הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מתאר אלוף (מיל.) עמנואל סקל את חוויותיו מן השירות בסיני, ובהן לחימתו כמפקד גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים. סיני כבר מזמן לא שלנו, אבל כמה מהלקחים שציין סקל נותרו מהדהדים.

מגפת הקורונה, כך נדמה, אמנם השביתה מערכות רבות, אך בתחום אחד נראה שיצרה פריחה – ספרי צבא וביטחון. כמו פטריות אחרי הגשם יוצאים להם עתה ספרים בתחום, ובהם ספר אודות סיירת מטכ"ל, ספר חדש על ההכרעה במלחמת יום הכיפורים שכתב ד"ר עמירם אזוב, ספר אחד מאת פרופסור אייל זיסר (בהוצאת מערכות) שסקר את מלחמת האזרחים בסוריה, וספר אחר (באותה הוצאה) על המערכה לכיבוש סוריה במלחמת העולם הראשונה. 

לספרים הללו הצטרף הספר "סיני שבלב" (ליאור שרף – הפצות,2020) מאת אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שעמד בשעתו בראש מפקדת חילות השדה. בספר תיאר את פרקי שירותו בחצי־האי סיני. סקל עשה את ראשית שירותו בגולני, השתחרר כמפקד מחלקה ובמלחמת ששת הימים לחם כאיש מילואים בפלוגת הסיור שבחטיבה 4.

ביולי 1968, כשהוא כבר אזרח זה שבע שנים, הוא קיבל החלטה "לחזור לשירות צבאי ודווקא לחיל השריון. אין ספק שלתיאורי קרבות השריון במלחמה ויותר מכל לספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח", היה חלק לא מבוטל בגיבוש ההחלטה" (עמוד 13).

מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל, אישר את בקשתו והוא עבר הסבה לשריון ושובץ כסמ"פ בחטיבה 7, עליה פיקד אז המח"ט הנוקשה והקפדן אל"מ שמואל גונן, "גורודיש". בחטיבה הכיר סקל רק את הסמח"ט, סא"ל אברהם ברעם, "מימי גולני" (עמוד 16), ואצל המח"ט הוא התחיל "ברגל שמאל". בעקשנות, מקצוענות והתמדה הוא הצליח לזכות גם בהערכת מפקדיו בשריון ומונה למפקד פלוגה בגדוד.

מי יפקיד כיום מבצע כזה בידי סא"ל?

בהמשך מונה למפקד פלוגת הסיור של חטיבה 14. על החטיבה פיקד אז אל"מ ברוך הראל, המכונה "פינקו". הראל, כמו סקל מוסב מגולני, פיקד כסמח"ט על מבצע "רביב" , אחת הפשיטות הבולטות במלחמת ההתשה.

בלילה שבין ה־8ל־9 בספטמבר 1969 צלח בלילה, בסירות גומי, כוח משייטת 13 ומפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים עליה פיקד עוזי בן יצחק, יוצא סיירת מטכ"ל, ותפס ראש חוף במפרץ סואץ שבשליטת מצרים.

זמן קצר לאחר מכן פרקו בחוף נחתות טנקים כוח פלוגתי, שכלל טנקים ונגמ"שים, עליו פיקד הראל. הכוח נע בשטח המצרי וזרע הרס בדרכו. כ־150 חיילים מצרים נהרגו, והושמדו תחנות מכ"ם, תותחים, טנקים ושתי ספינות טובעו. 

"מי בצה"ל של היום יעז להפקיד פיקוד על מבצע נועז ומורכב כזה בידיו של סגן אלוף…" (עמוד 42), תהה סקל ולא בלי צדק. עם השנים הוזנחה והתנוונה תפיסת ה"פיקוד משימה" בצה"ל, תפיסה שבעבר היתה חלק מרכזי מן האתוס והכוח של צה"ל. כיום, אם יאושר מבצע מורכב שכזה, הוא יופקד בידי קצין בכיר בהרבה, יכלול הרבה יותר כוחות ויהיה הרבה פחות גמיש, יצירתי ונועז.

"זו מלחמה…!"

