מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)
מודעות פרסומת

חופש הפעולה הישראלי לא יפגע, אבל מוטב לפעול בזהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת חיל האוויר בלטקיה שבמהלכה יירט הנ"מ הסורי מטוס ביון רוסי יצרה מתיחות בין ירושלים למוסקבה, אבל סביר שחופש הפעולה הישראלי לא ייפגע.

בלילה שבין שני לשלישי תקפו מטוסי חיל האוויר מספר יעדים בלטקיה, עיר הנמל הסורית. במהלך התקיפה ירה מערך ההגנה האווירית הסורי מספר טילי נ"מ ואחד מהם פגע והפיל מטוס ביון רוסי מסוג אליושין (Ilyushin Il-18) והרג את 14 אנשי צוותו. הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה אילצה את ישראל הרשמית להתייחס בפומבי לסוגיה שהיא מקפידה להותיר במרחב העמימות – המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מימין: מפקד חיל האוויר נורקין ומקבילו הרוסי, (צילום: דו"צ).

רגע לפני כניסת יום הכיפורים ניהלו בכירים בדרג המדיני, ובהם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן, שיחות עם מקביליהם ברוסיה בניסיון להסביר את אשר אירע, ודובר צה"ל אף חשף את תחקיר חיל האוויר אודות הפעולה. לפי ממצאי התחקיר, המטוס הופל בשל ירי נ"מ סורי ובאותה עת כבר היו מטוסי חיל האוויר בשטח ישראל. במטרה להבהיר לרוסים את אי-מעורבותה של ישראל בהפלת המטוס נשלח מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ביום חמישי לרוסיה על-מנת להציג להם את ממצאי התחקיר המלא. נראה כי ישראל נקטה במדיניות דומה לזו של הממשלה בראשות שמעון פרס, שהודיעה לאחר התקרית בה פגעה אש תותחים של צה"ל במתקן האו"ם בכפר כנא שבלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-96'. האש נורתה במטרה לחלץ כוח מגלן בפיקוד נפתלי בנט ופגעה במתקן בשוגג. פרס אמר אז כי "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".

השאלה עד כמה ישתכנעו הרוסים, והאם ינצלו את התקרית בכדי לקבוע כללי משחק חדשים בצפון, נותרה פתוחה. החלטתם לסגור את המרחב האווירי והימי מקפריסין ועד לחופי סוריה לשבוע, באופן רשמי בעבור תרגיל צבאי, היא רק דוגמה לכך. הקשר ההדוק שמקיים רה"מ נתניהו עם הנשיא פוטין, וכמותו בכירים נוספים בישראל עם עמיתיהם הרוסים הוא חשוב, אבל מדינות אינן מגבשות מדיניות על סמך קשרים טובים אלא על בסיס אינטרסים. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון. לישראל ישנם אינטרסים משלה בגזרה הצפונית, ובהם מניעת התבססות איראן בסוריה ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. עד כה גילתה רוסיה הבנה רבה לצרכיה של ישראל, שקיבלה ביטוי כמעט גלוי ב-9 במאי השנה לאחר חזרתו של ראש הממשלה נתניהו ממצעד בכיכר האדומה במוסקבה, לציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בו נטל חלק כאורחו של פוטין. מזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, תא"ל אליעזר טולדנו, סיפר בנאום הפרידה שלו מראש הממשלה, כי עם שובם ארצה הדף צה"ל מתקפת רקטות שירו האיראנים על מוצביו ברמת הגולן, ואז הנחית "עליהם מכה חזקה שבעתיים". פעולת התגמול הזו, מבצע "בית הקלפים", במהלכה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני, הוגדרה על ידי טולדנו, קצין צנחנים שאינו נוטה לרגשנות, כאחד משני האירועים המרגשים ביותר בהם נטל חלק במסגרת תפקידו. 

בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה", שפירושו פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים מאלה שכבר השקיעה. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות ויאפשרו לה את חופש הפעולה לשמור עליהם. בהמשך לכך ציין צבי מגן, שגריר ישראל ברוסיה לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ישראל היום" כי בסופו של יום "הרוסים יודעים שישראל יכולה לעשות להם צרות גדולות בסוריה והדבר האחרון שהם צריכים שם זה עימות איתנו. אלה רק חלק מהסיבות מדוע להערכתי השינויים יהיו מינוריים". האירוע המחיש אמנם את פוטנציאל הנפיצות והמורכבות שטומנת בחובה החזית הצפונית, אך סביר שחופש הפעולה ממנו נהנית ישראל בצפון, יימשך. 

עם זאת, עולות מספר תובנות מהאירוע. הראשונה, המובנת מאליה, היא שכאשר שפועלים בהיקף נרחב כזה של תקיפות, כפי שמבצעת ישראל בסוריה, גם כשמשתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות" תקלות מתרחשות. השנייה, המובנת מאליה גם היא, שמוטב לישראל לנהוג בזהירות מופלגת ולהימנע מ"לעצבן את הדוב", כמאמר הפתגם האמריקני, במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי, ולא למתוח את החבל שלא לצורך. התובנה השלישית היא שנוכח הצורך בהיכרות גבוהה עם מורכבות החזית, כמו גם עם מנגנון התיאום עם הרוסים, עליו אחראי סגן הרמטכ"ל, מוטב שלרמטכ"ל הבא יתמנה מי מן המועמדים ששימש בעבר כאלוף פיקוד צפון וכסגן רמטכ"ל. שר הביטחון עדיין יכול להתלבט, ישנם שניים כאלה

המב"מ של פעם

המערכה שבין המלחמות (מב"מ) הפכה לנדבך מרכזי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט, ובתחילת החודש חשף צה"ל כי בשנה וחצי האחרונות בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה. אבל למרות שהתפיסה הוסדרה ועוגנה בימי הרמטכ"ל הנוכחי וקודמו, ישראל יישמה אותה גם בעבר, גם אם לא בהיקפים רחבים שכאלה. השבוע נפטר תא"ל (מיל') עמנואל (מנו) שקד, קצין צנחנים וחי"ר ראשי לשעבר, כפי שפעם קראו למפקד חיל הרגלים בצה"ל, שבצה"ל של ראשית שנות השבעים היה האחראי למבצעים המיוחדים, בדומה למפקדת העומק כיום. שקד, יוצא הפלמ"ח, שימש בשנות ה-50 כסמג"ד בגבעתי ולקח חלק ב"מבצע "ירקון", סיור בעומק סיני לבדיקת צירים בטרם מלחמת סיני שעל חלקו בו זכה בעיטור המופת. בהמשך עבר לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמה ב-56' ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב-72' החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן. מדיניות זו קבעה כי צה"ל יפעל כנגד ארגוני הטרור שלא בתגובה לפיגוע, אלא כבמצב מלחמה. "יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה", הגדיר זאת הרמטכ"ל דוד אלעזר בשעתו. היתה זו מעין גרסה בוסרית של תפיסת המב"מ. 

תוצאת תמונה עבור עמנואל שקד לע"מ

מימין: סא"ל ליפקין-שחק, סא"ל זיו, תא"ל שקד וסא"ל ברק, (צילום: לע"מ).

במלחמת יום הכיפורים יזם שקד פשיטות בעורף הסורי והמצרי, אבל הוא בעיקר זכור בשל הפעולות שעליהן פיקד בין המלחמות, ובהן הפשיטה בטריפולי ומבצע "אביב נעורים". שנים אחרי תיאר שקד כיצד במהלך ההכנות לפשיטה בביירות, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין-שחק (לימים הרמטכ"ל), שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. בתשובה פנה אליו סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, ואמר שישנו "בית צמוד לבית שאנחנו צריכים להרוס, שם גרים אזרחים, נשים, ילדים, זקנים, הכל, אם נשים את כמות חומר הנפץ הזאת לא רק שאנחנו נהרוס את המבנה של המחבלים אלא יש כל הסיכויים ששם יפגעו אזרחים ואני חושב שזה לא נכון". שור הציע להפחית את כמות חומר הנפץ בכדי להפחית את הסיכון לאוכלוסייה האזרחית. הרמטכ"ל מצדו הטיל את ההחלטה לפתחו של שקד, מפקד המבצע, שהחליט בהתאם להצעתו של שור.

