בניין הכוח בצה"ל מאז מלחמת ששת הימים | גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

רקע

בשנת 2004 קבע הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, כי "תהליכי בניין הכוח והפעלתו שזורים זה בזה, הן בפעילות היומיומית והן בהכנת המענה הנדרש לטווח הרחוק. על צה"ל להתמודד עם הקשיים הנלווים לצורך בפיתוח יכולות רב-תחומיות אל מול מגוון תרחישים אליהם הוא נדרש להיות ערוך כל העת (לחימה במספר חזיתות, עימות מוגבל, איום אש תלולת מסלול, איום בלתי קונבנציונלי, איומי סייבר ואיומים רלוונטיים נוספים). תהליכי בניין כוח שלא ישרתו את הלחימה היומיומית ויעסקו רק בעתיד הרחוק יפגעו ביכולתו של צה"ל לפתח מענה אפקטיבי למשימות עמן הוא מתמודד בהווה". עיקרון זה כוחו יפה גם כיום. אולם נראה, כי תהליך בניין הכוח בשנים האחרונות התמקד בפיתוח ורכש של אמצעי לחימה ויכולות טכנולוגיות, ופחות מכך בפיתוח אינטלקטואלי של תורות לחימה המתבססות על יצירתיות, תחבולה ותעוזה.

בניין כוח צבאי

האתגר העיקרי בבניין הכוח הוא יצירת מענה צבאי לאיומי ההווה והעתיד, כשהאתגר הגדול ביותר נוגע לצורך לאפיין את איומי העתיד, ובהתאם לכך את אופן הפעלת הכוח הנדרש. נקודת המוצא של תהליך בניין הכוח הצבאי צריכה להתבסס על תפיסת הביטחון הלאומי ועל מדיניות הביטחון הלאומי, שמהן צריכה להיגזר אסטרטגיית צה"ל, המכווינה את בניין הכוח לאור צורכי הפעלתו בזירות השונות. הבנייה הינה תהליך מתמשך ורציף ומתבססת (הן מטעמי חיסכון והן משום שהפעלת כוח עשויה להתרחש גם במהלך ההתעצמות המתוכננת) על מבנהו ויכולותיו של הצבא הקיים. היא מתבצעת תוך רגישות להזדמנויות, לאיומים ולסיכונים מדיניים, וכן מתחשבת באילוצים תקציביים (דוגמה בולטת היא הסכם השלום עם מצרים, שאפשר, בתהליך מתמשך, צמצום משמעותי בסדר הכוחות של צה"ל). נקודת הסיום של התהליך היא, כמובן, הפעלת הכוח.

ניתן לאפיין שישה רכיבים עיקריים בבניין הכוח: תפיסות ותורות לחימה; אמצעי לחימה; כוח אדם; ארגון הכוח הלוחם; תשתיות הצבא; אימונים, הכשרות ותרגילים. אמנם, ככול שהתפתחה הטכנולוגיה מצאו צבאות את עצמם נשענים יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים. אולם, כפי שקבע התיאורטיקן הצבאי האמריקאי, דאגלס מקגרגור, אשר שירת שנים ארוכות בחיל השריון של צבא היבשה של ארצות הברית, השתנות הכוחות והתאמתם לאתגרים "אינה נובעת מטכנולוגיה בלבד; היא נובעת מהתפתחות משותפת של תפיסות מערכתיות חדשות, מבנים ארגוניים חדשים ודפוסי מנהיגות חדשים, בלוויית טכנולוגיה חדשה זו".

מלחמת ששת הימים מספקת פרספקטיבה מיוחדת לתהליכי בניין הכוח של צה"ל לפני אותה מלחמה ולאופן מימושם במהלכה. צה"ל השתנה רבות מאז, וקביעתם של כיווני בניין הכוח כיום, נוכח השתנות האיומים, מהווה אתגר משמעותי. לכן, ראוי לבחון מה ניתן ללמוד מתהליכי בניין הכוח שקדמו למלחמת ששת הימים.

הגנרל רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי, אשר פיקד על אוגדת שריון במלחמת המפרץ הראשונה, כתב בשעתו כי "הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה". סמית נימק זאת במוכנותן של הממשלות להקציב את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבעו של האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מלהתחכך בנקודות החוזק שלו. סמית קבע כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים יוצאת דופן מכלל זה, בשל העובדה שניכר כי תהליך בניין הכוח לפני המלחמה צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח ערב מלחמת ששת הימים

תהליכי בניין הכוח של כוחות היבשה, שקדמו למלחמת ששת הימים, גובשו בעיקר על ידי המטה הכללי במסגרת תפקידו כמפקדת הפעלת כוחות היבשה, כשכיווני הפעולה לקראת המלחמה הושפעו מלקחי מערכת סיני ב-1956. לקחים אלה נבחנו בוועדה בראשות אלוף חיים לסקוב, שקבעה כי "בעתיד, כוח המחץ העיקרי של צה"ל צריך להיות מורכב מחטיבות שריון […] הימים בהם נלחמו הצנחנים וחיל הרגלים לבדם עברו כנראה מן העולם". בהמשך ישיר לכך קבע מי שהיה בשנת 1960 ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, כי את מפקדי השריון יש לחנך כך שיהיו מפקדים יוזמים ודינמיים, התלויים פחות בממונים עליהם בקביעת שיטת פעולתם.

