להחזיר לשולחן את המכה המקדימה\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

התגובה הצבאית של ישראל במה שמכונה "המלחמות החדשות", הפכה צפויה, מהוססת ומסורבלת. במקום זאת מוטב לשקול מכת-מנע, שעשויה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

תא"ל גל הירש, רואה חשיבות גדולה למכת הפתיחה של צה"ל, (צילום: דו"צ).

אין מי שיודע כיצד תראה המלחמה הבאה, אך יחד עם זאת די ברור כי מרכיב חשוב למדי בתוצאותיה ובהישגיה הסופיים מצוי בשאלה כיצד היא תיפתח. חז"ל אמרו ש"הכל הולך אחר הראש" ובהקשר למלחמותיה החדשות של ישראל הדבר נכון באופן מובהק. "המלחמות החדשות" הן אחד הכינויים הגנריים המתארים את סוגי העימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת שלום הגליל. יש להן מאפיינים רבים וייחודיים, אבל המכנה המשותף הרחב ביותר שלהן הוא שהן אינן נערכות כנגד מדינות וצבאותיהן הסדירים אלא כנגד שלל ארגונים, מליציות וקבוצות חתרניות כאלה ואחרות. במצב כזה ישנה חשיבות גדולה מאוד למה שמגדיר תא"ל (מיל') גל הירש כ"מכת הפתיחה של משחק הסנוקר", שתפקידה לטרוף את הקלפים במערכה ולחלקם מחדש. מהלומה מוחצת שכזאת, המסוגלת לייצר גם תמונת ניצחון תודעתית וגם הישגים מורליים, פסיכולוגיים או קינטיים משמעותיים, ואיננה אפשרית ברוב המקרים בשלבים מאוחרים יותר של מערכה כנגד ארגון כזה, הממהר להוריד למחתרת את משאביו החומריים והאנושיים החשובים ביותר ולהיטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית.

דפוס הפעולה של צה"ל צפוי למדי

למרות התובנה הטרוויאלית הזו, דומה כי ישראל במלחמותיה החדשות מתעלמת ממנה. סדר הפעולות ההתקפיות של צה"ל חוזר על עצמו עד שהוא נעשה שקוף וצפוי למדי לעיני המתבונן הקפדן. ראשית, מתרחש אירוע קשה שיוזם הצד שכנגד, ישראל איננה יכולה להבליג ונאלצת להגיב. במקביל לוויכוח קבוע בקבינט, אשר הדים שלו מופיעים גם בתקשורת, אודות גיוס מילואים נרחב, ישנה תקיפה מסוימת באש מנגד (אוויר ו/או ארטילריה) על מטרות ייצוגיות של האויב. מדרגת ההסלמה הבאה הינה הוצאה לפועל של מבצע משולב של חיל האוויר ואמ"ן הכולל פגיעה בבנק מטרות מוכן מראש, עליו עמלה קהילת המודיעין במשך התקופה שבין המערכות. יש לציין שמדובר בקרב מוחות אינסופי ומתיש מול יריב מבוזר וממודר, שבסופו ניתן לאתר ולפגוע רק בחלק מסויים מן המטרות.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

בתום שלב השמדת בנק המטרות עוברת ישראל לשלב הפינג-פונג במהלכו יורים עליה אויביה אש תלולת-מסלול וצה"ל מנסה לאתר ולהשמיד ספורדית חוליות שיגור או מטרות מזדמנות. זוהי מלאכה סיזיפית וממושכת. בשלב זה באה לידי ביטוי הא-סימטריה בצורתה המובהקת ביותר, שכן לאויב קל יחסית לירות לעבר עורף ישראל ואילו לצה"ל קשה מאוד להגיב באופן אפקטיבי ומדויק כנגדם. תגובה זו מתמצה, לרוב, בעשרות ואולי במאות בודדות, של פעולות סיכול מוצלחות. בשלב זה, מיצו יתרונותיו המובהקים של צה"ל בתחום הטכנולוגיה והחימוש המונחה המדויק. המשך התפתחות המערכה תלויה בתגובת הצד השני כאשר בישראל מייחלים בסתר (ואף מאותתים לפעמים בגלוי) שיבחר לסיים את העימות. נראה שמופתעים כאן פעם-אחר-פעם מכך שהאויב, אשר נערך לכך מראש ובנוי מנטלית ופיזית למלחמת התשה ממושכת, מסרב להניח את נשקו ולהיכנע, וקורא תיגר על העוצמה הישראלית.

