"מלחמה היא עסק מרושע ולא נעים, ואתה תהרוג בו הרבה אנשים" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר מלקולם גלדוול את הדילמה שעמדה לפתחם של כוחות האוויר האמריקנים במלחמת העולם השנייה: האם כדי להכריע במהירות את יפן נכון להמית עליה הרס חסר תקדים בהיקפו? או בפשטות האם זה מוסרי להרבות בשפיכות דמים כדי להפסיק שפיכות דמים.

בשנות השלושים של המאה העשרים החל הצבא האמריקני לשנות את האופן שבו הוא תפס את הלוחמה האווירית, בדגש על תחום ההפצצה. לשינוי היו אחראים מספר טייסי הפצצה וקרב מקורפוס האוויר של צבא היבשה האמריקני (בטרם הפך לחיל האוויר ולזרוע עצמאית), שנחשבו לבעלי דעה עצמאית והזויה.

כינוי הגנאי שהודבק להם, "כנופיית המפציצים" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021), הוא שמו של הספר החדש שכתב הסופר והעיתונאי הקנדי מלקולם גלדוול.

"ההפצצה תשתק את המדינה כולה"

אם נוכל להטיל פצצות מגובה 30 אלף רגל למטרה ספציפית בדיוק רב (על חבית מלפפונים חמוצים למשל), ניסח גלדוול את חלומם של חברי הכנופייה, אולי לא יידרשו יותר צבאות. "לא נצטרך להסתגל לעובדה שבחורים צעירים מתים בשדות קרב, או להמיט חורבן על ערים שלמות. נוכל להמציא מחדש את המלחמה. להפוך אותה למדויקת, מהירה, וכמעט נקייה מדם. כמעט" (עמוד 34).

לאחד מחברי הכנופייה, דונלד וילסון, היתה תפיסה מהפכנית. "המלחמה, בהגדרתה הקלאסית, היא הפעלת מלוא משקלם של הכוחות המזוינים כנגד האויב, עד שההנהגה הפוליטית של האויב תיכנע" (עמוד 48). אבל וילסון שאל האם זה באמת הכרחי? הרי ישנם שורה של מתקני תשתית חיוניים שבלעדיהם תעשיית המלחמה לא תתפקד, ובהם מפעלי ייצור תחמושת, מטוסים וטנקים וכדומה.

אם ניתן יהיה לאתר "כעשר מטרות קריטיות כאלה – הוא כינה אותן "נקודות חנק" – ההפצצה תשתק את המדינה כולה" (עמוד 48). מלחמת העולם השנייה אפשרה לוילסון לבחון את תפיסתו, באש.

הכנופיה, כתב גלדוול, הבינה שנדרש שינוי בלוחמה האווירית. אך השינוי שהציעה התבטא בגיחות הפצצה חסרות תקדים בהיקפן על גרמניה ואירופה הכבושה. המפציצים הטילו את הפצצות מגובה כה רב ובמרחק גדול מהמטרה (בשל החשש מאש הנ"מ), והחטיאו יותר מאשר פגעו. הן נמשכו עוד ועוד, אף שלא הצליחו לפגוע ביעילות מכונת המלחמה הגרמנית.

המלחמה בחנה את עצביהם, אומץ לבם ונחישותם של טייסי ההפצצה. בספר ציטט גלדוול את מרשל האוויר ארתור "בומבר" האריס, מחיל האוויר המלכותי הבריטי, שתהה "אם מישהו מסוגל לקלוט את המתח הנפשי המפחיד הכרוך בפיקוד על כוח אווירי גדול במלחמה, פרט למתי המעט שחוו זאת. מפקד בצי יידרש לנהל לכל היותר פעולה גדולה אחת או שתיים במהלך המלחמה כולה, ומפקד כוח צבאי יוצא לקרב גדול אחד פעם בחצי שנה, נניח, או בנסיבות חריגות, פעם בחודש – אך מפקד של כוח מפציצים צריך לעשות את כל זה בכל 24 שעות" (עמוד 15).

המרשל הבריטי האריס אף ניסח אידיאולוגיה שהצדיקה את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית של האויב. לתפיסתו, המטרה היתה "הרס המתקנים לבניית צוללות ומפעלי החימוש ברחבי גרמניה, והאנשים שעבדו בהם. כולם היו חיילים בשירות פעיל" (עמוד 69). כולם, באשר הם. כי המטרה מקדשת. ואם זה לא עובד, סימן שלא הפצצנו מספיק. 