אחד השינויים המרכזיים בתהליכי בניין הכוח נגע למושג התוכניות האופרטיביות. בשנים שקדמו למבצע "קדש" צה"ל לא קשר באופן ישיר בין התוכנית האופרטיבית ובין בניין הכוח. זאת, מסיבות רבות, ובהן שיקולים ואילוצים של תקציב, מקורות רכש וכוח אדם, מגבלות על רכש מצד מדינות שונות ואי-שקט ביטחוני. השינוי בתפיסה התרחש בראשית 1960, ביוזמת ראש אג"ם יצחק רבין, שקבע עם כניסתו לתפקיד כי "היה צורך לגבש תפיסה אופרטיבית, שממנה יהיה היקש לגבי מבנה הכוח". נראה שמאותה עת נגזר בניין הכוח של צה"ל מן התוכניות האופרטיביות. למעשה, ניצנים לכך ניתן לראות כבר בתוכנית הרב-שנתית "בני יעקב", משנת 1958, שאפיינה את המערכה הבאה ככזו שתהיה מהירה מאוד, תחייב את צה"ל להשיג הכרעה מהירה, תוך מעבר מוקדם מהגנה להתקפה (ולקיחת סיכון מחושב), שבמסגרתה הוא יממש את יתרונו באמצעות מהירות וריכוז עוצמה. תוכנית זו חייבה פיתוח ניכר של כוחות מחץ של חיל האוויר, השריון וכוחות חי"ר מוצנח.

בשנת 1964 מונה רבין לרמטכ"ל צה"ל. עם מינויו הוא החל לפעול במרץ לעדכון בניין הכוח, ההצטיידות וההכשרה במטרה להתאים את צה"ל למערכה הבאה. המטה הכללי בראשותו ראה חשיבות במעורבות בלתי אמצעית בהכנת הכוח הלוחם. כך, וכחלק מתהליך בניין הכוח, פעלה מחלקת ההדרכה של צה"ל (מה"ד), בראשות אלוף צבי זמיר, להתאים את אימוני היחידות לתוכניות האופרטיביות. היה זה לאחר שמידע מודיעיני הוביל להבנה שצבאות מצרים וסוריה עברו למערכי הגנה, שמקורם בדוקטרינה הסובייטית – התפתחות שחייבה עדכון של תורת ההפעלה של צה"ל. שינויים אלה לא עברו בלי התנגדות של חלק ממפקדי השדה בצה"ל, אולם מרכזיותו של המטה הכללי בקביעת מסגרת האימונים בכלל, והשליטה של מה"ד בתקציבי האימונים בפרט, הצליחו לכפות את השינוי הנדרש באימונים. התאמתה של תורת הלחימה להיערכות של צבאות מצרים וסוריה נמשכה גם בימיו של אלוף אריאל שרון כראש מה"ד.

לבניין הכוח היו למעשה שני רכיבים: התעצמות – הצטיידות והכשרת הכוח הלוחם על פלטפורמות הלחימה; פיתוח המפקדים והחשיבה התחבולנית, כלומר יכולתם של המפקדים לתכנן ולהוציא לפועל מהלכים מתמרנים, תוך שימוש באסטרטגיות של "גישה עקיפה" וערעור שיווי המשקל של היריב. צה"ל התבסס באותה עת בעיקר על כוחות מילואים ככוח המחץ העיקרי, ואילו הצבא הסדיר נועד בעיקר למשימות הביטחון השוטף, וחשוב מכך – להכשרת כוחות המילואים במקצועם הצבאי. מאחר שצה"ל אינו צבא שכירים מקצועי, אלא מתבסס על מודל גיוס חובה ומילואים, הוא לא קִיים אז מערך הכשרה מפותח לקציניו. לפיכך, לניסיון הקרבי שרכשו המפקדים ממלחמת העצמאות וממערכת סיני נודע תפקיד חיוני בהכנתם למערכה הבאה.

המאמץ העיקרי היה בבניית כוח משוריין ונייד, במיוחד על ידי הגדלת מספר הטנקים, ובעיקר טנקים מתוצרת צרפת ובריטניה (אך גם מארצות הברית). בנוסף לכך הוחלט להגדיל את סדר הכוחות המוצנחים, על יסוד אמונה שאיכותם גבוהה גם כשאינם מוטסים. לשיטתו של רבין, הכוחות חולקו בפועל "לשני דרגים: הדרג המגן והדרג המסתער, עם הבחנה איכותית בהזרמת כוח האדם ובהקצאת אמצעים ומשאבים לכול אחד משני הדרגים". בחילות היבשה הושם דגש על אימון במתכונת משולבת – שריון, הנדסה, חי"ר וארטילריה.

חטיבת הצנחנים, בפיקוד רפאל איתן (רפול), ערכה בשנים שלפני מלחמת ששת הימים אימונים רבים של פעילות משולבת עם כוחות שריון ושל פעילות בעומק האויב בנוסח מערכת סיני. לדברי איתן, באותן שנים טיפחו בחטיבת הצנחנים "את התושייה במצבים של ניתוק גמור ושל בדידות. שהרי זה כוחם של הצנחנים וזה גורלם, שהם צונחים מן האוויר או נוחתים מהים בעורפו של האויב, מאחורי הקווים שלו, ולעתים הם מנותקים מכול הכוחות האחרים, אינם יכולים לקבל אספקה של ציוד ומזון ועליהם להילחם ולהשיג תוצאות גם בתנאים קשים אלה".

כן הושם דגש בתהליכים על פיתוח מפקדים בכול הרמות והכשרתם לפיקוד על מסגרות לוחמות, ובהן חטיבות ואוגדות. יצחק רבין, כיוצא הפלמ"ח, הדגיש את החשיבות של "קבלת החלטות מהירה ושל היכולת לתכנן ולהוציא פקודות תוך כדי תנועה – כישורים נדרשים ללוחמת תמרון ופיקוד משימה".