אז בעצם עולה ביתר שאת (וכאילו מחדש) שאלת הפעולה הקרקעית הנרחבת. לכל הצדדים ברור כי ישראל צועדת בעל כורחה לפעולה כזו, ויש לכך השלכות מעשיות על הדרך שבה בוחר האויב לפעול. הפעולה מתחילה בדרך-כלל בהחדרת כוחות קטנים של יחידות מיוחדות לעומק האויב, מתוך רצון לגשש ולחוות את השטח ומתוך תקווה לא רציונלית שהם יפתרו את הבעיה. רק לאחר שמתברר כי יכולתם של אלו להשיג השפעה של ממש על המערכה קטנה מאוד, שכן, שיגורי הרקטות נמשכים ללא הפרעה, או שהם חלילה מסתבכים בקרב, ישנה משיכה טבעית פנימה, ובעצם היגררות בפועל, של כוחות גדולים יותר. 

כוחות שריון של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

בשלב מאוחר זה מתרחש, גיוס נרחב של כוחות מילואיםחלון ההזדמנויות המדיני לפעולה הצבאית, לעומת זאת, הולך ונסגר. במקביל להתלבטות הקברניטים כיצד להפעיל את כוח המילואים האדיר שברשותם, שרובץ בינתיים בשטחי אימון או ריכוז ועלול להיות פגיע למדי לירי תלול-מסלול, מגיעה התקשורת הבינלאומית לשדה הקרב. דווקא בזמן שבו עוצמת הלחימה הולכת וגוברת, מציגה התקשורת את זוועות המלחמה באופן ישיר ומגדילה את הלחץ הבינלאומי על ישראל. מטרות ומשימות מחליפות אלו את אלו במהירות ועל הממשלה מופעל לחץ כפול – מצד אחד, הרצון המוזכר להשיג תמונת ניצחון ותחושה משכנעת של השגת הישגים קונקרטיים במערכה (שיש להם ערך בזירה המדינית), ומצד שני, החשש מהיגררות למהלך "בלתי אפוי" שבו יספוג צה"ל נפגעים רבים והישגיו לא יהיו ברורים די צורכם, שלאחריו הוא יתקשה לתת לציבור הסבר משכנע מדוע בעצם יצא המהלך אל הפועל. המרוויח הגדול הוא כמובן האויב, שלמעשה נדרש רק להמשיך ולשרוד תוך שהוא מוסיף לירות ממערכיו המבוצרים, המבוזרים והמוסווים, שנבנו מראש בדיוק למטרה זו.

חזק, מהר ובאופן אלגנטי

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שבטרם העימות הבא ישראל צריכה לשקול מכה מקדימה, (מקור: פייסבוק).

מכת-מנע או מתקפה מקדימה, יכולות לשלול מן האויב הרבה מיתרונותיו ומנגד, להדגיש ולמצות את יתרונותיו של צה"ל. ראשית, משום שהצבא יקבע מתי להכות, ויעשה זאת בתנאים הנוחים לו. שנית, לפעולה כזו תהיה השפעה מוראלית מערערת על הצד שכנגד, שלא ידע למה לצפות מישראל. האפקטיביות תהיה כמובן גדולה במיוחד אם במתקפה יפגעו גם סמלי תודעה ובעלי תפקידים בכירים. במקרה וצה"ל בוחר לצאת למלחמת מנע, עליו להכות כבר בשלב הראשון בעוצמה רבה.

תוך שימוש בכל האמצעים שברשותו, צבא מודרני, מתמרן ואפקטיבי יכול לייצר תמונת ניצחון כבר במהלך הפתיחה שלו. כאשר הנזק והקטל המרבים נגרמים בתחילתה, עשויה עצימות הקרבות לפחות עם הימשכות המלחמה, כך שתהיה קצרה ויעילה. גם בתקשורת תוצג המערכה ככזו המממשת את מטרותיה במהירות ושואפת לקצר את סבלה של האוכלוסייה הבלתי-מעורבת. אינני טוען שבטרם המלחמה הבאה יש לצאת למתקפה מקדימה, אלא מציע שהאופציה הזאת תונח ברצינות על שולחנם של מקבלי ההחלטות. על אותם בכירים לתת את הדעת על כך שמרבית הסיכויים למימוש האינטרסים של ישראל במלחמותיה החדשות, מצויים כנראה בהחלטה הנועזת לצאת למתקפת מנע או לאשר מכה מקדימה.

