סיפור המבצע שניהל המוסד בכדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל מסודאן יכול לפרנס כמה וכמה סרטי וספרי מתח ופעולה. הספר החדש אודות המבצע, שלפי אחד ממפקדיו הוא תיאור מדויק שלו, הוא מותחן שכזה, שכולו אמת.
- פורסם באתר "נוריתה"
- 27 בפברואר 2022
סיפורו של מבצע "אחים", המבצע שניהל המוסד (בסיוע צה"ל) להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן, הוא החומר שממנו עשויים סרטי מתח, ונטפליקס אכן הפיקה אחד כזה, "אתר הצלילה בים האדום", בכיכובם של כריס אוונס, מייקל קנת' ויליאמס ובן קינגסלי. אבל הסרט היה רחוק מלתאר במדויק את הקשיים, ההצלחות והרגעים שבהם גורל המבצע היה תלוי על בלימה. את אלו תיאר היטב עיתונאי ה־BBC רפי ברג בספרו "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, 2022).
התוצאה היא מותחן ריגול כתוב היטב, שקשה להניח מהיד, שכולו אמת. אפרים הלוי, שפיקח על המבצע כראש אגף ולימים עמד בראש המוסד, כתב באחרית דבר לספר שבעיניו זהו "הסיפור האמיתי והמדויק ביותר של המבצע של המוסד לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודאן" (עמוד 260). וזהו סיפור מרתק ונוגע ללב.
"הביאו לי את יהודי אתיופיה"
לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, כתב ברג, הוא קיים פגישה עם ראש המוסד דאז אלוף (מיל.) יצחק חופי (חקה), שבמלחמת יום הכיפורים שימש כאלוף פיקוד הצפון. "בגין ביקש מחופי – שעל פי הדיווחים כבר היה נכון להתפטר – שיישאר בתפקידו. בגין אמר לו להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה. "הביאו לי את יהודי אתיופיה," הוא אמר" (עמוד 28).
תחילה נשלח לאפריקה איש המוסד דני לימור, גיבורו המרכזי של הספר, ועליו הוטל לברר את מצבה של הקהילה היהודית באתיופיה, ולהעריך אם ניתן להעלותם ארצה וכיצד. לימור בנם של יהודים צרפתיים שהיגרו לאורוגוואי התגייס למוסד ב־1968, "בתום שירותו כקצין בחטיבת הצנחנים, כשהארגון חיפש קצינים שבקיאים בשפות זרות" (עמוד 33).
הוא נסע לאפריקה ופגש שם את פרדה אקלום, יליד אתיופיה שהיה האיש שיצר את הקשר הראשוני עם מדינת ישראל ואותת לה כי יהדות אתיופיה מבקשת לעלות ארצה. לאחר שהשניים פעלו תקופת מה במשותף, נשלח אקלום למטה המוסד לעבור מסלול הכשרה מקוצר. כעבור כשבוע הוא נשלח חזרה לאפריקה. במערך ההדרכה של המוסד "הודו שאכן אין שום דבר שפרדה יכול ללמוד בקורס, והם שולחים אותו בחזרה כאיש מוסד בשכר" (עמוד 86).
ברג תיאר את מסעם של השניים לאיתור קהילות היהודים שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה וכיצד שכנעו אותם לצאת למסע רגלי ארוך בשטח עוין עד למחנות הפליטים שעל גבול סודאן. כמו גם את התמודדותם עם פקידי ממשל מושחתים וניסיונותיהם הראשונים להעלות קבוצות קטנות של עולים באמצעות טיסות מסחריות מח'רטום לאירופה ולישראל.
כפר הנופש כשער עלייה
לאחר שפעלו זמן מה בכיסוי בסודאן ואתיופיה והעלו ארצה קבוצות קטנות עולים מיהדות אתיופיה בטיסות סחר, הבין לימור שיש להרחיב את היקף המבצע בכדי להעלות יותר יהודים מאתיופיה לישראל. הרעיון שעלה בדעתו היה לפעול בדרך הים. "כקצין צנחנים היה לדני ניסיון בפעילות משותפת עם שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי" (עמוד 117) והוא ידע שמה שדרוש לו הוא לוחם מוסד יוצא היחידה בכדי לבחון את האפשרות.