במאי 1972 מונה למפקד גדוד 52 בחטיבה 14, והוביל אותו במלחמת יום הכיפורים. סקל ניהל קרבות בלימה כנגד חטיבת נחתים מצרית שניסתה לצלוח את התעלה ולבצע איגוף עמוק. סקל לא ידע זאת אז, אבל באחר־הצהריים של היום הראשון למלחמה יתכן ופיקד על התקפת הנגד הצה"לית הראשונה במלחמה.

"פרשתי את נגמ"שי הפלס"ר משני צידי כביש המתלה-ציר "עטיפה" – בעוד הטנקים התקינים שנותרו מפלוגה ב׳, שלי ושל המ"פ המחליף אבי גור, נעו על הכביש. פקדתי "קדימה הסתער!" וחמשת הנגמ"שים ושני הטנקים שטפו באש עזה את הרמפות. המצרים נטשו אותן ונסו מערבה" (עמוד 121), תיאר כיצד הניסו הוא וכוחותיו כוח מצרי שצלח את התעלה ופגע בו. 

בערב היום הראשון למלחמה תוגבר גדודו של סקל תוגבר בפלוגה כ' מגדוד 195 שבחטיבה 401. סקל הכווין אליו את "מוטי פז, מ"פ כ׳, לוחם ומפקד אמיץ שפיקד בהתשה על סיירת הצנחנים הסדירה" (עמוד 150), וביקש שיעלה לטנק שלו. "הדלקתי נורה אדומה בצריח ולחצנו ידיים. "טוב שבאתם," אמרתי והוספתי: "שמע מוטי, זו מלחמה…!" רוצה לומר: לא מלחמת התשה מחודשת" (עמוד 137).

פז, כך נראה, הבין את המסר ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה במלחמה הוענק לו עיטור העוז.

למחרת בבוקר עבר הגדוד לפעול תחת פיקוד חטיבה 401, עליה פיקד אל"מ דן שומרון, "צנחן ותיק" (עמוד 252) שעשה הסבה לשריון והיה, כך קבע המחבר, מח"ט מעולה. "אל תסכן כלים, תפוס את הרמפות, תותחנות טווח ארוך ולא להיכנס לטווח של הטילים שלהם…" (עמוד 157), פקד שומרון על סקל, משום שהבין טוב מרבים שכוחות המילואים לא יגיעו במהירות, וכל טנק וצוות חשובים, ובגזרת התעלה אין מישהו אחר שיבלום את המצרים. 

בספר נדרש סקל לסוגיות שונות שהתרחשו בגזרתו, כמו גם בסמוך אליו, ובהן קרב ואדי מבע'וק ב־14 באוקטובר 1973, שבו בלמו כוחות שריון, ארטילריה, חיל אוויר וצנחנים חטיבת שריון מצרית. "גדוד 46 היה במנוחה והוא זה שהוזעק אל ואדי מבע׳וק לסייע לגדוד 202 של הצנחנים" (עמוד 215), כתב.

"לימים, כמו תמיד לאחר קרב מוצלח, ניסה דורון רובין, מג"ד 202, לנכס ליחידתו, ובלבד, את ההצלחה תוך גימוד חלקם של גדוד 46 וכוחות משלימים כמו המחלקה של דנינו, פלוגת "הפקר" ו"כוח אלמוגי" שביצעו את עיקר המלאכה" (עמוד 216). הצנחנים של רובין פעלו באומץ, אבל מוטב היה להיות צנועים ולתאר את חלקם כהווייתו, כמכוויני אש ושריון, ולא כמי שהשמידו חטיבת שריון כמעט לבדם.

בסיום המלחמה, כתב סקל, "הטנקים כצפוי, נראו באמת "כמו אחרי מלחמה"… אנטנות קצוצות, כנפיים קרועות וסימני חבטות פגזים על הצריחים. אך האנשים – פלדה" (עמוד 228). מקריאת הספר עולה שאכן, גם נוכח אויב עדיף ובתנאים קשים, סקל ואנשיו לחמו באומץ במקצוענות ובתבונה, והוא עצמו עוטר בעיטור העוז על גבורתו כמפקד גדוד.

לאחר המלחמה שימש סקל כסגנו של שומרון בחטיבה 401, כמו גם של אהוד ברק, המח"ט הבא. ברק, ששירת בעבר "כמפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 256), הרבה להשתתף באירועים מטכ"ליים ובמשחקי מלחמה ונכח פחות בחטיבה. וסקל ציין בהומור, שאנשי החטיבה נהגו לכנות אותה בשם "400 ואחד תמיד בבית…" (עמוד 257).

