא גם לכך שביחידות מחסני החירום (ימ"חים) ובמקומות אחרים, גדל הנטל על הנשארים באופן כזה, שלעיתים מבצע נגד אחד משימות שבעבר ביצעו שלושה. מצב זה אמנם חסכוני לצבא, אך הוא פוגע קשות ברצון האנשים להישאר במערכת. העומס מביא לתפיסתו ל"תופעה של "עיגול פינות", של רדידות ושטחיות במילוי המשימות, של ירידה באיכות הביצוע, ולעיתים – תופעה של אי-עשייה ודיווחים לא אמינים על מה שלא בוצע כנדרש או לא בוצע כלל". הדבר גורם לירידה באיכות אחזקת הציוד שעלות תיקונו עשויה להיות גדולה מן החיסכון בכוח אדם. 

בדו"ח הקודם שהוציא, הזהיר הנציב מפני קריסת מערך הנגדים בימ"חים, שעלול לפגוע בכשירות צבא היבשה בשנים הקרבות. בדו"ח הנוכחי הוא ציין, לשמחתו, כי צה"ל מקיים תהליך של טיפול בבעיה זו וכי ראש אט"ל, האלוף אהרון חליוה, "הרים את הכפפה" עם כניסתו לתפקיד ומניע תהליכים לטיפול בנושא. אולם, מזהיר בריק בדו"ח זה, ללא יכולת לשמור על רמת הכשירות של המערך התומכ"ל, כבעבר, "לא כל שכן בעידן שבו מערך התומכ"ל נמצא במשבר אמון – גם הגדוד המאומן ביותר, יידרדר לאחור". הוא, שכמפקד פלוגה בחזית הדרום ב-73' החליף שבעה טנקים בזה אחר זה, לאחר שנפגעו מאש מצרית, יודע טוב מאחרים כמה חשוב מערך זה במלחמה של ממש.

סוגיות בפיקוד ומנהיגות

תחום אחר שבו עסק הדו"ח הוא יחסי מפקדים-פקודים והטיפול בפרט, סוגייה שבריק רואה בה אבן פינה בעיסוק הצבאי ומקפיד לעסוק בה לכל אורך כהונתו. כך למשל, בשנת 2009, לאחר שזכה למענה אדיש מצד מפקד חטיבה שבה טייחו מפקדי הגדודים שלו תחקירים אודות שורת אירועים אלימים מצד מפקדים זוטרים כלפי חיילים, חשף בריק את מה שהגדיר כתרבות של טיוח ואלימות במפגש עם פורום מטכ"ל. כתוצאה מכך קידומו של מפקד החטיבה נעצר. בראיון שנתן בשנה שעברה הזהיר מתרבות קלוקלת המשתרשת בצבא שבה מפקדים התרגלו לשלוח הודעות במקום לשוחח עם פקודיהם. ישנם אף כאלו, אמר, שמנהלים את היחידה מהמשרד, בוואטסאפ. כיצד יפגין מפקד שכזה מנהיגות בשדה הקרב, תהה. "במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד". גם בדו"ח הנוכחי מצא בריק כי קיימת מגמה של שיח לקוי בין המפקדים לאנשיהם.

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות", תיאר בריק כיצד במהלך הקרבות בסיני, היה נוהג כל ערב לאסוף את חיילי פלוגתו לתדריך בחניוני הלילה ו"לשוחח עם החיילים. סיפרתי להם מה עבר עלינו במשך היום, ודיברתי איתם על הדברים שאנחנו אמורים לעשות למחרת. ידעתי שלא כולנו נשב בחניון הלילה למחרת, אך ידעתי גם שכדי להניע את החיילים להילחם בקרב שבו הם עלולים להיפגע, חייבים לשוחח עימם באופן בלתי-אמצעי. לא רק בקשר הרדיו, המהווה את ערוץ התקשורת העיקרי בין המפקדים והחיילים בחיל השריון. אין די בקשר רדיו – המגע האישי, הטפיחה על הכתף חיוניים ביותר. ידעתי שאני חייב להקרין כלפי אנשי ביטחון, אמינות ומקצועיות, והבנתי כי עלי לספר להם את האמת, קשה ככל שתהיה". לתפיסתו, רק כך יכול מפקד להניע את אנשיו אחריו בשדה הקרב וגם בשגרה.

הביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית

במקרה, או שלא במקרה, התפרסמו השבוע שני מקרים מטרידים של טיפול קלוקל בחיילים ומפקדים שממחישים את נחיצות נציב קבילות חיילים. במקרה הראשון, שהתרחש לפני מספר חודשים, חשף הכתב הצבאי של גלי צה"ל, טל לב רם, כיצד מפקד פלוגה הפתיע את אחד מחייליו, שהיה מצוי בחופשת מחלה (גימלים) בביתו, בניגוד לפקודות, ונהג כלפיו באלימות. בהמשך הפרסום נמסר מדובר צה"ל כי החייל שהה לאחרונה בחו"ל וכשישוב ליחידה ייבדקו הטענות לעומקן על ידי המפקדים בגדוד ובחטיבה. כן ייבדק מידע לפיו מפקדים וקצינים נוספים בגדוד ידעו על האירוע החריג מיד לאחר שהתרחש. 

חיילי מילואים באימון, (צילום: דו"צ).

במקרה השני, שהתרחש לאחרונה באימון של חטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר בפיקוד הצפון, סירב מפקד פלוגה להעיר את חייליו לתרגיל לאחר שישנו 3 שעות בלבד, ולא 6 בהתאם לפקודות. התרגיל דימה מעבר משגרה ללחימה במצבים שונים. ביומו הרביעי של האימון התארגנו חיילי הגדוד לשינה כאשר נודע להם כי התרגיל הגדודי יחל בעוד שלוש שעות. המ"פ ביקש ממפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב, לשקול שנית ולדחות את התרגיל כך שהחיילים יספיקו לישון כנדרש. המח"ט, יוצא חטיבת גולני, סירב לעשות כן ולוח הזמנים שקבע נשאר בתוקף. מפרסומים בתקשורת עולה כי אף שמפקדיו הסבירו לו שמבחינת הפקודות מדובר במהלך תקין וכי שעות השינה יושלמו בהמשך, עמד המ"פ בסירובו, ככל הנראה ממניעים של הקפדה על כללי הבטיחות, ופלוגתו לא לקחה חלק בתרגיל.

קשה למצוא דוגמה טובה יותר לשיח הלקוי בין מפקדים לפקודיהם, עליו הצביע בריק, מאשר מקרה שבו מח"ט מתקשה לשכנע מ"פ לסמוך עליו בנוגע לבטיחות התרגיל. מי שמכיר את התרגילים הללו יתקשה להאשים את המ"פ על שהניח שהשילוב בין "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון בין שהשלימו שעות שינה ובין שלא (מה שמוביל לא פעם לתאונות ולנפגעים), ורצונם של המפקדים לדחוס ולהספיק כמה שיותר תכנים באימון, יביא לכך שהחיילים לא יישנו כנדרש בטרם ישתחררו וייסעו הביתה. חייליו של המ"פ רואים, כך נראה, את הדברים כמותו, שכן הם עתרו במכתב למפקד פיקוד הצפון, האלוף סטריק, והגדירו את ההדחה כ"אגרוף בפרצופם של כלל חיילי הפלוגה". שירות המילואים כבר מזמן אינו נחלת הכלל ואלו המשרתים במילואים תקופות ממושכות, במיוחד ביחידות לוחמות, נמנים על כחמישה אחוזים מן האוכלוסיה. החלטת מפקדיו של המ"פ, המח"ט והאוגדונר, לוותר על שירותיו של מי שעושה מעל 60 ימי מילואים בשנה (כמו כל מפקד פלוגת מילואים קרבית) ולהתעלם מההסתייגויות שהעלה מטרידה, ומצביעה על נתק של חלק מן המפקדים שבקבע ממערך המילואים וצרכי המשרתים בו.