יאיר אנסבכר, דוקטורנט לביטחון באוניברסיטת בר-אילן, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

מודעות פרסומת

המוקד הוא לא באוויר, אלא ביבשה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמישים שנים לאחר מלחמת ששת הימים, הגיע הזמן לערער על הקביעה שחיל האוויר הכריע את המערכה. בצה"ל 2017 חוזרים למקורות ושמים דגש על התמרון היבשתי.

בסיס חיל אוויר מצרי שהותקף במבצע "מוקד", (מקור: ויקיפדיה).

השבוע מלאו חמישים שנים למלחמת ששת הימים. כיום זכורה המלחמה כמערכה בין ישראל לבין שלושה צבאות – הסורי, הירדני והמצרי – אולם בטרם פרצה תוכננה הפעולה הצבאית בעיקר כנגד מצרים, שנתפסה כאיום הקיומי העיקרי. במאמר שפרסם פרופסור אלון קדיש בגיליון האחרון של כתב-העת הצה"לי, "בין הקטבים", הוא ערער במובלע על הקביעה כי במבצע "מוקד", המתקפה האווירית בראשית מלחמת ששת הימים שהשמידה, הלכה למעשה, את חיל האוויר המצרי, הכריע חיל האוויר את המלחמה כולה.

החיל ראה את משימתו העיקרית בהשגת עליונות אווירית וניטרול יכולתו של חיל האוויר המצרי מלפעול. רק לאחר מכן, בשלב שני, נועד לקחת חלק בקרב המשולב ולסייע לכוחות היבשה. מאחר והכרעה, בהגדרתה הקלאסית, היא נטילת כוח הרצון והיכולת של האויב להוסיף ולהילחם, לא ניתן להסביר את הלחימה הקשה על הקרקע, ביומה הראשון של המלחמה מבלי לקבוע שהפגיעה בחיל האוויר המצרי לא היתה גורם מכריע. לכן, לתפיסתו של קדיש, "ההכרעה במלחמת ששת הימים בסיני הייתה בשני קרבות הבקעה אוגדתיים של אוגדת טל (84), – בציר הצפוני, ושל אוגדת שרון (38) באום כתף – בציר המרכזי. בשניהם השתתפות מטוסי חיל האוויר הייתה מינורית ביותר". מנגד, ברור שאין להפחית בשל כך מתרומת החיל במלחמה, שבאה לידי ביטוי בהשמדת חיל האוויר המצרי (ובהמשך גם את אלו של ירדן וסוריה) ומכך שבהמשך המערכה פעל כנגד ריכוזי כוחות שריון מצריים שנעו בצירים מן התעלה מזרחה. נראה כי הבנת המשקל האמיתי של "מוקד" קיימת גם בקרב אלו שנטלו בו חלק. בראיון שפורסם השבוע באתר צה"ל, קבע סא"ל (מיל') אברהם שלמון, טייס קרב שהשתתף ב"מוקד", כי החיל אמנם מסוגל לנצח את המערכה באוויר, "אבל הוא לא יכול לכבוש את היבשה".

המלחמה הוכרעה על הקרקע

ספר ההיסטוריה הרשמי של צה"ל אודות חזית הדרום ב-1967, (מקור: סימניה).

