מבצע עופרת יצוקה

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

העימות בין ישראל לאיראן במגמת הסלמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ב־2011 פרסמו יועז הנדל ויעקב כץ ספר ובו טענו שישראל ואיראן נתונות בעימות מתמשך. אז זה נראה כהגזמה. עשור מאוחר יותר התברר שהם המעיטו בחומרת האיום.

בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.

אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.

בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. 

דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה סימנה את השינוי

קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.

את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).

תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.

בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). 

בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.

"כדאי להם להיזהר"

בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142). 

בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי. 

חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.

קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146). 

"עוד מעט זה עזה"…

לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.

בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.

"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).

מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.

גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".

הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.

מסתבר שיש מערכה

הספר נכתב לפני כעשור. מאז איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

ישראל מצדה מנהלת את המערכה בין המלחמות (מב"מ). זוהי מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססות איראן בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. המערכה נמשכת גם במהלך כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי, בה יוחסו לישראל תקיפות רבות כנגד יעדים איראניים בסוריה ובעיראק.

בנוסף, בנובמבר האחרון, הרגו מתנקשים במבצע מתוחכם גם את ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. הפעולה יוחסה, על־פי פרסומים זרים, למוסד בראשות יוסי כהן. 

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים ולאחר מכן התגייס לקורס קציני איסוף במוסד, פיקד על אגף "צומת" (האחראי על גיוס והפעלת סוכנים) בתקופה שבה עמד דגן בראש הארגון. נראה שבראשותו, ממשיך הארגון בקו ההתקפי שהוביל דגן.

למרות רצף ארוך של תקיפות מוצלחות, הרי שבחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי שלהן מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (וחזבאללה) באמצעי לחימה מתקדמים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

יתרה מכך, כבר היה מי שהזהיר (האלוף מיל. ניצן אלון), כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", משום שהפעולות הללו, אף שנועדו להרחיק את המערכה ולהחליש את האויב, עלולות לקרב אותה.

העימות עולה מדרגה

לאחרונה דומה שהעימות מול איראן עלה מדרגה, והתרחב לשחקנים נוספים. כך למשל, בהוראת הנשיא דאז, דונלד טראמפ תקף הצבא האמריקני מן האוויר את השיירה שבה נסע בבגדאד מפקד כוח אל־קודס, הגנרל קאסם סולימאני, והרג אותו. מותו היווה פגיעה מורלית ותפקודית לאיראן ושלוחיה.

נראה שגם חילופי השלטון לא שינו את הנכונות האמריקנית לפגוע בכוחות איראניים. בשבוע שעבר אישר הנשיא, ג'וזף ביידן, בהמלצת מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, תקיפה אווירית כנגד מיליציות פרו־איראניות במזרח סוריה, בתגובה לפעילות טרור שהכווינה איראן כנגד כוחות אמריקניים בעיראק.

עליית המדרגה באה לידי ביטוי הן בתקיפה האמריקנית האחרונה, הן ברצף תקיפות ארוך בסוריה כנגד יעדים איראניים שיוחס לישראל והן, מן הצד השני, בהתקפה שמיוחסת לאיראן על ספינה בבעלות ישראלית, שרק במזל לא הסתיימה בנזק כבד ובנפגעים.

בראיון שפורסם ב"מעריב" המליץ תא"ל (מיל.) חסון חסון, בעברו מ"פ בגולני ובהמשך קצין מודיעין בכיר, לא לנוח על זרי הדפנה. האיראנים, אמר, לא מתכוונים לוותר על המטרות האסטרטגיות שלהם במזרח התיכון.

"הם יודעים לחטוף ולא נרתעים. הם עם היד על הדופק כל הזמן, פועלים בחוכמה, הולכים שני צעדים קדימה, אחד אחורה, לא מותחים את החבל, לא מסתבכים בהרפתקאות, אבל גם לא נרתעים מכלום", אמר.

כשזו המציאות, ישראל חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם המדינות המתונות באזור ובעיקר עם הממשל האמריקני, שנחוש להגיע להסכם מחודש עם האיראנים. אין אם בהיסטוריה, אבל לא מן הנמנע שקו פחות לעומתי כלפי יוזמת ממשל הנשיא אובמה להשיג הסכם עם האיראנים בשעתו, היה מאפשר לישראל להשפיע על המתווה שלו השפעה ממשית. הסכם שכזה היה עשוי לכלול סעיפים האוסרים על הכוונת טרור ואספקת אמצעים לחימה לארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון.

כאמור, הספינה הזו הפליגה, אבל עתה, ישראל יכולה לפעול בשיתוף פעולה עם ממשל ביידן ולהשפיע על קווי היסוד ועל הפרטים של הסכם הגרעין המחודש שאותו מבקש הנשיא לגבש. אסור לתת להזדמנות הזו לחלוף.

"לרמטכ"ל יש שני מבחנים: אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח" | מאת גל פרל פינקל

וידאו

רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן. 

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין שר החוץ והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בפרק שעסק בסוגיית רמטכ"ל במלחמה, ותיאר את האתגרים שעמם התמודד כרמטכ"ל בדגש על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, שהוא דוגמה לסוג המערכות שבהן לוחם צה"ל כיום.

מלחמת יום הכיפורים, סיפר אשכנזי, פרצה בעת שהיה צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. "לשם נשלחתי מחטיבת גולני. ציפיתי לסיים את הקורס ולקבל את המחלקה שלי. לצורך כך הלכתי לקורס, גם כבוגר הפנימייה הצבאית".

במסגרת בה"ד 1, אמר, "ירדנו לדרום, למעברים. ומשם הצטרפנו למאמץ הלחימה, עד אחרי הצליחה, כגדוד של בית־הספר לקצינים, במסגרת הקרבות שהיו עם חטיבה 14, ואחרי זה בחיץ החקלאי. קצת לפני סוף המלחמה החזירו אותנו מהר לבה"ד 1 על־מנת שנסיים. צה"ל היה חסר במפקדים".

כשנשאל על לקחיו מן המלחמה, הודה כי הלקחים הם תולדה של הבנה שהתפתחה אצלו במעלה השירות הצבאי. "חזרתי כל פעם לחוויה המעצבת הזאת כלוחם", סיפר.

לקח ראשון נגע למודיעין. כרמטכ"ל שאל עצמו כל הזמן איך הוא מונע מצב שהוא מופתע, ומשמר צניעות בהערכה, פתיחות לביקורת והיערכות מול כוונות אויב.

שם גם למד "את החשיבות של כושר הלחימה". כל מי שהיה במלחמה, ציין, "הבין שמה שעשה את ההבדל באמת, זה היחידות הלוחמות. בסופו של דבר, הדרג הטקטי חיפה על הכישלונות של פתיחת המלחמה".

לדבריו, שם רכש את "ההבנה הזו של חשיבות המשימה, שהאחריות לגורל המלחמה הזו באמת מונח על הכתפיים שלך. היכולת המקצועית, הנחישות, ההקרבה". החובה שלנו כמפקדים, אמר, היא "לוודא שאלה מתחתינו יצליחו". כרמטכ"ל, סיפר, נהג להדגיש ליחידות את חשיבות המוכנות ואמר לחיילים באופן ישיר "שהצבא נמצא באחד משני מצבים: או שהוא מתכונן למלחמה, או שהוא נלחם ומנצח".

יש לכך חשיבות, הדגיש, "גם במובן יותר עמוק. במובן של המורל, של היכולת לבצע. של האמון והמסוגלות של האנשים ביכולת שלהם לבצע את המשימה. זה נבנה על ידי פיקוד נכון ואינסוף אימונים"

לקח נוסף שלמד מהמלחמה היה "החשיבות של המילואים. אני אומר את זה גם היום. אם יהיה אירוע גדול בכמה חזיתות, הצבא הסדיר שגדל משמעותית מאז מלחמת יום הכיפורים, וטוב שכך, לא יוכל לבצע לבד את המשימות. ובאמת עיקר עוצמתו של הצבא, אגב גם באוויר לא רק ביבשה, זה באמת כוח המילואים שלנו. ולכן חשוב שכל רמטכ"ל ומטה כללי יוודא שהמילואים כשירים, מוכנים, מאומנים ויודעים לבצע את המשימות שלהם. זה גם מאגר ענק של ניסיון קרבי, של ניסיון מבצעי, של שכל ישר, של אחריות. וכל זמן שאנחנו נתמודד ביותר מזירה אחת, ביותר מחזית אחת, אנחנו נזדקק לצבא המילואים".

