לחשוב כמו רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מהחווה הסינית ועד אנטבה וממלחמת לבנון ועד שחרור שליט – האלוף איילנד משתמש בסיפור קורות חייו כבסיס ללקחים בנושאי פיקוד וחינוך ואסטרטגיה לניהול מלחמה ושלום

בגיוס אוגוסט 1974 נפל דבר בצנחנים והוחלט לגייס מחזור סדיר ראשון לפלוגת הנ"ט, ה"עורב", של החטיבה. את הטירונות עשה הצוות בפלוגה של גדוד‭ ,890 ‬שעליה פיקד אז סגן צעיר בשם גיורא איילנד. סגן הרמטכ"ל הנוכחי, האלוף אביב כוכבי (שהתגייס לגדוד ב-82'), אמר בשעתו ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה". השיטה אז הייתה לשבור את המגויס הטרי ולבנות אותו, בהנחה שיחזיק מעמד, כלוחם. על מאמץ הפירוק וההרכבה של הצוות – ואבא שלי בתוכו – הופקדו המפק"ץ, יגאל סלינגר שהגיע מסיירת צנחנים, ומ"כים בעלי ראש יצירתי לטרטורים ובהם אמאל אסעד, לימים תא"ל. למרות כל זאת, חברי הצוות, שנשארו בקשר עד היום, זוכרים את הטירונות לחיוב, לא מעט בגלל המ"פ שלהם, שבלט כבר אז כבחור חריף ושקול.

לאחרונה פרסם גיורא איילנד, שברבות השנים היה גם אלוף וראש המל"ל, אוטוביוגרפיה, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018) שמה. ההערכה הרבה שאבי (שבעקבותיו הלכנו, אחי הצעיר ואני, לצנחנים) רוחש לו הביאה אותי למהר ולקרוא בו. בספר משתמש המחבר בתחנות חייו כפלטפורמה להעברת הלקחים והשיעורים שלמד במעלה הדרך על אודות פיקוד, חינוך, טקטיקה ואסטרטגיה. איילנד, שבצבא היה מאלה המסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת, הוציא מתחת ידו ספר קולח ובהיר, שיעניין את הקורא הישראלי אך מוטב שיגיע גם למקבלי ההחלטות במדינה.

ביקורת עצמית

גיורא איילנד התגייס ב־1970 ובמלחמת יום הכיפורים היה "כבר קצין בצנחנים" (עמ' 20). עוד קודם לכן למד כי מפקד קרבי נדרש "להבין אינטואיטיבית מה האויב עומד לעשות, להעריך נכון את הזמן והמרחב ולמצוא את הפתרון הצבאי הנכון ביותר" (עמ' 17), אבל הקרב בחווה הסינית, שבו לחם לצד מג"ד 890, יצחק מרדכי, היה מבחן קשה במיוחד.

לא נרדם בלילות / גיורא איילנד

איילנד כתב ספר מרתק, מוטב שייקראו בו מקבלי ההחלטות בישראל, (מקור: סימניה).

המשימה הייתה לפתוח את אחד הצירים אל תעלת סואץ כדי למנוע את ניתוק כוח הצנחנים והשריון שצלח את התעלה לילה קודם. הגדוד נתקל במערך מצרי אדיר, במקום בחוליות הנ"ט הספורות שכנגדן נשלח, וספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים. המשימה לא הושלמה, אך בזכות העובדה שהצנחנים ריתקו את תשומת הלב של המערך המצרי אליהם נפתח הציר המקביל לתנועה מסיבית של צה"ל, צליחת התעלה הצליחה והושגה הכרעה בחזית הדרום. הוא עצמו, ששב לגדוד אחרי חילוץ חיילים שנתקעו סמוך לעמדות המצריות, היה בטוח שלאור הנפגעים הרבים הגדוד יהיה בטראומה. להפתעתו, "חזר גדוד 890 והתנער כעוף החול" (עמ' 42) ועוד באותו לילה שב לתפקד כמסגרת לוחמת ולמחרת חצה את התעלה והוסיף להילחם. הקרדיט, כתב, מגיע למג"ד, מרדכי, שכן הוא "האדם היחיד שהיה יכול לנער את מאות החיילים, לארגן מחדש את השורות ולהכניס רוח קרב" (עמ' 48).

כמ"פ השתתף איילנד במבצע אנטבה. הוא, שחשב שמתוכננת פעולה לחטיפת מחבלים בכירים בירדן ובלבנון כקלפי מיקוח במשא ומתן עם חוטפי טיסת אייר פראנס 139, ‬הופתע לגלות ש"המשימה היא לטוס לאוגנדה ולשחרר את החטופים" (עמ' 79). בהקדמה הוא מציין כי יש לו קושי להירדם בלילה, ומכאן שם הספר. והנה, במהלך הטיסה לנמל התעופה אנטבה "המטוס היטלטל, אך בכל זאת ישנתי מצוין" (עמ' 81). בני הערובה הוחזקו בטרמינל הישן שעליו השתלטה סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ואילו על הצנחנים, ובהם הכוח שעליו פיקד, הוטל להשתלט על הטרמינל החדש, והם כמעט לא נתקלו בהתנגדות.

החריגה הטרגית היחידה התרחשה כאשר ירה שוטר אוגנדי באחד מחייליו, סורין הרשקו, שהיה לבדו, והותירו משותק לכל חייו. איילנד, שהקפיד בספר להציג את שגיאותיו בכל פרק ואירוע ללא כחל ושרק, ציין שהדבר אירע בשל טעות שלו בשליטה בכוח. לקח אחר שלמד מהמבצע מתייחס לנועזות. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (עמ' 84).

נגד עריפת ראשים

למרות שכיהן בשורה של תפקידי מפתח, הרי שאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שמילא היה ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים של צה"ל. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר העצה שנתן לו קודמו בתפקיד, גבי אשכנזי, "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ" (עמ' 188). במסגרת תפקידו בחן את הכשלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים ומצא כי "הבעיה לא היתה רק המודיעין ואפילו לא הדחייה לרגע האחרון של גיוס המילואים. הבעיה היתה שאת הצבא הסדיר פשוט לא הפעילו כהלכה" (עמ' 30-29).

