צה"ל משקיע בכוחות היבשה, אבל מוטב לחכות עם מחיאות הכפיים | מאת גל פרל פינקל

צה"ל מקים אוגדה חדשה, אוגדה 99, שעשויה לתת לו יתרון במלחמה הבאה, אם יוכל להרשות אותה לעצמו. אם לא, אולי מוטב להשקיע בכשירות היחידות הקיימות.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 19 באוגוסט 2020

בשנת 2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, להסב את אוגדת הבשן לאוגדה המרחבית האחראית על מרחב רמת הגולן ולהפוך את עוצבת געש, עוצבת הפלדה ועוצבת האש לאוגדות רב־זירתיות שעליהן יוטל מאמץ התמרון העיקרי בכל זירות הלחימה.

כך נוצר מיקוד יחסי לפיו האוגדות המרחביות יתמחו בהגנה והביטחון השוטף, ואילו אוגדות ההכרעה הרב־זירתיות ימקדו את מאמצי בניין הכוח שלהם לתמרון יבשתי.

אמנם לצה"ל ישנן יכולות אש מרשימות מאוד, שיודעות לפעול בשילוב מודיעין עדכני ולהשמיד מטרות בהיקף רחב ובאופן מדויק, אך נוכח מתארי העימות האפשריים בחזית הצפונית וברצועת עזה, והאיום החמור על העורף שמציבים אויביה של ישראל באמצעות ארסנל רקטות גדול, צה"ל יהיה חייב לתמרן.

ומכאן שמה שנדרש אינו רק עוד אש, מהלך שבו צה"ל משקיע משאבים רבים, כי אם חיזוק של כוחות היבשה. יתכן שהקמתה של אוגדה רב־זירתית נוספת, אוגדה 99 שתוקם רשמית בחודש הבא, תהיה חיזוק שכזה. שלא כמו אחיותיה, שבבניין הכוח כפופות לפיקודים השונים, תוכפף האוגדה למערך התמרון החדש של זרוע היבשה. הקמת האוגדה היא חלק מהתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", והיא תתבסס על אוגדה בפיקוד מרכז שתפורק.

"עליונות יבשתית היא כתב חידה"

בראש מערך התמרון עומד אלוף יעקב בנג'ו, קצין שריון המפקד גם על הגיס הצפוני. "עליונות יבשתית מוחצת היא כתב חידה, לא הכל פתור בכתב חידה זה. ישנם חלקים ברורים יותר וברורים פחות", אמר בנג'ו בנאום שנשא עם כניסתו לתפקיד. ואכן, היכולת להפעיל תמרון מהיר, גמיש, קטלני ובעיקר אפקטיבי ופרודוקטיבי, בשדה הקרב המודרני היא אתגר של ממש.

השאלה כיצד להפעיל את כוחות היבשה כך שישיגו הכרעה או לחלופין יאפשרו את סיום העימות בתנאים נוחים לישראל, היא שאלה שמעסיקה את הצבא רבות. בעימותים שלחם צה"ל בשני העשורים האחרונים (זולת "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה") קשה לומר שהצליח בכך.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, כך נראה, רואה חשיבות רבה בצורך להפעיל את הכוח היבשתי באופן משולב, רב־זרועי, מהיר ויעיל, בכדי לשלול ולהשמיד יכולות אויב.

בשיחה שקיים עם מפקדי גדוד ההנדסה 601 באימון באפריל האחרון, אמר כוכבי שבמלחמה הבאה ההישג של התמרון יהיה "איזה מן קומבינציה של המקום הפיסי שאליו הגעתי, עם האויב שהשמדתי, עם התשתיות שהשמדתי, עם האמל"ח שהשמדתי, ואתם יודעים מה, אפילו עם האפקט שכל זה יוצר. כי מה לעשות, האויב מזהה שבא מולו גל נחוש, עם עוצמה, עם רוח לחימה, עם יכולות".

בדומה לאחותה, "עוצבת האש", תכלול אוגדה 99 כוחות סדיר ומילואים כאחד. חטיבות המילואים שיעברו לאוגדה יהיו עוצבת ראם, חטיבת השריון במילואים "ראם" עליה מפקד אל"מ ניסים חזן, חטיבת החי"ר במילואים "יפתח", חטיבה שמאיישים בוגרי יחידת אגוז ועליה מפקד אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית, וכן "שועלי מרום", חטיבת צנחנים במילואים עליה מפקד אל"מ אליאב אלבז, בעברו מפקד גדוד 890. 

הכוח הסדיר של האוגדה, שיהווה את השלד המרכזי שלה יהיה חטיבת כפיר, עליה מפקד אל"מ ערן אוליאל. בשנים האחרונות קיימה החטיבה שורה של תהליכי בניין כוח (ובהם הקמת גדוד הסיור חרוב) שהפכו אותה מחטיבה שמתמחה בביטחון שוטף לחטיבה מתמרנת של ממש. בנוסף תוכפף לאוגדה יחידת "רפאים", היחידה הרב־ממדית החדשה שעליה מפקד סא"ל ע', שפיקד קודם לכן על גדוד בחטיבת הצנחנים ועל יחידת דובדבן, שמתמחה באיתור, חשיפה והשמדת אויב בקצב גבוה. 

על האוגדה יפקד אל"מ אבי רוזנפלד, מפקד חטיבת ביסלמ"ח. רוזנפלד, החל את שירותו בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, בה שירת מחייל ועד למפקד פלגה, ולאחר מכן עבר ליחידת העילית שלדג. כקצין ביחידה לחם במלחמת לבנון השנייה ומאז הספיק לפקד על גדוד הסיור של הנח"ל, על יחידת שלדג במבצע "צוק איתן", על חטיבת חי"ר במילואים ועל החטיבה הצפונית ברצועת עזה.

סימני שאלה מתבקשים

על הנייר מדובר במהלך מתבקש, הכרחי אפילו. אבל ישנם בכל זאת כמה סימני שאלה. הראשון שבהם נוגע לתקציב. צבאות זקוקים לתר"ש כמצפן שלאורו בונים את הכוח, ולכן מתעקש הרמטכ"ל להיאבק ולממש את התכנית גם נוכח המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והעובדה שטרם גובש ואושר חוק תקציב בממשלה.

אבל בהיעדר תקציב ביטחון, שנגזר מחוק התקציב, ובהינתן שהממשלה טרם אישרה את התר"ש (מהתנהלות הממשלה עד כה לא מן הנמנע שהתר"ש לא תאושר ואפילו לא תעלה לדיון בממשלה עד שכוכבי יסיים את כהונתו), לא ברור מהיכן יגיעו המשאבים לבניין הכוח של האוגדה.

סוגיה נוספת היא הבחירה בחטיבת כפיר ככוח הסדיר העיקרי של האוגדה. הפיכתה לחטיבה סדירה נוספת שאותה יוכל צה"ל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, תשלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות הביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלה, לצד משמר הגבול ודובדבן.

במזכר "עליית האיומים בעצימות בינונית והצורך בכוחות ממוכנים ניכרים בצה"ל" (הוצאת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2017) הזהירו ד"ר עדו הכט וד"ר איתן שמיר כי הקמה של "מסגרות יבשתיות גדולות דורשת זמן ממושך בעיקר בכל הקשור בהכשרה של דרגי הפיקוד והמטה המקצועיים שאורכת שנים" (עמוד 60).

לתפיסתם, "זקוק צה"ל לכוח יבשתי גדול, משוריין/ ממוכן, כשיר ודרוך – גם אם חלק ניכר מכוח זה מצויד בכלי רק"ם ובכלי ארטילריה מדור ישן, המשודרגים רק במרכיבים חיוניים מסוימים" (עמוד 61). מרכיבים חיוניים אלו, ציינו, יהיו בעיקר מיגון דוגמת "מעיל רוח" ומערכות נשק יעילות נגד אדם ומבנים.

על היקף הכוח הדרוש לצה"ל ועל תמהיל הכוח המשוריין\ ממוכן שהוא צריך לכלול בכדי לבצע מהלכים התקפיים משמעותיים בשתי זירות בו־זמנית אפשר להתווכח, אבל כל כוח שיוגדר כרב־זירתי יידרש להיות כשיר, ואפילו כשיר מאוד.

ב־2012 ראיין הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, את מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, אלוף (מיל.) פרופסור ישי בר, שבו מתח בר ביקורת קשה על היחס של צה"ל לנושא כשירות ואימונים. בר התגייס לצנחנים ב־1974 והשתחרר לאחר שפיקד על פלוגה. את עיקר שירותו, עד דרגת תא"ל עשה במילואים. 

בר היה האיש שהזהיר, יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, את הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (של אותה חטיבה שעתה מוכפפת לאוגדה 99), עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למחרת פרצה המלחמה וכולם ידעו שבר צדק.

ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר בראיון, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לפרויקטים ארוכי טווח. ושכצה"ל נאלץ לקצץ, כפי שעשוי לקרות לאור תקציב הביטחון המסתמן, הוא מקצץ באימונים ובימי מילואים, וכשירות היחידות נפגעת.

לתפיסתו, האימונים הם השקעה. "יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת". הדברים הללו רלוונטיים גם עכשיו.

אוגדה 99 עשויה לחזק את כוחות היבשה, אך רק בתנאי שמדובר במהלך שלם וסדור, שלא ייעשה בשיטת ה"טלאי על טלאי" ובצה"ל יקצו לו משאבים מתאימים. בכל מקרה, כפי שקבעו הכט ושמיר, מדובר במהלך של שנים.

