סירוב פקודה מחייב הדחה, אבל גם בדק בית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, אבל הכשל מצוי בכך שהמ"פ נדחק לסיטואציה שבה היו לו מעט מאוד אפשרויות, וכולן רעות. נוכח האפשרות של עימות קרוב בעזה, יש להכין את המילואים אבל לזכור שבניגוד לצבא הסדיר, הם אזרחים-חיילים.

השבוע החליט אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, להדיח מתפקידו את מני איתן, מפקד פלוגה מסייעת בחטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר באוגדת הבשן. באימון גדודי שהתרחש לפני כחודש, שינה מפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב (קצין בקבע), את השעה בה ייצאו חיילי הגדוד לתרגיל, ולמעשה קיצר את הזמן שהוקצה לשינה לשלוש שעות בלבד, ולא שש בהתאם לפקודות. מאחר והיה מדובר בלילה האחרון לאימון ולמחרת תוכננו החיילים להשתחרר, התעקשו מפקדי הגדוד, ובהם איתן, כי יינתן לחיילים די זמן לישון בטרם התרגיל, כפי שגם סוכם מראש בישיבות התכנון.

3048-1

האלוף סטריק, הדיח את מ"פ המילואים בשל סירוב פקודה, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בראיון שנתן, ציין איתן כי אמר למח"ט שהוא יודע היטב מתי יש בכוחו לפקד על חייליו, ובעיקר מתי לא, וכי "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון, יביא לכך שלא ניתן יהיה למנוע מהם להזדכות ולצאת הביתה מבלי שישנו. המח"ט סירב להשתכנע והתעקש כי החריגה היא בסמכותו. את הצורך בפתרון למצב החדש, הוא הטיל על מפקדי הגדוד. איתן בתורו, הודיע שהוא מסרב פקודה ולא העיר את חייליו לתרגיל, משום שחשש שחייליו העייפים יירדמו על ההגה בדרכם הביתה ויקלעו לתאונת דרכים. בתחקיר הביע אלוף הפיקוד את הערכתו לתרומתו רבת השנים של איתן אך הדגיש כי סירוב פקודה מסוג זה הוא "חריגה מהנורמה הפיקודית המצופה ממפקד פלוגה לוחמת אשר פוגע במרקם האמון הגדודי בלחימה". יש בזה הרבה אמת, ועדיין קל לנחש מה חושב המילואימניק הפשוט כשהמ"פ מתעקש על כללי הבטיחות ושלום חייליו, ואילו מפקדי הצבא מתעקשים על שרשרת הפיקוד.

פער מובנה בין הסדיר למילואים

המ"פ מני איתן באימון מילואים, (צילום: באדיבות המצולם).

כמתנדבים בפועל (מי שלא רוצה לא עושה), חיילי המילואים הם שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם מביאים מהבית. בשל כך, מקרה שבו מפקד פלוגת מילואים מסרב פקודה באימון, מחייב כאמור הדחה, אבל לצדה בדק בית מקיף בקרב המפקדים שמעל למ"פ על אחריותם לאירוע. בישראל 2017 רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. תפקידי הפיקוד מרמת מפקד הפלוגה תובעניים במיוחד, וכוללים כשישים ימי מילואים למ"פ ותשעים למג"ד. בתקופה שבה, כמאמר קצין המילואים הראשי הקודם, שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. כשמגיעים לתפקיד המח"ט, כבר מדובר ב-150 ימי מילואים בשנה. במצב הזה מח"ט מילואים, שהוא גם איש מילואים בעצמו, הוא כבר בחזקת זן נדיר, שלא לומר "פרח מוגן". הצורך של צבא הקבע בתקני אל"מ לקציניו הוא סיבה נוספת לכך שמפקד זרוע היבשה והרמטכ"ל מתקשים לאייש את התפקיד באיש מילואים. לכן, רובם המוחלט של מפקדי חטיבות המילואים הם קצינים בקבע. 

לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי. גם מי שלא מתייחס כך לתפקיד יתקשה לגשר על הפערים בין מי שעשה את כל חייו הבוגרים במסגרת צבאית סדירה, שבה ההיררכיה והציות הכמעט עיוור יצוקים למערכת, לבין אזרחים-חיילים (בין שהם חיילים או מפקדים) שרואים בשירות המילואים זכות וחובה, אך עשייה שהינה משנית לחייהם כאזרחים. גם האחרונים יודעים היטב מהי שרשרת הפיקוד, אבל הם מביאים איתם למילואים גישה אזרחית (שיש בה ספקנות בריאה), אחראית ויוזמת. אותם, מניעים לפעולה עם יותר מאשר הפקודה לבדה. במילואים גם לאמון, לשכל הישר ולתחושת השותפות, יש תפקיד. 

חוכמת הפיקוד היתה מנטרלת את המוקש הזה מראש

ברשתות החברתיות נהנה המ"פ מתמיכה משמעותית, אבל היה גם מי שהביע עמדה אחרת. מפקד גדוד הסיור בחטיבת יפתח, סא"ל (מיל') חיים חבשוש, שכמו המ"פ איתן והמח"ט בהרב, הינו יוצא חטיבת גולני, כתב בפייסבוק כי חובת המפקדים להביע את דעתם, לשכנע ולהתווכח עם פקודות שמנוגדות לדעתם, "אך משנתקבלה החלטת המפקד וקיבלנו משימה, אנחנו חייבים ליישר קו ולבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר! זהו מקור כוחו ועוצמתו של צה"ל". בהמשך הפוסט הוסיף כי "גם אם הייתה מחלוקת, לגיטימית או לאוגם אם הפתרון שהוצע אינו סביר בעיני המ"פ, עליו היה לבצע את המשימה שהוטלה על פלוגתו ולדאוג יחד עם המפקדים לפיתרון בעיית השינה בצורה אחרת". חבשוש שב והדגיש כי בצה"ל אין מקום לסירוב פקודה או להשפעה על חיילים לאי-ביצוע משימות או למעשים שיפרקו את היחידה. 

אבירם אלעד, בעת אימון מילואים בצאלים עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, (צילום: דו"צ).

