כשהשריפים הופכים לבוררים\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

העולם כבר לא מנוהל ע"י "שריפים", הכופים "פתרונות מושלמים" על שחקנים אחרים; ריבוי השחקנים והדיפוזיה של הכוח מובילה את העולם לכיוון הסדרי – האם טראמפ יצליח להעביר את המסר הזה לישראל ולרשות הפלסטינית, שיאלצו לוותר על "עסקה אולטימטיבית"?

כשהקהילה הבינלאומית לוחצת על צפון-קוריאה לחדול מהתכנית הגרעינית שלה, פיונגיאנג מניפה אצבע משולשת. נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן פלש לאפגניסטן ולעיראק כדי "לעשות שם סדר", וראינו כמה מסודרות המדינות האלה. צבא מצרים, תחת ניצוחו של הנשיא א-סיסי, מנהל כבר שלוש שנים מערכה צבאית חסרת תקדים נגד שלוחת דאעש בסיני, והארגון איננו כלה. וגם אצלנו, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הוביל את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. מה משותף לכל הפעולות האלה?

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

עד השנים האחרונות, העולם התאפיין במציאות מדינית-ביטחונית של "שריפים": מנהיגים חזקים שלא מתביישים לדפוק על השולחן, להגיד "זה מה שאני רוצה וככה זה יהיה" ולכפות "פתרונות מושלמים" על היריבים שלהם, מטרומן וצ'רצ'יל שמחקו את הירושימה ודרזדן מעל פני האדמה, דרך בגין שהפציץ את הכור בעיראק ועד רייגן, שמירוץ החימוש שהוביל הוריד את כלכלת ברית המועצות על הברכיים. האם סוג כזה של פתרונות יכול להתקיים גם בימינו? במילה: לא.

תהליך הדיפוזיה של הכוח נמשך כבר שנים, אך 2007 הייתה שנת השינוי הגדול, עם מהפכת המידע שחוללו הרשתות החברתיות והסמארטפונים, שאפשרה למידע לזרום במהירות שיא בכל רחבי העולם. מהפכת המידע, שתודות לה כל תא רדום יכול לבנות מטען נפץ בחצר האחורית או לבצע מהספה בסלון תקיפת סייבר על תשתיות חיוניות, העלתה משמעותית את רמת המסוכנות של סוכנים (proxy), המסוגלים להוציא לפועל פעולות תגמול על פתרונות בכפייה נוסח טרומן ובגין. מהפכת המידע גם העלתה משמעותית את כוחם של ציבורים ואת יכולתם להתאגד ולהפוך לגורמי כוח, וכשיש גורמי כוח רבים בזירה, היכולת לכפות "פתרון מושלם" מצטמצמת משמעותית.

אובמה בעת שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית, (מקור: ויקפדיה).

2007 הייתה גם שנת המהפכה עם עלייתו המטאורית של הסנאטור דאז והנשיא לעתיד ברק אובמה, שקו יסוד במדיניות החוץ והביטחון שלו היה נכונות לנהל משא-ומתן עם אויבים, כולל איראן וסוריה, ככלי להגעה להסדרה. אובמה היה הראשון לזהות כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים". רתיעתו ממעורבות צבאית מקיפה שעלותה בדם ודמים יקרה והרסנית כמו זו של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, נמנע הנשיא ה-44 מפעולה צבאית במזה"ת גם במחיר פגיעה בדימוי העוצמה האמריקני ועימותים עם בעלות הברית המסורתיות. במקום זאת, אובמה הפך לסמל של פשרות מדיניות, והחליף את "הפתרונות המושלמים" ב"פתרונות חלקיים".

לאחר שחזר בו מאיומו לתקוף בסוריה, בתגובה לטבח הכימי של 1,500 אזרחים ב-2013, חתם אובמה על "העסקה הכימית" עם מקבילו הרוסי פוטין. סוריה ויתרה על מאגרי הנשק הכימי שלה, ובכך הוסר, למעשה, אחד האיומים הקיומיים הגדולים ביותר על ישראל, ירדן ותורכיה. האם המלחמה נגמרה? לא. האם המצב ההומניטארי בסוריה השתפר? ההפך. אבל העסקה הזו הייתה הטובה ביותר, לארה"ב ולבעלות בריתה, שיכל להשיג בסיכון מינימלי. גם הסכם הגרעין עם איראן הוא דוגמא מצוינת ל"פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והיא ממשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל-אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, הייתה גרועה יותר.