אולם, אם יש סיכוי שהמהלך ייתקע באמצע, בשל מחסור במשאבים וקיצוץ תקציבי, אולי מוטב, בטרם מקימים יחידות חדשות, לוודא שאלה שהוקמו בשנים האחרונות כבר מוכנות, ואלה שישנן כשירות למשימותיהן.

השילוביות הבין־חילית עוד רחוקה

כחלק מהדגש ששם הפיקוד הבכיר של הצבא לשפר את השילוביות בין החילות השונים בזרוע היבשה מונה קציו שריון, סא"ל מאיר בידרמן, לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. בנוסף עתיד לכהן קצין הנדסה כסגן מפקד חטיבת שריון. זהו רעיון מבורך שעשוי לתת לקצינים אלו ניסיון והבנה טובים יותר אודות האופן שבו פועלים כוחות אלו.

לשילוביות הזו יש מגבלות. ראשית, המגבלה הפיסית. המאמץ הפיסי בחי"ר הוא כזה, שכלל לא בטוח שמפקד פלוגה שגדל בשריון יוכל לעמוד בו. מנגד, מדוע לא ישרתו קציני חי"ר בתפקידי פיקוד זוטרים בשריון, כבעבר? מוסה פלד ועמנואל סקל הם דוגמאות מובהקות של קציני גולני שהוסבו בהצלחה לשריון. שנית, הנטייה בצה"ל לדלג על תחנות קריטיות של הכשרה במסלול השירות של קצין, ובכלל זה קורסים ותפקידים חיוניים, עשויה להפוך את המהלך לריק מתוכן. 

אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, כתב בבלוג שלו לאחרונה כי "בהכשרתם צריכים המ"פים מכל החילות לדעת לפקד בקרב על צוות הקרב הפלוגתי. האם הם יודעים לעשות זאת כיום, זו נקודת המפתח שצריכה לכיוון את ההכשרה והאימונים. והאם הם מצוידים לכך ובנויים מבחינת כוח האדם והאמצעים לכך"? יש בצה"ל מכשולים רבים, ארגוניים, מבניים, לכך שמה שמציע זלמנוביץ יצליח, אך חובה לשאוף לשם. 

צבא שבו מתמנים מפקדים יוצאי הכוחות המיוחדים, שלא עשו מסלול משולב בצבא הגדול בתפקידים דוגמת מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד, למפקדי חטיבות חי"ר רחוק מאוד מהיום לטעון "שבקרוב יוכל תותחן לפקד גם על גדוד צנחנים", כפי שנכתב ב"אתר צה"ל".

יש פה אולי שילוביות, אבל אין פה למידה, והקצינים, מפקדים מצוינים ונועזים, נדרשים לעבוד קשה מאוד בכדי לגשר על פערים שהיה ניתן, במסלולי הכשרה ושירות משולבים ושלמים יותר, למנוע. המסקנה המתחייבת, להתחיל את השילוביות מדרג המ"פ.

בין שיהיה זה מסלול משולב כפי שעשה רוזנפלד בין הנח"ל לשלדג ובחזרה, או מסלול דומה לזה שעשה אהוד ברק שדילג בין סיירת מטכ"ל לפיקוד על פלוגה, גדוד וחטיבת שריון, צריך לייצר מסלולים כאלה מוקדם בשירות בכדי למצות את הפוטנציאל שלהם במלואו. אחרת, זה נשאר בתור כותרת יפה ולא הרבה מעבר.

מזהים איומים, כאלה שישנם וכאלה שאינם | מאת גל פרל פינקל

שר הביטחון החדש, ראש הממשלה נתניהו, נראה כמי שחש בנוח בתפקיד וכבר הספיק למנות סגן רמטכ"ל ולהזהיר מפני איום חמור ומיידי. השר בנט זיהה גם הוא איום חמור, המשפטיזציה בצבא, שמונע מהצבא מלפעול. הבלמים האמיתיים על הצבא הם המקצועיות, המוסר וכמובן החלטות הממשלה, אבל למה להתעסק בעובדות.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 26 בנובמבר 2018

בתחילת השבוע שעבר נראה ראש הממשלה נתניהו כמי שחש בתפקידו הנוסף, כשר הביטחון, כדג במים. "לחמתי כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, איבדתי אחים לנשק, את אחי הבכור. בקרב אש בתעלת סואץ במלחמת ההתשה כמעט איבדתי את חיי. נפצעתי בסבנה", סיפר בנאום שנשא ביום ראשון בערב ממשרד הביטחון, בו שזר את ההיסטוריה הקרבית שלו. בהמשך טען שהמציאות הביטחונית הנוכחית מורכבת ושישראל מצויה בעיצומה של מערכה. בתקופה מתוחה זו לא מפילים ממשלה ולא עוסקים פוליטיקה ושיקולים אישיים. רה"מ הביע תקווה ששותפיו הקואליציוניים יראו את הדברים כמו והודיע שהוא, שאינו עוסק בשכאלו, והוא "הולך לעבוד". 

מאז נאומו כבר נועד רה"מ ושר הביטחון מספר פעמים עם הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, עם זה העתיד להיכנס, אביב כוכבי, ועם המטה הכללי. בנוסף לכף אישר נתניהו את המלצת כוכבי על האלוף אייל זמיר, ששימש כמזכירו הצבאי של נתניהו וכאלוף פיקוד דרום, לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא. המינוי, שמציב לראשונה מאז האלוף יאנוש בן-גל קצין שריון בעמדת זינוק של ממש לתפקיד הרמטכ"ל, צבע את זמיר שלא באשמתו כאיש של ראש הממשלה במטכ"ל. זמיר אמנם עשה קריירה ארוכה בפיקוד על כוחות שריון אך מאחוריו רק שני תפקידי אלוף (כאשר אחד מהם מתבצע כיום על-ידי תא"ל). כשממנים מפקד לתפקיד בכיר מוטב לנסות לשמר כמה שיותר מפקדים מנוסים במערכת. הפעם, נראה שכלל זה לא עמד לנגד עיניו של שר הביטחון, וסביר שהמתמודד השני על סגנות הרמטכ"ל, אלוף ניצן אלון, יפרוש מצה"ל. אלון, שבניגוד לרמטכ"ל הבא וסגנו שבאים מליבת כוחות היבשה של צה"ל, עשה את עיקר שירותו בכוחות המיוחדים של צה"ל, בסיירת מטכ"ל. עם פרישתו יאבד המטכ"ל ניסיון חשוב לאין ערוך בתחום קריטי שמעסיק רבות את צה"ל בימים אלה, המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מפרסומים בתקשורת עולה כי האיום שעליו רמז רה"מ נתניהו בנאומו הוא מערך טילים מדויקים וארוכי טווח שברשות חזבאללה. מערך זה, שהוזכר גם בנאומו האחרון של רה"מ באו"ם, מהווה חלק מארסנל של מעל מאה אלף רקטות וטילים שברשות ארגון חזבאללה. מנגד, למרות שזהו איום חמור, קשה להגדיר אותו כסכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. ביום חמישי האחרון התראיין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בתכנית "הקבינט" ברדיו -103FM, ואמר כי "לא כל כוח שנבנה על גבולותינו זה מיד איום שהוא בלתי נסבל ולא ניתן לחיות אתו. זה לא נכון. יש מאזן הרתעה. מאזן ההרתעה, דרך אגב, הוא הדדי. אף צד, זאת אומרת כל צד, מבין שלהפעלת כוח יש משמעויות כבדות מאוד, וצריך לומר ביושר – כושר ההיזק (יכולת ההרס, גפ"פ) של מדינת ישראל לסוריה ולבנון הרבה יותר גדול מכושר ההיזק של חזבאללה ומה שנמצא היום בסוריה עלינו. ולכן בוא נשים את הדברים בפרופורציות. צריך להמשיך ולמנוע ולעכב ולשבש את בניין הכוח של אויבנו, ומן הצד השני לא להפוך כל תופעה של בניין כוח לאסון לאומי כי זה לא אסון לאומי". אלא אם כן יש משבר קואליציוני כמובן.

האיום החמור ביותר

למרות הדברים שאמר האלוף גולן, יש מי הושפע מנאומו של ראש הממשלה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע, למחרת הנאום, כי הוא נשאר בתפקידו ומפלגתו אינה פורשת מהקואליציה. בנאומו זיהה שר החינוך בנט איום חמור לא פחות לביטחון המדינה, כשאמר ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". בנט כיוון בדבריו למשקל הרב שניתן בשני העשורים האחרונים להיבט המשפטי בקבלת ההחלטות של הצבא. בהמשך השבוע צייץ השר בטוויטר כי "צריך להוציא את המשפטנים מהחמ"לים", כשהוא נשען על ציטוט שהוצא מהקשרו של הפרופסור אלוף (מיל') ישי בר לפיו המליץ לרמטכ"ל אשכנזי לעשות בדיוק את זה. בגיליון סוף השבוע האחרון של "ישראל היום" פרסם עקיבא ביגמן תחקיר שתיאר את תחושת חוסר האונים שחשים לוחמים בצה"ל, בסדיר ובמיל', נוכח הוראות פתיחה באש המחמירות שבהן מציידים אותם המפקדים בגזרות הלחימה, בדגש על יהודה ושומרון. מסקנתו של ביגמן היא ש"תופעת ההחמרה והסירוס העצמי של הלוחמים היא גורפת", ויש לשים לה סוף.