מרוץ נגד הזמן

מאז שסיים את קורס הקצינים עבר אשכנזי מסלול שלם ומקיף שכלל שורה של תפקידי פיקוד בחטיבת גולני ובהם מ"פ במבצע אנטבה, סמג"ד במבצע ליטני (שם גם נפצע מאש מחבלים), מג"ד בפשיטות בלבנון וסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה. בהמשך היה למח"ט גולני ולקצין אג"ם פיקוד הצפון, למפקד אוגדה ומפקד יק"ל, ולאחר מכן שירת כרח"ט מבצעים, אלוף פיקוד צפון וסגן רמטכ"ל.

ב־2005 פרש מצה"ל לאחר שלא מונה לרמטכ"ל, אולם כשנתיים לאחר מכן, בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שב לצה"ל ומונה לרמטכ"ל ונדרש לשקם את צה"ל לאור כשלי המלחמה.

לדבריו, בגלל המלחמה "נפגע האמון והביטחון בין החברה לבין הצבא, נפגע הביטחון העצמי של היחידות בתוך הצבא. היתה ביקורת מאוד גדולה על התוצאות ועל הביצועים, והצבא היה עם פערים מאוד גדולים גם בכל מה שקשור למוכנות למלחמה, לאימונים, וגם במובן של מלאים".

שיקום הצבא, אמר, "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים, עם כל הטכנולוגיה שהיתה". בהקשר הזה אשכנזי דרש מרמת מפקדי החטיבות ומטה לשוב ולפקד מלפנים בלחימה, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

"אבל לקושי הזה התלווה עוד קושי", הודה. חודש אחרי שנכנס לתפקידו הציגו לו ראשי אמ"ן והמוסד דאז, אלוף עמוס ידלין ואלוף (מיל.) מאיר דגן, מידע מודיעיני לפיו הסורים מקימים כור גרעיני פלוטוגני במזרח סוריה. אשכנזי ציין שהופתע מאוד, אך שהיה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

הבעיה היתה פערי הזמנים. "אני זוכר שאני הולך לאימונים, אחרי שהחזרנו את הצבא למשטר אימונים מאוד אינטנסיבי, אני זוכר שאני הולך לתרגילי חטיבה בלילה, ואני רואה שאנשים פעם ראשונה עושים את זה. כמובן שהם עשו את זה יותר מפעם אחת אז הם גם רכשו את האמון וכולי. אבל זה גם לקח זמן, ואני הייתי במרוץ של הזמן. זאת אומרת, במובן של מצד אחד להתכונן לטפל בכור, מצד שני לגמור להכין את הצבא".

אגף המודיעין, סיפר, גיבש הערכה כי אם ישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית, ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע ויימנע מתגובה.

"אני זוכר", סיפר, "שהיינו ב'בור' וחיל האוויר תקף, ושמענו את המילה 'אריזונה' (מילת הקוד שפירושה שהכור הושמד, גפ"פ) כולם שמחו. אני מאותו רגע התחלתי להיות דרוך, כי לא היה לי ספק שחיל האוויר יבצע את המשימה. אבל הייתי דרוך מאוד. אני זוכר שאני משקיף על תל־אביב מהקומה ה־14, עיר שמתעוררת לה, לפנות בוקר. אני שואל את עצמי האם לא נתעורר עוד מעט עם 'צבע אדום' ואיזה סקאדים שעפים לכאן. אבל ככל שנקף הזמן הבנו שכנראה הצלחנו. אסד מכחיש והאיום הזה חלף". 

חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים

בראשית כהונתו כרמטכ"ל, יצא צה"ל לפשיטות רבות ברצועת עזה, לאחר שרק שנה קודם לכן חווה לחימה יבשתית לא פשוטה, ובחלקה לא מוצלחת. פשיטות אלו נדרשו, לדבריו, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ויישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון".

בראיון עבר סיפר אשכנזי על פשיטה שלו כמ"פ בגולני בלבנון, הראשונה שעליה פיקד כמ"פ, ואמר שלאחריה, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, חש שעמד במבחן הגדול שלו כמפקד, הובלת חיילים בלחימה. ואכן, תחושת המסוגלות והביטחון של המפקדים והלוחמים נרכשים באמצעות אימונים, הכשרות, וניסיון מבצעי. גם הפעם, ציין, "הדבר הזה תרם למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים".

לדבריו, ב־2007 צה"ל עוד לא היה מוכן למבצע רחב היקף בעזה, בשל פערים בכשירות, אימונים ומלאים. בנוסף, "כרמטכ"ל אתה צריך גם לדרג את האיומים ואת הקדימויות, ואני נתתי תעדוף לכור הסורי באופן טבעי, ולאפשרות שתתלקח הזירה הצפונית. משזה לא קרה, אז באמת הכנו באופן יותר מעשי את המבצע".

עד אז, אמר, "הדרך לטפל באיום בעזה היתה דרך סדרה של פשיטות, והיו באמת סדרה ארוכה של פשיטות שעשינו שם. אני חושב שצ'יקו (תא"ל משה תמיר, גפ"פ) היה אז מפקד האוגדה, יואב גלנט אלוף הפיקוד. באמת עשו את זה בצורה מקצועית. זה נתן תשובה מסוימת אבל לא מספקת". לכן, אמר נדרש מבצע "עופרת יצוקה".

"הרמטכ"ל אחראי על זירת המלחמה"

בדצמבר 2008 הסלים העימות עם החמאס. זה הגיע, ציין, למצב שנדרש פינוי של אוכלוסיית שדרות לכל מיני ערי אוהלים, שהיתה תחת ירי בלתי־נסבל של קסאמים. "והיה ברור לי שנדרשת פעולה רחבת היקף על־מנת לפגוע בחמאס, לגבות ממנו מחיר, להחזיר ההרתעה למקומה וגם את המצב הביטחוני"

הפעולה שתוכננה, אמר, "היתה צריכה להיות מבוססת על תפיסה מבצעית של מהלומה אווירית ופעולה קרקעית. והחלק של הפעולה הקרקעית הרגשתי שהוא כבר בשל. באמת הכנו אותו באופן ארוך, כבר מ… כל 2008. אני זוכר שאחרי שגיבשנו את התפיסה, היחידות, החטיבות, ממש התאמנו בדרום, בצאלים. מי שהוביל את התהליך הזה זה מפקד האוגדה, צ'יקו. וממש בנינו סרגל של הכנות, וכשהרגשנו שאנחנו מוכנים אז פעלנו". 

קדם למבצע דיאלוג ארוך ויסודי עם הדרג המדיני. לדבריו, השיח הזה חיוני, שכן "הקבינט לא מתכנס קבוע לדיונים. זה תפקיד שלנו לוודא שהוא מתכנס. אנחנו צריכים שם להסביר, לתווך בין מה אפשר להשיג ומה אי־אפשר להשיג". שם, אמר עוצבו מטרות המבצע שעיקרן פגיעה קשה בחמאס ושיפור המציאות הביטחונית. 

זהו תפקיד הרמטכ"ל, אמר, "כמתווך בין הצבא לבין הדרג המדיני, כמעצב את זירת המבצעים, וגם מסתכל על זירת המלחמה. שזה התפקיד של הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הוא היחידי האחראי על זירת המלחמה". כדוגמה הזכיר אשכנזי כיצד במהלך המבצע דיווח לו אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), כי ארגון פלסטיני המסונף לחמאס ירה קטיושות על נהריה, ונפצעו מספר אזרחים.

הרמטכ"ל, אמר, "צריך לדעת לנהל את המאמצים האלה באופן נכון. וזה כבר מהתחום של האסטרטגיה". העובדה שלא נהרגו אזרחים (היו מספר פצועים) כתוצאה מהירי, אפשרה לישראל להגיב בירי ארטילרי ולהכיל את האירוע. אחרת, עלולה היתה להיפתח חזית נוספת.

השיח עם הדרג המדיני, אמר, הוא "חובה של הרמטכ"ל, משום ששם הוא יוצר את התנאים, את ההבנה, את התיאום, הן לגבי ההישג, הן לגבי מצבי הסיום, הן לגבי מנגנוני הסיום, אבל הוא עושה עוד דבר – הוא מבטיח את התנאים להצלחת המשימה. ופה, אני אומר לך, זה אחד הדברים הכי חשובים שהרמטכ"ל צריך לזכור, כי החוזה בסופו של דבר, מה שאני קורא החוזה האמיתי של הרמטכ"ל, הוא על המשימות שמוטלות על צה"ל והאנשים שנתנו לו לבצע אותן. ואתה צריך לראות שאתה באמת עם הדרג המדיני באמת מייצר את התנאים האלה".

