ההחלטה להקים פיקוד הכשרות ואימונים היתה צריכה לקרות מזמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל כוכבי הזהיר לאחרונה מקיצוץ בתקציב הביטחון. עד שהממשלה תאשר את תקציב הביטחון יוזם הרמטכ"ל שינויים תפיסתיים וארגוניים. חלקם, בעיקר בתחום פיקוד הכשרה ואימונים, עשויים לייעל את הצבא, להתאימו לאתגרים, ולחזק את מוכנותו למלחמה.

ממשלת האחדות הוקמה לפני כחודש, והמרחק לגיבוש ולאישור תקציב שנתי מוסכם עודנו רב. כחלק מזה, גם תקציב הביטחון טרם אושר בממשלה ואתו גם התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי. בהתחשב במשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, ישנה סבירות שהממשלה תחליט על קיצוץ בתקציב הביטחון.

בפורום למידה שקיים צה"ל שבוע שעבר להפקת לקחים ומוכנות לגל שני של נגיף הקורונה בבסיס המכללות הצבאיות בגלילות, הזהיר הרמטכ"ל כוכבי מפני "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם. מתפתחת תחושה מוטעית שפחתו האיומים, וככל שיש שקט, מתפתחת התחושה שניתן לצמצם את הצרכים הביטחוניים. זו טעות חמורה שצבאות ומדינות רבות לאורך ההיסטוריה כולל מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד, כבד ביותר".

לאזהרת הרמטכ"ל יש יסודות בהיסטוריה הקרובה של צה"ל. הקיצוצים התקציביים בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" גרמו, באופן חלקי, למוכנות הלקויה של צה"ל למערכה. אבל מדובר בגורם חלקי בלבד, משום שצה"ל סירב לקיים שינויים מבניים ותפיסתיים באותן שנים, ולהיערך לטיב האיום. כך למשל, איום המנהרות היה ידוע לצבא בטרם המערכה בקיץ 2014, אבל חומרתו לא הובנה ולא פותחה תפיסה שלמה ללחימה בתווך התת־קרקעי.

גורם אחר שפגע קשות במוכנות למערכה בלבנון הוא האינתיפאדה השנייה, שחייבה את צה"ל להשקיע כוחות ומשאבים עצומים בלחימה בעימות הקשה ביותר שבו לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. אבל לא בטוח שהיה אפשר אחרת. כדאי, אגב, לממשלה לקחת בחשבון שהדבר עלול לחזור על עצמו אם תחליט על מהלך הסיפוח והוא בתורו יביא עמו התלקחות ביהודה ושומרון.

הרמטכ"ל הדגיש כי "רק בזכות תיחזוק שרירי הצבא ניתן להתאגרף ולנצח, ביום פקודה. ברוח זו אנו פועלים, ממשיכים בתנופה ומוצאים לפועל את תר"ש "תנופה". תר"ש "תנופה" היא המענה לפערים לסגור, וליתרון שנדרש לפתוח על פני אויבינו".

צה"ל זקוק לתר"ש שתהפוך אותו למתאים ביותר להתמודדות עם אתגרי הביטחון של ההווה והעתיד, וחלק מהותי בהתאמה הזו נוגע להכשרה ואימונים, שיכינו את הצבא למלחמה של מחר, אם תקרה, אבל גם לזו שתפרוץ בעוד כמה שנים.

פיקוד שיאגד את כל אימוני היבשה

למרות שהתר"ש זקוקה למסגרת תקציבית בכדי להתממש במלואה, הרי שחלקה עוסק בשינויים מבניים, תפיסתיים וארגוניים. לפני כחצי שנה אמר ראש אגף המבצעים בצה"ל, האלוף אהרון חליוה, כי בכל התחומים שאינם "חונים ברמה של הצ'ק, אנחנו כבר עמוק בתוך תר"ש תנופה".

אחד השינויים שכוללת תר"ש "תנופה" הוא הקמת פיקוד ההכשרות והאימונים בזרוע היבשה, שיאגד תחתיו את כלל ההכשרות והאימונים שלה ויהיה אחראי לרצף ההכשרה ולאימון לכלל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זהו שינוי מבני וארגוני שהיה צריך לקרות מזמן. הפיקוד ירכז את כל בסיסי ההדרכה, ההכשרה, האימונים ובתי־הספר בזרוע, ישפר את השקעת המשאבים ויבטל כפילויות ארגוניות.

ההדרכה תמיד היתה מוזנחת מעט בצה"ל, וזולת הפיקוד על בה"ד 1 לא נחשבו (וגם לא היו) תפקידי הפיקוד על בתי הספר הצבאיים, כמקפצה לקידום. צה"ל הוא צבא לוחם, וככזה הוא קידש ומקדש את הפעילות המבצעית והעושים במלאכה. שם, בפיקוד על כוחות בלחימה וביטחון שוטף, מצויה הדרך לעלייה בסולם הדרגות. יש בכך הרבה מן הצדק, והאתוס הזה, לפיו מפקדים לוחמים מתקדמים הלאה הוא ערך שמוטב לשמר.

אבל במקביל, מוטב להיגמל מן המחשבה שהפעילות הזו גם מכשירה למערכה בהיקף רחב (ההתפכחות מכך ב־2006 היתה כואבת במיוחד). יש להשקיע באימונים ובמאמנים, כי שם טמונה הכשירות הנדרשת למלחמה של ממש.