האלוף בר, שלדבריו התייחס בנט, דיבר ברב-בשיח שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר, הבהיר בתשובה לשאלת עמוס הראל מ"הארץ", כי בניגוד לרושם שיצר השר הדין הבינלאומי חייב לחול בלחימה בשטחים, אך החובה לקיימו מוטלת על המפקדים בשדה ותפקיד המשפטנים הינו לסייע להם בכך. בר, שלצד קריירה ארוכה במילואים כקצין צנחנים (ממפקד פלוגה ועד למפקד אוגדה) היה גם לפרופסור למשפטים, שימש בין היתר כנשיא בית הדין הצבאי לערעורים וכמפקד גיס.  ברב-שיח ציין כי "רוב הערכים באתיקה הצבאית הם ערכים מקצועיים", ומכאן שהפעלת כוח מדוד, שלטענת השר בנט נעשית בשל לחץ המשפטנים שמסרסים את הצבא, נעשית הן מתוקף ערכי מוסר אך גם מתוקף עיקרון מקצועי. לא יורים מחסנית שלמה היכן שנדרש כדור בודד. להמחשת דבריו הדגיש בר "התאמת חימוש למטרה זה עיקרון מקצועי בצבא הרוסי", צבא כוחני בהרבה לאור האופן שבו פעל בעימותים כמו צ'צ'ניה, גיאורגיה וגם בסוריה. 

בין אלו שנחלצו להגן על הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, היה גם האלוף גולן שפיקד עליו באוגדת יהודה ושומרון. אפק היה היועץ המשפטי של האוגדה שהתמודדה אז עם שלהי האינתיפאדה השנייה. בראיון ברדיו ציין גולן שכמפקד שדה הנושא המשפטי מעולם לא הגביל את כושר הפעולה שלו, ושבאפק הוא מצא גם משפטן מבריק וגם קצין בעל חוש מבצעי בלתי רגיל, שתמיד נתן לו תמיכה משפטית נאותה. כוחות האוגדה הרגו באותה תקופה מעל למאה מחבלים וסיכלו פעולות טרור רבות. 

מאז שנשא את נאומו בחר שר החינוך להמשיך במתקפה נגד אלה אשר שמים חסמים ומגבלות על לוחמי צה"ל ובציוץ בדף הטוויטר שלו ציטט במוצאי שבת את הרמטכ"ל רפאל איתן, שאמר "אתה הולך לשם, זה יכול להיות אלף קילומטר מפה. אתה הרמטכ"ל בשטח. מה שאתה עושה, אני חותם לך עכשיו שאתה מקבל ממני גיבוי, כי אתה שם". בציטוט הזה השתמשו בשעתו גם תומכיו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בעת משפטו, בטענה שהוא הופקר על-ידי הרמטכ"ל. הטענה הזו חסרת שחר כמו הטענה שחסמים משפטיים הם שמונעים מהצבא מלהפעיל את מלוא כוחו. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל איזנקוט, שגורמים בימין מנסים לצייר אותו כצבא שמפחד לפעול ולהילחם, הרג מעל מאתיים מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת בעזה, תקף אינספור פעמים בסוריה, כשהתקיפה הבולטת היא מבצע "בית הקלפים" במהלכה תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע, כפי שהוכח לפני שבועיים, פעולות חשאיות רבות, ביעדים קרובים ורחוקים. כך לא פועל צבא מרוסן.

הגורמים המרסנים את צה"ל הם שניים. ראשית, כפי שציין האלוף בר, ישנה המקצועיות. הצבא מפעיל כוח להשגת תכלית, היכן שנדרשת אש מדויקת (בין של צלף ובין של טנק או כלי טיס) הוא לא יפעיל אש תותחים. הגורם השני שמרסן את צה"ל, ולא נותן לו לנצח, בפרפראזה על הסלוגן הישן מימי האינתיפאדה השנייה, הוא ממשלת ישראל. הממשלה, בראשות רה"מ נתניהו, מפעילה את הכוח הצבאי בזהירות, לעתים מושכלת ולעתים מופלגת. ועדיפה האחרונה על הפעלת כוח פזיזה כפי שכבר אירע לא אחת במקומותינו. זוהי אותה ממשלה שבחרה בתום סבב הסלמה שהסתיים בתוצאה פחות מטובה עבור ישראל, לחתור לרגיעה. איפוק, ציין האלוף גולן בראיון עמו, הוא "דבר נכון למי שחזק. לא צריך להיות נמהרים בהפעלת כוח, אבל, אבל, פעם כשמפעילים אותו צריך לעשות זאת בצורה נחרצת ולגרום לצד שכנגד להבין שלא כדאי להתעסק איתנו". ההחלטה מתי לפעול ואיך לפעול מתקבלת סביב שולחן הממשלה, שבה חבר השר בנט, ולא בפרקליטות הצבאית. אגב, להימנעות מפעולה יש לעתים צידוקים טובים מאוד, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות"'. טוב יעשו השרים, חברי הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני, אם יזכרו זאת. 

הטור יוצא למילואים, נתראה כשאשוב.

גיוס והפעלה של עוצבות המילואים בתרחישי העימותים הצפויים | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

 כללי

"ביטחוננו בנוי קודם כול ובעיקר על חיל המילואים", דוד בן־גוריון (1949).

חלפו כמעט 70 שנה מאז קבע בן־גוריון שביטחונה של ישראל תלוי בראש ובראשונה בכוחו של חיל המילואים שלה, והקביעה הזאת נותרה נכונה במידה רבה גם היום. מי שהיה קצין המילואים הראשי, תא"ל הושע פרידמן, ציין ב־2013 כי צה"ל אינו מסוגל לממש שום תוכנית אופרטיבית רחבה ללא מערך המילואים. בהתאם לכך מוצגת במאמר הזה חשיבה מחודשת על מודל לגיוס המילואים בחירום. מודל הגיוס הוא התהליך שכולל את השלבים הבאים: מסירת ההודעה לחייל על הגיוס, התנועה למרכזי הגיוס, קליטת כוח המילואים במרכזי הגיוס ובמחסני החירום (ימ"ח), חיול, הצטיידות, התארגנות ולבסוף יציאת היחידה הלוחמת לביצוע המשימה. המודל הנוכחי של גיוס המילואים במלחמה מבוסס בחלקו על התובנות ועל איומי הייחוס שגובשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על פי המודל הזה נדרש הצבא הסדיר להחזיק מעמד במאמץ הבלימה עד שעוצבות המילואים יתגייסו ויהפכו לכוח העיקרי במאמץ ההכרעה. המאמר הזה הוא ניסיון לבחון עד כמה נותרה התפיסה הזאת רלוונטית נוכח התפתחות האיומים בדור הנוכחי.

בעימותי ההווה ובעימותים שצפויים בעתיד הנראה לעין יהיו מרכזי הגיוס, צירי התנועה וכן תשתיות אזרחיות נתונים לאש תלולת מסלול (תמ"ס) – אולי בהיקפים חסרי תקדים. תהליך הגיוס ייתקל בקשיים רבים מבעבר ובהם: קשיי הגעה של חיילי מילואים למרכזי הגיוס בשל אש על צירים ועל צומתי תנועה, עומסים כבדים בכבישים בשל תנועת כוחות לעבר זירות המבצעים והחזיתות השונות מצד אחד, ובשל תנועת אזרחים המתפנים מאזורי העימות מצד אחר. חיילי המילואים שיצליחו להגיע לבסיסי היחידות יתקשו להשלים גיוס סדור משום שניתן להניח כי גם הבסיסים יותקפו באש כמו גם שטחי הכינוס. מודל גיוס עדכני נדרש להתאים את עצמו למצב החדש. לכן ראוי לבחון פיתוח של מודל לגיוס מהיר שיאפשר כניסה מהירה ללחימה בהיקף משמעותי.

 מודל הגיוס המסורתי

לאחר מלחמת העצמאות נדרשה ישראל לאמץ מודל גיוס שיאפשר לה להתמודד טוב יותר עם העדיפות הגדולה של אויביה בכוח אדם, בעומק אסטרטגי ובמשאבים ויאפשר לה – בפרוץ עימות – לרכז כוח מחץ משמעותי בשדה הקרב. טעות רווחת היא שצה"ל אימץ את מודל המילואים השווייצרי. האמת היא שהמודל השווייצרי מתאים למדינה שלא נשקפות לה סכנות מיידיות – מה שהופך אותו ללא מתאים לישראל. למעשה, צה"ל גיבש מודל מילואים ייחודי לאחר שחקר לעומק את המודלים של צבאות אוסטרליה, דרום־אפריקה, קנדה ופינלנד וכן את מבנה ההגנה במלחמת העצמאות.

כבר בראשית הדרך עמד בן־גוריון על אחד החסרונות העיקריים הטמונים בהפיכתו של צבא המילואים לכוח המחץ העיקרי של ישראל: משך הזמן שדרוש לגיוסו. לכן נשענה תפיסת הביטחון של ישראל גם על הצורך במודיעין שיאפשר התרעה מספקת לגיוס המילואים. ב־1953, בסקירתו הביטחונית בפני הממשלה, אמר ראש הממשלה בן־גוריון כי הוא "חייב להזהיר את החברים… שגורלנו לחיים ולמוות יהיה תלוי… במהירות הגיוס של צבא המילואים – אם אויבינו יחליטו לתקוף אותנו שנית. איחור של יום אחד עלול להיות פטלי".

על פי המודל שאומץ, נקבע שירות חובה בן שנתיים. השנה הראשונה יועדה להכשרה צבאית בסיסית ולעבודה חקלאית, ואילו שנת השירות הנוספת יוחדה כולה לשירות צבאי. לאחר מכן – כך נקבע – ישתחרר החייל מהצבא הסדיר ויהפוך ל"חייל בחופשה של 11 חודש", קרי, לאיש מילואים. במקרה של מלחמה או של עימות צבאי אחר יגויסו האזרחים למילואים ובתוך זמן קצר יגובשו לכוח לוחם מלוכד ביחידותיהם, ינועו לעבר החזית וישתתפו בלחימה. בסיסי היחידות מוקמו בהתאם לאילוצים שונים, ונוצר מצב שבסיסי חטיבות מוקמו במרכז הארץ אפילו כאשר ייעודן האופרטיבי היה בגזרה מרוחקת.