הנשיא טראמפ ורה"מ נתניהו בביקורו השבוע בישראל, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

אבל החל מה-20 בינואר ישנו "שריף חדש בעיירה". הנשיא האמריקני דונלד טראמפ התחיל כשריף בעולם של בוררים: כשדמויותיהן המיתולוגיות של צ'רצ'יל ורייגן הן נר לרגליו, המועמד טראמפ האמין כי יוכל, בכוח אישיותו ומעצמת-העל העומדת לרשותו, לתקן את עוולות העולם באם רק יאיים מספיק. כיום הוא מוקף ביועצים מנוסים ומתונים (ברובם) שסביר להניח כי יאזנו אותו, ולא רחוק היום בו יבין כי יאלץ לוותר על חלום "העסקה האולטימטיבית", ובפרט בזירה הישראלית-פלסטינית. בשיחותיו עם שני הצדדים, בוושינגטון, בירושלים ובבית-לחם, טראמפ הבהיר כי כדי להגיע להסכם תידרשנה פשרות כואבות: בהתנחלויות, בירושלים, בפליטים, בשיבה, בהכרה ההדדית, בביטחון ובגבולות. בסוגיה הישראלית-פלסטינית, אחרי שנפל לו האסימון כי נגמר עידן "הפתרונות המושלמים", טראמפ הוא יותר אובמה מרייגן: הוא מבין שלא תהיה "עסקה אולטימטיבית" ששני הצדדים יתמוגגו ממנה ושהגעה ל"פתרון החלקי" תחייב פשרות כואבות. עכשיו, זהו תורם של נתניהו ועבאס להבין זאת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כיצד הפלסטינים מתייחסים לסבב האלימות הנוכחי?\ מאת לירן אופק

רשומה רגילה

"על הכוונת" מארח את לירן אופק מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שמציג את עמדות הציבור הפלסטיני כלפי גל הטרור הנוכחי, אבו מאזן והתהליך המדיני.

מכוני מחקר פלסטיניים לחקר מדיניות, המצויים בגדה המערבית וברצועת עזה, מפרסמים בחודשים האחרונים מגוון סקרים ומזכרים בנושא גל האלימות הנוכחי. פרסומים אלו עשויים להסביר כיצד הפלסטינים מתייחסים לאירועים אלו. להלן כמה נקודות מרכזיות העולות מן הפרסומים.

1. אינתיפאדה שלישית?

גל הטרור הנוכחי מוגדר על-ידי כמעט מחצית מהנשאלים כאינתיפאדה שלישית.

גל הטרור הנוכחי מוגדר על-ידי כמעט מחצית מהנשאלים כאינתיפאדה שלישית.

אחת השאלות במשאלי דעת קהל פלסטיניים מהחודשים האחרונים היא: "כיצד את/ה מתארים את האירועים בין פלסטינים לבין ישראל בימים אלו?". התשובות מלמדות על מחלוקת ברחוב הפלסטיני: כמעט מחצית מהנשאלים מתאר את האירועים הנוכחיים כאינתיפאדה, ואחוז דומה – כהתקוממות עממית. יחד עם זאת, למעלה ממחצית מהנשאלים בסקרים שונים, שנערכו בחודשים ובשבועות האחרונים, תומכים בחידוש האינתיפאדה ואף רואים באפשרות של מאבק מזוין, במידה ויהיה כזה, דרך פעולה אפקטיבית להגשמת זכויותיהם הקולקטיביות. אולם הציבור הפלסטיני עדיין לא פונה לדרך זאת: כל הסקרים הראו שהאפשרות של מאבק אלים אינה זוכה לתמיכה של 50%.