חיל האוויר, מצדו, נערך לביסוס עליונות אווירית במהירות, כדי שיוכל לתמוך מהר ככול האפשר במִבצעי היבשה והים. כבר ב-1951 קבע ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, במסמך ששלח לרמטכ"ל יגאל ידין, כי על חיל האוויר להיות מסוגל "מיד עם ראשית הקרבות להנחית מכה ניצחת לאויב בריכוזיו החיוניים, וקודם כל בבסיסיו האוויריים". בחיל האוויר החלו להיערך לביצוע מתקפה כזו במסגרת ההכנות למבצע "קדש", אולם בן-גוריון החליט להימנע מכך. בשנת 1962 נערך "מחקר ספיגה" בחיל האוויר, אשר קבע שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג מתקפה אווירית קשה, ועל כן, במקרה של הסלמה ביטחונית, עליה ליזום מתקפה מונעת שתבטל את יכולתם של אויביה לעשות כן. בהנחיית מפקד חיל האוויר דאז, אלוף עזר ויצמן, גובשה תוכנית למכה מקדימה ומשתקת על חילות האוויר של צבאות האויב, שהתמקדה בתקיפת שדות התעופה ובסיסי המטוסים. תוכנית זו, שנודעה לימים בשם הקוד שלה "מוקד", הייתה במרכז בניין הכוח החילי. חיל האוויר מיין את טייסיו בכדי לברור מביניהם את המתאימים ביותר לתקיפה, ובאימוניהם הודגשו הן קרבות אוויר והן הפצצת שדות תעופה. בנוסף לכך, הצטייד החיל במטוסי קרב צרפתיים, ובהם "מיראז'".

בניין הכוח של חיל האוויר למערכה התמקד בצורך ברב-תכליתיות, שכן על טייסי החיל הוטל לתקוף מסלולי המראה בעומק האויב, ולאחר מכן לנחות, להטעין חימוש מחדש במהירות ולסייע לכוחות הקרקע. צוותי הקרקע של החיל נבנו והוכשרו כך, שיוכלו לחמש ולצייד מטוס במהירות רבה. העיד על כך טייס הקרב גיורא רום, שקבע כי "על הנייר אמנם הייתה למטוסי האויב עדיפות מספרית, אבל בפועל, יכולנו להעלות לאוויר יותר מטוסים".

הכנות אלה שערך צה"ל באו לידי ביטוי במלחמת ששת הימים עצמה, כשבמהלכה התברר כי הכוחות היו מוכנים למשימות שהוטלו עליהם. דוגמה בולטת לכך הוא מבצע "מוקד" – התקיפה המוצלחת של חיל האוויר את חילות האוויר של מצרים וסוריה. במלחמה זו מילא החיל לראשונה את ייעודו, כשביצע בשלמות את מבצע ההשמדה של חילות האוויר של האויב, ובכך "הביא את המלחמה למפתן ההכרעה תוך שעות ואפשר לכוחות היבשה חופש פעולה לממש הכרעה ביבשה".

המלחמה הוכרעה למעשה בסדרה של קרבות ביבשה, במיוחד בחזית הדרום, שבהם מומשו כלל יכולות התמרון והאש של צה"ל. כך היה, למשל, בקרב ההבקעה ברפיח, שבו ניהלה אוגדת אלוף ישראל טל, שכללה את חטיבות השריון 7 ו-60 ואת חטיבת הצנחנים הסדירה, קרב קשה נגד מערכים מבוצרים של הצבא המצרי, שנערך הן במוצבים והן בתוך השטח הבנוי. הדוגמה המובהקת ביותר לכשירות ולמוכנות הכוח היא, אולי, ההתקפה האוגדתית המשולבת לכיבוש מתחמי אום כתף ואבו עגילה בציר המרכזי בסיני, שביצעה אוגדה 38 בפיקודו של אלוף אריאל שרון. "הכוח המצרי באום כתף מצא עצמו מותקף מחצות מכמה כיוונים: הצנחנים של דני מט שתקפו את סוללות הארטילריה שבעורף המתחם, חטיבת השריון 14 שתקפה מהחזית, חטיבה 99 מהאגף הצפוני, וגדוד 63 שתקף מהעורף". הקרב נמשך לילה שלם, וביום השני למלחמה, עם שחר, החלה התפרקות המבנה והארגון המצריים. לימים הוגדר קרב זה כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב.

למרות כל הנאמר לעיל, ניתן להניח שהיה מה לשפר בתהליכי בניין הכוח לפני מלחמת ששת הימים. עם זאת, במבחן התוצאה הצבאית, התהליך היה מוצלח ביותר. מאז חלו שינויים במאפייניו של תהליך בניין הכוח של צה"ל: הראשון שבהם היה האצת התהליך בעקבות מלחמת יום הכיפורים ושימת דגש מוגבר, בעיקר על רכש והצטיידות באמצעי לחימה בהיקף נרחב. תהליך התכנון הובל על ידי המטה הכללי, תוך שלוקחים בו חלק כלל החילות של צה"ל. ההצטיידות לאחר מלחמת יום הכיפורים כוונה בעיקר לתרחישי אימים של טורי שריון המסתערים על גבולות המדינה. הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש), ובהמשך הסבתה לזרוע לבניין הכוח ביבשה, העבירו את מוקד בניין הכוח היבשתי מהמטה הכללי אל הזרוע. הייתה זו תחילתו של תהליך איטי אבל קבוע של ניתוק המטה הכללי ממעורבות בבניין הכוח ביבשה. תהליך זה הוחל בהמשך גם על שאר גופי בניין הכוח של צה"ל, ובכך הביא להשלמת הביזור בתהליך בניין הכוח בצבא כולו.