בפשיטה תקפו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, את בתיהם של שלושה מבכירי פת"ח והרגו אותם. הכוח של ליפקין-שחק הסתבך. כוח החוד, שור ומספר לוחמים, פתח באש והרג את הזקיפים בחזית המפקדה, אך מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש מאחור. מחבלים ברכב עם מקלע, שהכוח לא ידע על קיומו, פגע בהם, הרג את שור ולוחם נוסף ופצע לוחם שלישי. ליפקין-שחק, ששמר על קור-רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הקשים ולימים סיפר כי מיד לאחר שנחשף הכוח "התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה". במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין הסמוך לא נגרם נזק. גם אז הרוסים לא גילו אהדה יתרה למדיניות הישראלית, ובעיתון פראבדה אף תוארו הכוחות הפושטים כ"גנגסטרים". אבל גינויים לחוד וחופש פעולה לחוד. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.09.2018)

משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

YoavMordechay

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

"באופן ודאי היה שם מארב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

בכל היחידות בכל המבצעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים. 

בספר "לוחם חשאי" מתאר משה "מוקי" בצר (הוצאת כתר, 2015) את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר, אל"מ במיל', הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של התקופה. בספרו מציג בצר בלשונו הוא את גרסתו המלאה לאירועים (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) ומספק הצצה מרתקת להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן. כבן למשפחת בצר-שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין, וכמפקד פלוגה. בראשית הספר מתאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) באופן דומה לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפול.

לכראמה ובחזרה

כריכת הספר "לוחם חשאי" , (מקור: סימניה).

בנובמבר 64' התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ-15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמוד 35). לאחר קורס קצינים שירת בצר, בשל ויכוח עם רפול, מח"ט הצנחנים דאז, על משך הקבע (בצר לא צפה אז כי ישתחרר כאל"מ מן הצבא), כמפקד מחלקה בסיירת שקד. בפעולת כראמה כנגד מחבלי הפת"ח בירדן כבר שימש כסגנו של מפקד סיירת צנחנים, מתן וילנאי, ונפצע קשה.

בצר שירת גם כאחד ממאבטחי המטוסים של השב"כ שהוכשרו בידי מדריך הירי דייב בקרמן, אשר מיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בצר שימש בתפקיד זמן מה אולם האתגר שבעשייה הצבאית משכו שנית אל הצבא, הפעם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בשל חששו כי הפציעה בכראמה תשפיע על תפקודו בלחימה מיהר לקחת חלק בפשיטה המורכבת שביצעה הסיירת כנגד מפקדת מחבלים שבעיירה אל-ח'יאם. שבסופה "ציינתי לעצמי בסיפוק רב שעמדתי במבחני האישי. טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמוד 113).

הנועזים בעורף האויב

919005

כריכת הספר "מכתבי יוני", ועליה תמונתו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה, (מקור: סימניה).

כחלק מה"רומן" הישראלי-אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. מתיאורי אפריקה עובר בצר לעיקר הספר – שירותו בסיירת מטכ"ל. מפקד היחידה דאז, אהוד ברק, וסגנו יונתן "יוני" נתניהו (שלימים נהרג כמפקד היחידה באנטבה) גייסו את בצר כמפקד פלגת האימונים. בצר מציין שנתניהו "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמוד 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