מפקד שמסוגל לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת. גיורא איילנד (מימין) לוחץ יד לעמירם לוין. משמאל: אהוד ברק, (צילום: דו"צ).

צה"ל, במקום להגן ולבלום, חתר להתקיף אף שלא היה ערוך לכך. המחיר היה כבד מנשוא. בנוסף, הזהיר המחבר מפני יכולתו של המוח האנושי להדחיק ולהתעלם מכל עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות כפי שהיה רוצה שתהיה. אחדות הדעים במטכ"ל וההיצמדות לקונספציה ב־‭,'73‬ אף שהמודיעין סתר אותה בבירור, הן דוגמה כואבת לכך ולא היחידה.

כמפקד, דגל במתן מרחב פעולה גדול לפקודיו ונהג לומר להם את ה"מה" ולהותיר בידם להחליט "איך". בגישה זו יש סיכון, שכן בהיעדר פיקוח הדוק עלולות להתרחש תקלות, אולם רק כך ניתן להכשיר מפקדים עם "ראש גדול" ואחריות. כמה מהם הפכו לימים למפקדים בולטים בעצמם, ובהם אלוף (מיל') פרופ' ישי בר, ש"היה חייל בפלוגת אוגוסט 74'" (עמוד 94), אלוף יאיר גולן, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים שהיה צוער שלו בבה"ד 1, ואת נאומו השנוי במחלוקת בערב יום השואה 2016 שיבח איילנד כ"מעשה אמיץ" (עמוד 182), ונ', לימים בכיר במוסד, שהיה קמב"ץ ומ"פ תחת איילנד, כשפיקד על גדוד 50 של הצנחנים.

כאלוף במילואים תיחקר את חטיפת גלעד שליט ואירוע המרמרה ונמנע, ככל הנראה מתוך אותה תפיסה, מהמלצות הדחה. "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד" (עמ' 378), כתב, ולא בכדי. תרבות עריפת הראשים במקומותינו כבר הפכה רווחת, לעיתים מתוך הנחה, מוטעית לרוב, שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה. לרוב הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה.

בניגוד לגישתו, הרי שבצה"ל מאז 1973 הצטמצמו חופש הפעולה של הדרגים הזוטרים והציפיות מהם. ההשלכות השליליות של התופעה ניכרו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. יתרה מכך, כתב, "המוטו של המפקדים במלחמת יום הכיפורים היה: "זה מה יש ועם זה ננצח". מאז הפכו הדברים למורכבים יותר, ומפקדי היחידות החלו לפתח ציפיות מוגזמות כי הבעיות, בין שמדובר במודיעין חסר ובין באמצעים חסרים, ייפתרו על ידי המפקדות הגבוהות" (עמ' 148). בנקודה זו נראה שהמחבר התרפק על העבר שלא בצדק. "זה מה יש ועם זה ננצח" נותר טבוע עמוק במערך הלוחם של צה"ל ובמפקדיו.

לנצח את איראן

איילנד מתח בספר ביקורת על חתירת ישראל לשלום עם סוריה ב־‭1999‬ וב־‭2007‬ וטען כי הדבר דומה לבדיחה על הסנדלר מהעיר חלם שנתפס בגנבה ונידון למוות. הבעיה הייתה שלעיר סנדלר אחד בלבד (ומי יתקן נעליים אם יומת?) ולכן הוחלט להוציא להורג חייט, חף מפשע, שכן בעיר יש שניים. "מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר" (עמ' 220). למרות הביקורת שלו על ההסכם שכמעט חתם רה"מ דאז, אהוד ברק, עם הסורים, הוא תיאר את החלטת האחרון לצאת מלבנון בשנת 2000, באופן חד צדדי, כ"חכמה וגם אמיצה" (עמ' 225). בהתאם ליושרה שעליה הקפיד לאורך הספר, ציין שהוא, כראש אמ"ץ, התנגד לה בשעתו וטעה.

ביקורת נוספת מתח איילנד על ניהול מלחמת לבנון השנייה וציין כי בעימות הבא מול חיזבאללה, שנוכח המתיחות בצפון הופך יותר ויותר מוחשי, המערכה "מוכרחה להיות נגד מדינת לבנון" (עמ' 388). לתפיסתו, הדבר עשוי לערער את הלגיטימיות של הארגון בקרב האוכלוסייה הלבנונית, לחזק את ההרתעה וגם לחייב את הקהילה הבינלאומית לפעול להפסקת אש. כדוגמה נתן את הפצצת שכונת הדאחייה במלחמה. "רק אסטרטגיה שתגרום למספר גדול של אירועים מסוג אפקט הדאחייה, וכבר בתחילת המלחמה, תבטיח כי המערכה הבאה תהיה קצרה וישראל תצא ממנה מנצחת" (עמ' 389).

כיום, ובמידה רבה בדומה לתפיסה שהוצגה בספר, צה"ל פועל לאורה של אסטרטגיית צה"ל, שנכתבה ופורסמה לציבור בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט. המסמך, קצר ותמציתי, כנהוג בחטיבת גולני שבה צמח הרמטכ"ל, שם דגש מחודש על מאמץ התמרון היבשתי ונקבע כי בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מסיבית ומדויקת. התקיפה הנרחבת שביצע לאחרונה חיל האוויר כנגד בסיסי איראן בסוריה, תוך ניצול מוצדק (או שמא ייצור) של ההזדמנות לאחר שהאיראנים ירו על מוצבי צה"ל בגולן, היא מימוש תפיסת הרמטכ"ל, כמו גם תפיסתו של איילנד: הפעלת "כוח לא פרופורציונלי" במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת. יש לקוות שהאיראנים קיבלו את המסר. שאם לא כן אנו עשויים להידרש ללקחים שהוצגו בספר.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.05.2018)

 

מודעות פרסומת

גלעד שליט הוא לא גיבור, אבל למה ציפיתם – לטרומפלדור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" אודות חטיפת גלעד שליט האשים ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, את שליט שהתמסר לשוביו. מדובר בדרישה לא הוגנת מלוחם להתמודד עם מצב שמעולם לא הוכשר אליו. האשמה שהיא כולה בריחה מאחריות.