הוא פנה לסגן ראש אגף המבצעים במוסד, שלמה גל. "הם עבדו יחד במשימות באירופה לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן" (עמוד 117). באותם ימים "המוסד איתר והרג את המעורבים בדבר" (עמוד 118), אנשי ארגון "ספטמבר השחור".
גל, איש מבצעים רב־עלילות שעל אומץ הלב שגילה כקצין תותחנים שצורף לכוח סיירת צנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה הוענק לו עיטור העוז, נעתר. לימור ולוחם נוסף בשם יוני, יוצא הקומנדו הימי, יצאו לחוף ערוס שבסודאן שהתגלה כחוף שממנו ניתן יהיה להעלות את יהודי אתיופיה על ספינה של חיל הים ולהשיטם ארצה.
בסיוע לוחמי מוסד נוספים, כמה מהם כמו יוני יוצאי השייטת, הם הקימו במקום כפר נופש וצלילה יוקרתי ששימש ככיסוי למבצע. במהלך היום התחזו הלוחמים לצוות המלון ולמדריכי צלילה, ובלילה הבריחו יהודים בסיוע לוחמי השייטת, שהשיטו בסירות גומי את העולים, קבוצות קבוצות לספינת חיל הים.
אחד הרגעים המותחים בספר התרחש באחד הלילות בעת שלוחמי השייטת העלו את העולים בחוף לסירות זודיאק והשיטו אותם לספינת חיל הים שיועדה לשיט אותם לישראל. לפתע הופיעו במקום חיילים סודאנים. בחושך התקשו החיילים לזהות את הסירות אך הם הלכו וקרבו למים.
בעוד לימור ואנשיו ניסו למנוע מהחיילים להבין מה רואות עיניהם, נדרך סא"ל גדי קרול מפקד כוח השייטת ששהה בסירות. "קרול היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת. הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים" (עמוד 176). אם יפתחו הוא ולוחמיו באש הם יחלצו את אנשי המוסד אבל גם יחשפו את הכוח ואת המבצע כולו.
בעת שהתלבט אחד החיילים הסודאנים פתח באש, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח הוסיפו קרול ולוחמיו להשיט את סירות הזודיאק לספינה, ואילו לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודאנים לעזוב את החוף.
במסוקים ובמטוסים לסודאן ובחזרה
לא רק המוסד פעל אז הרחק מגבולות ישראל, אלא גם צה"ל. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שכמו חופי שירת גם הוא בפלמ"ח ובצנחנים, הוביל אז קו התקפי שבא לידי ביטוי בשורה של מבצעים ופשיטות ביעדים קרובים ומרוחקים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה מבצע "אופרה", במסגרתו המריאה ב־1981 קבוצת טייסי קרב, בפיקוד סא"ל זאב רז, "והפציצה את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע סודי ביותר" (עמוד 136).
בראשית 1982 שוחח ראש המוסד חופי עם מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, שסבר שחיל האוויר יוכל להעלות יותר יהודים ובזמן קצר יותר מאשר בדרך הים. עברי הציע להשתמש במטוסי הרקולס C-130, אותם מטוסים שהטיסו שש שנים קודם לכן את הכוח במבצע אנטבה. "המחשבה היתה שאם ישתמשו בהם בסודאן הם ינחתו בחושך, בשטח אויב, יאספו אזרחים וימהרו לצאת שוב לדרך. הבעיה היתה שבאנטבה חיל האוויר ידע שהם ינחתו על מסלול אספלט ראוי לשמו בנמל תעופה בינלאומי; ואילו בסודאן היה עליהם לנחות במדבר" (עמוד 202).
לימור וצוותו איתרו מסלול נחיתה אפשרי במיקום שכונה קרתגו, ושימש בעבר את חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. החיל ביקש לבחון את התאמת המסלול למטוסי הרקולס וב־31 במארס 1982, במבצע "בת שיר", המריאו לשם שני מסוקי תובלה CH-53 מבסיס חיל האוויר בחצי האי סיני (במסוק שלישי התגלתה תקלה והוא קורקע). במסוקים טסו צוות בוחנים שיעריך את התאמת המסלול, מומחי תקשורת וכן "הסיירת של חטיבת הצנחנים בפיקודו של סרן ישראל זיו, כדי להגן במקרה של התקפה. דני טס יחד אתם" (עמוד 204).
