גלעד שליט הוא לא גיבור, אבל למה ציפיתם – לטרומפלדור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" אודות חטיפת גלעד שליט האשים ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, את שליט שהתמסר לשוביו. מדובר בדרישה לא הוגנת מלוחם להתמודד עם מצב שמעולם לא הוכשר אליו. האשמה שהיא כולה בריחה מאחריות.

"החוטפים כבר כמעט הסתלקו, אלא שאז צץ מישהו מהטנק ואמר 'רגע, רגע'. אני יודע אם לקרוא לזה חטיפה? אני יודע… היתה חטיפה, היתה התמסרות. היה שם דבר מוזר", כך תיאר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, את נפילת גלעד שליט בשבי החמאס בראיון לתכנית "המקור". הטענה הזו כשלעצמה היא מקוממת. נכון, מבחינה ערכית, ראוי לחנך לוחמים לגלות לוחמנות ונחישות בשדה הקרב. אבל בהפניית האשמה כלפי שליט כי "הלך כצאן לשבי", יש בבחינת התקרנפות. חיילי השריון עוברים הכשרה בת חצי שנה של הכשרה, שעיקרה הפיכת החיילים מפרטים בודדים לצוות לחימה בן ארבעה אנשים שמפעיל רכב קרבי משוריין (רק"מ) ובעל עוצמת אש גדולה מאוד. והנה, כשחוליית החמאס מפתיעה את צוות הטנק בשחר של ה-25 ביוני 2006, מצא עצמו שליט בסיטואציה שלא הוכשר אליה כלל. שאר חבריו נהרגו או נפצעו והוא עצמו נפצע, ללא יכולת להפעיל את הכלי שעליו הוכשר.

rambo

שליט הוא לא רמבו, ובטח לא לוחם קומנדו, (מקור: ויקפדיה).

אז נכון, שליט אינו צביקה גרינגולד שלחם כקצין שריון במלחמת יום הכיפורים ("כוח צביקה") ועוטר על גבורתו. אבל הוא גם לא לוחם ביחידת עילית. בשנת 1997, במהלך מבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה של שייטת 13 בעומק לבנון (מוכר יותר בציבור הרחב כאסון השייטת), נפגעו רוב לוחמי הכוח משורת פיצוצים, זמן קצר לאחר שעלו לחוף. קשר הכוח, סער, שהיה הלוחם היחיד שלא נפגע תפקד באירוע ממש כפי שציפו ממנו: לחם במחבלים, הזעיק את כוח החילוץ ועשה כמיטב יכולתו לסייע לפצועים. לאחר שעות ארוכות של לחימה, חולצו הפצועים וההרוגים, ובהם מפקדו סא"ל יוסי קורקין, כשמאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה. האימונים והמשאבים שהושקעו בסער השתלמו. אבל מסלול בשייטת אורך כשנתיים והכשרת הלוחם הבודד היא חלק ניכר ממנו.

הכוחות המיוחדים הם לא כל-יכולים

download-3

אסופת מאמרים על לוחמה בטרור (מקור: סימניה).

במאמר שפורסם בספר "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח" (הוצאת מעריב, 1987) נכתב כי גם כאשר פעולה לחילוץ בני הערובה\ שבויים אינה אפשרית "חייבות הממשלות להתמיד בסירובן להיכנע. בראש ובראשונה, זוהי חובתן המוסרית לכלל הציבור, שהרי רק על-ידי סירוב תקיף כזה יכולות הן לצמצם את המקרים שבהם ייהפכו אזרחים נוספים לבני-ערובה בעתיד" (עמוד 234). עורך הספר וכותב המאמר המדובר הוא בנימין נתניהו, אז שגריר ישראל באו"ם. בהמשך המאמר כותב נתניהו כי "החיילים, שיידרשו להילחם בטרוריסטים, יוצרכו לגלות תעוזה צבאית. בדרך כלל נמנים חיילים אלה על יחידות מיוחדות, שהוקמו לצורך משימות אלו. במידה רבה מסורה בידם ההחלטה אם לצאת או לא לצאת למבצע, שהממשלה שוקלת אותו. בצה"ל, למשל, כמעט לא קרה הדבר, שההנהגה המדינית תכתיב ליחידות הנבחרות את היציאה למבצעים מיוחדים. בדרך-כלל מפקדי-היחידות נשאלים: כלום ניתן הדבר לביצוע? כלום סבורים אתם, שתוכלו לעשותו? אם המפקדים אומרים, שאין הביצוע אפשרי, או אם הם מטילים ספק בדבר, העניין מסתיים בזה. הממשלה מבטלת את המבצע. כך היה באנטבה ובפעולות רבות אחרות" (עמודים 251-252).

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל (מקור: Wikicommons/ GPO).

נתניהו, שכעדותו בספר, "שירת ביחידה מובחרת בצה"ל" (עמוד 268), יודע על מה הוא מדבר. כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל השתתף בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה החטוף. הכוחות המיוחדים של צה"ל, כפי שציין נתניהו בצדק, אינם כל-יכולים, אף שהם דוחקים את הרף כל העת ופועלים, באמת, על גבול הבלתי אפשרי. במהלך האינתיפאדה השנייה, למשל, נשאל מפקד סיירת מטכ"ל דאז, הרצי הלוי, האם ביכולתו לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה.

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

וקסמן, כפי ששצילמו חופיו בווידאו, (מקור: ויקיפדיה).

