להחזיר לשולחן את המכה המקדימה\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

התגובה הצבאית של ישראל במה שמכונה "המלחמות החדשות", הפכה צפויה, מהוססת ומסורבלת. במקום זאת מוטב לשקול מכת-מנע, שעשויה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

תא"ל גל הירש, רואה חשיבות גדולה למכת הפתיחה של צה"ל, (צילום: דו"צ).

אין מי שיודע כיצד תראה המלחמה הבאה, אך יחד עם זאת די ברור כי מרכיב חשוב למדי בתוצאותיה ובהישגיה הסופיים מצוי בשאלה כיצד היא תיפתח. חז"ל אמרו ש"הכל הולך אחר הראש" ובהקשר למלחמותיה החדשות של ישראל הדבר נכון באופן מובהק. "המלחמות החדשות" הן אחד הכינויים הגנריים המתארים את סוגי העימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת שלום הגליל. יש להן מאפיינים רבים וייחודיים, אבל המכנה המשותף הרחב ביותר שלהן הוא שהן אינן נערכות כנגד מדינות וצבאותיהן הסדירים אלא כנגד שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. במצב כזה ישנה חשיבות גדולה מאוד למה שמגדיר תא"ל (מיל') גל הירש כ"מכת הפתיחה של משחק הסנוקר", שתפקידה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. מהלומה מוחצת שכזאת, המסוגלת לייצר גם תמונת ניצחון תודעתית וגם הישגים מורליים, פסיכולוגיים או קינטיים משמעותיים, ואיננה אפשרית ברוב המקרים בשלבים מאוחרים יותר של מערכה כנגד ארגון כזה, הממהר להוריד למחתרת את משאביו החומריים והאנושיים החשובים ביותר ולהיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית.

דפוס הפעולה של צה"ל צפוי למדי

למרות התובנה הטרוויאלית הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה. סדר הפעולות ההתקפיות של צה"ל חוזר על עצמו עד שהוא נעשה שקוף וצפוי למדי לעיני המתבונן הקפדן. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד, ישראל איננה יכולה להבליג ונאלצת להגיב. במקביל לוויכוח קבוע בקבינט, אשר הדים שלו מופיעים גם בתקשורת, אודות גיוס מילואים נרחב, ישנה תקיפה מסוימת באש מנגד (אוויר ו/או ארטילריה) על מטרות ייצוגיות של האויב. מדרגת ההסלמה הבאה הינה הוצאה לפועל של מבצע משולב של חיל האוויר ואמ"ן הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, עליו עמלה קהילת המודיעין במשך התקופה שבין המערכות. יש לציין שמדובר בקרב מוחות אינסופי ומתיש מול יריב מבוזר וממודר, שבסופו ניתן לאתר ולפגוע רק בחלק מסויים מן המטרות.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

בתום שלב השמדת בנק המטרות עוברת ישראל לשלב הפינג-פונג במהלכו יורים עליה אויביה אש תלולת-מסלול וצה"ל מנסה לאתר ולהשמיד ספורדית חוליות שיגור או מטרות מזדמנות. זוהי מלאכה סיזיפית וממושכת. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה בצורתה המובהקת ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף ישראל ואילו לצה"ל קשה מאוד להגיב באופן אפקטיבי ומדויק כנגדם. תגובה זו מתמצה, לרוב, בעשרות ואולי במאות בודדות, של פעולות סיכול מוצלחות. בשלב זה, מיצו יתרונותיו המובהקים של צה"ל בתחום הטכנולוגיה והחימוש המונחה המדויק. המשך התפתחות המערכה תלויה בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) שיבחר לסיים את העימות. נראה שמופתעים כאן פעם-אחר-פעם מכך שהאויב, אשר נערך לכך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע, וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.

אז בעצם עולה ביתר שאת (וכאילו מחדש) שאלת הפעולה הקרקעית הנרחבת. לכל הצדדים ברור כי ישראל צועדת בעל כורחה לפעולה כזו, ויש לכך השלכות מעשיות על הדרך שבה בוחר האויב לפעול. הפעולה מתחילה בדרך-כלל בהחדרת כוחות קטנים של יחידות מיוחדות לעומק האויב, מתוך רצון לגשש ולחוות את השטח ומתוך תקווה לא רציונלית שהם יפתרו את הבעיה. רק לאחר שמתברר כי יכולתם של אלו להשיג השפעה של ממש על המערכה קטנה מאוד, שכן, שיגורי הרקטות נמשכים ללא הפרעה, או שהם חלילה מסתבכים בקרב, ישנה משיכה טבעית פנימה, ובעצם היגררות בפועל, של כוחות גדולים יותר. 

כוחות שריון של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

בשלב מאוחר זה מתרחש, גיוס נרחב של כוחות מילואיםחלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית, לעומת זאת, הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, שרובץ בינתיים בשטחי אימון או ריכוז ועלול להיות פגיע למדי לירי תלול-מסלול, מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל. מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של השגת הישגים קונקרטיים במערכה (שיש להם ערך בזירה המדינית), ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך "בלתי אפוי" שבו יספוג צה"ל נפגעים רבים והישגיו לא יהיו ברורים די צורכם, שלאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע מדוע בעצם יצא המהלך אל הפועל. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, המבוזרים והמוסווים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.

חזק, מהר ובאופן אלגנטי

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שבטרם העימות הבא ישראל צריכה לשקול מכה מקדימה, (מקור: פייסבוק).

מכת-מנע או מתקפה מקדימה, יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד, להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה"ל. ראשית, משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד, שלא ידע למה לצפות מישראל. האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם במתקפה יפגעו גם סמלי תודעה ובעלי תפקידים בכירים. במקרה וצה"ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה.

תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו. כאשר הנזק והקטל המרבים נגרמים בתחילתה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת. אינני טוען שבטרם המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה, אלא מציע שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.

יאיר אנסבכר, דוקטורנט לביטחון באוניברסיטת בר-אילן, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

בסוף, כל הזיכרונות טובים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

דגל ארגון חזבאללה

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע"התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות ארטילריות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

article_paragraph_1223182

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הרמטכ"ל חלוץ עם מפקד אוגדת הגליל הירש.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

תועלת

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

איזנקוט 2 דוצ

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל מילואים, (צילום: דו"צ).

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.