בהמשך פיקד סקל על חטיבה 401 בסיני ובתפקידו האחרון בסיני מונה, בשנת 1981, למפקד אוגדה 252, אוגדת סיני, והיה שם כשירו "את הפגז (נכון לומר כדור) הטנק הצה"לי האחרון שנורה בסיני" (עמוד 292), באימונים כמובן. 

ביקורת קטלנית, מעט לא מאוזנת

סקל מתח בספר ביקורת על נושאים שונים, אם כי מאחר וברובם עסק בהרחבה בספרים אחרים שחיבר, עשה זאת באופן תמציתי. הבולט שבהם היה, כצפוי, תפיסת ההפעלה השגויה של צה"ל להגנת סיני. 

תפיסת ההפעלה של צה"ל דאז, הניחה שהצבא הסדיר יבלום (כשם ספרו הראשון של סקל), ויתוגבר בצבא המילואים. אולם ההנחה הזו נסמכה על כך שתהיה לצבא התרעה שתאפשר די זמן לגייס ולהפעיל את כוחות המילואים מראש. בפועל, הדרג המדיני והצבאי הבכיר היה עיוור לסימנים. המילואים לא גויסו בזמן ובראשית המלחמה היה שם הצבא הסדיר לבדו. "הסדיר היה נחוש ולחם באומץ ומקצוענות אך חסר לו כוח להכרעה" (עמוד 169), כתב, אבל הוא הספיק, ולא יכול היה להספיק. 

גם כיום, כפי שכתב השבוע ב"מעריב" חברו לנשק של סקל, אותו החליף כמ"פ בגדוד 77, אלוף (מיל.) יצחק בריק, צה"ל מוסיף להזניח את המילואים, ועבר, בפועל, לתפיסת הסדיר יכריע. תפיסה זו מתאימה למבצעים מוגבלים כמו "עופרת יצוקה" או צוק איתן". בעימותים גדולים יותר היא לא תספיק.

חבל שסקל בחר בספר "לסגור חשבונות" עם כמה ממפקדיו ועם כוחות מקבילים שאינם שם להגן על עצמם. הביקורת, על האופן שבו ניהל את המערכה האלוף גונן, על האופן שבו הציג רובין את קרב וואדי מבע'וק ועל שומרון, שלא סייע לפקודיו להתקדם, מוצדקת. אבל היה מוטב להשמיעה בעודם בחיים.

גם הביקורת שמתח על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", התעלמה מתפקודו במהלך המלחמה. אין מלחמה בלי טעויות, גם אסטרטגיות ומחירן של טעויות במלחמה עלול להיות בחיי אדם. אולם לצד אלו, השכיל דדו לנווט בקור־רוח את צה"ל בקשה שבמלחמותיו מאז 1948, לכדי ניצחון צבאי מוחץ.

אם החליט סקל למתוח ביקורת, מוטב היה להציג את התמונה המלאה, על השגיאות ועל ההצלחות, וגם קצת סלחנות לא היתה מזיקה. 

אבל למרות "סגירת החשבונות", הספר של סקל מרתק. בשפה פשוטה וללא כחל וסרק מוצגות דילמות פיקודיות, לחימה עזה וכוחם של אנשים לעמוד באתגרים, קשיים וסכנות. צה"ל השתנה מאז הימים שנדרש להחזיק ולפעול בסיני, מערכיו, אתגריו ואפילו אויביו אינם כשהיו, אך לקחיו של סקל בדבר חשיבות המקצוענות, הלוגיסטיקה, הדוגמה האישית וכמובן, בדבר הצורך בגיבוש תפיסת הפעלה רלוונטית למתארי העימות נותרו רלוונטיים.

מלחמה שהתישה וספרים שהציבו אותה במקומה הנכון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שורת ספרים שניתחו את מלחמת ההתשה בחזית המצרית תיארו אותה כשלב מרכזי בעימות בין ישראל ומצרים. אף שהסתיימה באופן חיובי לישראל שם נזרעו זרעי העיוורון שהוביל להחמצת האסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, סאדאת, ולהפתעה ב־1973.

ב־21 אוקטובר 1967, כתב ד"ר דן שיפטן בספרו "התשה: האסטרטגיה המדינית של מצרים הנאצרית בעקבות מלחמת 1967" (הוצאת מערכות, 1989), חלה תפנית באופי הפעילות הצבאית בתעלת סואץ.