יתכן שדווקא בשינוי שיזם כוכבי, שכולל בתוכו גם החלטה לפיה "המפקדים הטובים ביותר ישובצו לבתי הספר הצבאיים, בעדיפות על שיבוצם לתפקידים אחרים", יצליח צה"ל לעשות את קפיצת המדרגה שגם תייעל את ההכשרות והאימונים, וגם תשים אותם במקומם הראוי, בלב העשייה הצה"לית. 

 לפני כשנה כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, בבלוג שלו שורת עצות למפקד זרוע היבשה וחברו לנשק, האלוף יואל סטריק. אין ספק, ציין זלמנוביץ, שחברו מכיר את המורכבויות והאתגרים שעומדים לפניו טוב ממנו, "אבל כולם נותנים עצות, אז גם לי מותר", והמליץ לסטריק לא לעסוק במפקדות העוצבות (החטיבה, האוגדה והגיס) המנופחות גם כך, אלא לקבוע כלל אצבע ולקצץ 30%. "אל תדאג הם יסתדרו, ותדאג כי הן יתנפחו מחדש". 

העיסוק, הדגיש, צריך להיות בכוחות הקטנים, "העושים את לחימת היבשה – כיתת החי"ר, במחלקת ההנדסה, בצוות הטנק, באנשי הסוללה הארטילרית ומקביליהם". אף שהמבנה, הארגון ואמצעי הלחימה של היחידות חשובים, צה"ל מצוי גם כך בעליונות טכנולוגית אדירה ביחס לאויביו, שמפעילים מצידם טכנולוגיה ישנה וזמינה, אבל באופן יעיל מאוד. 

"בנה את המפקדים של הכוחות הללו – הגורמים החשובים ביותר בכוחות החשובים באמת. תאריך את משך שרותם ואת הכשרתם. חזק את מעמדם של המש"קים והנגדים הלוחמים ותומכי הלחימה. בעיקר עסוק ברוח הלחימה באמצעות מנהיגות, הכשרות ואימונים, ומשמעת (כן, כן, משמעת נבונה וקשוחה)", כתב. פיקוד ההכשרות והאימונים הוא צעד בכיוון הנכון.

בטקס ההקמה שהתקיים לפני כשלושה חודשים הדגיש האלוף סטריק כי מטרת סדרת השינויים הארגוניים בזרוע היא "בניין הכוח לתמרון רב מימדי, מדויק וקטלני". 

השבוע ביקר הרמטכ"ל בתרגיל משולב שדימה לחימה בחזית הצפונית, שקיימו בחרמון שניים מהאגרופים היותר כשירים של הצבא, היחידה המובחרת אגוז מחטיבת הקומנדו ויחידת זיק של חיל התותחנים. אבל יחידות אלו, שתמיד יימצאו בלב העשייה והלחימה, הן חלק מהחוד המושחז של הצבא, ואינן משקפים את רמת כל האוגדות והחטיבות. שיפור הכשירות שלהן צריך לעמוד במוקד העשייה של הפיקוד החדש.

המאמן

האיש שמונה למפקד פיקוד ההכשרות והאימונים הוא האלוף מוטי ברוך, המפקד גם על הגיס המטכ"לי. ברוך עשה את רוב שירותו בצנחנים. בשנת 1997 הוא נפצע כשפיקד על סיירת צנחנים במבצע "מרכבות האלים", מבצע מיוחד במרחב זליא ויחמור אל־בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון.

בעת שהכוח הטמין מטעני חבלה נפתחה עליהם אש מטווח קצר. "זאביק זומרפלד נפגע מייד ונהרג. גם המקלען נפגע. נשכבנו על הארץ כדי לנהל קרב, ואז נפגעתי גם אני מרסיסים של רימון. ידעתי שלמרות הפציעה אני חייב להמשיך להילחם", סיפר ברוך, אז רב־סרן צעיר, בראיון ביולי אותה שנה לעמיר רפפורט מ"ידיעות אחרונות". 

למרות ההפתעה והנפגעים הכוח שבפיקודו ובפיקוד סגנו, סרן ערן שמיר, התעשת כמעט מיד. "ניהלנו קרב יריות ורימונים במשך כחצי שעה, ובסופו של דבר התקדמנו לכיוון המחבלים, והכוח בראשות ערן הסתער והרג שניים מהם". הפצועים, ובהם ברוך, וההרוג פונו במסוק, ומיד לאחר מכן פתח באש מחבל שלישי, במקביל לאש מרגמות מדויקת שנורתה על הכוח.

שמיר, ולוחם נוסף, רן מזומן, נהרגו. מח"ט הצנחנים דאז ושר הביטחון דהיום, בני גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. בשל הנפגעים המבצע זכור ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב ובו פעילי חזבאללה על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מהם, בהם בכיר בארגון, נהרגו.

בסיום הראיון ציין רפפורט שברוך עתיד ללמוד במכללה לפיקוד ומטה, ושכמו "מפקדים קודמים של סיירת הצנחנים, גם עבורו מתוכננים לא מעט תפקידי פיקוד בכירים". ברוך, שמאז פיקד על חטיבת נח"ל, עוצבת הפלדה ועתה גיס ופיקוד ההכשרות והאימונים, פרע את השטר. עכשיו, הוא האיש שיצטרך להילחם על כל שקל, להתעקש על כל אימון, ובעיקר לוודא שהכל נעשה בתאם לתפיסה שלמה ומתאימה, בכדי שכוחות היבשה של צה"ל יהיו כשירים למערכה הבאה.