"החוטפים כבר כמעט הסתלקו, אלא שאז צץ מישהו מהטנק ואמר 'רגע, רגע'. אני יודע אם לקרוא לזה חטיפה? אני יודע… היתה חטיפה, היתה התמסרות. היה שם דבר מוזר", כך תיאר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את נפילת גלעד שליט בשבי החמאס בראיון לתכנית "המקור". הטענה הזו כשלעצמה היא מקוממת. נכון, מבחינה ערכית, ראוי לחנך לוחמים לגלות לוחמנות ונחישות בשדה הקרב. אבל בהפניית האשמה כלפי שליט כי "הלך כצאן לשבי", יש בבחינת התקרנפות. חיילי השריון עוברים הכשרה בת חצי שנה של הכשרה, שעיקרה הפיכת החיילים מפרטים בודדים לצוות לחימה בן ארבעה אנשים שמפעיל רכב קרבי משוריין (רק"מ) ובעל עוצמת אש גדולה מאוד. והנה, כשחוליית החמאס מפתיעה את צוות הטנק בשחר של ה-25 ביוני 2006, מצא עצמו שליט בסיטואציה שלא הוכשר אליה כלל. שאר חבריו נהרגו או נפצעו והוא עצמו נפצע, ללא יכולת להפעיל את הכלי שעליו הוכשר.

rambo

שליט הוא לא רמבו, ובטח לא לוחם קומנדו, (מקור: ויקפדיה).

אז נכון, שליט אינו צביקה גרינגולד שלחם כקצין שריון במלחמת יום הכיפורים ("כוח צביקה") ועוטר על גבורתו. אבל הוא גם לא לוחם ביחידת עילית. בשנת 1997, במהלך מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה של שייטת 13 בעומק לבנון (מוכר יותר בציבור הרחב כאסון השייטת), נפגעו רוב לוחמי הכוח משורת פיצוצים, זמן קצר לאחר שעלו לחוף. קשר הכוח, סער, שהיה הלוחם היחיד שלא נפגע תפקד באירוע ממש כפי שציפו ממנו: לחם במחבלים, הזעיק את כוח החילוץ ועשה כמיטב יכולתו לסייע לפצועים. לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. האימונים והמשאבים שהושקעו בסער השתלמו. אבל מסלול בשייטת אורך כשנתיים והכשרת הלוחם הבודד היא חלק ניכר ממנו.

הכוחות המיוחדים הם לא כל-יכולים

download-3

אסופת מאמרים על לוחמה בטרור (מקור: סימניה).

במאמר שפורסם בספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (הוצאת מעריב, 1987) נכתב כי גם כאשר פעולה לחילוץ בני הערובה\ שבויים אינה אפשרית "חייבות הממשלות להתמיד בסירובן להיכנע. בראש ובראשונה, זוהי חובתן המוסרית לכלל הציבור, שהרי רק על-ידי סירוב תקיף כזה יכולות הן לצמצם את המקרים שבהם ייהפכו אזרחים נוספים לבני-ערובה בעתיד" (עמוד 234). עורך הספר וכותב המאמר המדובר הוא בנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם. בהמשך המאמר כותב נתניהו כי "החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. בדרך כלל נמנים חיילים אלה על יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך משימות אלו. במידה רבה מסורה בידם ההחלטה אם לצאת או לא לצאת למבצע, שהממשלה שוקלת אותו. בצה"ל, למשל, כמעט לא קרה הדבר, שההנהגה המדינית תכתיב ליחידות הנבחרות את היציאה למבצעים מיוחדים. בדרך-כלל מפקדי-היחידות נשאלים: כלום ניתן הדבר לביצוע? כלום סבורים אתם, שתוכלו לעשותו? אם המפקדים אומרים, שאין הביצוע אפשרי, או אם הם מטילים ספק בדבר, העניין מסתיים בזה. הממשלה מבטלת את המבצע. כך היה באנטבה ובפעולות רבות אחרות" (עמודים 251-252).

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל (מקור: Wikicommons/ GPO).

נתניהו, שכעדותו בספר, "שירת ביחידה מובחרת בצה"ל" (עמוד 268), יודע על מה הוא מדבר. כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף. הכוחות המיוחדים של צה"ל, כפי שציין נתניהו בצדק, אינם כל-יכולים, אף שהם דוחקים את הרף כל העת ופועלים, באמת, על גבול הבלתי אפשרי. במהלך האינתיפאדה השנייה, למשל, נשאל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, הרצי הלוי, האם ביכולתו לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה.

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

שליט שהה כחמש שנים בשבי. על פי הפרסומים בתקשורת נראה כי מדינת ישראל לא עשתה את כל המאמצים האפשריים בכדי לזרז את שחרורו. שלא כמו במקרים קודמים (חטיפת הקצינים הסורים ב-72', השייח' עובייד ב-89' ומוסטפא דיראני ב-94') לא נעשה מאמץ של ממש להשגת קלפי מיקוח. ב-2008 נעשה מאמץ אחד שכזה, מבצע שמטרתו לחטוף את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס דאז, אחמד ג'עברי, מלב רצועת עזה. על המבצע, שאישרו באישור הרמטכ"ל אשכנזי, שר הביטחון ברק וראש הממשלה אולמרט, פיקד האלוף יואב גלנט. לוחמי יחידת עילית ארבו לג'עברי, אולם הלה סטה ממסלול הנסיעה המתוכנן והכוח שב ארצה בידיים ריקות (ג'עברי נהרג בתקיפה אווירית שפתחה את מבצע "עמוד ענן"). גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נמנע צה"ל מלנסות לחלצו, אם כי ניסיון שכזה היה עתיר סיכונים. גם שהתנאים לפעולה שכזו היו כמעט אופטימליים, כפי שאירע בניסיון לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן על-ידי כוח סיירת מטכ"ל, נותרו סיכויי ההצלחה נמוכים. למרות שצה"ל נהנה אז משליטה מלאה בשטח וכוח ההשתלטות נדרש להתגבר רק על המחבלים שהתבצרו בבית בכפר ביר-נבאלא, בפעולה נהרגו קצין הסיירת, ניר פורז, בן הערובה וקסמן ומספר לוחמים נפצעו. מבצע לחילוץ שליט, לו היה יוצא לדרך, היה כולל בתוכו לחימה עיקשת אל היעד, בתוכו ובחזרה לישראל. גם אז, לא ניתן היה להבטיח, שהתוצאה תהיה שונה. להיפך.