במאמר שכתב על הפרשה אבירם אלעד, סא"ל במילואים ולשעבר מפקד גדוד מילואים בחטיבת צנחנים (גילוי נאות, היה גם המג"ד שלי), הוא הבהיר שהצבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, זולת במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מאחר וזה אינו המקרה, ההדחה היתה מתבקשת. אבל כמפקד ותיק במילואים, ביקש אלעד להדגיש כי יש לדברים גם צד שני. "מפקד רציני שמפעיל את חוכמת הפיקוד ולא נשען רק על פקודות", כתב, "היה מצליח לנטרל את המוקש ולא להגיע לסיטואציה בה המ"פ נדחק לפינה ומסרב פקודה". ישנם, ציין, פתרונות יצירתיים לבעיה – בשעות הבוקר שלאחר סיום האימון, נשלחים החיילים לישון במאהל מרוחק מן הבסיס ומזדכים על הציוד רק בשעה מאוחרת יותר. כך מצליחים לאזן בין מה שהגדיר כרצון "להתאמן הרבה וקשה ולנצל היטב את זמן החיילים לבין הרצון לשלחם הביתה בצורה בטוחה ולאחר שישנו מספר שעות מספק". לרוב, ציין אלעד, משכילים המפקדים שבקבע להפנים כי המילואימניקים אינם חיילים סדירים, ומאמצים אל לבם את גישתם האזרחית והיוזמת.

מלכוד 2017: ישראל אחראית למתרחש בעזה

דו"ח מבקר המדינה אודות עבודת הקבינט במבצע "צוק איתן" הציג את הקבינט כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, והשרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם וכשהנושא הפך מחשוב לדחוף, שלא לומר בוער. למרות זאת, דחתה השבוע פעם נוספת ועדת השרים לחקיקה את החוק שהציע ח"כ עפר שלח, שמטרתו לשפר את עבודת הקבינט. השבוע גם החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את עמדת הרשות הפלסטינית להפסיק את התשלום עבור החשמל שצורכת רצועת עזה, הנרכש מישראל, ולא לפעול למציאת מקור מימון חלופי לאספקת החשמל ברצועה, הנשלטת בידי החמאס. ההחלטה התקבלה לאחר שבכירי מערכת הביטחון, ובכלל זה הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הלוי ומתאם הפעולות בשטחים מרדכי, הזהירו מפני המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. בתכנית המערכונים "פלטפוס" ביצע בשעתו חנן לדרמן את השיר "זה נשמע לכם סותר, אבל…" דומה שהשיר תקף גם לגבי על החלטת זו של הקבינט.

כשמחברים את מצבה של רצועת עזה תחת שלטון חמאס, על סף אסון הומניטרי, עם החרם הערבי על קטאר, שסיפקה לו סיוע כספי ניכר, ועם השלמתו הקרבה של המכשול ההנדסי בגבול עם ישראל, שמטרתו לבלום יכולת מנהרות החדירה של החמאס, האפשרות שתתרחש הסלמה גבוהה. הישיבה גם הבליטה את המלכוד בו מצויה ישראל לגבי רצועת עזה. מצד אחד, רצונה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהימנע מלהקל על החמאס, ומצד שני, בסוף האחריות למצב הקשה ברצועה תיפול עליה. זו כנראה הסיבה שבימים שלאחר מכן החלה הממשלה לחפש פתרונות למשבר.

לוחמי חטיבת הקומנדו במהלך האימון השבוע בקפריסין, (ציום:דו"צ).

ועדיין, למרות שלישראל ולחמאס אין עניין בעימות בקיץ הקרוב, יכול זה להתרחש. כך אירע בקיץ 2014, כמו גם בהסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. כשעוסקים במוכנות לעימות הבא תופסות את העין כותרות אודות התרגיל שקיימה חטיבת הקומנדו בקפריסין, שכלל את יחידת אגוז וטייסת מסוקים. תרגילים מסוג זה הינם חשובים, אך במידה וצה"ל יידרש לתמרון קרקעי רחב היקף ברצועה או בלבנון, כוח המחץ המשמעותי יהיה, שוב, המילואים. בדיוק בגלל זה חשוב שלצד האימונים לשיפור כשירותם, יחזקו מפקדי צה"ל שבקבע את היכרותם עם מערך המילואים, לא רק בציוד ובטקטיקה, אלא גם בהבנת הצרכים וההערכה לפועלם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.06.2017)

מודעות פרסומת

נציב קבילות חיילים מזהיר מהיעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים שמצביע על ירידה במוטביציה של אנשי הקבע להישאר בצה"ל, במוכנות המערך תומך הלחימה למלחמה וכן על היעדר שיח פיקודי מספק בין מפקדים לבין פקודיהם. דו"ח שהוא קריאת חובה.

השבוע פורסם דו"ח נציב קבילות חיילים (נקח"ל), האלוף במילואים יצחק בריק. הנציב ציין כי במהלך הביקורים והשיחות שערך בשנה האחרונה ביחידות צה"ל, הצטיירה לפניו תמונה קשה באשר להשלכות האפשריות של הקיצוצים הרוחביים שהתקיימו בחלק ממערכי היבשה והוא אינו משוכנע שמפקדי הצבא מודעים למצב במלואו. הפערים שזיהה אינם ברמה האסטרטגית אלא ברמה הטקטית. שם, בחלק מיחידות השדה של צה"ל מצא בריק "שבחלק מהנושאים יש "חזרה לאחור", תוך אי-התחשבות בלקחי מלחמות ישראל, פעילות מבצעית ושגרה". בריק, שפרש מצה"ל ב-99' לאחר ששימש כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד גיס, מבוגר מאלופי צה"ל בשלוש מלחמות וחצי. בעוד שחלקם (אולי) לחמו בלבנון הראשונה הרי שהוא עצמו כבר לחם, כמפקד טנק באוגדת שרון, במלחמת ששת הימים. על האופן שבו פיקד על פלוגת שריון במלחמת יום הכיפורים, הוענק לו עיטור העוז. הוא מביא אתו לתפקיד ראייה אחרת, שכוללת בתוכה גם שורה ארוכה של לקחים שבצה"ל הספיקו לשכוח.

משבר במערך תומך הלחימה

נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל') בריק (צילום: ד"צ).

