טלי ליפקין־שחק מראיינת את גל פרל פינקל, מתאם תכניות צבא, אסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS, אודות הצורך לחזק את כוחות היבשה של צה"ל במסגרת התכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.
.
השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.
במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלון. והנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל.
חפ"ש מחליף רא"ל
כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון.
השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.
כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.
משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".
רצה ולא יצא: לא הטביע חותם
כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.
בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר.
כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.
בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.
אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון
בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת.
במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה. "הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס.
המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".
בראיון בסוף השבוע שעבר ביקש שר החינוך נפתלי בנט להצטייר כמי שמתכונן להיכנס למשבצת שר הביטחון. בפועל, נראה שהשר נותר במידה רבה המ"פ הנועז מיחידת מגלן שהיה בצעירותו, ונמנע להכיר במגבלות הכוח, לפחות בגלוי. בממשלת ימין בנט הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להפנים זאת.
בסוף השבוע שעבר התפרסם במוסף "מעריב" ראיון עם שר החינוך נפתלי בנט שבו הציג את משנתו הביטחונית. בפתח הראיון, שערך עמו ההיסטוריון הצבאי הוותיק, ד"ר אורי מילשטיין, הוצג בנט כמי ששייך לאליטות הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות של ישראל, אשר צמחו ביחידות המובחרות. תחילה, ציין מילשטיין, היו יוצאי הפלמ"ח שעיצבו את מערכת הביטחון ותפיסותיה ובהם משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין, אחריהם הגיעו יוצאי הצנחנים, אריק שרון, רפאל איתן ואמנון ליפקין-שחק ולבסוף סיירת מטכ"ל שממנה יצאו ראשי הממשלה אהוד ברק ובנימין נתניהו. הוא היה יכול לציין גם את שמו של ראש אמ"ץ לשעבר, האלוף ניצן אלון, ששירת ביחידה כלוחם ואף פיקד עליה, ולאחרונה מונה ל"מחזיק תיק" איראן במטה הכללי. לטענתו, בשנים האחרונות הגיעה תורה של האליטה שצמחה במערכים הטכנולוגיים, ובהם ביחידה 8200. בנט, נכתב שם, "שירת גם בסיירת מטכ"ל וגם הצטיין ב"נגזרת" של 8200: ניהול שני סטארט-אפים מצליחים".
בנט, בימיו כקצין ביחידה המובחרת מגלן, (מקור: טוויטר).
כמו בראיונות אחרים, גם הפעם סיפר השר בנט על עברו ביחידה וסיפר כי "הסטנדרטים שם מאוד גבוהים, בכל התחומים. אתה כל הזמן מגביה את הרף, עושה דברים שנראים לא סבירים, כמו ניווט באמצע הלילה עד לרמת דיוק של חצי מטר, בלי GPS. מי שלא מצליח – עף. מרחקי המסעות עצומים: אתה מתחיל מסע של חמישה ק"מ עם חגור פילים, ומסיים טירונות במסע של 120 ק"מ. רצוף. זה נראה בלתי אפשרי ומפחיד". ב-92', לאחר קורס קצינים, עבר בנט ליחידה המובחרת מגלן, עליה פיקד אז טל רוסו (לימים אלוף), ופיקד שם על צוות ופלוגה. "ארבע שנים ביליתי במגלן, בעיקר בדרום לבנון. הפכתי לצייד טילים מדופלם", הוא מעיד על עצמו. מי שחושב שהשר מגזים, מוטב שידבר עם חייליו ומפקדים ששירתו במקביל לו באותה תקופה, שמתארים קצין יצירתי, נועז וממש כמו כותרת הראיון, חותר למגע.
בראיון תיאר במילים ספורות מבצע בלבנון שנמשך שלושה ימים, שבסופו "הרגנו שישה מחבלים וחזרנו הביתה". בעקבות הפעולה שקטה הגזרה לשלושה חודשים. אולם, ציין, כשנמנע צה"ל מפעילות רציפה שכזו חזרו פעילי החיזבאללה לסורם ושבו לתקוף את המוצבים ולארוב לחיילים. שם למד, לדבריו, "שכשאתה בחיכוך התקפי מתמשך, האויב לא מצליח להרים את הראש, להגיב ולאיים עליך". לטענתו, הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל הפך מאז הנסיגה מלבנון ללוחמני פחות ומהסס יותר, ובעיקר נרתע מפעולות קרקעיות גדולות. לדברי בנט, גם ב"צוק איתן", לפני ארבע שנים, "צה"ל לא רצה להכניס כוחות יבשתיים לרצועה והסתפק בחיל האוויר. בגישה הזאת תמכו שר הביטחון יעלון וכל הקבינט. גם אני לא ששתי להכניס כוחות, אבל לא הציגו לי חלופה בשאלה איך מגינים על תושבי עוטף עזה מפני המנהרות". הוא אכן היה האיש שהעלה את סוגיית המנהרות על "ראש שמחתו" של הקבינט, בין היתר לאחר שנפגש ללא אישור שר הביטחון והרמטכ"ל גנץ עם חברו לשירות במגלן, תא"ל עופר וינטר, שפיקד אז על גבעתי. ממה שנחשף מהדיונים ההם בנט אכן גילה נחישות אך לא מן הנמנע שההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה, בעיני הציבור, מאיום טקטי לאיום אסטרטגי והכניסה את ישראל לעימות שבו לא רצתה ואליו לא היתה ערוכה.
לאורך הראיון שידר השר מסרים, נכונים כשלעצמם, אודות הצורך לגלות רוח לחימה בעת עימות ועל הישענות היתר של הצבא על פתרונות טכנולוגיים במקום על הגורם האנושי והיוזמה של הכוחות בשטח, אולם ניכר מהם שהוא מוסיף לחשוב בהתאם לעולם המושגים של המ"פ הלוחמני שהיה בצעירותו. כך למשל, בטענתו שצה"ל צריך לפעול כנגד חוליות המעיפות עפיפוני נפץ ובלוני תבערה מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף, כפי שפעל בעבר כנגד חוליות שיגור רקטות, תחום שכאמור, התמחה בו בשירותו הצבאי. אף שאין לזלזל בחומרת איום הבלונים והעפיפונים, נראה שבנט מתעלם מכך שהגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה להביא, כפי שהביאה באינתיפאדה השנייה ובימים שקדמו ל"צוק איתן", להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. הצהרות בדבר הכלה, תגובה מדודה ושקולה ואולי, רחמנא ליצלן, השגת הפסקת אש ארוכת טווח, נשמעות אמנם פחות טוב ממסרים לוחמניים שכאלה, אבל הן ישקפו מדיניות אחראית. בקבינט המדיני ביטחוני נמנעו עד כה מלאמץ את הקו הזה, בעיקר בשל המערכה שמנהלת ישראל כנגד התבססות האיראנים בסוריה והעובדה שאינה זקוקה לחזית נוספת, ובחרו להקשיח את הסגר על רצועת עזה באמצעות סגירה חלקית של מעבר כרם שלום, למעט במקרים של העברת ציוד הומניטרי. מאחר ולא נרשמה מחלוקת פומבית אפשר לנחש שכשצריך להחליט, גם שר החינוך נמנע מן העמדות שהוא מביע בפומבי.
"28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי"
השבוע שיתף בנט בדף הפייסבוק שלו את נאום הפרידה של אל"מ מתן, בן מחזורו בצוות ביחידה (שכמותו גדל בציונות הדתית), מחיל האוויר בו שירת שנים ארוכות כטייס קרב. אף שזה חריג, מתן הוא אינו הראשון מבוגרי היחידה שהתנדב לקורס טיס וגם לא הראשון שהפך למפקד בכיר בחיל האוויר. בין היתר, קדם לו תא"ל (מיל') רז גור אריה, ראש להק כוח אדם בחיל. גור אריה שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, השתתף במבצע אנטבה, השלים קורס קצינים ושימש כמפקד צוות ופלגה ביחידה בתקופה שבה פיקד עליה נחמיה תמרי. לימים סיפר כי "בתום מבצע מסוים ביחידה, הזמין אותי האלוף (מיל') דוד עברי לטיסה על מטוס פאנטום", טיסה שהפכה לקריירה ארוכה כטייס קרב, במהלכה פיקד בין היתר על בית-הספר לטיסה.
הנאום של מתן כלל רצף זיכרונות מקריירה צבאית בת כמעט שלושה עשורים. כמו בנט בראיון גם מתן תיאר בנאומו את קשיי המסלול המפרך בסיירת מטכ"ל, וכמותו הוא נמנע מלספק פרטים אודות פעולות ספציפיות וסיכם אותן בקצרה. כך למשל תיאר מבצע משנת 1993, בעומק שטח אויב, שבמהלכו אירע "איחור זמנים מטורף. ניצלנו את כל הספיירים וקצת יותר. הרוגים מעייפות. נוחתים בארץ באור יום אחרי לילה מהמפרכים בחיי. תודה לטייסי חיל האוויר". לאחר תקופת השירות ביחידה בחר להתנדב לקורס טיס. במהלך הטירונות בקורס, בחודש מרץ 1994, העירה לו אחת המפקדות על האופן שבו זחל. "זה לא באמת קורה לי אני חושב לעצמי. "בלוב זה עבד" ענה לה ואישש\ הכחיש בכך את אחת האגדות הנפוצות בצבא.