עד אז, מרגע שהסתיימה מלחמת ששת־הימים שררה בתעלת סואץ מתיחות שהופרה מפעם לפעם בחילופי אש תותחים משני עברי התעלה. אך באותו יום שיגרו ספינות טילים מצריות טילי ים־ים מסוג סטיקס והטביעו את המשחתת אח"י אילת. 47 מאנשי הצוות נהרגו (בהם 15 נעדרים), ו־91 נפצעו.

שיפטן תיאר בספר באופן מרתק את מלחמת ההתשה, בעיקר מן הזווית המצרית. לכאורה, כתב, יכולה היה נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, לחתור להסדר שלום עם ישראל, שבמסגרתו יוחזר לידי מצרים חצי־האי סיני, ולהחליף צד, מתמיכה בגוש המזרחי לתמיכה בגוש המערבי בהובלת ארצות־הברית.

מהלך זה, קבע, היה בגדר הודאה בכישלונו של נאצר ומשמעותו "לא רק ויתור על עמדת הנהגה בעולם הערבי ועל מעמד בין־לאומי מכובד, אלא גם הכרח לגזור את גורלו של הניסיון הנאצרי כולו לשבט" (עמוד 36). מנגד, לא היתה למצרים יכולת לכבוש מחדש את חצי־האי סיני.

"מצרים היתה ערה לסכנה של עימות צבאי מלא בטרם עת עם ישראל, וחיפשה דרך להפעיל את כוחה הצבאי על־פי התכלית המדינית, מבלי להיגרר להסלמה, שבתוצאותיה לא היתה מוכנה לעמוד. באותו שלב חיפשה מצרים מתכונת פעילות צבאית, שתהיה חריפה מספיק כדי לעורר את החששות מפני התלקחות שתסבך את המעצמות, אך מוגבלת מכדי להעניק לישראל מניע ועילה לתגובה שהיא מעבר ליכולת הספיגה של מצרים" (עמוד 124).

למעשה, נאצר ביקש לגרום לארצות־הברית לכפות על ישראל לסגת מסיני, בשל האיום שתציב מצרים על היציבות במזרח התיכון ועל האינטרסים שלה, ובראשם הרצון להימנע מעימות עם ברית המועצות.

ישראל לא מקבלת את "כללי המשחק"

באוקטובר 1968 "בעזרת כוח צנחנים מונחת־מסוקים פגעה ישראל בתחנת־טרנספורמציה בנג'ע חמאדי" (עמוד 135). כוח מחטיבת הצנחנים (חטיבה 35), בפיקוד מתן וילנאי, הרס את התחנה והרג ארבעה חיילים מצרים.

ישראל ניהלה אז, כמאמר שר הביטחון משה דיין, "מדיניות שתוכיח לערבים כי מוטב להם להגיע איתנו להסדר שלום או להפסקת־אש, משום שמלחמות נגדנו יעלו להם ביוקר ולא ישיגו את מטרתן" (עמוד 135). לכן ביקש דיין "להנחית עליהם עתה, בגבול מצרים, מכות קשות" (עמוד 135).

מטרה הפשיטה העמוקה על נג'ע חמאדי היתה להבהיר כי "ישראל איננה מוכנה לקבל את "כללי המשחק" של עימות סטטי ומתמשך לאורך התעלה, המתנהל בדרך ובשיטות הנותנות יתרון לצד שכנגד" (עמוד 135).

בספטמבר 1969 "פשט כוח צה"ל שמנה מספר טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית (שלל מלחמת ששת־הימים) שהובאו בנחתות, בחיפוי מטוסים, אל חופיו המערביים של מפרץ סואץ. הכוח המשוריין טיהר את רצועת־החוף לאורך כ־50 ק"מ, השמיד מוצבים, טנקים, כלי־רכב, מתקני מכ"מ והגנה־אווירית" (עמוד 212).

הכוח, בפיקוד סא"ל ברוך "פינקו" הראל, יוצא גולני שעבר לשריון, הפתיע את הכוחות המצרים וזרע הרס בהיקף כה רב, עד כי למחרת לקה נאצר בהתקף־לב, ושב לעבודתו רק כעבור שבועיים. בעקבות המבצע הודח הרמטכ"ל המצרי, גנרל אחמד איסמאעיל עלי (קודמו, הגנרל עבד אל־מונעים ריאד, נהרג במרץ אותה שנה מפגיעת רקטת "זאב" של חיל ההנדסה במטה הצבא המצרי באסמאעיליה).