לאחר טיסה שמתחה לקצה את מיומנות הטייסים וטווח הטיסה של המסוקים (וכללה גם שני תדלוקים אוויריים), נחתו המסוקים סמוך לקרתגו. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד זיו (לימים אלוף), אבטח את צוות המומחים מחיל האוויר, שבחנו את המסלול ואישרו אותו. הכוח טס בחזרה ארצה וניתן אור ירוק למבצע ההטסה.
לאחר שהמבצע אושר יצא לדרך, ב־13 במאי 1982, מבצע "ספינת האהבה 1", שהיה המבצע ראשון שבו הועלו יהודי אתיופיה ארצה בדרך האוויר. את ההרקולס הראשון הטיס "סגן אלוף נתן דביר, שהטיס את אחד ההרקולסים בפשיטה על אנטבה שש שנים קודם לכן. דביר טס במהלך כל הטיסה בת ארבע השעות עד סודאן באורות כבויים, נמוך מעל הים האדום, ואז נסק מעלה מעל הרכסים המשוננים של הגבעות וירד עד סמוך למורדות שלפני קרתגו" (עמוד 205).
במטוס היה גם כוח קומנדו "מיחידת העלית של חיל האוויר שלדג, שהופעלה במבצעים מיוחדים בשטח אויב" (עמוד 285), בפיקוד סא"ל גיורא ענבר, יוצא חטיבת גולני (ולימים תא"ל ומפקד אוגדה) שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה.
הנחיתה, נזכר דביר לימים, היתה קשה מאוד. לאחריה "החלק האחורי של המטוס נפתח והחיילים שעטו החוצה, בידיהם מקלות אור ירוקים, והתפרשו בצורת משך כדי לכוון את היהודים אל תוך המטוס והרחק מן המנועים. אנשיו של דני הובילו את המפונים אל תוך המטוס והושיבו אותם על הרצפה. אחד האתיופים נזכר לימים בחוויה ואמר שהרגיש כמו "יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן". לאחר שכולם הושבו במקומם ונספרו, חזרו החיילים למטוס" (עמוד 206). המטוס המריא וכעבור כארבע שעות נחת בישראל. נתיב עלייה נוסף נחנך.
מהותה של הציונית המודרנית
זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "חיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות יום ולילה" (עמוד 208), ובכלל זה גם יחידת שלדג בפיקוד ענבר. מבצעי הטסת העולים נאלצו להידחות.
עם פרוץ המלחמה שב גם לימור לישראל. הוא ארגן רכב "ונסע למרחק חמישים קילומטר כדי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים בצידון" (עמוד 209). יממה לאחר מכן כבר "נלחם בקרב נגד הסורים" (עמוד 209). הוא שוחרר רק לאחר כחודש וזמן קצר אחר כך כבר היה באפריקה.
אך למרות העיכוב שגרמה המלחמה כעבור כשנה שב החיל לבצע שורה ארוכה של מבצעים, במסגרתם נחתו מטוסי הרקולס, שאובטחו בידי לוחמי שלדג (עליהם פיקד בהמשך סא"ל דורון אלמוג, יוצא הצנחנים), במדבריות סודן, והטיסו ארצה אלפי עולים מאתיופיה.
כעשרים אלף מבני העדה האתיופית יצאו לסודאן בכדי לעלות לישראל. כחמישית מהם נספו במסע ובמחנות הפליטים. השאר, כ־16 אלף מיהודי אתיופיה עלו לישראל במסגרת המבצע שהסתיים ב־1990.
אל"מ (מיל.) מוקי בצר תיאר בשעתו את מבצע אנטבה, במהלכו על כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, כ"תמצית הציונות". באופן דומה כתב לימור שמבצע "אחים" היה לתפיסתו "עצם מהותה של הציונית המודרנית – שמדינת ישראל תעשה כמיטב יכולתה להיות בית לכל יהודי ששואף להגיע אליה, לא משנה מאיזה מוצא" (עמוד 258). זהו אידיאל לשאוף אליו, וזהו הערך שעמד בלב המבצע.
על הכוונת 