בחודש שעבר יצא לאור הספר "סופת אש במדבר" (הוצאת מודן, 2017) בעריכת בועז זלמנוביץ', חוקר במחלקה להיסטוריה של צה"ל ובעברו סגן מפקד חטיבת גבעתי. הספר הינו חלק מסדרה בת ארבעה כרכים על המלחמה, המהווה את ההיסטוריה הרשמית של צה"ל. בגב הספר כתב ראש מחלקת היסטוריה הנוכחי, אל"מ (מיל') ד"ר יגאל אייל, כי מיד לאחר המלחמה התארגן ענף ההיסטוריה דאז לחקור אותה ובקיץ 1973 הושלם המחקר והונח על שולחנו של הרמטכ"ל אלעזר. עתה רואים אור, לראשונה, המחקרים המקוריים על המלחמה. אייל, שכקצין בחטיבת הצנחנים הסדירה לחם ב-67' בצומת רפיח, כתב כי מחקרים ייחודיים אלה "מהווים אבן יסוד בהיסטוריוגרפיה של מלחמות ישראל, וראויים לשמש משענת מקיפה ועובדתית בחקר מלחמת ששת הימים בכל הזירות ובכל רמות המלחמה". הספר הנ"ל, אם כן, מתאר את חזית הדרום ב-1967 ומאיר את הלחימה בחזית המערכה העיקרית באור יותר מאוזן.

בספר מתוארים בהרחבה קרבות ההכרעה אליהם התייחס פרופסור קדיש במאמרו, ובהם הקרב שניהלה אוגדה 38, בפיקוד אריק שרון, על מתחמי אום כתף ואבו-עגילה. שלא כקרבות אחרים במלחמה, שכללו בעיקר התקפות חזיתיות על מערכי אויב, בלט קרב זה ביצירתיות, שליטה בכוחות ותחכום, מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב. שרון בחר לתקוף את המתחם המצרי המבוצר מכמה כיוונים ועם כמה כוחות במקביל, כך שכוחות האוגדה יבואו לידי מיצוי מרבי. על חטיבת צנחנים במילואים, בפיקוד דני מט, הוטל לתקוף את סוללות הארטילריה בעורף המתחם. היתה זו הפעם הראשונה שצה"ל ביצע פעולה מוסקת בקנה מידה כה רחב. חטיבת השריון 14 ביצעה התקפה חזיתית על המתחם, חטיבת החי"ר 99 תקפה מהאגף הצפוני וטיהרה את התעלות ואילו גדוד השריון 63 תקף מהעורף. לצד כל אלו סיפק אגד התותחנים האוגדתי סיוע צמוד ומתגלגל.

צנחנים בתום הקרב באום כתף, (מקור: מערכות).

הכוח בפיקוד מט, שכלל שני גדודים, הונחת ממסוקים בדיונות, ארבעה קילומטרים מעמדות הארטילריה המצריות באום כתף והוטל עליו לשתקן. "על פעולת הצנחנים הקשו הדיונות הטובעניות ומתלולי החול, שהשתרעו בדרך למטרותיהם, וכמובן האויב, אשר המשיך ללוותם באש ארטילרית גם לאחר שהתרחקו כ-3-2 ק"מ מהטרפזים שסימנו את נקודות הנחיתה. כמו כך, היה קושי בזיהוי המטרות שנקבעו לכוחות, דבר שתרם אף הוא לעיכוב. קיצורו של דבר, רק חלק מכוחות הצנחנים שנועדו לכך פעלו למעשה נגד האויב. הם הצליחו לחסל במהלך פעולתם מספר סוללות פעילות של ארטילריה (מספר קטן מן החזוי) ותקפו שיירות רכב שנעו על הכביש בקטע אום כתף-אבו עגילה, שלא על-פי התכנון" (עמוד 261). פעולה זו יצרה אנדרלמוסיה בקרב הכוחות המצריים, אך בסופה ספגו הצנחנים נפגעים רבים לאחר שהתחמושת באחת המשאיות שתקפו, התפוצצה. בשל כך פקד מפקד האוגדה, שרון, על הצנחנים להיערך לפינוי מהשטח, אולם זה התרחש רק למחרת בבוקר, ועד אז מתו כמה מן הפצועים.