 

 

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה טענו גורמים בימין כנגד ראש רשימת כחול לבן, בני גנץ, שכמפקד ורמטכ"ל לא חתר למגע ולניצחון מול האויב בצורה מספקת. היה גם מי שפשוט קבע שהוא מסוכן למדינת ישראל (בגלל שיוך לשמאל). זה מופרך, אבל לא הופך אותו למתאים יותר לראשות הממשלה, מבלי שצבר קודם ניסיון במגרש הפוליטי.

שר החינוך וראש מפלגת הימין החדש, נפתלי בנט, מצא את הסיבה שבגינה ישראל הפסיקה לנצח את ארגוני הטרור. בציוץ שפרסם בטוויטר ציטט בנט מכתבת פרופיל שפרסם עיתון "הארץ" בשבוע שעבר על ראש מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בכתבה ציינו המחברים, הילו גלזר וניר גונטז', כי כאשר החליף גנץ את ישראל זיו כמפקד חטיבת הצנחנים ב-1995 הוא שינה את המוטו החטיבתי שקבע קודמו. זיו, קצין קפדן שהקדנציה שלו כמח"ט התאפיינה בשורת הצלחות מבצעיות בלבנון (רובן ככולן של היחידות החטיבתיות, בפיקוד קצינים כמו יוסי בכר ואמיר ברעם), קבע ש"מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". גנץ, משהחליף אותו בתפקידו, מחק מהמשפט את המילה "להורגו".

זו שורש הבעיה, לפי השר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמ"פ המצטיין לשעבר ביחידת מגלן (שם היה פקודו של טל רוסו, יוצא שלדג ומספר 2 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת). בנט, שתיאר עצמו פעם כמי שהפך בלבנון ל"צייד טילים מדופלם", התחייב שכאשר יקבל את תיק הביטחון יתקן זאת, ו"ישראל תחזור לנצח". זה נשמע יפה, פשוט וחד. אבל בכל זאת העובדות הן אחרות. וכדאי לקחת גם אותן בחשבון. 

גנץ מן הצנחנים

בראיון לעיתון "במחנה" סיפר גנץ בשעתו שהתגייס בשנת 1978 "לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101". כטירון הוא מאוד התרשם ממפקד המחלקה שלו, אורי ארליך, שהיה גם מי ששלח אותו לקורס קצינים. ארליך היה לדבריו, "גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות". גנץ, כך נראה, אימץ את המודל. ביקורת מהסוג שהשמיע השר בנט אודות גנץ נמתחה עליו לא פעם, כאמור, לא בטוח שבצדק, אבל התיאור הזה אודות סגנון הפיקוד שלו, חזר ונשמע כמעט מילה במילה

מימין: גנץ כמ"פ בצנחנים בלבנון, (מקור: טוויטר).

למרות הרקע הקרבי, שכלל חזרה מקורס בכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני היישר לפיקוד על פלוגת צנחנים בביירות, פיקוד על פלוגת ההנדסה החטיבתית בלבנון ותפקיד סמג"ד בשלדג, גנץ לא נחשב לכזה שמחזיק סכין בין השיניים עד שהמח"ט, שאול מופז, מינה אותו במפתיע, והוא רק בן 28, למפקד גדוד 890. לאורך הקריירה שלו הרבה גנץ להזכיר את התקופה בגדוד כיפה ביותר בשירותו הצבאי. עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים. באחד המקרים, ב-1988, חדרה חוליית מחבלים דרומית למנרה. כוח מהגדוד וחפ"ק המג"ד קפצו לנקודה ונתקלו במחבלים. "מגיעים לאזור ההיתקלות, אני רואה חילופי אש לפניי. אני פורק, אני רץ אליהם, אנחנו צועקים "קדימה הסתער". אנחנו מסתערים על המחבלים, יוני מגיע מאחוריי וכל… אנחנו מחסלים את המחבלים ואז אני מסתובב, רואה שבכלל הרופא מטפל ביוני מאחור. מאוד מהיר, היה מאוד מאוד מהיר. קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו", סיפר גנץ בסרט לזכר הקשר שלו שנהרג, יוני ברנס.

כמח"ט, היה גנץ הנינוח (שזכה לכינוי "בני-חותא") שונה מאוד מזיו הריכוזי וה"פרוסי". הוא שחרר לפקודיו חבל ונתן גב. חלק התקשו להסתגל אבל מפקדי הגדודים שפעלו תחתיו חשבו שזה עבד מצוין. בפן המבצעי, אף שהמילה "להורגו" הושמטה מהמוטו החטיבתי, קשה לומר שהוא היה שונה מקודמו. כך למשל, בשנת 1996 ברצף מארבים של גדוד 101, עליו פיקד יוסי בכר, הרגו לוחמיו חמישה מחבלים וחזרו בלי אף שריטה. שנה אחר כך נתקלה סיירת צנחנים, בפיקוד מוטי ברוך, בחוליית חזבאללה במהלך מבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. שני מחבלים נהרגו, שלישי נמלט. בקרב הקצר נפצעו ברוך, המ"פ, ומספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. במבט מן הצד, נוכח הנפגעים, קל לסווג את המבצע ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב מחבלים על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

גם כרמטכ"ל קשה היה להגדיר אותו כצמחוני. גנץ היה מי שהתעקש לפגוע ברמטכ"ל חמאס במבצע "עמוד ענן", אחמד ג'עברי במהלך שפתח את הלחימה, ובמערכה בקיץ 2014 הפעיל צה"ל בפיקודו, ויעידו הסרטים שפרסמה מפלגתו בראשית הקמפיין שלה, כוח רב מאוד. גנץ, מסתבר, הצליח להישאר "קילר" למרות שאיפתו המוצהרת לחפש פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורתיעתו מחינוך חיילים לשאיפה להרוג. בדרג הטקטי, כשמנצחים בשדה הקרב (אגב סדנת הניצחון שיזם הרמטכ"ל כוכבי, ששירת תחת גנץ בגדוד 890, לפיקוד הבכיר בצה"ל), הרג האויב הוא לרוב חלק מהמשימה. השגת הניצחון מבטאת את זה גם בלי מסרים שנדמה שלקוחים מן העת העתיקה.