תבקרו את העסקה לא את החייל השבוי

(מקור: ויקיפדיה).

שליט וראש הממשלהנתניהו לאחר שחרורו מן השבי, (מקור: ויקיפדיה).

שחרורו של שליט הושג לבסוף בעסקת חילופי שבויים, במסגרתה שוחררו כאלף אסירים פלשתינאים שהורשעו במעורבות בפעולות טרור. למרות מה שכתב במאמרו היה זה נתניהו שעמד בראש ממשלת ישראל שקייימה משא ומתן עם החמאס ואישרה את מתווה העסקה. כשבוחנים את מתווה העסקה זוכרים בעיקר את מספר המחבלים ששוחררו, אלף, בעבור חייל אחד. אבל מנגד יש לזכור כי החמאס נאלץ לוותר על דרישתו לשחרור בכירי האסירים ובהם מרוואן ברגותי ואברהים חאמד. כצפוי העסקה זכתה לביקורת קשה בחלקים בציבור הישראלי שראו בה כניעה לטרור. אחרים, וכותב שורות אלה בתוכם, חשבו שחמש שנים הן זמן מספיק למיצוי מנופי לחץ, פעולות חילוץ וכיוצא בזה, והגיע הזמן "לשלם את הקנס" ולממש את מחויבות המדינה לחייל שפעל בשירותה.

אפשר להתווכח על העסקה שהושגה, בזכותה שוחרר גלעד שליט מן השבי. מותר לטעון שהמחיר ששולם היה מופרז, ושהוא הבהיר למחבלים שפיגועי חטיפה משתלמים. אבל אסור לבוא בטענות לחייל על כך שלא הצליח להתמודד עם אירוע החטיפה מבלי שהוכשר לכך. לדרוש רמת לוחמנות כזו מ"שריונר" זה לא מציאותי ולא הגון. הפניית האצבע המאשימה כלפי שליט מסיטה את האחריות ממי שבאמת צריך לשאת בה – הגופים שכשלו בסיכול החטיפה ובחילוצו באמצעות פעולה צבאית או מנופי לחץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.11.2016)

הכנסת אורחים איראנית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של מארק באודן אודות משבר בני הערובה באיראן ב-79' מציג תמונה קודרת לגבי יכולתה של ארצות הברית להתמודד עם איראן. שם פעלה יחידת העילית האמריקנית כתיאטרון חובבים שנדרש למשימה שהיתה גדולה עליו בכמה מספרים.

מרק באודן,

הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012.

הספר "אורחיו של האייתולה", (הוצאת מודן, 2012), מאת העיתונאי מארק באודן מתאר את משבר בני הערובה בטהראן (1979-1981). באודן הוא עיתונאי וסופר אמריקני ונחשב לאחד מבכירי הכותבים כיום אודות היחידות המיוחדות של ארצות הברית. מספריו תורגמו לעברית "התרסקות במוגדישו" (שעובד לסרט "בלאק-הוק דאון") ו"בן לאדן – החיסול". באודן יודע לספר סיפור מדויק, עשיר בפרטים, וזאת תוך שמירה על עניין גובר ומבלי להתיש את הקורא.

a.b.0107.5.1.9

החוטפים עם אחד מבני ערובה בשגרירות. יתכן כי האדם מימין הינו אחמדינג'אד.

ב-4 בנובמבר 1979, כחלק מן המהפכה האסלאמית באיראן בהובלת האייתוללה ח'ומייני, השתלטו סטודנטים איראנים, ובהם ככל הנראה מחמוד אחמדינז'אד (לימים נשיא איראן), על השגרירות האמריקנית בטהראן ולקחו את אנשיה כבני ערובה. כאשר המו"מ על שחרור בני הערובה הגיע למבוי סתום הורה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, על הכנת פעולה צבאית לשחרור בני הערובה (שם קוד: מבצע "ציפורן הנשר"). המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור  כוח דלתא ועל מפקדה הקולונל צ'רלס בקווית'.

מחץ הדלתא 1

קולונל צ'ארלי

קולונל צ'ארלי "המחויב"בקווית', אשר הקים את כוח דלתא‏.

בקווית', יליד טקסס, היה יהיר ובטוח בעצמו כפי שרק ג'ון ויין של החיים האמיתיים יכול להיות. הוא החל את שירותו בצבא ארצות הברית בשנת 1952 כקצין בחיל הרגלים, וב-55' התנדב לכוחות המוטסים ושימש כמפקד פלוגה מסייעת בדיוויזיה המוטסת ה-82. בהמשך עבר לכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). במלחמת וייטנאם פיקד בקווית' על "פרויקט דלתא", יחידת מיוחדת שביצעה משימות סיור ומודיעין‏. האופן שבו פעל במבצעי "סרוק והשמד" בשנת 66' בעמק אן-לאו הקנה לו את כינויו 'צ'רלי המחויב'.

"המודיעין דיווח כי בעמק פרוסים שני גדודים צפון-וייטנאמים ולוחמי וייטקונג. עוד ביולי 1965 הזהיר המפקד הקודם של פרויקט דלתא, מייג'ור ארט סטרנג', את המפקד החדש, צ'רלס בקווית', המכונה 'צ'רלי המחויב', "להישאר מחוץ לעמק, מאחר שיש שם מלכודות לציד אדם." זה לא הרתיע את בקווית' מלהחדיר לעמק שלושה צוותים של כוחות מיוחדים. המשימה נכשלה ובקווית' עצמו נפצע במהלך הקרב (הפציעה מתוארת בספר). מתוך 17 הלוחמים שחדרו לעמק שבעה נהרגו ושלושה נפצעו." (עמוד 218)

אחד הלוחמים הראשונים בכוח דלתא באימון

אחד הלוחמים הראשונים בכוח דלתא באימון "קופי טרור".

