20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

מודעות פרסומת