קשוח ומורכב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דמותו של לוחם המוסד הבדיוני אבנר ארליך מתעגלת בספר השני בסדרה, שבו הוא מתמודד עם גרעין איראני, מעורבות רוסית ויחסים משפחתיים

נוכח מגפת הקורונה והעובדה שאת עיקר הזמן מבלים סגורים בבית, ספרי מתח, שמאפשרים לפחות לדמיין נסיעות למקומות רחוקים, מהווים מצרך חיוני במיוחד. ספר כזה הוא מותחן הריגול "מת כמו שצריך" (הוצאת דני ספרים, 2020) מאת פיני אלעזרי, שהוא החלק השני בטרילוגיית ספרים שגיבורה הוא אבנר ארליך־נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד.

בספר הקודם ניהל מצוד אחר ארכי־מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, שאתו היה לו חשבון ישן לסגור. בספר החדש נדרש ארליך להתמודד במקביל עם הצורך לעכב את תכנית הגרעין של איראן ואת כוונות ההתפשטות שלה במזרח התיכון, כמו גם עם ניסיונם של הרוסים להפוך לכוח דומיננטי ומשפיע במרחב. היריב העיקרי של ארליך הוא קולונל יורי רספוטין, שלו "עבר קרבי עשיר, ספצנאז וק.ג.ב". (עמוד 195).

ארליך, בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, נזכר בספר באותם "הלילות ביחידה שבהם היינו יוצאים ושותלים אמצעי תצפית והאזנה למפקדות מצריות וסוריות, ולאחר תקופה חוזרים פנימה ומחליפים אותם בקופסאות עם מצברים חדשים. באחת מאותן פעולות באיזה חארת' אל טאנאק סורי, נהרגו כפיר ורענן כאשר נפתחה עלינו אש תופת מכיוון לא צפוי. עידו, שהיה מפקד הצוות, פקד לסגת ולהתפנות. אני סירבתי, 'אני לא זז מכאן עד שאני מחסל את המקלען'. עידו שאל בזעם, 'ואיך, חכמולוג שכמוך, תחסל אותו, כשהוא בעמדת שליטה כזו?' 'בעוצמה ובזעם', עניתי. דרכתי את המקלעון ובלי לחכות לאף אחד פתחתי בריצה במעלה התל, כשאני יורה וצועק כמו משוגע" (עמוד 412). כינויו, "עוצי", הוא קיצור לעוצמה וזעם, אלא מה.

אם בספר הקודם הצטייר ארליך כקשוח שבקשוחים, בספר החדש "עיגל" המחבר את דמותו והכניס לה עומק באמצעות הרחבת היריעה על אודות בנו שנהרג בתאונת אימונים כקצין בסיירת מטכ"ל, וכן באמצעות תיאור יחסיו עם אשתו.

המרדף אחרי הריאליות

ספרות ריגול מסוג זה מתארת אירוע, או סדרת אירועים, שמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". הקוראים עשויים לחשוב שבהחלט ייתכן וכל שנכתב בספר התרחש כפי שהוא, או לפחות שאירועים דומים מאוד התקיימו. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות.

כך למשל, כשאלעזרי מתאר תקיפה של חיל האוויר בעיר הנמל הסורית לטקייה, במהלכה הפילו מערכות ההגנה האווירית של סוריה מטוס אליושין רוסי – אירוע שאכן אירע לפני כשנתיים; כך כשהוא מתאר כי בתגובה לרקטות שירו האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן, "חיל האוויר הישראלי, שנראה כאילו רק המתין להזדמנות, תקף חמישים יעדים ומתקנים של משמרות המהפכה באזור דמשק, קוניטרה, חומס ומקומות נוספים" (עמוד 320). גם כאן נשען האירוע על מבצע בית הקלפים, עליו פיקד הרמטכ"ל גדי איזנקוט בתגובה לפרובוקציה איראנית דומה.

אפילו טענת המחבר, "שיחידת קומנדו ישראלית חדרה למתחם הצבאי הרוסי בחמיימים וגנבה משם את מחשב הרדאר של מערכת ה־400־S, בדיוק כפי שעשו זאת קודמיהם בפעולה הנועזת בשנת 1969 בראס עריב שבמפרץ סואץ, כשקשרו את תחנת המכ"ם הסובייטית למסוק שהנחית אותה בישראל" (עמוד 320), נשמעת ריאלית משום שהיא נשענת על פשיטה שביצע גדוד 50 של הצנחנים במלחמת ההתשה.

