דרוש: שינוי של חוקי המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמאס למד את ישראל ויודע לנצל הזדמנויות, "לגנוב סוסים" ולסחוט ממנה ויתורים מפליגים. קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זו התמכרות מסוכנת, שאויבים אחרים עלולים לנצל. מוטב לחזור לעיקרון הישן של יוזמה והתקפיות. אם לא עכשיו, אזי במועד שמתאים לישראל.

זה כבר הפך לשגרה. כל כמה שבועות חלה הסלמה של ממש בין ישראל לחמאס ונפתח סבב קצר של מהלומות הדדיות. דומה שחמאס כבר מכיר את ספר המהלכים של צה"ל (Playbook) וצופה מראש, כמעט אחד לאחד, כיצד יגיב צה"ל (לרוב מן האוויר ובאש טנקים), ונערך בהתאם. לכאורה הושגו, בתיווך המצרים, הבנות בין ישראל לחמאס שמטרתן רגיעה ארוכת טווח, אבל רק לכאורה. ההבנות כללו הפסקה מוחלטת של ההפגנות, ירי הרקטות ובלוני התבערה מצד הפלסטינים. בתמורה תאפשר ישראל הכנסת כספים מקטאר ותייצר מהלכים לשיפור משמעותי של המצב ברצועה. השבוע, כאשר המימון מקטאר התעכב רגע לפני חודש הרמדאן, בחמאס הפנו אצבע מאשימה לישראל. במקביל ירה הג'יהאד האסלאמי רקטה שנפלה בים, אבל היתה איתות ברור שהמתח עולה. ישראל מצדה הגיבה בתקיפה מן האוויר ובהגבלה של מרחב הדיג. 

אתמול (שישי), חלה החמרה של ממש כאשר במהלך ההפגנות השבועיות על גדר המערכת בעזה, ירה צלף פלסטיני ופצע קצין וחיילת. בתגובה הגיב צה"ל באש טנקים ובהמשך תקף כלי טיס של חיל האוויר מוצב של החמאס. שני פעילי חמאס נהרגו בתקיפה. למחרת, כמעט בהתאם לתפריט הפעלה ידוע מראש, פתחו החמאס והג'יהאד האסלאמי במתקפת רקטות לעבר יישובי הדרום, במהלכו נורו יותר ממאתיים רקטות. ישראל, שוב בהתאם לאותו תפריט, הגיבה באש טנקים ותקיפות אוויריות. בין היתר תקפו מטוסי קרב את משרדי המודיעין הצבאי והביטחון הכללי של חמאס בשכונת רימל ברצועה וכן השמידו פיר מנהרה חוצת גדר של הג'יהאד האסלאמי בדרום הרצועה. לכאורה ניתן לתהות כיצד זה שחיל האוויר זורע הרס מדויק ורב יש נפגעים מעטים כל כך, אבל גם כאן הדבר אינו נובע רק מהשאיפה של ישראל להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אלא גם מכך שישראל ממשיכה להגיב בשיטת "עוד מאותו דבר". וכשזו השיטה הרי שחמאס, ששולט בגובה הלהבות, וקובע את מועד ההסלמה ומשכה, פשוט פינה את יעדי התקיפה מאנשיו מבעוד מועד.

השקט היחסי ממכר, ומסוכן

טנק של צה"ל מבצע ירי. אש טנקים הפכה לחלק ממענה קבוע ברצועה, (צילום: דו"צ).

חמאס הוא יריב חכם שלמד ולומד את ישראל כל העת. גם שם רואים כיצד הפך הקבינט המדיני-ביטחוני לגוף מעוקר שראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלכנסו, ומתייחסים לאירועי מפתח (בחירות, אירוויזיון) כהזדמנות לסחוט מישראל ויתורים מפליגים. לא בטוח שמוכרחים לשחק את המשחק הזה. במאמר שפרסם לפני כחודש סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, ב"ידיעות אחרונות" הוא טען כי האינטרס של ישראל אינו הבסת חמאס כי אם השגת רגיעה ביטחונית בעת הזו וצמצום מתמשך של פוטנציאל האיום מרצועת עזה. על כן, הציע, "יש לאמץ מדיניות נדיבה – כראוי ונכון למי שחזק – ובצדה, אם נדיבות זו תיענה בשלילה, מדיניות ביטחונית תקיפה מאוד". המשמעות של מדיניות נדיבה לגישתו הוא שיפור התשתיות והכלכלה ברצועה. כך למשל, הציע לא להתמקד בהקמת נמל ימי אלא בהגדלת יכולת ייצור החשמל ברצועה (או הגדלת האספקה שלו ממצרים ומישראל) ובטיפול דחוף בתשתיות המים והביוב. לצד צעדי שיקום נוספים חשוב גם לחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים, על-מנת למנוע הברחת אמצעי לחימה ופעילי טרור לרצועה.