אשכנזי ציין שהדיאלוג עם הדרג המדיני היה טוב. דוגמה לכך היתה מהלך הפתיחה של המבצע. "אני ביססתי את 'עופרת יצוקה', מבחינת התפיסה המבצעית, על מהלך פתיחה של מהלומה מפתיעה באש. 'עופות דורסים' קראנו לזה, של חיל האוויר. כי אני חושב שמול אויב כזה אתה חייב להתחיל בהישג מאוד גבוה. קשה להביא אותו אחרי זה, בהמשך. והתנאי הוא הפתעה".

הממשלה החליטה על יציאה לפעולה, אך בשל הדלפות כי המבצע עומד להתחיל ביקש אשכנזי משרי הממשלה לדחות את הפעולה, כי הרעיון המבצעי שפותח אותה לא יכול להתממש. החמאס, שעקב אחר הפרסומים בתקשורת הישראלית, פינה את פעיליו מהעמדות והמפקדות למרחבים מוגנים. "אבל בגלל שעשינו סדרה של דיונים, ובגלל שהם הבינו את הרעיון המבצעי, הם נתנו לי אישור מאוד חריג. הם הסכימו לקבל את הבקשה שלי שאנחנו נפתח ביום שנוכל להביא את ההישג".

צה"ל ביצע שורה של פעולות הונאה, ובכלל זה אישר לחיילים לצאת הביתה, וכאשר המודיעין זיהה, בשבת בבוקר (27 בדצמבר 2008), כי פעילי החמאס שבו לאייש את העמדות. ואז, אמר, "באמת פתחנו, וזה מה שהביא את ההישג". 

במקביל לתקיפות חיל האוויר גויסו כוחות המילואים, וצה"ל החל לרכז ולהכין את כוחות היבשה לשלב הקרקעי של המבצע. הדבר נובע, הסביר, "מהאופן שבו אני חושב שאני חושב שאנחנו צריכים לפעול אל מול סוג של אויב כזה. זה נובע מתפיסה. אני חושב שעם כל החשיבות שיש לאש המדויקת, למהלומה האווירית, אי־אפשר שבארגז הכלים של צה"ל, בתנאים של מדינת ישראל, אי־אפשר שלא יהיה לנו גם בארגז הכלים את המרכיב של היכולת של התמרון הקרקעי".

"מול אויב כמו חזבאללה, מול אויב כמו חמאס, הצורך להביא הישג משמעותי בפרק זמן מאוד מאוד קצר, הציווי הזה של קיצור משך המלחמה, רק התעצם כתוצאה מהאיום על העורף, מחייב להפעיל מהלך קרקעי מכריע", אמר.

לכן, אמר, "הכנו את המהלך הזה. הכנו אותו עם החטיבות הסדירות ומכיוון שחשבנו שהיקף הפעולה הוא כזה שמצריך גם חטיבות מילואים, גם הן הוכנסו לתכנית. הם התאמנו". כעבור שישה ימים מפתיחת המבצע, ולאחר שבעקבות תנאי מזג אוויר נדחה המהלך ביממה, "הכנסנו את המהלך הקרקעי שבעצם היה פירוק מרכז וצפון הרצועה על־ידי החדרה של צח"מים, של צוותי־קרב חטיבתיים, שישה, מכמה כיוונים, באופן שמערער את תפיסת ההגנה של חמאס שהיתה ברורה לנו אז". 

בהקשר הזה הזכיר אשכנזי את הפשיטות שקדמו למבצע. לדבריו, "רבים מהמפקדים שהובילו את הכוחות הכירו את הקרקע, את השטח, את האויב מאותן פעילויות שהם עשו עוד קודם. דבר שתרם לביטחון שלהם. בין אם זה חטיבה 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה, גפ"פ) שהלכה לאורך החוף, או גבעתי שנכנסה מהדרום, או גולני שנכנסו דרך שג'אעיה, או 401 שחצתה את הרצועה, וכן הלאה וכן הלאה. ובמובן הזה, אני חושב שהפתיחה של המהלומה באש והכנסת הכוח הקרקעי באמת הביאה להישג". לתפיסתו, צה"ל פגע קשות בחמאס והמבצע היה מוצלח.

"אני ראיתי את החטיבות האלה בהכנות שלהן, נכחתי בתרגילים שלהם, באופן אישי הלכתי לראות אותן כשהם התכוננו מול השטח האורבני. והיה לי ביטחון מלא בביצוע. אני גם פגשתי את כל המג"דים לפני הכניסה, לוודא שאנחנו מתואמים מבחינת הציפיות, והיה לי ביטחון מוחלט שהם יבצעו את המשימה".

אתגרי צה"ל 2021

כשנשאל על אתגרי העת הנוכחית השיב אשכנזי שצה"ל "הוא צבא שמתמודד כמעט על כל מנעד האיומים שיש", ובכלל הזה האיום מצד צבא סדיר, שפחת במידת מה, העימות הא־סימטרי כנגד ארגוני טרור כמו גם מול חמאס וחזבאללה ("שזה כבר צבא", אמר), "וכמובן האיום הבלתי־קונבנציונאלי".

לדבריו, יש לבנות את הצבא "באופן שיהיה רובוסטי ויהיה עם יכולות שיוכלו להתמודד עם מנעד האפשרויות. הדברים אמורים הן לגבי חיל האוויר, הן לגבי היבשה, כמובן חיל הים, אבל בעיקר גם לעניין המודיעין. האיום המידי שלנו, התרחיש שאליו צריך להתכונן, זה כמובן הזירה הצפונית, הצירוף של חזבאללה ומה שמתהווה בסוריה".

בנוסף, הדגיש, נדרשת לצה"ל יכולת של זרוע ארוכה. "זאת יכולת ליבה, גנרית, שצריכה להיות. לא רק בגלל איראן. במזרח התיכון צה"ל פעל רחוק ממדינת ישראל להסרת איומים, ולכן בארגז הכלים של צה"ל, במיוחד בחיל האוויר, צריכה להיות יכולת של זרוע ארוכה".

"אתה שואל אותי, בגדול, לרמטכ"ל יש שני מבחנים, אם נפשט את זה, אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח. בתחום הפעלת הכוח המבחן העליון זה כמובן המלחמה. צריך לנצח בה. זה מאוד ברור", אמר.

בתחום בניין הכוח, ציין, הרמטכ"ל נדרש "לבנות לצה"ל יכולות שהוא ככל הנראה, ברוב המקרים, גם לא ייהנה מהן, אבל הוא בונה את זה קדימה. כי האופן שבו אנחנו בונים את הכוח הוא ארוך טווח. ורמטכ"ל מחליט על תכניות של בניין כוח, כנגזרת מתפיסה מבצעית. אנחנו מנסים להבין, לתאר, את המציאות ואת הסביבה המבצעית שתהיה בעוד כמה שנים ואליה לבנות כוח רלוונטי. זאת אמנות לא פשוטה".

ניכר, אם כן, כי רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן.

על התמרון והאימונים לקראתו | מאת יאיר גולן וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר

במהלך מלחמת העולם הראשונה קיפחו מיליונים את חייהם בלוחמת תעלות סטטית, נידונים למסכת ייסורים בדמות חפירות, מנהרות תופת, חומרי לחימה כימיים, תילי ברזל, אש מקלעים וארטילריה בכמויות הולכות וגדלות.

פעמים רבות עלתה השאלה כיצד לקו הגנרלים של אז, אנשים מוכשרים כדאגלס הייג, פרדיננד פוש, פאול פון הינדנבורג ועוד רבים וראויים, בעיוורון כה חמור בכך ששלחו את מיטב אנשיהם למותם הבלתי נמנע ובכמויות מצמררות. זאת תוך הסתבכות במלחמה ארוכה וקטלנית שאיש לא חזה את כיוון התפתחותה ומשכה ביום שפרצה. התשובה טמונה, להבנתנו, בנטיית האדם המודרני לחשוב במונחים קוויים־תעשייתיים, תוך התעלמות מגורם חשוב במשוואה – האויב.

החשיבה הקווית־תעשייתית פשוטה מאוד: האויב מצוי בעולם הפיזי ויש קואורדינטות למיקומו. אם נשכיל להמציא מודיעין מדויק דיו, ונשכיל לחבר למודיעין זה חימוש מדויק מספיק – האויב יושמד. אם נעשה את המתואר לעיל בהיקפים גדולים – אויב רב יושמד ואנו ננצח. יוצא כי מי שמקבל על עצמו הלך חשיבה זה, טוען כי מעשה המלחמה הוא טכני, ומי שטכנאי מוכשר יותר – זה שיביא את התהליך לכדי שכלול ומיומנות עליונים – ינצח.