מטוסי F-16 של חיל האוויר, מן הסוג שהטיס אל"מ מתן, (צילום: דו"צ).
כאמור, מתן סיים את הקורס והוכשר כטייס F–16. ביום העצמאות בשנת 2000 היה בעיצומה של ארוחת החג כשהוזעק לתקוף מטרות בלבנון. הוא הטיל "4 פצצות על ציר עגבנייה בג'בל צפי. שעה וחצי אחרי עוד מספיק למנה אחרונה". לכאורה מדובר בתיאור שממחיש את הדיסוננס שחיי טייסי קרב. רגע בבית, רגע בלחימה מעל שטח אויב, ושוב בבית. אבל בפועל, המחשה כה בוטה לנתק של טייסי הקרב מכוחות הקרקע מזמן לא נשמעה כאן. ממש באותו זמן שהו לוחמי צה"ל לוחמים במוצבים בלבנון והיו רחוקים מאוד מלחזור תוך 90 דקות למשפחתם. הנתק הזה היה מוחשי במיוחד במלחמת לבנון השנייה, בה אסרו בכירי חיל האוויר לסכן מטוסים ומסוקים וקבעו שיטוסו במגבלות נוקשות של גובה ומרחק מן האויב (אך גם מן הכוחות שלהם סייעו). מאז תוקנו הדברים וכהמחשה לכך ציטט דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, בטורו ב"מעריב" בסוף השבוע האחרון את מח"ט הצנחנים אל"ם דאז, הרצי הלוי, שאמר לרמטכ"ל אשכנזי לאחר מבצע "עופרת יצוקה" כי הוא ולוחמיו הריחו "את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה".
במלחמה, ב-2006, הקופץ מלימודים ולקח חלק במבצע "משקל סגולי". בגיחה הראשונה מתוך 45 שביצע באותו קיץ, ב"עשר בלילה. חושך מטורף. מוביל זוג מטוסי סופה בתוך רכבת של מאה מטוסים. הולכים על מערך הטילים של חיזבאללה. "יש good רשאי לפיקל" אומר הנווט". במבצע נרשם אחד מהישגים המלחמה העיקריים – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה. שיחה שקיבל במהלכה מחברו לצוות ביחידה, סא"ל עמנואל מורנו, הזכירה לו שלא הכול "כחול". אל תשכח, אמר לו אז מורנו, "שעם כל המבצעים שלנו וההפצצות שלכם, הגיבורים האמיתיים היו החי"רניקים, השריונרים וההנדסה". ברור, הסכים מתן. מורנו עצמו נהרג בשלהי המלחמה, כשפיקד על מבצע חשאי בעומק לבנון. "קברנו אותו במוצאי שבת", כתב מתן.
את נאומו חתם מתן במשפט שכמעט שאינו נשמע במחוזותינו, "אינני יודע לאן יישאני גורלי, אבל דבר אחד תמיד יישאר שלי. במשך 28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי". אף שניתן לשער שהיו לקצין הבכיר סיבות נוספות להישאר שנים ארוכות בשירות קבע, קשה להישאר אדיש ולא להתמלא הערכה לו ולכשמותו, שבוודאי נותרו בשירות מערכת הביטחון. הנאום מרשים עוד יותר כשנזכרים שזהו לא הטקסט הראשון של מתן שהשר בנט משתף בעמוד בפייסבוק שלו. בדצמבר שעבר פרסם מתן, באישור מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מאמר בעלון בתי כנסת "מצב הרוח, שבו כתב אודות חשיבות שירות נשים בצה"ל. "אם אתם רוצים לדעת אם מותר או אסור לבנות להתגייס לצבא — לכו תשאלו רב", כתב אז. "אם אתם רוצים לדעת האם צריך בנות איכותיות בצבא, על זה אני יכול לענות. מאוד צריך אותן. איני מדבר על שוויון מגדרי. אני מתייחס לצורך בסיסי בכוח אדם איכותי באינספור תפקידים". במאמר קבע כי נשים המשרתות בתפקידי לחימה בחיל האוויר עושות זאת בהצטיינות ואינן נופלות בדבר מ"חבריהן הגברים". עוד ציין כי כמפקד לא היסס לשבץ טייסות למשימות בשטח אויב.
בהקשר אחר, ציין אל"מ מתן במאמר, שאף שרצה להוסיף לשרת ולהתקדם, הוחלט בחיל להעדיף אחר על פניו, אותו הגדיר כקצין מצוין שמפקדיו ראו כמתאים ממנו. באופן שסותר לא מעט טענות שעלו מצד גורמים בולטים בציונות הדתית לאחר שתא"ל עופר וינטר לא קודם לתפקיד מפקד אוגדה, כתב מתן כי "לא עברה במוחי ולו לרגע המחשבה שלא נבחרתי בגלל הכיפה שעל ראשי. אני בטוח שהיא לא עניינה אף אחד בזמן דיון השיבוצים". בשיתוף שני הטקסטים שכתב חברו לנשק, מצטייר השר בנט כממלכתי, מתון וכמי שמחזיק בראייה רחבה. אם ילמד את מגבלות הכוח יהווה מועמד של ממש למשרה שאליה הוא חותר. ככלל, מוטב שייצמד למסרים אלו מאשר להצהרות ריקות מן הסוג שהשמיע שר הביטחון הנוכחי לפני שנכנס לתפקידו. גם הוא כבר למד, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.07.2018)
אלוף פיקוד הדרום לשעבר, סמי תורג'מן, הציג במאמר שפרסם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה. אף שהכוחות לחמו באומץ והשיגו את יעדיהם, יש כאן ניסיון "לצבוע את המציאות בוורוד". בצה"ל מבינים זאת וכבר עובדים על שדרוג כוחות היבשה לעימות הבא.
האלוף (מיל') שלמה "סמי" תורג'מן, פרסם לאחרונה מאמר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, בו בחן את התהליכים שהובילו למבצע "צוק איתן" ואת האסטרטגיות שיישמו חמאס וישראל במהלכה. לתפיסתו, ההגנה האווירית (אף שהוא מודה שהיו בה חורים דוגמת הרקטה שפגעה בסמוך לנתב"ג), ההגנה המרחבית ביישובי עוטף עזה וכן התמרון הקרקעי, פעלו היטב. תורג'מן, שעשה את עיקר שירותו בחיל השריון, כתב כי במסגרת התמרון הקרקעי הרסו כוחות צה"ל 32 מנהרות, ו"אף שהפעולה ארכה מעל לארבעה שבועות", הרי שהימצאות צה"ל בשטח הרצועה שללה מיחידות החדירה של החמאס את השימוש בהן. מעניין שהוא לא טרח לציין שצה"ל העריך כי הפעולה הקרקעית להריסת המנהרות תארך זמן קצר בהרבה, שלושה ימים.
מימין: האלוף תורג'מן בתרגיל, (מקור: ויקיפדיה).
בכלל, נראה שאלוף פיקוד הדרום לשעבר בחר במאמר לצבוע את המציאות בוורוד. "מערכת המנהרות הייתה ההשקעה הצבאית שעמדה בראש סדר העדיפויות של חמאס, אך היא לא הניבה לו ניצחונות אסטרטגיים או טקטיים. בעוד שהחמאס בנה את המערכת על-מנת להפתיע את הכוחות הישראליים, צה"ל בתורו הפתיע את כוחות החמאס על-ידי פריסת כוחות קרקע בתוך עזה במטרה להרוס את המנהרות", כתב. ראשית, במהלך המערכה חדרו כוחות חמאס שלוש פעמים לפחות, כמעט באין מפריע, באמצעות מנהרה לישראל ותקפו את כוחות צה"ל. שנית, מן הדברים עולה הרושם שההפתעה היתה לצד צה"ל, אך תחקיר פנים-צה"לי אודות המבצע, שהוביל האלוף יוסי בכר, קבע שבטרם המבצע היו "המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו".
לזכות תורג'מן ייאמר שהפיקוד בראשותו הקדיש משאבים להתמודדות עם איום המנהרות, בהשוואה לשאר הצבא, וכי הפסקות האש הרבות עיכבו את השלמת המשימה. במאמר ציין כי "כל יחידה במבצע הפגינה אומץ ונחישות כאשר ניצבה בפני קשיים ומורכבויות בעזה". על כך אין חולק, אולם אלו אינם תחליף למוכנות טובה יותר של הכוחות ולתכנית אופרטיבית מתאימה שאינה בבחינת אלתור (התכנית המקורית היתה למהלך רחב ועמוק בהרבה) בכדי להתמודד עם איום שטיבו לא הובן בטרם המערכה.