מערך המילואים, כפי שנבנה, התבסס על התפיסה שכלל משאבי האדם והחומר שלהם נזקק הצבא במלחמה מגויסים בתוך זמן קצר – בתוך שעות עד כמה ימים. בניית הכוח הלוחם, המעבר מאזרחוּת לחיילוּת, היה אמור להתרחש כמעט ללא שלבי ביניים ממושכים. ריתוק חלקים נכבדים של המשק למאמץ הביטחוני היה אמור לסייע במימוש התפיסה. ואכן במלחמות ישראל עד לשלהי שנות ה־80 של המאה ה־20 נשען המענה המבצעי היבשתי של צה"ל על המילואים ששימשו כוח המחץ, ואילו תפקיד הצבא הסדיר בעת חירום היה לספק את המענה הראשוני ולהשתלב בכוח המחץ המגויס.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון לתפיסה של בן־גוריון, שכן נוכח מתקפת הפתע המשולבת של צבאות סוריה ומצרים נדרש צה"ל להשלים את גיוסם של כל כוחות המילואים בתוך 24 עד 36 שעות. בשעות הקריטיות עד להגעת המילואים נשא הצבא הסדיר בעיקר מאמץ הבלימה הראשוני של כוחות האויב. הגעת המילואים לחזיתות איפשרה להפוך את תמונת המלחמה על פיה. יחידות המילואים הפגינו רמת לחימה גבוהה ומילאו תפקידי מפתח במבצעי צה"ל בשתי החזיתות. כך, למשל, בלטו בחזית הדרום חטיבת השריון 274 (בקרבות הבלימה בסיני) וחטיבת הצנחנים 247 (שהייתה הכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת "מבצע אבירי לב"). בחזית הצפון בלטו חטיבת השריון 679 (שלחמה בקרבות הבלימה בגולן) וחטיבת הצנחנים 317 (שכבשה באיגוף אנכי את החרמון הסורי). כל אלה היו עוצבות מילואים שהשלימו משימות מורכבות בתנאים קשים.

המלחמה חיזקה – שוב – את התלות של צה"ל במערך המילואים שלו בשעת מבחן ואת האמון שלו בו. לאור הצלחת המודל במלחמת יום הכיפורים הוא נשאר על כנו, אך עודכן כך שיתאים למציאות החדשה שנוצרה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במודל המעודכן הושם הדגש על הזירה הצפונית: הוקמו ימ"חים, ונבחרו אתרי כינוס אוגדתיים במרחק מה מהחזית.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה נקודת מפנה שסימנה שינוי בתפיסת המילואים. בתהליך איטי וקבוע הוגדל הנטל על הצבא הסדיר, והחל תהליך שאותו ניתן להגדיר "שקיעתו של צבא המילואים". צה"ל נטה כבר מ־1985 להפחית את גיוס המילואים, בעיקר מסיבות תקציביות. בהמשך ישיר לכך, במהלך האינתיפאדה השנייה, בחרו מפקדי צה"ל להטיל על הצבא הסדיר את עיקר נטל הלחימה ביהודה ושומרון ובעזה, ואילו כוחות המילואים הופנו בעיקר לתעסוקה מבצעית במחיר של הזנחת האימונים. המטרה העיקרית של גיוס המילואים הייתה לשחרר את הצבא הסדיר להפוגות אימונים.

באותה העת הלך וגדל מחירן של מערכות הנשק. העלות הגבוהה של מערכות החימוש המודרניות והמתקדמות, כמו גם של מערכות התמיכה שלהן, הביאה את צבאות העולם, ובכלל זה את צה"ל, להפנות את התקציבים למפעיליהן – בעיקר אנשי צבא הקבע. משמעות הדבר הייתה הצורך "לוותר על צבאות ההמונים – בראש ובראשונה על המילואים ועל כשירותם למלחמה". צה"ל הקטין את היקפו של מערך המילואים, קיצץ באימוניו וברכש ציוד חדש בעבורו והפך אותו למעשה למערך משני בחשיבותו ובכשירותו.

מלחמת לבנון השנייה הציפה את ההזנחה המתמשכת של צבא המילואים הן באימונים והן בכשירות של מחסני החירום. בשנים שקדמו למלחמה פותחה בצבא תפיסת "זמן יקר" שלפיה בעת עימות, בטרם יוכנסו ללחימה, יינתנו ליחידות המילואים כמה ימים שבהם יוכלו להתאמן ולהתכונן באופן שיפצה על שנים נטולי אימון והכשרה נאותים. לאחר המלחמה נעשו "אימוני הקמה" במסגרת תהליך החזרה לכשירות. בסך הכול נערכו בשנים 2010-2007 קרוב ל־500 תרגילי חטיבות ואוגדות שבהם אומנו רוב חטיבות המילואים והסדיר של צה"ל.

עוד לפני מלחמת לבנון השנייה החל צה"ל להיערך לגיוס מילואים תחת אש מתוך הבנה שרבים מהימ"חים יהיו מטוּוחים על ידי האויב, ותידרש העתקה שלהם לאתרים חלופיים. לאחר המלחמה – שבמהלכה התממשה ההנחה הזאת, ואנשי המילואים גויסו, חוילו והתארגנו ללחימה בעודם נתונים להפגזות – קיים צה"ל סדרת תרגילים שבהם גויסו אנשי המילואים בשטחי כינוס שמחוץ למרכזי הגיוס ולימ"חים.

ב־2015 הורה הרמטכ"ל על רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתו הוא אמור היה להפוך לדיפרנציאלי ולכלול כמה סוגים של יחידות בהתאם למשימותיהן. כמו כן כללה הרפורמה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם במערכים העורפיים, למשל במערך התותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים. הכסף שנחסך אמור היה להיות מושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, כדי שיקיימו יותר אימונים לשימור ולשיפור של מוכנותן הקרבית. נוסף על כך נקבע כי ישוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים שהוגדרו "לא נחוצים".

 ב־2002 טען אלוף ישי בר כי "עד שנת 1989-1988 חטיבת צנחנים במילואים שהתאמנה פעם שנה הייתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה" בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ושל לוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה של הרמטכ"ל אמור היה לתת יתר תוקף לקביעה של אלוף ישי בר ובמקביל צריך היה לשמר כוחות בעלי כשירות קרבית נמוכה יותר לקראת תרחיש של "מקרה הכול", שבו יידרש צה"ל ללחום בכמה זירות ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת.

המודל של גיוס המילואים עמד במבחן של מלחמת יום הכיפורים כמו גם בכמה מהעימותים שהתרחשו לאחר מכן, כולל מבצע "חומת מגן" במהלך האינתיפאדה השנייה (2002), שבהם נהנה צה"ל מחופש פעולה רב בתוך שטחי הפעולה. עם השינוי באופי העימותים ראוי לבחון עד כמה מתאים להם המערך הקיים של גיוס המילואים.

השתנות האיום

החל משנת 2000 חווה המזרח התיכון טלטלות גיאו־פוליטיות, שכתוצאה מהן חלה ירידה באיום הקונוונציונלי של מדינות ערב על ישראל, ולעומת זאת ישנה עלייה באיום התת־קונוונציונלי של ארגוני טרור שונים, ובהם חזבאללה וחמאס. הארגונים האלה אומנם צברו אמצעי לחימה רבים ובעיקר שיפרו את מערכי הנשק תלול המסלול לסוגיו, אך במקביל הפכה סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל לאיום כמעט אנכרוניסטי.

הכשירות הנדרשת ממערך המילואים כדי שיוכל לפעול בשדה הקרב המודרני הפכה להיות מורכבת יותר. גם משימות התמרון הקרקעי של צה"ל השתנו: לא עוד בלימה של צבא האויב במגננה, התקפה וכיבוש שטח לשם שליטה בו, כי אם, כפי שהדבר מוגדר באסטרטגיית צה"ל, תמרון מהיר ועוצמתי בחזית ובעומק "שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב". התמרון הזה מתנהל במקביל ל"הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי" – אש שהיא מרכיב הכרחי כדי לשבור את אסטרטגיית הלחימה של האויב.

השתנות האיומים מחייבת יכולת להתמודד גם עם איום קונוונציונלי, גם עם איום תת־קונוונציונלי (של ארגונים צבאיים כמו חזבאללה וחמאס ושל ארגוני טרור) וגם עם איום בלתי קונוונציונלי: נשק גרעיני, ביולוגי וכימי וכן איום קיברנטי (פגיעה במערכות מחשבים וברשתות תקשורת).

תרחיש הפתיחה של העימות הבא, בין שיהיה בצפון או בדרום, צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בפני צה"ל ב־1973. חזבאללה התעצם מאז מלחמת לבנון השנייה ורכש יכולות משמעותיות ואף ניסיון מבצעי. צה"ל ימצא מולו בלבנון כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל הקרקע ומתחתיה). הארגון עלול להנחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו־זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים. ניתן להניח שבחזבאללה למדו את הלקח ממבצע "משקל סגולי" (מהלך הפתיחה במלחמת לבנון השנייה, שבו הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ולכן צפוי שהארגון יפעיל את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיופעלו. ההנחה הזאת, בשינויים המתבקשים, תקפה גם במקרה של עימות בדרום.