אף שהוא מודע לכך שמתקיימים כעת בצה"ל תהליכי שינוי עמוקים הכוללים את מימוש התכנית הרב-שנתית "גדעון" (תר"ש), הרי שלטענת הנציב, אחת ההשלכות שלהם ושל שינויים ורפורמות שקדמו להם, היא תחושת חוסר ודאות קשה בקרב אנשי הקבע בתפקידים תומכי לחימה (תומכ"ל) ומנהלה, בין היתר בעקבות פיטורי כ-6,000 אנשי קבע בשנים האחרונות. אף שהוא אינו מטיל ספק בחשיבות התר"ש, מציין בריק שקיצוץ תקנים רבים הביא גם לכך שביחידות מחסני החירום (ימ"חים) ובמקומות אחרים, גדל הנטל על הנשארים באופן כזה, שלעיתים מבצע נגד אחד משימות שבעבר ביצעו שלושה. מצב זה אמנם חסכוני לצבא, אך הוא פוגע קשות ברצון האנשים להישאר במערכת. העומס מביא לתפיסתו ל"תופעה של "עיגול פינות", של רדידות ושטחיות במילוי המשימות, של ירידה באיכות הביצוע, ולעיתים – תופעה של אי-עשייה ודיווחים לא אמינים על מה שלא בוצע כנדרש או לא בוצע כלל"הדבר גורם לירידה באיכות אחזקת הציוד שעלות תיקונו עשויה להיות גדולה מן החיסכון בכוח אדם. 

בדו"ח הקודם שהוציא, הזהיר הנציב מפני קריסת מערך הנגדים בימ"חים, שעלול לפגוע בכשירות צבא היבשה בשנים הקרבות. בדו"ח הנוכחי הוא ציין, לשמחתו, כי צה"ל מקיים תהליך של טיפול בבעיה זו וכי ראש אט"ל, האלוף אהרון חליוה, "הרים את הכפפה" עם כניסתו לתפקיד ומניע תהליכים לטיפול בנושא. אולם, מזהיר בריק בדו"ח זה, ללא יכולת לשמור על רמת הכשירות של המערך התומכ"ל, כבעבר, "לא כל שכן בעידן שבו מערך התומכ"ל נמצא במשבר אמון – גם הגדוד המאומן ביותר, יידרדר לאחור". הוא, שכמפקד פלוגה בחזית הדרום ב-73' החליף שבעה טנקים בזה אחר זה, לאחר שנפגעו מאש מצרית, יודע טוב מאחרים כמה חשוב מערך זה במלחמה של ממש.

סוגיות בפיקוד ומנהיגות

תחום אחר שבו עסק הדו"ח הוא יחסי מפקדים-פקודים והטיפול בפרט, סוגייה שבריק רואה בה אבן פינה בעיסוק הצבאי ומקפיד לעסוק בה לכל אורך כהונתו. כך למשל, בשנת 2009, לאחר שזכה למענה אדיש מצד מפקד חטיבה שבה טייחו מפקדי הגדודים שלו תחקירים אודות שורת אירועים אלימים מצד מפקדים זוטרים כלפי חיילים, חשף בריק את מה שהגדיר כתרבות של טיוח ואלימות במפגש עם פורום מטכ"ל. כתוצאה מכך קידומו של מפקד החטיבה נעצר. בראיון שנתן בשנה שעברה הזהיר מתרבות קלוקלת המשתרשת בצבא שבה מפקדים התרגלו לשלוח הודעות במקום לשוחח עם פקודיהם. ישנם אף כאלו, אמר, שמנהלים את היחידה מהמשרד, בוואטסאפ. כיצד יפגין מפקד שכזה מנהיגות בשדה הקרב, תהה. "במלחמה הוואטסאפ לא יעבוד". גם בדו"ח הנוכחי מצא בריק כי קיימת מגמה של שיח לקוי בין המפקדים לאנשיהם.

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות", תיאר בריק כיצד במהלך הקרבות בסיני, היה נוהג כל ערב לאסוף את חיילי פלוגתו לתדריך בחניוני הלילה ו"לשוחח עם החיילים. סיפרתי להם מה עבר עלינו במשך היום, ודיברתי איתם על הדברים שאנחנו אמורים לעשות למחרת. ידעתי שלא כולנו נשב בחניון הלילה למחרת, אך ידעתי גם שכדי להניע את החיילים להילחם בקרב שבו הם עלולים להיפגע, חייבים לשוחח עימם באופן בלתי-אמצעי. לא רק בקשר הרדיו, המהווה את ערוץ התקשורת העיקרי בין המפקדים והחיילים בחיל השריון. אין די בקשר רדיו המגע האישי, הטפיחה על הכתף חיוניים ביותר. ידעתי שאני חייב להקרין כלפי אנשי ביטחון, אמינות ומקצועיות, והבנתי כי עלי לספר להם את האמת, קשה ככל שתהיה". לתפיסתו, רק כך יכול מפקד להניע את אנשיו אחריו בשדה הקרב וגם בשגרה.

הביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית

במקרה, או שלא במקרה, התפרסמו השבוע שני מקרים מטרידים של טיפול קלוקל בחיילים ומפקדים שממחישים את נחיצות נציב קבילות חיילים. במקרה הראשון, שהתרחש לפני מספר חודשים, חשף הכתב הצבאי של גלי צה"ל, טל לב רם, כיצד מפקד פלוגה הפתיע את אחד מחייליו, שהיה מצוי בחופשת מחלה (גימלים) בביתו, בניגוד לפקודות, ונהג כלפיו באלימות. בהמשך הפרסום נמסר מדובר צה"ל כי החייל שהה לאחרונה בחו"ל וכשישוב ליחידה ייבדקו הטענות לעומקן על ידי המפקדים בגדוד ובחטיבה. כן ייבדק מידע לפיו מפקדים וקצינים נוספים בגדוד ידעו על האירוע החריג מיד לאחר שהתרחש. 

חיילי מילואים באימון, (צילום: דו"צ).

במקרה השני, שהתרחש לאחרונה באימון של חטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר בפיקוד הצפון, סירב מפקד פלוגה להעיר את חייליו לתרגיל לאחר שישנו 3 שעות בלבד, ולא 6 בהתאם לפקודות. התרגיל דימה מעבר משגרה ללחימה במצבים שונים. ביומו הרביעי של האימון התארגנו חיילי הגדוד לשינה כאשר נודע להם כי התרגיל הגדודי יחל בעוד שלוש שעות. המ"פ ביקש ממפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב, לשקול שנית ולדחות את התרגיל כך שהחיילים יספיקו לישון כנדרש. המח"ט, יוצא חטיבת גולני, סירב לעשות כן ולוח הזמנים שקבע נשאר בתוקף. מפרסומים בתקשורת עולה כי אף שמפקדיו הסבירו לו שמבחינת הפקודות מדובר במהלך תקין וכי שעות השינה יושלמו בהמשך, עמד המ"פ בסירובו, ככל הנראה ממניעים של הקפדה על כללי הבטיחות, ופלוגתו לא לקחה חלק בתרגיל.