מטפלים ב"גוש שבבטן"
לאחר המערכה בעזה בקיץ 2014 הודה קצין בכיר בצה"ל בראיון כי הוא ועמיתיו "מסתובבים עם גוש בבטן" בעקבותיה ושנדרש שינוי מהותי בתפיסות הביטחוניות, ואף בהיערכות צה"ל לאיומים ולעימותי העתיד. ישראל מתמודדת כיום עם ארגונים היברידיים, חזבאללה וחמאס, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, דבר המקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. את סל היכולות של צה"ל יש להתאים למציאות המורכבת הזו. בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לטפל באותה תחושה לא נוחה שנותרה לאחר "צוק איתן" ולחזק את זרוע היבשה, בכדי לעשותה גמישה, יעילה וקטלנית בהרבה. בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה, ומסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב.
בשנים האחרונות מטמיע צה"ל אמצעים חדישים בכוחות היבשה ומקיים תהליכי בניין כוח והכשרה במטרה להפוך את הכוחות המתמרנים לרלוונטיים יותר לעימות הבא. כך למשל, פורסם כי בקורס מפקדי הכיתות בחיל הרגלים מתוכננת רפורמה במסגרתה יבוטלו גדודי הקורס המעורבים בהם עוברים את הקורס יחדיו חניכים מכלל חטיבות החי"ר. מפקד בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות החי"ר, אל"מ עמית ימין, אמר לאתר "וואלה!"כי למרות החיסרון הבולט שבמהלך, קרי, הפסקת האינטגרציה בין החטיבות, הרי שהרפורמה תיצור "רצף בתהליך ההכשרה יסייע בהכשרה איכותית יותר ומותאמת לצורך של כל חטיבה וחטיבה". אל"מ ימין, יוצא יחידת מגלן ששימש כמג"ד בחטיבת כפיר, ציין כי במסגרת התהליך יתקיימו התאמות בהכשרות בהתאם לצרכי כל חטיבה בנפרד. הכשרת החניכים מגולני, למשל, תתמקד בפעילות על בסיס נגמ"שי נמ"ר ואילו זו של הצנחנים תכלול תרגילים מוטסים ומוצנחים ותתמקד באתגרי הפיקוד והפעילות בעומק.
כוחות מחטיבת גולני באימון, (צילום: דו"צ).
בנוסף, כפי שפרסם השבוע טל לב-רם ב"מעריב" עתידות שלוש מפקדות חילות הרגלים, השריון וההנדסה – החילות המתמרנים, להתאחד לכדי מערך מתמרן אחד שעליו יפקד תא"ל שבעברו פיקד על אוגדה. הרפורמה, שתבטל שני תקני תא"ל, תציב בראשות החילות קצין שיהיה אחראי על ההכשרות, התרגילים ותורת הלחימה שלהם. צה"ל מקיים כבר כיום מהלך לבחינת האפשרות להפוך את החטיבות הסדירות להטרוגניות במקום הומוגניות, כלומר לכאלה שבהן גדודי שריון, הנדסה וחי"ר. הפיילוט, מתקיים בשתי אוגדות מילואים, עידן וסיני, בהן הועברו גדודים בהצלבה לשרת תחת חטיבות שריון וחי"ר. לב-רם ציטט קצין בכיר בצבא שציין כי "קל יותר להתחיל את השינוי במערך המילואים, שם יש פחות עניינים של אגו וכבוד בעניין צבע הכומתה או הנעליים". הקצין העריך כי בהמשך תשפיע הרפורמה גם על מבנה החטיבות הסדירות.
בהמשך השנה תקיים זרוע היבשה ניסוי במסגרתו תורכב חטיבת גדעון, שתאגד בתוכה כוחות שונים ובהם לוחמים מחטיבת גולני (שציינה באחרונה 70 שנים להיווסדה) לצד כוחות שריון והנדסה מחטיבה 7. כבר כיום מפעיל צה"ל בעת מערכה צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) שבהם פועלים תחת מפקדת חטיבה סדירה, גבעתי למשל, כוחות הנדסה, שריון, חי"ר וכוחות מיוחדים. ב"צוק איתן" גם פעל גדוד הצנחנים 101 תחת הצק"ח של החטיבה הסגולה. הניסוי נועד לבחון האם ניתן להפוך צוותים אלו לקבועים ולשפר את שיתוף הפעולה הבין חילי.
לנוכח הפרסום קשה שלא להיזכר ברפורמה דומה מתקופת כהונתו של הרמטכ"ל דן חלוץ. התכנית, שכונתה החטיבה הרב-חילית, כללה ניסוי במסגרתו ישולבו גדודים מחטיבת החי"ר גולני, מחטיבת השריון 188 ומאגד ארטילרי 282, למסגרת מתמרנת קבועה אחת. הצלחת הניסוי היתה אמורה להוביל לשינוי במבנה צבא היבשה לכדי חטיבות רב-חיליות שבהן כשישה גדודים מחילות שונים. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו לאחר מלחמת לבנון השנייה, הקפיא וגנז שינויים רבים שהוביל קודמו ותכנית זו בתוכם, במטרה לחזור ל"צה"ל הישן והטוב". לא בטוח שהצבא ההוא, מוצלח ככל שיהיה, מתאים לשדות הקרב של ההווה והעתיד ונראה שהרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבתקופת כהונת חלוץ שימש כראש אגף המבצעים והיה אחד האלופים הקרובים ביותר לרמטכ"ל מחיל האוויר, מפשיר לא מעט מהתכניות המוקפאות ההן.
שיעור בהיבריס
הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).
בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות והאוגדות והצבא אף עובר למודל של 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון. מנגד, התדריך שקיימו בכירים בזרוע, ובראשם מפקדה, האלוף קובי ברק, נראה למתבונן מן הצד בעיקר מביך. הצהרות דוגמת הגדרת חיסולו של מנהיג חזבאללה, השייח' נסראללה, כהישג שיביא הכרעה במערכה כנגד הארגון, נשמעת כהד לדברים שאמרו עמיר פרץ ואהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה. ראשית, לא בטוח שהריגתו אכן תביא לתוצאה המצופה. לא פעם עריפת ראש הנחש דוחקת את הארגון אל הפינה ומגבירה את נחישותו. שנית, כלל לא בטוח שצה"ל יצליח לספק את הסחורה ולהרוג אותו. רק לשם ההשוואה ניסה צה"ל להרוג את ראש הזרוע הצבאית בעזה, מוחמד דף, ונכשל (ולא בפעם הראשונה). מוטב שבזרוע היבשה יתמקדו בהשגת משימותיהם עד תום ובזמן שהוקצה לכך, כשם שהדגיש בשעתו איזנקוט בפני מפקדי הצבא: "בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב".
גם ההבטחה שבמערכה הבאה יפעיל צה"ל את אותו מהלך מתמרן "עמוק ומהיר יותר", נשמעת ריקה. התמרון הקרקעי הוא אמנם הפתרון המבצעי השלם ביותר נוכח האיום החמור על העורף, וחובה על הצבא להכינו בצורה הטובה ביותר ולשדר מסר של מוכנות לדרג המדיני ולציבור. אך כלל לא בטוח שהדרג המדיני, שמוטרד מהאפשרות של כישלון ונפגעים לא פחות מאשר מן ההישגים שהמהלך יביא, יאשר את הוצאתו אל הפועל. בישראל, יודעים הפוליטיקאים, ישנה סבירות גבוהה יותר לסיים כמו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה מאשר כמו אשכול לאחר מלחמת ששת הימים.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.03.2018)
זכותו של יהונתן גפן לומר שטויות נובעת מכך שהוא חי במדינה דמוקרטית, שגם לחם בכדי להבטיח שתישאר (כזו). דורון רובין שנפטר בסוף השבוע שעבר היה מאחרוני המפקדים המיתולוגיים של צה"ל. כבר אין כמעט מפקדים שכאלה בצבא, כלל וכלל לא בטוח שזה טוב.
יהונתן גפן, 2005, (מקור: ויקיפדיה).
לפני כמה ימים טען המשורר והפזמונאי יהונתן גפן כי הנערה הפלסטינית עאהד תמימי, שסטרה למ"פ בחטיבת גבעתי בכפר נבי צלאח, שבתורו הפגין קור-רוח ונמנע מתגובה, כמוה כז'אן ד'ארק, אנה פרנק וחנה סנש. בתגובה, אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על תחנת הרדיו גלי צה"ל להשמיע את שיריו או לראיין אותו. כאן נפתח עימות בין השר ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שהודיע כי לשר אין כל סמכות שכזו. אפשר להבין את שר הביטחון, משום שהדברים שאמר גפן מקוממים. מה בין תמימי, לשלוש הנשים הללו, לא ברור. סנש היתה, אגב הוויכוח הציבורי על שירות נשים כלוחמות בצה"ל, לוחמת במנהלת המבצעים המיוחדים של הצבא הבריטי, ואילו אנה פרנק הסתתרה מפני הנאצים שביקשו, וגם הצליחו, לרצוח אותה, מצב שונה בתכלית מזה של הפלסטינים תחת שליטת צה"ל.
