"מי שהעניין חשוב לו – מנצח" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהלו הבריטים במלחמת העולם השנייה באל עלמיין , היתה מכרעת בעיקר עבורם, והרבה פחות עבור המלחמה כולה. מנגד, סיפור ההתמודדות בין הצבא הבריטי לצבאות גרמניה ואיטליה ובמיוחד בין הגנרלים מונטגומרי ורומל עדיין מרתק לקריאה.

בחומר לבגרות בהיסטוריה נכתב שבשנת 1942 התחוללו שלושה קרבות מפנה ששינו את תמונת המלחמה ונתנו את היוזמה בידי בעלות הברית. שלושת קרבות המפנה היו: קרב מידוויי באוקיינוס השקט, קרב אל עלמיין בצפון אפריקה, וקרב סטלינגרד בחזית הרוסית. לבריטים היה מאוד חשוב למצב את ניצחונם במדבר כשווה ערך למערכה ששברה את תנופת הגרמנים בחזית המזרחית ולקרב הימי הגדול במידוויי, שבו הביס הצי האמריקני את הצי היפני. האם המערכה אכן היתה כזו, זו כבר שאלה אחרת.

בספרו המרתק, "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), ביקש ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי, לתאר את המערכה, שהיתה למעשה שני קרבות (השני הוא המפורסם שבהם), שניהל הצבא הבריטי כנגד צבאות איטליה וגרמניה במדבר המערבי. המערכה, קבע, היתה מכרעת בעיקר עבור בריטניה והרבה פחות ביחס למלחמה כולה.

בהקדמה לספר כתב ההיסטוריון הצבאי אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, שהחשש שהגרמנים יכבשו את המזרח התיכון גרם לבריטים לאפשר "את הקמת הפלמ"ח ("פלוגות מחץ") בפיקודו של יצחק שדה, ובו בין השאר גם "המחלקה הגרמנית", שנועדה לבצע משימות מודיעין וחבלה בשורות האויב, וגם המסתערבים הראשונים" (עמוד 8).

פעיל, בעצמו יוצא הפלמ"ח, הזכיר כי בהמשך תקף הצבא הבריטי וכבש את סוריה (ולבנון) שעליהם שלטה ממשלת וישי הצרפתית הפרו־נאצית. "בכיבוש סוריה יכלו להשתתף גם לוחמים משתי הפלוגות הצפוניות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין (שאיבד במבצע את עינו האחת), וגם כ־20 מסתערבים" (עמוד 9).

"פיקוד משימה"

היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת שניהלו הבריטים באפריקה ב־1940, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חי"ר שאת חזהו עיטרה "מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה היו בעלות־ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ־1300 ק"מ, הביס את הארמייה האיטלקית העשירית ושבה כ־130,000 חיילים.

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41).

גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה־19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". אך בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני וסייעה לו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו.

שועל המדבר

הגנרל ארווין רומל היה היריב המרכזי של הבריטים במדבר. "רומל היה איש חי"ר, אבל כחניך אסכולת גודריאן, שהתבססה על תורתם של פולר ולידל הארט, התאורטיקנים של השריון הבריטי, למד היטב את דרכי השימוש בטנקים" (עמוד 46).

במלחמת העולם הראשונה הצטיין רומל כקצין חי"ר. הוא פיקד על מחלקה ופלוגה ברג'ימנט הוירטמברגי המובחר ללוחמה הררית וזכה בעיטור הגרמני הגבוה ביותר, "ה־Pour le Mérite, על לחימתו האמיצה בקרב העקוב־מדם והקשה בקאפורטו ב־1917" (עמוד 40). לאחר המלחמה השכיל להתחבר להיטלר והדבר סייע לקידומו בצבא.

בראשית מלחמת העולם השנייה, "פיקד בהצלחה מדהימה על דיוויזיית הפאנצרים השביעית בצרפת, שהגיעה לפני כל שאר היחידות לחוף תעלת למאנש" (עמוד 22). רומל היה נערץ על הגרמנים והבריטים כאחד. הביטוי "לעשות רומל" היה רווח בקרב החיילים הבריטים ופירושו היה מעשה מחוכם שנעשה כהלכה.