הצעדים שהציע גולן דומים מאוד לאלו שעליהם הוסכם עם חמאס בתמורה להפסקת אש מלאה. והנה, חמאס בחר בכל זאת לשבור את הכלים. במקרה כזה, כתב, על ישראל לעצור מיד את הסיוע האזרחי ולעבור "ללחימה נמרצת בחמאס תוך הרס היכולת הצבאית שלו. הנזק האזרחי לא ישפיע על חמאס, רק פגיעה בכוח הלוחם שלו תביא לצריבת תודעת כישלון שתניע אותו לאמץ דפוס יחסים אחר. לחימה נמרצת כזאת תחייב לחימה קרקעית ותת-קרקעית בתוך רצועת עזה ובהיקף משמעותי". גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על חטיבת הנח"ל באינתיפאדה השנייה, הדגיש כי בעימות שכזה "רק פעולה קרקעית יכולה לצמצם את האיום על העורף באופן מהיר, כנדרש מצבא הצריך להגן על עמו". 

קל להתמכר לשקט היחסי (תושבי העוטף בוודאי שלא יתארו כך את המצב), לחתור להסדרה כמעט בכל מחיר ולהסביר מדוע העת הנוכחית, סמוך לאירוע כזה או אחר, אינה העיתוי הנכון לפעולה בקנה מידה רחב בעזה. יתרה מכך, העובדה שחמאס מקיים שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועת עזה, שמהווה כתובת ברורה ממנה ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות, נוחה לישראל וברור מדוע היא שואפת לשמר אותו. כמעצמה אזורית, ישראל יכולה להמשיך ולהכיל את המציאות הזו זמן רב. אבל כדאי לזכור שבלוח השנה הישראלי יש עוד כמה וכמה חגים ומועדים עד הקיץ, ואז החופש הגדול על הקייטנות, התיירים ושלל הסיבות שבגללן לדחות את הקץ ככל האפשר. זאת תהיה גם טעות להניח שהמדיניות הזו לא תשליך על האופן שבו רואים את הדברים בזירות נוספות שבהן ישראל פועלת, בצפון למשל, ושאויביה האחרים של ישראל לא יבקשו לנצלה לטובתם. כאמור, קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זה מסוכן.

גזרים, מקלות, והאומץ לממשם

ישנה גם אפשרות נוספת. מאחר וכמו בתקופת הבחירות החמאס ממשיך לנסות "לגנוב סוסים" מישראל, ומצייר אותה כמי שמורתעת הלכה למעשה ממערכה כנגדו, נדרש שינוי מהותי של חוקי המשחק. על ישראל לגלות אומץ הן בנכונות להעניק לחמאס בעזה "גזרים" כאלה שבעבורם לא יירצה בהסלמה, והן בנכונות להילחם ולגבות ממנו מחיר כזה שיהפוך את רעיון העימות, קטן כגדול, ללא משתלם עבורו. 

 ישראל, כפי שכתב גולן במאמרו, היא הצד החזק ומכאן שביכולתה גם לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את האופן שבו נוח לה לנהל אותה. אולי כדאי גם לשקול לפעול לפי אותו עקרון מלחמה ישן וטוב, יוזמה והתקפיות, ולא להישאר רק בצד המגיב. כך למשל, מבצע נוסח "עופרת יצוקה" אמנם לא ישנה את פני המציאות לגמרי, אך עדיין יהיה זה עימות במועד ובתנאים של ישראל, כשהצבא והעורף מוכנים והאויב לא (ובכירי פעיליו פגיעים). מלחמה היא דבר נורא, אבל מדינות חזקות הופכות לחלשות כשהן מאבדות את הנכונות להילחם עבור האינטרסים והערכים שלהן. 

מודעות פרסומת

במלחמה המודרנית מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם פרופסור אמריקני הוא טען שבמלחמות המודרניות, למרות יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת והברקות המצביאים, מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן. הבעיה היא שזה נשמע דומה מדי לעימותים שבהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים.

נחתים אמריקנים בקרב על הואה במלחמת וייטנאם, (צילום: ויקיפדיה).

אתר "אלכסון" פרסם השבוע את מאמרו של פרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, שנשא את הכותרת "זבנג ורק התחלנו" (ופורסם במקור במגזין "AEON") ועסק בעובדה שמערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על-ידי קרב אחד, משמעותי ככל שיהיה. אף שגנרלים ומדינאים מקווים "שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה, שהכול בזים לה כוולגרית מבחינה מוסרית וכנעדרת גבורה גואלת. אנו חוששים למצוא רק חוסר החלטיות וטרגדיה בבוץ של חפירות, ללא התרוממות הרוח והמוסריות, או למצוא רשימות חללים מצטברים על פני שנים של מאמץ ועמידה בקשיים". האמת, טען נולן, אחרת לגמרי. "הניצחון בקרבות חד-צדדיים לא הבטיח ניצחון במלחמה. חניבעל ניצח בקרב קאנאי, נפוליאון באוסטרליץ", אך שניהם הפסידו את במערכה. 

"ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו כיוון שהם הפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים. המנצחים ספגו תבוסה אחר תבוסה, ובכל זאת המשיכו להילחם, תוך שהם מתגברים על ההפתעה הראשונית, על משברים נוראים וגם על הברק והתעוזה של "גאוני" הפיקוד. ההעלאה על נס של גנרלים גאונים מעודדת את האשליה שמלחמות מודרניות יהיו קצרות ושאפשר לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות", כתב. כשקוראים זאת קשה שלא לחשוב על מערכות דוגמת וייטנאם, עיראק ואפגניסטן. מערכות עתירות בנפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות. במערכות כאלה תמיד באה לידי ביטוי אותה מחלוקת קבועה בין הפוליטיקאים לקציני הצבא. בעוד שהראשונים שואפים לסגת ולמזער נזקים והפסדים, יטענו האחרונים כי מה שעומד כעת בינם לבין הניצחון במערכה הוא מעט יותר – תמיכה מהציבור, משאבים, כוחות נוספים או זמן. כך היה במערכות אלו וגם בחלק מהמערכות שניהל צה"ל, בלבנון ובמקומות נוספים. אף שאת המסקנה של פרופסור נולן לא ניתן להחיל באופן מלא על המערכה ב"צוק איתן", הרי שחלק ממנה מצלצל מוכר

צנחנים במבצע "צוק איתן" (צילום: דו"צ).

בקיץ 2014 לחמו כוחות צה"ל 51 ימים ברצועת עזה כנגד כוחות חמאס, אולם למרות שצה"ל והממשלה שידרו לציבור שאוטוטו המערכה תסתיים בניצחון, החמאס הוסיף להילחם וסירב לקבל את הפסקות האש שהוצעו לו. יחסי העוצמה בין ישראל לחמאס נוטים לטובת ישראל באופן כה ברור, עד שהדבר דומה ליחס שבין רכבת משא מרובת קרונות לעומת קורקינט ממונע. ועדיין כוחות החמאס החזיקו מעמד 51 ימים. אין זאת אומרת שישראל הפסידה ב"צוק איתן", אולם כאשר אלו הם יחסי העוצמה מוטב לבדוק מדוע לקח לישראל זמן כה ממושך עד שהצליחה לסיים את העימות על-פי תנאיה. אחד הלקחים, כתב נולן, הוא שכאשר יוצאים למערכה מוטב להיות מודעים לכך שיהיה ממד של התשה, ושחשיבותו עולה על זה של קרב כזה או אחר. יש להבין שהדברים עשויים לקחת זמן ושמי שינצח יהיה לא בהכרח החזק או המבריק אלא הצד שיפגין יותר אורך-רוח וסבלנות. כך הצליחה ישראל לנצח באנתיפאדה השנייה. עוד מעצר, עוד סיכול ממוקד, עוד פשיטה, עוד כתר, עוד סגר עד שבסוף, כמאמר הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, הושגה אותה "צריבה תודעתית" בקרב ההנהגה הפלסטינית כי בפיגועים אין תוחלת והם לא יביאו את ישראל לכדי ויתורים במשא ומתן. התהליך הזה לקח את הזמן שלו עד שהאנתיפאדה דעכה. המועד המדויק עם זאת לא ברור ותלוי את מי שואלים. יש שיגידו שב-2005 עם ההתנתקות ויש, כמו קצין בכיר שפיקד ולחם בשטחים לאחר מכן, שיגידו שב-2007. כך או כך הזמן והנכונות הישראלית להוסיף ולהילחם היו לגורם מכריע יותר מכל פגיעה בבכיר פלסטיני ספציפי או מכל מבצע רחב היקף ופשיטה שביצע צה"ל. 

טהורים עם נשק

"צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי", אמר בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הציטוט מופיע בדו"ח שפרסם השבוע מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שעסק, בין היתר, בטיב ההקפדה על כללי המשפט הבינלאומי במהלך מבצע "צוק איתן". בדו"ח שפרסם קבע שפירא כי צה"ל וכמוהו הקבינט המדיני-ביטחוני השתדלו לפעול בהתאם לאמות המוסר, טוהר הנשק והמשפט הבינלאומי. היכן שהדברים לא תאמו את הפקודות והכללים (כמו במקרה של "נוהל חניבעל" שהפעילה חטיבת גבעתי ברפיח) צה"ל חקר עצמו ביסודיות ולפיכך אין צורך בהתערבות גורמים חיצוניים בינלאומיים דוגמת בית הדין בהאג. לא מן הנמנע שהדו"ח נועד גם למנוע חקירה בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, אבל קשה לחשוד בשפירא, שכתב דו"ח נוקב אודות הטיפול הכושל באיום המנהרות, שהיה מפרסם דו"ח בחתימתו לו היו פני הדברים שונים בתכלית. 