קשה למצוא דוגמה טובה יותר לשיח הלקוי בין מפקדים לפקודיהם, עליו הצביע בריק, מאשר מקרה שבו מח"ט מתקשה לשכנע מ"פ לסמוך עליו בנוגע לבטיחות התרגיל. מי שמכיר את התרגילים הללו יתקשה להאשים את המ"פ על שהניח שהשילוב בין "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון בין שהשלימו שעות שינה ובין שלא (מה שמוביל לא פעם לתאונות ולנפגעים), ורצונם של המפקדים לדחוס ולהספיק כמה שיותר תכנים באימון, יביא לכך שהחיילים לא יישנו כנדרש בטרם ישתחררו וייסעו הביתה. חייליו של המ"פ רואים, כך נראה, את הדברים כמותו, שכן הם עתרו במכתב למפקד פיקוד הצפון, האלוף סטריק, והגדירו את ההדחה כ"אגרוף בפרצופם של כלל חיילי הפלוגה". שירות המילואים כבר מזמן אינו נחלת הכלל ואלו המשרתים במילואים תקופות ממושכות, במיוחד ביחידות לוחמות, נמנים על כחמישה אחוזים מן האוכלוסיה. החלטת מפקדיו של המ"פ, המח"ט והאוגדונר, לוותר על שירותיו של מי שעושה מעל 60 ימי מילואים בשנה (כמו כל מפקד פלוגת מילואים קרבית) ולהתעלם מההסתייגויות שהעלה מטרידה, ומצביעה על נתק של חלק מן המפקדים שבקבע ממערך המילואים וצרכי המשרתים בו.

בדו"ח שהוציא מתחת ידו ציטט בריק את וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, שאמר ש"ייתכן שביקורת אינה נעימה, אך היא הכרחית. היא ממלאת אותו תפקיד כמו הכאב בגוף האדם – היא קוראת לשים לב להתפתחות לא בריאה של דברים". כל עוד מתרחשים מקרים כאלה, טוב שישנו בריק והדו"ח השנתי שלו, גם אם הוא אינו נעים לקריאה, שמצביע על התפתחויות לא בריאות מאין אלו ומוודא שהמערכת תטפל בהן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.06.2017)

תנו (לכוחות המילואים של) צה"ל לנצח\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כולם יודעים שמגיע כל הכבוד לחיילי המילואים שנושאים בנטל הלא פשוט. ואולי בדיוק בגלל זה הגיע הזמן שהמדינה תדע לתגמל את חיילי המילואים כפי שמגיע להם, וגם תדע להשתמש בהם בהתאם

בסופו של שירות המילואים האחרון, אימון גדודי בן שבוע, התחלף המג"ד שלי במילואים. בניגוד לחילופי מפקדים ביחידות המובחרות ובגדודי חטיבות החי"ר שבצבא הסדיר לא זכה האירוע לאזכור תקשורתי. בנאום הפרידה מן הגדוד מנה המג"ד את ההטבות שבפיקוד על גדוד מילואים ובהן מנוי לעיתון "במחנה", ותיאר את האתגר שבפיקוד על לוחמים שהתגייסו ב-78' או שהשאירו בבית אישה בהריון בחודש תשיעי. אני מכיר את המג"ד למעלה מעשור, מאז שהיה מ"פ בגדוד הצנחנים בו שירתי בסדיר. הנעליים שהוא משאיר אחריו הן גדולות, אבל אמרנו את זה גם על המג"ד הקודם.

תרגיל מילואים בצאלים, (צילום: דו"צ).

תרגיל מילואים בצאלים, (צילום: דו"צ).

לא הייתי בטקס החילופים. סיימתי את המילואים יום קודם בשתיים כי היתה לי עבודה בירושלים. שזה לא חרוז מי יודע אבל ככה זה בחיים. ובכל זאת, שווה להתעכב רגע על העניין הזה שמג"ד מילואים מסיים תפקיד גם אם הדבר לא זכה לחשיפה תקשורתית. מפקדי גדודים במילואים עושים למעלה מחודשיים ימי מילואים בשנה, כל שנה. אין זמן טוב לצאת למילואים. הצו תמיד מגיע בעונה הבוערת, בתקופת הבחינות, כשיש לחץ בעבודה, כשלבן או בת הזוג יש יום הולדת או חלילה מחלה, או כמו הפעם בחגים. בקיצור לא נוח.

במילואים, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, גם מתאמנים באמת. כמו בסדיר. לעיתים, מפאת קוצר האימון הוא דחוס ומאומץ יותר מאלו שעוברים בסדיר. זה גם קצת מסוכן – פחות באימונים – יותר בפעילות מבצעית. אבל יש גם צדדים חיוביים למילואים. במילואים אתה פוגש את החבר'ה מכל קצוות הארץ וכלל הציבורים (בשנים האחרונות, אגב, כבר לא רק גברים אלא גם נשים, וטוב שכךׂ), שותה קפה שחור על פינג'אן, כמו בפלמ"ח (גם עם המג"ד) ונותן מעצמך למען משהו גדול יותר.

231126-13201644642

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

הדיון הכי בוער במילואים האחרונים היה, למרבה הפלא, לא סביב השאלה האם יש תעסוקה במהלך השנה, וגם לא מתי עושים קפה, אלא האם ביום פקודה יפעילו את הגדוד, מה שלא אירע בשלושת המבצעים האחרונים בעזה. בספרו החשוב "האומץ לנצח", ציין חבר הכנסת עפר שלח (שנפצע כמ"פ צנחנים במילואים באותה חטיבה שבה אני משרת) כי יש לתגמל ולתמוך בהתאם את אותו מיעוט מובחר שעושה מילואים. בספר, שבו הניח יסודות לתפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, הזהיר שלח כי אם המילואים יהפכו לעניין של תגמול האנשים לא יבואו, אלא יעשו מחשבון של עלות-תועלת בהתאם לגודל התגמול הכספי.

שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים". למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הדרג המדיני וצה"ל גילו בעשור האחרון, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הססנות בהפעלת כוחות מילואים סדורים בלחימה למרות שלכוחות המילואים יתרונות העולים על מה שהדרג הבכיר רואה כחסרונות. ניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית הוא מכפיל כוח, שילובם תורם לקונצנזוס סביב המהלך, ולבסוף העובדה שמדובר באזרחים-חיילים השואלים שאלות מחייבת את הדרג המדיני לגבש אסטרטגיה סדורה שמפעילה את הכוח בשום שכל. כוחות המילואים, על-פי ייעודם, אינם חברת "שמירה וניקיון" של הצבא, אלא חלק אינטגרלי מתפיסת ההפעלה שלו.

ב-2007, לאחר שנהרג חברם, רס"ל אהוד אפרתי, ברצועת עזה אמרו צנחני מילואים ש"המדינה צריכה לדאוג לשני דברים: לתגמול נאות של המעטים שנושאים בנטל המילואים ולמספיק ימי מילואים כדי לאמן אותם, כדי שהכישלון של מלחמת לבנון השנייה לא יחזור על עצמו". נראה שאפשר להוסיף גם דרישה שלישית, בעימות הבא, כשיבוא, על צה"ל לכלול במהלך התמרון כוחות מילואים.

גל פרל פינקל הוא חוקר אורח בתכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי ומפעיל הבלוג "על הכוונת"

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.03.2016)

הרמטכ"ל איזנקוט והמלחמה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון ובעזה. בלי דיון כזה המערכה הבאה תהיה דומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך

הרמטכ"ל איזנקוט, הגיע מוכן לתפקיד.

הרמטכ"ל איזנקוט, הגיע מוכן לתפקיד, (צילום: דו"צ).

בפברואר 2015 נכנס גדי איזנקוט לתפקידו כרמטכ"ל ה-21 של צה"ל לאחר ששימש בכל תפקידי המפתח הרלוונטיים וכשהוא מודע למגבלות הכוח: מח"ט מצטיין של גולני, מפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, ראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמפקד פלוגה בגולני), שדחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחזבאללה, אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל במהלך המערכה האחרונה בעזה. השנה הראשונה בתפקיד מאתגרת במיוחד ובה מעצב הרמטכ"ל את "דמות המפקד" ואת המגמות לתקופה בה יפקד על צה"ל.

מרגע שנכנס לתפקידו בפברואר שעבר, נהג הרמטכ"ל כמי שאין לו זמן לבזבז. בהוראתו גובשה "תר"ש גדעון" הכוללת פרישה של כ-5,000 משרתי קבע (כמו גם קיצוץ חמישה תקני אלוף במטכ"ל), צמצום מפקדות, הקמת זרוע הסייבר וחטיבת הקומנדו, חיזוק אוגדות החוד ורפורמה במערך המילואים ביבשה שתיצור בידול בכשירות היחידות ותיעדוף לאימון החטיבות המתמרנות של המערך, חי"ר ושריון, בכדי לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. בנוסף החליט הרמטכ"ל להעביר את ענף תודעה יהודית, העוסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה ומתחרה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות, מן הרבנות הצבאית לאחריותו הישירה של ראש אגף כוח אדם, שיפקח באופן הדוק, וכמוהו גם איזנקוט, על פעילות הענף שתהפוך מאוזנת יותר. אף שלא מימש את כוונתו המקורית להעביר את הענף לאחריות חיל החינוך, הרי ש"חתך" גם בסוגיה טעונה זו במטרה לשמור "על צה"ל כצבא ממלכתי במדינה דמוקרטית."

"הניצחון מתחשל עד לקרב"

הוגברו האימונים

"מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", (צילום: דו"צ).

איזנקוט, שמאמין שתהליכים כאלה אינם יכולים להתקיים ללא משנה סדורה, הורה על פרסום מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל" המעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לא נעשה מאז ימי בן גוריון. המסמך מגדיר בבירור את האיומים שאיתם נדרש כנגדם יש להיערך, החל ממדינות רחוקות כמו איראן, וכלה בארגונים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה, ואת המענה כנגדם. דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי שהוזנח בשנים האחרונות. על-פי עקרונות התפיסה החדשה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

הרמטכ"ל הוא איש ספר ובעל תודעה היסטורית מפותחת. אחד הספרים מהם הושפע הוא הספר "אנשי פאנפילוב", שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח. בספר מתוארת לחימת גדוד רגלים בצבא האדום במלחמת העולם השנייה, במהלכה חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את המג"ד, מומיש-אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות. "הניצחון מתחשל עד לקרב", חוזר הגנרל ומשנן לפקודו ומדגיש בפניו כי עליו לתת דעתו תמיד לרמת המוכנות של הכוחות שכן "במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר." לקח זה מקבל משנה תוקף לאור האופן שבו פרצו מלחמת לבנון השנייה והמערכה האחרונה בעזה. בהתאם לכך בוצעו בפקודת הרמטכ"ל מספר תרגילי פתע במהלך השנה. מאחוריהם עומדת תפיסתו את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת שתחייב יכולת פעולה מהירה, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו איזנקוט. כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת.

בן גוריון, אם נלחם נלחם בעתיד

דוד בן גוריון: "אם נילחם – נילחם בעתיד."

"אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להפך," אמר בן גוריון ב-1951. איזנקוט מודע לכך היטב. המערכה האחרונה בעזה לא היתה דומה למבצע "עופרת יצוקה", והמערכה הבאה תהיה מורכבת ממנה בהרבה. חזבאללה וחמאס היו ערוכים טוב יותר להתמודדות עם צה"ל הן ב-2006 והן ב-2014, מאשר היה הוא ערוך כנגדם. רק לאחרונה פורסם כי חמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות שלו בעזה וחזבאללה ערוך בדרום לבנון בעמדות מבוצרות ובמערכים תת-קרקעיים, ולו אמצעי לחימה מתקדמים כמו גם ניסיון מבצעי עשיר שצברו לוחמיו בסוריה.

התהליכים שמוביל הרמטכ"ל נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. אולם חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון או בעזה תהיה, כמעט בוודאות, מערכה מהוססת, מגמגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה. זה לא חייב להיות כך.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 18.01.2016)

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית. 