בצר לקח חלק בכמה מן המבצעים היותר מפורסמים של היחידה והוא מתאר אותם בפירוט רב. כך למשל, מחדש בצר כי למעשה תוכנן מבצע "אביב נעורים" במטרה לחטוף את בכירי ארגון" ספטמבר השחור". על החוליה שבפיקוד בצר לתקוף את דירתו של מוחמד יוסוף נג'אר, ראש ארגון "ספטמבר השחור". בצר ואנשיו פרצו לדירה כש"לפתע נפתחה דלת חדר השינה. הפרצוף המוכר, שאת תמונתו נשאתי בכיס החולצה בשלושת השבועות האחרונים, הביט בי עתה בגודל טבעי. כיוונתי אליו את הנשק, אך נג'אר הגיב מהר וטרק את הדלת. צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמוד 162).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש. מטוס נוסעים, שעל-פי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת-דוד וכוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט על המטוס רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בצר, כמפקד פלוגה ביחידה, תחת פיקוד יוני נתניהו ברמת הגולן. הכוח פעל ככוח חי"ר מובחר (פלוגת סיור לכל היותר ולא יחידת העילית של צה"ל) וניהל מרדפים אחר כוחות הקומנדו הסורי. לאחר מכן פיקד בצר על כוח מן היחידה בחזית הדרום ולחם בג'בל עתקה ובגזרת איסמעיליה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. בצר הקים את היחידה תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט-אט את רעיונותיו החל בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל מתאר בר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים של אותם ימים ובהם קרית שמונה, מעלות ובית שאן.

מבצע חייו

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר.

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר, (צילום: לע"מ).

מבצע אנטבה נתפס על-ידי בצר, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. בצר היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. עקרון הפתעה היה הקו המנחה, שכן אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את הנחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע בצר להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשייר המורכבת מכונית מרצדס (שתדמה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג'יפים מסוג לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה. שלושה ימים לערך בטרם המבצע, שב נתניהו ליחידה, השתתף במודלים ושיפת את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד נתניהו וגיורא זוסמן ירו בשומרים עם אקדחים עם משתיקי קול, ירו מי מחיילי הכוח באוגנדים באקדח ובהמשך ברובה לא מושתקים. עקרון ההפתעה נשמט כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ-15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמוד 333). לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר. הוצאת ידיעות ספרים, 2006.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר, (מקור: סימניה).

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו-קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה. בספרו נראה כי בצר נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, אינו מערער על מנהיגותו ואומץ לבו או מאשים אותו בדבר (ואף מבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) ומקפיד להבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

 אתה צריך יחידה חדשה

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. בצר אינו מספר בספרו מהו הייעוד המבצעי של היחידה, זולת ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה, אולם ראיונות עם בוגרי היחידה מאותן שנים (ובהם האלוף טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג) ומפקדיה חושפים כי היחידה הצליחה עד מהרה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים גם בשגרה. בהדרגה גם הפכה לייצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה (אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשלדג מהצנחנים ושימש כסמג"ד (ולימים גם כמפקד היחידה) מעיד בספר כי חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר (אז אגדה צה"לית מהלכת), שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות. על יסודות אלה הקמת ובנית את היחידה," (עמוד 361) כתב גנץ לבצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל.

סמל מכינת

סמל מכינת "מנשרים קלו".

בצר השתחרר מצה"ל כאל"מ בעיקר משום משעולם לא תכנן להגיע לדרגת גנרל. הוא התנדב לכוחות המיוחדים "כדי לחוש את כלוחם את דופק החיים של המדינה. החיים ביחידה מיוחדת בנויים סביב מבצעים מודיעיניים או התקפיים, ותמיד בתגובה לאירוע שהתרחש. אהבתי את התחושה הזו" (עמוד 167). לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב-2005 את המכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

שקט, מסתערבים! | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הסדרה "פאוד'ה" שעלתה השבוע ב"YES" מציגה הצצה לעולמה של יחידת מסתערבים מובחרת  והמרדף שמנהלים אנשיה אחר רב-מחבלים בחמאס. במבט מן הצד מדובר בהפקה מקצועית במיוחד שמביאה למסך נושא טעון. שקט, מסתערבים!

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

ליאור רז, יוצא יחידה מובחרת בעצמו, מגלם בסדרה את דורון, מפקד צוות מסתערבים.