למרות שלעתים ישנן חריגות, צה"ל מקפיד על מוסר בלחימה יותר מרוב הצבאות במערב. אירועים כאלה ואחרים עשויים לעתים לעוות את המציאות ולגרום למביט מן הצד לחשוב שהם חזות הכל, כאשר זהו כלל לא המצב. מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ אבי בלוט, נדרש לנושא באחרונה בעת שהרצה בתיכון הימלפרב בו למד כנער. בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד בין היתר על החטיבה המרחבית בחברון, נשאל על ידי תלמיד בשם אורן בנוגע לעמדתו בשאלת החייל היורה, אלאור אזריה. המח"ט השיב שצה"ל הטיל על עצמו מסגרת כללים נוקשה ללחימה מתוך רצון לשמור על אמות מוסר וטוהר נשק גבוהים במיוחד. לדברי בלוט, בכל פעם שבצה"ל "חורגים מהכללים שלנו ומראים שיש סדקים באחדות בינינו, וסדקים בעמוד שדרה הערכי, שהוא קצת עקום, האויבים מולנו מחלקים סוכריות בדמשק. וזה אותו הדבר לגבי דוד הנח"לאוי, שהיכה שם איזה פלסטיני, ואותו דבר לגבי אלאור אזריה שירה ירי ללא אישור וללא סמכות, במקום שהוא לא היה נצרך". האתגר המרכזי, אמר וחזר על ססמה שחוקה שנשארה נכונה, "זה איך אנחנו מנצחים ונשארים בני-אדם"

אל"מ אבי בלוט, מפקד חטיבת הקומנדו, (צילום: דו"צ).

בלוט הביא דוגמה ממבצע "עופרת יצוקה", בו פיקד על גדוד הצנחנים 101. לדבריו, במהלך הלחימה הגדוד שלו "הרג 24 מחבלים בהיתקלויות, בלי קשר לדברים האוויריים. ובאירוע הזה אני ידעתי להגיד בכל אחד, אגב כי צילמנו, הראינו נשק, הראינו מחבל, הראינו שבכל ההיתקלויות שהיו לנו באל־עטטרה ובג'בליה הרגנו את מי שהתכוונו להרוג. ומי שלא התכוונו להרוג אותו – לא הרגנו אותו. ואני חוזר לשאלה שלך, אורן, זו עוצמתנו". באחת ההיתקלויות הללו נפצע בעצמו, מה שככל הנראה לא ערער את אמונתו בצורך לפעול בלחימה באופן כירורגי. 

המסקנה שעולה מהדברים שאמר, מדו"ח המבקר ומהמאמר של נולן היא שהמערכה הבאה של צה"ל עשויה להיות ארוכה מהצפוי ושכדי לנצח בה נידרש לסבלנות וקשיחות, בחזית ובעורף, לא פחות משנזדקק לצבא כשיר ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, ושהן יחייבו את צה"ל להוסיף ולשמור על טוהר הנשק והחוק הבינלאומי גם נוכח אויב שמתחבא ומתבצר בלב ריכוזי אוכלוסיה לא-מעורבת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.03.2018)

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המזכר שכתב תא"ל חורב בוחן את מבצעי צה"ל ברצועת עזה ומציע לעבור ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה וענישה. במקביל, ביקורו של הרמטכ"ל האמריקני עשוי לבשר על חיזוק היחסים עם ארה"ב.

תא"ל במיל' מוני חורב.

תא"ל במיל' מוני חורב.

השבוע יצא בהוצאת מרכז בגין סאדאת מזכר מאת תא"ל במיל' מוני חורב הבודק מה ניתן ללמוד מהניסיון שצבר צה"ל בלחימה ברצועת עזהחורב, יוצא חטיבת גולני שפיקד על חטיבת גבעתי ובה"ד 1, פרש מצה"ל בשלהי 2001 לאחר ששימש כמפקד אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. במזכר סוקר חורב את מבצעי צה"ל ברצועה ובהם "עופרת יצוקה ו"צוק איתן" בניסיון לגבש תובנות לעימותי העתיד של צה"ל. 

מבצעי הרתעה ולא הכרעה

במזכר קובע חורב כי בשל העדיפות האסטרטגית של ישראל במרחב האזורי היא אינה מנהלת ל”מערכות הכרעה” עתירות משאבים ונפגעים. מנגד, בכדי לאפשר חזרה לחיי שיגרה תקינים מנהלת ישראל מדיניות של "מבצעי הרתעה" תוך גביית מחיר מן הצד השני. דוקטרינה בלתי כתובה זו של ענישה, כפי שכינה אותה בשעתו האלוף במיל' עמירם לוין, מאפשרת יצירת מדרגות פעולה אל מול יריב א-סימטרי מבלי להידרש למערכה ארוכה וכיבוש שטח לאורך זמן.

ארגונים היברדיים דוגמת חמאס וחזבאללה נערכים באופן מבוזר, מוטמע באוכלוסייה האזרחית מבלי שניתן להגדיר מהי החזית ומהם האגפים שלו. לצד זה בנה היריב מערך תת-קרקעי מפותח ומלכד צירי תנועה ומבנים ברחבי השטח. על כן מוצעת במזכר דרך חשיבה אחרת על התמרון היבשתי, לא כמהלך החותר להשמדה והכרעה, כי אם כמהלך ממוקד למטרות מוגדרות בעלות ערך מבצעי גבוה, בהן לא ניתן לטפל בהם באמצעות הפעלת אש מנגד.