שיפטן זיהה בספר תפנית בפעילות צה"ל במבצע "גביר", שנערך ב־25 בדצמבר 1969. אז "יצא חיל־האוויר לפעולתו הגדולה ביותר מאז מלחמת ששת־הימים. המבצע, שנסתיים בלא אבידות לישראל, הקיף את כל חזית התעלה לעומק של כ־20 ק"מ, ונמשך למעלה משמונה שעות. ההתקפה פגעה קשה בכל המערך המצרי, ובין היתר חיסלה 12 סוללות של טילי סאם־2 חדשים" (עמוד 246). המבצע היה יריית הפתיחה לקו התקפי יותר שבא לידי ביטוי בהמשך בסדרת מבצעי "פריחה", הפצצות יעדים בעומק מצרים.

המלחמה היתה התמודדות בין עוצמות אש

בספרו "התשה – המלחמה שנשכחה" (הוצאת דביר, 2017) ניתח פרופסור סא"ל (מיל.) יואב גלבר את המלחמה לעומקה, ובכלל זה את שורת המבצעים המיוחדים שבוצעו במלחמה. הבולט שבהם, שבוצע לילה לאחר מבצע "גביר", היה מבצע "תרנגול 53" – פשיטה על קרונות מכ"ם סובייטי חדיש סמוך לראס־ע'ארב שלחוף מפרץ סואץ והבאתם לישראל.

"המשימה הוטלה על נבחרת מגדוד 50 בפיקוד המג"ד אריה צידון וסגנו דורון רובין, ובידוד אזור הפעולה הוטל על הסיירת החטיבתית בפיקודו של מוטי פז" (עמוד 402). בניגוד למקובל, לוח הזמנים שבמסגרתו פעלו הכוחות "היה הקצר והצפוף ביותר מכל המבצעים המיוחדים של צה"ל שעל־פי־רוב הוכנו במשך שבועות, אם לא חודשים. ללוחמים ולטייסי המסוקים היו יומיים להתכונן" (עמוד 402). יתרה מכך, המבצע יצא לדרך רק ימים ספורים לאחר שנכנס לתפקידו אלוף פיקוד הדרום החדש, אריק שרון.

בחסות הפצצת הטעיה של חיל האוויר "הנחיתו שלושה מסוקי סופר־פרלון את הכוח המבצע. ההפצצה הוסטה לעבר תחנת הדמה וחיפתה על התקדמות הכוח לעבר תחנת המכ"ם האמיתית. לאחר הסתערות קצרה התברר שמן הכוח המצרי בן 15 האנשים, שאייש בדרך־כלל את התחנה, נכחו במקום בעת הפשיטה תשעה בלבד, שכן שישה היו בחופשה. קצין ושני חיילים הצליחו לברוח, שני חיילים נהרגו וארבעה נשבו" (עמוד 403).

לאחר מכן הטיסו מסוקי היסעור את קרונות המכ"ם במתלה־מטען לסיני. הפשיטה, שכולה "חוצפה פלמ"חניקית", היתה לאחד המבצעים הנועזים ביותר שביצע צה"ל מעודו.

גלבר, יוצא סיירת צנחנים (שפיקד בהתשה על פלוגה בסיירת חרוב), הצטרף במלחמת יום הכיפורים לגדוד 890. בשלהי המלחמה, כתב, שוחח "עם חייל מן הפלוגה שקיבלתי לפיקודי בתום הקרב בחווה הסינית במקומו של מפקדה, אהרון מרגל, שנפל בקרב ההוא" (עמוד 6).

החייל שאל אותו מתי החלה התדרדרות למלחמה ומדוע? "ההתדרדרות התחילה ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים ואולי עוד קודם־לכן" (עמוד 6), השיב. השאלה הוסיפה להציק לו מאז והובילה לכתיבת הספר, שהציג ניתוח שלם ומקיף של המלחמה.

המלחמה, כתב, היתה "בראש־וראשונה התמודדות בין עוצמות אש, ובניגוד לצבא המצרי עוצמת האש של צה"ל נשענה על חיל האוויר, לא על התותחנים, ובלעדיו לא היה אפשר לנהל את המערכה הזו" (עמוד 646).