בניין הכוח בצה"ל כיום

החל בשנת 2000 חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל ניכרה עליה באיום התת-קונבנציונלי מצד ארגונים צבאיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר ארגוני הטרור. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב-1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו.

השתנות האיומים חִייבה יכולת התמודדות עם איומים קונבנציונליים – איומים קלאסיים מצד צבאות; עם איומים תת-קונבנציונליים – איומים של ארגונים צבאיים וארגוני טרור; עם איומים בלתי קונבנציונליים – נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; ועם איומים קיברנטיים – פגיעה במערכות מחשבים ורשתות תקשורת. כתוצאה מכך, תהליכי בניין הכוח של צה"ל בעשורים האחרונים מתקיימים בראייה כוללת חסרה, המוטה באורח מובהק לטכנולוגיה ולרכש אמצעי לחימה, תוך בקרה חלשה של המטה הכללי.

ועדת לוקר, שעסקה בתהליך גיבושו של תקציב הביטחון וניהולו ברמה הלאומית, קבעה בדו״ח שלה, שהתפרסם בשנת 2015, כי התהליך לקוי בכל הרמות ובכמה ממדים וכי הוא "מתנהל ואינו מנוהל". לגישתם של חברי הוועדה, את התכנון הרב-שנתי של צה"ל החליף מאבק מתמשך על היקף התקציב, שאינו כולל פעולה סדורה עם תכנון התעצמות ארוך טווח, אלא "תפירת מענים" בהתאם לצורך, בשיטת "טלאי על טלאי". יתרה מכך, ניכר כי המערכת בחרה, פעם אחר פעם, להישען על פתרונות טכנולוגיים ולא על פיתוח דוקטרינה, תחבולנות ופיתוח ידע אופרטיבי.

למרות השתנות האיומים, העמיק הניתוק של המטה הכללי בצה"ל מתהליכי בניין הכוח. אלה הפכו ברמת המטה הכללי לאוסף של פרויקטים, שהיוזמה להם באה מהזרועות ומגופי בניין הכוח. מאז שפורק אגף המטה בצה"ל, הפך אגף התכנון למעשה למינהלת הפרויקטים של הצבא. בנוסף לכך, המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מִפקדת הפעלת כוחות היבשה, נטשה את תפקידה זה, והוא הופקד בידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך בידי זרוע היבשה. יתר על כן, ההישענות הקיצונית על הטכנולוגיה וההזנחה של "המאמץ האינטלקטואלי" הביאו לעליה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עם כניסתו של רב-אלוף גדי איזנקוט לתפקיד הרמטכ"ל בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו. מאז מושם דגש ניכר על רכיב התמרון היבשתי, הן בתחום ההצטיידות והן בתחום האימונים. עם זאת, המכשלה המרכזית, שנוגעת לניתוק המטה הכללי מכוחות היבשה, טרם תוקנה. כדי לטפל בכשל הזה קבע הרמטכ"ל בתחילת 2017 כי המפקדה הכללית תגבש בעצמה את תפיסת התמרון היבשתי, וכך תכווין את בניין הכוח ביבשה, שביצועו ימשיך להיות בידי זרוע היבשה. אין ספק שמדובר בהתקדמות חשובה בדרך לצמצום הבעיה, אולם סיבוב מלא של הגלגל לאחור עודנו רחוק.

הצרכים והאתגרים הנקודתיים הביאו את צה"ל להצטייד ביכולות מתקדמות, דוגמת נשק מונחה מדויק, מערכות שליטה ופיקוד מתקדמות וכלי טיס חדישים (מאוישים ולא מאוישים). כנגד זאת, נמנע הצבא מלעצב ולהתאים את הכוח לאתגרים המשתנים. בעיה חמורה אף יותר נוגעת לרכיב כוח האדם, כשִירותו ופיתוחו: "מרכיב האיכות שטבע בן-גוריון, כיסוד הכרחי לצה"ל, החל להיות מזוהה עם עליונות טכנולוגית יותר מאשר עם איכות המחשבה, היצירתיות והתפיסה הצבאית. בנוסף, אובדן הניסיון המבצעי, שאותו רכשו מפקדי צה"ל בעבר בשדות הקרב, עם סיומו של פרק המלחמות ה'רגילות', תרם את חלקו בהעצמת הפערים שנפערו בתחום הדוקטרינרי-מקצועי".

בניגוד לצה"ל, ראוי לציין את הצבא האמריקאי, אשר מצא עצמו בסוף מלחמת וייטנאם במשבר ארגוני של ממש ("הצבא החלול"), ובחר לטפל בבעיה באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. לצורך זה הוקם פיקוד האימונים והדוקטרינה (בראשות הגנרלים ויליאם דפוי ודון סטארי), שפיתח את תורת קרב האוויר-יבשה, אך לא עצר שם. בין היתר הקים צבא היבשה של ארצות הברית את רגימנט הריינג'רס ה-75 – חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות – שדרג את רמתם המקצועית של הנגדים ("עמוד השדרה של הצבא") והקים בתי ספר מתקדמים ללימוד מקצוע המלחמה ומרכזים לאימוני לחימה, דוגמת זה שבפורט אירווין. תהליך זה הגיע לשיאו במערכה המוצלחת שניהלו האמריקאים במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר-פברואר 1991), אשר כללה שילוב מוצלח במיוחד של טכנולוגיות פיקוד ושליטה, אש מנגד ותמרון יבשתי.