פופוליזם במקום עובדות

השר בנט בנאום בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שהעובדות ידועות, גם לשר שהיה חבר קבינט ב"צוק איתן" והכיר היטב את נכונותו של גנץ להפעיל כוח מידתי בעזה, ובזירות נוספות, בחר בנט להאשים במורך לב ובהיעדר מוטיבציה. מישהו עוד יכול להפוך את זה לסלוגן בנוסח "מפסיקים להתנצל, מתחילים לחסל". מאוד דומה לאופן שבו ניסח זאת המח"ט זיו בשעתו. אלא שזה האחרון היה מפקד קרבי בלחימה ואילו השר נדרש לראות דברים במובן הרחב, האסטרטגי. זה בוודאי יותר פשוט מאשר לקחת אחריות על מדיניות הממשלה בנוגע לעזה, איו"ש וזירות נוספות. הריסון שבו נוקט צה"ל בעזה, למשל, הוא תוצר ישיר של החלטות קבינט בו חבר בנט. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. החמאס, כפי שכתב השבוע טל לב-רם ב"מעריב", קובע את גובה הלהבות, וכשמגיעה הסלמה כמאמר האלוף (מיל') גיורא איילנד, הממשלה מחליטה לתקוף ולראות מה יהיה. בניגוד לנעשה בחזית הצפונית, בדרום אין מדיניות ברורה, אסטרטגיה וניסיון של ממש לעצב את המציאות. היה מי שטען השבוע שהרמטכ"ל כוכבי מוביל קו תקיף יותר מול זורקי המטענים ומפריחי הבלונים. יתכן. אולם ככלל, צה"ל מפעיל את הכוח באופן מדוד, בהתאם להנחיה שקיבל. 

זו לא הפעם הראשונה שהשר מצביע על איום חמור על ביטחון ישראל כאשר העובדות אינן עומדות לצדו. לפני כארבעה חודשים טען ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". העובדות והמפקדים הבכירים של צה"ל אמרו אחרת, אבל זה לא מנע ממנו לטעון זאת. לא יותר משזה מנע מגוף פוליטי אחר, הפעם מפלגת הימין הקיצוני עוצמה יהודית, להעלות סרטון שמציג את מערכת המשפט הצבאית ככזו הפוגעת בביטחון החיילים והמדינה. שיא שלילי של ממש (אחרי שהניסיון "למרוח" אותו עם פרשת מדחת יוסוף לא צלח) נרשם בשבוע שעבר כשסרטון של הליכוד ובו מצולם העיתונאי אבישי עברי, כשמאחוריו תמונת חלקת קברים בבית עלמין צבאי, קובע כי "גנץ הוא שמאל, ושמאל זה מסוכן" משום שהשמאל מפקיר את ביטחון ישראל. העובדה שכלל הטענות שהועלו בסרטון שקריות ומסולפות, אין בה בכדי לשנות. העיקרון לפיו זה לא מוכרח להיות נכון, מספיק שנזרוק את זה על הצד השני ומשהו כבר יידבק, עובד. ועובד בכל פעם. 

מתוך הסרטון של קמפיין הליכוד כנגד גנץ, (מקור: ויקיפדיה).

העובדה שהשר בנט, כמו גם גורמים אחרים, מעלים כנגד גנץ טענות פופוליסטיות ושגויות מצערת, אבל הפרכתן לא עונה על השאלות החשובות באמת. העובדה שגנץ היה מפקד מוכשר בחטיבת צנחנים ומחוצה לה, אין בה בכדי ללמד על כך שיהיה ראש ממשלה ופוליטיקאי מוצלח. רמטכ"ל בצה"ל צובר ניסיון של ממש בניהול מערכת גדולה, בהנהגה ופיקוד, וכן ברמה כזו או אחרת בפוליטיקה ארגונית. מכאן ועד ניהול מדינה, על האספקטים הכלכליים, החברתיים, המדיניים וגם הביטחוניים, במובן הרחב שלהם ולא רק הצבאי, עוד ארוכה הדרך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.03.2019) 

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

אנשים בצל נחשפים בתקשורת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה פורסמה שורת כתבות מחמיאות על ראשי קהילת המודיעין, אך אלו "מאתרגות" את המודיעין שלא לצורך ותולות בו ציפיות לא ריאליות. מוטב שאנשיו ישובו למרחב החשאי שבו הם רגילים לפעול ולהימנע מחשיפת יתר. בצה"ל, בינתיים, מדברים על חשיבות זרוע היבשה אבל מפקד חדש טרם נמצא לה.