מח"ט גבעתי, עופר וינטר, עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

מח"ט גבעתי, עופר וינטר, עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" הגיעו כוחות צה"ל ליעדיהם במהירות. אולם עיקר הלחימה אירעה לאחר התנועה אל היעדים, במהלך השהייה הממושכת בשטח. באופן זה ממש היריב את ייתרונתיו ויכולותיו: הכרת השטח, היטמעות בקרב אוכלוסייה, תנועה מהירה במנהרות ופשיטות הטרדה במטרה להסב נפגעים, לשחוק את רוח הלחימה של הכוחות ולערער את עצם יכולת ביצוע המשימה ותכליתה.

מבצע מדורג ולא מערכה קצרה

חורב עומד במזכר על הקושי העריך את עומק ההרתעה שהושגה במהלך המבצע. "לעתים יידרשו חודשים ושנים לאחר סיום הלחימה בכדי שנוכל לקבוע את מידת ההצלחהגם אז נתקשה להעריך אם היריב נמנע מצעדי תוקפנות נגד ישראל בשל היותו מורתע מהמהלומה הצבאית שספג," או משום שהוא נתון במציאות גיאו-פוליטית המונעת ממנו להגיב. כך למשל, ניתן להסביר את השקט היחסי שמתקיים אל מול חזבאללה כמשוואת הרתעה הדדית. העובדה שהארגון שקוע עד לצוואר במלחמת האזרחים המדממת בסוריה תורמת גם היא ליציבות.

מזכר מבצעי הרתעה בהוצאת מרכז בגין סאדאת.

מזכר מבצעי הרתעה בהוצאת מרכז בגין סאדאת.

במזכר מצביע חורב על "הצורך בהקמת מנגנון אסטרטגי לתכנון וניהול מבצעים ברמה הלאומית, אשר יספק עומק וראייה ארוכת טווח בניהול המאבק." מנגנון שכזה ייתן בידי הדרג המדיני של ישראל יכולת ניתוח עמוקה יותר התופסת את האיום בהקשריו הרחבים ולא רק בהקשריו הצבאיים. במקביל מציע חורב לעדכן את תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל, מוטת תפיסת ההכרעה, ולהתאימה למבצעי הרתעה. המזכר ממליץ על הפעלה מדורגת של העוצמה הצבאית על ציר הזמן, כפי שנעשה ב"צוק איתן", תוך שמירת ובניית הלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית. הדבר יביא ישלב טוב יותר בין המאמץ המדיני לצבאי ובעיקר ייתן הדבר בידי היריב שהות להבין את המצב לאשורו ולשקול את הפסק הלחימה.

במבצעים אלו, טוען חורב, לא ניתן לעתים לקצר את משך הלחימה. זאת בשל העובדה כי מבצעים אלו משפיעים בעיקר על תודעת היריב ותהליכי ההבשלה בתחום זה דורשים זמן. החיפוש אחר “קיצורי דרך” אל נקודת הסיום, מזהיר המחבר, עלול להביא להפעלת כוח רב מדי מוקדם מדי ולסבך ולהאריך את הפעולה במקום להביא לקיצורה וסיומה המוצלח.

ביקור הדוד סם

יו"ר המטות המשולבים, גנרל דנפורד (מימין), פוגש את מקבילו, הרמטכ"ל איזנקוט (משמאל).

הגנרל ג'וזף דנפורד, פוגש את מקבילו הישראלי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט.

השבוע ביקר בישראל יושב ראש המטות המשולבים האמריקני, הגנרל ג'וזף דנפורד, שנכנס לפני כחודש לתפקידו. דנפורד, יוצא הנחתים, ימצא בוודאי שפה משותפת עם מקבילו הישראלי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ולו רק משום שהשניים צמחו בבתי גידול צבאיים דומים (הנחתים וגולני). ברמת הפיקוד הבכיר של הצבאות השיח בין ישראל לארצות הברית מתואם וקרוב. כך היו היחסים בין הרמטכ"לים גנץ ודמפסי, אשכנזי ומאלן, יעלון ומאיירס ואפילו ברק ופאואל.

אולם היחסים הטובים בין מפקדי הצבאות אינם יכולים להחליף את השיח בדרג המדיני. שם, לאור ההסכם הגרעין עם איראן ישנה מחלוקת קשה ומורכבת. גם החמרת גל הטרור הפלסטיני יוצרת חיכוכים בין הממשל האמריקני והישראלי. בשל כך עומדים הסיוע הביטחוני האמריקאי וחבילת הפיצוי שתינתן לישראל בעקבות הסכם הגרעין במוקד ביקורו של דנפורד. הצורך בגיבוש מתווה מוסכם בשני אלו חיוני לישראל ועשוי להוות מהלך מגשר על המחלוקת.

הביקור כלל גם סיור בגבול הצפון, בשל הפעילות של צבא רוסיה בסוריה. ארצות הברית, כך נראה, עוקבת בדאגה אחר ההתפשטות הרוסית במזרח התיכון. נראה שהעימות הבין גושי המוכר. גם הוא, כבימי המלחמה הקרה, עשוי להדק את היחסים בין ישראל וארצות הברית.