הצבא האמריקני באותם ימים לא הפנים די הצורך את איום הטרור הגובר ולא נערך להתמודד מולו. בקווית' ששב מווייטנאם זיהה את הפער. שנים נאבק במטרה להקים את היחידה ונענה בשלילה. במקום זאת נשלח לפורט בראג לשמש כקצין מבצעים. למזלו מספר רב של פיגוע מיקוח שהתרחשו ברחבי העולם כמו גם שורת הצלחות של יחידות שונות ובהן "ההצלחה הישראלית בשחרור בני הערובה באנטבה" (עמוד 113) שינו זאת. לאור הניסיון שצבר שנים קודם לכן כנספח ברגימנט ה-S.A.S הבריטי, מונה בקווית' בשנת 77' למקים היחידה ללוחמה בטרור של צבא ארצות הברית  כוח דלתא.

בקווית' דחף את יחידתו אל המקסימום באמצעות אימונים מפרכים ומורכבים. "דלתא שאבה לתוכה סוג של לוחמים בוגרים, עצמאיים שנבחרו מבין רבים, בשל יכולתם לפעול מחוץ לשרשרת הפיקוד הרגילה. 'המפעילים' כפי שהם כונו, או "שוטרס" [הם לא אהבו את המונח 'קומנדו'], לבשו בגדים אזרחיים, תספורתם גם היא אזרחית, וכאשר לא היו עסוקים במשימה או בתרגיל, היו אחראיים בעצמם על סדר יומם." (עמוד 115) היחידה השיגה מוכנות מבצעית באותו היום ממש בו נלקחו בני הערובה בשגרירות.

מחץ הדלתא 2

מפת הפעולה.

מפת הפעולה.

התוכנית המבצעית שגיבשו כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. לאחר שהמסוקים יתודלקו כוח ההשתלטות ינוע באמצעותם לאתר "מדבר 2", בסמוך לטהראן. משם יפשוט הכוח על המתחם ויחלץ את בני הערובה. הכוח יתפנה במסוקים תחת חיפוי מטוסי קרב. הכוח, עד כמה שזה יוצא דופן במקרים אלו, התאמן למשימה במשך כמעט 5 חודשים.

מפקד חיל החתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

מפקד חיל הנחתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

כבר בדיונים המקדימים הטיל מפקד חיל הנחתים, הגנרל רוברט בארו, "ספק בהיתכנותה של התוכנית" (עמוד 138). בארו, שפיקד על פלוגת נחתים בקוריאה למן הנחיתה באינצ'ון ועד לקרב במאגר צ'ואסין, הבין כי התנאים המקדימים שעל בסיסם ניתן לפעול לא מתקיימים, אולם ראש מטה הצבא ביטל את הסתייגותו. ואכן, המבצע היה מורכב מדי, מותנה במשתנים רבים מדי ובעיקר לא אפוי די צורכו.

ניכר כי מתכנני הפעולה לא הטמיעו את לקחי פשיטת הנפל על מחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, לשחרור שבויי מלחמת וייטנאם. אז התכוננו אנשי הכוח הפושט, "הכומתות הירוקות" בפיקוד קולונל ארתור סיימונס, למשימתם במשך כחצי שנה. בנובמבר 1970 הוסקו הפושטים לקרבת המחנה, הרגו כ-200 חיילים מצבא צפון וייטנאם ונסוגו ללא נפגעים. ההישג לא היה שווה הרבה משום שההכנות לפשיטה נחשפו והשבויים הועברו מן המתחם בטרם הפשיטה. מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנטואן במלחמת העולם השנייה. זו כללה נוהל קרב זריז, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה.

לא צ'אק ולא נוריס

הריסות המסוק במנחת מדבר 1.

הריסות המסוק במנחת "מדבר 1".

בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1" סופת חול נמוכה ובלתי צפויה (ככה עושים סיור מקדים?) הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם C-130 התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות 6 מסוקים, המשמשים עד ימינו אלה את חיל האוויר האיראני, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 81'.

כזרת הסרט

כרזת הסרט "מחץ הדלתא" משנת 1985, שבוסס בחלקו על אירועי מפשיטה הכושלת.

אף שבאודן מיטיב לתאר היטב את רצף האירועים ואת עולמם של לוחמי היחידות המיוחדות, הרי שממרחק הזמן מצטיירת היחידה כחבורת חובבים בוסרית שטרם הגיעה לבשלות מבצעית. לא בכדי השווה פיטר סקומייקר, מפקד פלגה ביחידה (ולימים מפקד כוח דלתא וראש מטה הצבא), "את הפשיטה לבלט" (עמוד 215). למצער, הפעולה נראתה בעיקר כמו קדימון לסרט "מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס, שסצינת הפתיחה שלו מתארת את שהתרחש במנחת "מדבר 1".

בכל זאת למדו משהו

1734356231

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

אף שבאודן לא עוסק בהשלכות כישלון הפעולה על הכוחות המיוחדים האמריקניים בספר זה, הרי שבספרו "בן לאדן – החיסול" הוא עוסק בכך לא מעט. האמריקנים, כמו האמריקנים, קיימו לאחר הכישלון תחקיר עומק יסודי. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), הטייסת ה-160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו.

כוח דלתא הפכה במקביל לאחת מיחידות המבצעים המיוחדים הטובות בעולם ואנשיה בלטו לחיוב בקרב מוגדישו ב-93' כמו גם באחרונה בפשיטה בה הרגו בכיר במדינה האיסלמית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר עבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים שינוי מבני משמעותי‏ ועסק בעיקר בזיהוי וסיכול תאי טרור ברחבי העולם. בשנת 2011, במה שניתן לראות כיישום כלל לקחי מבצע "ציפורן הנשר", ביצע צוות 6 של הקומנדו הימי את מבצע "חנית נפטון" – הפשיטה לחיסול אוסאמה בן לאדן.