בשבועות האחרונים התפרסמו שורת כתבות מחמיאות אודות ראשי שני ארגוני המודיעין (ולא מן הנמנע שבקרוב תתפרסם אחת שתתאר את כהונתו של ראש אמ"ן, תמיר היימן). אחת הכתבות תיארה את כהונת ראש השב"כ, נדב ארגמן, קצין ביחידה מובחרת באמ"ן בעברו שהתגייס ב-1983 ליחידה המבצעית של השב"כ ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד, בעיקר בתחום המכונה "לא-ערבי". דגש רב הושם בכתבה על ההסכם לשיתוף פעולה שגיבש ארגמן, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כראש השב"כ, עם ראש אמ"ן דאז, הרצי הלוי.

בשתי כתבות נוספות תוארה כהונתו של ראש המוסד, יוסי כהן, כמוצלחת במיוחד. כהן, שגדל בירושלים, עשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף (הכינוי המקצועי למפעילי סוכנים), מצטייר מהכתבה כמקצוען אמיתי שהוביל מספר רב של מבצעי מודיעין וסיכול, בעיקר כנגד איראן. זה לא הזיק, במהלך ההתמודדות על ראשות הארגון כמו גם במהלך כהונתו, שכהן נהנה מחיבור הדוק ומאמונו של ראש הממשלה נתניהו, שאליו הוא כפוף באופן ישיר. 

תוצאת תמונה עבור יוסי כהן לע"מ

ראש המוסד, יוסי כהן, מצטייר מהכתבות כמקצוען שמצוי בעיצומה של כהונה מוצלחת, (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ).

כהן עצמו, בצעד חריג של ראש מוסד מכהן, נשא ב-2017 נאום פומבי בכנס לזכר ראש המוסד המנוח, האלוף מאיר דגן, שערך המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה, בו תיאר את האתגרים מולם ניצב הארגוןבנאומו אמר כהן שלא יוכל לפרט את משימות המוסד אך ניתן לציין "סיכול פעילות טרור נגד ישראליים ויהודים בחו"ל. יש לו למוסד, בנוסף, משימות שמטרתן סיוע לצה"ל במלחמות העכשווית או במלחמתו העתידית. הבאת מודיעין על תכניות צבאיות של האויב, על מערכות הנשק שלו ועל כוונות מנהיגיו כלפינו. יש מקרים בהם מסייע צה"ל למוסד במשימותיו. אלה גם אלה הן משימות שנועדו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה". עוד אמר אז כהן ש"אנחנו מחויבים להיות מעורים באזור כולו, ללמוד אותו, להבין אותו, להיות עם יד על הדופק, לקשור בו קשרים, לזהות איומים אם אלה ירימו את ראשם, אבל גם לזהות הזדמנויות, לשיתופי פעולה, להבנות, גם, ומעל לכל לשלום. גם אנחנו צריכים ללמוד לפעול באמצעות אסטרטגיות היברידיות ולשלב בתבונה בין הפעלת אמצעים קשים ואמצעים רכים. להיות חדים וממוקדים. לחפש הזדמנויות לשיתוף פעולה. לייצר בריתות. לזהות אינטרסים משותפים. לדעת לפעול בעולם שבו יש שחקנים שהם עמיתים בנושא מסוים, ולעתים יריבים בנושאים אחרים". את אופי הפעילות של המוסד תיאר כתמהיל: "מבצעים, ומהלכים גדולים וארוכי טווח, משובצים במבצעים מהירים ואפקטיביים". והוסיף שממפקדו, מאיר דגן, למד "שגם רצף של מבצעים טקטיים מייצרים אסטרטגיה. אנחנו עושים גם וגם". 

בכתבה שפרסם בן כספית אודות כהן ב"מעריב" היתה, כצפוי, התייחסות למבצע המרשים של השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, אבל גם למבצעים נוספים שמלמדים על אותו רצף מבצעים טקטיים אליו התייחס כהן. אחד מהם, על-פי פרסומים זרים, היה חיסולו של ד"ר עזיז אסבר, מדען סורי בכיר שעמד בראש מחלקה במרכז הסורי למחקרים מדעיים המופקדת על מחקר ופיתוח הטילים הבליסטיים והרקטות. המרכז, הותקף מספר פעמים מן האוויר, בתקיפות שיוחסו גם הן לישראל, "אבל הרמז לא הובן, מה שגרם לד"ר אסבר להפוך לבן מוות", כתב כספית. ד"ר אסבר, שנחשב מקורב לנשיא בשאר אסד ושמתוקף תפקידו קיים קשרים הדוקים עם מדענים איראנים וצפון קוריאנים, נהרג באוגוסט האחרון, כשפיצוץ שאירע במכוניתו, סמוך, לחאמה שבמערב סוריה, גבה את חייו ואת חיי נהגו.

גם ארגמן וגם כהן הצטיירו מהכתבה כמי שמובלים את ארגוניהם, בהם השלימו מסלול שירות מלא ככל שניתן, בשום שכל, תעוזה, עורמה ויכולת מרשימה מאוד. נוכח החשיבות הגוברת, בעשור האחרון, שיש למערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמתנהלת בחשאי, גדל חלקה של קהילת המודיעין, במבצעי איסוף מידע, סיכול וגם בפעולות מיוחדות מסוגים שונים, בחתימה נמוכה, מתחת לרדאר. אולם עתה, ערב יום הכיפורים, מוטב להיזכר בדברים שאמר האלוף (מיל') אלי זעירא לסופר אבירם ברקאי ופורסמו בספרו של ברקאי, "משק כנפי הטעות" (הוצאת המרכז למורשת המודיעין, 2014). בספר עימת המחבר, שלחם במלחמת יום הכיפורים כקצין שריון, את זעירא, שכיהן כראש אמ"ן ב-1973 ונחשב לאבי המחדל המודיעיני שבגינו נפתחה המלחמה בהפתעה גמורה, עם האמיתות הקשות, ובעיקר עם השאלה "איך לא ידענו"? תשובתו של זעירא, שגם את כהונתו בטרם המלחמה היללו ושיבחו בתקשורת ומחוצה לה, ראוי שתהדהד: "בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל, למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי, אתם נכשלתם" (עמוד 152).