"הבריטים אפילו שלחו בנובמבר 1941 צוות קומנדו להתנקש בחייו של רומל בתוך מפקדתו. רומל לא היה במקום, והפשיטה הסתיימה בכישלון מוחלט" (עמוד 55). הכוח נחת מן הים בצוללות ופשט על מפקדתו של רומל בקירנה שבלוב, אולם הוא, כאמור, לא היה שם. מפקד הכוח, לויטננט־קולונל ג'פרי קייז, נהרג (ועוטר לאחר מותו ב"צלב ויקטוריה") ומרבית אנשיו, זולת שניים, נפלו בשבי.

ואם כבר הוזכר הקומנדו, אי־אפשר לקרוא ספר על המערכה במדבר המערבי מבלי לציין את תרומתן של יחידות הקומנדו הבריטיות שפעלו במהלכה, ובהן קבוצת המדבר ארוכת הטווח (הקמא"ט), יחידת סיור שאספה מודיעין רב ערך עבור כוחות הארמייה השמינית. 

בהשראת הצלחותיה של הקמא"ט "קיבל לויטננט דיוויד סטירלינג, באמצע שנת 1941, אישור מאוקינלק להקים יחידה מיוחדת, שנועדה להתקיף מהקרקע שדות תעופה מאחורי קווי האויב. במקור תוכנן לאייש את היחידה בצנחנים, ועל כן קראו לה "שירות אווירי מיוחד" או "סאס". אחרי מבצע ראשון כושל, שממנו חזרו רק שליש מהחיילים, נהנתה היחידה משורה של הצלחות, ועד סוף 1942 יכלה לזקוף לזכותה את השמדתם על הקרקע של כ־250 ממטוסי "הציר". מעולם לא חסרו לה מתגייסים חדשים. על חבריה נמנו אנשים שונים לחלוטין זה מזה: למן פאדי מיין הרצחני, ש'בין תכונותיו המובהקות היו התעלמות מוחלטת מכל סכנה ואהבת הלחימה למען הלחימה", ועד לצייר ג'ון ורני" (עמוד 129).

רומל עצמו העריך את סטירלינג כמפקד מוכשר ובעל כושר הסתגלות, וקבע כי היחידה פגעה בכוחות הגרמנים יותר מכל יחידה בריטית אחרת בעצמה דומה. בין הצבאות שאימצו את המודל של "השירות האווירי המיוחד" היה גם צה"ל שהוקמה בו סיירת מטכ"ל, בהשראת היחידה הבריטית. היחידה אף אימצה את המוטו של סטירלינג, "המעז מנצח".

אל עלמיין – מערכה ראשונה

בקרב אל עלמיין הראשון, ביולי 1942, הצליחה הארמייה השמינית בפיקוד הגנרל קלוד "האוק" אוקינלק לבלום את כוחותיו של רומל, והסבה להם נפגעים רבים. מנגד, אוקינלק ואנשיו לא הצליחו להדוף את צבאות גרמניה ואיטליה מקו אל עלמיין, וספגו גם הם אבדות כבדות.

אחד הסיפורים המעניינים בסר נגע ליחידת האזנה ניידת של הצבא הגרמני שעליה פיקד קצין בשם אלפרד זייבום שאספה מודיעין חיוני על תנועות הארמייה השמינית ואפשרה לרומל לצפות מראש את מהלכיה.

כשהחל הקרב "בריגדה מתוגברת אוסטרלית, בסיוע כוח טנקים, הקיפה את עמדתו מאחור, ניתקה והרסה אותה, הרגה רבים מאנשיו ואת יתרם לקחה בשבי, עם ספרי הצופן שלהם. זייבום עצמו נלקח בשבי, פצוע קשה ברגלו, ומת בבית־חולים שדה באלכסנדריה כעבור ימים מספר" (עמוד 118). הפשיטה המוצלחת שללה מרומל יתרון משמעותי.