בכל היחידות בכל המבצעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים. 

בספר "לוחם חשאי" מתאר משה "מוקי" בצר (הוצאת כתר, 2015) את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר, אל"מ במיל', הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של התקופה. בספרו מציג בצר בלשונו הוא את גרסתו המלאה לאירועים (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) ומספק הצצה מרתקת להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן. כבן למשפחת בצר-שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין, וכמפקד פלוגה. בראשית הספר מתאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) באופן דומה לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפול.

לכראמה ובחזרה

כריכת הספר "לוחם חשאי" , (מקור: סימניה).

בנובמבר 64' התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ-15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמוד 35). לאחר קורס קצינים שירת בצר, בשל ויכוח עם רפול, מח"ט הצנחנים דאז, על משך הקבע (בצר לא צפה אז כי ישתחרר כאל"מ מן הצבא), כמפקד מחלקה בסיירת שקד. בפעולת כראמה כנגד מחבלי הפת"ח בירדן כבר שימש כסגנו של מפקד סיירת צנחנים, מתן וילנאי, ונפצע קשה.

בצר שירת גם כאחד ממאבטחי המטוסים של השב"כ שהוכשרו בידי מדריך הירי דייב בקרמן, אשר מיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בצר שימש בתפקיד זמן מה אולם האתגר שבעשייה הצבאית משכו שנית אל הצבא, הפעם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בשל חששו כי הפציעה בכראמה תשפיע על תפקודו בלחימה מיהר לקחת חלק בפשיטה המורכבת שביצעה הסיירת כנגד מפקדת מחבלים שבעיירה אל-ח'יאם. שבסופה "ציינתי לעצמי בסיפוק רב שעמדתי במבחני האישי. טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמוד 113).

הנועזים בעורף האויב

919005

כריכת הספר "מכתבי יוני", ועליה תמונתו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה, (מקור: סימניה).

כחלק מה"רומן" הישראלי-אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. מתיאורי אפריקה עובר בצר לעיקר הספר – שירותו בסיירת מטכ"ל. מפקד היחידה דאז, אהוד ברק, וסגנו יונתן "יוני" נתניהו (שלימים נהרג כמפקד היחידה באנטבה) גייסו את בצר כמפקד פלגת האימונים. בצר מציין שנתניהו "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמוד 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

בצר לקח חלק בכמה מן המבצעים היותר מפורסמים של היחידה והוא מתאר אותם בפירוט רב. כך למשל, מחדש בצר כי למעשה תוכנן מבצע "אביב נעורים" במטרה לחטוף את בכירי ארגון" ספטמבר השחור". על החוליה שבפיקוד בצר לתקוף את דירתו של מוחמד יוסוף נג'אר, ראש ארגון "ספטמבר השחור". בצר ואנשיו פרצו לדירה כש"לפתע נפתחה דלת חדר השינה. הפרצוף המוכר, שאת תמונתו נשאתי בכיס החולצה בשלושת השבועות האחרונים, הביט בי עתה בגודל טבעי. כיוונתי אליו את הנשק, אך נג'אר הגיב מהר וטרק את הדלת. צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמוד 162).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש. מטוס נוסעים, שעל-פי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת-דוד וכוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט על המטוס רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בצר, כמפקד פלוגה ביחידה, תחת פיקוד יוני נתניהו ברמת הגולן. הכוח פעל ככוח חי"ר מובחר (פלוגת סיור לכל היותר ולא יחידת העילית של צה"ל) וניהל מרדפים אחר כוחות הקומנדו הסורי. לאחר מכן פיקד בצר על כוח מן היחידה בחזית הדרום ולחם בג'בל עתקה ובגזרת איסמעיליה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. בצר הקים את היחידה תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט-אט את רעיונותיו החל בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל מתאר בר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים של אותם ימים ובהם קרית שמונה, מעלות ובית שאן.

מבצע חייו

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר.

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר, (צילום: לע"מ).

מבצע אנטבה נתפס על-ידי בצר, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. בצר היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. עקרון הפתעה היה הקו המנחה, שכן אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את הנחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע בצר להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשייר המורכבת מכונית מרצדס (שתדמה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג'יפים מסוג לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה. שלושה ימים לערך בטרם המבצע, שב נתניהו ליחידה, השתתף במודלים ושיפת את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד נתניהו וגיורא זוסמן ירו בשומרים עם אקדחים עם משתיקי קול, ירו מי מחיילי הכוח באוגנדים באקדח ובהמשך ברובה לא מושתקים. עקרון ההפתעה נשמט כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ-15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמוד 333). לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר. הוצאת ידיעות ספרים, 2006.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר, (מקור: סימניה).

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו-קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה. בספרו נראה כי בצר נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, אינו מערער על מנהיגותו ואומץ לבו או מאשים אותו בדבר (ואף מבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) ומקפיד להבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

 אתה צריך יחידה חדשה

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. בצר אינו מספר בספרו מהו הייעוד המבצעי של היחידה, זולת ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה, אולם ראיונות עם בוגרי היחידה מאותן שנים (ובהם האלוף טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג) ומפקדיה חושפים כי היחידה הצליחה עד מהרה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים גם בשגרה. בהדרגה גם הפכה לייצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה (אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשלדג מהצנחנים ושימש כסמג"ד (ולימים גם כמפקד היחידה) מעיד בספר כי חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר (אז אגדה צה"לית מהלכת), שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות. על יסודות אלה הקמת ובנית את היחידה," (עמוד 361) כתב גנץ לבצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל.

סמל מכינת

סמל מכינת "מנשרים קלו".