בדו"ח שהוציא מתחת ידו ציטט בריק את וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, שאמר ש"ייתכן שביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית. היא ממלאת אותו תפקיד כמו הכאב בגוף האדם – היא קוראת לשים לב להתפתחות לא בריאה של דברים". כל עוד מתרחשים מקרים כאלה, טוב שישנו בריק והדו"ח השנתי שלו, גם אם הוא אינו נעים לקריאה, שמצביע על התפתחויות לא בריאות מאין אלו ומוודא שהמערכת תטפל בהן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.06.2017)

תנו (לכוחות המילואים של) צה"ל לנצח | מאת גל פרל פינקל

כולם יודעים שמגיע כל הכבוד לחיילי המילואים שנושאים בנטל הלא פשוט. ואולי בדיוק בגלל זה הגיע הזמן שהמדינה תדע לתגמל את חיילי המילואים כפי שמגיע להם, וגם תדע להשתמש בהם בהתאם.

• פורסם באתר "וואלה!"
• 21 במרץ 2016

בסופו של שירות המילואים האחרון, אימון גדודי בן שבוע, התחלף המג"ד שלי במילואים. בניגוד לחילופי מפקדים ביחידות המובחרות ובגדודי חטיבות החי"ר שבצבא הסדיר לא זכה האירוע לאזכור תקשורתי. בנאום הפרידה מן הגדוד מנה המג"ד את ההטבות שבפיקוד על גדוד מילואים ובהן מנוי לעיתון "במחנה", ותיאר את האתגר שבפיקוד על לוחמים שהתגייסו ב-78' או שהשאירו בבית אישה בהריון בחודש תשיעי. אני מכיר את המג"ד למעלה מעשור, מאז שהיה מ"פ בגדוד הצנחנים בו שירתי בסדיר. הנעליים שהוא משאיר אחריו הן גדולות, אבל אמרנו את זה גם על המג"ד הקודם.

תרגיל מילואים בצאלים, (צילום: דו"צ).

לא הייתי בטקס החילופים. סיימתי את המילואים יום קודם בשתיים כי היתה לי עבודה בירושלים. שזה לא חרוז מי יודע אבל ככה זה בחיים. ובכל זאת, שווה להתעכב רגע על העניין הזה שמג"ד מילואים מסיים תפקיד גם אם הדבר לא זכה לחשיפה תקשורתית. מפקדי גדודים במילואים עושים למעלה מחודשיים ימי מילואים בשנה, כל שנה. אין זמן טוב לצאת למילואים. הצו תמיד מגיע בעונה הבוערת, בתקופת הבחינות, כשיש לחץ בעבודה, כשלבן או בת הזוג יש יום הולדת או חלילה מחלה, או כמו הפעם בחגים. בקיצור לא נוח.

במילואים, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, גם מתאמנים באמת. כמו בסדיר. לעיתים, מפאת קוצר האימון הוא דחוס ומאומץ יותר מאלו שעוברים בסדיר. זה גם קצת מסוכן – פחות באימונים – יותר בפעילות מבצעית. אבל יש גם צדדים חיוביים למילואים. במילואים אתה פוגש את החבר'ה מכל קצוות הארץ וכלל הציבורים (בשנים האחרונות, אגב, כבר לא רק גברים אלא גם נשים, וטוב שכךׂ), שותה קפה שחור על פינג'אן, כמו בפלמ"ח (גם עם המג"ד) ונותן מעצמך למען משהו גדול יותר.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

הדיון הכי בוער במילואים האחרונים היה, למרבה הפלא, לא סביב השאלה האם יש תעסוקה במהלך השנה, וגם לא מתי עושים קפה, אלא האם ביום פקודה יפעילו את הגדוד, מה שלא אירע בשלושת המבצעים האחרונים בעזה. בספרו החשוב "האומץ לנצח", ציין חבר הכנסת עפר שלח (שנפצע כמ"פ צנחנים במילואים באותה חטיבה שבה אני משרת) כי יש לתגמל ולתמוך בהתאם את אותו מיעוט מובחר שעושה מילואים. בספר, שבו הניח יסודות לתפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, הזהיר שלח כי אם המילואים יהפכו לעניין של תגמול האנשים לא יבואו, אלא יעשו מחשבון של עלות-תועלת בהתאם לגודל התגמול הכספי.

שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים". למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הדרג המדיני וצה"ל גילו בעשור האחרון, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הססנות בהפעלת כוחות מילואים סדורים בלחימה למרות שלכוחות המילואים יתרונות העולים על מה שהדרג הבכיר רואה כחסרונות. ניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית הוא מכפיל כוח, שילובם תורם לקונצנזוס סביב המהלך, ולבסוף העובדה שמדובר באזרחים-חיילים השואלים שאלות מחייבת את הדרג המדיני לגבש אסטרטגיה סדורה שמפעילה את הכוח בשום שכל. כוחות המילואים, על-פי ייעודם, אינם חברת "שמירה וניקיון" של הצבא, אלא חלק אינטגרלי מתפיסת ההפעלה שלו.

ב-2007, לאחר שנהרג חברם, רס"ל אהוד אפרתי, ברצועת עזה אמרו צנחני מילואים ש"המדינה צריכה לדאוג לשני דברים: לתגמול נאות של המעטים שנושאים בנטל המילואים ולמספיק ימי מילואים כדי לאמן אותם, כדי שהכישלון של מלחמת לבנון השנייה לא יחזור על עצמו". נראה שאפשר להוסיף גם דרישה שלישית, בעימות הבא, כשיבוא, על צה"ל לכלול במהלך התמרון כוחות מילואים.

גל פרל פינקל הוא חוקר אורח בתכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי ומפעיל הבלוג "על הכוונת".

הרמטכ"ל איזנקוט והמלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון ובעזה. בלי דיון כזה המערכה הבאה תהיה דומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך

הרמטכ"ל איזנקוט, הגיע מוכן לתפקיד, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר, נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. בהוראתו גובשה "תר"ש גדעון" הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר וחטיבת הקומנדו, חיזוק אוגדות החוד ורפורמה במערך המילואים ביבשה שתיצור בידול בכשירות היחידות ותיעדוף לאימון החטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. בנוסף החליט הרמטכ"ל להעביר את ענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומתחרה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות, מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אגף כוח אדם, שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שלא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

"מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", (צילום: דו"צ).

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל" המעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות רחוקות כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה, ואת המענה כנגדם. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב", שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, במהלכה חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", חוזר הגנרל ומשנן לפקודו ומדגיש בפניו כי עליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר." לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה. בהתאם לכך בוצעו בפקודת הרמטכ"ל מספר תרגילי פתע במהלך השנה. מאחוריהם עומדת תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת שתחייב יכולת פעולה מהירה, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

דוד בן גוריון: "אם נילחם – נילחם בעתיד."

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה.

התהליכים שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון או בעזה תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 18.01.2016)

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית. 

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

ד"ר יועז הנדל, (צילום: פייסבוק).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

וילה בג'ונגל

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

הצבא כתנאי לאזרחות טובה

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה, (צילום: פייסבוק).

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

האליטה החדשה

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר סיום קורס הקצינים ב-2012. רבים מהם דתיים, (צילום: דו"צ).

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

לאן נעלם השמאל?

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בנציגי השמאל שפגש הנדל בספרו.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

אי של יציבות באי-יציבות

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון | מאת גל פרל פינקל

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.

מדיניות הקרדיט\ מאת גל פרל פינקל

ח"כ מגל, קצין סיירת מטכ"ל, הצביע נגד ההצעה שהוא חתום עליה, (מקור: ויקיפדיה).

בשבוע שעבר הפילה הקואליציה בכנסת הצעת חוק, שביקשה לעגן בחקיקה את מעמדו של "משרת מילואים פעיל" ולהעניק ללוחמים ולמפקדים הטבות שניתנו עד כה רק על פי החלטות ממשלה. על ההצעה חתומים הח"כים עפר שלח (יש עתיד), איתן כבל (המחנה הציוני), ינון מגל (הבית היהודי) ויואב קיש (ליכוד). האחרון לא נכח בהצבעה, ככל הנראה כי לא רצה להצביע נגד החוק שהציע. מגל דווקא הצביע נגד. כולם, אגב, שירתו בקרבי ובמילואים. כבל ושלח הם בוגרי אותה פלוגה בצנחנים, מגל שירת כקצין בסיירת מטכ"ל וקיש הוא טייס קרב.