דוגמה בולטת לספר כזה היא הספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), על מפקדה של צוללת הטילים הסובייטית "אוקטובר האדום". שם טען גיבורו ג'ק ראיין, ש"אוקטובר האדום מנסה לערוק לארה"ב". השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה, כמו למשל בסדרה "חדר מלחמה", שעלילתה התרחשה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. בפרק הרביעי בסדרה, שיצר יאיר לפיד זמן רב לפני שנכנס לפוליטיקה, נדרש מפקד היחידה לשכנע את מפקד חיל האוויר להתנצל על אמירתו כי ידע שאזרחים בלתי מעורבים ייפגעו בחיסול אווירי של פעיל טרור בכיר, שנהרג ואתו תשעה ילדים, והחליט שהפעולה שווה את זה. האירוע מבוסס כמובן על האמירה של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, בהקשר של חיסול פעיל הטרור הבכיר סאלח שחאדה – כי כאשר הוא משחרר פצצה, הוא "מרגיש מכה קלה באווירון".

המחבר עובר בספרו מ"חתימה נמוכה" ל"חתימה גבוהה", ושם הוא מאבד מעט גובה. הוא לא נשאר מתחת לפני השטח, ומסלים את המצב ל"כמעט מלחמה" בשיאו של הספר, מה שפוגם לטעמי באמינו ובריאליזם שלו. ועדיין, הצליח אלעזרי – שהביוגרפיה שלו נותרה מסתורית (אך אין להוציא מכלל אפשרות שהוא אח לנשק של ארליך, לפחות מימי הצבא), להוציא מתחת ידו ספר מותח ומורכב יותר מקודמו. הסיפור עובד, המתח חזק, והקורא רוצה לדעת אם ארליך יצליח לנצח. בעוצמה ובזעם כמובן.

"האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו, "חומת סואץ", קבע בוריס דולין כי ברית המועצות הביסה את ישראל במלחמה בתוך מלחמה, שהתנהלה במלחמת ההתשה. הספר מרתק, השורה התחתונה טעונה בירור. יתכן שמי שניצח הם דווקא הישראלים.

ישראל הפסידה במלחמת ההתשה, קבע בוריס דולין, בספרו "חומת סואץ" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2020), ולא רק זו, אלא שהובסה בידי ברית המועצות. הספר הוא עיבוד של מחקר שביצע דולין, מורה בן 38 המתגורר בתקוע, במהלך לימודי התואר השני במסלול צבא וביטחון באוניברסיטת בר־אילן. 

בגב הספר נכתב כי הייתה זו מלחמה בתוך מלחמה, והמחבר תיאר כיצד שירת "מבצע קווקז" – הקמת כוח המשלוח הסובייטי ושיגורו למצרים – את האינטרסים של ברית המועצות במלחמה הקרה, ומדוע העימות בין הרוסים לישראלים נשמר בסוד (והאמריקנים נמנעו מלהתערב בו).

אף שהמחקר של דולין מאיר עיניים, והוא השכיל לכלול בו מקורות רוסיים שטרם נעשה בהם שימוש, הרי שהשורה התחתונה שלו, טעונה בירור ויתכן וקודם ירה חץ ורק אז סימן את המטרה.

"חוצפה פלמ"חניקית"

בספר תיאר דולין את המערכה כנגד המצרים (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) ואת האירועים המכוננים במהלכה באופן מרתק. כך למשל, כשהתגלה בשלהי דצמבר 1969 המכ"ם הסובייטי החדיש שבו הצטייד הצבא המצרי, עלה במטה הכללי הרעיון להעביר את תחנת המכ"ם כולה לישראל.

"הייתה כאן חוצפה פלמ"חניקית שקסמה לאנשי המבצעים. השם שניתן למבצע העתידי היה "תרנגול 53", והביצוע ניתן לנח"ל המוצנח" (עמוד 188), כתב דולין. באישון לילה הוטס כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, לגדה המערבית של תעלת סואץ. 

הכוח המצרי שאייש את תחנת המכ"ם לא חשד באפשרות שצה"ל יפעל במרחב שלו, ותוך ניצול גורם ההפתעה "תקפו הצנחנים את תחנת המכ"ם. הנחיתה הייתה קשה, אך לבסוף הגיחו 66 לוחמים מענן האבק שהעלו המסוקים והחלו בדרכם אל היעד. הם הלכו במשך קרוב לשעה. את המטרים האחרונים עשו בזחילה. רעש הגנרטור שעמד בסמוך למשאיות גבר על כל קול אחר" (עמוד 192). הקרב היה קצר, והצנחנים הרגו בו כמה חיילים מצרים ושבו ארבעה נוספים.

הכוח הפושט מיהר לארוז את המכ"ם ומסוקי סופר פרלון הטיסו אותו לגדה המזרחית של התעלה, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים, ב־22 בינואר 1970.