"הנחתים נקראו לדגל"

נוכח חוסר היעילות של שיטת ההפצצות קמו לה מתנגדים. אחד מהם היה קולונל צעיר בכוחות האוויר בשם קרטיס לה־מיי, שטען שהשיטה פשוט לא עובדת ושטייסיו מחטיאים את מטרותיהם. יש להפסיק לנקוט פעולות התחמקות ולטוס היישר מעל המטרה, קבע, ומשום שהדרישה נשמעה כמו משימת התאבדות הוא היה הראשון שפעל לפיה.

"ב־1942, בגיחת הפצצה מעל סן־נאזר בצרפת, לה־מיי הוביל את הכוח. הוא לא נקט פעולות התחמקות. ומה קרה? הלהק שלו הפיל פי שניים פצצות על המטרה מכל להק אחר אי פעם. והם לא איבדו אפילו מפציץ אחד" (עמוד 81). 

בינתיים התרחשו שלוש התפתחויות שעתידות להשפיע באופן דרמטי על המשך המלחמה. הושלם פיתוחם של מטוס ההפצצה היקר ובעל הטווח הגדול ביותר, ה־B-29 ופצצת התבערה – הנפלאם, ובנוסף הוחלט לכבוש את שרשרת איי מריאנה, סאיפאן, טיניאן וגואם, בליבו של מערב האוקיינוס השקט, 2,500 קילומטר מטוקיו. מי שיציב להק מפציצי B-29 על איי מריאנה, יוכל להפציץ את יפן. 

האמת הזו היתה ברורה גם ליפנים. וכך, כמה מהקרבות הקשים ביותר בחזית האוקיינוס השקט התרחשו בשטחם של שלושה איים קטנטנים של סלע געשי שאיש כמעט לא ידע על קיומם לפני המלחמה. "הנחתים נקראו לדגל" (עמוד 112).

הקרב הראשון היה על האי סאיפאן החל ב־15 ליוני 1944. קורפוס בפיקוד גנרל הנחתים הולנד סמית', קצין חי"ר עתיר ניסיון קרבי, שכלל שתי דיוויזיות של נחתים ודיוויזיית חי"ר מהמשמר הלאומי של צבא היבשה פלשו לאי. הקרב על סאיפאן נמשך כשלושה שבועות וכלל לחימה עזה. "כשהנחתים הגיעו לראשי החוף האלה, זה היה איום ונורא לפעמים", (עמוד 112), סיפר רב"ט מלווין דלטון שלחם בקרב. כ־3,000 חיילים אמריקנים נפלו בלחימה וכ־10,000 נפצעו. המספרים בצד היפני היו גבוהים בהרבה: כ־22,000 אזרחים יפנים וכ־24,000 חיילים נהרגו (5,000 חיילים יפנים נוספים התאבדו). 

תיאור הקרב בסאיפאן, האזכור היחיד בספר של לחימה קרקעית, היה קצר וחסכוני, למרות שהקרב היה קשה ולא נטול דרמות (במהלכו הדיח גנרל הנחתים סמית' את מפקד הדיוויזיית המשמר הלאומי). הרי קרבות שכאלו, ובמיוחד קרב אוקינאווה שבו נהרגו כ־12,000 חיילים אמריקנים וכ־100,000 יפנים, הם שהמחישו לאמריקנים את המחיר הצפוי של הלחימה בשטחי יפן גופא.

במהלך הקיץ נכבשו שלושת האיים והוקם בהם בסיס אווירי גדול. הגנרל הייווד הנסל, מהבולטים בחברי הכנופייה, מונה לפקד על פיקוד המפציצים ה־21. "המשימה שלו היתה לשתק את מכונת המלחמה היפנית מהאוויר, ולסלול את הדרך למה שבעיני ההנהגה הצבאית נחשב לבלתי־נמנע: פלישה יבשתית ליפן" (עמוד 113). אבל הנסל האמין בשיטת הפצצות מגובה 30 אלף רגל וטייסיו החטיאו כמעט תמיד את מטרותיהם.

"אני אוהב את ריח הנפלם בבוקר"

בפיקוד בעלות הברית לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מהתוצאות שהשיג הנסל, ובינואר 1945 מונה לה־מיי, עתה כבר גנרל, להחליפו. לה־מיי הבין שכדי לשבור את רוח הלחימה היפנית נדרש משהו אחר ממה שבוצע עד כה, והנחה את טייסיו לרדת לגובה 5,000 רגל ולהטיל, במקום פצצות חומר נפץ מרסק, פצצות נפלאם. כשטייסיו שאלו אותו מהם היעדים להפצצה, השיב בפשטות שכל עוד יפגעו בטוקיו עצמה אין לכך חשיבות. המטוסים חומשו בפצצות נפלאם, שהיו בבחינת חימוש מותאם היטב למטרה מאחר שהבתים ביפן היו עשויים בעיקר מעץ.