שליט שהה כחמש שנים בשבי. על פי הפרסומים בתקשורת נראה כי מדינת ישראל לא עשתה את כל המאמצים האפשריים בכדי לזרז את שחרורו. שלא כמו במקרים קודמים (חטיפת הקצינים הסורים ב-72', השייח' עובייד ב-89' ומוסטפא דיראני ב-94') לא נעשה מאמץ של ממש להשגת קלפי מיקוח. ב-2008 נעשה מאמץ אחד שכזה, מבצע שמטרתו לחטוף את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס דאז, אחמד ג'עברי, מלב רצועת עזה. על המבצע, שאישרו באישור הרמטכ"ל אשכנזי, שר הביטחון ברק וראש הממשלה אולמרט, פיקד האלוף יואב גלנט. לוחמי יחידת עילית ארבו לג'עברי, אולם הלה סטה ממסלול הנסיעה המתוכנן והכוח שב ארצה בידיים ריקות (ג'עברי נהרג בתקיפה אווירית שפתחה את מבצע "עמוד ענן"). גם במהלך מבצע "עופרת יצוקה" נמנע צה"ל מלנסות לחלצו, אם כי ניסיון שכזה היה עתיר סיכונים. גם שהתנאים לפעולה שכזו היו כמעט אופטימליים, כפי שאירע בניסיון לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן על-ידי כוח סיירת מטכ"ל, נותרו סיכויי ההצלחה נמוכים. למרות שצה"ל נהנה אז משליטה מלאה בשטח וכוח ההשתלטות נדרש להתגבר רק על המחבלים שהתבצרו בבית בכפר ביר-נבאלא, בפעולה נהרגו קצין הסיירת, ניר פורז, בן הערובה וקסמן ומספר לוחמים נפצעו. מבצע לחילוץ שליט, לו היה יוצא לדרך, היה כולל בתוכו לחימה עיקשת אל היעד, בתוכו ובחזרה לישראל. גם אז, לא ניתן היה להבטיח, שהתוצאה תהיה שונה. להיפך.

תבקרו את העסקה לא את החייל השבוי

(מקור: ויקיפדיה).

שליט וראש הממשלהנתניהו לאחר שחרורו מן השבי, (מקור: ויקיפדיה).

שחרורו של שליט הושג לבסוף בעסקת חילופי שבויים, במסגרתה שוחררו כאלף אסירים פלשתינאים שהורשעו במעורבות בפעולות טרור. למרות מה שכתב במאמרו היה זה נתניהו שעמד בראש ממשלת ישראל שקייימה משא ומתן עם החמאס ואישרה את מתווה העסקה. כשבוחנים את מתווה העסקה זוכרים בעיקר את מספר המחבלים ששוחררו, אלף, בעבור חייל אחד. אבל מנגד יש לזכור כי החמאס נאלץ לוותר על דרישתו לשחרור בכירי האסירים ובהם מרוואן ברגותי ואברהים חאמד. כצפוי העסקה זכתה לביקורת קשה בחלקים בציבור הישראלי שראו בה כניעה לטרור. אחרים, וכותב שורות אלה בתוכם, חשבו שחמש שנים הן זמן מספיק למיצוי מנופי לחץ, פעולות חילוץ וכיוצא בזה, והגיע הזמן "לשלם את הקנס" ולממש את מחויבות המדינה לחייל שפעל בשירותה.

אפשר להתווכח על העסקה שהושגה, בזכותה שוחרר גלעד שליט מן השבי. מותר לטעון שהמחיר ששולם היה מופרז, ושהוא הבהיר למחבלים שפיגועי חטיפה משתלמים. אבל אסור לבוא בטענות לחייל על כך שלא הצליח להתמודד עם אירוע החטיפה מבלי שהוכשר לכך. לדרוש רמת לוחמנות כזו מ"שריונר" זה לא מציאותי ולא הגון. הפניית האצבע המאשימה כלפי שליט מסיטה את האחריות ממי שבאמת צריך לשאת בה – הגופים שכשלו בסיכול החטיפה ובחילוצו באמצעות פעולה צבאית או מנופי לחץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.11.2016)

מודעות פרסומת

האיש שלנו בוותיקן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המותחן "המלאך הנופל" מאת דניאל סילבה הוא ה-12 בסדרת הספרים אודות המרגל והמחסל הישראלי גבריאל אלון. כמו בקודמיו גם הפעם ישנם בספר קצת היסטוריה של הנצרות, גי'האד אסלאמי קיצוני וסוכן מוסד אחד כל יכול עם מכחול ובלעדיו. נוסחתי, נוסחתי אבל עובד. 

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

הספר "המלאך הנופל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2016) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של "גבריאל אלון, הרסטורטור המהולל של יצירות הציירים הגדולים מרגל, מחסל ישראלי בדימוס" (עמוד 19), המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי.

המשכנע בע"מ

הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס). אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ויוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו.

המלאך הנופל - דניאל סילבה

הספר ה12 בסדרה אודות המרגל והמחסל הישראלי, גבריאל אלון.

זמן קצר לאחר מכן, "כשחזון קץ הימים של מיכאלאנג'לו עדיין טרי במחשבתו, נכנס גבריאל ללובי של בניין דירות אפרורי בפיאצה אניבליאנו. מול המעלית, עם בקבוק של יין תאנים ביד אחת ועותק של "סיפורי אלף לילה ולילה" באחרת, עמד אינטלקטואל פלסטיני רזה בשם ואאל זועייתר. הפלסטיני היה חבר בארגון "ספטמבר השחור", מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, ועל כן נגזר עליו שלא בנוכחותו גזר דין מוות. גבריאל ביקש מזועייתר בשלווה שיאמר את שמו. ואז ירה בו אחת-עשרה פעמים, ירייה אחת על כל ישראלי שנרצח במינכן. בחודשים הבאים התנקש גבריאל בחמישה חברים אחרים ב"ספטמבר השחור", הופעת הפתיחה בקריירה מרשימה שנמשכה הרבה יותר משהתכוון. כשליחו של מורו ורבו, רב-המרגלים האגדי ארי שומרון, הוא היה אחראי לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר של שירותי המודיעין הישראליים" (עמוד 28).

נוסחה שחוזרת על עצמה

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-12 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לפענח את תעלומת מותה של אישה צעירה שהתגלתה בוותיקן. הגרסה הרשמית קבעה שמדובר בהתאבדות אולם מזכירו האישי של האפיפיור, הקרדינל דונטי, חושד שאין זה כך. מותה עלול להוביל לסחרור גיאופולטי עם השלכות הרות אסון. אבל אל חשש, פטריק קים החסון בעל הידיים המסוקסות, אה… סליחה, גבריאל אלון (הצנום והנמוך) חש להצלת העם והמולדת. הספר כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון.