הטענה הזאת בעייתית, שכן האויב הוא זה שמקלקל את ההליך "ההגיוני" כל־כך. הוא לא מתנדב למות, לומד תוך כדי מלחמה ומול ההשתכללות ישכיל לגבש דפוסי פעולה שינטרלו את יתרוננו הראשוני, אם היה כזה. כלומר, מול יתרון טכני יציב האויב מענה טכני מנטרל יכולת, והמלחמה תיכנס באופן מיידי לשלב של תסכול עמוק אם תמשיך ותישען על הפעלת אש בלבד. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012 ו"צוק איתן" ב־2014) למרות שצה"ל השתכלל ממבצע למבצע ביכולות המודיעין והאש המדויקת. במקביל גם האויב השתכלל, והשכיל לנטרל את יתרונו המובהק של צה"ל בעוצמה צבאית, עד שנדמה היה שמדובר בכוחות שווים ביכולתם שמתמודדים זה עם זה בשדה הקרב.

מכיוון שאנו נוקטים דפוס פעולה זה מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 (לדוגמה, מבצע "דין וחשבון" ב־1993), האויב למד אותנו וכל בניין כוחו מיועד להתמודדות עם יכולות המודיעין והאש של צה"ל.

על התמרון

   

אין אנו טוענים כי המודיעין והאש המדויקת לא יביאו להישגים כלל. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. ואולם, כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית – אין חלופה לתמרון קרקעי.

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן ולפיו מטרת התמרון היא: "להניח את האויב על קרניה של הדילמה". משום שבשעה שהאויב מתרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

המודיעין יהפוך את התמרון לקטלני יותר בשני מובנים: ראשית, הוא יאפשר לממש תחבולה בדרגים הנמוכים מול אויב סטטי בעיקרו, הערוך בתשתיות אותן הכין מבעוד מועד. שנית, הוא יאפשר מאמץ אש מסייעת מדויק ואפקטיבי.

צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות. תחבולה מערכתית־אסטרטגית זאת נגד האויב, עם מרב העוצמה, תוך חתירה למקסימום השמדה בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, תפתיע את האויב ותביא לקריסתו מוקדם מהצפוי.

לישראל יש כבר עתה יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך תחת פיקוד מח"א, אלוף אמיר אשל, לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. ואולם, יכולות אלה היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה ב־2006 וב־2014. לאחר מכן האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב התרגל, הסתגל והמשיך לירות בהיקף ניכר לעבר העורף.

לתמרון מעלה נוספת שכן, כפי שכתב אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, הוא מספק מענה לתופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח. תפיסה זאת מומשה בהצלחה במלחמת לבנון השנייה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת ממסוקים כוח ממגלן, בפיקוד סא"ל אליעזר טולדנו, בסמוך לצור. הכוח נטמע במרחב והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות ובהן כ־40 משגרי רקטות.

דוגמה אחרת מן המלחמה, בהיקף גדול יותר, הייתה בלחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל.‏ אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56‏".‏

התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.‏

הדבר חזר על עצמו גם במבצע "עופרת יצוקה". למשל, כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.‏

על החיכוך מול אויב ששיפר יכולותיו

‏אנו נטולי חוויית תמרון עצים בשלושים השנים האחרונות. להערכתנו ניתן לתמרן בלבנון תוך ימים מתחילת גיוס, ובעזה תוך פרק זמן מעט ארוך יותר מתחילת גיוס. הפער בין החזיתות נובע מכך שחלק גדול מסד"כ פיקוד הצפון ינוע לחזית על־גבי זחלים, בשעה שברצועת עזה מרבית הרק"ם ייצבר על־גבי מובילים.

חשוב לציין, מלחמה עתידית תגבה מחיר גבוה יותר מכל מה שחווינו מאז מלחמת לבנון הראשונה (654 הרוגים עד גמר הלחימה במערב ביירות). ככל שהאויב משתכלל ומצטייד, החיכוך עימו מוביל לאבדות רבות יותר. אויביה של ישראל, בדגש על חזבאללה, הצטיידו בארסנל רקטות מדויקות, ארוכות־טווח וקטלניות, שיאפשרו להם לפגוע בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, לשבש את פעילותו המבצעית ואף להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

בחינה של מלחמת לבנון השנייה, שבה לחם צה"ל נגד חזבאללה לבדו במשך 34 ימים, תראה כי הארגון ירה במהלכה לעבר העורף הישראלי כ־4,000 רקטות מסוגים שונים (לקראת סופה שוגרו כ־250 רקטות ביום), ובכך שיתק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. במבצע "עופרת יצוקה" ירו חמאס מאות רקטות ביממה (כתוצאה מתמרון אפקטיבי פחת הירי במהלך המבצע לכדי עשרות ביום, ולבסוף הגיע ל־13 רקטות).

לצד זאת האויב שיפר את יכולותיו לחדור לשטח ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי. ממלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחניכה ולהכשרה מצד צבא מתקדם בדמות הצבא הרוסי. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מעל לקרקע ומתחתיה. לצד ההגנה חזבאללה ערוך לבצע מאמץ בידי יחידות המפעילות רקטות קצרות־טווח. נוסף על כך, לארגון מגוון יחידות ובהן: כוחות חי"ר הגנתיים; כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל; אגד שריון; יחידות מודיעין ומודיעין־נגדי; יחידת כטב"מים; כוחות נ"מ; יחידת רקטות ארוכות־טווח; ויחידה המפעילה טילי חוף־ים.

מלחמות העתיד, להערכתנו, לא יהיו קטלניות כמו מלחמת ששת הימים (130 הרוגים ליממת לחימה) או יום הכיפורים (116 הרוגים ליממת לחימה), אולם אין סיכוי שיהיו דומות למלחמת לבנון השנייה (3.66 הרוגים ליממת לחימה), או למבצע "צוק איתן" (1.36 הרוגים ליממת לחימה). ייתכן שהיינו מעריכים אחרת את מלחמת לבנון הראשונה לו היה צה"ל נסוג לגבול הבין־לאומי לאחר השגת ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון. כפי שלמדו האמריקנים על בשרם באפגניסטאן (2001) ובעיראק (2003) – הצלחות פנומנליות בחודשיים־שלושה הראשונים, עלולות להפוך לדשדוש בבוץ עמוק כשממשיכים לשהות בשטח ללא תכלית ריאלית ומול אויב מתאושש.

ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים בעברו, הציע לבנות את המסגרות המתמרנות של צה"ל מתמהיל של סדיר ומילואים, שלהם ציוד, משימות וכשירות דומים עד זהים, בדומה לאופן שבו פועלות טייסות הקרב של חיל האוויר. הדבר יאפשר לקצר משמעותית את זמן צבירת הכוחות, ומשום שכשירות המילואים תישמר הם יוכלו להיכנס ללחימה באופן מיידי לצד הכוח הסדיר. כך, לדבריו, "יהיה מוכן בתוך יממות ספורות כוח משולב, שעבר אימון ייעודי ומאפשר לחבר את המעודכנוּת של הסדיר עם התבונה והניסיון של המילואים. צה"ל יוכל לקיים את העיקרון הראשון של התפיסה – מעבר לתמרון, לפשיטה או לכיבוש והתקדמות ביממות ספורות – תוך שהוא מפעיל בפרק זמן מינימלי אוגדה בעלת מאפיינים נכונים לזירת הפעולה: כבדה וממוגנת מול אויב עשיר בנ"ט; קלה ומבוזרת מול אויב הערוך בדלילות ומופתע מהתמרון האוגף".

מכל האמור לעיל מצטייר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) כמודל הנכון שלפיו יש להפעיל את הכוח, בין שבמערכה שתיזום ישראל ובין שבמערכה שבה תותקף ותיאלץ להגיב. בשלב הראשון של המבצע הפעיל צה"ל מאמץ אש רחב, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, שפגע באורח קשה במערכי חמאס, בפעילים, בתשתיות, במאגרי התחמושת ובמפקדות. ואולם כפי שקבע בריגדיר־גנרל מרשל בספרו אנשים מול אש, "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית". בהתאם לכך הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה" מהלך אוגדתי מתמרן שכלל כוחות שריון, חי"ר, צנחנים וכוחות מיוחדים שנעו בשטח האויב (במקרה הנ"ל שטח אורבני צפוף). עם תחילת המבצע, גיוסו כוחות המילואים, ביצעו אימון ייעודי להעלאת כשירותם, והוכנסו ללחימה על־פי הצורך.

מנגד, יש שני נושאים שעל צה"ל מוטלת החובה לפעול אחרת במערכה הבאה, לנוכח תפיסת הפעולה של האויב. הראשון, הנחת העבודה שלישראל יהיו הזמן והמרחב לגייס את כוחות המילואים ולרענן ולשפר את כשירותם בשטחי אימון לפני שייכנסו ללחימה, עומדת בסתירה למתארי הלחימה ולטיב האיום שמציבים חמאס וחזבאללה, ובהם ישגרו מאות ואלפי רקטות לעבר בישראל. במבצעים קודמים נפגעו כוחות בשטחי כינוס ובשטחי האימונים, והזמן, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון.

