האם הקיצוץ באימונים מתיישב עם המתיחות הבטחונית הגוברת? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות הדיווחים בתקשורת על מתיחות גבוהה בצפון, סביר שכל הצדדים ישתדלו ללכת בין הטיפות ולהימנע ממערכה רחבה (שתמיד יכולה לפרוץ בגלל פעולה מוצלחת "מדי"). אבל על רקע המתיחות ראוי לשאול – האם הקיצוץ באימונים שעליו הוחלט הוא נבון?

בתקשורת פורסם לאחרונה כי צה"ל ביטל את מרבית האימונים המתוכננים עד לסוף 2019, בדגש על אימוני כוחות מילואים, וכן את התרגיל המטכ"לי השנתי, "אבן הראשה". עוד פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שוקל האם לסגור שתי אוגדות מילואים, במטרה להשקיע את המשאבים ביחידות הנותרות.

בהקשר לכך נזכרתי בסיפור אודות אחת מחטיבות הצנחנים במילואים שבה מתקיים מפגש שנתי בין מפקדי הגדודים והפלוגות בהווה לבין קודמיהם, שלחמו במלחמת ששת הימים. כשנשאלו המפקדים הוותיקים כיצד לדעתם הושג ב-1967 ניצחון כה גדול בזמן כה קצר, השיבו כי הם התאמנו בתקופה שקדמה למלחמה כ-50 ימים בשנה ולכן ניצחו בשישה ימים.

עם השנים נהגו המפקדים בחטיבה לומר בציניות, בפרפרזה על העיקרון הנ"ל, שהיוצרות התהפכו: מתאמנים שישה ימים בשנה והמלחמות מתארכות ונמשכות כחמישים ימים. והנה, לאחרונה אמר אחד המפקדים בחטיבה בהתייחס לקיצוץ החד באימונים שעליו הורה הרמטכ"ל, גם הכלל הזה לא בתוקף.

המתח בצפון: ללכת עם ולהרגיש בלי

לא ברור איך הפרסומים הללו עומדים בכפיפה אחת עם המתיחות הנוכחית בצפון, שעלולה להסלים לכדי מערכה של ממש בה יידרשו כוחות היבשה ללחימה קשה ומורכבת.

במוצאי שבת תקף חיל האוויר בסוריה הרג שני פעילי חזבאללה והשמיד מבנה שבו נערכו פעילי כוח קודס לשגר רחפני תקיפה לעבר מטרות צבאיות ואתרי תשתית בצפון ישראל ובתקיפה נוספת, שחזבאללה מייחס לישראל, תקפו רחפני נפץ מבנה של חזבאללה ברובע הדאחיה בביירות.

יעד התקיפה הזו, על-פי פרסומים זרים, היה ככל הנראה מערבל פלנטארי, שהינו מכשיר חיוני למיזם ייצור הטילים המדויקים של חזבאללה. המערבל נועד לייצור חומרים הודפים שנדרשים לשיפור היכולת של מנועי הטילים. 

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר למחרת התקיפה בסוריה, בעת שסייר בפיקוד הצפון ובאוגדת הבשן, האחראית על הגבול הסורי, כי "הפיגוע שסיכלנו הלילה הוא פיגוע איראני, מאדמת סוריה כנגד מדינת ישראל". כוכבי הדגיש כי האיש שיזם ותכנן את הפיגוע הוא מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני.

ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה (מה שלא עשתה בביירות) מאותה סיבה שהזהיר צה"ל את החמאס שירסן את הג'יהאד האסלאמי – מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ משלים למאמץ הקינטי. השאלה היא האם בצד השני קיבלו את המסר, וזה בכלל לא בטוח‬.

לתקיפה בביירות לעומת זאת, ישראל נמנעת מלהתייחס. אף שמערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של חזבאללה בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות של אמצעי לחימה שכאלו דרך סוריה, הצליח הארגון לבסס גם הוא "קו אדום": אל לה לישראל לפגוע בלבנון ולהפר את ריבונות המדינה.

בשנת 2014, למשל, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הגיב הארגון בהנחת מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב.

העמימות בנוגע לזהות התוקף לא מנעה ממזכ"ל חזבאללה, השיח' חסן נצראללה, לקבוע בנאומו השבוע כי ישראל היא שעמדה מאחורי התקיפה בביירות, ולאיים כי ארגונו יתקוף בתגובה את כוחות צה"ל שערוכים בגבול הצפון.