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר נוסחתי מאוד. העלילה חוזרת על עצמה. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.

Untitled

אלון כבר "זקן מדי לחרא הזה".

השיקגו סן טיימס הכתירו את סילבה כ"ג'ון לה קארה החדש", ואין לכך שחר. סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 44 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל. רק חסר שיצטט את גיבורי סרטי "נשק קטלני", ויודה שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". סופרים שונים חישבו מחדש את גילו של גיבורם לאורך הסדרה במטרה להאט את קצב הזדקנותו (בספרים אפשר לעשות את זה). זה טוב שסילבה מקפיד להיצמד לביוגרפיה שיצר לגיבורו, אבל זה יוצר חוסר אמינות בנוגע לביצועיו של אלון בשטח.

חבל שכך, שכן בהחלט מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). סדרות אחרות בז'אנר, כמו זו של סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאביו מולידו, איאן פלמינג, הוא אבי ספרות הריגול המודרנית, או ג'ק ריצ'ר, כבר הוכיחו שניתן לכתוב מתח טוב באמת גם כאשר גיבורן הוא "האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

בלדה לעוזב משרד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע סיים "בוגי" יעלון את כהונתו כשר הביטחון והפגין עמוד שדרה מוסרי ● במקומו ימונה אביגדור ליברמן, אזרח, שעשוי, אם יבין את מגבלות הכוח ואת תפקידו האמיתי בממשלה, לחולל שינוי מהותי במערכת.

הנה זה קרה לו שוב. שוב מצא עצמו שר הביטחון יעלון (ממש כבאותם ימים ב-2005) נדחק החוצה מתפקידו משום שהתעקש על ערכיו. בטרם מונה לרמטכ"ל העריך קצין בכיר כי מי שלא התפלח אף פעם לאוטובוס יתקשה להיות רמטכ"ל. יעלון, כנראה הוחמא מן הדברים. החיכוכים שהתגלו בחודשים האחרונים בין שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו הקלו על האחרון להציע לליברמן את התפקיד. שורת התבטאויות ואירועים (החייל היורה, ונאומו של סגן הרמטכ"ל גולן אם להזכיר כמה) שבהן שמר השר על עליונות שלטון החוק, מידתיות וחוקיות הפעלת הכוח והבטחת חופש הביטוי ועצמאות המחשבה של מפקדי צה"ל היוו, ככל הנראה, את הקש ששבר את גב הגמל.

דרך ארוכה קצרה

68110_173300092703177_6616676_n

יעלון כרמטכ"ל בשיחה עם לוחמי גדוד 890, (צילום: דו"צ).

בספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008), מספר שר הביטחון היוצא, משה "בוגי" יעלון כי הוא בכלל לא התכוון לחתום קבע. "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה" (עמוד 43). ואכן, יעלון, סמל מחלקה מוערך בצנחנים, השתחרר עם חבריו לגרעין והשתקע בקיבוץ גרופית. מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כאיש במילואים בחטיבתו של דני מט, שכנעה אותו לשוב לשירות צבאי. מאז, בעקבות מפקדו תמרי, שימש בשורת תפקידי מפתח בצה"ל ובהם מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש וראש אמ"ן.

הקדנציה המוצלחת שלו כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה "קוצרה" (שם יפה להדחה) בהחלטת מופז ושרון על רקע מחלוקת בהקשר לתכנית ההתנתקות מעזה. עם סיום תפקידו בטרם עת לקח יעלון פסק זמן מן החיים הציבוריים במהלכו גיבש משנה מדינית וביטחונית סדורה. עם כניסתו לחיים הפוליטיים שימש כשר לנושאים אסטרטגיים ורק ב-2013, לאחר שצבר ניסיון בכנסת ובממשלה מונה לתפקיד שר הביטחון.

ידיים יציבות על ההגה

גולן ויעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014 צילום משהבט)

יעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

כהונתו במשרד נראית כתשליל של קודמו, אהוד ברק. יעלון שיקם את הקשר שבין המטכ"ל לשר הביטחון, שנפגע במהלך הסכסוך המתוקשר בין השר ברק לרמטכ"ל אשכנזי. הוא גם היה שותפו הבכיר של נתניהו בניהול המערכה בעזה בקיץ 2014, שאף שהיו בה הצלחות הרי שהתארכה יתר על המידה (דווקא ברק ידע לגמור בזמן). שורת צעדים מדודים שנקטו הוא והרמטכ"ל בשטחים סייעה להכיל את האינתיפאדה השלישית ולמנוע ממנה מלהסלים. שימור ושיפור המצב הוא אתגר שהשר החדש ייאלץ להתמודד אתו. בתחום בניין הכוח, חתום יעלון, כשר הממונה, על הרפורמה המקיפה שעורך הרמטכ"ל איזנקוט בצבא – תר"ש גדעון – שנועדה להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. מנגד, היו לו גם רגעים פחות מוצלחים ובהם תמיכתו בעמדת החרדים בהקשר לחוק הגיוס וההחלטתו הנואלת על הפרדה בין יהודים לערבים באוטובוסים ביהודה ושומרון (הוא חזר בו כשהבין את משמעויותיה). בנוסף הצליח יעלון להסתכסך עם בכירי הדרג המדיני  האמריקני, שעכשיו עשויים להתגעגע אליו.

כאיש צבא מנוסה צבר יעלון הבנה טובה מאוד של מגבלות הכוח. את העימותים שניהלה ישראל בעשור האחרון כנגד חמאס וחזבאללה הגדיר יעלון, כבר ב-2005, כניסיון להכניס "כפפת אגרוף לשק מלא מסמרים. הוא לא פוגע בהרבה, ורק חוטף אינספור שריטות". בשל כך היה יעלון שמרן בהפעלת העוצמה הצבאית. שמרן מדי, יש שיאמרו (השר בנט, למשל), אבל בוודאי לא פזיז.