בשל היכולות האלה של האויב נתונה החזית האזרחית לאיום משמעותי בהרבה מכפי שהייתה במערכות הקודמות. מבחינה של סבבי הלחימה השונים ממלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצע "צוק איתן" (2014) ניתן ללמוד שלצה"ל לא תהיה פעם נוספת תקופת המתנה. כבר במבצע "עמוד ענן" (2012) ירו פעילי חמאס רקטות קצרות טווח לעבר אזורים שבהם התרכזו כוחות מילואים – למשל בבסיסי האימונים ובימ"חים – כדי לשבש ולעכב את פעילותם. הירי גרם לנפגעים בקרב הכוחות והקשה עליהם להתארגן ולהתכונן ללחימה. סביר להניח שכוחות המילואים שיתגייסו בכל תרחיש עתידי ייאלצו אף הם להתארגן בעודם נתונים לאש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים, וכן סביר להניח שלא יינתן לכוחות המילואים לממש את תפיסת "זמן יקר" כדי להתכונן כנדרש ללחימה. יתר על כן, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מהדברים האלה עולה כי המקום הטוב ביותר שבו יכולים הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב.

ב־2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, כי מערכות ההגנה האווירית, כמו "כיפת ברזל", צריכות להיות מופנות "בראש ובראשונה לשימור היכולת ההתקפית של צה"ל ולא להגנת אזרחים". לכן יש להניח כי במתאר עימות רחב יגנו המערכות האלה על תשתיות חיוניות, על בסיסי צה"ל ועל ריכוזי כוחות מתוך הבנה כי רק מהלך התקפי של צה"ל יביא בתוך זמן קצר להפחתה משמעותית של הירי ולפגיעה מצטברת באויב. עם זאת ייתכן שהצורך לשמר רציפות תפקודית לחיל האוויר ובמקביל לחץ של הציבור להגן על נכסים אזרחיים יביאו להקצאה שונה של סוללות "כיפת ברזל" כך שנקודות הריכוז של הגייסות יזכו לתעדוף נמוך. "השמיכה קצרה", וצה"ל לא יוכל להגן באמצעות "כיפת ברזל" על הכול: גם על יעדים צבאיים, גם על יעדים אזרחיים וגם על תשתיות. מכל מקום, השתנות האיום כפי מוצג כאן מחייבת גם שינוי במענה. במיוחד יש צורך לשפר את היכולת לרכז, לצייד ולשלח כוחות – גם מילואים – בהיקף משמעותי ובלוח זמנים קצר.

המודל המוצע

המערכה הבאה עלולה לפרוץ, כקודמותיה, מאירוע קיצוני שיתגלגל להסלמה רחבה. הדבר יחייב את צה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל מהלך מתמרן מהיר ותוקפני לתוך שטח האויב ובמקביל להנחית עליו מהלומת אש משמעותית כדי להשיג שתי מטרות: שיקום ההרתעה לשנים רבות ככל האפשר והפחתת הפגיעה בעורף. יש לזכור שמהלך כזה מחייב גם מאמץ הגנתי רחב שמטרתו היא למנוע מהאויב הישגים. כדי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול כאמור יש לגבש מודל מתאים לגיוסו ולכניסתו לקרב של מערך המילואים.

אחד המקורות למודל המוצע הוא תפיסת ההגנה המרחבית שהתגבשה בעת הקמת צה"ל. אז נבנו כמה מחטיבות צה"ל על בסיס כוח אדם שגויס במרחבי האחריות של החטיבות הלוחמות. חטיבת גולני, למשל, התבססה עם הקמתה בראשית מלחמת העצמאות על בני ההתיישבות העובדת בצפון הארץ ושימשה חטיבה מרחבית. בקרבות משמר העמק לחמה פלוגה של החטיבה, בפיקוד מאיר עמית, שאנשיה היו תושבי עמק יזרעאל, והנשק שברשותה אוחסן במשקי הסביבה. לאחר המלחמה, שבה מילאו היישובים תפקיד משמעותי בלחימה נגד צבאות ערב הפולשים, פותחה תפיסת ההגנה המרחבית (הגמ"ר). יחידות נח"ל הקימו יישובים באזורי ספר, והוטל עליהן לקיים אותם הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט ההתיישבותי־חקלאי. על פי התפיסה הזאת הפכו יישובי הספר הסמוכים לקווי העימות למעוזים שמהם פעלו כוחות צה"ל נגד האויב.

בשנים 1951-1949 הוגדרה בצה"ל הזיקה בין ההגנה המרחבית לבין מערך העתודה (מילואים) הנסמך על תושבי הערים. האוכלוסייה בישראל התגוררה ברובה בערים, ולכן התבססו חטיבות המילואים על כוח אדם עירוני. במקביל הוחלט בצה"ל למזג את פיקודי המחוזות ואת חטיבות העתודה למסגרת אחת באזורים הכפריים. מפקד המחוז הפך גם למפקדה של חטיבת העתודה במרחב, והמטה המורחב הנתון לפיקודו חולק למטה ההגמ"ר ולמטה החטיבה. מטרת הצעד הזה הייתה לנתק במקרה הצורך את החטיבה ממערכת ההגמ"ר ולאפשר את העתקתה לגזרה אחרת. במקרה כזה אמורה הייתה מפקדת ההגמ"ר ליטול אחריות על יחידות חיל המשמר ועל הבסיסים במרחב. בניין הכוח וארגון הפיקוד והשליטה באופן הזה נועדו להשיג "גיוס מהיר של כוחות ההגנה המרחבית לבלימת התקפה לפי קריאת הפיקודים (המרחביים) וללא תלות בגיוס במרכזים העירוניים, ובו בזמן [נועדו להשיג] גיוס העתודות העירוניות כאגרופים אופרטיביים לאופנסיבה". נדמה שהרציונל הזה תקף גם כיום. בשל כך מוצע לבנות ולגייס את הכוח באופן שיאפשר לקצר טווח באופן משמעותי בתהליך הגיוס באמצעות הישענות על קרבה של חלק מהכוחות לזירות הלחימה שלהם.

המרכיבים העיקריים במודל המוצע

1. הגנה מרחבית הייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון של ישראל מימיה הראשונים. היא גובשה כדי להתמודד עם העובדה שישראל הייתה מדינה נטולת עומק. את המענה לפער שבין מתן ההתרעה לבין הגעת המילואים צריך היה למלא באמצעות כוחות סדירים שאותם ניתן היה לתגבר בכוחות מילואים מרחביים המגויסים מתוך הגזרה. מאחר שישראל שוב נתונה לסכנה של תקיפות לתוך שטחה עולה הצורך לבחון יישום מחודש של העיקרון הבסיסי הזה.
2. יחידות מילואים טריטוריאליות מאפשרות לפרוס במהירות מערך הגנה יעיל, שכן הן אינן צריכות לבזבז זמן יקר על תנועות ארוכות וממושכות. זהו יתרון חשוב בכל מצב חירום ובמיוחד במקרה של התרעה קצרה. כך, למשל, חטיבת מילואים עשויה לכלול גדוד אחד שאנשיו מתגוררים בסמוך לקו העימות או, לחלופין, ניתן להקים גדוד כזה בחטיבה המרחבית האחראית להגנת הגזרה. בגבול לבנון, לדוגמה, ניתן להקים 3-2 גדודים כאלה במסגרת חטיבות המילואים השונות –- גדודים המסוגלים להתגייס במהירות בעת עימות ולהעמיד לרשות פיקוד הצפון בתוך זמן קצר ביותר סדר כוחות השווה בעוצמתו לחטיבה. נוסף על כך, כדי לתת מענה לתרחישי הפתעה כמו פשיטת אויב על יישובי קו העימות יהיה בידי הפיקודים כוח תגובה משמעותי, זמין וגמיש.
3. מרכזי הגיוס וציוד הלחימה של הגדודים האלה יוצבו בסמוך למרחב הלחימה. על פי המודל הזה, בסיסה של חטיבת חי"ר במילואים המיועדת לפעול בגזרת עזה יהיה בנגב המערבי.
4. התמודדות עם אש האויב. בשל האפשרות שמרכזי הגיוס החטיבתיים יהיו נתונים לאש מסיבית יש לבחון את האפשרות לבזר את מאמץ הגיוס למרכזים גדודיים – מה שיחייב את האויב לבזר את התקפותיו ויהפוך אותן לפחות אפקטיביות. ביזור כזה גם ירחיב את הגמישות של כוחותינו ויקטין באופן משמעותי את היכולת של האויב לנתק את הצירים בין מרכזי הגיוס למרחבי המגע.
5. הפעלה מהירה של מפקדות. גם המפקדות (או רכיבים שלהן כמו מרכזי אש) הן טריטוריאליות, וניתן לגייסן במהירות. אלה יוכלו לקבל אחריות על הכוחות הקיימים עוד לפני הגיוס המלא של היחידות – מה שיאפשר שליטה טובה כבר בקרב ההגנה הראשוני.
6. כניסה מיידית לקרב על ידי שיגור כוחות מילואים ממרכזי הגיוס ישירות ללחימה בלי שיהיה צורך בריכוז כוחות בשטחי כינוס לצורך התארגנות וביצוע נוהל קרב. אלה ייעשו תוך כדי תנועת הכוח (מה שמחייב רמת כשירות גבוהה של יחידות מילואים במערך החוד).
7. נדרשת חלוקה של יחידות המילואים לשלוש רמות כשירות בסיסיות:

• א. רמת כשירות א שזהה לרמת הכשירות של יחידות סדירות. יחידות מילואים כאלה ישמשו למשימות חוד בחזית ויוכלו להיכנס לקרב באופן מיידי (עד 48 שעות מהגיוס).
• ב. רמת כשירות ב. אלה יהיו יחידות מילואים מרחביות שמיועדות למשימות הגנה. מוכנותן צריכה להיות ברמה הגבוהה יותר (כניסה ללחימה בתוך 24 שעות מהגיוס).
• ג. רמת כשירות ג. אלה יהיו יחידות מילואים לתרחישי קיצון. הן יוכשרו לרמה בסיסית ויוכלו להרחיב את הכשירות שלהן בתוך כמה חודשים. בהפעלתן יהיה צורך רק בהקשרים של תפנית אסטרטגית כמו עימות קונוונציונלי רחב היקף (מקרה הכול).