הניסיון מלמד שכאשר נצראללה מאיים הוא גם מקיים. ההוכחה ניתנה לא פעם בעבר, באירועים דוגמת הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה ואירוע "שמש חורפית" ב-2015, שבו ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב, הרג פצע מ"פ בגבעתי וחייל ופצע שבעה נוספים, בתגובה לפעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה על-פי פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר.

למרות האיומים ההדדיים המתיחות בצפון אינה נראית בשלב זה ככזו שתוביל למלחמה. לישראל, איראן וחזבאללה, אין אינטרס להסלים את המציאות לכדי עימות של ממש. אבל תגובה מוצלחת "מדי" של צה"ל או של חזבאללה עשויה בהחלט להביא לכך.

השנה האבודה של כוכבי

צריך לומר ביושר שהרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, אינו שש לקצץ באימונים ובמוכנות הכוחות. כמי שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובפיקוד על יחידות מתמרנות, בסדיר ובמילואים, ברור לכוכבי שיחידות מאומנות משיגות תוצאות טובות יותר במלחמה ובביטחון השוטף. האימון הוא המקום שבו החיילים והמפקדים לומדים לעבוד יחדיו, על בסיס תורת לחימה ותוך הפעלת האמצעים שברשותם, בשטח, באופן שמדמה ככל שניתן את התכנית האופרטיבית.

אבל מאז שנכנס לתפקידו בינואר האחרון נאלץ כוכבי, בשל הבחירות, ולאחר מכן בשל הבחירות החוזרות שעתידות להתקיים בחודש הבא, לנהל את הצבא ללא מתאר תקציבי. זוהי שנה אבודה מבחינת הרמטכ"ל וחלק ניכר מהרפורמות שירצה לממש יאלצו לחכות לשנה הבאה ולתקציב שתאשר הממשלה שתקום.

בפועל, לצה"ל (כמו למוסדות ממשלתיים אחרים) אין כרגע תקציב של ממש והם נאלצים לקצץ היכן שביכולתם ולאגד משאבים. כשזהו המצב מקצצים היכן שאפשר, בכל תקציב שאינו "צבוע", כלומר משועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. התקציב היחיד שבו ניתן לקצץ הוא תקציב האימונים. 

לפני כארבע שנים השכילו שר הביטחון דאז, משה "בוגי" יעלון, והרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, לנצל את היציבות השלטונית ולהגיע למתווה תקציבי מוסכם עם האוצר לארבע שנים.

היתרון של המתווה לא היה שהצבא קיבל את כל הכסף שרצה, אלא בידיעה הברורה כמה כסף בדיוק יש לו לבניין הכוח, החזקתו והפעלתו בשנים הקרובות, בלי הטקס השנתי הקבוע של הפחדות ו"גניבת סוסים" בין משרדי האוצר והביטחון. היציבות הזו אפשרה לאיזנקוט לממש את התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון".

במרכז: הרמטכ"ל איזנקוט בביקור באימון כוחות מילואים, (צילום: דו"צ).

במסגרת תר"ש "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. במסגרת התכנית חוזקו אוגדות החוד והוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. בנוסף, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן.

הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים.

איזנקוט, שכמח"ט גולני עוד הספיק לאמן את חטיבתו בהתאם למודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, התעקש והצליח להשיב את חטיבות החי"ר המובילות להתאמן לפי מודל זה. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות ייעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

ניכר כי הרמטכ"ל איזנקוט הבין שצה"ל לא יוכל עוד להחזיק בצבא מילואים ענק, בכשירות נמוכה, והיה נכון להמיר אותו בכוח קטן יותר, אבל "עם שיניים" של ממש (ובמקביל ניהל מערכה ארוכה, חשאית ומוצלחת כנגד איראן בסוריה ואת מבצע "מגן צפוני", ששלל מחזבאללה את תשתית מנהרות החדירה בגבול עם לבנון). אף שלכוכבי ישנן תכניות לא פחות מרחיקות לכת לגבי בניין הכוח של הצבא שבפיקודו, הן יאלצו להמתין לממשלה החדשה שתקום. 

את הניצחון מכינים בבניין הכוח

למרות שלקיצוצים יש הסבר מתקבל על הדעת, הרי שהמתיחות הנוכחית עשויה לחייב בחינה נוספת של הדברים. במאמר ב"ישראל היום" כתבה פנינה שוקר, חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתרחישים להם נערך צה"ל כוללים מלחמה בכמה חזיתות, ומחייבים השגת הכרעה בזמן קצר. 