או"ם שמום, אבל מה איתנו? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח של האו"ם על "צוק איתן" מוטה ומוטעה. אבל מטרידה בהרבה היא העובדה שישראל לא חקרה לעומק את המלחמה בקיץ האחרון? הרי אם הכל היה "כל כך מושלם" למה לקח 50 יום לנצח את החמאס?

הריסות בעיר רפיח אחרי תקיפות רויטרס

רפיח לאחר מבצע "צוק איתן".

האמת, הדו"ח של האו"ם היה צפוי. אף אחד בישראל לא נפל מהכיסא כשהתפרסמה הביקורת של ועדת החקירה של האו"ם על מדיניות האש שהפעילה במבצע "צוק איתן". זר המביט מן הצד על תמונות שג'עייה, רפיח וחרבת אחזעה לא יכול שלא להשתומם על ממדי ההרס. אבל הישראלים לא זרים, וכשהעולם מביט בתמונות בטוויטר ו-CNN, הם ישבו במרחב המוגן וחיכו שייגמר. העזתים חטפו? אז חטפו. הקהילה הבינלאומית מגנה? מה הם מבינים? כמו תמיד ישראל נשענת על אסטרטגיות הגנה בנוסח "העולם אנטישמי" ו"אף אומה אחרת בעולם לא היתה מסכימה ש…" הכל כנראה נכון ועדיין מה ציפו הקברניטים שיקרה כשהמיטו הרס בממדים כאלה על רצועת עזה.

כוחות שריון ב"צוק איתן".

כוחות שריון ב"צוק איתן".

העובדה שהוועדה האשימה גם את החמאס בביצוע פשעי מלחמה אין בה בכדי להקל. אין ספק כי היתה מוטה מראש ומסקנותיה מוטעות. צה"ל לוחם כבר שנים ברצועה תחת הגבלות ואיסורים בהפעלת הכוח במטרה לשמור על מוסר לחימה גבוה. בהקשר הזה הדברים שאמר מח"ט שלחם בעזה בקיץ האחרון היו זהים לאלו שאמר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי (כיום ראש אמ"ן) לאחר מבצע "עופרת יצוקה".

צה"ל דבק במבצע בדוקטרינת ההרס ועוד הרס ללא התחשבות ב"כלכלת מלחמה" ומלאים, והדבר רק פגע בקרב על דעת הקהל הבינלאומית ושירת את מטרות הגרילה. שהרי כמאמר הנרי קיסנג'ר, הצבא הסדיר מפסיד אם אינו מנצח בעוד שהגרילה מנצחת אם אינה מפסידה. כל שעליה לעשות הוא להחזיק מעמד. והחמאס החזיק מעמד. לא קונץ גדול במיוחד בהתחשב בעובדה שלאף אחד לא היתה כוונה להפיל את שלטונו.

יו"ר ועדת הבדיקה של האו"ם, השופטת מרי מגוואן דייוויס.

יו"ר ועדת הבדיקה של האו"ם, השופטת מרי מקגוואן דייוויס.

האשמות כאמור חמורות (וצפויות מראש) אבל עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, כפי שאמר בן גוריון ב-1955, אלא במה יעשו היהודים. ואלו, כך נראה, לא עושים יותר מדי. כבחירת מחדל הוחלט שלא לשתף פעולה עם צוותי החקירה של ועדת האו"ם. לאחר מעשה התפלאו בישראל שהללו נותרו רק עם פרשנות שנתנו לתמונות והגרסה הפלסטינית. גם הבדיקה של ועדת חוץ וביטחון (אולי הגוף האחרון שהיה צריך להטיל עליו את המלאכה) את אירועי "צוק איתן" הופסקה בשל הבחירות שהתקיימו לא מזמן. הח"כ עפר שלח אף הצהיר בראיון כי אינו צופה המשך של עבודת הוועדה בנושא זה.

צה"ל מצידו הכריז על ניצחון ואף קיים טקס לחלוקת צל"שים. אין בדברים בכדי לזלזל בדרגים הלוחמים למן הרמטכ"ל לשעבר גנץ וכלה באחרון הטוראים, אולם כאשר רכבת משא (אם להשאיל ממשל ישן של שר השיכון הנוכחי) מתנגשת במשאית קטנה כדאי לה לרכבת שלא תתהדר יותר מדי בהישג. במבט מן הצד על צה"ל, לא נראה שמץ מאותו "גוש בבטן" שנותר לפיקוד הבכיר של צה"ל לאחר המלחמה. מוזר, בהתחשב בעובדה שהדרך אל הניצחון במלחמה האחרונה נמשכה 50 ימי לחימה בה פגש צה"ל אויב נחוש.

שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גנץ מבקרים כוח צה"ל במהלך מבצע עמוד ענן.

שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גנץ מבקרים כוח צה"ל במהלך מבצע עמוד ענן, 2012.