ואכן, כפי שציין זעירא, בישראל יש נטייה להאדיר את חשיבות המודיעין ולא בלי צדק. במרחב שמשתנה תדיר, ולצד ההזדמנויות אותן ציין כהן, צצים חדשות לבקרים איומים חדשים כל העת, אך טבעי הוא שהדרג המדיני ירצה בכלי שהוא מעבר למצפן ומפה ודומה יותר למעין אורקל מדלפי. נביא יותר מאשר מעריך. אולם דווקא משום כך, אסור, כמאמר זעירא, "לאתרג" את המודיעין ולתלות בו ציפיות גבוהות מדי, כפי שכתבות מפרגנות שכאלה אודות היכולות המרשימות של הארגונים, על "בחורינו המצוינים" (והם באמת כאלו), עלולות ליצור. מוטב לקברניטים, כמו לציבור, להבין מה באמת יכולה קהילת המודיעין להשיג, בין שבהתמודדות עם איומים ובין, כדברי כהן עצמו, שביצירת וניצול הזדמנויות. אחרת, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן" ישאלו בציבור, כמו גם הפוליטיקאים, האם היתה לנו התרעה ומה ידענו? מוטב לשאול, מראש, מה אנחנו מבינים מהמודיעין? מה ברצון מדינת ישראל להשיג וכיצד המודיעין יכול לבאר לדרג המדיני את התמונה ולפעול בחשאי כדי לסייע בהשגת האינטרסים המדיניים. ועוד דבר שכמעט תמיד היה ברור, ועתה נראה שהשתנה מעט. "אדם בצל" (הוצאת מטר, 2006) הוא שמה של האוטוביוגרפיה שכתב ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, ולא בכדי שכן שם פועלים שירותי המודיעין, כשהתקשורת יכולה בעיקר לנחש האם עמדו מאחורי פעולה כזו או אחרת. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אמר פעם השופט האמריקני ברנדייס, אבל פעולות הביון החשאיות מוטב שיעשו במחשכים, ויישארו שם.

 מפקדים בולטים, הולכים הביתה

בשבוע שעבר הועלה תא"ל מוטי ברוך לדרגת אלוף והחליף את האלוף יוסי בכרמפקד הגיס המטכ"לי ובית-הספר לפיקוד, שליטה ומטה מבצעי בזרוע היבשה. זו הפעם השלישית שהשניים מחליפים זה את זה. בכר וברוך, עשו את תחילת שירותם בגדודי הצנחנים ועשו כמעט כל תפקיד אפשרי בחטיבה האדומה. בכר פיקד על הסיירת החטיבתית ורשם רצף מארבים מוצלח בלבנון, במהלכו הרגו הוא ואנשיו 21 מחבלי חזבאללה וארגונים אחרים, בלי אף נפגע לכוחות צה"ל. ברוך החליף אותו בפיקוד על הסיירת וב-1997 נפצע בהתקלות עם מחבלי חזבאללה במבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. בנוסף לברוך נפצעו מספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב המחבלים על המטענים שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט, האלופים בכר וברוך, והשר ליברמן, (צילום: דו"צ).

בהמשך פיקד בכר על גדוד 101 שהיה נתון במשבר קשה, הצליח לשקם אותו ויזם סדרת מארבים שבה הרגו לוחמיו חמישה מחבלים. משם עבר לפקד על יחידת מגלן. רגע לפני הנסיגה מלבנון פיקד ברוך על גדוד 890 ולאחר מכן החליף שוב את בכר כמפקד מגלן, והוביל אותה במבצע "חומת מגן". לתפקיד מפקד הגיס המטכ"לי הגיע בכר לאחר שפיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה ועל אוגדת עזה. ברוך שהחליף אותו, שימש כרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, כמח"ט הנח"ל (ומאז למרות עברו האדום הולך עם הכומתה הירוקה), כמפקד אוגדת הפלדה וכראש חטיבת התורה וההדרכה. עזיבתו של בכר, שאמנם השלים קדנציה כפולה בתפקידו אך יכול היה להיות מועמד מתאים לפיקוד על זרוע היבשה, משאירה לרמטכ"ל הבא מעט מועמדים לפקד על הזרוע.

בראיון שהעניק לאחרונה שר הביטחון אביגדור ליברמן ל"ידיעות אחרונות", הוא ציין שזרוע היבשה חייבת להשתדרג, וש"מפקד זרוע היבשה צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל. היום, כשיש סבב מינויים, כולם רוצים להיות ראש אמ"ן ואלופי פיקוד. אף אחד לא רוצה להיות מפקד זרוע היבשה". בין המפקדים שסירבו ניתן למנות גם את האלוף (מיל') רוני נומה ומפקד הזרוע, האלוף קובי ברק, אשר דחה את סיום כהונתו עד לאחר שיתמנה רמטכ"ל חדש. למרות הסתירות בהצהרה, שכן קשה לראות מצב שבו מפקד זרוע היבשה יהיה שלישי בחשיבותו במטה הכללי ולצד זה גם החלטת השר להקים מעין "חיל טילים" שעשויה לקצץ במשאבי הזרוע, השר צודק. נראה שגם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, רואה חשיבות רבה לזרוע. בראיון חג שהעניק לשני לוחמים מגדס"ר צנחנים (בו חשף גם את האימוג'י החביב עליו), קבע הרמטכ"ל ש"ניצחון במלחמה יבוא רק באמצעות תמרון של כוחות קרקע שכובשים שטח ומכריעים אויב". הקביעה נכונה, אבל הכנת ובניית הכוח הקרקעי מחייבת מפקד מתאים, וכרגע אין כזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2018)