הוא עוד ישוב

בכל שנותיו בצבא ובפולטיקה האמין יעלון (שלמד זאת ממפקדיו תמרי וליפקין-שחק) במנהיגות מתוך דוגמה אישית, ולא נרתע מהתמודדות עם אתגרים ומהחלטות שטמנו בחובן ביקורת ציבורית קשה. כך כשהחליט כמח"ט הצנחנים לאסור על ביקורי הורים בחטיבה, משום שהאמין שהם מתערבים בעבודת המפקדים, וכך כשהורה כרמטכ"ל לשלוח כוחות לחילוץ גופות ההרוגים בעזה באסונות הנגמ"שים בעזה תוך סיכון לוחמים נוספים ועבור בהתנגדותו לתכנית ההתנתקות מסיבות עקרוניות (לא בטוח שצדק בכך). כל אחת מאלו היתה בעבורו בחירה בין מה שהגדיר כדרך הנכונה לבין הדרך הנוחה, אך השגויה מוסרית. בוגי כמו בוגי, שמאמין שיש "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת", בחר תמיד בערכיו על פני המוצא הקל.

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

"הפורום הזה לא יהיה מובטל בשנים הקרובות", אמר יעלון בנאום הפרידה שלו מן המטה הכללי, "אבל תזכרו: צבא צריך לנצח, אבל צריך להישאר בני אדם". בנאום הפרישה שלו הבטיח יעלון שישוב לזירה הפוליטית. כנווט מוכשר, הצליח לנווט את הכוחות בפיקודו ואת מסלולו הצבאי היישר ליעד הנכסף שהציב לעצמו. לא מן הנמנע שיצליח גם הפעם. בשנת 1985 הופיע טוביה צפיר בקליפ פרודי בשם "עם אחד – שר אחד" בתכנית הבידור "סיבה למסיבה" (בערוץ הראשון כמובן). בקליפ גילם צפיר את דמויותיהם של שמעון פרס, יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, יצחק רבין ורבים נוספים כשהוא שר את הפזמון "עם אחד עם שיר אחד והכיסא לעולם יישאר". התפטרותו של יעלון מלמדת שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים.

זה שבא

מינויו של אדם שהרקע המקצועי שלו אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל הוא דבר ראוי. זאת, על אף העובדה ששר מכהן יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון). בארצות הברית למשל, גנרל לשעבר אינו יכול לכהן כשר ההגנה משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית, שכן היא משרתם אותם ולא להפך. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז, אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שטען, בצדק מצדו, שהציבור לא מודד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי, פברואר 2007.

שר הביטחון פרץ והמשקפת שעדשותיה מכוסות, פברואר 2007, (צילום: אפי שריר).

אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל). ראש וראשון להם הוא דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה.

250px-Avigdor_Lieberman_-_2011

ח"כ אביגדור ליברמן יתמנה לשר הביטחון.

ח"כ אביגדור ליברמן אינו מגיע למשרה ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה של המערכת. מדובר באדם הבקי היטב בנבכי הסוגיות האסטרטגיות המורכבות של המדינה, אשר שימש בעשור האחרון כחבר בקבינט, בין היתר במבצע צוק איתן, כשר החוץ וכראש ועדת החוץ והביטחון. גם הניסיון לציירו כתלמיד הסובל מהפרעות קשב וריכוז קשות אינו במקומו. ליברמן מגיע מן הצד הימני של המפה הפוליטית (יש שיאמרו ימני קיצוני), אולם הוא בראש ובראשונה פרגמטיסט. התבטאויותיו בעבר אמנם מציירות אותו כמי שעשוי להפעיל כוח רב במקרה של עימות וכמחרר מלחמה. מנגד, בדומה לדונלד טראמפ בארצות הברית, מיצובו כתוקפן נותן לו מנעד פעולות רחב. בתפקידו הנוכחי הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים כשר הביטחון.

69550010991295640360no

הרמטכ"ל איזנקוט, צריך מעליו שר ולא מ"כ, (צילום: דו"צ).

הוא צריך לבוא כמי שמוכן ללמוד, כשהוא יודע שהוא סובל מפערי ידע גדולים מאוד, וכי להפעלת הכוח במאה-21 יש לא פחות מגבלות מאפשרויות. הוא צריך להיות מישהו שמכיר ומוקיר את מערך המילואים, ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית שהכסף היה אמור ללכת למשרדי החינוך והבריאות. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. הרמטכ"ל איזנקוט הוא בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו, למטכ"ל בראשותו ובעיקר לנו, האזרחים, צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה.

אתגר הסייבר של השב"כ\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע סיים יורם כהן את כהונתו מלאת האתגרים כראש השב"כ ● לאחר חמש שנים בראשות הארגון, בהן נדרש להתמודד עם מציאות שבה הסדר הישן הולך וקורס, יכול כהן לציין כי עמד במשימות הליבה שלו ● זה לא מעט בהתחשב במציאות המשתנה

ראש השב"כ היוצא, יורם כהן.

ראש השב"כ היוצא, יורם כהן.

השבוע סיים יורם כהן את כהונתו מלאת האתגרים כראש השב"כ. הוא מונה לתפקיד לאחר שהשלים כרטיס עבודה מלא: לוחם בסיירת גולני, בתקופה מלאת המבצעים שקדמה למלחמת לבנון הראשונה, מאבטח רכזי שב"כ ובהמשך רכז בעצמו במרחב רמאללה, ראש הדסק האופרטיבי ביהודה וראש חטיבת הסיכול בירושלים ויהודה. בשנים 1999-2001 שימש ראש האגף לסיכול טרור ערבי-איראני ולאחר מכן, באינתיפאדה השנייה פיקד על מרחב ירושלים ואיו"ש.