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

ד"ר יועז הנדל, (צילום: פייסבוק).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

וילה בג'ונגל

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

בנט מגלן

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

הצבא כתנאי לאזרחות טובה

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה במשלחת של קורס מפקדי פלוגות ב-2007, (צילום: פייסבוק)

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה, (צילום: פייסבוק).

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

האליטה החדשה

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר הסיום בה"ד 1 ב-2012, רבים מהצוערים דתיים, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר סיום קורס הקצינים ב-2012. רבים מהם דתיים, (צילום: דו"צ).

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

לאן נעלם השמאל?

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בניציגי השמאל שפוגש הנדל בספרו.

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בנציגי השמאל שפגש הנדל בספרו.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

אי של יציבות באי-יציבות

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.

עפר שלח מצא את הנוסחה שתביא לניצחון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"חטיבת הקומנדו היא אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", "הקבינט לא מבין את שהוא יודע", "הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים" ו"גודלו של צה"ל הוא תאונה דמוגרפית". בראיון אודות ספרו החדש מניח ח"כ עפר שלח תפיסת ביטחון עדכנית וסדורה למדינת ישראל.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

ספרו החדש של חבר הכנסת שלח.

בשבוע שעבר יצא לאור ספרו החדש של הח"כ עפר שלח, "האומץ לנצח – מדיניות ביטחון לישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015). שלח מכיר את מערכת הביטחון מלפני ולפנים. הוא שימש כמ"פ צנחנים במילואים, לחם ונפצע במלחמת לבנון, וכעיתונאי כיסה את התחום המדיני-ביטחוני מעל לשני עשורים (וגם כתב ספרים בנושא שהיו לרבי-מכר). בעצם כתיבת הספר כח"כ מכהן, מצטייר שלח יותר כמו חבר פרלמנט בריטי או סנאטור אמריקני מאשר כמי שעובד בכנסת ישראל. הח"כים בישראל כמעט שאינם כותבים ספרים, ממש כשם שהגנרלים בישראל כמעט שאינם כותבים דוקטורט (בניגוד לכמה מהבולטים מעמיתיהם בארצות הברית דוגמת דייוויד פטראוס).

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

בניגוד לספרו "המגש והכסף" (הוצאת זמורה ביתן, 2003) ספרו החדש של שלח הוא לדבריו, "ספר של פוליטיקאי" והינו בבחינת מצע מעשי שבו מעל מאה סעיפים לפעולה (Action Items) שהוא, בכפוף לתפקידים שימלא כפוליטיקאי, מתכוון להיאבק על הגשמתם. בספר החדש מנתח שלח את המשמעויות מהיעדר תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל, שכיום אינה קיימת וכמוה גם הדיון הציבורי אודותיה, שחשוב יותר. בכדי להמחיש זאת מנתח שלח את מבצע צוק איתן כמחדל מייצג. בספר בוחן שלח את כלל הרמות מן היחידה המובחרת ועד לקבינט, מותח ביקורת ומציע חלופות.

הדיון על תפיסת הביטחון לא מתקיים

בראיון שערכתי עמו לרגל יציאת הספר, שיבח שלח את הרמטכ"ל איזנקוט (שהיה צוער שלו בקורס קצינים), "איש מתקדם ורפורמיסט", על פעולותיו להתאמת הצבא לעימותי ההווה והעתיד, אבל גם ציין שאת המתווה צריכה לעצב המערכת האזרחית המפקחת על הצבא. לתפיסתו, "המערכת האזרחית היא זו שצריכה לעצב את תפיסת הביטחון, היא זו שעוסקת בהקצאת המשאבים והיא זו שצריכה לעצב, בניגוד למה שחושבים, את תפיסת ההפעלה." סוגיות כמו משך הלחימה הרצוי ונחיצות התמרון בשדה הקרב המודרני, צריכות להעסיק קודם כל את הדרג האזרחי. אולם, בעוד שבצבא פנימה מתקיים דיון רציני על תפיסת הביטחון, הדיון הציבורי בנושא דל ומפוחד ונותר בעיקרו ברמת הצהרות פוליטיות על עתיד השטחים ועל כך שבאמצעות מספיק כוח ניתן להכריע את חמאס. זאת למרות שאין נושא שחשוב לחברה הישראלית יותר מהביטחון, שמשפיע במובהק על האופן שבו מצביעים בבחירות.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא היה יכול לכהן כשר ההגנה.

הגנרל קולין פאואל, אשר שימש כשר החוץ האמריקני אך לא יכול היה לכהן כשר ההגנה.

בארצות הברית למשל, מציין שלח, גנרל יכול להיות שר החוץ, כפי שהיה קולין פאואל, ואף לרוץ לנשיאות, אולם אינו יכול לכהן כשר ההגנה, משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז (שהיה מפקדו בצנחנים), אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שהציבור לא מדד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

גם בסוגיית תקציב הביטחון השר הממונה, והממשלה כולה, אינם פועלים כמי שמפקחים על הצבא, מעצבים אותו ומגדירים לו את משימותיו. כיום עומד התקציב על כ-60 מיליארד שקל, והוא גדול בהרבה מזה שגובש אל מול איומים שהיו קיומיים באמת (כמו צבאות הסדיר של מצרים וסוריה בשנות השישים-שבעים), אך מספק פחות ביטחון. לדברי שלח, צבא מודרני הוא צבא יקר והשתנות האיומים אינה בהכרח מוזילה את המענה. אולם הבעיה החמורה יותר בעיניו, היא שהתקציב נבנה מתוך הקיים, כמאבק של כיפופי ידיים וגניבת סוסים, ולא מתוך תפיסת הפעלה מעודכנת אל מול האיומים.

מיהו האויב ואיך מנצחים אותו?

לדברי שלח, איראן היא האויב האסטרטגי של ישראל, אולם המאבק כנגדה מתנהל בערוצים שונים, שהערוץ הצבאי הוא השולי שבהם. רוב רובו של צה"ל הוא לא רלוונטי למאבק מול איראן ולא יילחם בכוחותיה בשדה הקרב. איום הייחוס שמולו יש לבנות את הכוח, כפי שאף מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל", הם חזבאללה וחמאס. אלו השתנו בעשור האחרון לכדי ארגונים היברידיים שמחזיקים במקביל ביכולות טרור, גרילה וגם בכאלו של צבאות סדירים. זהו איום הייחוס הרלוונטי, הן משום שזהו האויב שכנגדו יילחם צה"ל בסבירות הגבוהה ביותר, והן משום שהם מסמנים את הכיוון שמאפיין אויבים עתידיים דוגמת דאעש.