צה"ל בחר לחקות את המודל האמריקאי כשזה נגע להצטיידות ביכולות טכנולוגיות, אך השקיע הרבה פחות במה שקשור לפיתוח התפיסה שתגדיר את הייעוד שלהן. עיון במסמך תורתי שגובש בשנים האחרונות בפיקוד האימונים והדוקטרינה של צבא היבשה האמריקאי מלמד, כי גם בעת הנוכחית ברור למפקדיו כי יש מגבלות לטכנולוגיה וכי היא לבדה לא תוכל לפתור את מורכבות שדה הקרב היבשתי. המסמך התורתי האמריקאי גם טוען כי הטכנולוגיה מהווה סיכון, משום שאויביה של ארצות הברית מפתחים יכולות שמטרתן לשבשה. הפתרון, לפי אותו מסמך, טמון בפיתוח תפיסה מבצעית מקיפה.

בשני העשורים האחרונים העדיף צה"ל את בניין יכולת האש על חשבון מאמץ התמרון היבשתי. כך, מבלי שהפיקוד הבכיר של צה"ל גילה קשב לבעייתיות שבגישה זו, הוזנחו כוחות היבשה, והם נתפסים מאז כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון. העדפת מאמץ האש באה לידי ביטוי בעיקר בבניין הכוח ובהפעלה של חיל האוויר ושל המודיעין (הנדרש לייצר את בנק המטרות התומך את חיל האוויר). היא נבעה מכך שחיל האוויר זמין לפעולה מידית ותחומה (אותה ניתן לעצור בכול עת), כמעט ללא מאמץ לוגיסטי משמעותי, ומכך שהדבר נעשה הרחק מעיני הציבור, מבלי שהוא מחייב יציאה למלחמה של ממש. הכוח האווירי גם מאפשר לכאורה ניצול של עליונות טכנולוגית וצבאית ושימוש בנשק מונחה מדויק, שמצמצמים את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים. זאת, לעומת הפעלת הכוח היבשתי, הדורשת זמן רב וטומנת בחובה סיכונים רבים לכוחות, שהחמור שבהם הוא הפיכת המערכה לממושכת, בנוסח מלחמת עיראק (2011-2003).

הבעיה היא שהאויב שנגדו נלחם צה"ל בשנים האחרונות, קרי ארגונים לא-מדינתיים, לא אימץ תפיסה זו ופועל מתוך שטחים מאוכלסים בצפיפות, תוך שהוא מתעלם מן הנורמות והדין הבינלאומיים. כן הוא פועל בתווך התת-קרקעי, תוך הפעלה של מערכים רחבי היקף של אש תלולת מסלול, המאפשרים התמודדות עם האיום האווירי והארכת משך המערכה. נראה כי זו הסיבה לכך שמערכות אוויריות מבוססות טכנולוגיה, הנערכות נגד גורמים לא-מדינתיים, הינן על פי רוב ארוכות יותר, יקרות יותר וגם תכופות יותר, אך יעילות פחות.

במסמך שכתב ב-2005 מפקד בצה"ל, הוא קבע כי הלקח העיקרי הינו ש"יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". למרות זאת, שיקולים שונים, ובהם גם כשירות הכוחות, וכתוצאה ישירה מכך החשש מנפגעים, הביאו את קברניטי המדינה וצה"ל להעדיף, הן במלחמת לבנון הראשונה והן אחריה, לנהל מערכות המבוססות בעיקר על אש מנגד ופחות על תמרון. התמרון, אם בוצע, היה מוגבל בהיקפו, ולעתים קרובות מהוסס ולא שלם.

סיכום 

בניין הכוח ביבשה לפני מלחמת ששת הימים התבצע באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין. צה"ל השקיע עוד ועוד בזרועות אלו, וכתוצאה מכך נפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, וכן נפגעה כשירות מערך המילואים.

אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא. דומה שבמהלך חמישים השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, צה"ל עבר להתמקדות בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, תוך חיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. די להתבונן במבנה המטה הכללי כיום כדי להבחין בהזנחת המאמץ האינטלקטואלי של צה"ל: מה"ד פורק, כשבמקומו נותרה חטיבת תורה והדרכה, שאף היא קוצצה עם השנים לממדים המעמידים בספק את הרלוונטיות של התורה עבור צה"ל. לעומת זאת, הגופים העוסקים בטכנולוגיה (ובמודיעין מבוסס טכנולוגיה) הורחבו באופן חסר תקדים.

מסמך אסטרטגיית צה"ל, שפורסם בשנת 2015 , נתן את האות לתחילת תהליך של שינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל הותנעו בצה"ל תהליכים להחזרת אחריותו של המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה. למרות צעדים אלה, המשך הישענותו של צה"ל על יכולות טכנולוגיות מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך (במשאבים ובכוח אדם איכותי) הניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. יש לזכור כי המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכול בעיותיו המבצעיות של צה"ל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור כפרק בספר "שישה ימים וחמישים שנה" בעריכת גבי סיבוני, קובי מיכאל וענת קורץ, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, דצמבר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

להחזיר לשולחן את המכה המקדימה\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

התגובה הצבאית של ישראל במה שמכונה "המלחמות החדשות", הפכה צפויה, מהוססת ומסורבלת. במקום זאת מוטב לשקול מכת-מנע, שעשויה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

תא"ל גל הירש, רואה חשיבות גדולה למכת הפתיחה של צה"ל, (צילום: דו"צ).