שירות הביטחון הכללי אמון בישראל על תחום סיכול פעולות טרור וחתרנות, אבטחת מוסדות ממלכתיים וריגול נגדי. ישנן מדינות שבהן ארגונים מסוג זה (הארגון הבריטי המקביל, ה-MI5, ואילו בארצות הברית שותפים באחריות ה-DHS וה-FBI) פועלים בעצימות נמוכה יחסית, שכן רמת האיום עליהן בכל אחד מן התחומים או בחלקם, אינה גבוהה. ישראל אינה נהנית מן הפריבילגיה הזו. בחמש שנותיו בתפקיד, נדרש כהן להתמודד עם מציאות שבה הסדר הישן הולך וקורס, בין היתר כתוצאה מהאביב הערבי ועליית כוחות חדשים במזרח התיכון.

לפגוע בתשתיות הקריטיות של מדינת ישראל

השירות בראשותו התמודד עם הלחימה בחמאס בממסגרת המבצעים עמוד ענן וצוק איתן (שלאחריו נגרר השירות לקטטה תקשורתית עם אמ"ן בשאלה האם היתה ההתרעה בדבר כוונת החמאס לפתוח במלחמה). כמו כן נדרש השב"כ להתמודד עם מאמצי דאעש לגייס פעילים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית כמו גם בקרב ערביי ישראל, ובמקביל להתמודד עם החמרה בפעולות הטרור היהודי.

תחום מאתגר נוסף היה המרחב הקיברנטי, שכן בשנים האחרונות גדל לאין שיעור מספר הגורמים השואפים לאסוף מידע באמצעות חדירה לרשתות מחשבים מסווגות ומנסים לפגוע בתשתיות הקריטיות של מדינת ישראל. מאחר ומרחב הסייבר מאפשר לפעול מרחוק, תוך שמירה על אנונימיות, הרי שניתן להניח שבין גורמים אלו ניתן למנות לא רק ארגוני טרור, זאבים בודדים ומדינות אויב, אלא גם בעלי ברית ומדינות שלכאורה אינן שרויות ביריבות עם ישראל.

בטקס החילופים התייחס לכך כהן ברמז וציין כי "לשירות היו גם הישגים לא מעטים בתחום סיכול ריגול, הגנה בסייבר על תשתיות מחשב קריטיות, הגנה על סודות המדינה ואבטחה והן בכל הנוגע לבניין הכוח השירותי והשגת יכולות מבצעיות מתקדמות בארץ ובחו"ל, שאפשרו לנו לבצע את משימותינו באופן יעיל לאורך זמן ולהתמודד עם האתגרים שמולנו". לאחר חמש השנים בראשות השב"כ יכול כהן לציין כי עמד במשימות הליבה שלו. זה לא מעט בהתחשב במציאות המשתנה.

ראש השב"כ הבא, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

ראש השב"כ הנכנס, נדב ארגמן, (צילום: תקשורת שב"כ).

מחליפו הוא סגנו, נדב ארגמן, יוצא יחידה מובחרת אשר פיקד בשירות על יחידות מבצעיות וצבר ניסיון רב בלוחמה בטרור. ארגמן יידרש לשמר את חדות השב"כ כגוף האמון על ריגול נגדי וסיכול טרור, ולחזק את יכולותיו להתמודד עם האיומים במרחב הקיברנטי המשלבים מאמץ למניעת דלף מידע מחד וסיכול תקיפות סייבר מאידך. האתגרים, הן בתחומים שהיוו תמיד את הלחם והחמאה של הארגון והן בתחום הסייבר – הולכים וגדלים.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 18.05.2016)

לירות על מנת להרוג, לא חשוב את מי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הירי שביצע החייל בחברון מנוגד לערכי צה"ל ולפקודותיו ● זה לא מנע מבכירי המערכת הפוליטית להתנצח בשאלה מי מגבה יותר אותו או את מפקדי הצבא ● ניחוש מושכל מלמד שגם מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועיים, היה מגנה את הירי

סערת הירי בחברון בשבוע שעבר הפכה למחול שדים פוליטי ולוויכוח בין ימין ושמאל. החייל, לוחם בחטיבת כפיר שהגיע לזירת האירוע כחלק מכוח תגבור, ירה למוות במחבל פצוע שהיה שרוע על הרצפה לאחר שנפגע מירי כוח צה"ל בעת שניסה לבצע פיגוע דקירה. על-פי התחקיר שערך אלוף פיקוד המרכז, רוני נומה, המחבל שכב בשטח כעשר דקות לאחר שנורה ונפצע מבלי שניתן לו טיפול רפואי, אף שנקבע כי אין חשש שהוא נשוא עליו מטען נפץ, ומבלי שמפקדי הכוחות בשטח הקדישו לו את תשומת הלב המתאימה. החייל ירה במחבל לאחר שזה כבר נוטרל, מושג מתחום הלחימה בטרור על-פיו המחבל אינו מוסיף להוות איום. חיילים קרביים בסדיר, גברים צעירים בני 18, נוטים לחשוב בטעות שהרג הוא סוג של מבחן גבריות שאלו שביצעו אותו זכו בחותמת "גבר" לכל החיים. לו הייתי צריך לנחש, זהו המניע לירי ולא אידיאל או עקרון פוליטי כזה או אחר.

בכיר אש"ף, אבו ג'יהאד, שחוסל בידי כוח קומנדו בפיקוד יעלון בתוניס.

בכיר אש"ף, אבו ג'יהאד, שחוסל בידי כוח קומנדו בפיקוד יעלון בתוניס.

אולם טוהר הנשק, ערכי הלחימה ומוסר נותרו בצד בדיון אודות הירי. במקומם נותרה רק התנצחות בין בכירי המערכת הפוליטית בשאלה מי מגבה את צה"ל\ את החייל יותר? עד מהרה קיבל הדיון הציבורי תפנית והגיע גם למחוזות מגוחכים במיוחד ובהם ההקבלה שעשתה אמו של החייל בין מעשיו של בנה לאלו של שר הביטחון יעלון בעת שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל במבצע הצגת תכלית ב-88'. אז, על-פי חלק מעדויות המשתתפים בפשיטה ירה יעלון מקרוב בגופת רב-המחבלים אבו ג'יהאד. אולם אין דמיון בין ירי, פרוע, מיותר וחסר צורך במחבל פצוע השוכב בשטח שבשליטת צה"ל לבין מבצע סיכול ממוקד, שמטרתו הרג בכיר באש"ף, בלב תוניס שבמרחק של 2,300 קילומטרים מישראל. יתרה מזו, הכוח בפיקוד יעלון הקפיד על טוהר הנשק, נמנע מפגיעה בבלתי מעורבים ופגע ביעד כשהוא חמוש ומסוכן.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

נתניהו בימיו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל.