1024px-UH-1D_helicopters_in_Vietnam_1966

כוחות חי"ר אמריקנים בווייטנאם.

המלחמה בארגונים כאלו שונה. שלח מצטט בספרו את הגנרל הבריטי רופרט סמית שאפיין את השתנות המלחמה מ"תעשייתית למלחמה בקרב האנשים" (עמוד 62), כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד אנשיו. אבל כמו שכתב מייקל הר בספר "שדרים" (ששלח הגדירו כאחד הספרים שעיצבו את חייו), הכוחות האמריקנים במלחמת וייטנאם "הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר". גם בצוק איתן נהרגו כ-2,000 פלסטינים ולמותם לא היתה השפעה על משך הלחימה. מכאן, שלא באמצעות אבידות בנפש מושג הניצחון. אז כיצד מנצחים אויב כזה?

לפי התפיסה המוצעת בספר בטרם המערכה "על ישראל לנתח ולהכיר את תורת הביטחון של האויב. אפשרויות הפעולה צריכות להיבחן על פי יכולתן לקעקע אותה ולגרום לו אותה מבוכה פרדיגמטית ממש שאנו מצויים בה היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה או "צוק איתן". אם יש אפשרות להשיג זאת – אז, ורק אז, נכון להפעיל כוח" (עמודים 95-96). הניצחון יושג באמצעות מלחמה משולבת וסימולטנית שבה כלל המאמצים: המשפטי, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שלובים זה בזה ותומכים זה את זה, ולא כפי שנעשה בעבר. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. במלחמה "בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה.

הצבא לא בנוי בהתאמה לאיומים

כשעוסקים במבנה צה"ל, ברור לכל כי נדרשת התאמה שלו למול האיומים. שלח מציין בראיון כי גודלו של צה"ל הוא "תאונה דמוגרפית" הנגזרת ישירות מגודל האוכלוסייה ולא מהחלטת ממשלה. יתרה מכך, הצבא מורכב בחלקו גם מיחידות שכבר אינן רלוונטיות לאיומים, וקיומן נשמר מטעמים של סנטימנטליות (רק בשבוע שעבר עמדה על הפרק, ונפלה מיד, שאלת פירוקה של חטיבה 7). במאמר שכתב בעבר, בשם "היחידה לשימור היחידה", תיאר שלח כיצד בצה"ל היחידה הצבאית היא משפחה לכל החיים, שגם מחייבת את הדורות הבאים. בנו הוא דור שלישי ללוחמים בחטיבת הצנחנים (אני עצמי דור שני). בצבא כזה כלל לא בטוח שניתן לפרק את היחידות המיותרות, להיפך, בשם שימורן הוא מאגד אותן במארזים חדשים נטולי הקשר. דוגמה בולטת היא חטיבת הקומנדו שמקים הצבא בימים אלה, המורכבת לדברי שלח, מארבע יחידות ש"אין להן מן המשותף" והן שונות מדי מכדי שיוכלו לפעול בסינרגיה.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

שלח מביא כדוגמה את היחידה המובחרת אגוז שהצטיינה בלחימה בחזבאללה עד לנסיגה בלבנון בשנת 2000, ומאז "מחפשת את ייעודה כבר 15 שנה", ללא הצלחה. כיום היא מהווה גדס"ר נוסף, מיותר לטעמו, בחטיבת גולני. לדבריו יש לפרק יחידות שכמותה, שקיומן נשמר משיקולים סנטימנטליים, ולהעביר את כוח האדם האיכותי והמשאבים שהן צורכות לשורות הצבא הגדול שיפיק מהם יותר. את הפשיטות, לדבריו, יוכלו לבצע גם גדודי חטיבות גולני והצנחנים, בדומה לאופן שבו עשו זאת בשנות השבעים והשמונים. כפי שמציין שלח בספרו "הפשיטה של צנחני המילואים על התותחים באום כתף בששת הימים במסגרת אוגדת שרון, למשל, היתה קשה ומורכבת פי כמה ממה שנדרש מיחידות העילית של הצבא ב"חד וחלק"." (עמוד 178)

גם במערך המילואים, בדגש על המערך הקרבי ביבשה, נדרשת רפורמה רחבת היקף. שלח טוען בספר כי את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר, ולהפעיל במשולב עם הכוח הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש. בהתאם לתפיסתו, "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים" (עמוד 208). למרות הצורך האפשרי בתגמולים, על-מנת שהמילואימניקים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך, יש לדעתו להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר.

הקבינט יודע אבל לא מבין

IDF_Paratroopers_Operate_Within_Gaza_(14538982609)

צנחנים משמידים מנהרה במבצע צוק איתן.

היעדר תפיסת ביטחון מביא לכך שב-2003 מתריע קצין בפו"ם שהלחימה התת-קרקעית בתוך השטח העירוני רק תגבר, וכפי שמצטט שלח בספר, "כמו שאנחנו מכירים את החיים, נתעורר כשיהיה פיגוע בתוך יישוב, מתוך מנהרה" (עמוד 47). למרות זאת לא היו בידי לצה"ל תכניות מתאימות לטפל במה שמוגדר כאיום קונקרטי (והיו אלו שמורות טבע או מנהרות חדירה). הדבר נובע קודם כל מכך שהקבינט לא היה מודע לאיומים אלה, לא הבין את חומרתם ולא הגדיר אותם כמשימה מוחשית לצבא.

בספר עומד שלח על הפער בין מה שידע הקבינט, לבין מה שהבין מהמידע שהיה בידיו. הקבינט הביטחוני מצטייר כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם, כשלדברי שלח, "הטמפרטורה בחדר גבוהה בהרבה."

לטענתו, הקבינט אמור לדון על מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בהתמודדות עם איום קיים ועם איום אפשרי, והוא אף מציע כי השרים החברים בו יקדישו יום בשבוע "לצבירת ידע בנושאים שבהם עוסק קבינט." אם תתקבל הצעתו, ישתפר אופי הדיונים ואולי גם טיב ההחלטות של הפורום המדיני-ביטחוני הבכיר במדינה. כך למשל, לו היה הקבינט דן לעומק, בטרם מלחמת לבנון השנייה, בהתמודדות עם חטיפת חיילים בצפון, ובמטרות שירצה להשיג בתגובה לה, אז כשזו התרחשה היו בידי השרים מצע של ידע רלוונטי ותכנית מגירה שיש להתאים לאירוע הספציפי.