אין מי שיודע כיצד תראה המלחמה הבאה, אך יחד עם זאת די ברור כי מרכיב חשוב למדי בתוצאותיה ובהישגיה הסופיים מצוי בשאלה כיצד היא תיפתח. חז"ל אמרו ש"הכל הולך אחר הראש" ובהקשר למלחמותיה החדשות של ישראל הדבר נכון באופן מובהק. "המלחמות החדשות" הן אחד הכינויים הגנריים המתארים את סוגי העימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת שלום הגליל. יש להן מאפיינים רבים וייחודיים, אבל המכנה המשותף הרחב ביותר שלהן הוא שהן אינן נערכות כנגד מדינות וצבאותיהן הסדירים אלא כנגד שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. במצב כזה ישנה חשיבות גדולה מאוד למה שמגדיר תא"ל (מיל') גל הירש כ"מכת הפתיחה של משחק הסנוקר", שתפקידה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. מהלומה מוחצת שכזאת, המסוגלת לייצר גם תמונת ניצחון תודעתית וגם הישגים מורליים, פסיכולוגיים או קינטיים משמעותיים, ואיננה אפשרית ברוב המקרים בשלבים מאוחרים יותר של מערכה כנגד ארגון כזה, הממהר להוריד למחתרת את משאביו החומריים והאנושיים החשובים ביותר ולהיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית.

דפוס הפעולה של צה"ל צפוי למדי

למרות התובנה הטרוויאלית הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה. סדר הפעולות ההתקפיות של צה"ל חוזר על עצמו עד שהוא נעשה שקוף וצפוי למדי לעיני המתבונן הקפדן. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד, ישראל איננה יכולה להבליג ונאלצת להגיב. במקביל לוויכוח קבוע בקבינט, אשר הדים שלו מופיעים גם בתקשורת, אודות גיוס מילואים נרחב, ישנה תקיפה מסוימת באש מנגד (אוויר ו/או ארטילריה) על מטרות ייצוגיות של האויב. מדרגת ההסלמה הבאה הינה הוצאה לפועל של מבצע משולב של חיל האוויר ואמ"ן הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, עליו עמלה קהילת המודיעין במשך התקופה שבין המערכות. יש לציין שמדובר בקרב מוחות אינסופי ומתיש מול יריב מבוזר וממודר, שבסופו ניתן לאתר ולפגוע רק בחלק מסויים מן המטרות.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

בתום שלב השמדת בנק המטרות עוברת ישראל לשלב הפינג-פונג במהלכו יורים עליה אויביה אש תלולת-מסלול וצה"ל מנסה לאתר ולהשמיד ספורדית חוליות שיגור או מטרות מזדמנות. זוהי מלאכה סיזיפית וממושכת. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה בצורתה המובהקת ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף ישראל ואילו לצה"ל קשה מאוד להגיב באופן אפקטיבי ומדויק כנגדם. תגובה זו מתמצה, לרוב, בעשרות ואולי במאות בודדות, של פעולות סיכול מוצלחות. בשלב זה, מיצו יתרונותיו המובהקים של צה"ל בתחום הטכנולוגיה והחימוש המונחה המדויק. המשך התפתחות המערכה תלויה בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) שיבחר לסיים את העימות. נראה שמופתעים כאן פעם-אחר-פעם מכך שהאויב, אשר נערך לכך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע, וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.

אז בעצם עולה ביתר שאת (וכאילו מחדש) שאלת הפעולה הקרקעית הנרחבת. לכל הצדדים ברור כי ישראל צועדת בעל כורחה לפעולה כזו, ויש לכך השלכות מעשיות על הדרך שבה בוחר האויב לפעול. הפעולה מתחילה בדרך-כלל בהחדרת כוחות קטנים של יחידות מיוחדות לעומק האויב, מתוך רצון לגשש ולחוות את השטח ומתוך תקווה לא רציונלית שהם יפתרו את הבעיה. רק לאחר שמתברר כי יכולתם של אלו להשיג השפעה של ממש על המערכה קטנה מאוד, שכן, שיגורי הרקטות נמשכים ללא הפרעה, או שהם חלילה מסתבכים בקרב, ישנה משיכה טבעית פנימה, ובעצם היגררות בפועל, של כוחות גדולים יותר. 

כוחות שריון של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

בשלב מאוחר זה מתרחש, גיוס נרחב של כוחות מילואיםחלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית, לעומת זאת, הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, שרובץ בינתיים בשטחי אימון או ריכוז ועלול להיות פגיע למדי לירי תלול-מסלול, מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל. מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של השגת הישגים קונקרטיים במערכה (שיש להם ערך בזירה המדינית), ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך "בלתי אפוי" שבו יספוג צה"ל נפגעים רבים והישגיו לא יהיו ברורים די צורכם, שלאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע מדוע בעצם יצא המהלך אל הפועל. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, המבוזרים והמוסווים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.

חזק, מהר ובאופן אלגנטי

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שבטרם העימות הבא ישראל צריכה לשקול מכה מקדימה, (מקור: פייסבוק).

מכת-מנע או מתקפה מקדימה, יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד, להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה"ל. ראשית, משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד, שלא ידע למה לצפות מישראל. האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם במתקפה יפגעו גם סמלי תודעה ובעלי תפקידים בכירים. במקרה וצה"ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה.

תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו. כאשר הנזק והקטל המרבים נגרמים בתחילתה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת. אינני טוען שבטרם המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה, אלא מציע שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.

יאיר אנסבכר, דוקטורנט לביטחון באוניברסיטת בר-אילן, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

המוקד הוא לא באוויר, אלא ביבשה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמישים שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הגיע הזמן לערער על הקביעה שחיל האוויר הכריע את המערכה. בצה"ל 2017 חוזרים למקורות ושמים דגש על התמרון היבשתי.

בסיס חיל אוויר מצרי שהותקף במבצע "מוקד", (מקור: ויקיפדיה).