מנגד, כדאי היה לשר הביטחון לקרוא קצת ממה שכתב גפן לאורך השנים. בפברואר 65', כתב גפן בספרו "חומר טוב" (הוצאת דביר, 2002), התגייס "לצנחנים, בן שבע-עשרה וחצי וכבר ארוז למוות, מטר ושישים עם נעליים (אדומות!), עדיין לא מתגלח, עם טרנזיסטור זעיר ושחור" (עמוד 66). במלחמת ששת הימים כבר לחם בתל פאחר כמפקד מחלקה בגולני. ב-73' ברח מיחידת המילואים שלו, שלא היתה בעיניו קרבית דיו, והצטרף לגדוד מילואים של הצנחנים, עליו פיקד שמעון "קצ'ה" כהנר, שפעל תחת אוגדת שרון. "ישבנו בכל מיני חורשות וחיכינו שרק יפעילו אותנו, נו? איפה הם כבר? צלחתי את התעלה, כיתרתי את הארמייה השלישית. לא לבד, היו עוד כאלה שעשו את זה. בנים רבים מאוד מהם לא שבו ולא ישובו לגבולם ולא לכל גבול אחר" (עמוד 238).
הייתי רוצה לכתוב ששם, ברמת הגולן ובתעלה, הרוויח גפן את הזכות לקשקש כאוות נפשו, אבל זה לא נכון. ישראל היא, עדיין, דמוקרטיה שדוגלת בחופש הביטוי ובשם הערך הזה, ומתוקפו בלבד, גפן ואחרים, יכולים להגיד שטויות. אבל אפילו אם לא היינו גרים במדינה כזו, הרי שגפן קנה בגופו את הזכות הזו. אחרים, שלא עשו כן מוטב יקשטו את עצמם תחילה.
איפה ישנם עוד אנשים
בסוף השבוע שעבר נפטר האלוף (מיל') דורון רובין, ראש מה"ד לשעבר ומפקד המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הראשון). רובין, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, היה מאחרוני המפקדים שהיה להם ממד אגדי, כמעט מיתי. קלינט איסטווד (אף שדמה לפול ניומן) של החיים האמיתיים. פקודיו, שהעריצו אותו, סיפרו השבוע בשלל מאמרים, ראיונות והספדים ברשתות החברתיות, על מפקד קר-רוח, ישר ואכפתי. לרוב, אלו מליצות שאין להם כיסוי, או לחלופין אשליה שמתקיימת בין מפקד לפקודיו בתחילת הדרך ומתפכחים ממנה בהמשך. הכלל הזה לא חל על רובין. שורה ארוכה של קציני מילואים בכירים ואישי ציבור, שבה ותיארה מפקד שירד לפרטים, הכיר כל חייל ומפקד זוטר, הוביל מלפנים.
מימין: הסמג"ד רובין והמג"ד צידון, לאחר ההשתלטות על בסיס המכ"ם המצרי, (מקור: צילום מסך).
הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, בתחילת שנות השישים. במלחמת ששת הימים כבר היה מ"פ טירונים בגדוד ולחם ברצועת עזה. עם שוך הקרבות השביע רובין את חייליו בכותל המערבי, בתום מסע מפרך. היתה זו ההשבעה הראשונה בכותל, מנהג שהפך למסורת בחטיבה ובקרב יחידות נוספות. כסמג"ד הנח"ל המוצנח במלחמת ההתשה, השתתף בפשיטה על בסיס המכ"ם הסובייטי המתקדם של חיל האוויר המצרי. רובין, שמעולם לא התרשם יתר על המידה מיחידות כוחות מיוחדים ולאורך מסלולו הצבאי התנגש לא אחת עם בוגריהן, הדגיש בראיון שהפשיטה היתה "הצלחה אדירה, שיחידה רגילה של צה"ל מסוגלת לבצע פעולה מיוחדת ומורכבת בשטח אויב, בנוהל קרב ובהכנות של יומיים. לסיירת מטכ"ל זה היה לוקח כמה חודשים".
במלחמת יום הכיפורים כבר היה מג"ד. לבקשת האלוף (מיל') יום טוב סמיה, פקודו משכבר וקצין האג"מ שלו בצנחנים, כתב רובין פרק לספרו האוטוביוגרפי, "מנהיגות ברגעים של אמת" (הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014). בספר תיאר רובין כיצד הכין את גדודו למלחמה בטרם מלחמת יום הכיפורים: "בתחילת 1973 קיבלתי את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. כבר אז עם לקחים של מפקד פלוגה ומפקד בסיס קורס מ"כים של החטיבה, הפנמתי את החשיבות של המסגרת הגדודית כישות עצמאית בשדה הקרב. עת פקדתי על גדוד 202, בטרם ובעת מלחמת יום-הכיפורים, טענתי והטפתי ללא הרף שהגדוד חייב להיות מסוגל לבצע כל משימה שתוטל עליו, הוא חייב לחשוב באופן עצמאי, בהנחה שלא יילחם עם חטיבת האם שלו, בבחינת "אם אין אני לי מי לי". על כן בדרכים ובגישה זו אימנתי את קציני ומפקדי הגדוד. לאור הנחת יסוד זו היו בחני מחלקות שכללו פשיטות לילה בניווט קשה ומורכב ותקיפת יעדים עם אור ראשון, אימון פלוגות ומ"פים. הכרתי באופן מוחלט את כל מפקדי הגדוד, והם ידעו מה רצונותיי, הדגשים שלי ותפיסת עולמי" (עמודים 456-457).
במלחמה לחם הגדוד בחזית הדרום, בחצי-האי סיני, והוטל עליו לנוע לוואדי מבעוק אשר באזור עיון מוסא. שם, ב-14 באוקטובר, בצומת "נווה-יורה", נדרש לבלום התקפה של שתי חטיבות שריון מצריות. רובין הפיק את המירב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה. כשהטנקים המועטים שפעלו תחת פיקודו החלו לסגת מזרחה, עלה מולם המג"ד, רובין, בקשר ותהה לאן הם נוסעים, שכן הוא "מכיר רק כיוון אחד – מערבה!", כלומר לעבר האויב. הטנקים, מיותר לציין, שבו ללחימה. בקרב השמיד גדוד הצנחנים, שהיה נתון בנחיתות קשה, בסיוע חיל-האוויר וכוחות שריון מחטיבה 401 שהצטרפו בהמשך, חטיבת טנקים מצרית.
רובין בימיו כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).
כמפקד בה"ד 1 קבע כי "תרגיל שנכשל הוא תרגיל שהצליח!", שכן לשיטתו רק מכישלון – שאינו נובע מרשלנות או מבורות מקצועית – ומניתוח אמיתי וכואב שלו, בלי טיוח, אפשר באמת ללמוד. לאחר מכן, כמח"ט הצנחנים, היה רובין חלק משרשרת מפקדי שדה מצטיינים שהניחה את התשתית לביצועי החטיבה המעולים במלחמת של"ג. שלושה ימים בטרם המלחמה נכנס לתפקידו כמפקד חטיבה 500, חטיבת שריון סדירה. החטיבה בפיקודו נקלעה למארב בכפר עין זחלתא, לחמה בשני גדודי קומנדו ובגדוד שריון של הצבא הסורי וספגה נפגעים רבים. לאחר ההלם הראשוני, התעשת ופיקד על התקפת נגד מוצלחת שלאחריה המשיכה החטיבה לעבר כביש ביירות-דמשק.
רובין, שסלד מפוליטיקה, נהג לומר את האמת שלו בבוטות גם כשרצו וגם כשלא. נכונותו לקחת אחריות ולהודות בטעויות ובכשלים זכתה להערכה רבה מצד הרמטכ"ל רפאל איתן. אחרים, ובהם אהוד ברק, לא אהבו את העובדה שחייב גם אותם לאותו הרף ונהג להצביע גם על משגיהם של אחרים. כשברק מונה לרמטכ"ל הוא מיהר להיפטר מרובין, שנותר עם "חרא של הרגשה". בצה"ל של היום אין, כמעט, קצינים נוסח רובין. אומץ ומקצוענות יש גם יש, אבל יושרה כזו, עד כדי חיתוך בבשר החי, ותעוזה, הרבה פחות. בהספד שכתב בשעתו אביחי בקר על אמיר דרורי, שהיה המח"ט שלו כשהיה מ״פ בגולני ב-73', הוא ציטט את אלתרמן שכתב על עוג מלך הבשן ש"עכשיו אין אנשים כאלה", תמה תקופה. "אולי הם לא דרושים בכלל', הוסיף אלתרמן. כלל וכלל לא בטוח שצדק.
מה רצתה הממשלה להשיג במבצע?