הלחימה הנייחת, כתב, דרשה מנהיגות קרבית שונה. "מלבד כושר גופני, תעוזה, דוגמה אישית וידע מקצועי, נדרשו גם ניסיון חיים, בגרות ואחריות שבאים עם השנים, ויכולות גבוהות של יחסי אנוש ושל הנעת אנשים במצבי לחץ. הצורך הזה יצר את הרקע לתופעת "הנמרים" – קציני מילואים בוגרים ומנוסים שהתנדבו למחזורי שירות של שלושה חודשים בקו כמפקדי מעוזים ואשכולות מעוזים, ותרמו תרומה חשובה ליציבות הקו ולכושר העמידה של המחזיקים בו" (עמוד 646).

המלחמה מהפרספקטיבה של המטכ"ל

הספר "המלחמה להפסקת ההתשה" (הוצאת משרד הביטחון ומודן, 2018), שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר שמעון גולן, ראש תחום חקר הרמה האסטרטגית במחלקה להיסטוריה בצה"ל, תיאר את המלחמה מהפרספקטיבה של המטה הכללי של צה"ל. האבחנות שלו מאירות אותה באור אחר.

ב־22 בינואר 1970, כתב גולן, בנוסף להפצצות העומק, "השתלטו כוחות מחטיבה 35 במבצע "רודוס" על האי שדואן והחזיקו בו כ־30 שעות. שניים מחיילי הכוח נהרגו, ושלושה נפצעו. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצרים ונשבו כ־60, וכמו כן נלקח מכ"ם ימי" (עמוד 150). מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב

הרמטכ"ל, דאז, חיים בר־לב, אמר שהפשיטה נועדה לפגוע קשה בכוחות הצבא המצרי ולגרום לפיקוד המצרי להגיב באופן לא מחושב. בנוסף, ציין, בפשיטה ביקש צה"ל "למרוט להם את העצבים עד כמה שאפשר" (עמוד 151).

הרוסים באים

לאחר המבצע יצא נאצר לביקור סודי בברית־המועצות שהשפיע דרמטית על המציאות הפוליטית והצבאית של המלחמה. הרוסים הסכימו לבקשתו (וניצלו את מצבו הקשה, כדי לממש את האינטרסים שלהם במזה"ת) ופרסו במצרים טייסות קרב, יועצים צבאיים ומערכות הגנ"א מתקדמות.

החשש מפני עימות עם הרוסים ניכר בדיוני המטכ"ל. בדיון שהתקיים לאחר תקרית אש בתעלה סמוך לפורט סעיד ציין השר דיין כי "הקומבינציה של אריק ונמל ורוסים ומרחק 2 ק"מ, אחד מהם לא ידייק – לא נצא מזה כל חיינו. כולנו מכירים מה זה אריק ומה זאת ארטילריה ומה זה 2 ק"מ ולדייק" (עמוד 204). לבסוף הוחלט שהסמכות להפעיל אש לאזור זה תוצא מידי פיקוד הדרום ותעבור למטה הכללי.

בליל 12-11 ביוני, במבצע "ויקטוריה", צלח כוח של סיירת שקד (יחידה 424), בפיקוד סא"ל דני וולף־רהב, את את תעלת סואץ כ־12 ק"מ מצפון לקנטרה, ופשט על שורת מוצבים מצרים. "הכוח הסתייע בארטילריה ובחיל האוויר. בחלק מהמקרים נתקל בהתנגדות" (עמוד 217), והרג, רשמית, 21 חיילים מצרים. עם זאת, נראה שבבונקרים שתקפו לוחמי הסיירת נהרגו חיילים נוספים. ארבעה מחיילי הסיירת נהרגו בקרב ו־17 נפצעו. בפשיטה נזרעו זרעי התוכנית לצליחת התעלה, שבוצעה לבסוף במלחמת יום הכיפורים. 