 

והרי התחזית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב עתיד להתקיים סבב המינויים במטה הכללי. בבורסת השמות נציגים מובהקים של צבא ההתקפה לישראל, אבל המטכ"ל של 2030 יהיה מורכב מקצינים עם מסלול שירות שונה בהרבה, שכולל פיקוד על יחידות חי"ר, סייבר וכלי טיס בלתי מאוישים.

מימין: האלופים יאיר גולן ומחליפו כאלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, 2014, (צילום: דו"צ).

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הציג יואב לימור את תחזית סבב המינויים הקרוב במטה הכללי, שאמור להיות האחרון שיבצע הרמטכ"ל איזנקוט בכהונתו (את זה שאחריו כבר יבצע במתואם עם מחליפו). תחזיות שכאלה טומנות בחובן אפשרות סבירה במיוחד שמי שכותב אותן ייצא בסוף יותר טועה מצודק, ולא בהכרח באשמתו, משום שהמינויים במטה הכללי אינם נעשים רק בהסתמך על הכשירות וההתאמה של מי מהקצינים לתפקיד. ישנם שיקולים נוספים שעשויים לטרוף את הקלפים. לפני כעשרים שנה ניסה לימור, אז ב"מעריב", לשרטט את המטה הכללי של 2008. היו לו אז לא מעט ניחושים מוצלחים כמו יואב גלנט, יוצא הקומנדו הימי הראשון שעבר ל"ירוקים", אלעזר שטרן ובני גנץ מהצנחנים וכן משה קפלינסקי וגדי איזנקוט מגולני. מצד שני, איש לא צפה שחטיפת החיילים בהר דב תסיים את הקריירה של תא"ל צביקה גנדלמן ושתא"ל ארז גרשטיין, מפקד יק"ל, ייהרג בלבנון מפגיעת מטען צד.

בהמשך לכך העריכו כתבים צבאיים ב-2003 כי הרמטכ"ל שיתמנה ב-2005 יבוא משורות צבא היבשה, והופתעו כשדן חלוץ הפך לסגן רמטכ"ל ולמועמד מוביל לתפקיד. גם ההערכה שהמח"טים המובילים של "חומת מגן" יגיעו למטכ"ל לא התממשה במלואה. אביב כוכבי מהצנחנים ויאיר גולן מהנח"ל אכן היו לסגני רמטכ"ל (וגם נועם תיבון שצמח בסיירת מטכ"ל), אבל גל הירש, עימאד פארס וצ'יקו תמיר, כל אחד מסיבותיו שלו, לא הגיעו. בקיצור, סיפור התחזית והנבואה שייך, כנראה, בעיקר לשוטים, או לפחות לחזאי מזג אוויר.

הלוי לדרום וחליוה למרכז

האלוף הלוי, בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

במאמרו העריך לימור כי ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ימונה למפקד פיקוד דרום וכי ראש אגף המבצעים (אמ"ץ), ניצן אלון (שאותו החליף הלוי כמפקד סיירת מטכ"ל), לא יחליפו בתפקיד, אף שהוא המועמד המתאים והמנוסה ביותר. אלון, ששאף להתמנות לתפקיד כבר ב-2014, לא זכה לכך בשל לחץ מצד גורמים בימין שנטרו לו על ימיו כמפקד אוגדת איו"ש וכאלוף פיקוד המרכז. במקומו מונה אז הלוי, באקט חריג, לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף בעוד שאלון מונה לראש אמ"ץ, התפקיד השלישי בחשיבותו במטכ"ל. לא מן הנמנע שאלון יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל בסבב הבא ויכהן תחת מחליפו של איזנקוט. על ראשות אמ"ן אם כן, מתמודדים על-פי לימור אלוף פיקוד המרכז רוני נומה ומפקד הגיס תמיר היימן, שמהווים גם מועמדים ריאליים להחליף את אלון בראשות אמ"ץ, וכן תא"ל ליאור כרמלי.

למרות המתיחות הקבועה בצפון במסגרתה, ע"פ פרסומים זרים, מבצעת ישראל פעולות סיכול רבות במטרה למנוע את התעצמות חזבאללה, הרי שהמערכה הבאה עשויה להיפתח דווקא ברצועת עזה. הסיבה לכך נעוצה במכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס, מהלך שעשוי לגרום לארגון להוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו. הלוי הוא קצין מנוסה שפיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" בעזה ועל עוצבת הגליל בצפון. בהקדמה שכתב לגיליון השני של כתב העת "מודיעין הלכה ומעשה" שראה אור לאחרונה, ציין הלוי כי אויביה של ישראל ואתגריה הביטחוניים השתנו. מכמה מדינות אויב מולם ניצבה מצאה עצמה ישראל מתמודדת עם אוסף משתנה וכמעט אינסופי של ארגונים ובודדים החמושים בטכנולוגיה חדישה, כמו רחפנים, יכולות אש מדויקת, כוחות קומנדו ועוד. לתפיסתו, שינויים אלו הופכים את המודיעין ל"מצפן איכותי ליוזמה בקרב, אשר ביכולתו להכווין את מאמצי האש והתמרון. היכולת להביא את המודיעין לשטח ולחברו לפעילות המבצעית, בהגנה ובהתקפה, היא המבחן האמיתי של הצבא המודרני" (עמוד 7). כראש אמ"ן המשיך הלוי במהלך שהחל קודמו, אביב כוכבי, שחיבר בין מודיעין עדכני לכוחות המתמרנים. כמפקד פיקוד הדרום בעימות הבא הוא יידרש לצד השני של המשוואה – הפעלת כוחות צה"ל בתמרון יעיל, מהיר ואגרסיבי.