לאחר שחרורו נכווה רובין בשורה של יוזמות כושלות בעסקים ובחיים הציבוריים. עם זאת צה"ל והביטחון הלאומי, כך נראה, נותרו עיסוק מרכזי בחייו. במאי 2016 פרסם רובין בעמוד הפייסבוק שלו מכתב גלוי לשר החינוך נפתלי בנט ולממשלת ישראל בעקבות המשבר שפרץ בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר בנט, עם הצטרפות "ישראל ביתנו" לקואליציה. בנט דרש אז למנות לשרי הקבינט מזכיר צבאי, שיהיה אחראי לעדכנם בחומר הנדרש. רובין חשב שדרושים דברים אחרים. על הממשלה, כתב אז, להגדיר לצה"ל את מטרת המערכה כחלק מאסטרטגיית העל שלה. "מטרת מלחמה הנה מטרת על. לאן ברצונכם להגיע? כיצד ברצונכם לסיים המלחמה על כל הבטיה ומרכיביה? (פיסית, מדינית, תודעתית ועוד…) מהם ההישגים הנדרשים? מהם האילוצים? האם יש סדר עדיפויות ומהו? ומהו לוח זמנים לביצוע? זו חובתך אדוני השר (כחבר ממשלה), לנסח ולהגדיר לצה"ל באופן ברור בהיר וחד משמעי, מהם יעדיה האסטרטגיים של המלחמה אותה אתה מורה לצבע להוציא לפועל".
הבן של: מפקד גדס"ר נח"ל, ברק רובין, בתרגיל, (צילום: דו"צ).
רובין, שבנו ברק לחם בקיץ 2014 כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, טען כי לשם כך אין צורך במזכיר צבאי. "נדרשת הבנה אסטרטגית המקפלת בתוכה את מהות הדיון והויכוח סביב מבצע "צוק איתן". מה היתה מטרת המבצע? (ישנם ניסוחים מגוונים שהושמעו ע"י שרי הממשלה\קבינט) "לחסל את החמאס", "להוריד החמאס על ברכיו", "לפגוע בתשתיות החמאס", "לחסל את מנהיגי החמאס". הראה לי אדוני השר, הצג את מטרת המבצע. מה רצתה הממשלה בה היית חבר להשיג עת הורתה לצה"ל לצאת למבצע".
בהרצאה שנשא עוד קודם לכן בפני סדנת אלפרדו שמנהל ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, ציין רובין שבמהלך "צוק איתן" התקיימה ישיבת קבינט שמשכה 8 שעות. לדבריו, "אם יש חשיבה אסטרטגית ויש הבנה אז לא צריכים 8 שעות לשבת. שעה זה מספיק. כשקבינט יושב 8 שעות הוא ממציא את האסטרטגיה", ועוסק בגיבושה תוך כדי המערכה, ולא, כפי שנדרש, קודם לכן. מיותר לציין שרובין לא קיבל תגובה רשמית לשאלותיו. מוטב, בטרם המלחמה הבאה, שהקבינט המדיני-ביטחוני ידאג לבאר לעצמו מה ברצונו להשיג. רובין כבר איננו, והפוסטים שעשויים להיכתב אינם חשובים כשלעצמם. אבל הפעלת הכוח הצבאי מחייבת מטרה מדינית ונראה שישראל טרם ביררה לעצמה מהן מטרותיה במערכה עתידית בעזה, או לחלופין בצפון.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.01.2018)
בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.
מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).
בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.
הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.
מלחמת יום הדין
ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).
ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים.
במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.
בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.
מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).
ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד.
בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).
כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש.
האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.
גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג
נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.
בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות.
כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).
אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)
בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.
תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל, ואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל.
אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.
התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס.
הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר
המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".
החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר.
אתר חדש שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי לציון יובל למלחמת ששת הימים, בוחן את השלכותיה ארוכות הטווח ומנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים הניצבים לפתחה של ישראל.
מימין: מפקד הנחתים, גנרל נלר, מבקר יחידת נחתים באפגניסטן, 2014, (מקור: ויקיפדיה).
ביוני האחרון נשא מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, הרצאה בפני חניכי מכללת המלחמה של הצי האמריקני, בה תיאר את שורת האתגרים העומדים בפני החיל כיום. בין היתר אמר שהחיל עושה מאמצים לשפר את היחס בין אימונים לתעסוקה מבצעית ליחידותיו, העומד על שנת אימונים אל מול חצי שנת תעסוקה מעבר לים. זוהי דילמה שמעסיקה גם את צה"ל, ששואף לשנות את יחס התעסוקה המבצעית לחטיבות החי"ר מ-20 שבועות תעסוקה ו-13 שבועות אימון, ל-17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, וחוזר חלילה. אתגר נוסף שבו עסק נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, הוא הצורך לפתח תפיסה מבצעית רלוונטית לעימותי ההווה והעתיד. גם זו סוגיה שמעסיקה רבות את צה"ל. ב-2015, פרסם הרמטכ"ל איזנקוט את מסמך אסטרטגיית צה"ל, המהווה דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לצבא, ובצה"ל עוסקים בעדכונו. נלר סיפר בהרצאה על פגישתו עם מאמן נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (ה"אול-בלאקס") שהציג לו את האתגר העיקרי שעומד בפניו, שהוא גם האתגר העיקרי שעומד לפתחם של נלר והחיל כולו. "אני לא רוצה להיות חייב להפסיד בשביל ללמוד ולהשתפר", אמר המאמן. בניגוד לקבוצת רוגבי, ציין נלר, חיל הנחתים אינו יכול לשוב ממערכה עם התשובה "לקחנו מקום שלישי". הם צריכים לנצח.
הכישלון וההפסד הם המורים הטובים ביותר, אבל היקרים ביותר. האתגר ללמוד ולהשתפר מבלי להפסיד, עומד לפתחו של כל צבא. צה"ל, למשל, לא הפיק לקחים מן המערכה שניהל ב-67' וכתוצאה מכך עמד על סף תבוסה במלחמת יום הכיפורים. באתר שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לציון יובל למלחמת ששת הימים פורסמה אסופת מאמרים שערכו ד"ר גבי סיבוני, ד"ר קובי מיכאל וד"ר ענת קורץ. מטרת האסופה, שתצא בקרוב כספר, היא לבחון את האירועים הקשורים בה ישירות ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות רחבה ושקולה יותר (גילוי נאות, החתום מטה הוא מתאם המערכת של האתר והספר). בין הכותבים השר לשעבר משה "בוגי" יעלון, פרופסור שלמה אבינרי, תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, ורבים נוספים. "למידת העבר והפקת תובנות מהמלחמה ותוצאותיה", כתבו העורכים, "גם מאפשרות לנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים המורכבים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל בעת הנוכחית וגם להעריך את אלה הגלומים בתרחישים עתידיים". חלק מן המאמרים באסופה מציגים את אתגרי צה"ל במערכות הבאות.
מכה מקדימה, רלוונטי?
אחד המאמרים באסופה, שכתבו ד"ר איתן שמיר וד"ר עדו הכט, בוחן את תקפותה של המכה המקדימה, דוגמת זו שביצעה ישראל ב-67', במציאות הנוכחית. שמיר עשה את שירותו בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים. הכט, סא"ל (מיל') שימש כמדריך אקדמי במכללה לפיקוד ולמטה. השניים, חוקרים בכירים במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, טוענים כי אף שפורמלית תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה, הרי שחל שינוי במציאות הגיאו-אסטרטגית. "הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מצד אחד, והאיומים החדשים שמולם עומדת ישראל – בעיקר נשק תלול מסלול אל מרכזי אוכלוסייה – מצד שני, הביאו לכך שהיא משתמשת כיום תכופות במכה מקדימה ו/או מונעת. אלא שמערכת השיקולים והאילוצים סביב סוג כזה של פעולה, במיוחד אל מול מאפייני המערכת הבין-לאומית של זמננו, הינה מורכבת הרבה יותר מבעבר". במאמרם מנתחים השניים מקרי בוחן של מכה מקדימה ובהם המערכה ב-67', שהיתה כולה בבחינת מכה מקדימה ותקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-81'.
תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).
לטענתם פער העוצמה בין ישראל לארגוני הטרור והגרילה, כמו גם סיבות מדיניות בין-לאומיות, מקשים עליה להצדיק מלחמת מנע נגדם. כך למשל, נאלצה ישראל להמתין זמן רב בטרם גייסה לגיטימציה בין-לאומית ופנימית על-מנת לפתוח במבצע "חומת מגן". אם זאת, מציינים השניים, כי במידה והתעצמות הארגונים השונים המאיימים על ישראל תגיע לנקודה שבה עוצמות ודיוק האש ההתקפי עשויים להוות איום אסטרטגי, חשיבות שיקולי הלגיטימציה תפחת. אז, כשלישראל ולצה"ל לא יהיה מרווח סיכון גדול, "הממשלה תיאלץ, ככל הנראה, לצאת שוב למכה מקדימה". בשולי המאמר מזהירים המחברים כי הוא עסק רק במערכות שנוגעות להתמודדות עם אמצעי לחימה קונבנציונאליים, שכן האיום הנשקף מנשק גרעיני כה חמור, עד שהוא מחייב דיון נפרד ושונה. לשיטתם, המענה היעיל היחיד כיום כנגד נשק גרעיני הוא מניעת האויב מלהשיגו. "אם תידרש פעולה צבאית כדי למנוע הצטיידות כזו, תהיה עוצמתה אשר תהיה", כתבו, "המחיר של התפוצצות ולו פצצה גרעינית אחת במרכז אוכלוסייה ישראלית הינו גבוה פי כמה".