ממרחק הזמן נראה מבצע "עמוד ענן" כמבצע קטן ומושכל בהרבה מ"עופרת יצוקה" שלפניו ומ"צוק איתן" שלאחריו. הפעלת כוח מושכלת ומדודה (המבצע ארך שבוע ללא מעורבות קרקעית) שהביאה לשנה של שקט יחסי. לא רע בכלל במונחים של עלות מול תועלת. אמת, לעיתים אין מנוס מפעולה קרקעית. אולם זו חייבת לבוא כחלק מן ההיגיון של המערכה כולה ושיהיו לה יעדים ברורים ומדידים. ובכלל נראה שצה"ל ממהר להפעיל את דוקטרינת הדאחיה שעיצב. כלל לא בטוח גם שדוקטרינה הכוללת הרס ותמרון אגרסיבי שמתאימה ללבנון, מתאימה גם לסיבוב הבא בעזה. במקרה של צוק איתן יכול להיות שהורידו פטיש כבד מדי על מסמר שרק נתקע חזק יותר ועכשיו לך תחלץ אותו.

ככה זה. הפעלת הכוח נעשית בחלל ריק מנותקת מן ההקשר המדיני. הפוליטיקה הפנימית מונעת חקירה נאותה של האירועים, שאף שאינם מחדלים בסדר הגודל של מלחמת לבנון השנייה יש בהם בכדי להדאיג. הסיפור אודות מלחמה ארוכה ומסורבלת, אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה ויעדים, אשר נמשכה הרבה יותר מדי, נשאר קבור. לנו נותרו רק הכתבות במוספים ברוח "שנה לאחר צוק איתן" אודות גבורת הלוחמים וכמו תמיד, הסיבוב הבא.

איפה התמרון? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעימות הבא לא יהיה לישראל מרחב פעולה רב במובנים של זמן, מרחב, ולגיטימציה להפעלת כוח, ולכן מוטב יהיה לפעול בהתאם ולהכות את האויב, כדברי רא"ל חיים בר-לב, "מהר, חזק, ובאופן אלגנטי". 

בשנים האחרונות התגבשה בצה"ל דוקטרינת לחימה הכוללת מהלומות אש מדויקת בעוצמה רבה, מהאוויר, הים והיבשה, לצד תמרון מהיר ועמוק אל לב מערכי האויב. דוקטרינה זו מתבססת על ההנחה שכאשר יפרוץ עימות צבאי בסדר הגודל של מלחמת לבנון השנייה או מבצע "עופרת יצוקה", הן בבחינת עצימותו והן בבחינת שיעור איום הירי של מאות רקטות וטילים ביממה, לא יהיה ברשות ישראל מרחב פעולה רב במובנים של זמן, מרחב, ולגיטימציה להפעלת כוח, ולכן מוטב יהיה לפעול בהתאם ולהכות את האויב, כדברי רא"ל חיים בר-לב, "מהר, חזק, ובאופן אלגנטי." 

"מהר, חזק, ובאופן אלגנטי" 

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

התמרון היבשתי מבוצע באמצעות תורת הקרב המשולב וכולל: תנועת כוחות חי"ר ושריון, תוך סיוע אש. זאת במטרה לכבוש שטח, להשמיד את האויב ולהרוס את תשתיותיו. אמנם האש מסייעת למאמץ המתמרן ומקנה לדרגים אלו חופש לפעול במרחב, אך היא לבדה אינה יכולה להשיג את ההכרעה, קרי ביטול הרצון והיכולת של היריב להוסיף ולהילחם. כאשר הכוחות בשטח יוזמים, מתקדמים פוגעים באויב ומחזקים בקרבו את תחושת הנרדפות – הרי שהם מעבירים את הצד שכנגד למגננה, וגורמים לו למעשה להילחם על שרידותו ועל עצם יכולתו להמשיך ולפעול כנגד העורף הישראלי. אף שבשנים האחרונות שב ועלה הויכוח בסוגיית הרלוונטיות של מושג ההכרעה לשינויים המתחוללים בטבע המלחמה הרי שבשדה הקרב, אשר ההתרחשויות בו משפיעות על המערכה כולה, הוא נותר רלוונטי כשהיה.

הגנרל שרמן טען שבמלחמה יש "", (צילום: ויקיפדיה).

הגנרל שרמן קבע שבמלחמה יש "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", (צילום: ויקיפדיה).

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את אימרתו של הגנרל שרמן שקבע כי מטרת התמרון הינה – "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", זאת משום שבעוד שהאויב יכול להסכין למאמץ האש המופעל כנגדו ולהמשיך ולפעול, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו המשבשים את פעילותו באופן שוטף. כך לדוגמה, משטח שנכבש אין האויב יכול לירות רקטות, כפי שאירע למשל לאחר הקרב לכיבוש הכפר מרון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. מהלך שכזה אינו יכול להיעשות כפשיטה ממוקדת על יעד אחד, משום ששיתוק מרחב מצומצם ויחיד של האויב לא יבטיח את ביטחון העורף ולא ישיג את הכרעת האויב, על כן הדבר צריך להיעשות כמהלך רחב רציף ומתמשך.