השבוע מלאו חמישים שנים למלחמת ששת הימים. כיום זכורה המלחמה כמערכה בין ישראל לבין שלושה צבאות – הסורי, הירדני והמצרי – אולם בטרם פרצה תוכננה הפעולה הצבאית בעיקר כנגד מצרים, שנתפסה כאיום הקיומי העיקרי. במאמר שפרסם פרופסור אלון קדיש בגיליון האחרון של כתב-העת הצה"לי, "בין הקטבים", הוא ערער במובלע על הקביעה כי במבצע "מוקד", המתקפה האווירית בראשית מלחמת ששת הימים שהשמידה, הלכה למעשה, את חיל האוויר המצרי, הכריע חיל האוויר את המלחמה כולה.

החיל ראה את משימתו העיקרית בהשגת עליונות אווירית וניטרול יכולתו של חיל האוויר המצרי מלפעול. רק לאחר מכן, בשלב שני, נועד לקחת חלק בקרב המשולב ולסייע לכוחות היבשה. מאחר והכרעה, בהגדרתה הקלאסית, היא נטילת כוח הרצון והיכולת של האויב להוסיף ולהילחם, לא ניתן להסביר את הלחימה הקשה על הקרקע, ביומה הראשון של המלחמה מבלי לקבוע שהפגיעה בחיל האוויר המצרי לא היתה גורם מכריע. לכן, לתפיסתו של קדיש, "ההכרעה במלחמת ששת הימים בסיני הייתה בשני קרבות הבקעה אוגדתיים של אוגדת טל (84), – בציר הצפוני, ושל אוגדת שרון (38) באום כתף – בציר המרכזי. בשניהם השתתפות מטוסי חיל האוויר הייתה מינורית ביותר". מנגד, ברור שאין להפחית בשל כך מתרומת החיל במלחמה, שבאה לידי ביטוי בהשמדת חיל האוויר המצרי (ובהמשך גם את אלו של ירדן וסוריה) ומכך שבהמשך המערכה פעל כנגד ריכוזי כוחות שריון מצריים שנעו בצירים מן התעלה מזרחה. נראה כי הבנת המשקל האמיתי של "מוקד" קיימת גם בקרב אלו שנטלו בו חלק. בראיון שפורסם השבוע באתר צה"ל, קבע סא"ל (מיל') אברהם שלמון, טייס קרב שהשתתף ב"מוקד", כי החיל אמנם מסוגל לנצח את המערכה באוויר, "אבל הוא לא יכול לכבוש את היבשה".

המלחמה הוכרעה על הקרקע

ספר ההיסטוריה הרשמי של צה"ל אודות חזית הדרום ב-1967, (מקור: סימניה).

בחודש שעבר יצא לאור הספר "סופת אש במדבר" (הוצאת מודן, 2017) בעריכת בועז זלמנוביץ', חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ובעברו סגן מפקד חטיבת גבעתי. הספר הינו חלק מסדרה בת ארבעה כרכים על המלחמה, המהווה את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל. בגב הספר כתב ראש מחלקת היסטוריה הנוכחי, אל"מ (מיל') ד"ר יגאל אייל, כי מיד לאחר המלחמה התארגן ענף ההיסטוריה דאז לחקור אותה ובקיץ 1973 הושלם המחקר והונח על שולחנו של הרמטכ"ל אלעזר. עתה רואים אור, לראשונה, המחקרים המקוריים על המלחמה. אייל, שכקצין בחטיבת הצנחנים הסדירה לחם ב-67' בצומת רפיח, כתב כי מחקרים ייחודיים אלה "מהווים אבן יסוד בהיסטוריוגרפיה של מלחמות ישראל, וראויים לשמש משענת מקיפה ועובדתית בחקר מלחמת ששת הימים בכל הזירות ובכל רמות המלחמה". הספר הנ"ל, אם כן, מתאר את חזית הדרום ב-1967 ומאיר את הלחימה בחזית המערכה העיקרית באור יותר מאוזן.

בספר מתוארים בהרחבה קרבות ההכרעה אליהם התייחס פרופסור קדיש במאמרו, ובהם הקרב שניהלה אוגדה 38, בפיקוד אריק שרון, על מתחמי אום כתף ואבו-עגילה. שלא כקרבות אחרים במלחמה, שכללו בעיקר התקפות חזיתיות על מערכי אויב, בלט קרב זה ביצירתיות, שליטה בכוחות ותחכום, מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב. שרון בחר לתקוף את המתחם המצרי המבוצר מכמה כיוונים ועם כמה כוחות במקביל, כך שכוחות האוגדה יבואו לידי מיצוי מרבי. על חטיבת צנחנים במילואים, בפיקוד דני מט, הוטל לתקוף את סוללות הארטילריה בעורף המתחם. היתה זו הפעם הראשונה שצה"ל ביצע פעולה מוסקת בקנה מידה כה רחב. חטיבת השריון 14 ביצעה התקפה חזיתית על המתחם, חטיבת החי"ר 99 תקפה מהאגף הצפוני וטיהרה את התעלות ואילו גדוד השריון 63 תקף מהעורף. לצד כל אלו סיפק אגד התותחנים האוגדתי סיוע צמוד ומתגלגל.

צנחנים בתום הקרב באום כתף, (מקור: מערכות).