השבוע עלתה לשידור ב"YES" סדרת הטלויזיה "פאוד'ה" שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף, המתארת מרדף שמנהלת יחידת מסתערבים מובחרת השייכת למשרד הביטחון אחר רב-מחבלים מן החמאס, שאחראי לסדרת פיגועים קשים. המרדף אחר המבוקש בשטחי הגדה מאפשר להציג את מורכבותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני לצד המלחמה היומיומית בטרור, מנקודת מבטם של אלו שנוטלים בו חלק, בין שמרצון ובין שכעוברי אורח.

הסדרה, כמו כל הפקה קולנועית שמספרת את הסיפור הישראלי כאן ועכשיו, מושכת את הצופה ומרתקת אותו אל המסך כמעט מיד, שכן היא עוסקת בנושא עדכני שנטוע עמוק בלב סדר היום של החברה הישראלית. זאת כנראה הסיבה שהסרטים כמו "אחד משלנו" אודות האינתיפאדה הראשונה, "בית לחם" הבועט ואפילו הקומדיה המשובחת "מבצע סבתא",  שגיבורה הוא "קרמבו", מפקד יחידת מסתערבים, תפסו חזק כל-כך. בפרק הראשון בסדרה מתבקש דורון (אותו מגלם ליאור רז), מפקד צוות לשעבר ביחידת המסתערבים, לשוב מפרישה למשימה אחת אחרונה – להתנקש בחיי רב-מחבלים בחמאס אותו חשב שהצליח להרוג בעבר. המבצע משתבש ומביא לשרשרת אירועים מורכבת הנפרשת על-פני עונה שלמה.

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע "אביב נעורים" (צילום: לע"מ).

היחידות המיוחדות של הצה"ל וזרועות הביטחון עוטות כבר שנים ארוכות תחפושות שונות בכדי להיטמע בשטח ולהסוות עצמם כחלק מהסביבה. המסתערבים מתחזים לבני המקום בכדי שלא להתגלות ולהגיע למגע קרוב עם האויב. היסודות התחילו עוד במחלקה הערבית של הפלמ"ח, לפני קום המדינה. גם לאחר מכן פעלו יחידות מיוחדות בתחפושת, בערים המרכזיות, בשטחים ואף מחוץ לגבולות המדינה. כך לדוגמה פעלה סיירת רימון, בפיקוד מאיר דגן, ברצועת עזה. דוגמה בולטת אף יותר היא מבצע "אביב נעורים", במהלכו פעלו בביירות שבלבנון כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, והצנחנים, בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, כשהם בלבוש אזרחי. חלק מן הלוחמים בכוח שבפיקוד ברק, שהרג את בכירי ארגון "ספטמבר השחור", אף היו מחופשים לנשים.

התפיסה הזו היתה קיימת גם בצבא הבריטי. במהלך המאבק במחתרת האירית הקפידו לוחמי יחידת העילית, השירות האווירי המיוחד (SAS), לגדל שיער ארוך ולסגל לעצמם חזות לא-צבאית עבור מבצעי היטמעות באוכלוסיה האזרחית בבלפסט, לונדונדרי ואף בגיברלטר, שם הרגו לוחמי היחידה המחופשים לאזרחים שלושה פעילי IRA, בטרם הצליחו להוציא לפועל פיגוע תופת.

unnamed (60)

המסתערבים בפעולה, כפי שצולמו בכתבתו של מוטי קירשנבאום, "מבט" 1991.

בשנת 1986 יזם אהוד ברק, אלוף פיקוד המרכז דאז, את הקמת יחידת המסתערבים המובחרת דובדבן. מתוך מחשבה שהמצב הגיאופוליטי הנפיץ בשטחים באותה עת יחייב שלצה"ל תהיה יכולת לפעול בתוך השטח, הן במטרה להשיג מודיעין ובעיקר על-מנת לסכל טרור ולפגוע בו באופן כירורגי, מדויק וחד. "אני רוצה יחידה, שאנשיה ייראו כמו ערבים, ידברו כמו ערבים וירכבו על אופניים בקסבה של שכם, כאילו הם ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. אנשים שיוכלו לפעול בכיסוי חלקי כדי להגיע למגע מבצעי בלי צורך בכוחות גדולים ובחשיפה מוקדמת." תיאר ברק את הרציונאל שמאחורי הקמת היחידה.