בצר השתחרר מצה"ל כאל"מ בעיקר משום משעולם לא תכנן להגיע לדרגת גנרל. הוא התנדב לכוחות המיוחדים "כדי לחוש את כלוחם את דופק החיים של המדינה. החיים ביחידה מיוחדת בנויים סביב מבצעים מודיעיניים או התקפיים, ותמיד בתגובה לאירוע שהתרחש. אהבתי את התחושה הזו" (עמוד 167). לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב-2005 את המכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

תהילת אנטבה, יש על מה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, בחינה מחודשת של מהלך הפעולה מראה כי יש לו, לצבא החובבים הישראלי, במה להתגאות. הקרב על הקרדיט מיותר כי התהילה מספיקה לכולם 

מבצע אנטבה בשלשו דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

מבצע אנטבה בשלוש דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. שני סרטים הופקו בהוליווד בעקבות המבצע (גם בישראל הופקו כמה, הידוע שבהם אף ייצג את ישראל בטקס האוסקר), ונכתבו אודותיו ספרים, כתבות תחקיר ואפילו קומיקס וסרטון אנמציה.

האמת, בצדק מסוים. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלקים רבים ביחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. רוצים דוגמה? בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב-2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

לוחמי סיירת מטכ

לוחמי סיירת מטכ"ל עם המרצדס השחורה עם שובם ממבצע אנטבה (צילום: לע"מ).

העובדה שצה"ל נחלץ לפעולה, כנשוך נחש, באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, נטולת מליצות, מתגמשת, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרת מחטיבת הצנחנים ונבחרת מחטיבת גולני על מטוסי C-130 "הרקולס" בדרך לאנטבה.

המבצע

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב"ג בסיום הפשיטה.

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטחו את נחיתתם והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין.

במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים, ובניגוד לתכנית המקורית פקד יוני נתניהו לירות בהם, ככל הנראה. משום שחשש כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין." לאחר הירי השקט ירו באוגנדי גם חיילים שבג'יפים שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומקלע מא"ג. ירי זה הפך את הפעולה ל"רועשת" ופגע באלמנט ההפתעה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

שיירת הרכבים האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בצר הוביל את כוח הפריצה ונתניהו נע לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר, שירה במהלך ריצתו, האט במטרה להחליף מחסנית. נתניהו שחשש מעיכוב ומחזרה על "אסון מעלות" שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

אחד החיילים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, היו ללוחמים הראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. רגע לאחר מכן פרצו לאולם לוחמים נוספים. בראיון איתו סיפר מוקי בצר כי "חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג."

כאן הוכרע, למעשה, הקרב על בני הערובה. בחילופי האש נפגעו 3 מבני הערובה. אף שמדובר באחד ההיבטים הטרגיים של המבצע הרי שכל מי שהתאמן בלוחמה במבנה עם "ידידים ויריבים" יודע כי כאשר מתרוממים "ידידים" (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של המצב הקרבי הם עלולים להיפגע. הדבר רק ממחיש את מורכבות פעולת ההשתלטות.

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. נבחרת חטיבת גולני איבטחה את עליית בני הערובה למטוסים. כוח מן היחידה, עליו פיקד יפתח רייכר-עתיר, הרג מספר חיילים אוגנדיים. נבחרת חטיבת הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלטה על הטרמינל החדש. שם נורה ונפצע קשה סורין הרשקו בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏. כוח הנגמ"שים, בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח בעוד כוח אחר מסיירת מטכ"ל, בפיקוד עמר בר-לב, השמיד 8 מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה-74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

הצלחה חסרת תקדים

הכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם על אדי אותה תהילה מאמצע שנות ה-70'. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד ושאב ממנו השראה. ולא בכדי. מי שבוחן את הפשיטה ביחס לאתגרים שבהם נתקלו צבאות אחרים, מקצועיים וממוסדים יותר, יגלה שצבא החובבים הישראלי הצליח היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

הגרמנים נכשלו כליל במינכן ב-72' (אך השתפרו ב-77' בהשלטות על מטוס לופטהנזה במוגדישו) והאופן שבו טיפלו האמריקנים במשבר בני הערובה שנכלאו בשגרירות האמריקנית באיראן הפך לאחד הכישלונות המשפילים בהיסטוריה הצבאית האמריקנית. אז, נשלח כוח דלתא, בפיקוד קולונל צ'רלי "המחויב" בקווית', לפשיטה כל כך לא אפויה ולא סבירה מבצעית, עד כי נראתה כאילו יצאה מסרטו של מנחם גולן. הפעולה נכשלה בצורה מחפירה והאמריקנים נמלטו מן המדבר האיראני בעור שיניהם, כשהם משאירים מאחור גופות לוחמים וציוד לחימה שכלל בין היתר 6 מסוקים.

הקרב על הקרדיט

יוני נתניהו ז

יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה.

את הישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מצאו עצמם במעין קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. הצדדים מתכתשים על שורה של סוגיות במהלך המבצע. ראשית, בהקשר לתכנון המבצע. בצר טוען (ככל הנראה בצדק) כי היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. נתניהו שב ליחידה שלושה ימים לערך בטרם המבצע, השתתף במודלים והכין את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו ''Secret Soldier''

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו "Secret Soldier"

שנית, ישנה החלטתו של יוני נתניהו לירות בזקיף האוגנדי. אל"מ במיל' בצר, יוצא סיירת צנחנים שאימן ב-71' את הצנחנים האוגנדים, טוען כי האוגנדי לא היווה איום וניתן היה לעוקפו. לעומתו משפחת נתניהו טוענת כי הלה סיכן את הכוח. חיזוק נוסף לטענה זו סיפק תא"ל במיל' רייכר-עתיר שאמר כי "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק…שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות." שתי הפרשנויות לגיטמיות ולא ברור מדוע יש מקום להתפלמס בעניין. מדובר בהחלטת מפקד שבמבחן התוצאה גם הוכיחה את עצמה.