גם הוויכוח שהתגלע בין ראש הממשלה נתניהו לבין שר החינוך בנט הוא מיותר. בנט, באופן שמזכיר את המ"פ במגלן שאכן היה, מיהר לגבות את החייל ולהגן עליו מימין כשהוא תוקף את נתניהו והממשלה על שהם מפקירים את החייל. ראש הממשלה מצדו לא נותר חייב והעיר כי בחייו, "נתתי גיבוי לחיילים והובלתי חיילים לקרב יותר ממך. לכן אתה לא תטיף לי מוסר בנושא הזה". כאן בניגוד לבדיחה הישנה על הרבי, שני הצדדים טועים. בנט, המגן על החייל במטרה למנוע הישנות של תסמונת הש.ג טועה. צה"ל אינו מקריב את החייל במטרה להגן על הפיקוד הבכיר מנזקה של פשלה כזו או אחרת. מדובר בחייל שפעל על דעת עצמו, בניגוד לפקודות ולערכים להם מחנכים בצה"ל. נתניהו, בזיגזג ההצהרתי שלו שבו הוא פעם מגבה את מפקדי צה"ל ופעם מגבה את החייל מימין יוצר מציאות בעייתית במיוחד. מה גם שכלל לא בטוח שבהשוואה של הרזומה הקרבי של שני יוצאי סיירת מטכ"ל מוביל דווקא סרן במיל' נתניהו.

ShowImage (2)

כרוז המציג את הרמטכ"ל איזנקוט כהמן הרשע.

ככל שהסערה נמשכת מתברר עד כמה צדקו הרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון יעלון שמיהרו להציב לפני כחודש מצפן ערכים ברור ללוחמי צה"ל הפועלים בשטחים. ב"נאום המספריים" שלו שידר איזנקוט מסר ברור – את הכוח יש להפעיל במידת הצורך ובמידה הראויה. נראה כי אותם אנשים שתקפו אז את סירובו של להתיר שימוש מופקר ומסוכן בנשק שלא לצורך, עשו זאת שוב באמצעות כרוז המציג אותו כהמן הרשע. אך למרות שהפך מטרה למתקפה מן הימין הקיצוני, עד כה נראה שהרמטכ"ל מסרב להתרגש ואינו מאפשר ל"רעשי רקע" שכאלו להשפיע על ההתנהלות התקינה של הצבא. האירוע תוחקר, נבדק וטופל בכלים הפיקודיים והמשפטיים של הצבא, ללא השפעות מבחוץ.

כמוהו נוהג גם שר הביטחון משה "בוגי" יעלון. זה זמן רב שיעלון מתפקד על תקן המבוגר האחראי של המערכת. בסוגיות של חוק, מוסר ומשפט מקפיד יעלון על קו שקול, הגון וראוי. כמי שפיקד על צה"ל בלחימה באינתיפאדה השנייה (במהלכה שימש איזנקוט כמפקד אוגדת איו"ש) מודע יעלון היטב לסכנה שבאי-הקפדה על הנהלים ועל הקוד האתי של הצבא. היעדרם של גבולות ברורים לפעולה עשויים להוות מדרון חלקלק שמוביל לקהות חושים בקרב הלוחמים מן הסוג שרווח בצבאות המנהלים מלחמות התשה מדממות וממושכות. דוגמה בולטת להתדרדרות שכזו היא ההתנהלות החיילים האמריקניים בכלא אבו גרייב בעיראק. באינתיפאדה השנייה אמר יעלון כי "תפקידם של המפקדים לשמור על החיילים מיצרם ולדעת להסביר להם מה כללי ההתנהגות הנכונים". נראה כי זהו תפקידם גם בגל הטרור (אינתיפאדה) הנוכחי.

מנוחת הלוחם שידע את מגבלות הכוח

לפני כשבועיים נפטר ראש המוסד לשעבר, האלוף במיל' מאיר דגן. מעשרות ההספדים והכתבות שפורסמו לאחר מותו עלתה דמותו של קצין אמיץ, כמעט חסר פחד, שחושב מחוץ לקופסה. דגן שצמח בצנחנים פיקד על סיירת רימון ברצועת עזה בשנות השבעים בשורה ארוכה של מבצעים בהן חוסלו בכירי המבוקשים הפלסטינים. למרות שהיחידה נודעה ברחבי צה"ל כיחידת חיסול התעקש דגן כי היחידה פעלה "כיחידה צבאית לכל דבר. כל הכללים שהיו נהוגים לגבי כלל צה"ל היו נהוגים גם לגביה". בהמשך פיקד על חטיבת שריון במלחמת לבנון הראשונה ועל חטיבת המבצעים במטכ"ל. הבנתו המעמיקה באסטרטגיה מחד ובטקטיקה מאידך אפשרה לו להוביל את המוסד בשורה ארוכה של מבצעים חשאיים חשובים ולמצב שוב את הארגון כאחד הטובים בעולם בתחומו.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועייים. סביר שהיה מסתיי ממעשהו של החייל.

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר לפני כשבועייים. סביר שהיה מסתייג ממעשהו של החייל.