בדיון מטכ"ל שהתקיים בהמשך אמר אלוף הפיקוד שרון כי צה"ל חייב "לשבור" את הביטחון העצמי של צבא מצרים, "ולהרבות בפשיטות שבהן הוא מבטא בצורה המיטבית את עליונותו. פעולות אלו יפגעו בהרגשת המצרים שהקו שלהם בלתי חדיר ויחייבו אותם, בין היתר לעבות את כוחותיהם בו" (עמוד 219). עוד העיר כי "הישיבה המתמדת מתחת לשכפ"ץ יש לה השפעה על סוג המפקדים שאנחנו מגדלים" (עמוד 219).

עם זאת, ניכר שהחשש מנפגעים גרם למטכ"ל להסתמך בעיקר על חיל האוויר כמענה ההתקפי של צה"ל כנגד מצרים. יש בדברים הד לגישות שמלוות את הפיקוד הבכיר של צה"ל מאז ועד ימינו אלה.

האירוע הדרמטי במלחמה התרחש, ככל הנראה, ביולי 1970, ונבע מעלייה ברמת המעורבות הסובייטית במלחמה. בשני מקרים שאירעו באותו חודש כמעט והתרחש עימות בין טייסי חיל האוויר לטייסי לטייסים סובייטים. מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, טען כי "צריך כמה שיותר מהר להגיע למפגש עם הרוסים!" (עמוד 241). שר הביטחון דיין תמך. "אביא זאת לממשלה. אני בעד זה!" (עמוד 241), אמר.

ב־30 ביולי "הציגו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשר הביטחון את התוכנית למשיכת טייסים רוסים לקרב־אוויר, המתוכנן לאותו יום בשעה 14:20. השר הסתייג מהכוונה למשוך מטוסים הנמצאים בגבול המרחב שהוגדר כמותר לפעולה, אך לבסוף אישר את הפעולה. בקרבות־האוויר שהתחוללו במועד שתוכנן הופלו ארבעה מטוסי "מיג 21" שהוטסו בידי טייסים רוסיים, ומטוס חמישי נפגע אך לא נראה נופל" (עמוד 242). כשבוע לאחר מכן הושגה הפסקת האש, אולם המצרים הפרו אותה וקידמו טילי סאם לעבר התעלה.

אז מי ניצח?

בהקדמה לספר כתב ראש מחלקת היסטוריה תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל, קצין צנחנים ומח"ט שריון בעברו, כי במלחמה הצליחה ישראל לנהל מלחמה ארוכה, הגנתית־סטטית בעיקרה. במהלך המלחמה ישראל התישה "את מצרים וגרמה לה להפסיק באופן זמני את הירי בקו הפסקת האש בתעלת סואץ. שיעור היסטורי זה מלמד שבאזורנו ניתן להצליח במלחמת התשה רבת־שנים – אולי גם מול ארגוני טרור או ארגונים סמי־מדינתיים, כמתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות" (עמוד 11).

גולן כתב כי המלחמה הסתיימה באוגוסט 1970, "משום שבאותה עת היה לשני הצדדים עניין בכך. מצרים יזמה את המלחמה, ומראש לא היה לה עניין להפסיקה. ישראל, לעומת זאת, פעלה במשך כל התקופה כדי להפסיק את האש, ואחרי 17 חודשי מלחמה השיגה את מטרתה זו" (עמוד 273). הספר כתוב היטב ויש הרבה אמת בטענת המחבר שישראל, בסיוע ארה"ב, גברה במלחמה על המצרים (והסובייטים) בשל עליונותה הצבאית.

אולם הנחת עבודה זו עמדה גם בבסיס העיוורון הישראלי. שיפטן, למשל, ציין בספרו כי לאחר המלחמה העריך היועץ לביטחון לאומי האמריקני, הנרי קיסינג'ר, כי אם יוסיפו המצרים לתגבר את מערכי ההגנה האווירית ולקדם אותם מזרחה, סמוך לתעלה, יהיה בכך בסיס ליוזמה ההתקפית שלהם לעבר חצי־האי סיני. שכן, הם ייצרו מטריה אווירית באזור התעלה שתנטרל את חיל האוויר הישראלי ותאפשר לכוחותיה לפעול בחופשיות. אמר וצדק. כך עשו המצרים במלחמת יום הכיפורים.

הגישה הישראלית היהירה (רהב כינה אותה לימים פרופסור גלבר בספר אחר) הובילה לכך שישראל לא זיהתה בזמן את השינוי באסטרטגיה המצרית שהגה יורשו של נאצר, אנואר סאדאת, ולהפתעה ב־1973 היה מחיר יקר.