הנושא השני נוגע לנכונות לבוא במגע עם האויב. התמרון במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע מוגבל בהיקפו – בוצע בצורה טובה, מקצועית ונחושה יותר ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "צוק איתן", אך כאמור היה מוגבל ובמהלכו נמנע צה"ל במכוון מהגעה לחיכוך נמרץ יותר בלב השטח הבנוי.

על האימון לתמרון

מוכנות הצבא למלחמה נמדדת בשלושה מרכיבים:

  • מוכנות מקצועית – מבוססת תו"ל ואימונים מדמי מציאות. ניתן להשוות אותה למוכנות המוח לאתגר המלחמה.
  • מוכנות האמל"ח והאמצעים – עוסקת באיכות האמצעים, ברמת כשירותם ובהיקפם שצריך להספיק לכל ימי הלחימה. ניתן לדמות אותה למוכנות הגוף – השלד והשרירים.
  • מוכנות מנטלית – הדחף להילחם ולהרוג באויב, בצד היכולת לשאת במוראות המלחמה תוך הפגנת רוח איתנה ויציבות נפשית נוכח כישלונות. זאת מוכנות הנפש או מוכנות הרוח – רוח הלחימה.

מוכנות המוח והרוח חשובות ביותר, שכן המוכנות המקצועית יוצרת ביטחון עצמי – שמוביל לתחושת מסוגלות ולגילויי תעוזה בשדה הקרב. בסיס העליונות של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים לא היה באמל"ח עדיף, כי אם ברמה מקצועית גבוהה יותר, ביכולת פו"ש טובה יותר וברוח לחימה איתנה יותר, שחלקה נשען על הביטחון העצמי המקצועי.

ביטחון עצמי נוצר באימונים חוזרים ונשנים. המקצוע הצבאי הוא מקצוע פרקטי, הדורש תרגול לצורך פיתוח מיומנות. מכיוון שלא ניתן לדמות באימונים את שדה הקרב באופן מושלם, יוצא כי אימון מדמה מציאות מורכב מכמה מתודות אימון שכל אחת מהן תורמת בתורה נדבך נוסף לכשירות הכוללת. לדוגמה, תרגילי דו"צ תורמים באופן מיטבי לפיתוח היכולת הטקטית; תרגילי אש תורמים ליכולת הנפשית (תחושת שדה הקרב) וליכולת הטכנית (הפעלת האמצעים); ותרגילי המפקדות תורמים ליכולת הפו"ש.

שדה הקרב העתידי, והאפשרויות שטכנולוגיה מתקדמת פותחת בפנינו, מציבים בפני צה"ל הזדמנויות אימון בלתי רגילות לקראת לחימה עתידית בגזרות השונות:

  • תפוצה רחבה של לש"ביות לאימון דרג המחלקה והפלוגה.
  • תפוצה רחבה של יעדי תת־קרקע – פירים ופתחי מנהרות.
  • אימון מבוסס שו"ב "משואה" החל מרמת הפלוגה.
  • מיקוד האימונים בכשירות הדרג הטקטי הנמוך: מחלקה־גדוד.
  • תפוצה רחבה של עזרי אימון רלוונטיים – תחמושת תת־קליבר, תחמושת מופחתת אנרגיה, אמצעי פירוטכניקה, וערכות לאימון דו"צ.
  • "מנהלות לוחמ"מ" בכל חטיבה וחטיבה לצורך תמיכת האימונים – מעין "הצבת מטרות" מודרנית.
  • פיתוח כושר אימון סימולטיבי־מערכתי על־בסיס קישוריות המאמנים הטקטיים הקיימים בצה"ל. קישוריות בין מתקני האימון, שבחלקם תשתית לאימונים מבוססי מחשבים ומערכות שליטה ובקרה, תאפשר ביצוע תרגילי חטיבה ואוגדה, שעלותם נמוכה וניתן לבצע בתדירות גבוהה.

אין בכך כדי לבטל את חשיבות התרגילים בשטח, אולם ניתן וצריך לייצר מודל אימונים ליחידות שמשלב אימונים מלאים, באש ודו"צ, כמו גם אימונים סימולטיביים.

הכנה מנטלית

בצד האימון הפיזי חייבים להתקיים בצה"ל דיונים מקצועיים על אודות מוראות שדה הקרב העתידי. במסגרת זאת יש לפתח קשיחות פנימית ונחישות, כך שכלל היחידות יעמדו במשימותיהן גם נוכח נפגעים, שבויים ושאר מצבי דחק שהמלחמה מזמנת. מומלץ לקיים הכנה מנטלית בין הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, מכיוון שאת מקבלי ההחלטות צריך להכין לקראת הצפוי להם, ואת האזרחים צריך להכין לקראת הצפוי להם

. מוכנותם של האחרונים היא מפתח לשימור הלגיטימציה הפנימית – אולי התנאי החשוב ביותר לאומה דמוקרטית לוחמת.

דוגמה להכנה מנטלית מיטבית היא מלחמת ששת הימים. בדצמבר 1966, במהלך דיון פורום מטכ"ל שבו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן שלפיה כל עוד מצרים מחזיקה כ־30 אלף מחייליה בתימן, לא ירצה מנהיג מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים סיפר תא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם אם יחליט נאצר להוציא את צבאו מתימן ולהכניס כוחות לסיני – תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?", שאל אשכול. הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין השיב כי צה"ל יידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. ואולם המסר של אשכול היה שבעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר כדי לרתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות־הברית ואת הקהילה הבין־לאומית, למערכה. במאי 1967 הבינה הממשלה את המצב לאשורו, ופעלה על־מנת להכין לא רק את הצבא, אלא גם את המדינה למערכה הצפויה.‏

המלצות

במערכה הבאה צפויה לחימה קשה שינהלו כוחות צה"ל בחזית, במקביל להרס ולנפגעים רבים בעורף. על ישראל לשמר צבא כשיר ונכון למלחמה מחד גיסא, ולקיים תהליכי למידה, שיח והכנה בין הדרג הצבאי והמדיני הבכיר מאידך גיסא. לפני המלחמה הבאה, כך נראה, לא יהיה בידי ישראל שהות להתחיל ולמסד תהליכים שכאלה. את הזמן קונים מראש באימונים, בהכנה מנטלית ובשיח על מטרות המלחמה ועל אופייה.

יש לגבש תפיסה הפוכה למצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, ומכאן שגם ההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית, לכזאת שבה מאמץ האש משלים לתמרון. כדי לפגוע בעיקר כוחו הצבאי של האויב יש לחתור למגע ישיר, גם בלב השטח הבנוי והמבוצר שבו הוא ערוך – על־מנת שיאפשר את השמדתו הן על־ידי הכוחות המתמרנים והן על־ידי מאמץ האש המדויקת שכוחות אלה יחד עם מערכי האיסוף, האיתור והחשיפה יפעילו. יש לדעת להיכנס לשטח האויב עם מלוא העוצמה, ובמקביל יש לצאת בזמן, לפני שגודל הצבא הופך לחיסרון מול איומי טרור וגרילה.

כדי לממש תמרון יבשתי יעיל וקטלני, על הצבא לפתח יכולת יבשתית אפקטיבית שמורכבת מכוחות סדיר ומילואים שלובים ונפרדים גם יחד. הצורך במילואים הוא חיוני, שכן גודלו של השטח ומורכבותו (בלבנון), וצפיפות השטחים הבנויים (עזה), לא יאפשרו לו לפעול באמצעות הסדיר בלבד.

נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, והצורך בגיוס והכנסה מהירה לקרב עשוי לחייב את בנייתם והפעלתם לא בהכרח במבנה האוגדתי המסורבל אלא כצק"חים שמאומנים בקביעות.

יש צורך קריטי לשמר כשירות גבוהה של כוחות המילואים, בין שהם מיועדים לפעול כהשלמה לכוח הסדיר ובין שייקחו חלק בלחימה כמסגרות מתמרנות עצמאיות, כך שבעת מלחמה, ובוודאי כזאת שלא יזמה ישראל (שכן אז זמנה לא יהיה בידה להיערך), יהיו סדרי כוחות זמינים וכשירים בהיקף גדול יותר מהצבא הסדיר לבדו. כוחות אלה יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. יש להדגיש כי יחידות מילואים אינן יכולות לשמור כשירות עם פחות משבועיים אימונים בשנה.

סיכום

עם השתכללות האיום על העורף, עד כדי כך שרוב התשתיות הלאומיות מצויות תחת איום של טילים מדויקים, איננו יכולים להסתכן בעוד מלחמות ארוכות ונטולות הכרעה. נדרשת, אם כן, ההבנה שעידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זאת נכפית עלינו, כאמור, מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת.