שלישית, ישנה סוגיית ההסתערות על הטרמינל. בצר מזוהה כאיש שרץ קדימה ראשון ושנאלץ לעצור כדי שלא לפרוץ לאולם ללא כדור בקנה. באותו רגע, משום שכל עיכוב הוא הרה אסון, עקף אותו נתניהו ומשך לעבר היעד. בכך עמד נתניהו בדרישה כי מפקד יהיה הראשון לשאת בעול, להסתער ולצאת קדימה ברגע קשה. אולם כמוהו בצר, אשר משנפצע נתניהו לקח את הפיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה. בלחימה, כמאמר האלוף ישראל טל, התכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע.

מפקד המבצע, תא

מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון.

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ נוספים, חשובים לא פחות ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה ובראשה ראש הממשלה יצחק רבין (שאף הפקיד בידי מזכיר הממשלה מכתב התפטרות למקרה והמבצע יכשל). את המבצע יזמו שר הביטחון שמעון פרס, והאלופים בני פלד, מפקד חיל האוויר, ויקותיאל אדם, ראש אג"ם, ולולא התעקשותם לא היה יוצא לפועל. אך בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה  דן שומרון. שומרון איש הצנחנים בעברו, נשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה על כל מרכיביה. הוא היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, והוא מי שפיקד על הלחימה בשדה התעופה. אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

יש מה ללמוד מזה

תמצית מבצע אנטבה ניתנת להגדרה במשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון החזק שלו ממנו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה ושלחה כוח צבאי לחלצם, רק מפני שהם אזרחיה, והצליחה. המאבק על קרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה.

אתוס הלוחם חי וקיים מתמיד\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

IDF_Soldiers_Search_for_Terror_Tunnels_in_Gazaזר אשר יביט מבחוץ על לחימת צה"ל במבצע צוק איתן יבחין מייד כי בין הפצועים וההרוגים מפקדי חטיבות, גדודים ופלוגות לרוב. רק בחטיבת גולני לבדה נהרג סמג"ד, שלושה מג"דים נפצעו וכן גם המח"ט. את מקומו של מי שנפל נאבקים להחליף שלושה מפקדים. הדבר נכון לא רק לכוחות הסדיר, אלא גם, ואולי ביתר שאת נוכח החיבור החזק יותר להוויה האזרחית, בכוחות המילואים.

גם מי שמותח ביקורת על מימדי המבצע, לא יכול להתעלם מכך שבמבצע זה ניכרת "רוח צה"ל". זוהי הרוח אשר הוליכה את צה"ל לשעותיו היפות ביותר, בקרבות מלחמת העצמאות עת נקבעה הנורמה: "הטוראים לסגת! המפקדים יחפו על הנסיגה!", בפעולות התגמול של הצנחנים בשנות ה־50, שבהן הפך ה"אחריי!" לכלל המוביל את לוחמי ומפקדי צה"ל, ולראשונה נוסחו כללים שעד אז היו בגדר המלצות או רעיונות כלליים של מקצועיות, דוגמה אישית, חתירה למגע והכלל: "לא חוזרים עד שמבצעים!" 

גם במלחמת יום הכיפורים, כאשר נסעו אנשי חטיבת המילואים של הצנחנים למבצע צליחת התעלה בנגמ"שים עמוסים לוחמים לעייפה, הרבה מעבר למה שהתירו הפקודות, בלטה רוח זו וצה"ל המוכה, החבול והפגוע מקרבות הבלימה זרם מערבה, ולא פסק לנוע עד לניצחון הצבאי. וכך במבצעים נוספים, דוגמת אנטבה וחומת מגן, בלטה רוח התנדבות זו.

Paras226blackhawkלאורך השנים נשמעו לא אחת טענות כי הולך ופוחת הדור, וכי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות בשדה הקרב הפכו המפקדים לאנשי פלזמות השולטים מרחוק ופוגעים באויב בשלט רחוק. בחינה של לחימת כוחות צה"ל בעזה מראה כי לא כך הוא. הלחימה מתנהלת מטווחים קרובים, בין בתים ופירי מנהרות וכנגד אויב נחוש, אשר בניגוד למבצעים קודמים תוקף את הכוחות ברצועה. מפקדי צה"ל מובילים את אנשיהם בקו המגע, משום שכדי להוביל לוחמים, לגבש תמונת מצב באופן בלתי אמצעי ולהשלים את המשימה, יש להיות מלפנים – היכן שמתקיימת הלחימה. אין פירושו של דבר כי מח"ט הוא אחרון הלוחמים בכוח, אולם מקומו של מפקד הוא עם כוחותיו.

אתוס הלוחם בצה"ל, כמאמר האלוף (מיל') גיורא רום, הוא קוד של התנהגות המורכב מאומץ, מחוסר אנוכיות, מנאמנות לחברה ולחברים, מקור רוח, מיושרה ומנכונות לשאת בכל קושי. הקבוצה בחברה הישראלית שמצייתת לקוד זה אינה גדולה. בכל חברה, ותהא זו אמריקנית, שוויצרית או סינית, תמיד היו הנחשונים, הלוחמים המוכנים לשאת בעול, מיעוט. עם זאת, מן הרגע ששירתת ככזה בצה"ל – אתה מחובר לכל החיים. ברגע שיש פעילות, ואפילו לא תיקח בה חלק, אתה יכול להיות בטוח שזה יפגע קרוב לבית ותכיר מישהו מהנופלים. אם לא באופן אישי, אז משום שעשית קורס פיקודי עם בן דודו, או שהיית עם אחיו הגדול במסלול. קבוצה לא גדולה במיוחד, לא זוהרת, תמיד על אותן גבעות – רק בכל פעם פחות אנשים.

בצד הביקורת המוטחת כעת מגורמים שונים בשל "מחדל המנהרות", ה"מחדל" שבהיעדר כלים ממוגנים לכוחות ועוד, ראוי להוקיר את העושים במלאכה, הנאמנים כאז כן עתה לאתוס הלוחם. כי יש על מי לסמוך.


הכותב משרת בחטיבת צנחנים מובחרת במילואים ומשמש עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS

(המאמר פורסם במקור בעיתון "ישראל היום", 31.07.2014)