סיכום

נוכח השתנות האיומים ראוי לבחון את האפשרות לעדכן את מודל הגיוס של מערך המילואים לקראת הפעלתו בעת חירום. האיום הגובר על העורף ובתוך כך גם על מרכזי הגיוס ועל נקודות הכינוס של הכוחות, העומס על צירי התנועה לעבר החזית וממנה והסכנה שהאויב יפשוט על יישובים ועל בסיסים הסמוכים לגבול – כל אלה מחייבים את צה"ל להתאים חלק מיחידות המילואים שלו ואת מודל הגיוס שלהן כך שבפרוץ עימות ניתן יהיה לגייס במהירות סדרי כוחות משמעותיים ולהטיל אותם לקרב ללא עיכובים.

במלחמה "הזמן פועל לטובת מי שיודע להשתמש בו נכון". בשל כך על צה"ל לשמר את עוצבות המילואים שהוגדרו "עוצבות חוד" ושמצויות בכשירות גבוהה, שכן לא יעמוד לרשותו "זמן יקר". נוסף על כך יש לבחון את האפשרות להקים גדודי מילואים בחטיבות המרחביות או לחלופין בעוצבות המילואים – גדודים המבוססים על כוח אדם המתגורר בסמוך לקו העימות שבו מיועד לפעול הגדוד בעת חירום. את ציודם של הכוחות האלה יש לרכז בקרבת קו העימות כדי לקצר עוד יותר את תהליך גיוסם, ציודם ושילוחם לקרב. את הכוחות האלה יש להכניס מיד ללחימה כדי להפחית את חשיפתם לסכנת הנשק תלול המסלול. במקביל יש לגייס גם את המפקדות הרלוונטיות כך שיוכלו לתפקד ברמת שליטה גבוהה כבר בקרב ההגנה בראשית הלחימה.

כשנשאל פעם גנרל נייתן בדפורד פורסט מצבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית כיצד ניצח בקרבות שבהם לחם, השיב כי תמיד הגיע לשדות הקרב "ראשון ועם הכי הרבה כוחות" ("get there firstest with the mostest"). שומה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור במזכר "מערך המילואים לאן?" בעריכת מאיר אלרן, כרמית פדן רוני טיארג'אן־אור, הושע פרידמן בן־שלום, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 183, אוקטובר 2018. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

בסוף, כל הזיכרונות טובים | מאת גל פרל פינקל

עשור לאחר מלחמת לבנון השנייה נראה שמשתנה התפיסה לגביה בציבור. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי מדיניות סדורה. המערכה הבאה עלולה להיות קשה בהרבה ולכלול את אותם כשלים. 

בדיעבד, תמיד רואים 6:6. עשר שנות השקט בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה עשויות לגרום למלחמה, על מהלכיה, כשליה והישגיה, להיראות טובים בהרבה מכפי שנראו כשנדם קול התותחים. חלק ניכר מכלי התקשורת, ואפילו צה"ל, אף פרסמו לאחרונה כתבות אודות גבורת הלוחמים והישגי הצבא. כדאי שלא נתאהב בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אכן, היו הישגים למלחמה אבל אלו אינם פרי תכנון קלאוזיביציוני סדור ("המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים") אלא פועל יוצא של יתרונה המובנה מלכתחילה של ישראל אל מול חזבאללה.

אלו הטוענים כי ההישג בדמות עשר שנים שקטות בצפון הארץ נובע ישירות מן המערכה שהתנהלה ב-2006 גורסים כי הישגיה יצרו הרתעה משמעותית בצפון. מולם ישנם אלו התולים זאת במלחמת האזרחים בסוריה, שגבתה מחזבאללה ללמעלה מ-1,600 הרוגים, בריסון שכפתה איראן על חזבאלה לאחר המלחמה ובהרתעה הדדית הקיימת, שכן חזבאללה רכש במערכה בסוריה נסיון מבצעי מרשים (שכלל שיתוף פעולה צמוד עם הצבא הרוסי) ומחזיק כיום ברשותו ארסנל רקטות עצום ומתקדם שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל.

ארגון חזבאללה, "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי".

בפועל, נשמר השקט גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים הסורית, וניתן להניח שלמלחמה, כמו גם לפעולות שעל-פי פרסומים זרים ביצעה ישראל (ובהם הפצצת הכור בסוריה וחיסול עימאד מוע'נייה), היה אפקט של הרתעה מצטברת, כפי שהגדיר את התופעה בשעתו האלוף במיל' דורון אלמוג. בהרצאה שנשא ב-2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל) כי חזבאללה "נותן לעצמו קרדיט הרבה יותר קטן ממה שהוא מקבל בציבור הישראלי", וכי להבנתו למרות הכשלים והליקויים בפעולת צה"ל במלחמה הרי שהארגון "עבר חוויה קשה מאוד", ולפיכך הוא מורתע מפני האפשרות שבמערכה נוספת. נראה כי חשש זה נשמר גם בהמשך כאשר חזבאללה מצא עצמו שקוע בסוריה.

שקט לבדו אינו מדד

השקט בצפון וגם ההרתעה שהושגה אינם יכולים להיות המדד היחידי על-פיו נבחנת המערכה. מרגע שנחטפו רגב וגולדווסר על-ידי חזבאללה עברה היוזמה חזרה לצד הישראלי. בכירי הדרג המדיני והצבאי קיבלו החלטה חפוזה, אף שמוצדקת, לפעול כנגד חזבאללה מבלי להבין את משמעויותיה (מלחמה) ומבלי לדעת את מצב מוכנות הכוחות והעורף, שהיווה חזית נוספת. את התנהלותם במערכה המהוססת והממושכת ניתן לתאר בשורה משיר הילדים הידוע: "התגלגלו לו-לו-לו-לו, התבלבלו לו-לו-לו-לו, השתוללו לו-לו-לו-לו כל היום".

כלי טיס של צה"ל מפציץ משגר רקטות של חזבאללה, 26 ביולי 2006.

בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מלמדת, לכאורה, כי ההישג בדמות עשור שקט בצפון הארץ הורכב אמנם ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, דוגמת המערך הרקטי ארוך הטווח, ונפגעו לו גם מרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. כאשר הסתיימה המלחמה, נוכח חזבאללה כי הציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רובעים שלמים בביירות. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. מבט מפוכח יותר על המערכה מלמד שהמערכה התנהלה ללא הגיון מסדר ושהמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה.

האלוף קפלינסקי, ייחס את הכשל העיקרי לחוסר ההבנה שזאת מלחמה, (צילום: דו"צ).

בהרצאה שנשא שלוש שנים לאחר המלחמה ייחס האלוף במיל' קפלינסקי את כשלי המלחמה בעיקר לחוסר היכולת לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) של הציבור, הממשלה וכמובן הצבא להבנה "שהעימות עם חזבאללה איננו המשך ישיר לפעולות השוטפות שביצענו בשש השנים שלפני המלחמה ביהודה ובשומרון, אלא זאת מלחמה". הכשל התפיסתי הזה עמד במוקד קבלת ההחלטות של המערכה ופגע באופן אנוש ביכולת להגדיר מטרות ולפעול בהתאם להשגתן. יחסי הכוחות בין ישראל לחזבאללה בפתיחת המערכה, ובמידה רבה גם כיום, הם שקבעו (כמעט מראש) שישראל ניצחה את חזבאללה.

תחושת ההחמצה

תחושת ההחמצה במלחמה נובעת מהיעדרו של מהלך מכריע מצד צה"ל, בדומה לאלו שביצע במערכות קודמות. קרב אום כתף, "מבצע מוקד", צליחת התעלה וכיתור הארמיה המצרית, מבצע אנטבה, הנחיתה מן הים בשל"ג ומבצע חומת מגן הם רק כמה מהמבצעים שהקנו לצה"ל את המוניטין, ממנו הוא נהנה עד היום, של צבא לוחם, יצירתי, יעיל ומנצח. אך נשאלת השאלה האם צה"ל עדיין כזה? צה"ל, מודל 2006 היה רחוק מאוד מהצבא היעיל, הלוחמני והכשיר שצלח את התעלה ב-73' (שהיה ככל הנראה, "הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל"). פעילות השיטור בשטחים וכהמשך לה הלחימה הסזיפית כנגד הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה הביאו לשחיקת יכולות אלו.

כניסת כוחות מילואים ללבנון, (צילום: דו"צ).

יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמר האלוף ישי בר, לרמטכ"ל חלוץ ולראש הממשלה אולמרט בבוטות מה, כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (בשנים 1995-2000) עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. שורת החלטות נחושות וסדורות יותר של הממשלה ושל מפקדיו היתה משיגה זאת.

בשל תחושה זו והכשלים בהפעלת הכוח במהלכה, ספגו מפקדי צה"ל במלחמה, במיוחד בדרג הטקטי, ביקורת ציבורית נוקבת (חלקם כונו, לא בהכרח בצדק, "מפקדי הפלזמות") שהתעלמה גם מן ההצלחות שאכן היו בשדה הקרב. חלק מן היחידות בסדיר ובמילואים גילו, גם אם הדרגים מעליהם, חסרו זאת, את הרוח היוזמת וההתקפית האופיינית לצה"ל. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מפקד אוגדת הגליל במלחמה, תא"ל גל הירש, קצין צנחנים מצטיין. פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה אמנם עומדת לחובתו, וכמוה גם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או בוצעו כהלכה, אבל במלחמה המבולבלת ההיא היה הירש מפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה. לאחר המלחמה חווה "זובור" ציבורי קשה יותר מכל מפקד אוגדה במלחמות ישראל ונאלץ לפרוש מצה"ל.