לירן אופק חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה ב חברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.

לירן אופק, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה בחברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.

נתונים אלו עשויים להצביע על כך שהרחוב הפלסטיני מתייחס לאינתיפאדה אלימה כאל משאלת לב יותר מאשר דבר ממשי. זאת במידה רבה בשל פעילות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ברחבי הגדה. הנהגת הרשות רואה בסבב אלימות רחב היקף איום ישיר עליה, ומכאן מבצעי המעצרים של מנגנוני הביטחון. קיומם מונעים מסבב האלימות הנוכחי להפוך לתופעה רחבת היקף. על כן, אין מה להשוות את האירועים כיום לימי האינתיפאדה השנייה, בה השתתפו המשטרה ומנגנוני ביטחון פלסטיניים.

2. ביקורת ציבורית על אבו מאזן, על הנהגת הרשות ועל המערכת הפוליטית

היחס הציבורי כלפי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הוא חלק מביקורת המוכוונת כלפי הנהגת הרשות והעומד בראשה. בעוד הביקורת כלפי המנגנונים נשמעה כבר במהלך מבצע "שובו אחים" (יוני 2014), נשמעת בשבועות האחרונים ביקורת ישירה על אבו מאזן.

יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס.

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

שני שלישים מהרחוב הפלסטיני רוצים בהתפטרותו של אבו מאזן. מרבית הציבור הפלסטיני לא רואה באבו מאזן מנהיג שיכול לקדם את האינטרס הפלסטיני, ומתחייב לשם כך להפסיק את התיאום הביטחוני עם מדינת ישראל ולהקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם החמאס. 14% בלבד רואים בהנהגה הפלסטינית הנוכחית גורם שיכול להנהיג כיום את הפלסטינים. שחקנים שאינם חלק מהמערכת הפוליטית הפורמלית ברשות, כדוגמת אגודות נוער ופלגים שאינם מיוצגים באש"ף, מקבלים שיעורי תמיכה גבוהים.

הפלסטינים גם מטילים ספק בעמדות פת"ח וחמאס. הפת"ח נחשבת על-ידי הציבור לתנועה חזקה יותר, ובמידה ויהיו בחירות היא תיהנה מרוב בפרלמנט. אולם כמעט 40% לא תומכים בפת"ח ובחמאס, ורק שיעור של 30% יהיה מוכן להשתתף בהפגנות שתארגנה מי מהשתיים במידה והן תעשינה כאלה. המשמעות היא שחמאס אינה נתפשת בעיני מרבית הפלסטינים כאלטרנטיבה שלטונית ראויה לאבו מאזן ולפת"ח.

3. פירוק הרשות

שאלת פירוק הרשות עולה לצד הביקורת הציבורית כנגד אבו מאזן. כמעט מחצית מאוכלוסייה הפלסטינית (49%) תומכת בפירוק הרשות בהיעדר תהליך מדיני. תוצאה זאת משקפת את שיח פנים-פלסטיני שמתנהל סביב סוגיה זאת. התומכים בפירוק הרשות מתבססים על העובדה שהרשות היא מנגנון שהוקם מתוקף הסכם אוסלו (1993) במטרה לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית. אולם לנוכח כישלון התהליך המדיני אין סיבה לקיימה. בכירים פלסטיניים, כדוגמת סאיב עריקאת, השתמשו בטיעון זה לפני כמה שנים, ככל הנראה, כדי ללחוץ על ישראל להיכנס לסבב שיחות. יחד עם זאת, גל האלימות הנוכחי נתפש כהוכחה לכך שלנהגת הרשות אין השפעה על השטח, ולכן עדיף לפרקה במקום שהיא תקרוס. אולם האפשרות של פירוק הרשות עדיין אינה ממשית בשלב זה, ולדברי אבו מאזן כלל לא עומדת על הפרק.