לאור מורכבותה של אפשרות המכה המקדימה, מוטב להבין את אופיים של עימותי ההווה והעתיד. "הניצחון בששת הימים ממשיך לסמן את רף הציפיות מצה"ל לנצח במלחמה, ללא הבדל ממשי בין ימין לשמאל בחברה הישראלית. מכאן גם נובע התסכול מהתמשכותם של מבצעים צבאיים, כמו הלחימה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 שנמשכה 51 יום. גם אלופים במילואים, מפקדי מלחמת ששת הימים, תובעים מצה"ל ניצחון כמו אז. למרות ציפיות אלו, ראוי לתת את הדעת על שינוי מהותי שהתרחש מאז בעולם המלחמה ולא רק בסביבתה הקרובה של ישראל". את הדברים האלה כתב האלוף (מיל') גרשון הכהן במאמר אחר באסופה, שבו הוא טוען כי עיקר הלחימה בעידן המודרני עברה במידה רבה מן השטח הפתוח אל לב הערים וריכוזי האוכלוסייה והיא נעשית "בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים". מכאן שההפרדה בין המרחב הצבאי לאזרחי היטשטשה.
האלוף (מיל.) הכהן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).
הכהן נשען במאמר על "התועלת שבכוח" (הוצאת מערכות, 2011), ספרו החשוב של הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי. בספר הגדיר סמית את המלחמה המודרנית כ"מלחמה בקרב האנשים" שבמסגרתה אין עוד "שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכול מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכול מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים" (עמוד 19). המערכים הצבאיים של ארגונים דוגמת החמאס וחזבאללה, שולבו בגלוי ובסמוי במרקם החיים והתשתיות האזרחיות שבעזה ולבנון. מגמה זו מחייבת כל כוח תוקף לחדור אל לב המרחב הבנוי ולהילחם בתוכו. מנגד, העובדה שעיקר הלחימה מתבצע במרחב העירוני, פירושה שהפעלת נשק כבד וסיוע אווירי עלולה לגרום לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, שלא ניתן יהיה להבטיח את פינויים קודם לכן. הדבר עשוי להביא לאובדן לגיטימציה פנימית ובין-לאומית, "עד כדי הצבת איום על עצם השגתן של מטרות המלחמה".
הכהן, שעשה את עיקר שירותו כקצין שריון וכמפקד אוגדה וגיס, מותח ביקורת על תמיכתם של מרבית בכירי מערכות הביטחון בפתרון שתי המדינות לבעיה הפלסטינית. תמיכתם נובעת מאמונתם כי גם בנסיגה לקווי 67', למרות הוויתור על מרחביי העומק האסטרטגי, ישראל תצליח להגן ביעילות על ריבונותה ועל ביטחון תושביה, וכי במידת הצורך צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על אותם שטחים. "אלא שמאז השתנה הכול. לבקש שנית ניצחון דומה לזה של מלחמת ששת הימים נראה כמו לבקש שנית את קריעת ים סוף". למעשה, כתב הכהן, במקרה שלאחר נסיגה מאיו"ש יתעורר הצורך לכבוש את השטח מחדש בשל איום ביטחוני, סביר שהערים הפלסטיניות לא ייפלו בידי צה"ל באותה מהירות וללא התנגדות, כפי שהיה בששת הימים. זה יהיה דומה יותר לסוג הלחימה, העקובה מדם והממושכת, שפגשו האמריקנים בפלוג'ה. אם כך תראה מערכה אפשרית, טוען הכהן, אסור לסגת משטחי הגדה המערבית.
לבנות את הכוח למלחמה הנכונה
גנרל סמית, הזהיר מהתכוננות צבאות למערכה הלא נכונה, (צילום: רויטרס).
אולי האתגר המשמעותי ביותר לצה"ל נוכח מורכבות המציאות הגיאופוליטית וטיב העימותים הוא בניין הכוח הצבאי למערכה הבאה. מאמר נוסף באתר שכתבו אל"מ (מיל') גבי סיבוני והחתום מטה, משווה בין תהליכי בניין הכוח שביצע צה"ל בטרם מלחמת ששת הימים לבין אלו המתקיימים בו כיום. בספרו כתב הגנרל רופרט סמית ש"הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה" (עמוד 10), משום שהממשלות מקצות את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבע האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מחיכוך בנקודות החוזק שלו. למרות זאת, קבע סמית, כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים היא יוצאת הדופן מן הכלל, שכן ניכר שתהליך בניין הכוח שקדם לה, צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.
בניין הכוח שקדם למערכה ב-67' נעשה באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. אך בשנים שחלפו מאז, "התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין", שבהן הושקעו עוד ועוד משאבים.
כתוצאה מכך נפגעו כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ושל מערך המילואים. "אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא", אך במהלך חמישים השנים שעברו מאז 67', התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. מסמך אסטרטגיית צה"ל מסמן את תחילת תהליך השינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל, החלו בצה"ל תהליכים להשבת אחריות המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה.
כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).
אולם, המשך הישענותו של צה"ל על פתרונות טכנולוגיים מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך שניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכלל הבעיות המבצעיות. לאורך השנים פותחו בצה"ל פתרונות טכנולוגיים שמסייעים להתמודד עם איומים מסוגים שונים ובהם האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו, הן בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, והן בפיתוח המחשבה היצירתית והתחבולנית שתהפוך מהלך שכזה למהיר, חזק, ואם לא אלגנטי אז לפחות יעיל, כפי שהיה במלחמת ששת הימים.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.08.2017)
השבוע תיאר סגן הרמטכ"ל היוצא, יאיר גולן, את העימות הבא כקשה מקודמיו, בחזית ובעורף. הלוחמה מוכוונת המודיעין, שמומשה כבר ב"צוק איתן", עשויה להוות מכפיל כוח בהשגת הניצחון הצבאי, בתנאי שתתגבר על כמה חולשות.
השבוע התייחס סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בראיון לאתר צה"ל, להיערכות הצבא למערכה הבאה. כמו רבים אחרים, הודה גולן בכך שהחלטת מפקדי צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה לקצץ בכשירות הכוחות ובאימונים הובילה (אף שגולן סייג וציין שלא היה זה הגורם היחידי) למה שהוא כינה כביצועים "הלא משכנעים" במלחמה ב-2006. בטרם מבצע "צוק איתן", ציין, היתה מגמה דומה וגם היא בתורה פגעה במוכנות הכוחות למערכה. לדבריו, פערי מוכנות שכאלה מביאים לפגיעה אנושה בביטחון העצמי של החיילים והמפקדים, "שזה מה שקובע רמת לחימה. זה לא סוג האמל"ח, לא הטכנולוגיה, ולא המודיעין – הדבר המרכזי ביותר הוא האמונה של האנשים ביכולתם להיכנס לסיטואציות מסוכנות ולצאת כשידם על העליונה, להרוג את האויב ולא להיהרג".
גולן, קצין צנחנים ששימש הן כמפקד פיקוד העורף והן כמפקד פיקוד הצפון, העריך כי המלחמה תתרחש במקביל בחזית ובעורף. המלחמה הבאה, ציין, "תהיה קשה וקטלנית יותר ממלחמות 30 השנים האחרונות", אף שהבהיר כי לא תהיה קשה כמו אלו שבהן לחם צה"ל במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. האלוף לא התייחס ליכולות האויב, אולם ניתן להניח שדבריו כוונו לכך שהן חזבאללה והן חמאס, כארגוני גרילה, יעדיפו להימנע מלחימה בכוחות צה"ל וימקדו את מאמציהם בניסיון לפגוע באוכלוסיה האזרחית שבעורף. ארסנל רקטות והטילים המדויקים שברשותם נועד בדיוק מטרה זו. הניסיון לפענח את היערכות האויב ולצפות את אופיה של המערכה הבאה הוא אחד האתגרים המורכבים שניצבים לפתחה של קהילת המודיעין בישראל, אך אינו היחיד.