על־כן, בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על־מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ. הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה שכאלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית בה בעת.

תמרון מהיר למוקדי הירי יהיה מהלך נכון יותר לעורף הישראלי, מיממות ארוכות ללא תמרון, שבהן ממשיכה להתקיים תקווה סמויה אך נואלת שהאויב יחדל מלחימה. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בראשית המערכה, הן בהיקף מוגבל והן בהיקף רחב.

גנרל צבא היבשה האמריקני, ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שהיה מהבולטים שבמפקדים הקרביים במהלך ההיסטוריה, קבע בשעתו כי: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו נתון לשינוי – להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך, כדי להסב את מקסימום הפגיעה, המוות וההרס לאויב בזמן הקצר ביותר". כלל זה נותר נכון, אולם נוכח האיום החמור על העורף יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

דרוש: שינוי של חוקי המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמאס למד את ישראל ויודע לנצל הזדמנויות, "לגנוב סוסים" ולסחוט ממנה ויתורים מפליגים. קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זו התמכרות מסוכנת, שאויבים אחרים עלולים לנצל. מוטב לחזור לעיקרון הישן של יוזמה והתקפיות. אם לא עכשיו, אזי במועד שמתאים לישראל.

זה כבר הפך לשגרה. כל כמה שבועות חלה הסלמה של ממש בין ישראל לחמאס ונפתח סבב קצר של מהלומות הדדיות. דומה שחמאס כבר מכיר את ספר המהלכים של צה"ל (Playbook) וצופה מראש, כמעט אחד לאחד, כיצד יגיב צה"ל (לרוב מן האוויר ובאש טנקים), ונערך בהתאם. לכאורה הושגו, בתיווך המצרים, הבנות בין ישראל לחמאס שמטרתן רגיעה ארוכת טווח, אבל רק לכאורה. ההבנות כללו הפסקה מוחלטת של ההפגנות, ירי הרקטות ובלוני התבערה מצד הפלסטינים. בתמורה תאפשר ישראל הכנסת כספים מקטאר ותייצר מהלכים לשיפור משמעותי של המצב ברצועה. השבוע, כאשר המימון מקטאר התעכב רגע לפני חודש הרמדאן, בחמאס הפנו אצבע מאשימה לישראל. במקביל ירה הג'יהאד האסלאמי רקטה שנפלה בים, אבל היתה איתות ברור שהמתח עולה. ישראל מצדה הגיבה בתקיפה מן האוויר ובהגבלה של מרחב הדיג. 

אתמול (שישי), חלה החמרה של ממש כאשר במהלך ההפגנות השבועיות על גדר המערכת בעזה, ירה צלף פלסטיני ופצע קצין וחיילת. בתגובה הגיב צה"ל באש טנקים ובהמשך תקף כלי טיס של חיל האוויר מוצב של החמאס. שני פעילי חמאס נהרגו בתקיפה. למחרת, כמעט בהתאם לתפריט הפעלה ידוע מראש, פתחו החמאס והג'יהאד האסלאמי במתקפת רקטות לעבר יישובי הדרום, במהלכו נורו יותר ממאתיים רקטות. ישראל, שוב בהתאם לאותו תפריט, הגיבה באש טנקים ותקיפות אוויריות. בין היתר תקפו מטוסי קרב את משרדי המודיעין הצבאי והביטחון הכללי של חמאס בשכונת רימל ברצועה וכן השמידו פיר מנהרה חוצת גדר של הג'יהאד האסלאמי בדרום הרצועה. לכאורה ניתן לתהות כיצד זה שחיל האוויר זורע הרס מדויק ורב יש נפגעים מעטים כל כך, אבל גם כאן הדבר אינו נובע רק מהשאיפה של ישראל להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אלא גם מכך שישראל ממשיכה להגיב בשיטת "עוד מאותו דבר". וכשזו השיטה הרי שחמאס, ששולט בגובה הלהבות, וקובע את מועד ההסלמה ומשכה, פשוט פינה את יעדי התקיפה מאנשיו מבעוד מועד.

השקט היחסי ממכר, ומסוכן

טנק של צה"ל מבצע ירי. אש טנקים הפכה לחלק ממענה קבוע ברצועה, (צילום: דו"צ).

חמאס הוא יריב חכם שלמד ולומד את ישראל כל העת. גם שם רואים כיצד הפך הקבינט המדיני-ביטחוני לגוף מעוקר שראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלכנסו, ומתייחסים לאירועי מפתח (בחירות, אירוויזיון) כהזדמנות לסחוט מישראל ויתורים מפליגים. לא בטוח שמוכרחים לשחק את המשחק הזה. במאמר שפרסם לפני כחודש סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, ב"ידיעות אחרונות" הוא טען כי האינטרס של ישראל אינו הבסת חמאס כי אם השגת רגיעה ביטחונית בעת הזו וצמצום מתמשך של פוטנציאל האיום מרצועת עזה. על כן, הציע, "יש לאמץ מדיניות נדיבה – כראוי ונכון למי שחזק – ובצדה, אם נדיבות זו תיענה בשלילה, מדיניות ביטחונית תקיפה מאוד". המשמעות של מדיניות נדיבה לגישתו הוא שיפור התשתיות והכלכלה ברצועה. כך למשל, הציע לא להתמקד בהקמת נמל ימי אלא בהגדלת יכולת ייצור החשמל ברצועה (או הגדלת האספקה שלו ממצרים ומישראל) ובטיפול דחוף בתשתיות המים והביוב. לצד צעדי שיקום נוספים חשוב גם לחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים, על-מנת למנוע הברחת אמצעי לחימה ופעילי טרור לרצועה.

הצעדים שהציע גולן דומים מאוד לאלו שעליהם הוסכם עם חמאס בתמורה להפסקת אש מלאה. והנה, חמאס בחר בכל זאת לשבור את הכלים. במקרה כזה, כתב, על ישראל לעצור מיד את הסיוע האזרחי ולעבור "ללחימה נמרצת בחמאס תוך הרס היכולת הצבאית שלו. הנזק האזרחי לא ישפיע על חמאס, רק פגיעה בכוח הלוחם שלו תביא לצריבת תודעת כישלון שתניע אותו לאמץ דפוס יחסים אחר. לחימה נמרצת כזאת תחייב לחימה קרקעית ותת-קרקעית בתוך רצועת עזה ובהיקף משמעותי". גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על חטיבת הנח"ל באינתיפאדה השנייה, הדגיש כי בעימות שכזה "רק פעולה קרקעית יכולה לצמצם את האיום על העורף באופן מהיר, כנדרש מצבא הצריך להגן על עמו". 

קל להתמכר לשקט היחסי (תושבי העוטף בוודאי שלא יתארו כך את המצב), לחתור להסדרה כמעט בכל מחיר ולהסביר מדוע העת הנוכחית, סמוך לאירוע כזה או אחר, אינה העיתוי הנכון לפעולה בקנה מידה רחב בעזה. יתרה מכך, העובדה שחמאס מקיים שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועת עזה, שמהווה כתובת ברורה ממנה ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות, נוחה לישראל וברור מדוע היא שואפת לשמר אותו. כמעצמה אזורית, ישראל יכולה להמשיך ולהכיל את המציאות הזו זמן רב. אבל כדאי לזכור שבלוח השנה הישראלי יש עוד כמה וכמה חגים ומועדים עד הקיץ, ואז החופש הגדול על הקייטנות, התיירים ושלל הסיבות שבגללן לדחות את הקץ ככל האפשר. זאת תהיה גם טעות להניח שהמדיניות הזו לא תשליך על האופן שבו רואים את הדברים בזירות נוספות שבהן ישראל פועלת, בצפון למשל, ושאויביה האחרים של ישראל לא יבקשו לנצלה לטובתם. כאמור, קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זה מסוכן.

גזרים, מקלות, והאומץ לממשם

ישנה גם אפשרות נוספת. מאחר וכמו בתקופת הבחירות החמאס ממשיך לנסות "לגנוב סוסים" מישראל, ומצייר אותה כמי שמורתעת הלכה למעשה ממערכה כנגדו, נדרש שינוי מהותי של חוקי המשחק. על ישראל לגלות אומץ הן בנכונות להעניק לחמאס בעזה "גזרים" כאלה שבעבורם לא יירצה בהסלמה, והן בנכונות להילחם ולגבות ממנו מחיר כזה שיהפוך את רעיון העימות, קטן כגדול, ללא משתלם עבורו. 