הספר העלה על נס את הישגיהם של הגנרל אוקינלק ושל מרשל האוויר קית' פארק. "פארק עצר את ההפצצות על מלטה ואוקינלק עצר את רומל. אין זה מעשה קל־ערך לקחת באמצע המערכה את הפיקוד ממפקד כושל הכפוף לך, לאושש צבא נסוג, להקים קו חזית מאולתר־למחצה בעת נסיגה ולזכות בניצחון. יהיו חסרונותיו של אוקינלק אשר יהיו, קרב אל עלמיין הראשון היה הישג גדול, שהעניק לארמייה השמינית את היוזמה האסטרטגית. מאז ואילך היה רומל מועד לכישלון. פארק הפך את בלימתו של רומל באל עלמיין למשבר. כשלקח לידיו את הפיקוד במלטה, זכה במהירות בניצחון מוחץ באוויר, שאפשר לו מיד אחר כך לעבור למתקפה" (עמוד 231).

אל עלמיין – מערכה שנייה

אולם למרות הצלחותיו של אוקינלק צ'רצ'יל רצה בגנרל שחותר להכרעה ובחר להחליפו בגנרל ברנרד "מונטי" מונטגומרי. במלחמת העולם הראשונה התגייס מונטגומרי לחיל הרגלים ולקח חלק בלחימה "כקצין זוטר, וכעבור חודשיים נפצע קשה. כשהחלים מהפציעה הועלה לדרגת קצין מטה וסיים את המלחמה כראש מטה בדיוויזיית רגלים" (עמוד 150).

כוחו הגדול היה בהכשרת כוחות למלחמה ובמימוש מלא של תכנית הקרב שתכנן מראש. הוא זיהה נכון את חלון הזמן שנקרה בדרכו כדי להכין את צבאו למהלך מכריע וניצל אותו לבניין כוח והיערכות נכונים. "הישגו של מונטגומרי היה כפול. הוא ניהל את הקרב שצבאו היה מסוגל לנצח בו – ויצר צבא שהיה מסוגל לנצח בקרב הזה" (עמוד 231).

באנגיי תיאר את סגנון הפיקוד של "מונטי", על שיגעון הגדלות שלו ועל הבנתו שנוכח הדימוי שנבנה לרומל בתודעת הארמייה השמינית, נדרש מפקדה להצטייר בעיני חייליו כמפקד גדול מהחיים. בפקודת היום שפירסם לחייליו בטרם קרב אל עלמיין השני כתב כי כשקיבל את הפיקוד על הארמייה השמינית אמר כי קיבל מנדט "לחסל את רומל ואת צבאו, וכי נבצע זאת ברגע שנהיה מוכנים. אנחנו מוכנים עכשיו" (עמוד 182).

בקרב אל עלמיין השני, שנערך בין 23 באוקטובר ל־4 בנובמבר 1942, הביסה הארמייה השמינית בפיקוד מונטגומרי את כוחותיו הגרמנים והאיטלקים של רומל. לאחר התבוסה נסוגו כוחות הציר לעבר תוניסיה, שם נכנעו במאי 1943, לאחר שלמערכה נוספו כוחות הצבא האמריקני שנחתו באפריקה במסגרת מבצע "לפיד".

המחבר הסביר כי הניצחון הבריטי הושג לבסוף משום שהיה חיוני עבור בריטניה. "צ'רצ'יל נלחם במזרח התיכון כדי לנצח. היטלר נלחם כדי לא להפסיד. היוזמה האסטרטגית היתה על כן בידי צ'רצ'יל, ולבסוף הוא, הצב, ניצח באמצעות שיתוף הפעולה בזירה כולה בין כוחות האוויר, הים והיבשה, בעוד ש"הציר" החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת" (עמוד 230).

רומל היה מפקד נועז, ולכן מינה אותו היטלר לתפקיד מלכתחילה. אבל, קבע באנגיי, זה היה מקרה של "מי שהעניין חשוב לו – מנצח" (עמוד 230). הבריטים היו זקוקים לניצחון, והיו זקוקים לו במזרח התיכון. הם השיגו אותו, והאיש שעשה זאת עבורם היה "מונטי".

"מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ניתח אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו וקבע שעל המפקד ליצור בקרב אנשיו תחושת הזדהות ולהוביל על ידי דוגמא אישית. נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

ב־2009, כמפקד קורס מפקדי פלוגות וגדודים, אמר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר לחניכיו, כי לא פעם נופלים מפקדים צעירים כמותם למלכודת הזחיחות בראשית הלחימה. דעו לכם, אמר להם תמיר, יוצא חטיבת גולני שגם פיקד עליה ועל אוגדת עזה, "שתמיד תהיו מופתעים. כשזה יקרה תצטרכו להמשיך הלאה, כי זה מה שמצפים מכם. תבינו, מלחמה היא בלאגן. תארו לעצמכם שהכל מבולבל; מי שמימינך 'לא מבין כלום' ומי שמשמאלך יורה לתוך גבולות הגזרה שלך. אתם, כמ"פים, צריכים להגדיר את המשימה גם אם היא לא ברורה. מפקדים גדולים הם אלה שניחנים בחשיבה מחוץ לקופסה".

בדבריו שירטט תמיר את מערכת הציפיות והדרישות ממפקד בצה"ל, שלא השתנתה בהרבה למן היווסדו ועד עתה. אבל מהי מנהיגות קרבית ואיך מניע מפקד את חייליו לפעולה?

אחד החוקרים שהכיר את מושא מחקר זה "דרך הרגליים", היה אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, יוצא הפלמ"ח שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1, בטרם מלחמת ששת הימים. בספרו "המפקד" (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון, 2003) הוא ניתח את דמות המפקד בצה"ל, תפקידיו ואתגריו.

האדם הלוחם, כתב, "הוא מכפלת כושרו הגופני, האימון והידע המקצועי־צבאי שיש לו ונכונותו להילחם. אם אחד משלושת המרכיבים הללו הוא "אפס", כל המכפלה מתאפסת" (עמוד 7). לתפיסתו, "מפקד צבאי יזכה בהערצת חייליו רק כאשר אישיותו כמנהיג תהיה מושתת על שלושה מרכיבים: א) תבונה, ב) כאריזמה (קסם אישי), ג) יושר הגינות ונאמנות. כאן שוב מתקיימים יחסי המכפלה, ואם אחד המרכיבים הללו ערכו אפס, המכפלה כולה מתאפסת" (עמוד 9).

מנהיגות, קבע, "היא היכולת לגרום לכך שהנמצאים בסביבתך יעשו את רצונך מתוך הזדהות, כאילו הם עצמם יזמו והחליטו את אשר צריך לעשות" (עמוד 11). זה נשמע מפוצץ, אבל פעיל פרט את זה לפרטים ובהם טיפול באנשים, הקניית ערכים ויצירת אמון הדדי בין המפקד לפקודיו.

אם, כתב, יזנח צה"ל את מודל צבא־העם הבנוי "על שירות חובה וחיל מילואים אזרחי, ובמקום זאת יאמץ את שיטת צבא השכירים המקצועני, הוא יאבד את היכולת לנצל את הפוטנציאל הפיקודי הקיים בכל שדרות העם. המשמעות העלולה לנבוע מכך היא השתרשות של בינוניות מדאיגה במערכת הפיקוד, שתתגלה דווקא בעתות חירום" (עמוד 39).

ככלל, פעיל צודק. השאלה כיצד להתאים את מודל הגיוס של צבא־העם לאתגרי ההווה והעתיד היא שאלה אקוטית שצריכה להטריד את כל מי שצה"ל, והמדינה, יקרים ללבו, וכמוה גם מציאת הדרך שתבטיח שמפקדים טובים יישארו במערכת וימשיכו לבוא, לא רק לטיס ולסיירת אלא גם ל"צה"ל הגדול".

דרך הפיקוד של פעיל עצמו, שהקפיד בכבוד אנשיו, דאג להם ושוחח עמם על מגוון נושאים הפכה לשם דבר. בין חניכיו בית הספר לקצינים ניתן למנות את המשורר יהונתן גפן והאלופים במילואים (שפיקדו לימים על בה"ד 1 בעצמם) אילן בירן יורם יאיר ודורון רובין, יוצא הצנחנים שכתב שפעיל השפיע עליו עמוקות.