אף שהיה צמחוני ("אני לא צמחוני, אני לא אוכל בשר", העיד פעם בראיון לאילנה דיין) הרי שכאיש צבא זכה למוניטין של "זולל ערבים". בכל שנותיו בשירות המדינה היה דגן מאלו שעשו יותר מאשר דיברו וזאת מבלי להתעכב על אישורים, כללים ושאר ירקות. בשנת 2000 אף התבטא כנגד המשפטיזציה שהתחוללה בצה"ל וטען כי בהשוואה לימיו כסרן צעיר, לחיילים לא ניתן הגיבוי הנדרש על מעשיהם בשטח. למרות זאת ספק אם היה מצדיק את הירי במחבל בחברון. דגן האמין שמלחמה, ובכלל זה ההרג שגלום בה, היא בבחינת רע הכרחי שיש לעשותו רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". היעדר הצורך שבפעולת החייל בחברון היה ככל הנראה גורם גם לדגן המנוח להסתייג מן המעשה.

הערכה ישרה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המשבר ההומניטרי הקשה בעזה דוחק את החמאס, כנגד רצונו, לקרן הזווית ומקרב את העימות הבא עם ישראל. בחירת גורמים בדרג המדיני להאשים את הדרג הצבאי בהערכות שחותרות תחת המדינה או שיש להן השלכה מסוכנת על המצב בשטח, היא לא עניינית.

סוגיית המשבר ההומניטרי ברצועת עזה קיבלה דגש משמעותי בהערכת המודיעין לשנת 2016 שהגיש ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לדברי אחד הח"כים שנכחו בפגישה עם ראש אמ"ן הוא הדגיש כי אם "לא יהיה שיפור, ישראל תהיה הראשונה שהדברים יתפוצצו עליה". נראה שהמצב בעזה נפיץ בשל המשבר ההומניטרי הקשה ברצועה וכי חמאס, כנגד רצונו, נדחק לקרן הזווית ועשוי להפר את הרגיעה שנשמרה מאז תום צוק איתן. לדברי ראש אמ"ן, שיפור התנאים הכלכליים ברצועה הוא תנאי הכרחי להרחקת תרחיש הסלמה ביטחונית.

עזה 2015

רצועת עזה, 2015.

כגוף המודיעין של צה"ל, אמ"ן אחראי על הנחת תמונת המודיעין שממנה נגזרות הערכות המצב, התכניות האופרטיביות וגם תהליכי בניין הכוח בצבא. ההערכה השנתית של אמ"ן מנתחת את מכלול האיומים, הסיכונים וההזדמנויות לישראל בשנה שתבוא לאור המגמות והאירועים בשנה החולפת, תוך שהיא מקיימת אינטגרציה בין מספר רבדים – צבאיים, מדיניים וכלכליים. ההערכה השנתית של אמ"ן מאפשרת לדרגים המדיני והצבאי לקיים תכנון ארוך טווח, לגבש אסטרטגיה מדינית וצבאית, ולבנות יכולות על מנת להתמודד טוב יותר עם איומים עתידיים. כמי שעומד בראש המערכת המפיקה הערכה זו, מחזיק ראש אמ"ן למעשה בסמכות החוקית של המעריך הלאומי. בסופו של יום, עליו מוטל לקבוע את מידת סבירותו של איום ומתי והיכן יתקיים העימות הבא.

האלוף הלוי, קצין "שקול ולא מתלהם", הינו בעל ניסיון רב הן ביחידות הלוחמות והן בתחום המודיעין. הוא צמח בחטיבת הצנחנים, פיקד על פלוגת הנ"ט שלה בלבנון, על החטיבה כולה במבצע עופרת יצוקה וכן על אוגדת הגליל. לאורך כל שירותו לא חשש הלוי להביע עמדה עצמאית גם מול גורמים ממונים. כשפיקד על סיירת מטכ"ל נדרש לבדוק את האפשרות לבצע פעולה רגישה בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות הפצרות הממונים עליו סירב הלוי להתחייב כי הפעולה ניתנת לביצוע במגבלות שהטילו ראש הממשלה ושר הביטחון, וזו לא בוצעה. למרות זאת בכל תפקיד הוא מימש את הציפיות אחת לאחת והוביל את פקודיו להישגים בלחימה ובמוכנות אליה. בהערכה שהגיש לאחרונה ביטא היגיון צבאי ומדיני בסיסי: הפעלת כוח ללא מהלך מדיני משלים סופה שתהיה נואלת שכן "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", כמאמר קלאוזוביץ.

בנאומו לפני מספר שבועות במרכז הבינתחומי בהרצליה ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי "חמאס בוחר להפנות הרבה מאוד משאבים כדי לשקם את מה שנתפס בעיניהם כדפוס פעולה שיוצר מאזן מול מדינת ישראל". בהיעדר אופק כלכלי, אין דרך למנוע את תחושת הייאוש, המניעה כיום פלסטינים בירושלים וביהודה ושומרון לפעול כ"זאבים בודדים" ולבצע פיגוע. זהו רק עניין של זמן עד שדפוס זה יהפוך לנחלתם של ציבורים גדולים עוד יותר ברחוב הפלסטיני, גם בעזה. ואולם, למרות הערכה מודיעינית זו, ולמרות העובדה שיוזמות דוגמת הקמת נמל ימי מפוקח לרצועת עזה שבות ועולות בשיח הישראלי ברמות שונות, לא נראה כי הממשלה פועלת בכדי ליצור מנופים כלכליים למניעת סבב הלחימה הבא.

למערכה הבאה, אשר ככל הנראה תתרחש במוקדם או במאוחר, יש לצאת לאחר שמדינת ישראל עשתה כל שביכולתה למנוע את פריצתה. אז יש להפעיל כוח צבאי רב, מאמצי אש ותמרון אגרסיביים ומהירים, לקצר את משך הלחימה ולממש את היעדים הצבאיים והמדיניים. מכאן, שבחירת גורמים מסוימים בדרג המדיני להאשים את הדרג הצבאי בהערכות ועמדות שחותרות תחת המדינה, או לחלופין בהשמעת אמירות שלהן השלכה מסוכנת על המצב בשטח, היא לא עניינית.

הרצי הלוי, כמח"ט הצנחנים בעזה במבצע "עופרת יצוקה".

הרצי הלוי, כמח"ט הצנחנים בעזה במבצע "עופרת יצוקה".