ישראל, כפי שכתב גולן במאמרו, היא הצד החזק ומכאן שביכולתה גם לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את האופן שבו נוח לה לנהל אותה. אולי כדאי גם לשקול לפעול לפי אותו עקרון מלחמה ישן וטוב, יוזמה והתקפיות, ולא להישאר רק בצד המגיב. כך למשל, מבצע נוסח "עופרת יצוקה" אמנם לא ישנה את פני המציאות לגמרי, אך עדיין יהיה זה עימות במועד ובתנאים של ישראל, כשהצבא והעורף מוכנים והאויב לא (ובכירי פעיליו פגיעים). מלחמה היא דבר נורא, אבל מדינות חזקות הופכות לחלשות כשהן מאבדות את הנכונות להילחם עבור האינטרסים והערכים שלהן. 

במלחמה המודרנית מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם פרופסור אמריקני הוא טען שבמלחמות המודרניות, למרות יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת והברקות המצביאים, מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן. הבעיה היא שזה נשמע דומה מדי לעימותים שבהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים.

נחתים אמריקנים בקרב על הואה במלחמת וייטנאם, (צילום: ויקיפדיה).

אתר "אלכסון" פרסם השבוע את מאמרו של פרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, שנשא את הכותרת "זבנג ורק התחלנו" (ופורסם במקור במגזין "AEON") ועסק בעובדה שמערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על-ידי קרב אחד, משמעותי ככל שיהיה. אף שגנרלים ומדינאים מקווים "שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה, שהכול בזים לה כוולגרית מבחינה מוסרית וכנעדרת גבורה גואלת. אנו חוששים למצוא רק חוסר החלטיות וטרגדיה בבוץ של חפירות, ללא התרוממות הרוח והמוסריות, או למצוא רשימות חללים מצטברים על פני שנים של מאמץ ועמידה בקשיים". האמת, טען נולן, אחרת לגמרי. "הניצחון בקרבות חד-צדדיים לא הבטיח ניצחון במלחמה. חניבעל ניצח בקרב קאנאי, נפוליאון באוסטרליץ", אך שניהם הפסידו את במערכה. 

"ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו כיוון שהם הפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים. המנצחים ספגו תבוסה אחר תבוסה, ובכל זאת המשיכו להילחם, תוך שהם מתגברים על ההפתעה הראשונית, על משברים נוראים וגם על הברק והתעוזה של "גאוני" הפיקוד. ההעלאה על נס של גנרלים גאונים מעודדת את האשליה שמלחמות מודרניות יהיו קצרות ושאפשר לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות", כתב. כשקוראים זאת קשה שלא לחשוב על מערכות דוגמת וייטנאם, עיראק ואפגניסטן. מערכות עתירות בנפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות. במערכות כאלה תמיד באה לידי ביטוי אותה מחלוקת קבועה בין הפוליטיקאים לקציני הצבא. בעוד שהראשונים שואפים לסגת ולמזער נזקים והפסדים, יטענו האחרונים כי מה שעומד כעת בינם לבין הניצחון במערכה הוא מעט יותר – תמיכה מהציבור, משאבים, כוחות נוספים או זמן. כך היה במערכות אלו וגם בחלק מהמערכות שניהל צה"ל, בלבנון ובמקומות נוספים. אף שאת המסקנה של פרופסור נולן לא ניתן להחיל באופן מלא על המערכה ב"צוק איתן", הרי שחלק ממנה מצלצל מוכר. 

צנחנים במבצע "צוק איתן" (צילום: דו"צ).

בקיץ 2014 לחמו כוחות צה"ל 51 ימים ברצועת עזה כנגד כוחות חמאס, אולם למרות שצה"ל והממשלה שידרו לציבור שאוטוטו המערכה תסתיים בניצחון, החמאס הוסיף להילחם וסירב לקבל את הפסקות האש שהוצעו לו. יחסי העוצמה בין ישראל לחמאס נוטים לטובת ישראל באופן כה ברור, עד שהדבר דומה ליחס שבין רכבת משא מרובת קרונות לעומת קורקינט ממונע. ועדיין כוחות החמאס החזיקו מעמד 51 ימים. אין זאת אומרת שישראל הפסידה ב"צוק איתן", אולם כאשר אלו הם יחסי העוצמה מוטב לבדוק מדוע לקח לישראל זמן כה ממושך עד שהצליחה לסיים את העימות על-פי תנאיה. אחד הלקחים, כתב נולן, הוא שכאשר יוצאים למערכה מוטב להיות מודעים לכך שיהיה ממד של התשה, ושחשיבותו עולה על זה של קרב כזה או אחר. יש להבין שהדברים עשויים לקחת זמן ושמי שינצח יהיה לא בהכרח החזק או המבריק אלא הצד שיפגין יותר אורך-רוח וסבלנות. כך הצליחה ישראל לנצח באנתיפאדה השנייה. עוד מעצר, עוד סיכול ממוקד, עוד פשיטה, עוד כתר, עוד סגר עד שבסוף, כמאמר הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, הושגה אותה "צריבה תודעתית" בקרב ההנהגה הפלסטינית כי בפיגועים אין תוחלת והם לא יביאו את ישראל לכדי ויתורים במשא ומתן. התהליך הזה לקח את הזמן שלו עד שהאנתיפאדה דעכה. המועד המדויק עם זאת לא ברור ותלוי את מי שואלים. יש שיגידו שב-2005 עם ההתנתקות ויש, כמו קצין בכיר שפיקד ולחם בשטחים לאחר מכן, שיגידו שב-2007. כך או כך הזמן והנכונות הישראלית להוסיף ולהילחם היו לגורם מכריע יותר מכל פגיעה בבכיר פלסטיני ספציפי או מכל מבצע רחב היקף ופשיטה שביצע צה"ל. 

טהורים עם נשק

"צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי", אמר בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הציטוט מופיע בדו"ח שפרסם השבוע מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שעסק, בין היתר, בטיב ההקפדה על כללי המשפט הבינלאומי במהלך מבצע "צוק איתן". בדו"ח שפרסם קבע שפירא כי צה"ל וכמוהו הקבינט המדיני-ביטחוני השתדלו לפעול בהתאם לאמות המוסר, טוהר הנשק והמשפט הבינלאומי. היכן שהדברים לא תאמו את הפקודות והכללים (כמו במקרה של "נוהל חניבעל" שהפעילה חטיבת גבעתי ברפיח) צה"ל חקר עצמו ביסודיות ולפיכך אין צורך בהתערבות גורמים חיצוניים בינלאומיים דוגמת בית הדין בהאג. לא מן הנמנע שהדו"ח נועד גם למנוע חקירה בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, אבל קשה לחשוד בשפירא, שכתב דו"ח נוקב אודות הטיפול הכושל באיום המנהרות, שהיה מפרסם דו"ח בחתימתו לו היו פני הדברים שונים בתכלית. 

למרות שלעתים ישנן חריגות, צה"ל מקפיד על מוסר בלחימה יותר מרוב הצבאות במערב. אירועים כאלה ואחרים עשויים לעתים לעוות את המציאות ולגרום למביט מן הצד לחשוב שהם חזות הכל, כאשר זהו כלל לא המצב. מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ אבי בלוט, נדרש לנושא באחרונה בעת שהרצה בתיכון הימלפרב בו למד כנער. בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד בין היתר על החטיבה המרחבית בחברון, נשאל על ידי תלמיד בשם אורן בנוגע לעמדתו בשאלת החייל היורה, אלאור אזריה. המח"ט השיב שצה"ל הטיל על עצמו מסגרת כללים נוקשה ללחימה מתוך רצון לשמור על אמות מוסר וטוהר נשק גבוהים במיוחד. לדברי בלוט, בכל פעם שבצה"ל "חורגים מהכללים שלנו ומראים שיש סדקים באחדות בינינו, וסדקים בעמוד שדרה הערכי, שהוא קצת עקום, האויבים מולנו מחלקים סוכריות בדמשק. וזה אותו הדבר לגבי דוד הנח"לאוי, שהיכה שם איזה פלסטיני, ואותו דבר לגבי אלאור אזריה שירה ירי ללא אישור וללא סמכות, במקום שהוא לא היה נצרך". האתגר המרכזי, אמר וחזר על ססמה שחוקה שנשארה נכונה, "זה איך אנחנו מנצחים ונשארים בני-אדם". 

אל"מ אבי בלוט, מפקד חטיבת הקומנדו, (צילום: דו"צ).

בלוט הביא דוגמה ממבצע "עופרת יצוקה", בו פיקד על גדוד הצנחנים 101. לדבריו, במהלך הלחימה הגדוד שלו "הרג 24 מחבלים בהיתקלויות, בלי קשר לדברים האוויריים. ובאירוע הזה אני ידעתי להגיד בכל אחד, אגב כי צילמנו, הראינו נשק, הראינו מחבל, הראינו שבכל ההיתקלויות שהיו לנו באל־עטטרה ובג'בליה הרגנו את מי שהתכוונו להרוג. ומי שלא התכוונו להרוג אותו – לא הרגנו אותו. ואני חוזר לשאלה שלך, אורן, זו עוצמתנו". באחת ההיתקלויות הללו נפצע בעצמו, מה שככל הנראה לא ערער את אמונתו בצורך לפעול בלחימה באופן כירורגי. 