"החלטתי לחשוב רבע שעה"

כדי להמחיש את טיעוניו הביא פעיל בספר דוגמאות מימיו כמפקד, כמו גם ממורשת הקרב של צה"ל. במלחמת סיני, למשל, הוטל על גדוד 51 בפיקודו לכבוש את מתחם צומת רפיח. בדרכו ליעד נדרש צוות הקרב הגדודי, שכלל גם כוח שריון ואת פלוגת הסיור החטיבתית, לחצות שדה מוקשים.

במהלך מעבר השדה עלו זחל"מ, קומנדקר ושני טנקים על מוקשים ונפגעו. לגדוד היו מספר פצועים והרוג. מח"ט גולני, אל"מ בנימין ג'יבלי, פקד על פעיל לנטוש את הטנקים ולנוע רגלית למשימתו. "לא עניתי מיד. החלטתי לחשוב רבע שעה" (עמוד 116), כתב פעיל.

ציות לפקודת המח"ט היתה הפתרון הקל, אך פעיל ידע שכך יגיע הגדוד למתחם צומת רפיח באור יום, לאחר תנועה רגלית שתימשך כארבע שעות, ויהיה חשוף, ללא כלים ממוגנים וטנקים, בשטח מישורי לאש המצרית. אם יעשה זאת, כתב, אמנם "אבצע את הפקודה שניתנה לי על ידי המח"ט, אבל אין סיכוי שאצליח להשלים את המשימה" (עמוד 116).

פעיל, שהבין כי המפתח להשלמת המשמה טמון בהוצאת הטנקים והזחל"מים של הגדוד משדה המוקשים, הודיע למח"ט שאין בכוונתו לבצע את הפקודה. אז פנו הוא וחייליו למלאכת חילוץ הכלים ומעבר שדה המוקשים.

"פגזי אוייב התפוצצו סביבנו כשמתלווים אליהם צרורות נותבים של מקלעים בינוניים, ובתווך פצצות תאורה. מדי פעם איתרנו מוקש, הנחנו עליו חצי לבנת חבלה, התרחקנו קמעה ופוצצנו" (עמוד 117). לאט, בזהירות ובשיטתיות חיל עצמו הגדוד, נע לעבר היעד וכבש אותו. "בשעה 08:30 יכולתי לדווח למח"ט, כי צומת רפיח בידינו" (עמוד 117).

דוגמא אישית

בשל הצורך להוביל את הלוחמים כנגד האויב בקרב, הסביר, יש לשמור בצבא על משמעת. אולם אל לו למפקד להניע את אנשיו על בסיס המשמעת לבדה, ועליו ולטפח את רוח הלחימה של חייליו באמצעות ערכים בעלי משמעות הומנית מובהקת: אהבת המולדת, גאוות היחידה, מדיניות של שכר ועונש מבוקרת, ובראש ובראשונה על ידי "דוגמא אישית" (עמוד 110).

להמחשה הביא פעיל את הקרב על מצודת הבופור במלחמת לבנון הראשונה. רס"ן גיורא "גוני" הרניק "העביר את הפיקוד על סיירת "גולני" למפקד אחר, מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת לבנון" (עמוד 110). משנפצע מפקד הסיירת בקרב מיהר גוני ותפס פיקוד על הפלוגה.

"כדי לארגן סביבו את הכוח, נקט גוני צעד בלתי שגרתי, גאוני, מנוגד לחלוטין לעקרונות הלחימה הנלמדים – הוא פקד להדליק את האורות בנגמ"שים, על מנת שידעו איפה הוא ואיפה הכוחות האחרים. לאחר שליכד את הכוח, עלה איתו למעלה עד לנקודה ממנה כבר אי אפשר היה לעלות ברכב. הוא אסף את המפקדים, עבר במהירות על המטלות, הסביר, הציב כל לוחם במקומו. הם ירדו מהנגמ"שים, התחילו לנוע וכבשו את המצודה" (עמוד 111). הרניק וחמישה מלוחמיו נפלו בקרב, אבל הבופור נכבש. הרניק עוטר בצל"ש מפקד האוגדה על האופן שבו פיקד על הסיירת.