בהמשך התחזית ציין לימור את ראש אט"ל, אהרון חליוה, כמועמד המוביל לתפקיד אלוף פיקוד המרכז. השבוע צץ שמו של חליוה בתקשורת לאחר שהורה להפסיק שיעור תורה לחיילים, שנערך מדי יום א' בעיר הבה"דים שבנגב. השיעור התקיים בחניון ההסעים שמחוץ לקרית ההדרכה, ללא תיאום עם הצבא ולא על-ידי רב צבאי. כצפוי, ההוראה זכתה לביקורת מצד גורמים בציבור הדתי, שלא שכחו לחליוה את התנגדותו, כמח"ט הצנחנים למסלולי שירות מקוצרים, ובהם ישיבות ההסדר. חליוה טען אז שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. סביר שחליוה ניסה אז בעיקר להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר. אם אכן יתמנה למפקד פיקוד המרכז הוא עשוי למצוא עצמו בעימות מתמשך עם אותם גורמים בדיוק, שחלק ניכר מהם מתגורר מעבר לקו הירוק, וניכר שהם נוטרים לו טינה.

מסלול משולב: יבשה, סייבר וכטב"מים

יחידת סייבר בצה"ל, (צילום: דו"צ).

צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. השנים שעשה צה"ל בלבנון והלחימה באינתיפאדה השנייה, שם באו לידי ביטוי בעיקר חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הביאו לכך שהנוכחות של בוגריהן במטה הכללי גדלה, בעיקר על חשבון יוצאי חיל השריון. ועדיין המטכ"ל של איזנקוט מאוזן יחסית ונציגים לכל זרוע וחיל (ובכלל זה אלוף שעשה את עיקר שירותו בחיל ההנדסה). כעת ממתינה שכבת תא"לים לקידום לדרגת אלוף, לפיקוד על הגיס הצפוני והגיס המטכ"לי, שבה ניתן למנות את מוטי ברוך ואמיר ברעם (שבדומה לחליוה היה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד) עשו מסלול דומה מאוד בחטיבה האדומה, ממנה מגיעים גם איתי וירוב וליאור כרמלי, וכן את איציק תורג'מן, יוצא הדופן בחבורה, שצמח בשריון. בנוסף מתמודדים יהודה פוקס, צנחן שעשה את עיקר שירותו בנח"ל, יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה, ואורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על הנח"ל ב"צוק איתן", על שני תפקידי מפתח: המזכיר הצבאי של ראש הממשלה וראש חטיבת המבצעים, אולי תפקיד התא"ל החשוב בצבא.

כלל הקצינים הללו, שפיקדו במהלך שירותם על יחידות מובחרות ועל כוחות מתמרנים בלחימה, מגיעים ממה שניתן לכנות "צבא ההתקפה לישראל". אבל במטה הכללי של 2030 תגדל דווקא נוכחותם של קצינים (וקצינות) יוצאי יחידות הסייבר והכלים הבלתי מאוישים, שכן אלה תופסים נפח הולך וגדל מפעילות צה"ל בזירות השונות. יתרה מזאת, צה"ל יידרש ליותר מסלולי שירות משולבים ומגוונים מבעבר. לצד מסלולי שירות שבמסגרתם מדלגים קצינים בין חטיבות החי"ר לכוחות המיוחדים ובחזרה, יידרש צה"ל לפתח מסלולי שירות משולבים גם בין זרועות אחרות. דוגמאות למסלולים שכאלה ישנם כבר כיום, דוגמת זה של אל"מ ח', יוצא יחידת דובדבן שפיקד על סיירת הנח"ל ועל גדוד בחטיבה, שבהמשך שימש כראש מחלקת ההגנה בסייבר באגף התקשוב קודם לכן פיקד על יחידת ממר"ם, ורס"ן י' מחיל התותחנים שמונה לאחרונה למפקד טייסת כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) בחיל האוויר. מאחר וצבאות, גופים עתירי משאבים, נמצאים תמיד בחזית הפיתוח הטכנולוגי, ניתן להעריך בביטחון כי רבים יישאפו לשרת במערכים אלו, שכן השירות בהם טומן בחובו גם האפשרות כי לאחר השירות ישתלבו בחברות היי-טק. כאן טמון האתגר השני, שהרמטכ"ל פועל להתמודד מולו כבר עכשיו, באמצעות הרפורמה שמגדירה מחדש את מעמדם של לוחמי היחידות שמיועדות לתמרן לשטח האויב בלחימה (חי"ר, שריון, הנדסה, תותחנים ועוד) כלוחמי חוד ומקנה להם תנאים משופרים, כיצד להבטיח שגם בעתיד יתגייסו צעירים וצעירות איכותיים למערך הלוחם וכיצד להשאיר את הטובים שבהם בקבע.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 07.10.2017)