בהינתן ש"המלחמה היא נחלת אי-הוודאות", על מהלך זה להתבצע באופן הדומה למלחמת ששת הימים, שנפתחה במהלומה אווירית, מפתיעה, כנגד מטרות בעלות ערך גבוה, שמיד לאחריה יוכנס כוח קרקעי מתמרן, שהוכן מבעוד מועד, להשגה מהירה של שליטה בשטח. זאת בהתאם לשאיפת צה"ל לקצר את משך הלחימה, ולמזער את היקף הנפגעים בקרב האזרחים בעורף. כך יוכל הדרג המדיני למנף את ההישגים הן מול האויב והן מול הקהילה הבין לאומית.

בעשור האחרון, ועוד בשנים שקדמו לו, התאפיינו העימותים הצבאיים בהם לחם צה"ל, ובהם מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", בכך שהאויב הפעיל נשק תלול מסלול לסוגיו לעבר עורף מדינת ישראל. בעת מלחמת לבנון השנייה החזבאללה ירה לעבר העורף הישראלי כ-4000 רקטות מסוגים שונים והביא לשיתוק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. למרות שחיל האוויר פעל במלחמה תחת חופש פעולה מבצעי מלא, הודו מפקדיו, כפי שהודו קודמיהם בימים שקדמו למלחמת שלום הגליל, כי אין בידיהם מענה לרקטות קצרות הטווח. מכאן שאף כי חיל האוויר הינו בהחלט כלי יעיל בפעולת ענישה או גמול נקודתית, הוא אינו יכול לעמוד לבדו בפרץ כאשר מדובר בעימות ממושך, שלא לומר מערכה בהיקף רחב. סבבי לחימה קצרים, דוגמת מבצע "הד חוזר" בחודש מארס 2012, אינם דומים למערכה שכזו.

ב"עמוד ענן" לא תמרנו

מטוס קרב מסוג F-15 בשירות בחיל האוויר.

מטוס קרב מסוג F-15 בשירות בחיל האוויר.

למרות שהתמרון הקרקעי המהיר הינו חלק מתפיסת הלחימה האמורה, הרי שבמבצע "עמוד ענן" נמנע צה"ל מלפעול בתוך רצועת עזה. מטרות מבצע "עמוד ענן" כפי שהגדירם שר הביטחון, אהוד ברק, היו: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות ופגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור תוך צמצום הפגיעה בעורף האזרחי. אף שלכאורה ניתן לטעון כי מטרות המבצע הושגו מבלי שנדרשה מעורבותם של כוחות מתמרנים, הרי שבפועל התגלגלה מדינת ישראל למהלך אשר נמשך זמן רב מדי והניב תוצאות שאין זה מן הנמנע שניתן היה להשיג בזמן קצר יותר. כך לדוגמה יתכן כי אפשר היה לפגוע במצבור הטילים ארוכי הטווח ולהרוג את אחמד ג'עברי, המפקד הצבאי של החמאס, במתקפה קצרה וממוקדת שאחריה סבב לחימה קצר בן יממה או יותר, כפי שאירע לא אחת בעבר.

החמאס הגיב לתקיפה בירי רקטות נרחב לעבר ישובי הדרום אולם לראשונה ביצע ירי גם לעבר גוש דן ותל אביב, ובכך העלה את סף האלימות. מהלך זה אשר חצה "קווים אדומים" מבחינת מדינת ישראל, יצר צורך יסודי בהשגת שינוי יסודי של המציאות הביטחונית. בכדי להשיג זאת היה מהלך מתמרן מחויב מכורח המציאות. טוב עשתה ממשלת ישראל במבצע "עמוד ענן" שהכינה סדר כוחות מתאים לפעולה קרקעית מבעוד מועד, ובכלל זה גיוס מילואים נרחב, וזאת גם לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה. אולם ההימנעות מהפעלתו לאור המשכותו של המבצע, ותוך הבנה רחבה שאין מדובר בסבב לחימה קצר, גרמה לאיבוד המומנטום של הפעלת הכוח והחסירה מנוף משמעותי שיכל לשפר את ההישג הכולל.

"המטרה במלחמה היא להשיג שלום טוב יותר – ולו רק מנקודת-ראותך אתה", אולם נוכח המצב הגיאופוליטי של מדינת ישראל במזרח התיכון, והיות חלק מאויביה שחקנים לא מדינתיים דוגמת ארגון חמאס וחזבאללה, אין מדובר בהשגת הסכם שלום כי אם, מנקודת המבט של מדינת ישראל, בהשגת הרתעה שתרחיק את מועד פריצת העימות הבא ככל שניתן. השגת מצב שכזה נעשית רק באמצעות מפגש האויב, בשטחו, עם כוחות צבא היבשה המתמרן שיעביר את הצד שכנגד למגננה, ויפעיל את הלחץ הדרוש בכדי לסיים את הלחימה בתנאים חיוביים לישראל ותוך הנחלת תחושת הרתעה לאויב לפרק זמן ארוך יחסית.

(המאמר פורסם במקור באתר "IHLS", בתאריך 20.02.2013)