דוגמה אחרת נתן פעיל מהפשיטה שביצעה חטיבת גולני על מוצבי הצבא הסורי בכפר נוקייב בשנת 1962. על הסיירת החטיבתית פיקד אז רס"ן צביקה עופר, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. "הכוח שבראשו עמד, שעסק בטיהור התעלה הראשית במתחם המבוצר, נתקל בהתנגדות עזה והתקדמותו היתה לכן איטית וקשה" (עמוד 119). נוכח הצלחת כוח המשנה של הסיירת בפיקוד סגנו בתעלה המשנית, "החליט עופר להעביר את עיקר מאמץ הפריצה לגזרה שבה פעל הסגן וכך עלה בידו לכבוש את המתחם" (עמוד 120).

במהלך הלחימה בתעלה הראשית, סיפר עופר בתחקיר, "רצתי ראשון בתעלה, עם תת מקלע עוזי ורימונים. יריתי והחלפתי מחסניות" (עמוד 120). כשביקש באזוקה (מטול רקטות נגד טנקים) בכדי לשתק עמדה מבוצרת במיוחד, התכוון כי חוליית הבאזוקה תגיע לראש הכוח ותירה, אולם אנשיו העבירו לו את האזוקה שיירה בה בעצמו.

הלקח, כתב פעיל, "הוא שמפקד לא נועד להיות הלוחם היחיד בקרב, אלא המנהיג והמפעיל הכולל של כוחותיו. יכול מפקד להילחם ברגע מסויים בראש כוח, אבל תפקידו העיקרי הוא לנהל את הקרב ולשלוט בכוחות הלוחמים" (עמוד 120). על האופן שבו פיקד ולחם בקרב עוטר עופר (שלימים נהרג, כמפקד סיירת חרוב, כשהוביל מרדף אחר מחבלים בוואדי קלט ב־1968) בעיטור הגבורה.

פעיל טען בצדק שהקפדה על טוהר הנשק לא פוגעת בלוחמנות וחתירה למגע, וגם כאן מי שקובע הוא המפקד בדוגמא האישית, בערכיו ובדרך שאותה הוא מתווה ומוביל. 

בפשיטה בלבנון ב־1980 הקפיד "מג"ד צנחנים בשם דורון אברוצקי (לימים אלמוג)" (עמוד 173) להימנע מפגיעה באזרחים. במלחמת לבנון הראשונה הוא פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים ששימש כחוד של החטיבה (עליה פיקד יורם יאיר), למן הנחיתה מהים מצפון לצידון, דרך הרי השוף ודרך מערכי הקומנדו הסורי, עד ביירות. "הם הלכו בראש המחנה, הרגו עשרות מחבלים בקרבות "מטווח אפס", תפסו רבים אחרים בשבי" (עמוד 173), והוכיחו הלכה למעשה שאין סתירה בין הקפדה על מוסר לחימה ובין יכולת קרבית מעולה.

בדומה לרוח הדברים שאמר תא"ל תמיר לחניכיו, כתב פעיל כי את המאמץ העיקרי "יש להשקיע בהכנה ראויה של סגל מפקדי העתיד: לאתרם, למיינם, להכשירם, לטפחם, לחנכם כמפקדים חושבים, המסוגלים להבין דבר־מתוך־דבר, לקבל החלטות ולהנהיג את יחידותיהם גם בתנאים משתנים במהירות ובהיעדר הכוונת מרכזית" (עמוד 142).

בצה"ל נוהגים לצטט את אמירתו של השופט גדעון, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז), כאילו היתה כל התורה על רגל אחת. האמירה היא אמנם כזו, אבל פעיל בספרו הסביר באופן קריא, ברור ומרתק לקריאה כיצד עושים זאת בשגרה ובלחימה.