הלחימה נמשכה כל הלילה והוכרעה עם פריצת חטיבת החי"ר 99 לתעלות המתחם. קולונל מצרי שנפל בשבי כוחות צה"ל הלין כי כוחות האוגדה לא לחמו באופן הוגן, כי תקפו מן האגף. לטענתו, הצבא המצרי היה ערוך לבלום את כוחות השריון של צה"ל, "כי לזה היינו בנויים. מה ששבר אותנו זה הכוחות של הצנחנים [המצרים חשבו, שגם הכוחות של חטיבה 99 הם צנחנים] שבאו וחדרו לתוך התעלות שלנו ונלחמו בנו בקרבות פנים-מול-פנים. נגד הכול היינו עומדים, אבל העובדה שבאים פתאום צנחנים ונכנסים לנו מהעורף ונלחמים בנו בתוך התעלות, היא ששברה אותנו והכריעה אותנו" (עמוד 267). כיבוש המתחם, שהיה אחד החשובים במערכת ההגנה המצרית בסיני, הביא כבר ביומה השני של המלחמה להתפרקות המבנה והארגון המצריים ואפשרה לכוחות צה"ל לנוע מהר לתעלת סואץ. הקרב, לצד המהלומה האווירית בראשית המערכה, הוגדר כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב, והקנה לצבא הישראלי הצעיר מוניטין בינלאומי של צבא יעיל, תחבולני ומיומן. תהילה דומה נקשרה גם בשמו של מפקד האוגדה, אריק שרון, שזכור מאז, כנראה בצדק, לא רק כמפקד הצנחנים ופעולות התגמול אלא גם כמפקד השדה הטוב ביותר בתולדות צה"ל.

מה שעשינו ב-67'

הרמטכ"ל איזנקוט השבוע בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

בהקדמה שכתב לספר החדש ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי גם כיום מפיק צה"ל לקחים מן המלחמה, "מהמוכנות שאפיינה את כוחות הצבא עם פרוץ המלחמה והביאה לידי ניצחון, מאופן קבלת ההחלטות החל בדרגים הגבוהים וכלה ברמת השטח ומדרכי הפעולה המהירות והיעילות שננקטו בכל הזירות" (עמוד 14). כחלק מחיזוק המוכנות התקיים השבוע תרגיל פתע מטכ"לי בפיקוד הצפון שבחן את מוכנות אוגדת הגליל להתמודדות עם מתקפה מפתיעה ורחבת היקף של החזבאללה. בתרגיל, ששם את עיקר הדגש על הכוחות הסדירים, הוקפצו אלפי לוחמים, בין היתר מגולני ומחטיבת הקומנדו, לגבול לבנון. התרגיל מצטרף לשורת תרגילים שמתקיימים בצה"ל בשנתיים האחרונות, שבבסיסם ההבנה כי המערכה הבאה עשויה לפרוץ ללא התרעה.

בהרצאה שנשא השבוע בכנס לציון חמישים שנים למלחמת ששת הימים, שהתקיים ביד יצחק בן-צבי בשיתוף המכון למחקרי ביטחון לאומי, תיאר האלוף תמיר היימן, מפקד המכללות הצבאיות והגיס הצפוני, את התפתחות אסטרטגיית צה"ל. היימן, קצין שריון שפיקד קודם לכן על אוגדה 36, הסביר בהרצאה כיצד המסמכים התפיסתיים של צה"ל משני העשורים האחרונים הגדירו את השטח כ"משני בחשיבותו בהשוואה לפגיעה באויב". תפיסה זו מומשה במערכות שהתרחשו בעשור האחרון בלבנון ובעזה, בהן ניכר משקלו של חיל האוויר בהשוואה לכוחות היבשה. אף שהיימן לא התייחס לכך, היו כבר קצינים בחיל האוויר שהשוו ברצינות גמורה את "עופות דורסים", התקיפה האווירית המפתיעה שפתחה את "עופרת יצוקה", למבצע "מוקד", אף שבפעולה בעזה פעלו טייסי החיל מול אויב שחסר כל הגנה אווירית.

לדברי היימן "אסטרטגיית צה"ל", שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט ב-2015, היא בבחינת חזרה למקורות, המציבה את התמרון הקרקעי במרכז העשייה, כשם שהיה לפני חמישים שנה. "איך נממש את זה", אמר, "זה תלוי נסיבות". אחת מאותן נסיבות היא הרתיעה וההססנות של הדרג המדיני מהפעלת כוח מתמרן בהיקף רחב, בין היתר בשל החשש מנפגעים ומהתמשכות המערכה. אם יש לקח אחד שלמדו פה מאז 67' זה שהמערכה הבאה כבר לא תמשך רק שישה ימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.06.2017)