השתנות האיום

המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתתית ל"מלחמה בקרב האנשים".

תחושת ההחמצה נובעת גם מחוסר הבנה כי האיום השתנה. כנגד ישראל ניצב (מצפון ומדרום) ארגון היברידי הפועל באופן מבוזר וחמקמק ואינו מחזיק במערכים מבוצרים חיוניים באופן דומה ליריבים קודמים, שלא ניתן לצור עליו ולכתרו עד כדי הכרעה (כשם שנעשה כנגד הארמייה בסיני, אש"ף בביירות ומחבלים פלסטינים בגדה). המלחמה בארגונים כאלו שונה. הגנרל הבריטי רופרט סמית אפיין בספרו "התועלת שבכוח" את השתנות המלחמה מתעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר שלא כנגד מרכזי הכובד הצבאיים-תעשייתיים של האויב אלא כנגד החברה שממנה הוא בא.

החברה המערבית, שישראל היא חלק ממנה, רגישה מאוד לאבדות וארגונים היברידיים אלו מנצלים תורפה זו כחלק מאסטרטגיית הפעולה שלהם. המערכה כנגדם צריכה להיות משולבת וסימולטנית. כך למשל, המעשה המדיני לא יוכל לחכות לסיום המלחמה ולהתמקד בקניית זמן לצבא בכדי שזה יוכל להשיג הכרעה. ב"מלחמה בקרב האנשים", המעשה המדיני חייב להיעשות במקביל ללחימה. שינוי זה לא הופנם די צורכו בישראל ובשל כך נותר הציבור, ובתוכו הצבא, עם התחושה שלא מימש את יעדיו. אין מדובר כאן בהיעדרה של תמונת ניצחון, אלא בחסרונו של מהלך סדור שאף שלא ימוטט את מערכי האויב כבעבר יביא, מתוך אסטרטגיה סדורה, לכדי הישגים מוחשיים במערכה.

העימות הבא

משגר רקטות של חזבאללה בדרום לבנון.

החזבאללה התעצם מאז המלחמה, והפך למיני-צבא. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכשו פעיליו ניסיון מבצעי משמעותי וזכו לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע), שברשותו כוחות קומנדו שייעודם לחדור לישראל, מז"לטים התקפיים, טילי נ"מ מתקדמים ומלאי רקטות מדויקות וארוכות טווח. ניתן להניח, שהארגון למד את לקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

המלחמה היוותה קריאת השכמה לצבא ולממשלה בהקשר להשתנות האיום. חלק ניכר מן הכשלים והליקויים, ובהם כשירות היחידות הלוחמות, תוקנו עם הזמן וחלקם עוד עימנו. הרמטכ"ל הנוכחי שימש כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה (בראשונה לחם כמ"פ בגולני) ומילא בה תפקיד מפתח. בין היתר דחף לגיוס מילואים נרחב ועמד מאחורי תקיפת שכונת הדאחייה בביירות שפגעה קשות בחיזבאללה. מאז נכנס לתפקידו הוביל תהליכי התעצמות ובניין כוח משמעותיים במטרה לחזק את מוכנות צה"ל לעימות. "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה," אמר בשעתו, ונראה כי כלל זה עומד לנגד עיניו כל העת. ביוטי לשינוי בתפיסה היא "אסטרטגיית צה"ל", שמעגנת עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. על-פי עקרונותיה בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת. מימוש תפיסה זו עשוי להביא לכך שבמערכה הבאה יפעל צה"ל כצבא כשיר, מותאם לאיומים הפועל מתוך דוקטרינה רלוונטית. 

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, כפי שאירע בחטיפת החיילים ב-2006 (אירוע שנסראללה עצמו ציין שהוא מתחרט עליו), עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא להתלקחות. אף שבצבא נבנה הכוח, וגובשו תכניות אופרטיביות, חסר דיון מקדים בדרג המדיני להגדרת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל בסיבוב הבא בלבנון. בלי דיון כזה (שורה של כאלו למעשה) המערכה הבאה בלבנון תהיה, בדומה לקודמותיה, ממושכת וחסרת יעדים אסטרטגיים ברורים, אך בממדי הרס גדולים בהרבה.

זן נדיר | מאת גל פרל פינקל

בקרוב יסיים המילואמניק האחרון שעוד מפקד בצה"ל על חטיבה את תפקידו. מה שהיה פעם דבר בשגרה הפך לזן נדיר. מי בעצם צריך לפקד על חטיבת מילואים, ולמה? 

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

בגיליון האחרון של הביטאון "מערכות" (שלמען הגילוי הנאות אציין שגם מאמר פרי-עטי התפרסם בו) התפרסם מאמר מאת סא"ל במיל' גור רוזנבלט, מג"ד מילואים בחטיבת הנגב, שדן בסוגיית זהותו של מח"ט מילואים, איש קבע או מילואימניק. על-פי המאמר מפקד החטיבה שבה משרת רוזנבלט, אל"מ במיל' בני בן ארי, הוא איש המילואים היחידי כיום המפקד על חטיבת מילואים (במאמר מציין רוזנבלט שבצה"ל ישנו גם מפקד אגד תותחנים שהינו איש מילואים). בן ארי, יוצא יחידה מובחרת, שימש בחטיבה בכל תפקיד ממ"פ ועד מח"ט, יוחלף בקיץ הקרוב באיש קבע.

מדבר שבשגרה לזן נדיר

"תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", (צילום: דו"צ).

בצה"ל של פעם מפקדי חטיבות מילואים שהינם בעצמם אנשי מילואים היה דבר שבשגרה. ישי בר (לימים אלוף) ואריה נייגר, למשל, שימשו במקביל כמפקדי חטיבות צנחנים במילואים באמצע שנות התשעים ׁ(בר אף פיקד, כאיש מילואים, על אוגדה). אבל הפיחות במעמדו של מערך המילואים בחברה הישראלית, בין היתר בשל הפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל ולשינוי טיב האיומים, כפי שציין זאת באחרונה ראש אמ"ן הרצי הלוי, ולנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת משבר תקציבי, משום שהוא היחיד שטרם שועבד, יצרו מציאות שונה. "תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", שאל פעם מח"ט מילואים (שהוא גם איש מילואים) את ראש אכ"א גיל רגב. התשובה הפשוטה היא שככה, זה למה.

תא"ל הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

במלחמת לבנון השנייה היו כל מפקדי חטיבות המילואים שלחמו בה אנשי קבע. לאחר המלחמה, בה התגלה עד כמה לא כשיר היה מערך המילואים למשימותיו, שב הפיקוד הבכיר של צה"ל והבין את חשיבותו של מערך המילואים ואת חשיבותם של מפקדיו, אשר צומחים מתוכו ושוב מונו אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים. כך למשל, מונו הושע פרידמן וארי סינגר למפקדי החטיבות כרמלי ויפתח. השניים צמחו בחטיבות אלו כמפקדים מאז שחרורם מצה"ל (פרידמן מגולני וסינגר מחיל השריון) ולחמו בלבנון ב-2006. "הצבא יודע לסמן שינוי", סיפר אז פרידמן. "הוא משדר למילואימניקים שהם נחוצים, מאמן אותנו מאוד קשה, מגבש תוכניות אופרטיביות רלוונטיות כשהאימונים נעשים בהתאם". ב-2012 אף מונה פרידמן לתפקיד קצין המילואים הראשי (קמל"ר).

עשור מאוחר יותר, כאמור, השתנה המצב ומח"ט מילואים שהוא גם איש מילואים בעצמו הפך לזן נדיר. דרישת תפקיד המח"ט מאיש מילואים היא כ-150 ימי מילואים בשנה. בעידן שבו, כדברי הקמל"ר הקודם שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר אנשי הקבע שבמינוי משנה (מנמ"ש) משמשים כמפקדי פלוגות וגדודים. סא"ל רז קרני לדוגמה, קצין צנחנים שעבר לשרת בחיל החינוך, פיקד במלחמת לבנון השנייה על פלוגת מילואים בחטיבת כרמלי. כשמצרפים לכך את הצורך של צה"ל בתקני אל"מ לקציניו שבקבע ניתן להבין מדוע קשה למפקד זרוע היבשה ולרמטכ"ל לאייש את התפקיד באיש מילואים. מנגד, לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו, השתנתה כאמור בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי.

צנחנים במילואים מחטיבה 226 בכניסה ללבנון ב-2006, (צילום: יצחק זקס).

אף שבהשוואה למערך הסדיר כושרם של אנשי המילואים נמוך הרי שניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית, הביטחון העצמי והגישה האזרחית היוזמת מהווים מכפילי כוח שהופכים אותם לעדיפים. דוגמה לאופיו של מערך המילואים של צה"ל ניתן למצוא בלחימת גדוד מחטיבת צנחנים במילואים (226) במלחמת לבנון השנייה. הגדוד, שלחם 11 ימים רצופים בשטח לבנון, נדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר כחלק מהמבצע האחרון של המלחמה, אף לא היו ברשותו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. למרות זאת התעקש המג"ד, עמוס בריזל, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, חיים שאול, שרטט מרשם קרב על-גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות וגדוד הצנחנים כבש את הכפר. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר.

אז מי צריך לפקד על חטיבת המילואים?