המשימה הוטלה על רס"ן אורי בר-לב, יוצא סיירת שקד, שמונה לתפקיד למרות היותו קטוע רגל בעקבות פיצוץ מטען ברמת הגולן. בר-לב הקים את היחידה הקטנה, שבאותם ימים פעלה באופן מסוערב בלבד, והפך אותה לסיפור הצלחה. לצד הכשרה כמסתערבים הלוחמים אומנו בלוחמה בטרור, קרב מגע, וירי מהיר ומדויק – בדגש על ירי סלקטיווי. באחת הפעולות הוביל בר-לב כוח מן היחידה למבצע בשכם שבמהלכו הרג הכוח חמישה מחבלים. לפעולה אחרת הצטרף גם אהוד ברק, אז כבר סגן הרמטכ"ל, מחופש כשאר הלוחמים. בפעולה נתפסו שישה מבוקשים ואמצעי לחימה.

הסכמי אוסלו אמנם סיימו את האינתיפאדה הראשונה אבל מערכת הביטחון האמינה שחשוב שתהיה לה יכולת, שגם הופעלה בשנות ה-90 לא פעם, לפגוע כירורגית במי שלא קיבל עליו את הדרך שהוביל אש"ף באותה עת. היחידה גדלה ופיתחה יכולות רבות. אגב, מאז הקמת דובדבן נעשתה הפעילות המסוערבת לחלק מארסנל היכולות של יחידות מובחרות נוספות. באינתיפאדה השנייה היתה דובדבן אחת מיחידות קצה ספורות (ובהן הימ"מ והימ"ס) שנשאו על כתפיהן את עיקר המבצעים המיוחדים כנגד הטרור הפלסטיני.

סמל יחידת דובדבן.

סמל יחידת דובדבן. "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד פסוק ו').

עיבוד פן זה בלוחמה בטרור הפלסטיני לסדרת טלוויזיה, עובר היטב למסך הביתי ומסיבה טובה – את "פאוד'ה" עשו, בניגוד למשל, ל"בופור", אנשים שמכירים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני "דרך הרגליים". היוצרים הם אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של אתר "וואלה!" (וקודם לכן ב"הארץ"), שבין היתר סיקר את האינתיפאדה השנייה (ואף כתב עליה ספר ביחד עם עמוס הראל), וליאור רז ששירת כלוחם ביחידה מובחרת שפעלה בשטחים כנגד הטרור הפלסטיני. שחקנים נוספים בסדרה, צחי הלוי ויעקב זדה דניאל, שירתו ביחידת דובדבן.

לסדרה ייעצו גם רכז השב"כ לשעבר גונן בן-יצחק, אבירם אלעד, ששירת בשעתו כמפקד פלוגה בדובדבן, ועמוס הראל הפרשן הצבאי של "הארץ". אם בזכות הייעוץ והנחיות המדריכים ואם בגלל שהשחקנים עוד זוכרים משהו מהשירות הצבאי ניכר כי הסדרה מוקפדת. הדבר ניכר בצילומים, בשפת הגוף, באופן שבו השחקנים משתמשים בנשק ולחלופין בקרב מגע. בהקרנת הבכורה אמר אהוד ברק כי יש בה לא מעט אותות אמת והיא מהווה "הצדעה ללוחמים האמיתיים של היחידות המיוחדות." השבחים שהשמיע הם כנראה גם הסיבה לביקורת החריפה מצד מי שבקיאים בתחום על היעדר צנזורה והקפדה על ביטחון מידע. טענתם היא שהסדרה חושפת יכולות שראוי היה להותיר תחת סודיות. בין כך ובין כך התוצאה היא סדרה מותחת ששווה לראות!