באחרונה פורסמה, בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אסופת מאמרים תחת הכותרת "אתגרי קהילת המודיעין בישראל", בעריכת אל"מ (מיל.) ד"ר שמואל אבן, ודודי סימן טוב. השניים שירתו שנים ארוכות באגף המודיעין של צה"ל. אבן שימש, בין היתר, כמשנה לענייני הערכה לראש חטיבת המחקר, וסימן טוב שירת בתפקידי מחקר ואיסוף באמ"ן ובאג"ת. בישראל, הדגישו השניים בהקדמה לספר, למודיעין ישנה חשיבות רבה בשל "מגוון האיומים הביטחוניים החריגים על המדינה, והתלות היום-יומית של כוחות הביטחון במודיעין לסיכול איומים ולהפעלת הכוח. הדבר מתבטא, בין היתר, בזמן הרב שמקדיש הדרג המדיני והביטחוני הבכיר לנושא המודיעין ובמשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה למודיעין בכל הרמות". הספר שערכו מנתח באמצעות שישה-עשר מאמרים, שכתבו מומחים מהאקדמיה ומקהילת המודיעין, שורה של אתגרים המונחים לפתחם של ארגוני המודיעין בישראל. בין הנושאים בהם עוסק הספר ניתן למנות את הקשיים שעומדים בפני המודיעין להעריך ולצפות התפתחויות בעידן של אי-יציבות, טרור וחתרנות במגזר היהודי, החשיבות העולה של מודיעין תרבותי־אופרטיבי ליצירת תמונת מודיעין עדכנית על אוכלוסיות אזרחיות, המהוות גורם מפתח במלחמה בטרור ותפקידם של כלי-טיס בלתי-מאוישים בשירות המודיעין.
שיתוף הפעולה בין אמ"ן לכוחות בשטח
אחד המאמרים בספרם של אבן וסימן טוב הוא "לוחמת יבשה מוכוונת מודיעין" מאת ד"ר גבי סיבוני, ראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (שאותה, למען הגילוי הנאות, אני מתאם), ושגיא בן יעקב. המאמר מנתח את תפיסת הלוחמה מוכוונת מודיעין, לוחמ"ם, שפותחה באמ"ן בעת שעמד בראשו האלוף אביב כוכבי, בדגש על משמעויותיה בתחום התמרון הקרקעי. שלא כמאמרים אחרים מתייחס מאמר זה דווקא לסיוע שמספק המודיעין לכוחות בשדה הקרב. בהתחשב בכך שהמחברים עשו את עיקר שירותם הצבאי בשדה, אל"מ (מיל.) סיבוני שירת כמפקד סיירת גולני וראש מטה אוגדה וסא"ל (מיל.) בן יעקב משמש כמג"ד מילואים, אין בכך בכדי להפתיע.
במאמרם מתארים השניים את השינוי והמורכבות של שדה הקרב, ועומדים על כך שאויביה של ישראל שהפכו מאויב נוכח לאויב "נעלם". בעבר היה הכוח הצבאי של מדינות דוגמת מצרים וסוריה, גלוי ונוכח במרחב. כיום פועלים אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, בהתאם להיגיון מערכתי אחר לחלוטין, שמומש במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". שני הארגונים הפעילו "מערכות מבוססות אש מנגד, מבוזרות ונשענות על ממד עומק גיאוגרפי ותת־קרקעי, הפועלות מתוך מרחבים מיושבים באזרחים ונעדרות כמעט לחלוטין מרכיב של תמרון. יריבים חלשים יחסית בוחרים לעשות שימוש ברעיון אופרטיבי זה במטרה לבטל את היתרון היחסי שיש לצבאות מדינתיים במערכות תמרון, ולהפכו לחיסרון". השניים מציינים כי בעוד שהיריבים השתנו ו"נעלמו" נותרו הצבאות הסדירים בלא מענה רלוונטי ועליהם לפתח פתרון אפקטיבי לאיום החדש. לאחר מלחמת לבנון השנייה התברר כי למרות המשאבים שהושקעו באיסוף המודיעין, הרי שהוא פשוט לא הגיע לידי הכוחות בשדה הקרב, בין היתר בשל מידור גבוה של המידע. המחברים מזהים את הלקחים ממבצעי הסיכול הממוקד שנעשו במשותף עם השב"כ, ואת התפתחותה של טכנולוגית שליטה ובקרה (שו"ב), כגורמים שאפשרו את פיתוח תפיסת הלוחמ"ם, המהווה שיפור משמעותי של המודיעין שמסופק לכוחות הלוחמים בשטח, שנשען על שיתוף פעולה בין אמ"ן לזרוע היבשה.
מבצע "צוק איתן" ב-2014 היווה נקודת שיא ביישום התפיסה, לפחות בכל הקשור להתמודדות עם החמאס בשטח בנוי. כשזה מגיע להתמודדות עם המנהרות, מציינים השניים, מדובר באתגר שונה, שהתפיסה החדשה טרם סיפקה לו מענה. הלוחמ"ם באה לידי ביטוי במערכה בשורה של תחומים. ראשית, היא אפשרה איכון מדויק ומהיר של מטרות וזיהוין כמטרות לגיטימיות לפגיעה בזמן אמת. שנית, אפשרה התפיסה להזהיר את הכוחות הפועלים בשטח מפני מטענים, מארבים ובתים ממולכדים. יכולת זו, כתבו, "יצרה תמונת מצב אויב עשירה ואפשרה למפקדים להגות רעיונות מבצעיים תחבולניים, ובמקביל לכך להגן על כוחותיהם מאש האויב. היא דרשה איסוף ממוקד־תמרון ממגוון כלים וחיישנים, אימון כוחות היבשה במתארים רלוונטיים, הטמעת הידע שנצבר במודיעין של אוגדת עזה, הקצאת מפענחים למפקדות החטיבות, וחוקרי שבויים שהתלוו לכוחות". התפיסה עשויה, אם כן, להוות מכפיל כוח שיהפוך את התמרון הקרקעי של צה"ל למדויק, מהיר ויעיל בהרבה. תמרון שכזה, אם יעשה נכון, עשוי בהחלט לממש את יעדיו בזמן קצר, ולהשיג הישגים של ממש, עד כדי הכרעה צבאית.
גם לאויב יש זכות בחירה
לצד היתרונות הרבים המאמר מציג גם את האתגרים שיעמדו בפני הכוחות במימוש התפיסה. אחד מהם הוא החשש ש"היקף המודיעין הרב והנוחות השוררת במפקדות הנייחות עשויים לגרום לכך שמפקדים בדרג מח"ט יחושו שהם יעילים הרבה יותר במפקדה מאשר בשטח. בכך טמונה סכנה כפולה – הן לאובדן המגע הבלתי אמצעי עם השטח מתוך הנחה מוטעית שהמידע הנדרש כולו נמצא בערכות השו"ב ובקשר, והן לעיסוק יתר של הפיקוד בפרטי פרטים". כך היה במלחמת לבנון השנייה בה נטו חלק מהמפקדים, שהורגלו לכך בשל אופי הלחימה באינתיפאדה השנייה, לפקד על כוחותיהם מאחור מתוך מוצבי פיקוד בצדו הישראלי של הגבול (וכונו אחר-כך "מפקדי הפלזמות").
אתגר נוסף נוגע לפוטנציאל שטמון ביכולת לקבל במהירות מידע רב עשוי גם לפתות רבים "לנטוש טכניקות פשוטות ובסיסיות, כמו שימוש בשקפים ובטוּשים, מתן פקודות בקשר דיבור ואיסוף מודיעין עצמאי". סביר שגם האויב ינסה לנצל נטייה זו של הכוחות ולהפעיל מִבצעי הונאה ולהציף את הרשת במידע שגוי. כשמדברים על התמרון הקרקעי, הדגישו המחברים, יש לזכור שרשת התקשורת היא גם נקודת תורפה וגם תנאי מבצעי הכרחי להצלחתו. התפיסה אם כן, מוצלחת ומצליחה, אבל רחוקה מלהיות מושלמת. בצבא האמריקני נהוג לומר שגם לאויב יש זכות בחירה והוא אינו בהכרח פועל בהתאם למה שציפו ממנו אנשי המודיעין והמפקדים. סביר להניח שלאחר המערכה ב-2014, ניתחו גם חמאס ואחרים את השיפור שהפגין צה"ל בהתכת מודיעין לכדי מטרות במהירות ואת הרשתיות שבין הכוחות והפיקו לקחים משלהם. מוטב לסגור את הפערים בהקדם.
השבוע החליט אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, להדיח מתפקידו את מני איתן, מפקד פלוגה מסייעת בחטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר באוגדת הבשן. באימון גדודי שהתרחש לפני כחודש, שינה מפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב (קצין בקבע), את השעה בה ייצאו חיילי הגדוד לתרגיל, ולמעשה קיצר את הזמן שהוקצה לשינה לשלוש שעות בלבד, ולא שש בהתאם לפקודות. מאחר והיה מדובר בלילה האחרון לאימון ולמחרת תוכננו החיילים להשתחרר, התעקשו מפקדי הגדוד, ובהם איתן, כי יינתן לחיילים די זמן לישון בטרם התרגיל, כפי שגם סוכם מראש בישיבות התכנון.
האלוף סטריק, הדיח את מ"פ המילואים בשל סירוב פקודה, (מקור: אתר פיקוד העורף).