מח"ט שהוא איש מילואים בא לידי ביטוי לאו דווקא בדאגה לפרט ובהבנה לנפש איש המילואים המצוי ומצוקותיו, אלא בבקיאותו בכשירותה של החטיבה וביכולותו לומר ביום פקודה לרמה הממונה בדיוק מה ביכולתה לבצע. אמנם באוגדות ובחטיבות ישנו מטה מנוסה שבו קציני מילואים בכירים לרוב, הבקיאים היטב במצב וביכולות יחידת המילואים בה הם משרתים, אך הדברים מקבלים משמעות שונה כשאומר אותם מפקד חטיבה מתמרנת שגם יושב בפורומי מח"טים עם מפקד האוגדה ומפקד הזרוע.

משיחות עם קצינים בכירים במיל' עולה כי למפקד חטיבת מילואים צריך למנות את מי שמתאים ויכול (כלכלית ומשפחתית) לעמוד במחויבות הזאת. לדבריהם, למרות הערך שבמינוי איש מילואים למח"ט אין למנות לתפקיד איש מילואים "בכוח", רק כדי שאפשר יהיה לומר שממלא אותו איש מילואים, גם אם פירוש הדבר שבשל כך יתמנה איש קבע. אלו חייבים לשרת קודם בתפקידים שיוצרים היכרות עמוקה עם מסגרות המילואים וכשירותן.

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

קצין מילואים בכיר אחר היה נחרץ אף יותר וקבע כי תפקיד המח"ט מחייב רמת ידע מקצועי ומיומנות שבה מחזיקים, זולת יחידי סגולה "פנומנים", רק אנשי הקבע. מדובר, לדבריו, בפער שלא ניתן לגשר עליו כשהפיקוד על החטיבה הוא בחזקת קריירה שנייה. הבקיאות הנדרשת ממפקד בהפעלת חטיבה היא אחרת בהיקפה ובקשר בינה לבין גופים נוספים בצבא ואינה דומה לזו של מג"ד מילואים. יתרה מכך, ציין אותו קצין, מהווה הפיקוד על חטיבת המילואים הכשרה נדרשת לקצינים בכירים שמאפשרת להם הכרה טובה עם גוף מתמרן בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה לצד הבנה טובה יותר את יכולות מערך המילואים. לאור זאת נראה שהמודל שמציע רוזנבלט במאמר, על-פיו ישרת בכל אוגדה לפחות איש מילואים אחד כמח"ט, אינו ישים. מצב זה מטיל אחריות רבה יותר על אנשי מילואים שמשרתים במטה החטיבות ומחייב את אנשי הקבע להכרה עמוקה של מערך המילואים. בעתיד עשויים גם תפקידי פיקוד זוטרים יותר, כמו מ"פ ומג"ד, להפוך לתובעניים מדי עבור אנשי מילואים וגם בהם יוצבו קצינים בקבע. אל מול המגמות המתוארות, ועל אף שמערך המילואים מצוי במגמת התמקצעות, עליו לשמור על צביונו הייחודי ואסור שיהפוך למערך שמפקדיו באים רק מקרב צבא הקבע.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 10.07.2016)

שעת כושר | מאת גל פרל

צה"ל קיים השבוע שני תרגילי פתע. במקביל הודיע דובר צה"ל על העמדת האימונים בראש סדר העדיפויות התקציבי של הצבא. האג'נדה של ההנהלה החדשה היא אימונים וכמה שיותר, כי במלחמה הבאה לא יהיה זמן.

השבוע ביצע צה"ל שני תרגילי פתע בשתי גזרות שונות. בדרום קיימה אוגדת עזה תרגיל שיזם אלוף פיקוד הדרום סמי תורגמ'ן. בצפון הוקפצו לוחמי גדוד הסיור של חטיבת גבעתי לתרגיל שיזמה אוגדת הבשן. התרגילים הללו מצטרפים לתרגיל הפתע עליו הורה הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, בפיקוד המרכז בתחילת החודש. הרעיון המשותף לכלל התרגילים, כהגדרת אחד ממפקדי הצוותים שהשתתפו בהם, הוא בחינת הלוחמים "במעבר מאפס למאה". חיזוק לכך ניתן גם בהודעת דובר צה"ל השבוע כי בניגוד לשנתיים האחרונות צה"ל יעמיד את האימונים בראש סדר העדיפויות התקציבי, מעל לכל הוצאה אחרת. תכניות רכש קיימות, ובהן הנגמ"שים מסוג נמ"ר, יימשכו אולם לא יוקצה מימון לתכניות רכש חדשות.

אין תחליף לאימונים

כבר בשנת 2012 קבל האלוף במיל' ישי בר כנגד תעדוף נמוך של האימונים בצה"ל בהשוואה לתכניות הצטיידות חדשות באמצעים טכנולוגיים חדישים. כוח המצויד בצורה סבירה, אמר בר בשעתו, אך מיומן ומאומן ישיג תוצאות טובות יותר בשדה הקרב מאשר כוח בעל אמצעי לחימה חדישים שאינו מוכשר כהלכה.

האלוף במיל' ישי בר, הדגיש את עדיפות האימונים על פני ההצטיידות באמצעים חדישים.

בר יודע על מה הוא מדבר. הוא שירת בחטיבת הצנחנים, בין היתר במבצע אנטבה, והשתחרר לאחר ששימש כמפקד פלוגה. לצד קריירה כפרופסור למשפטים באזרחות היה מג"ד ומח"ט צנחנים במילואים. בשנת 2000 מונה למפקד אוגדה ושב לשירות קבע. שנתיים לאחר מכן מונה לנשיא בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף. הוא שירת במטה הכללי עד שנת 2012 ועבר בשרותיו את כל העימותים והמבצעים הצבאיים למן האינתיפאדה השנייה ולאחריה. את כשירות צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה המשיל ל"צ'ק ללא כיסוי" וגם מתהליך החזרה לכשירות שלאחריה לא התלהב יתר על המידה. ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד לאנשים. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. כשמגיע הזמן לקצץ נאלץ צה"ל לקצץ באימונים ובימי מילואים. המסקנה המתבקשת מבחינת בר היא פשוטה – אין תחליף לאימונים ועוד אימונים.

רפורמה במילואים

ראוי גם לזכור כי האיום השתנה. תרחישי הייחוס מולם מתמודד צה"ל, אינם דומים לאלו שעבורם הוקם מערך המילואים מלכתחילה. לא עוד צבאות סדירים וסכנת פלישה כפי שאירע במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, כי אם תרחישים הדומים למלחמת לבנון השנייה, כנגד ארגון טרור היברידי דוגמת חזבאללה, היורה רקטות על עורף ישראל. בהתמודדות מול איומים אלו, יידרש צה"ל לכוח מחץ מצומצם מבעבר, אך עדיין לכוח משמעותי. כוח המסוגל לכסות שטח רב יחסית ולשלוט בו, לעתים באמצעות אש ולעתים תוך נוכחות פיסית.

נגמ"ש הנמ"ר, ההצטיידות בו תימשך.

זוהי גם הסיבה שהרמטכ"ל אישר השבוע את הרפורמה במערך המילואים. בשנים הקרובות יהפוך מערך המילואים ביבשה לדיפרנציאלי ויכלול מספר סוגי יחידות, ממש כפי שחזה יהושע גלוברמן, ראש לשכת ההדרכה ב"הגנה", במאמר שכתב ב-1941. הצבא יצמצם את משכי האימון ותדירותם במערכים העורפיים, במערך התותחנים וכן ביחידות אבטחה. החיסכון יושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, אשר יקיימו יותר אימונים על-מנת לשפר ולשמר את מוכנותם לקדם פני עימות. בנוסף ישוחררו מן המערך עשרות אלפי חיילי מילואים שיסווגו כלא נחוצים. בשנת 2002 אמר האלוף בר כי חטיבת צנחנים במילואים, כמדגם מייצג של מערך המילואים, שקיימה אימון מקיף פעם שנה, היתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה. זאת בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ולוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה החדשה ישוב ויהפוך את האמירה הזו לנכונה.

במלחמה הבאה לא יהיה זמן

אבל ההחלטות הללו אינם בבחינת צורך של רמטכ"ל חדש להראות כי יש "שריף חדש בעיר" והוא קשוח לא פחות מקודמו. מה שעומד מאחוריהן הוא תפיסתו של איזנקוט את העימות הבא כמשהו שייחל ללא התרעה מוקדמת. בשל כך יש לחזק את יכולות הצבא לפעול במהירות, תוך הישענות על הכוחות הקיימים בגזרה מחד ועל ניוד כוחות מהיר מגזרה לגזרה מאידך. בשנות האינתיפאדה השנייה, עת בוטלו אימונים רבים בשל הפעילות המבצעית בשטחים, דיברו בצה"ל לא מעט על מושג "זמן יקר". הווה אומר מינימום הזמן שיידרש בעת מלחמה לאמן את כוחות המילואים והסדיר, להסיר מהם את החלודה שצברו בשנים על שנים ללא אימון והכשרה נאותים, ולהפכם כשירים ללחימה. במבט מן הצד נראה כי תרגילים אלו נועדו, לבד מתרגול ובחינת הכוחות, בעיקר בכדי להעביר מסר בצבא ומחוצה לו כי המושג "זמן יקר" בטל ומבוטל. על המלחמה הבאה, כשתפרוץ, לא תבשר "ידיעת זהב". יתרה מזו, משך הזמן שיידרש למטכ"ל ולדרג המדיני לגבש תמונת מצב מדויקת של האירועים הוא קריטי. מי שייקנה להם אותו יהיו הלוחמים בשדה. כדאי שיהיו בכושר.