המסקנה שעולה מהדברים שאמר, מדו"ח המבקר ומהמאמר של נולן היא שהמערכה הבאה של צה"ל עשויה להיות ארוכה מהצפוי ושכדי לנצח בה נידרש לסבלנות וקשיחות, בחזית ובעורף, לא פחות משנזדקק לצבא כשיר ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, ושהן יחייבו את צה"ל להוסיף ולשמור על טוהר הנשק והחוק הבינלאומי גם נוכח אויב שמתחבא ומתבצר בלב ריכוזי אוכלוסיה לא-מעורבת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.03.2018)

אש (לא) ידידותית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית. 

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס. 

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלד, שלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה") היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

הפוליטיקה החמושה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (כפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המזכר שכתב תא"ל חורב בוחן את מבצעי צה"ל ברצועת עזה ומציע לעבור ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה וענישה. במקביל, ביקורו של הרמטכ"ל האמריקני עשוי לבשר על חיזוק היחסים עם ארה"ב.

תא"ל במיל' מוני חורב.

תא"ל במיל' מוני חורב.

השבוע יצא בהוצאת מרכז בגין סאדאת מזכר מאת תא"ל במיל' מוני חורב הבודק מה ניתן ללמוד מהניסיון שצבר צה"ל בלחימה ברצועת עזה. חורב, יוצא חטיבת גולני שפיקד על חטיבת גבעתי ובה"ד 1, פרש מצה"ל בשלהי 2001 לאחר ששימש כמפקד אוגדת מילואים בפיקוד הדרום. במזכר סוקר חורב את מבצעי צה"ל ברצועה ובהם "עופרת יצוקה ו"צוק איתן" בניסיון לגבש תובנות לעימותי העתיד של צה"ל. 

מבצעי הרתעה ולא הכרעה

במזכר קובע חורב כי בשל העדיפות האסטרטגית של ישראל במרחב האזורי היא אינה מנהלת ל”מערכות הכרעה” עתירות משאבים ונפגעים. מנגד, בכדי לאפשר חזרה לחיי שיגרה תקינים מנהלת ישראל מדיניות של "מבצעי הרתעה" תוך גביית מחיר מן הצד השני. דוקטרינה בלתי כתובה זו של ענישה, כפי שכינה אותה בשעתו האלוף במיל' עמירם לוין, מאפשרת יצירת מדרגות פעולה אל מול יריב א-סימטרי מבלי להידרש למערכה ארוכה וכיבוש שטח לאורך זמן.

ארגונים היברדיים דוגמת חמאס וחזבאללה נערכים באופן מבוזר, מוטמע באוכלוסייה האזרחית מבלי שניתן להגדיר מהי החזית ומהם האגפים שלו. לצד זה בנה היריב מערך תת-קרקעי מפותח ומלכד צירי תנועה ומבנים ברחבי השטח. על כן מוצעת במזכר דרך חשיבה אחרת על התמרון היבשתי, לא כמהלך החותר להשמדה והכרעה, כי אם כמהלך ממוקד למטרות מוגדרות בעלות ערך מבצעי גבוה, בהן לא ניתן לטפל בהם באמצעות הפעלת אש מנגד.

מח"ט גבעתי, עופר וינטר, עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

מח"ט גבעתי, עופר וינטר, עם כוחות הצנחנים בעזה במבצע "צוק איתן".

במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" הגיעו כוחות צה"ל ליעדיהם במהירות. אולם עיקר הלחימה אירעה לאחר התנועה אל היעדים, במהלך השהייה הממושכת בשטח. באופן זה ממש היריב את ייתרונתיו ויכולותיו: הכרת השטח, היטמעות בקרב אוכלוסייה, תנועה מהירה במנהרות ופשיטות הטרדה במטרה להסב נפגעים, לשחוק את רוח הלחימה של הכוחות ולערער את עצם יכולת ביצוע המשימה ותכליתה.

מבצע מדורג ולא מערכה קצרה

חורב עומד במזכר על הקושי העריך את עומק ההרתעה שהושגה במהלך המבצע. "לעתים יידרשו חודשים ושנים לאחר סיום הלחימה בכדי שנוכל לקבוע את מידת ההצלחה. גם אז נתקשה להעריך אם היריב נמנע מצעדי תוקפנות נגד ישראל בשל היותו מורתע מהמהלומה הצבאית שספג," או משום שהוא נתון במציאות גיאו-פוליטית המונעת ממנו להגיב. כך למשל, ניתן להסביר את השקט היחסי שמתקיים אל מול חזבאללה כמשוואת הרתעה הדדית. העובדה שהארגון שקוע עד לצוואר במלחמת האזרחים המדממת בסוריה תורמת גם היא ליציבות.

מזכר מבצעי הרתעה בהוצאת מרכז בגין סאדאת.

מזכר מבצעי הרתעה בהוצאת מרכז בגין סאדאת.

במזכר מצביע חורב על "הצורך בהקמת מנגנון אסטרטגי לתכנון וניהול מבצעים ברמה הלאומית, אשר יספק עומק וראייה ארוכת טווח בניהול המאבק." מנגנון שכזה ייתן בידי הדרג המדיני של ישראל יכולת ניתוח עמוקה יותר התופסת את האיום בהקשריו הרחבים ולא רק בהקשריו הצבאיים. במקביל מציע חורב לעדכן את תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל, מוטת תפיסת ההכרעה, ולהתאימה למבצעי הרתעה. המזכר ממליץ על הפעלה מדורגת של העוצמה הצבאית על ציר הזמן, כפי שנעשה ב"צוק איתן", תוך שמירת ובניית הלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית. הדבר יביא ישלב טוב יותר בין המאמץ המדיני לצבאי ובעיקר ייתן הדבר בידי היריב שהות להבין את המצב לאשורו ולשקול את הפסק הלחימה.

במבצעים אלו, טוען חורב, לא ניתן לעתים לקצר את משך הלחימה. זאת בשל העובדה כי מבצעים אלו משפיעים בעיקר על תודעת היריב ותהליכי ההבשלה בתחום זה דורשים זמן. החיפוש אחר “קיצורי דרך” אל נקודת הסיום, מזהיר המחבר, עלול להביא להפעלת כוח רב מדי מוקדם מדי ולסבך ולהאריך את הפעולה במקום להביא לקיצורה וסיומה המוצלח.

ביקור הדוד סם

יו"ר המטות המשולבים, גנרל דנפורד (מימין), פוגש את מקבילו, הרמטכ"ל איזנקוט (משמאל).

הגנרל ג'וזף דנפורד, פוגש את מקבילו הישראלי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט.

השבוע ביקר בישראל יושב ראש המטות המשולבים האמריקני, הגנרל ג'וזף דנפורד, שנכנס לפני כחודש לתפקידו. דנפורד, יוצא הנחתים, ימצא בוודאי שפה משותפת עם מקבילו הישראלי, הרמטכ"ל גדי איזנקוט. ולו רק משום שהשניים צמחו בבתי גידול צבאיים דומים (הנחתים וגולני). ברמת הפיקוד הבכיר של הצבאות השיח בין ישראל לארצות הברית מתואם וקרוב. כך היו היחסים בין הרמטכ"לים גנץ ודמפסי, אשכנזי ומאלן, יעלון ומאיירס ואפילו ברק ופאואל.

אולם היחסים הטובים בין מפקדי הצבאות אינם יכולים להחליף את השיח בדרג המדיני. שם, לאור ההסכם הגרעין עם איראן ישנה מחלוקת קשה ומורכבת. גם החמרת גל הטרור הפלסטיני יוצרת חיכוכים בין הממשל האמריקני והישראלי. בשל כך עומדים הסיוע הביטחוני האמריקאי וחבילת הפיצוי שתינתן לישראל בעקבות הסכם הגרעין במוקד ביקורו של דנפורד. הצורך בגיבוש מתווה מוסכם בשני אלו חיוני לישראל ועשוי להוות מהלך מגשר על המחלוקת.

הביקור כלל גם סיור בגבול הצפון, בשל הפעילות של צבא רוסיה בסוריה. ארצות הברית, כך נראה, עוקבת בדאגה אחר ההתפשטות הרוסית במזרח התיכון. נראה שהעימות הבין גושי המוכר. גם הוא, כבימי המלחמה הקרה, עשוי להדק את היחסים בין ישראל וארצות הברית.