"חרף היעדר הנכונות להפעילו, צבא המילואים נותר מרכיב מרכזי ביכולות התמרון וההכרעה של צה"ל בחירום, וקיצוץ במערך המילואים פוגם בהן", כתבה שוקר ולא בלי צדק.

המתיחות הרב-זירתית שמולה מתמודד צה"ל בתקופה האחרונה, שבה כמעט בכל גזרה הוא מהלך על חבל דק בין ההכרח לסכל איומים והשאיפה לעשות זאת באופן שלא יביא לפריצת מלחמה, מחייבים צבא כשיר בסדרי כוחות לא מבוטלים.

גנרל בארי מקפארי, צנחן שלחם בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, אמר בעדות לסנאט באותה שנה כי "המלחמה לא נמשכה 100 שעות כדי שננצח בה. זה נמשך 15 שנה".

גנרל מקאפרי, טען שהניצחון האמריקני במלחמת המפרץ נבנה במשך 15 שנה, (מקור: ויקיפדיה).

מקפארי, שהדיוויזיה בפיקודו ביצעה במלחמה ההיא איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק שנחשב לאחד מתמרוני השריון המהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית (שבמהלכו השמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה כ-5000 חיילים עיראקיים), התייחס בדבריו למשך הזמן שארך תהליך השיפור והשדרוג של כוחות צבא היבשה האמריקני למן המשבר שחוו בווייטנאם ועד להפעלת הכוח המאוד מרשימה שהפגינו בעיראק.

הלקח של מקפארי נכון גם כאן, תהליך הפיכתו של צה"ל למכשיר היעיל, המאומן והמיומן בנוסח זה שלחם ב-1967 או לחלופין בדומה לצבא האמריקני ב-1991, דורש זמן, מחויבות והתמדה מצד הפיקוד הבכיר של הצבא, ולא פחות מכך מצד הדרג המדיני הבכיר.

בכדי לטפל במשבר בכוחות היבשה תידרש הממשלה שתקום לייצר לרמטכ"ל מתווה תקציבי יציב להמשך כהונתו ולאשר תכנית רב-שנתית שממשיכה את הקו בו התחיל קודמו.

מנגד, אם הקבינט המדיני-ביטחוני שיוקם לאחר הבחירות יהיה דומה במשהו לזה הנוכחי סביר שיעסוק שיעסוק בכל דבר פרט לסוגיות הללו והדומות להן, שבהן הוא אמור לעסוק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 30.08.2019)

 

מודעות פרסומת

מנקים את השטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת צה"ל הלילה בסוריה היתה ניצול הזדמנות מבחינת ישראל להסיג את איראן מסוריה. יתכן והמטרה הושגה, אך כדאי להיות מוכנים גם לכך שהאירועים יסלימו. באזור שלנו כוח הוא השפה השלטת.

רגע פגיעה של מטרות איראניות מטרה ב סוריה תקיפה של צה

תקיפת משגר הרקטות האיראני על-ידי חיל האוויר, (מקור: דו"צ).

אתמול בלילה ירה כוח איראני הפועל בסוריה 20 רקטות על מוצבי צה"ל הקדמיים ברמת הגולן. ארבע מהן יורטו בשטח ישראל על-ידי מערכות ההגנה האווירית של צה"ל. השאר נפלו בשטח הסורי. את המהלך האיראני ניתן היה לסכם במשפט הלקוני: "לא היו נפגעים ולא נגרם כל נזק". התגובה של צה"ל היתה כואבת בהרבה. במה שהוגדר כתקיפה הישראלית הרחבה ביותר בסוריה מאז מלחמת יום הכיפורים תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני ובהם אתרי מודיעין, מפקדות לוגיסטיות, מתחם צבאי ולוגיסטי באל-כיסוואה, מחנה צבאי צפונית לדמשק ואתרי אחסנת נשק בשדה התעופה הבין לאומי של סוריה ועוד.