הכוח בפיקוד מט, שכלל שני גדודים, הונחת ממסוקים בדיונות, ארבעה קילומטרים מעמדות הארטילריה המצריות באום כתף והוטל עליו לשתקן. "על פעולת הצנחנים הקשו הדיונות הטובעניות ומתלולי החול, שהשתרעו בדרך למטרותיהם, וכמובן האויב, אשר המשיך ללוותם באש ארטילרית גם לאחר שהתרחקו כ-3-2 ק"מ מהטרפזים שסימנו את נקודות הנחיתה. כמו כך, היה קושי בזיהוי המטרות שנקבעו לכוחות, דבר שתרם אף הוא לעיכוב. קיצורו של דבר, רק חלק מכוחות הצנחנים שנועדו לכך פעלו למעשה נגד האויב. הם הצליחו לחסל במהלך פעולתם מספר סוללות פעילות של ארטילריה (מספר קטן מן החזוי) ותקפו שיירות רכב שנעו על הכביש בקטע אום כתף-אבו עגילה, שלא על-פי התכנון" (עמוד 261). פעולה זו יצרה אנדרלמוסיה בקרב הכוחות המצריים, אך בסופה ספגו הצנחנים נפגעים רבים לאחר שהתחמושת באחת המשאיות שתקפו, התפוצצה. בשל כך פקד מפקד האוגדה, שרון, על הצנחנים להיערך לפינוי מהשטח, אולם זה התרחש רק למחרת בבוקר, ועד אז מתו כמה מן הפצועים.

הלחימה נמשכה כל הלילה והוכרעה עם פריצת חטיבת החי"ר 99 לתעלות המתחם. קולונל מצרי שנפל בשבי כוחות צה"ל הלין כי כוחות האוגדה לא לחמו באופן הוגן, כי תקפו מן האגף. לטענתו, הצבא המצרי היה ערוך לבלום את כוחות השריון של צה"ל, "כי לזה היינו בנויים. מה ששבר אותנו זה הכוחות של הצנחנים [המצרים חשבו, שגם הכוחות של חטיבה 99 הם צנחנים] שבאו וחדרו לתוך התעלות שלנו ונלחמו בנו בקרבות פנים-מול-פנים. נגד הכול היינו עומדים, אבל העובדה שבאים פתאום צנחנים ונכנסים לנו מהעורף ונלחמים בנו בתוך התעלות, היא ששברה אותנו והכריעה אותנו" (עמוד 267). כיבוש המתחם, שהיה אחד החשובים במערכת ההגנה המצרית בסיני, הביא כבר ביומה השני של המלחמה להתפרקות המבנה והארגון המצריים ואפשרה לכוחות צה"ל לנוע מהר לתעלת סואץ. הקרב, לצד המהלומה האווירית בראשית המערכה, הוגדר כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב, והקנה לצבא הישראלי הצעיר מוניטין בינלאומי של צבא יעיל, תחבולני ומיומן. תהילה דומה נקשרה גם בשמו של מפקד האוגדה, אריק שרון, שזכור מאז, כנראה בצדק, לא רק כמפקד הצנחנים ופעולות התגמול אלא גם כמפקד השדה הטוב ביותר בתולדות צה"ל.

מה שעשינו ב-67'

הרמטכ"ל איזנקוט השבוע בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

בהקדמה שכתב לספר החדש ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי גם כיום מפיק צה"ל לקחים מן המלחמה, "מהמוכנות שאפיינה את כוחות הצבא עם פרוץ המלחמה והביאה לידי ניצחון, מאופן קבלת ההחלטות החל בדרגים הגבוהים וכלה ברמת השטח ומדרכי הפעולה המהירות והיעילות שננקטו בכל הזירות" (עמוד 14). כחלק מחיזוק המוכנות התקיים השבוע תרגיל פתע מטכ"לי בפיקוד הצפון שבחן את מוכנות אוגדת הגליל להתמודדות עם מתקפה מפתיעה ורחבת היקף של החזבאללה. בתרגיל, ששם את עיקר הדגש על הכוחות הסדירים, הוקפצו אלפי לוחמים, בין היתר מגולני ומחטיבת הקומנדו, לגבול לבנון. התרגיל מצטרף לשורת תרגילים שמתקיימים בצה"ל בשנתיים האחרונות, שבבסיסם ההבנה כי המערכה הבאה עשויה לפרוץ ללא התרעה.

בהרצאה שנשא השבוע בכנס לציון חמישים שנים למלחמת ששת הימים, שהתקיים ביד יצחק בן-צבי בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי, תיאר האלוף תמיר היימן, מפקד המכללות הצבאיות והגיס הצפוני, את התפתחות אסטרטגיית צה"ל. היימן, קצין שריון שפיקד קודם לכן על אוגדה 36, הסביר בהרצאה כיצד המסמכים התפיסתיים של צה"ל משני העשורים האחרונים הגדירו את השטח כ"משני בחשיבותו בהשוואה לפגיעה באויב". תפיסה זו מומשה במערכות שהתרחשו בעשור האחרון בלבנון ובעזה, בהן ניכר משקלו של חיל האוויר בהשוואה לכוחות היבשה. אף שהיימן לא התייחס לכך, היו כבר קצינים בחיל האוויר שהשוו ברצינות גמורה את "עופות דורסים", התקיפה האווירית המפתיעה שפתחה את "עופרת יצוקה", למבצע "מוקד", אף שבפעולה בעזה פעלו טייסי החיל מול אויב שחסר כל הגנה אווירית.

לדברי היימן "אסטרטגיית צה"ל", שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט ב-2015, היא בבחינת חזרה למקורות, המציבה את התמרון הקרקעי במרכז העשייה, כשם שהיה לפני חמישים שנה. "איך נממש את זה", אמר, "זה תלוי נסיבות". אחת מאותן נסיבות היא הרתיעה וההססנות של הדרג המדיני מהפעלת כוח מתמרן בהיקף רחב, בין היתר בשל החשש מנפגעים ומהתמשכות המערכה. אם יש לקח אחד שלמדו פה מאז 67' זה שהמערכה הבאה כבר לא תמשך רק שישה ימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.06.2017)