הרשות הפלסטינית היא עובדה קיימת מתוקף הסכם אוסלו, והיא נהנית מתמיכה ומסיוע של הפת"ח בקיומה. יתרה מכך, גם חמאס, למרות היותו אופוזיציה להנהגה, לא מעוניין בפירוקה. החודשים האחרונים מראים שמנגנוני הביטחון סרים למרותה, ופועלים נגד גורם שמעוניין לנהל משטח הגדה מאבק אלים נגד מדינת ישראל. מדינת ישראל וארצות הברית מעדיפות רשות פלסטינית קיימת וכך גם המדינות התורמות. בכירים ברשות הפלסטינית מודעים לכך, ולכן פירוקה בעת זאת תסב להם נזק יותר מאשר תועלת. סביר מאוד להניח שגם הציבור הפלסטיני מבין זאת.

4. התהליך המדיני

התהליך המדיני הוא גורם משותף לשלוש הסוגיות מעלה: היעדרו נחשב לסיבה המשמעותית שהובילה לפרוץ סבב האלימות; המשך המחויבות הפלסטינית להסכם אוסלו, ולהסכמים הנלווים לו, נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים בביקורת הציבורית נגד אבו מאזן; והעובדה שהתהליך המדיני לא הוביל לתוצאה המיוחלת נחשבת, כאמור, אמתלה לפירוק הרשות.

שיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, שרם א-שייח', 2010.

שיחות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בשרם א-שייח', 2010.

חוסר האמון הפלסטיני בתהליך אוסלו בולט: 45% תומכים בעיקרון שתי המדינות, ורק 25% מאמינים שמדינה פלסטינית תוקם בחמש השנים הקרובות. הציבור הפלסטיני, וכן מובילי דעה, רואים בהסכם אוסלו ובספיחיו דבר שלילי שפגע בהנהגת הרשות ושרוקן כמעט מתוכן את אש"ף כארגון גג לשחרור לאומי. לנוכח זאת, פרשנים פלסטיניים רבים טוענים כי בנייה מחדש של מוסדות אש"ף, והפיכתם לגופים המייצגים הם כלל העמדות והזרמים הפלסטיניים – בשטחי הרשות ומחוצה לה – היא הדרך לשנות את המצב מולה ניצבת הרשות. מהלך כזה יועיל, לדעתם, יותר מסבב שיחות נוסף עם ישראל.

משמעויות

פלסטין בעיניים

הפלסטינים מגדירים את הרשות כישות תחת כיבוש.

גל האלימות הפלסטיני הנמשך זה מספר חודשים נובע במידה רבה מכך שהפלסטינים מגדירים את הרשות כישות תחת כיבוש. מצב זה משפיע על שיעורי התמיכה הגבוהים בפיגועי דריסה ודקירה בכלל, ונגד חיילי צה"ל ומתנחלים בפרט. בנוסף לכך, גל האלימות הנוכחי מבטא ביקורת מצד הרחוב הפלסטיני כלפי אבו מאזן, הנהגת הרשות והמערכת הפוליטית.

ביקורת זאת עשויה להצביע על כך שהציבור הפלסטיני מחפש להגדיר מחדש את דרכו. הוא מאוכזב מהישגי ההנהגה ומהתנהלות המערכת הפוליטית, אך עדיין לא מאמץ בחום התנהלות אלימה שמסכנת את קיום הרשות ואת האוכלוסייה. לאור זאת, בהחלט ניתן לטעון שהפלסטינים מחפשים להגדיר מחדש דרך פוליטית במטרה להגשים שאיפות לאומיות. דרך זאת אינה פוסלת על הסף את המנגנונים הקיימים, אבל היא כל הזמן בוחנת את התנהלותם ומציעה חלופות.

הביקורת הזאת היא אחד הדברים המשמעותיים כיום בשיח הפנים-פלסטיני, ולכן כדאי לגופים החוקרים את הסוגיה – במערכת ובייחוד מחוצה לה – לעקוב אחר השיח הזה ולהבין את מורכבותו. הנושאים השונים שעולים בשיח זה עשויים בהכרח לסייע למדינת ישראל בעיצוב ובקידום מהלכים חדשים לשמירת היציבות ואף אולי להתניע מחדש את התהליך המדיני.

לירן אופק הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה בחברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.