בראיון שנתן, ציין איתן כי אמר למח"ט שהוא יודע היטב מתי יש בכוחו לפקד על חייליו, ובעיקר מתי לא, וכי "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון, יביא לכך שלא ניתן יהיה למנוע מהם להזדכות ולצאת הביתה מבלי שישנו. המח"ט סירב להשתכנע והתעקש כי החריגה היא בסמכותו. את הצורך בפתרון למצב החדש, הוא הטיל על מפקדי הגדוד. איתן בתורו, הודיע שהוא מסרב פקודה ולא העיר את חייליו לתרגיל, משום שחשש שחייליו העייפים יירדמו על ההגה בדרכם הביתה ויקלעו לתאונת דרכים. בתחקיר הביע אלוף הפיקוד את הערכתו לתרומתו רבת השנים של איתן אך הדגיש כי סירוב פקודה מסוג זה הוא "חריגה מהנורמה הפיקודית המצופה ממפקד פלוגה לוחמת אשר פוגע במרקם האמון הגדודי בלחימה". יש בזה הרבה אמת, ועדיין קל לנחש מה חושב המילואימניק הפשוט כשהמ"פ מתעקש על כללי הבטיחות ושלום חייליו, ואילו מפקדי הצבא מתעקשים על שרשרת הפיקוד.
פער מובנה בין הסדיר למילואים
המ"פ מני איתן באימון מילואים, (צילום: באדיבות המצולם).
כמתנדבים בפועל (מי שלא רוצה לא עושה), חיילי המילואים הם שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם מביאים מהבית. בשל כך, מקרה שבו מפקד פלוגת מילואים מסרב פקודה באימון, מחייב כאמור הדחה, אבל לצדה בדק בית מקיף בקרב המפקדים שמעל למ"פ על אחריותם לאירוע. בישראל 2017 רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. תפקידי הפיקוד מרמת מפקד הפלוגה תובעניים במיוחד, וכוללים כשישים ימי מילואים למ"פ ותשעים למג"ד. בתקופה שבה, כמאמר קצין המילואים הראשי הקודם, שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. כשמגיעים לתפקיד המח"ט, כבר מדובר ב-150 ימי מילואים בשנה. במצב הזה מח"ט מילואים, שהוא גם איש מילואים בעצמו, הוא כבר בחזקת זן נדיר, שלא לומר "פרח מוגן". הצורך של צבא הקבע בתקני אל"מ לקציניו הוא סיבה נוספת לכך שמפקד זרוע היבשה והרמטכ"ל מתקשים לאייש את התפקיד באיש מילואים. לכן, רובם המוחלט של מפקדי חטיבות המילואים הם קצינים בקבע.
לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי. גם מי שלא מתייחס כך לתפקיד יתקשה לגשר על הפערים בין מי שעשה את כל חייו הבוגרים במסגרת צבאית סדירה, שבה ההיררכיה והציות הכמעט עיוור יצוקים למערכת, לבין אזרחים-חיילים (בין שהם חיילים או מפקדים) שרואים בשירות המילואים זכות וחובה, אך עשייה שהינה משנית לחייהם כאזרחים. גם האחרונים יודעים היטב מהי שרשרת הפיקוד, אבל הם מביאים איתם למילואים גישה אזרחית (שיש בה ספקנות בריאה), אחראית ויוזמת. אותם, מניעים לפעולה עם יותר מאשר הפקודה לבדה. במילואים גם לאמון, לשכל הישר ולתחושת השותפות, יש תפקיד.
חוכמת הפיקוד היתה מנטרלת את המוקש הזה מראש
ברשתות החברתיות נהנה המ"פ מתמיכה משמעותית, אבל היה גם מי שהביע עמדה אחרת. מפקד גדוד הסיור בחטיבת יפתח, סא"ל (מיל') חיים חבשוש, שכמו המ"פ איתן והמח"ט בהרב, הינו יוצא חטיבת גולני, כתב בפייסבוק כי חובת המפקדים להביע את דעתם, לשכנע ולהתווכח עם פקודות שמנוגדות לדעתם, "אך משנתקבלה החלטת המפקד וקיבלנו משימה, אנחנו חייבים ליישר קו ולבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר! זהו מקור כוחו ועוצמתו של צה"ל". בהמשך הפוסט הוסיף כי "גם אם הייתה מחלוקת, לגיטימית או לא, וגם אם הפתרון שהוצע אינו סביר בעיני המ"פ, עליו היה לבצע את המשימה שהוטלה על פלוגתו ולדאוג יחד עם המפקדים לפיתרון בעיית השינה בצורה אחרת". חבשוש שב והדגיש כי בצה"ל אין מקום לסירוב פקודה או להשפעה על חיילים לאי-ביצוע משימות או למעשים שיפרקו את היחידה.
אבירם אלעד, בעת אימון מילואים בצאלים עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, (צילום: דו"צ).
במאמר שכתב על הפרשה אבירם אלעד, סא"ל במילואים ולשעבר מפקד גדוד מילואים בחטיבת צנחנים (גילוי נאות, היה גם המג"ד שלי), הוא הבהיר שהצבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, זולת במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מאחר וזה אינו המקרה, ההדחה היתה מתבקשת. אבל כמפקד ותיק במילואים, ביקש אלעד להדגיש כי יש לדברים גם צד שני. "מפקד רציני שמפעיל את חוכמת הפיקוד ולא נשען רק על פקודות", כתב, "היה מצליח לנטרל את המוקש ולא להגיע לסיטואציה בה המ"פ נדחק לפינה ומסרב פקודה". ישנם, ציין, פתרונות יצירתיים לבעיה – בשעות הבוקר שלאחר סיום האימון, נשלחים החיילים לישון במאהל מרוחק מן הבסיס ומזדכים על הציוד רק בשעה מאוחרת יותר. כך מצליחים לאזן בין מה שהגדיר כרצון "להתאמן הרבה וקשה ולנצל היטב את זמן החיילים לבין הרצון לשלחם הביתה בצורה בטוחה ולאחר שישנו מספר שעות מספק". לרוב, ציין אלעד, משכילים המפקדים שבקבע להפנים כי המילואימניקים אינם חיילים סדירים, ומאמצים אל לבם את גישתם האזרחית והיוזמת.
מלכוד 2017: ישראל אחראית למתרחש בעזה
דו"ח מבקר המדינה אודות עבודת הקבינט במבצע "צוק איתן" הציג את הקבינט כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, והשרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם וכשהנושא הפך מחשוב לדחוף, שלא לומר בוער. למרות זאת, דחתה השבוע פעם נוספת ועדת השרים לחקיקה את החוק שהציע ח"כ עפר שלח, שמטרתו לשפר את עבודת הקבינט. השבוע גם החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את עמדת הרשות הפלסטינית להפסיק את התשלום עבור החשמל שצורכת רצועת עזה, הנרכש מישראל, ולא לפעול למציאת מקור מימון חלופי לאספקת החשמל ברצועה, הנשלטת בידי החמאס. ההחלטה התקבלה לאחר שבכירי מערכת הביטחון, ובכלל זה הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הלוי ומתאם הפעולות בשטחים מרדכי, הזהירו מפני המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. בתכנית המערכונים "פלטפוס" ביצע בשעתו חנן לדרמן את השיר "זה נשמע לכם סותר, אבל…" דומה שהשיר תקף גם לגבי על החלטת זו של הקבינט.
כשמחברים את מצבה של רצועת עזה תחת שלטון חמאס, על סף אסון הומניטרי, עם החרם הערבי על קטאר, שסיפקה לו סיוע כספי ניכר, ועם השלמתו הקרבה של המכשול ההנדסי בגבול עם ישראל, שמטרתו לבלום יכולת מנהרות החדירה של החמאס, האפשרות שתתרחש הסלמה גבוהה. הישיבה גם הבליטה את המלכוד בו מצויה ישראל לגבי רצועת עזה. מצד אחד, רצונה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהימנע מלהקל על החמאס, ומצד שני, בסוף האחריות למצב הקשה ברצועה תיפול עליה. זו כנראה הסיבה שבימים שלאחר מכן החלה הממשלה לחפש פתרונות למשבר.
לוחמי חטיבת הקומנדו במהלך האימון השבוע בקפריסין, (ציום:דו"צ).
ועדיין, למרות שלישראל ולחמאס אין עניין בעימות בקיץ הקרוב, יכול זה להתרחש. כך אירע בקיץ 2014, כמו גם בהסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. כשעוסקים במוכנות לעימות הבא תופסות את העין כותרות אודות התרגיל שקיימה חטיבת הקומנדו בקפריסין, שכלל את יחידת אגוז וטייסת מסוקים. תרגילים מסוג זה הינם חשובים, אך במידה וצה"ל יידרש לתמרון קרקעי רחב היקף ברצועה או בלבנון, כוח המחץ המשמעותי יהיה, שוב, המילואים. בדיוק בגלל זה חשוב שלצד האימונים לשיפור כשירותם, יחזקו מפקדי צה"ל שבקבע את היכרותם עם מערך המילואים, לא רק בציוד ובטקטיקה, אלא גם בהבנת הצרכים וההערכה לפועלם.
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.06.2017)
על הכוונת 