ישראל צפתה את רצונה של איראן בנקמה על תקיפות שייחסה לישראל בשדה התעופה T-4 ובחמה, בהן נהרגו כ-20 איראנים, ובימים האחרונים אף הזהירו גורמים במערכת הביטחון מפני תקיפה כזו בדיוק. צה"ל, חשף היום דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, פעל "כמה פעמים מול פצצות איראניות מתקתקות" בחודש האחרון ומנע מספר פיגועים ותקיפות מצדם. לדברי מנליס, קיים הרמטכ"ל איזנקוט בחודש האחרון הערכת מצב בנושא מדי יום. לא מן הנמנע שבישראל החליטו לאפשר את הירי האיראני במטרה להשיג עילה לגיטימית לפעולה רחבת היקף כנגד הנוכחות האיראנית בסוריה במטרה "לנקות את השטח" ולהסיג את רגלי האיראני מסוריה. נראה שבהצלחה.

בפעולה, עליה עודכנו גם הרוסים מבעוד מועד (ככל הנראה גם על-ידי רה"מ נתניהו ששהה במוסקבה) וזכתה גם לגיבוי אמריקני, מימשה ישראל את העיקרון לו מטיף איזנקוט עוד מהיותו אלוף פיקוד הצפון. בראיון שהעניק אז ל"ידיעות אחרונות" פרס את משנתו לפיה מכל מקום שממנו יירו על ישראל "נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים". התקיפה אתמול בלילה היא מימוש מדויק של התפיסה הזו. 

מימין: אלוף פיקוד הצפון סטריק, הרמטכ"ל איזנקוט והמח"ט המרחבי, אל"מ חירם, (מקור: דו"צ).

איראן, כאמור, שואפת להתבסס בסוריה ולפתוח מעין חזית שנייה מול ישראל בגבולה הצפון מזרחי, כפי שעשתה בלבנון. מאפייני העימות בינה לבין ישראל מזכירים למתבונן מן הצד את מלחמות ההתשה שניהל צה"ל, תחילה בתעלת סואץ ושנים מאוחר יותר בלבנון. האחריות על הגנת רמת הגולן מוטלת על אוגדת הבשן עליה מפקד תא"ל עמית פישר. לא מן הנמנע שפישר, שבעצמו גדל בקיבוץ ברמת הגולן וכמ"פ בגדוד 13 של גולני היה מחביבי המח"ט איזנקוט, ומפקד החטיבה המרחבית ברק חירם, יוצא יחידת אגוז, נזכרו לאחרונה בימים ההם, לפני כעשרים שנה, בהם החזיקו קו בלבנון. הכוחות שהו אז במוצבים, סופגים אש מרגמות ורקטות בלתי פוסקת מצד חזבאללה ויצאו למארבים ארוכים בוואדיות וברכסים, במטרה לפגוע בחוליות מחבלים שהניחו מטענים או ניסו לחדור לישראל. באחד מהם, הרג כוח מהפלוגה המסייעת בפיקוד פישר, אז סגן, שלושה מחבלי חזבאללה שניסו לחדור לרצועת הביטחון דרך וואדי סלוקי, נתיב חדירה רווי היתקלויות, וסיפק בכך זריקת מורל משמעותית לגדוד שספג באותם תקופה נפגעים רבים בפעילות בלבנון וכונה "גדוד המוות". היתה זו מלחמה סיזיפית, ארוכה ומתישה, שנמשכה במובן מסוים גם לאחר הנסיגה, על הגדר. לצה"ל ניסיון רב במלחמה מסוג זה, אך גם לאיראנים.

כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, התנגשו צבאות ישראל וסוריה בעקבות תקיפה שביצעו האחרונים בה נפגעו חקלאים בגליל שעיבדו את השדות שלהם סמוך לגבול הסורי. בתגובה תקף צה"ל, בהמלצת הרמטכ"ל רבין, באמצעות כוחות שריון וחיל אוויר עמדות של צבא סוריה. בין היתר הפילו טייסי חיל האוויר שישה מטוסי מיג 21 סוריים. הפעולה המוצלחת זכתה בישראל לשבחים ומפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, אף הועלה לדרגת אלוף בהוקרה על פעילות החיל בפיקודו. עם זאת בפרספקטיבה מאוחרת הוגדר יום הקרב כתחילת ההסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. המסקנה היא שאף שהפעולה עשויה לשרטט קו אדום בוהק לאיראן כי מוטב לה שתימנע מהקמת בסיס פעולה בסוריה, היא עשויה גם להוות את יריית הפתיחה בהסלמה רחבה בהרבה. צריך להיות מוכנים גם לזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.05.2018)