31 ח"כים הצביעו בעד הצעת החוק, 50 נגד. בפער שכזה אפשר היה לחשוב שמדובר בכסף גדול ושהכנסת מבקשת לחסוך. אבל לא. עלות ההטבות מסתכמת בסכום שבין 26.8 ל–80 מיליון שקלים בשנה (תלוי בהתאם לאיזו גרסה). בכל מקרה, זהו כסף קטן במונחי תקציב ממשלה.

מימין: ח"כ כבל בעת שירות מילואים ב-2007, עם שר הביטחון דאז, אהוד ברק, מקור: ויקיפדיה).

כיום ישנם כ- 170 אלף משרתי מילואים שעונים להגדרה "משרת מילואים פעיל", ומתוכם כ-3,500 מפקדי מילואים פעילים שהצעת החוק מבקשת לעגן גם את מעמדם. בין היתר הצעת החוק מאפשרת למשרתי מילואים עצמאיים לקבל החזר בעבור דמי הביטוח ששילמו בעד עצמם בזמן שירות מילואים (שכן הם ממילא מבוטחים בתקופה זו כחיילים), מתעדפת בעלי עסקים קטנים שהם משרתי מילואים פעילים במכרזים ממשלתיים ומעניקה מענק בגובה חצי נקודת מס למפקדי מילואים פעילים. בסך-הכל לא משהו שמפלג בין ימין ושמאל בישראל.

ועדיין, ההצעה נפלה. מדוע? בגלל שהקרדיט על חקיקת החוק יירשם לזכות האופוזיציה. זה כל הסיפור. עכשיו, החליפו את המונח "מילואימניקים" ב"מפוני גוש קטיף" ודמיינו הצעה כזאת נופלת. ובכן, ככה נראה הממשל שלנו. מה שחשוב הוא לא מה עושים, אלא איך זה נזקף לזכותך. מדהים, אמר פעם הנשיא טרומן, מה ניתן להשיג אם לא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט.

מילואימנקים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

אני איש מילואים, בחטיבה מובחרת, וכבר הלכתי למילואים בשמש, בגשם, בתקופת הבחינות, ביום ההולדת של אשתי וכשלחוץ בעבודה. גל הטרור הנוכחי כבר הביא את הממשלה להחליט על גיוס אנשי מילואים, מיחידות מג"ב וצה"ל, בצווי 8. בהתרעה של רגע עוזבים אנשים את ביתם והולכים להגן על ביטחון ישראל. יש בזה משהו נקי, ראוי. מהסוג שאנחנו גאים לנופף בו כישראלים. מערך המילואים הוא היחידה המובחרת הכי גדולה בישראל, וחבריה הולכים ופוחתים. נסו לברר לעצמכם כמה אנשים אתם מכירים שבאמת עושים לפחות שבועיים מילואים בשנה, כל שנה, בחום ובקור כמו שרק בצאלים יכול להיות. שלא לדבר על גזרות חמות תרתי משמע. התשובה היא שפחות ופחות.

כשכולם עשו מילואים לא היה צורך לפצות איש. כולם גויסו (הרוב הגדול) וכולם נשאו בנטל. החל מ-1985, לאחר הנסיגה הראשונה מלבנון, מספר הנושאים בעול הולך וקטן. נכון לשנת 2000 30% מאנשי המילואים עשו 80% מסך ימי המילואים. מאז המשוואה רק החמירה. כשלא כולם עושים את העבודה, מי שכן עושה ונפגע מכך כלכלית, זקוק לממשל שידאג לו. מי שנותן יותר, צריך להיות מתועדף יותר — או לפחות לא להפסיד, ולעזאזל הקרדיט.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 24.10.2015)