"בבוקר 22 בינואר הופיעו מעל שדואן מטוסי חיל האוויר הישראלי. פצצות כתשו את המוצבים המצריים. החיילים הורידו ראש, ירדו אל החפירות, חיפשו מקלט. הם לא ראו את המסוקים מגיעים. ארבעה סופר פרלונים נחתו בזה אחר זה על אחד ההרים במרכז האי. צנחנים ישראלים זינקו מתוכם, נערכו לתנועה והחלו להתקדם" (עמוד 208).

ניכר כי הצבא המצרי שחשש בעיקר מפני התקפה מן הים, לא נערך כראוי להגנה בלב האי, והופתע כאשר "הסתערו צנחנים ישראלים על מערך המוצבים. הקרב נמשך כמה שעות, בנקודות מסוימות היה קשה מאוד, אך ידם של הישראלים הייתה במהרה על העליונה" (עמוד 209).

הקרב היה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. אחד הצנחנים שלחמו בקרב היה דורון אלמוג, לימים אלוף פיקוד הדרום. בפשיטה, סיפר לימים, למד "שיש גיבורים גם בצד השני". הצנחנים הרגו כ־50 לוחמי קומנדו מצריים (ועוד כעשרים נהרגו כשחיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שביקשו לברר מה מצב הכוח המוצב בו) צרים ותפסו 62 שבויים. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

מובארק ממליץ להחזיר את המטוסים

הפרק המרתק בספר היה כמובן מבצע "רימון 20", מארב אווירי שערך חיל האוויר לטייסים הסובייטים ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר, האלוף "מוטי הוד בחר למשימה את טובי האנשים של החיל – 12 טייסים, עם סך הפלות של 54 מטוסי אויב. התוכנית שנבנתה הייתה מארב מתוחכם שהתבסס על משחק מוחות עם מפעילי המכ"ם הסובייטים" (עמוד 311). בין הטייסים שנבחרו היו אביהו בן־נון, יפתח ספקטור ואביאם סלע.

כשהמארב הופעל, כתב דולין, צפה מפקד חיל האוויר המצרי, הגנרל חוסני מובארכ, בהתרחשות על מסך בתחנת המכ"ם. כטייס ותיק, הוא כבר חווה זאת כשהתמודד בשעתו כנגד חיל האוויר הישראלי, ולכן המליץ לגנרל הסובייטי שניצב בסמוך אליו להפסיק את הקרב מיד, אחרת לא יישארו לו מטוסי קרב להחזיר. הגנרל הסובייטי התעקש להילחם.

"שני הכוחות נפגשו באוויר. מנועי הסילון שאגו, קריאות נרגשות מילאו את רשתות הקשר וטילים שנורו חיפשו את המטרות שלהם. תוך שניות התברר שהישראלים שולטים בשמים. הסובייטים היו בצרות. הם לא הצליחו לשים ישראלים על הכוונת וגילו שפנטומים או מיראז'ים יושבים על הזנב שלהם. מיגים החלו ליפול בזה אחר זה. "באשר לרוסים," סיפר הרמטכ"ל בר־לב לשרי הממשלה באותו יום, "מאחר וזו פעם ראשונה להם להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם… לא הייתה לחימה כפי שחשבנו שתהיה"" (עמוד 313).

הקרב היה קצר ובסופו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג־21 שהוטסו בידי טייסי קרב מחיל האוויר הסובייטי.

בניגוד לעמדתו של דולין (וזוהי חולשתו העיקרית של הספר) לפיה היה זה קרב מוצלח במערכה שתוצאתה כבר הוכרעה לרעת ישראל, קבע פרופסור דימה אדמסקי כי הייתה זו הצלחה. לתפיסתו, השמועות על החגיגות והמסיבות שקיים חיל האוויר הגיעו למוסקבה. ישראל לא פרסמה את ניצחונה בפומבי כדי לחסוך מן הסובייטים השפלה פומבית, אולם מוסקבה לא יכלה להיות בטוחה כי ישראל תפגין התנהגות מרוסנת כזו גם בעתיד.

הסובייטים גם היו חייבים לקחת בחשבון שההסלמה עלולה להביא להצטרפות האמריקנים ללחימה ולהגדיל את הסבירות של עימות צבאי סובייטי־אמריקני, סיכון שממנו שאפה מוסקבה להימנע בכל מחיר. "כך או כך נראה כי 'האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה' כפי שהגדיר את יוזמתו הרמטכ"ל בר־לב ושמומשה באמצעות הקרב האווירי, הייתה המהלך האסטרטגי הנבון, שהניב פרות מדיניים ושעודד את שני הצדדים להגיע להפסקת אש", כתב אדמסקי.

הספר כתוב היטב וניכר כי הוא תוצר של מחקר יסודי ומעמיק. מנגד, כאמור, חולשתו העיקרית היא בבחירת המחבר להציג את המערכה כניצחון סובייטי מוחלט, ולא כך הוא. אולי אפילו להיפך.