את תפיסת הביטחון ייעצבו האזרחים

בסיכומו של דבר, הספר של שלח מהווה ניסיון ראוי לשרטט מתווה אפשרי, מקיף ומפורט לתפיסת הביטחון של ישראל. אפשר להתווכח עם הצעותיו ועם הביקורת שהוא מותח בספרו על המערכת, אולם חשוב לקיים דיון ציבורי בנושא ולדון בו לעומקו. דיון כזה צריך לצאת מנקודת הנחה שתפקיד המערכת האזרחית הוא לפקח על מערכת הביטחון, בדגש על צה"ל, לקבוע את גודלה, תקציבה ויעדיה. כל זאת אל מול האיומים ותפיסת ההפעלה המתאימה למולם. זהו עניינה של החברה בישראל הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה לעסוק בו, דבר מוזר כשלעצמו שכן רובנו שירתנו בצה"ל. היעדר דיון רציני בנושאים שעל הפרק, הרבה יותר מאשר היעדר תפיסה מגובשת, יביא לחזרה על אותן שגיאות במחירים כבדים בהרבה.

מדיניות הקרדיט\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה
יינון מגל, יוצא סיירת מטכ"ל, הצביע נגד הצעת החוק שהוא עצמו חתום עליה.

יינון מגל, קצין סיירת מטכ"ל, הצביע נגד ההצעה שהוא חתום עליה.

בשבוע שעבר הפילה הקואליציה בכנסת הצעת חוק, שביקשה לעגן בחקיקה את מעמדו של "משרת מילואים פעיל" ולהעניק ללוחמים ולמפקדים הטבות שניתנו עד כה רק על פי החלטות ממשלה. על ההצעה חתומים הח"כים עפר שלח (יש עתיד), איתן כבל (המחנה הציוני), ינון מגל (הבית היהודי) ויואב קיש (ליכוד). האחרון לא נכח בהצבעה, ככל הנראה כי לא רצה להצביע נגד החוק שהציע. מגל דווקא הצביע נגד. כולם, אגב, שירתו בקרבי ובמילואים. כבל ושלח הם בוגרי אותה פלוגה בצנחנים, מגל שירת כקצין בסיירת מטכ"ל וקיש הוא טייס קרב.

31 ח"כים הצביעו בעד הצעת החוק, 50 נגד. בפער שכזה אפשר היה לחשוב שמדובר בכסף גדול ושהכנסת מבקשת לחסוך. אבל לא. עלות ההטבות מסתכמת בסכום שבין 26.8 ל–80 מיליון שקלים בשנה (תלוי בהתאם לאיזו גרסה). בכל מקרה, זהו כסף קטן במונחי תקציב ממשלה.

חבר הכנסת איתן כבל, במילואים בחטיבת צנחנים מילואים, 2011.

חבר הכנסת איתן כבל, בעת שירות מילואים, 2011.

כיום ישנם כ- 170 אלף משרתי מילואים שעונים להגדרה "משרת מילואים פעיל", ומתוכם כ-3,500 מפקדי מילואים פעילים שהצעת החוק מבקשת לעגן גם את מעמדם. בין היתר הצעת החוק מאפשרת למשרתי מילואים עצמאיים לקבל החזר בעבור דמי הביטוח ששילמו בעד עצמם בזמן שירות מילואים (שכן הם ממילא מבוטחים בתקופה זו כחיילים), מתעדפת בעלי עסקים קטנים שהם משרתי מילואים פעילים במכרזים ממשלתיים ומעניקה מענק בגובה חצי נקודת מס למפקדי מילואים פעילים. בסך-הכל לא משהו שמפלג בין ימין ושמאל בישראל.

ועדיין, ההצעה נפלה. מדוע? בגלל שהקרדיט על חקיקת החוק יירשם לזכות האופוזיציה. זה כל הסיפור. עכשיו, החליפו את המונח "מילואימניקים" ב"מפוני גוש קטיף" ודמיינו הצעה כזאת נופלת. ובכן, ככה נראה הממשל שלנו. מה שחשוב הוא לא מה עושים, אלא איך זה נזקף לזכותך. מדהים, אמר פעם הנשיא טרומן, מה ניתן להשיג אם לא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט.

מילואימנקים בתרגיל (צילום: דו"צ).

מילואימנקים בתרגיל (צילום: דו"צ).

אני איש מילואים, בחטיבה מובחרת, וכבר הלכתי למילואים בשמש, בגשם, בתקופת הבחינות, ביום ההולדת של אשתי וכשלחוץ בעבודה. גל הטרור הנוכחי כבר הביא את הממשלה להחליט על גיוס אנשי מילואים, מיחידות מג"ב וצה"ל, בצווי 8. בהתרעה של רגע עוזבים אנשים את ביתם והולכים להגן על ביטחון ישראל. יש בזה משהו נקי, ראוי. מהסוג שאנחנו גאים לנופף בו כישראלים. מערך המילואים הוא היחידה המובחרת הכי גדולה בישראל, וחבריה הולכים ופוחתים. נסו לברר לעצמכם כמה אנשים אתם מכירים שבאמת עושים לפחות שבועיים מילואים בשנה, כל שנה, בחום ובקור כמו שרק בצאלים יכול להיות. שלא לדבר על גזרות חמות תרתי משמע. התשובה היא שפחות ופחות.

כשכולם עשו מילואים לא היה צורך לפצות איש. כולם גויסו (הרוב הגדול) וכולם נשאו בנטל. החל מ-1985, לאחר הנסיגה הראשונה מלבנון, מספר הנושאים בעול הולך וקטן. נכון לשנת 2000 30% מאנשי המילואים עשו 80% מסך ימי המילואים. מאז המשוואה רק החמירה. כשלא כולם עושים את העבודה, מי שכן עושה ונפגע מכך כלכלית, זקוק לממשל שידאג לו. מי שנותן יותר, צריך להיות מתועדף יותר — או לפחות לא להפסיד, ולעזאזל הקרדיט.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 24.10.2015)