לה־מיי היה אדם מורכב. יש דמיון רב בינו לבין דמותו הבדיונית של לויטננט־קולונל קילגור (שגילם רוברט דובאל) מסרט המופת "אפוקליפסה עכשיו", שאמר"אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר".

אך אף שהיה נכון להמית הרס נורא על האויב, אין להסיק מכך שלא דאג לאנשיו או שהתעלם מהסיכונים שהטיל עליהם. מאחר ונמנע ממנו להשתתף במשימת ההפצצה הראשונה הוא עמד סמוך למסלול ההמראה וספר את המטוסים בעת שהמריאו. הוא "עמד שם עד שהמטוס האחרון חזר. עכשיו תראה, אדם שאין בו רגישות, אדם סדיסטי שלא אכפת לו לאן הוא הולך או על מי הוא דורך בדרךלא יעשה כזה דבר" (עמוד 155), סיפרה לימים בתו.

ב־10 במרץ 1945 תקפו מפציציו את בירת יפן והטילו עליה כ־1,665 טון של פצצות תבערה. כתוצאה מן התקיפה נהרגו כ־100,000 אזרחים. ההרס היה עצום. כיצד הצדיק זאת לה־מיי? פשוט. "מלחמה היא עסק מרושע ולא נעים, ואתה תהרוג בו הרבה אנשים. אין דרך לעקוף את זה. אני חושב שכל מפקד מוסרי מנסה למזער את זה עד כמה שאפשר, ומבחינתי שיטת המזעור הכי טובה היתה לשים קץ למלחמה כמה שיותר מהר" (עמוד 156).

נורא ככל שישמע הדבר, השיטה עבדה ודחקה את היפנים לעבר כניעה. ממדי ההרס והכמות הבלתי־נתפסת של הרוגים שזרעו המפציצים היו אדירים. אמנם אין אם בהיסטוריה, אך סביר שגם לולא הטילו האמריקנים פצצות גרעין על הירושימה ונגסקי באוגוסט אותה שנה היו היפנים נכנעים, והפלישה שתוכננה ליפן היתה מתייתרת.

הסופר לא אהב את התשובה לשאלה

למעשה, ניתן לטעון שההרס וההרג שזרעו המפציצים של לה־מיי חסכו הרס והרג בממדים נוראיים אף יותר, שכן הם ביטלו פלישה קרקעית שנזקיה היו גדולים בהרבה. האם החיסכון הזה מאפשר לישון טוב יותר בלילה? במצפון שקט יותר? כלל לא בטוח.

גלדוול, שקנה את פרסומו בעיקר בזכות ספרו "מצוינים", שבו ניתח את הסיבות שבגינן הצליחו אנשים מסוימים יותר מאחרים, הוציא מתחת ידו ספר קצר וקריא מאוד. אבל זוהי מעלתו הגדולה היחידה. טיעוניו פשטניים, והוא לא ניתח לעומק את הדילמה.

גלדוול טען שהתפיסה של כנופיית המפציצים היא שניצחה. חבריה טענו שצבאות "לא חייבים לטבוח בחפים מפשע ולשרוף אותם לבלי היכר, רק כדי להשיג את היעדים הצבאיים שלנו. אנחנו יכולים להשתפר" (עמוד 177). מבחינה מוסרית ודאי שצדקו. כיום יש בידי חילות האוויר של הצבאות המערביים, ובהם צה"ל, יכולת לתקוף מטרות מגובה רב ולפגוע בהן ורק בהן ברמת דיוק גבוהה מאוד, ובכך להפחית את ממדי הנזק האגבי והנפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית בצורה משמעותית.

אבל זוהי דרך מאוד פשטנית, שלא לומר רדודה, לסכם בה את הדיון. היום היכולת הזו ישנה, וטוב שכך, אך הכנופייה לא הצליחה לייצר יכולת כזו במהלך מלחמת העולם השנייה. השיטה שבה דגלו חבריה פשוט לא עבדה. בהתחשב בכך נשאלת השאלה מהי העמדה המוסרית ביותר, שתבטיח שהמלחמה, על הסבל וההרס שהמיתה על האוכלוסייה כמו גם על הצבאות הלוחמים, תסתיים במהירות ובניצחון? כי זה הדיון האמיתי בספר, וניכר כי המחבר לא אהב את התשובה שמצא.