"יש שני דברים שאסור לך לאבד אותם בתוך הלחימה: את החשיבה – לחימה זה לא עניין רק של כוח, זה כוח שמאחוריו חייבת להיות מחשבה – והדבר השני זה את השפיות ואת המוסר", תיאר בשעתו הלוי את הקווים שהנחו אותו כמח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה". בעזה כמו בזירות אחרות, את הכוח צריך להפעיל באופן ממוקד, מתוך מחשבה. לאורך השנים הוכח שענישה כלכלית קולקטיבית מלבה טרור, וכי היעדר קידום תהליכים מדיניים וכלכליים מביא להמשך האלימות. חובת ראש אמ"ן, כלקח ממלחמת יום הכיפורים, להשמיע בפני הדרג המדיני את הערכתו הכוללת על המצב, גם כשהיא לרוחם וגם כשלא.

הכותב הינו חוקר אורח בתכנית צבא ואסטרטגיה, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר, בגרסה מקוצרת פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 03.03.2016)

ילדה עם סכין היא טרגדיה, לא אויב\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסערה סביב דבריו של הרמטכ"ל יצאה מכל פרופורציה. הרמטכ"ל הוא לוחם ומפקד (בכל זאת גולנצ'יק), ואחרי שלחם שנים ארוכות כנגד החיזבאללה בלבנון וכנגד הטרור הפלסטיני באיו"ש, עכשיו הוא צריך להתמודד עם התקפות המתלהמות שנשמעות מצד גורמים בימין

צנחנים בתרגיל, (צילום: דו"צ)

צנחנים בתרגיל, (צילום: דו"צ)

כשהייתי מפקד כיתה בצנחנים הגיע יום אחד מפקד הגדוד שלנו, מהמפקדים היותר מרשימים שפגשתי בצבא, קצין חושב ולוחם, לפגישה עם סגל הפלוגה. בשיחה אתנו שאל כל אחד מאתנו מה הוא לוקח מהמוטו של חיל הנחתים האמריקני: "סבלנות, התמדה ולעתים כדור בין העיניים", שאימץ המג"ד באותם ימים כקו שהוביל את לחימת הגדוד בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. הפרשנות של המג"ד היתה שעל-מנת "לנצח את הטרור צריך הרבה אורך רוח ואם כבר יורים – זה חייב להיות מדויק".

כשהגיע תורי אמרתי שהמילה החשובה ביותר במשפט, בעיניי, היא דווקא המילה "לעתים", המדגישה את ההבחנה המתחייבת בעת הלחימה בין המחבלים לאוכלוסייה האזרחית שבקרבה הם פועלים. המג"ד אהב מאוד את התשובה וציין שזהו נדבך חשוב באופן שבו פועל הגדוד כנגד הטרור וכי המקצועיות של הלוחמים נמדדת ביכולתם לפעול במדויק, במידת הכוח הנדרשת, ורק כנגד מי שצריך. ובאמת, גדוד הצנחנים בפיקודו ביצע פעילות מבצעית מקצועית מדויקת ויצירתית כנגד תשתיות הטרור בשכם וטול כרם, כשהוא נמנע במקביל מפגיעה באזרחים. היום המג"ד הוא כבר תא"ל. מפקד אוגדת איו"ש דאז, שתחת פיקודו פעל אז הגדוד, הוא היום הרמטכ"ל.

כוכבי ברעם ואיזקוט דוצ

הרמטכ"ל איזנקוט (משמאל) בביקור בפיקוד צפון עם מפקד אוגדת הגליל, תא"ל ברעם (במרכז) ואלוף פיקוד הצפון כוכבי, (צילום: דו"צ).

חשבתי על הדברים בסוף השבוע לאור ההתבטאות השקולה והממלכתית של הרמטכ"ל איזנקוט שבשיחה עם תלמידים בבת-ים אמר כי "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו'. אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". ההמולה סביב אמירה זו יצאה מכל פרופורציה. הרמטכ"ל הוא לוחם ומפקד (בכל זאת גולנצ'יק) והוא בוודאי אינו זקוק לי ולשכמותי שנגן עליו מגל ההתקפות המתלהמות (שלא לומר צמאות הדם) שנשמעות מצד גורמים בימין. מי שלחם שנים ארוכות כנגד החיזבאללה בלבנון וכנגד הטרור הפלסטיני באיו"ש יודע לזהות אויב, יודע להגיב אליו במידתיות הראויה ו"להוציא אותו מהמשחק". איזנקוט, שפועל שנים ארוכות בכדי למנוע מן הקמים להורגנו מלפעול, בוודאי אינו זקוק לשיעורים ב"מוסר הלחימה היהודי" וגם לא להבהרות בנוגע למסר שעל מפקד לשדר לחייליו.

ההתמודדות עם גל הטרור (את השם המפורש, אינתיפאדה שלישית, נמנעים מלומר) הנמשך כבר כחמישה חודשים היא מורכבת ומחייבת, ממש כאותו מוטו גדודי, סבלנות והתמדה. אולם לוחמים, כך למדתי בצבא ובמקומות אחרים, צריכים לפעול מתוך שיקול דעת ולהשתמש בנחישות בכוח הנדרש. לא יותר ולא פחות. ההתמודדות עם נערה עם סכין שבאה לדקור עשויה לדרוש שימוש בנשק חם אבל היא אינה "אויב סורי מחופר" ההתמודדות עם שכמותה בחודשים האחרונים הפכה בעיני גורמים מסוימים לשקולה לכיבוש המיתלה או לקרב החרמון ולא כך הוא. כשצריך, ורק אז, יורים. במקצועיות, בדיוק, ומתוך כוונה לנטרל את האיום.

הרמטכ"ל סגר השבוע שנה בתפקיד. במהלכה הוביל קו מוסרי ממלכתי, "חתך" בסוגיות טעונות והכין את הצבא למלחמה. שנה זו היא בחזקת כרטיס הביקור שלו, שמוכיח שהוא מבין טוב מאוד מיהו האויב וכיצד מתמודדים איתו. ילדה עם סכין היא, בעיני, בעיקר טרגדיה, לא אויב.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.02.2016)